הרפתקה דוט קום

מציג פוסטים מחודש מרץ, 2018

29 במרץ 2018 אליאור ועומר עושים את האמריקות

לרכוב לאמזונס וחזרה בשלום

חצינו את מעבר הגבול באזור אטאקמה, חתיכת עלייה קשה לאופנוע 😤.
בגלל העברה של הביקורת דרכונים והאדוהנה (מכס) הצלחנו לצאת מהמדינה בלי חותמת יציאה 🤣.
שילמנו שוחד קטן בגבול הבוליביאני והמשכנו בדרך הלגונות, לא אשקר ספגנו כמה נפילות קשות אבל הדרך שווה את זה-דרך יפיפיה עם לגנות בכמה צבעים וגייזרים בדרך.
לאחר יומיים בינהם שינה בשטח (שכלל נסיעה בלילה ששש) הגענו לעיירה עיוני שם עצרנו בבית קברות ענק לרכבות ומשם המשכנו לפנינה היפה מכל – מדבר המלח – הסלאר!! כרגע הוא מוצף ולטובה! ככה ניתן לראות את ההשתקפות הרבה יותר טוב.

ממשיכים לעיר פוטוסי, חייב לציין את הנוף בדרך לכאן-הרים בכל מיני צבעים תהומות, נחלים וירוק בלי סוף! אבל הנפש מתרגלת מהר וזה סובב אותנו כל הזמן..
העיר פוטוסי מבוססת על מכרות. לקחנו סיור קטן לראות מה קורה בפנים כיאה לתיירים 😎 מרשים, קשה ועצוב כאחד.

קיים חוק בבוליביה שדלק לתיירים עולה פי 3 מהמחיר היציג. לאחר דיבור קל בינינו החלטנו שנקנה ג'ריקן ונבקש כל פעם ממקומי לתדלק לנו. ככה חונכנו, "לא פראיירים" 😁 ותתפלאו עבד פלאי פלאים!

היעד הבא הוא סוקרה, בירת בוליביה, אשר קרויה על אחד הלוחמים ששיחרר את המדינה מידי השלטון הספרדי.
בדרכנו עצרנו לפוצץ "קצת" חומר נפץ שקנינו בשוק בפוטוסי. נעצור כאן לשבוע בעיקר בשביל ללמוד ולחזק את השפה הספרדית.

המשכנו לסנטה קרוז, הדרך עוצרת נשימה, רכיבה בתוך יער טרופי קסום מתחילים להתקרב לעיר ולהרגיש את הלחות 😅 הכפרים בדרך זה משהו שונה מכל מה שראינו – מוניות שהם אופנוע, בסטות על טנדרים והכי חשוב בכל הסיפור שהכל זול 😁 וכשזול נהנים 🤣
צלחת של סטייק עם אורז סלט וציפס – 6 שקל!!!! הגענו לעיר והיינו בהלם אחרי שעברנו כפרים נידחים ומקומות כה עניים נגלתה לעיניינו עיר מערבית ברמות הקיצוניות שבלי בושה גם משאירה אבק לתל אביב. יבואני רכבי יוקרה בכניסה לעיר מותגי אוכל מערביים כגון בורגר קינג וסאבוואי וגם הוילות פה ברמת גימור גבוה!! העברנו סופש חוויתי ביותר 😎 והמשכנו לכיוון צפון מערב המדינה לעיירה רורונאבקה.

שום דבר לא הכין אותנו לדבר הבא
החלטנו לעשות נסיעה של 750 קמ ביום כדיי להגיע לעיירה בלי לדעת מה יש בדרך בכלל!
התחיל נחמד, אספלט, מידיי פעם קצת שטח, חזרה לאספלט עוד שטח, עד שהגענו לאזור מוצף, לפתע מצאנו את עצמנו מעבירים את האופנועים בסירה כדי לחצות אגם ונוסעים בבוץ, שכבה מכובדת שבעצם לא נוסעים אלה רק מחליקים, עוד נהר ועוד פילושים בבוץ ועוד נפילות אבל בסופו של דבר הגענו 😁

תוך כדיי ש"התערבבנו" בעיירה הכרנו בחור בשם ניניו, מדריך לג'ונגל, אינדיאני אמיתי, שהחלטנו לעשות איתו טיול השרדות בן 8 ימים 😅
נכנסו עמוק לתוך הגונגל עם האופנועים, בערך כ 150 קמ מרורונבאקה.


בדרך נהרות ובוץ בלי סוף ובאיזה שהי נקודה החבאנו את האופנועים עמוק בשיחים והמשכנו ברגל.

