הרפתקה דוט קום

מציג פוסטים מחודש אפריל, 2016

3 באפריל 2016 אחינעם רוכבת את אפריקה

אפריקה! יש שירימו גבה.

אחינעם הרימה כפפה (קסדה וגם אופנוע)

11219316_10153659944862278_4380015824973543644_n.jpg

כמה מתבקש לשים כותרת עיתונאית כגון "אישה לבד על אופנוע באפריקה" אנחנו ב"הרפתקה" מעדיפים להתייחס לאדם, הוא או היא, כשווים בשאיפה שלהם ללכת הכי רחוק עם חלומותיהם.

אחינעם הראל יוצאת למסע רכוב באפריקה. לא רק המסע ייחודי, כי אם גם – אחינעם היא הרפתקנית מזן אחר שגדלה במשפחה בה נראה, כי ערכי המושג "חופש" עשויים מחומרים נדירים, ממסורת של סקרנות וחקר הלא מובן מאליו והבלתי שגרתי. נוכחות פיזית בחוויית הגילוי במחוזות מחוץ לדרכים החבוטות והשגרתיות.

כמו כל הרפתקן המוצא עניין לתת במה למסעו גם כאן, אנו שמחים לשיתוף שאחינעם מאפשרת לכולנו.

לאחינעם בלוג מסע יפהפה ובו עוד מידע כאן 

12507321_10153825070097278_30105307846932329_n.jpg

שנייה לפני

22 במרץ 2016

סבא שלי מתנוסס לגובה 2 מטר, עם שיער ג’ינג’י בוהק וידיים שריריות שנובעות משנים של שחיית 100 בריכות ביום אפילו בגיל 80. הוא טייל ברוב העולם על אופנוע – חצה את אפריקה פעמיים, נסע את שביל המשי, הגיע לרוסיה ולארצות הברית. סבא שלי הוא גם זה שעשה את הטעות לתת לי את הספר “מסעות יופיטר” שנכתב ע”י טד סיימון ומספר על מסע האופנוע שלו סביב העולם.

20140529_182944.jpg

מאז החלום שלי תמיד היה סביב העולם בארבע שנים ושני גלגלים. מחר אני יוצאת לרגל הראשונה של המסע הזה – לחצות את יבשת אפריקה מדרום אפריקה ועד אתיופיה על BMW F700GS לבדי (המסלול). במסע הזה יש ארבעה מרכיבים עיקריים שחשובים לי.
ראשית הטיול עצמו. הוא יהיה מאתגר ואינטנסיבי. אני מודה שאני חוששת מכך שיתקפו אותי ברחובות דרום אפריקה ויגנבו לי כסף, שאני אתעורר בוקר אחד והאופנוע לא יהיה במקומו, שבלילה יבואו צבועים וינסו לאכול אותי או פילים שידרסו אותי, שהאופנוע ייפול לי על הרגל באמצע המדבר ועד שיגיע נפש אדם כבר אמות וכו’ וכו’. אפריקה היא קיצונית בעוני שלה, במזג האוויר, במרחקים ובתחושת הזרות המיידית בתור אישה לבנה. לאורך הטיול אשן בחוץ באוהל ואטייל לבדי. אין ספק שאני בוחנת את עצמי בתנאים קשים. זאת חלק מהמשיכה. כל פעם שאני מטיילת אני מצליחה להוכיח לעצמי שאני מסוגלת להתמודד עם כל דבר ולהתעלות על עצמי. התחושה הזאת מעצימה וממכרת. השילוב של האדרנלין והסקרנות לראות ארץ מדהימה מובילים אותי.

20151124_124124-2.jpg
סבא שלי לימד אותי שחצי מכל טיול זה התכנון הכרוך בו. תמיד הרגשתי שיכולתי לבוא אליו עם כל תוכנית אפילו הכי מופרזת שיש – נניח שאני רוצה להצליח לעוף. כל שאר העולם יידחה את הרעיון בצעקות “משוגעת, משוגעת!” אבל סבא שלי יגיד “אין בעיה. איך את מתכננת לעשות את זה?”. כבר לפי שנה תליתי מפות ענקיות של אפריקה על קירות המשרד שלי בצבא והתחלתי לשרטט קווים ולדמיין את המסלולים. דיברתי עם אנשים, קראתי ספרים ובלוגים וגם התחלתי לחפש מימון לטיול. כתבתי למספר חברות ועיתונים בבקשה לסיוע. אני מרגישה לא בנוח עם ליחצ”ן את עצמי והתהליך הזה של ללמוד “למכור” את עצמי היה מלמד מאוד – כמו קורס מזורז בניהול עסקי. גם אם לא הייתי מקבלת תשובה אחת חיובית זה היה שווה את זה. בכלל, הסיבה היחידה לא לנסות משהו היא בשביל לחוס על האגו של עצמך. אני נורא לא מאמינה בלהגן על האגו, זה עוצר אותך מלהעז לעשות דברים. זה בריא לתת לאגו מדי פעם כמה חבטות טובות, זה מאפס אותך ומזכיר לך שזה לא כזה נורא לקבל דחייה, אתה מסוגל להתמודד עם זה.
עוד מרכיב קריטי עבורי הוא לכתוב במהלך הטיול על מנת לשפר את היכולות שלי לכתוב עבור קהל. בטיולים קודמים שלי תמיד רשמתי ביומן ואני נהנת לקרוא אותם ולחזור אחורה בזמן לנקודה בה הייתי אז. אבל כתיבה עבור קהל רחב, לחשוף את עצמך מול אנשים זרים זה משהו חדש. אבל כבר אמרנו כבר, לא? לא חסים על האגו! אני גם סקרנית מאוד לראות איזה הזדמנויות ייפתחו לי בעקבות הכתיבה. אני אפרסם פוסטים גם כאן בבלוג, במגזין האופנועים פולגז (http://fullgaz.co.il/) ובאתר המסעות הרפתקה (http://www.harpatka.com/).

20160128_161233-01 (1).jpeg

לבסוף יש את האלמנט של מסע סולו נשי. כל חיינו כנשים מסבירים לנו שאנחנו פחות מסוגלות – פחות מסוגלות לסחוב, פחות מסוגלות לתקן, פחות מסוגלות לנהוג, בכלל לא מסוגלות לחנות, לא מסוגלות ללכת לבד בחושך. באיחוד בתרבות המערבית, בנות מחונכות על “סינדרום העכביש”. הרי אף בחורה לא באמת מפחדת מעכביש קטן ומסכן. אבל אנחנו מציגות את עצמינו כחלשות וחסרות אונים – זה יותר “סקסי”. בפעם הראשונה שלי באפריקה שמתי לב כמה שהיחס כלפי נשים שונה בתרבויות שונות. באפריקה נשים הן אלה שסוחבות, אלה שעומדות באוטובוס ויורדות אחרונות מהספינה. היחס כלפי נשים הוא לא של כבוד או שוויון, אך הן לא נתפסות כלא מסוגלות. אנחנו צריכות להתחיל למתוח את הגבולות של מה שהחברה, ובנות עצמן, חושבות שהן יכולות לעשות ולחנך ילדות צעירות שאין גבולות כאלה. המסע שלי הוא חלק מפריצת הגבולות הזאת. הסכנות קיימות, ויש יותר מהן בגלל שאני אישה, אבל לא צריך לתת לפחד לעצור אותנו.

קייפטאון

26 באפריל 2016

הגעתי שלשום בערב לקייפ טאון היישר לדירה של פאן, בחור הודי שאני מתארחת אצלו דרך Couchsurfing. מדובר באתר אינטרנט שמטרתו להפגיש בין מטיילים למקומיים ככה שבאקפאקרים יכולים לישון בחינם אצל בני מקום ולראות את הצד ה”אמיתי” ולא רק את הצד התיירותי. בתמורה אתה מארח מטיילים כשהם מגיעים אליך לארץ. כך יצרו קהילה של אנשים שאוהבים להכיר תרבויות שונות ואנשים חדשים. יחד עם ליונה, בחורה גרמניה שגם התארחה בדירה, יצאנו לאכול סושי ולחגוג את הערב האחרון שלה והראשון שלי בקייפ טאון.