הגענו לאזור שנקרא אלטו מאדידי. ברגל הגענו כמעט לגבול עם פרו ופתאום הבנו שאנחנו בעצם בתוך האמזונאס!


יתושים בלי סוף חרקים וחיות אבל הישרדות זה הישרדות ומתגברים על הכל. הצלחנו לדוג דגים לבנות רפסודה ואף לשוט בה. כעבור 6 ימים הבנו שמספיק וצריך לחזור, גשם בכמויות רבות הכביד מאד עלינו לאורך כל הדרך.
אם חשבנו שאותה דרך של 750 קמ קשה אז זה מתגמד ליד הגונג'ל הזה! שום דבר באמת לא הכין אותנו לדרך הזאת ובסופו של דבר, הדבר שהכי חששנו ממנו קרה..
בנסיעה חזור נתקלנו באחד הנהרות הקשים שכבר עברנו בדרך הלוך רק שהפעם יש זרמים והוא גבוה מהרגיל. החלטנו בכל זאת לנסות לחצות ותוך זמן קצר מצאנו את עצמינו עמוק בתוך המים, עם האופנועים, נאבקים בזרם שלא יקח את האופנוע. לבסוף הצלחנו להגיע לגדה השניה אבל מתפללים שלא נהרס המנוע מכל המים שחדרו. כל הסיפור נגמר במבצע חילוץ בלילה עם טנדר מאחד הכפרים שהיה מרוחק 6 שעות הליכה ברגל, אני ועומר פצועים בכפות רגליים מהשבוע המתיש בגונגל ובקושי מצליחים ללכת.

הצלחנו לחזור לרורונבאקה עם חילוף של גרר נוסף ורק מתפללים שהבעיה תתוקן במקום הנידח הזה.
לא עבר יום וחזרנו למוסכניק שבידיו הפקדנו את האופנועים. הבעיה סודרה!! 😁😁 ומכאן ליישורת האחרונה של בוליביה – היונגאס ולה פאז 😎

אז היונגאס, חוויה מדהימה, נסיעה בגובה גבוהה בתוך עננים ודרך צרה בהרבה מהחלקים, נוף יפה ותהומות שאין לתאר אבל למען האמת עברנו כבר דרכים הרבה יותר מסוכנות כך שהאדרנלין לא היה בשיאו 😎 ממשיכים ומתקרבים ללה פאז וככל שמתקרבים, יותר קר. הגענו לאזור בגובה של 4600 מ' וכבר מאבדים תחושה בידיים, בסופו של דבר הגענו לעיר ובילינו פה שבוע 😁

נקודתנו האחרונה במדינה המדהימה הזאתי היא העיירה קופקבנה, באגם טיטיקאקה. עיירה שלווה וציורית, מכאן ביקרנו באי השמש. בני האינקה מאמינים שכאן נבראה השמש, האי מקסים ואותנטי והנוף שנשקף מכל נקודה באי הוא בלתי יתואר!

פנינו לפרו, כיוון קוסקו, שם נפגוש בפעם המי יודע כמה משפחה מקסימה, עם ארבעה ילדים מתוקים וביחד נחגוג את ליל הסדר 😃😃

ולסיום, בוליביה, היית מדהימה ושווה כל דקה שהיינו כאן ואת בהחלט גם שווה את חריגת הויזה 🤣
להתראות ו..
שלום לך פרו

————————————————————————-

כל הזכויות C לטקסט ולצילומים שמורות לעומר סלע ואליאור רפלסקי

——————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

29 במרץ 2018 אירה ויואב עולים את האמריקות צפונה 5

חווייה הררית רכובה חד פעמית

כביש 3S פרו.

כביש 3S מוביל לאורך כ- 900 ק"מ מאזור קוסקו (Cusco) לחוף הים באזור פיסקו (Pisco), על פניו נסיעה שהיא חתיכת עוגייה (Piece of cake), אך מבט קרוב יותר במפה (ראה מפה)

מצביע על כך שמדובר על כביש שפניה שהיא בת "רק" 90 מעלות נחשבת למותרות. הכביש חוצה את האנדים לרוחבם כך שמעבר לטיפוס מספר פעמים ביום לגבהים באזור ה-5000 מטר וירידה לגבהים שנמוכים מ-2000 מטרים גם הטמפרטורות עוברות מ- 2-3 מעלות בגבהים ל- 20-22 בעמקים וצריך להחליף קיץ לחורף ולהפך,

חלק מהזמן נסענו בתוך עננים (ראות אפס, לחות 100%) ולעיתים אף רכבנו מעל העננים.

עד כאן הכל אחלה, הנוף מלהיב, מנוף אלפיני דרך נופי ירח ועד אזורים מדבריים דמוי מדבר יהודה, לעיתים נוסעים בתוך ואדיות עם קירות זקופים משני הצדדים ולעיתים לאורך פסגות הרים כאשר נוף האנדים נשקף עד למרחוק, לעיתים הנחל עובר מתחת לכביש ולעיתים מעליו (כאשר הנחל עובר מעל הכביש ויש ישוב בסביבה, מדובר על הזדמנות עסקית, אפשר לעצור בתוך הנחל ונער זריז ירחץ לך את הרכב במי נחל רעננים – זאת למרות השלטים שמזהירים לא לרחוץ רכב בנחל).

הכביש במצב נהדר, סלול ברובו, מסומן היטב, עם שילוט ומעקי בטיחות שיכלו לפאר אוטובאן בגרמניה והכל היה יכול להיות נפלא. אלא ש… לצידי הדרכים בכל העולם תראו שלטים שמזהירים אתכם מאבנים מתדרדרות, זה תמיד נראה מיותר כי האבנים לא באמת מתדרדרות ואם כן מה בדיוק רוצים שיעשו עם המידע הזה. בכביש 3S אין כמעט שלטים כאלו, זה מיותר

האבנים על הכביש הם עדות ברורה לכך שהיתה כאן מפולת, ולא אחת ולא שתיים … מאות, לעיתים זאת סתם אבן שמונחת באמצע הכביש, לעיתים סלע ולעיתים מפולת שחוסמת נתיב, זה יכול להופיע גם באמצע סיבוב פרסה ואז רצוי שתהיה במהירות הנכונה כי הנתיב שלך חסום לחלוטין ורכב ממולך חוסם את הנתיב השני (מדברים מניסיון).

כמובן שבגבהים יהיו עדרי לאמות ואלפקות ובנמוכים יותר חזירים וצאן, אך לאורך כל הדרך בחום ובקור, בגשם ובשמש בגובה ובנומך, אחת לכמה מאות מטרים ירבוץ כלב (ללא קשר אם יש ישוב בסביבה או לא), וישמור על הדרך, אם אתה על אופנוע יש גם סיכוי טוב שהוא ירדוף אחריך תוך כדי נביחות שמראות מי שולט כאן. לקראת סוף הדרך עוברים לכביש 28 שהוא ללא מפולות אך, עם הרבה מקומות ששכחו לשים את השחור מלמעלה (אספלט), כאילו אמרו "אם אין מפולות על הכביש איך נשמור ערנות של הנהגים".

בקצרה הדרך מאוד מומלצת למי שאוהב לרכב כשהאופנוע לא במצב מאונך. ואגב לא חשוב מה מהירות הנסיעה שלך תמיד יעקוף אותך טרנזיט (מונית שירות).

———————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאירה ויואב ארמוני

———————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

18 במרץ 2018 אירה ויואב עולים את האמריקות צפונה 4

סיכום הרכיבה בארגנטינה וצ'ילה

ארגנטינה וצ'ילה 2018
אצלנו בראש ארגנטינה זה פטגוניה, קרחון מורנו, אל קלפטה, ארץ האש ואולי קצת בואנוס איירס. אנחנו דילגנו על כל הללו, התחלנו באיגוואסו ועלינו צפונה, אז אולי לא באמת היינו בארגנטינה (אם כי הבאמפרים הרגישו אותו דבר). האיגוואסו מחולק בין ברזיל לארגנטינה וכל מטייל באשר הוא מטייל חייב לבקר בשני הצדדים ולומר מי מהשניים טוב יותר, מסקר מהיר בין באי המקום היחס הוא 50%-50% בין אוהבי הצד הברזילאי לאוהבי הצד הארגנטינאי (אנחנו אגב בברזילאים). אפשר לחשוב שאנחנו שמוצאנו ממדינה שחונה שמחנכת ש"חבל על כל טיפה" נתלהב ממפלים יותר מאחרים.

אבל לפי כמות האנשים שביקרו במפלי האיגוואסו בדיוק ביום שבמקרה גם אנחנו היינו שם ולפי העובדה שהם כולם מדברים ספרדית או פורטוגזית כנראה שלא ניתן לשייך את זה למוצאנו בלבד. מדובר על מפלים ברוחב שניים וחצי קילומטרים (275 מפלים שמקיפים אותך מכל צד). הנהר שהם שייכים לו (הפרנה) לא רומז על מה שהולך להתרחש, הוא אמנם רחב אך צבע מימיו חום כהה והוא זורם לו בניחותא כך שלא היית מצפה לעוצמת המפלים האדירה. אוקי אז אנחנו כנראה לא אוהבי אדם,

אבל כל מה שמוכרז כאחד מפלאי עולם או כסגן שלו, מיד מושך כמות אנשים שאותו פלא עולם לא יכול לסחוב ופלא העולם הופך לתור אחד אין סופי. אז אנחנו נמשיך לנו בטיולינו הצנוע ללא ברקים ורעמים ונחפש לנו
פינות חמד נסתרות מהעין. כזאת היא חוחוי הפרובינציה הכי נידחת בארגנטינה, כבישים תאווה לרוכבים המתפתלים בירוק כהה ומדבריות בצבעים שלא מהעולם הזה שלא חשוב לאן אתה מתבונן יש לך תמונת שער של נשיונל גאוגרפיק וכמעט בלי תיירים, כך שכביש 9 מסלטה צפונה מאוד מומלץ (יש אוטוסטרדה שעוקפת אותו אבל לא להתפתות) ובעיקר כביש 52 לכיוון צ'ילה כולל את הר שבעת הצבעים מאדום בוהק דרך ירוק נחושת
לצהוב מדבר, אגמי מלח שעוברים בהם בחרבה, נקודת תצפית בגובה 4200 מטרים, ואלפקות ולאמות כל הדרך, ניתן לתמונות לספר את הסיפור.


את צ'ילה עברנו מהר רק בחלקה הצפוני אך מדבר אטקמה תפס אותנו בהחלט לא מוכנים (בשבילנו צ'ילה זה הרים ושלג) ובחלקים הזכיר לנו המדבר את הצבעים האדומים של הסהרה. בסופו של דבר התנחלנו באיקיקי (שלא ברצוננו) עיר בהחלט חמודה, שחלק ניכר ממנה הוא דיוטיפרי.
אחרי כמעט חודש בארגנטינה וצ'ילה מה למדנו:
– אנחנו ממש אהבנו את האנשים שפגשנו, יש להם סבלנות, הם ייקחו אותך ביד לכל מקום, גם אם זה לא בדרך שלהם, ואין להם את הקונספט שיש אנשים שלא מדברים ספרדית.
– כמות חנויות הספרים בבואנוס איירס ממש מרשימה. לחובבי ספרים שכמונו זה היה יכול להיות גן עדן לו רק לא היה בספרדית.
– ארוחה לעולם תכיל דולסה-דה-לצ'ה (כרוטב, כעוגיות, כממרח או סתם בצד) ובנוסף יש לנו הרעלת אלפנדאס.
– המסעדות ברובן מטופחות, השירותים של אותן מסעדות תמיד מזכירות עולם שלישי, מוזנחים מסריחים ולא נקיים (אבל עם בידה).
– המתדלק בתחנת הדלק תמיד ימלא על הטיפה האחרונה שהמיכל יכול להכיל, ולא רק מפני שהוא רוצה למכור לך עוד קצת דלק אלא מפני שהליטר הזה יכול להציל אותך כאשר התחנה הבאה (עוד 200 ק"מ) תהיה סגורה, או שלא יהיה בה את הדלק המתאים והבאה אחריה (עוד 100 ק"מ) בקצה טווח המיכל שלך.


– ארגנטינאי לעולם יחשוב שהוא יודע להכין את האסדו הטוב בעולם ושמאכלי הים שלהם ללא תחרות. למען שמירת כבודם של הארגנטינאים לא נביע את דעתנו האישית על הבשר הקשה והשרימפסים חסרי הטעם שלהם. – הזמן זורם כאן אחרת, לדוגמא קבענו בחמש וחצי בבוקר שיאספו אותנו, הגיעו בשבע וחצי ולא נראה היה שזה מטריד מישהו (פרט לנו כמובן)


– לא הצלחנו לפצח את התנהלות התנועה בצמתים, רוב הצמתים ללא שום שילוט ולא ממש ברור למי זכות קדימה ומתי.

מחר פרו.

———————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאירה ויואב ארמוני

————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

13 במרץ 2018 אירה ויואב עולים את האמריקות צפונה

הוכחה דרום אמריקנית

לברית הלא כתובה בין בני אדם

מעז יצא מתוק
כביש מספר 1 בצ'ילה כמו כל כביש מספר 1 בעולם (פרט לישראל) סלול לאורכה של המדינה בצד הים. במקרה המדובר מצד אחד האוקיאנוס השקט ומצדו השני פאתי מדבר אטאקמה (המדבר הצחיח ביותר בעולם). במחסום דרכים, כחמישים ק"מ לפני העיר איקיקי (Iquique), שבק אופנוענו וסרב להתניע. והנה אנחנו תקועים באמצע המדבר.


בחינה ראשונה גילתה שהכבל של המצבר מנותק מה שהעלה את החשד שהמצבר מרוקן,
ניסיון להניע בדחיפה (כשאירה דוחפת בירידה קלה) העלה קולות צחוק מהדהדים מכיוון האופנוע. הפועלים ממחסום הדרכים, הגיעו ביוזמתם ועזרו לדחוף הפעם האופנוע עבר לגיחוך קל אך עדיין סירב להניע, בכל אופן הוא שוקל כחצי טון כולל ציוד ורוכב. אוקי אז צריך כבלים חשבנו לעצמנו, וניסינו לעצור רכבים. 100% !!! מהרכבים שסימנו להם לעצור עצרו מיד, לרכב החמישי היו כבלים, ניסינו, לא מניע.


זה הזמן להתחיל לחשוב, על לוח הבקרה הופיעו 3 אותיות שבישרו שיש בעיה, בחיפוש
מהיר גילינו שמדובר על האימובילייזר. התקשרנו לליאור, ממנו קנינו את האופנוע, שהתחיל לחקור בישראל, וללא תוצאות, בינתיים עצר לנו מיוזמתו, חוזה הוא מאורוגוואי וגר בארגנטינה, בעל אופנוע בעצמו, ללא מילה באנגלית אבל עם טונה של רצון טוב, ובילה אתנו את השעות הבאות (כשאשתו ברכב לא הראתה ולו סימן קטן של חוסר סבלנות), גם הוא צלצל לחברים שלו שהתחילו להפעיל רשת, קודם כל יש מועדון רוכבים בצ'ילה שהוקפצו לעזרתנו, ושליח בדרך אלינו, אין אמנם מוסך של BMW בעיר הקרובה, אבל יש מוסך שמטפל ב- BMW גם בעל המוסך הוקפץ לעזרתנו, במקביל אנחנו התקשרנו למוסך של BMW בארגנטינה בו עשינו טיפול ורוברטו שמדבר אנגלית, ניסה במשך זמן רב למצוא פתרון ועזר לנו בתרגום לספרדית לעוברים ולשבים. וככה זה נמשך במשך יום שלם, עשרות אנשים שאנחנו לא מכירים וקרוב לוודאי לא
נפגוש, חיפשו, התקשרו, והגיעו לעזור לנו, עשרות רכבים (ולא עוברים שם הרבה מידי) כשראו שאנחנו תקועים צפצפו בשאלה האם לעצור ורק כשנפנפנו להם שהכל בסדר המשיכו בדרכם. אופנוען שעבר נעצר בלי לשאול והתחיל לחפור בנבכי הרכב, נציג מועדון הרוכבים נסע 50 ק"מ צד כדי לבדוק את הרכב (והא בכלל איש הארלי)… בסופו של דבר הגיע כריס המוסכניק, עם חואן דובר אנגלית קלה, וגררו אותנו למוסך.


כאן היה אמור להסתיים הסיפור, אלא שלא ממש, אחרי יום התברר שהבעיה לא פשוטה,
אחרי עוד יומיים התברר שגם המומחים שהובאו לא פתרו את הבעיה. כדי לשפר את התקשורת בנינו הקפיצו את רודריגו שמדבר אנגלית טובה שיעזור בתרגום (והוא ליווה אותנו כל הזמן), עוד יום לברורים מול כל מוסכי BMW הסמוכים, הבהיר לנו שלא ניתן לפתור את הבעיה מרחוק וחייבים להביא להם את הרכב (המוסך הקרוב במרחק 1,500 ק"מ). כריס וחואן שתי נשמות מיוחדות שבגלגול הבא יהיו בטח מלאכים, לא התייאשו בכל כמה שעות עולה רעיון חדש שנפסל לאחר בירור, אך לכל אורך הדרך שנמשכה יותר משבוע היינו בתחושה שלא יעזבו אותנו עד שתיפתר הבעיה, כדי שלא תרחמו עלינו איקיקי היא אחלה עיר עם חוף ים מדליק,

כך שעוד כריס וחואן מזיעים במוסכיהם
אנחנו השתזפנו על שפת האוקיאנוס. בסופו של דבר נמצא ברנש שהבטיח שיודע איך לתקן, אלא שהוא באריקה (Erica) במרחק 300 ק"מ מאתנו, כריס וחואן לא התבלבלו העמיסו את האופנוע על הגרר וליוו אותנו לברנש. שאכן פתר את הבעיה. אנחנו רוכבים כבר הרבה שנים אבל התגייסות בסדר גודל כזה עוד לא ראינו, עשרה כוכבים לדרום אמריקאים.

—————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאירה ויואב ארמוני

———————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!