img-20160325-wa0018-01.jpeg
למחרת קמתי מוקדם וצעדתי לסוכנות של ב.מ.וו. לראות את הפרטנרית שלי לטיול. הF700GS שלי, או כפי שהמשפחה שלי כינתה אותה, “ברומהילדה” (רפרנס מג’נגו), הייתה על שולחן המטבחיים, בתהליכי הרכבת צמיגים חדשים.הרשימה המלאה של התוספות שהיא תקבל:
צמיגי מצלר קארו 3
מושב נוח (ריפוד ומשענת גב)
מגיני ידיים
מגן מנוע מלא שמורכב על הפלסטיקה בין רגלי הרוכב ולא רק מגן על המנוע)
מגן גחון
רגליות עבות מהאדוונצ’ר 800
שמשה מוגבהת
מזוודות אלומיניום
מערכת אזעקה

20160324_090316-01.jpeg
שאר היום ביליתי בבירוקרטיה מתישה והתהלכות ממשרד ממשלתי אחד לשני. מסתבר שמינואר 2016 כבר לא ניתן לרכוש אופנוע אם אתה לא תושב בדרום אפריקה. שינוי החוקים הפתאומי הזה סיבך הרבה אנשים. למזלי יש לי קצה חוט למצוא פתרון ובתקווה לצאת לדרך כמה שיותר מהר. בכלל, יש מעט מאוד דברים בחיים שהם באמת בעיות בלתי הפיכות. רוב הדברים שמטרידים אותנו הם פשוט פונקציה של זמן וכסף. לי זה עוזר לחשוב על זה באופן הזה – לא כבעיה אלא כמכשול שאני פשוט צריכה למצוא דרך לעבור.

20160324_190550-01.jpeg
קייפ טאון עצמה היא עיר יפיפיה בה אנשים מכל הצבעים והמינים מתערבבים ובעיקר נסחפים ברוח הבלתי פוסקת. בכל נקודה בעיר אתה מרגיש את הצל הכבד של “הר השלוחן”, הפסגה השטוחה-סגולה שלו מכוסה בערפל סמיך למעט פרקים קצרים בהם היא נחשפת.
שלשום בערב פאן ואני נסענו להר סיגנל המשקיף על המפרץ של קייפ טאון בשביל לצפות בשקיעה המרהיבה (יחד עם הרבה תיירים נוספים). הנה וידאו של הנסיעה והנוף:

בסטוני פוינט במפרץ בטי ראינו פינגווינים אפריקאיים אשר נקראו בעבר פינגוויני ג’קאס (חמור) בגלל הצווחות שלהם. בשנת 1900 היו מיליונים מהם במושבות קינון לאורך חופי דרום אפריקה ונמיביה. בשנים האחרונות הצטמצמה האוכלוסייה והיום המושבה הגדולה ביותר מורכבת מ-2,000 פריטים בלבד כאן בסטוני פוינט.
ממפרץ בטי חזרנו חלק מצעדינו לאורך כביש החוף העוקף אץ שמורת קוגלברג. אני נהגתי בחלק זה, ולא סתם, על הארלי 883. מעולם לא רכבתי על אופנוע בנפח גדול כל כך ומעולם לא הרכבתי נוסע. לא רק זה, גם בחיי לא נהגתי בצד שמאל. ההרגשה הזאת של לצבור ביטחון לאט לאט, להירגע לתוך תנועת האופנוע, תחושת ההישג והתזכורת למה אני אוהבת כל כך הרבה לרכב (לאחר חודשיים בלי), הייתה אופורית. הנוף עוצר נשימה – בצד אחד צוקים חדים נופלים לתוך האוקיינוס הלא נגמר, בצד שני הרים המתנשאים מעליך. השמש מבין העננים אחרי הגשם. ויותר מכל הרכסים הסגולים-כחולים שמובילים מקייפטאון כל הדרך אל כף התקווה טובה, ודומה שהם מקיפים אותך לחלוטין מכל הכיוונים.כ מה פעמים אנחנו אפילו ראינו בבונים באמצע הכביש!
דבר אחד – הארלים לא בנויים לרוכב מאחורה! למרות כל הריפוד שניסיתי לספק לתחת שלי בצורת רק-עוד-פרוסה-אחת, המקטע האחרון היה סיוט. אבל מה זה קצת כאב? זה היה יום מדהים, אחד מאותם ימים שגורמים לך להודות לאלוהים שאתה חי ומקבל לחוות דברים כאלה!

20160325_143721-01.jpeg

————————————————————————————–

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לאחינעם הראל

————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה