הרפתקה דוט קום

מציג פוסטים מחודש יוני, 2012

24 ביוני 2012 אדם ֹשָני באוסטרליה – 1

אוסטרליה מרככת בירוק את הנחיתה של אדם

ואז הוא מגיע אל לב היבשת, עם החום והחמימות האנושית.


IMG_6473.JPG

הייתה שעת לילה מאוחרת כשהמטוס שהביא אותי מניו-זילנד נחת בשדה התעופה של בריסביין Brisbane ולאחר נוהל דרכונים מקוצר, שוחררתי לחופשי לתוך מרחבי אוסטרליה.
האופנוע הועמס על מטוס מטען באוקלנד ממנה באתי – באותו בוקר והובטח לי כי יגיע לבריסביין ביום שלמחרת.

Brisbane airport.JPG

שדה התעופה בבריסביין

כך שהתוכנית שלי היתה פשוטה למדי: לישון על ספסל בשדה התעופה. להשכים מוקדם בבוקר. לצעוד למסוף המטענים. לקחת את האופנוע מהמכס ולרכוב אל השקיעה.
למחרת נאמר לי במחלקת המטענים של קוואנטאס, כי האופנוע לא הגיע ולאחר מספר בירורים הבנתי, כי המְּשָלֶח לא רשם את המשלוח בזמן כפי שהבטיח – בקיצור – עלי להמתין 5 ימים עד שהאופנוע יגיע. זה הזמן לתוכנית B.
הוסטל ”Yellow Submarine hostel”  הפך לבית ומפקדה זמניים ומשם הבנתי מתי האופנוע אמור להגיע. רכשתי ביטוח צד שלישי לאוסטרליה והכנתי את כל הניירת. ההוסטל היה פקוק במטיילים צעירים שחיפשו עבודה כמו זאבים מורעבים וזו הייתה החשיפה הראשונה שלי לכלכלה האוסטרלית המשגשגת.
ניצלתי את הזמן עד שהאופנוע יגיע, להעמיק היכרות עם בריסביין והופתעתי מקצב ועומס התנועה של עיר הומה ותוססת. מאד שונה מקצב החיים הכפרי לו הורגלתי עד לאחרונה בניו-זילנד.
לבסוף, האופנוע הגיע וחילצתי אותו מהמכס, תוך מעבר חלק במחלקת הביקורת הידועה לשמצה של רשויות הפיקוח. הודות לכמה חברים אוסטרלים שפגשתי בדרכים, שיעצו לי "לנקות את האופנוע עם מברשת שיניים" לפני שאני שולח אותו לאוז. כי אוסטרליה מאד מקפידה במניעת כניסה של מחלות ומזיקים ממדינות אחרות. הוגן למדי.
וכשהאופנוע וכל הציוד שלי איתי. יצאתי לדרך.

IMG_6226.JPG

רכבתי לאורך החוף המזרחי דרומה דרך ביירון ביי Byron Bay ועצרתי בביתו הכפרי של חברי הטוב קיין אינגליש Cain English. פגשתי את קיין ורכבתי איתו במרכז אסיה ב-2010 וזה היה נהדר לפגוש את הבחור החיובי והמוכשר הזה בביתו, יחד עם אשתו ובנם התינוק. "מייט, תישאר כמה שתרצה" קיין אמר ובילינו שבועיים יחד בשוטטות רכובה באיזור.
החוף המערבי של אוסטרליה מאד ירוק ושופע יחסית לחלק הפנימי של היבשת. הנוף ומזג האויר היו מושלמים.

Cain&Yevonn.JPG

איבון, קיין וקיין הקטן

מקופס הארבור Coffs harbor המשכתי לאורך החוף המזרחי, כל הדרך עד לסידני Sydney וחציתי את גשר הנמל Harbor Bridge הידוע לתוך העיר. החניתי את האופנוע ויצאתי רגלית לכיוון בית האופרה Opera House – רק אז לפתע קלטתי…שהנה אני כאן, עם האופנוע כל הדרך, בצד ההפוך של העולם. באוסטרליה הרחוקה. עומד כמו מול "השער של הודו" Gate of India במומבי…הרגשתי כאילו אני בעצם ב..הודו.
חברים של חברים אירחו אותי בסידני, כך שהחניתי את האופנוע בחצר האחורית שלהם ובמשך כמה ימים יצאתי לטייל בעיר הרב תרבותית הזו.

ברוב המדינות בהן אני מבקר, אני מנסה לראות את עיר הבירה. כך שבמהרה, מצאתי עצמי שוב רוכב ימים שלמים וישן באוהל שלי בצד הדרך בלילות, בדרך לקאנברה Canberra עיר הבירה של אוסטרליה. קאנברה מצטיינת בתכנון טוב ונראה כי כל דבר יעיל ונמצא בדיוק במקום. אך כמו ברזיליה בברזיל ולאגוס בניגריה, אין לה נשמה ולבטח אינה מעניית ומלהיבה כמו סידני ומלבורן.
חודש וחצי עבר. ביקרתי חברים וראיתי את הערים הנוצצות. באדלייד התמזל מזלי ופגשתי את הוריו של קיין והתארחתי בביתם. הם היו מאושרים לזכות בעוד "בן" שוב תחת קורתם והשקיעו הרבה להראות ולהתגאות בעיר הידידותית שלהם.

לילה אחד, שמעתי את "הקול" קורא: "אדם, הגיעה העת לאואוטבק – חבר…"
לא ניתן ללמוד על מדינה מבלי לבקר בערים הראשיות שלה ופגישה עם הדברים המרגשים שבה. אבל האואוטבק היה הסיבה העיקרית שהניעה אותי להגיע לאוסטרליה וכבר הייתי חסר סבלנות להגיע לשם.
מוקדם בבוקר עזבתי את אדלייד ופניתי צפונה לכיוון פורט אוגוסטה Port Augusta ואז צפון מזרחה לכיוון ברוקן היל Broken Hill . בתוך 100 ק"מ, הנוף השתנה ובמקום הגבעות השופעות ירק, פגשתי שיחים יבשים. אדמה צחיחה למחצה ושטוחה ככל שהעין יכולה לראות. "בסופו של דבר, עזבתי את הגשם מאחורי .." חשבתי לעצמי.

בדרך פגשתי שני רוכבים מקומיים; אחד על דאקר 650 והשני על הונדה XR650R. התחברנו ליומיים רכיבה משותפת עד לברוקן היל, שם נפרדנו. הם פנו מזרחה לכיוון ניו-סאוט'-ווילס NSW ואני פניתי לסופרמרקט גדול וקניתי אספקה לשבוע: טונה, פאסטה, תה, סוכר, חלב יבש, פירות יבשים, שיבולת שועל וקצת לחם.
זו היתה עיירה קטנה וקשה להאמין כי זו עיר הולדתה של BHP mining company חברת הכרייה הגדולה בעולם! אגב, החברה עדיין מחזיקה את המטה הראשי שלה בברוקן היל, היכן שהיא החלה לפעול ולי יש הרבה הערכה להם על כך שלא שכחו מאיפה הם באו ומכבדים את מורשתם.
הדרך הסלולה נסתיימה. הוצאתי מעט אויר מהצמיגים ונתתי בגז לכיוון ווייט קליפס  White Cliffs . סיימון, חבר של קיין (שגם בו פגשתי במרכז אסיה, בה הוא רכב יחד עם רעייתו מוניקה) עובד בווייט קליפס כאח והזמין אותי לבקר אותו.
עשרת הימים הבאים היו נפלאים; פגשתי הרבה אנשים מעניינים ביקרתי במכרות האוֹפָּל Opal (לשם) המקומיים ופגשתי ב"רופאים המעופפים" “Flying Doctors”.  זה אירגון שלא למטרות רווח, המטיס רופאים וצוותים רפואיים למחוזות וקהילות בעומק האאוטבק Outback (ואנחנו מדברים על מרחקים של אלפי ק"מ ממרכזים רפואיים).

סיימון וצוות המרפאה של ווייט קליפס

בבוקר העזיבה שלי את וויט קליפס, ארזתי את האופנוע ונפרדתי בברכת שלום מוקדמת מכל מי שהכרתי כאן; סיימון שארח אותי במרפאה. טוני צייד הקנגורו שלקח אותי יום אחד ל"צייד רוּ". “Roo Shootin’” סמילי וברט Smiley and Bert, שני הכורים הזקנים שעזרתי להם לתקן את המחפר שלהם ועוד כמה. הם התאספו כולם, ערכו שולחן נאה בחוץ וכולנו ישבנו ושתינו יחד ספל אחרון של קפה. רגע לפני שדילגתי לאוכף האופנוע, הם נתנו לי מעטפה. "זה בשבילך אדם. בשביל מי שאתה!" אם אמרו לי.
לכולנו עמדו דמעות בעיניים. ובעודי מתרחק, ידעתי כי הייתי בר מזל לפגוש אנשים יוצאי דופן שם. איזו זכות גדולה.
באותו לילה, באוהל, פתחתי את המעטפה שניתנה לי בבוקר ומצאתי כרטיס ברכה שהם כולם הכינו לי וסכום כסף שהם הוסיפו "בשביל הדלק". באמת אנשים טובים לצידי הדרך.
הרכיבה הייתה טובה מאד – רוב הימים השכמתי עם שחר (תאמינו או לא), בישלתי ארוחת בוקר (שיבולת שועל, פירות יבשים וקפה) וארזתי את המחנה. האאוטבק האוסטרלי הוא מקסים- מרחבי אין סוף לא מיושבים – רובם מאד יבשים עם תחנות דרך קטנות בכל 300 -400 ק"מ עם מספר בתים, חנות, תחנת דלק ובר. זהו. כל הדרכים הן דרכי עפר. חלקן מלאות מהמורות, חלקן טובות יותר ומהודקות.
בכל ערב פונקתי באתר חניה פראי ואישי משלי – רכיבה קצרה של ק"מ לצד הדרך והקמתי שם את אוהלי. המדבר שקט בלילות. היה לי זמן לקרוא וליהנות מהבדידות וההתייחדות עם הטבע.

לאחר שבוע רכיבה, הגעתי לעיירה קטנה בשם אודנדאטה Oodnadatta (אגב, בה נמדדה הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנמדדה באוסטרליה מעולם: 50,7 צלזיוס. בשנת 1960. העורך) עצרתי לתדלק בתחנת הדרכים המקומית “Roadhouse”  הכוללת משאבות דלק, מוסך, מסעדה ומוטל. תדלקתי והתיישבתי לאכול את הארוחה החמה הראשונה מזה ימים כשתפס את עיני המוסך הסמוך… היו שם הרבה ג'יפים מקולקלים, משאיות ובולדוזרים. לפתע עלה בי רעיון. נכנסתי למוסך ושאלתי את הבחור שעבד על אחד הרכבים, אם הוא זקוק למכונאי. "מכונאי! אני זקוק לעשרה מכונאים, למה? אתה מכיר מישהו כזה?"… "אדם שני לשירותך!" אמרתי לו.
גוייסתי למשרה בו במקום ונערך לי סיור מסביב. אני כאן כבר חודש. מתקן כל מה שזז וגם מתדלק מסוקים שנוחתים במקום. אודנדאטה היא עיירה זעירה שרוב תושביה הם אבוריג'ינים. עבודה כאן, מעניקה לי לא רק אפשרות לראות את אורח החיים האבוריג'יני מקרוב, אלא גם לחסוך $ נחוץ למדי, למימון יתרת המסע.
יש קבוצה מעניינת של טיפוסים כאן בעיירה ובחוות הבקר "תחנות" הסמוכות (יש בהן שגודלן עולה על שטחה של ישראל!), סוג הבוקרים שאתה צפוי לפגוש במקומות נידחים שכאלה – אנשים החיים בפשטות ורואים הכל באופן ברור. אני אוהב את המקום!

זהו בינתיים.
תשמרו.
עד לפעם הבאה.
אדם.

—————————————————————————————————————————-

תרגום ועריכה, יוני. כל הזכויו C לסיפור ולצילומים שמורות לאדם שני.

—————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

22 ביוני 2012 בני קליה. כתבה 10

מזג האויר ממשיך להתל; רוחות, גשם וקור מקפיא.

הפיצוי הוא הביקור בילוסטון פארק.

P1040453.JPG


הצג את הוראות נסיעה ל-West Entrance Road, Yellowstone National Park, WY, United States במפה גדולה יותר

יום ראשון 17.6.2012
כאשר הגענו אתמול בערב לקמפינג של k o a ב- Spearfish הרושם הראשוני לא היה מדהים. אך ככל שעברו הדקות, המקום והיחס שקיבלנו השתפרו עד שאמרנו שזה אחד המקומות הנעימים שהיינו בהם. אם היה לנו תרוץ טוב היינו נשארים עוד יום. בכל מקרה, השיא היה בשעה 19:30 כאשר נפתחת האפשרות של "אכול ככל יכולתך" גלידה במחיר של 2.5 $. אין מצב שנפספס את ההזדמנות וטרפנו גלידה כמו חזירים.
הבוקר, קמנו מוקדם. כך שגם הרכיבה לכוון מערב, התחילה יחסית מוקדם. עלינו על הכביש המהיר מספר 90 והתכנית הייתה לרוץ איתו כ – 160 מייל עד העיר Buffalo הנמצאת ב – Wyoming.  וזה מה שקרה בפועל עם 2 עצירות לתדלוק של קפה ומשהוא קל לאכול. ביציאה מבופאלו לכוון Worland שנועדה להיות תחנתנו האחרונה להיום, ההפתעה היתה גדולה, כשהנוף הפך מרגע לרגע יפה יותר. בהתחילה עם העליה לרכס הדרומי של Bighorn Mountains כבר נשקף נוף יפה ולאחר שמגיעים לשיא הגובה ומתחילים את הירידה, נכנסים לקניון יפהפה עד העיירה Ten Sleep. הקניון עצמו גם נקרא Ten Sleep Canyon והוא פשוט מחבק אותך במראות של עוצמה. למי שיעבור כאן בעתיד, מומלץ מאד לעשות את כביש 16. לא לפספס ולתכנן לעצור בעיירה הקטנטנה Ten Sleep שנראית כמו עיירת מערבון ויושבת על נווה מדבר מרענן. הגענו ל – Worlend והתמקמנו בקמפינג שהפעם… לא שייך לרשת של k o a וזה הורגש מאד באיכות המקום. למרות זאת, אין מה להתלונן, אנחנו יושבים בחדר עם שולחן נעים וכותבים.

יום שני 18.6.2012
כמו בצבא, אני מחלק את היום לשלושה חלקים. היציאה הבוקר מ – Worland  לכוון דרום על כביש 20 , היה רגיל לאזור ; מישורים רחבים עם חוות לבקר. לא משהוא מיוחד זה נמשך עד לעיירה Thermopolis. משם הדרך נופית יפה, עוברת דרך Wind River Canyon עד העיירה Shoshoni ומשם לעיירה Riverton . זהו החלק הראשון והיפה של היום. החלק השני, הוא יום מלחמה אבל מלחמה שלא היתה לנו עד היום.  יצאנו שוב למישורים והרוח כאילו אמרה לנו "אני אראה לכם מי הבוס פה" והיא הרביצה לנו כמו שלא קרה לנו עד היום. בכח ובעוצמה שממש זרקה אותנו לשוליים עד שנעצרנו נכנעים. לאחר מכן המשכנו במהירות נמוכה יותר וביחד עם העובדה שהאזור הפך ליותר הררי הצלחנו להגיע ל – Dobois עייפים ורצוצים ונכנסנו לתדלק. אבל הרוח לא הציקה רק לנו, אלה גם ניתקה את העיירה מחשמל! כך שתחנות הדלק שפגשנו היו מנוטרלות ואנחנו קצרים בדלק. ירדנו לנוח ולאכול משהוא במסעדה נחמדה, עם תכניות להמשיך למטרה; Grand Teton. המרחק עד העיירה הבאה כ – 40 מייל וזה גבולי, אבל אין ברירה ויוצאים לדרך. לאחר כמה דקות, מתחיל לטפטף ואנחנו עוצרים להתלבש בהתאם להמשך. הגשם אכן התחיל לרדת אך בצורה סבירה ולא מטורפת. לאחר עוד כחצי שעה, אנחנו רואים תחנת דלק בצד הדרך ועוצרים לתדלק ואז נוחתת עלינו הצרה של החלק השני של היום: יוסי בלי לשים לב, תידלק בסולר את האופנוע שלו ואז התחיל המאבק נגד הבעיה והגשם שהחליט להצטרף לצרות שלנו שעוד לא הסתיימו להיום . בהתחלה הכוונה היתה למצוא את הצינורית שיוצאת מהמיכל כדי לרוקן אותו , כדי להגיע לזה התחלנו לפרק את החלקים הנדרשים לזה עד שהבנו שלא נצליח בכלים ובתנאים הקיימים , בנתיים אבדו 2 ברגים, יוסי נחתך קצת והעצבים גברו. לבסוף, אימצנו פתרון שניג'ל הציע; לקנות צינורית המתאימה לשאיבה שהיתה בתחנת הדלק ולשאוב את הסולר ולתדלק מחדש בבנזין. ההרכבה של החלקים שפורקו בינתיים, לא עלתה יפה והוחלט לדחות זאת ולשפר את הדבר בערב. בינתיים השאיבה עבדה בהצלחה רבה והסולר נשאב החוצה. יוסי תדלק פעם נוספת, הפעם בבנזין ורוקן שוב, כדי למהול במכסימום את הסולר, במידה ונשאר במיכל ואז תידלק בפעם השלישית בתחנה זאת בלבד. ואז הגיע שלב התפילה לפני היציאה – בתקווה שלא יקרה כלום לאופנוע וכך היה. יוסי הניע ויצאנו לדרך. הכל בסדר רק שלפני שיצאנו אמרו לנו שיש תיקונים בכביש ולא ברור אם האופנועים יכולים לעבור, אחרי הגשם בכביש הבוצי. החלטנו להגיע למקום ולקבל החלטה שם. הגענו והחלטנו שנעשה זאת כ – 4 מייל של כביש מהודק אך רטוב. רכבנו לאט והצלחנו לעבור עם לא מעט חששות לפחות אצלי. הגשם המשיך להציק והאזור היה מעונן, כך שגם תמונה לצלם את האזור לא הצלחנו.  לבסוף, הגענו לצומת הפונה לשמורה והשעה כבר 18:00 משהוא שלא קרה לנו אף פעם. למרות הכל, עצרנו לכמה דקות כדי להצטלם ולהמשיך בדרך. לסיום, החלק השלישי והנעים וזה הנוף של ה – Grand Teton שהוא יפה בצורה בלתי רגילה. אך בגלל השעה המאוחרת, רכבנו ישר ל k o a דרומית לעיירה Jackson הגדולה באזור. למזלנו, הזמנו מראש Cabin כך שכאשר הגענו לאחר השעה 19:00, יכולנו להתארגן מהר להמשך הערב.

יום שלישי 19.6.2012
את היום פתחנו בסיור תיירותי ב – jackson בתוספת מספר קניות של פריטים שהיו נחוצים לנו. לאחר מכן, רכבנו לכוון השמורה של Grand Teton National Park ופתחנו בביקור ב – Teton Village , שם עלינו על רכבל, שלקח אותנו לפסגת ההר הסמוך בגוהה של כ – 3,400 מטר. הנוף של כל השמורה נשקף בצורה מרהיבה והראות היתה טובה בהשוואה לאתמול – המחזה פשוט מדהים. משם המשכנו צפונה, כאשר מדי כמה ק"מ, אנחנו עוצרים לצלם את רכס הרי הגרנית שיוצרים את הפארק – מהיותר יפים שראינו עד היום. כל הרכיבה מלווה בשיפועים ומדרונות שונים של ההרים וכל אחד מדהים ביופיו בכל זוית אפשרית. לקראת הצהרים, יצאנו את הפארק ונכנסנו ל שמורה הראשונה של ארה"ב:- Yellowston. עשינו זאת מהכניסה הדרומית, שהיא די חד גונית ואפילו משעממת. מאוחר יותר, חווינו את היחודיות של הפארק, כאשר הגענו לקניונים שחצבו הנהרות ולאזורי המעיינות החמים והגיזרים שהפארק מפורסם בהם. הקור קרע אותנו ויחד עם בעיות דחופות נוספות שלא נפרט… מצאנו עצמנו דוהרים לקמפינג שבחרנו להעביר בו את שני הלילות הבאים על מנת לטייל בפארק בצורה רגועה ומעמיקה. כרגע אנחנו ב – k o a שליד העיירה West Yellowston. הקמנו את האוהלים והקור לא מאפשר לנו לעשות כלום. אפשר לומר בקלות ש Wyoming- היא מדינה מדהימה ביופיה, אך יש לה בעיה קשה עם לוח השנה. נראה כי פה לא שמעו על העובדה שאנחנו בסוף יוני כמעט והרוח במישורים והקור בהרים, הופכים את החיים של אנשי ים-המלח לכמעט בלתי אפשריים. עכשיו 4 מעלות ובלילה זה עומד לרדת מתחת ל – 0 וצפוי גשם, בשעה 1 לפנות בוקר של מחר. למיטב הבנתי, את הדבר זה יכול להיות שלג! אתם מבינים שלג ביוני . מחר אספר על חווית הלילה .

יום רביעי 20.6.2012
היום מלאו חודשיים להיותנו מחוץ לבית. יוסי ציין הבוקר ששליש עבר ( מה שנכון לגביו ולגבי נייגל) ) למרות שאנחנו מרגישים כאילו אנחנו רק בתחילת הדרך. היום יצאנו רק נייג'ל ואני (יוסי מסיבות שלו בחר לנוח) לרכוב בשמורת ה – Yellowston ונכנסנו הפעם בכניסה המערבית West Entrance ואני חייב לתקן משהוא שכתבתי אתמול על הכניסה הדרומית, שהיא אכן לא מרשימה. אבל אין ליחס זאת לפארק כולו. היום התגלה במלוא הדרו. הכניסה מביאה אותך לדרך נופית יפה שמתקדמת מול הזרימה של ה – Madison River עם מרחבים בהם ניתן לראות בעלי חיים רבים כמו הביזונים ששולטים כאן. ראינו גם איילים, זאב לבן שלא הספקנו לצלם ועוד. בצומת מדיסון, המשכנו עם הנהר ועצרנו לצלם את מפלי מדיסון שהם מרשימים אבל לא גדולים, משם המשכנו בכביש המעגלי הפנימי של השמורה עד ה – Canyon Village שם עצרנו לשתות קפה, מבלי לדעת מה מצפה לנו. המשכנו לכוון המפלים של נהר ה – Yellowston וכאשר עצרנו והגענו לתצפית הראשונה נדהמנו , פשוט כך. המראה עוצר נשימה. קניון גדול שנחצב על ידי נהר גדול והצבע הצהוב הנובע מריכוז מינראלים גבוה, שולט בו – (אם שאלתם למה קוראים לפארק ילוסטון…) ויוצר מראה מהפנט שהרבה זמן ישאר חרוט בזיכרון.

כבר ביקרתי כאן לפני למעלה מ – 30 שנה ולא זכרתי את היופי הנפלא של שני המפלים שיוצר הנהר בקטע הזה של הפארק. ירדתי בשביל התלול המוביל עד המפל הגדול ושם ישנה טרסה שצופה על המפל מלמעלה שהוא בעצמו מראה נהדר. אין ספק, כי לא בכדי, רוב ספרי ההדרכה בנושא, מדברים על הפארק כאחד משיאי כל טיול של טבע. פשוט צילמנו מכל זוית אפשרית את המראה הנהדר הזה. לאחר מכן, המשכנו דרומה לאורך הנהר ומשם לאורך האגם ופנינו ב – West Thumb מערבה לצפות ב – Old Faithful Geyser שהוא הגייזר המתמיד ביותר בשמורה כולה ומזה אלפי שנים פורץ ממנו זרם אדיר של מי תהום רותחים בקצב כמעט קבוע של בין 45 דקות לשעה פלוס. כאשר הגענו לשם בשעה 17:05 אמרו לנו שב- 17:30 הוא אמור להתפרץ, מה שאכן קרה. המראה יפה וכמובן זכה לכמות מכובדת של צילומים. לאחר מכן בחרנו לחזור לקמפינג. זה היה יום ארוך ומעייף.

אני חייב לכם משהו מאתמול: אכן הטמפרטורות ירדו מתחת ל -0 אך לא ירד גשם, כך שלא זכינו לשלג ביוני. יוסי ואני עברנו את הלילה די בסדר, אבל נייג'ל סבל גם מהקור וגם מהעובדה שהמזרן שלו היה בשיפוע צד. מה שפגם לו קשות באיכות השינה. הוא ניצל את השמש החמימה של הבוקר לשעת שינה נוספת. היום כבר הרבה פחות קר ואנחנו מקווים ללילה נעים יותר.


יום רביעי 21.6.2012

הלילה היה הדבר הנורא ביותר שקרה לי מתחילת הטיול… אני מדבר על הקור. למרות שבערב כאשר כתבתי אתמול את הדברים אמרתי שהקור פחות מאשר ביום הקודם. הלילה הוכיח לי להפך. ההסבר הוא פשוט לא היו עננים והחום המריא לחלל ופינה דרכו לקור הנורא שהיה הרבה מתחת ל – 0. כמובן שבמהלך הלילה, אתה מוסיף ומוסיף לכסות עם כל מה שיש לך, על מנת להתמודד עם הדבר המפלצתי הזה. לפעמים בה לי לצעוק לאלה שטוענים שכדור הארץ מתחמם. בואו לפה תישנו לילה איתי באוהל ותחשבו פעם שנייה על התאוריה שלכם 🙂
את הבוקר לאחר ההתארגנויות, פתחנו ברכיבה לכוון הכניסה המערבית של הפארק, כדי לחצות אותו ולצאת מהכניסה הצפונית שלו. כרטיס הכניסה לפארק הוא ל – 7 ימים, כך שאין בעיה להכנס ולצאת במהלך הימים שהכרטיס בתוקף. עצרנו לצילומים אחרונים על נהר המדיסון ובצומת Noris פנינו צפונה לכוון העיירה Gardiner שנמצאת כבר ב Montana . כמובן שעצרנו ל – Mammot Hot Spring שזהו מקום יפיפה, בו יוצאים מים גפריתיים מהאדמה ויוצרים צורות מדהימות בצבעים מרהיבים, אסור להפסיד. בהמשך יורדים בקניון שיוצרים הנהרות Gardiner River ו – Yellowston River והוא המשכו של השמורה היפה הזאת . ביציאה הצפונית עוברים את העיירה Gardiner לא בלי לעצור לשתות קפה ודוהרים צפונה לאורך נהר היילוסטון, בליווי נופים הרריים נפלאים של הרי הרוקי, עד שמגיעים ל – k o a ליד העיירה Livingston לחניית הלילה שלנו .

P1040593.JPG

P1040592.JPG

P1040603.JPG

P1040615.JPG

P1040611.JPG

P1040594.JPG

P1040616.JPG

P1040628.JPG

P1040627.JPG

P1040636.JPG

P1040509.JPG

P1040586.JPG

אי אפשר לסיים בלי לציין שוב מספר דברים על שמורת היילוסטון; ראשית, יש תופעה מדהימה של התחדשות היער וזאת משתי סיבות עיקריות: היתה להם בעיה קשה עם מזיקים שפגעו בעצים בכמויות אדירות – ויש תמיד את השריפות . ראינו אזורים שלמים של עצי מחט, בגובה של 3-4 מטר בלבד. לא רואים עצים גבוהים. שנית, הנופים המדהימים. מכל זוית נסיעה, משאירים אותנו עם חשק לעוד.

מעומק הטבע של הרוקיס ד"ש לכולם.

גבי

———————————————————————————————————————————-

ערך, יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליוסי, גבי ונייג'ל.

———————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

21 ביוני 2012 יוטרן הבלקן -7 הדיווח האחרון

יון מחכה עם חום ומצברוח רע

חברת ספנות ששמה קצוץ ומדינה במצור. אבל עוד נשוב!



הצג את הוראות נסיעה ל-אתונה, יוון במפה גדולה יותר

יוטרן הבלקן – חזרה ביון

את יון למעשה עברנו מצד לצד וחקרנו מעט את ההרים בצפון ועכשיו עם חזרתנו, יש לנו נווט שהוא גם מורה דרך מקצועי וגם מכיר ואוהב את יון ולמרות סוג של התחלת עיפות – יוסי מלהיב אותנו לשיטוט בהרים של קנדליקי וירידה לחופים מקסימים ועיירות ציוריות שיושבות על מפרצים מקסימים. ביון כבר ביקרתי  7 פעמים וברשימה היא נמצאת כמעט בראש – אחת המדינות המופלאות, היפות, הרב גוניות והנחמדות שיש לגלובוס שלנו להציע. לצערנו, המעבר ליורו עשה אותה מעט יקרה ואחרי כמה שבועות של התנהלות רומנובולגרית, אנחנו די מזועזעים והכסף שנשאר לכל אחד מאיתנו נספר שוב ושוב.

מזג האוויר הוא כבר של תחילת הקיץ, כל בגדי החורף והמגפיים נדחפו עמוק בתיקים ומדי פעם גם רוכבים קילומטרים רבים עם חולצה קצרה. על קסדה לא וויתרנו, למרות שהחוק היוני כנראה מתיר זאת.

ביון - מחנה האלים 2.jpg

חלקת אלוהים שמצאנו

יון נמצאת כרגע על פרשת דרכים והיא כנראה קרובה לקריסה כלכלית. ביום ראשון עשו שם מעין סבב בחירות והמפלגה שמבקשת להמשיך את השותפות האירופאית, ניצחה אבל להערכתי, והיא מאוד צנועה ולא מסתמכת על מומחיות משום סוג – אין ליונים ברירה, התיירות העולמית שהיא המנוע הכלכלי של המדינה לא תבוא כשהמחירים הם כל כך גבוהים. החזרה למטבע מקומי, היא בלתי נמנעת – זה יכול להימשך מספר שנים אבל זה יקרה.

בשיטוט שלנו, אנחנו כמובן לא חשים את הדופק המקומי ולא מרגישים שיש איזו מועקה באוויר, אנחנו לא במרכזי התיירות, לא באיים ולא בחופי הזהב וגם העונה עוד לא ממש התחילה. כך שמבחינתנו; ימי חול רגילים. לא נערכים לכבודנו ואף אחד לא מתחנף אלינו. סתם עוד חבורה של אופנוענים חצי צוענים שכשפורסים להם את הנייר על השולחן ליד הים זה מלווה בחיוך סלחני.

הכיוון, לחצי האי פילון ובדרך ניצבת לה גאה ומזמינה עיר הנמל הענקית סלוניקי. אפשר לעקוף אותה על כבישים טבעתיים כמו שיש לכל עיר או להיכנס, להגיע לאזור העתיק ליד הנמל. לטייל קצת בערב ובסך הכל להוריד את הקסדה ולחבוש כובע מצחיה קל של תיירים.

נסיון העבר מלמד שלשיירה שלנו אין מקדמי סבלנות רבים להתנהלות עירונית ולאחר זחילה מתישה בפקקי התנועה, מגיעים לטיילת שלאורך הים ושם נחווית התמוטטות מוחלטת. האופנועים כבר רותחים מחום. יותר מדי גרויים ואנשים נקיים מתרוצצים לנו מול העניים. אין פיתרון לחניה ואם רוצים לחפש, צריך להמשיך את השיטוט המהביל הזה וזה לא זה. אין סבלנות ואין טיפה של חשק להתמודד עם העיר הזו ויוסי מקיש כמה מהלכים על הג'י.פי.אס שלו ומוביל אותנו החוצה. לאחר זמן, נמצא הכפר הקטן ליד הים ובו מלון שקט וחמוד שמחזיר לנו את החיוך.

למחרת, מחליטים על מציאת מקום שיהיה "הכי יפה שיש" המקום בו פיתתה הרה את אפולו ושעל העשב שלו התרוצצה ארטמיס כשרדפה אחרי אילות..

לאחר כמה עשרות ק"מ של רכיבה איטית, לאורך צוקים שנושקים לים וכניסות של דרכי עפר לקו המים, יוסי מגלה את מפרץ האלים: משטחים של דשא ועצי קטלב בני מאות שנים. חוף ים חצצי במרחק של 100 מ' ונחל קטן, שמאפשר מקלחת מתוקה אחרי הים. את הדשא צריך לחלוק עם עדר פרות שמגיע לארוחה מדי כמה שעות, ובמרחקים נכונים עוד מספר מטיילים שהקימו את המחנה שלהם סמוך לים.

במקום מחליטים לראשונה מאז עזבנו את האניה, על יום של חופש. לא נוסעים לשום מקום. היה לנו עוד יום שבת כזה כשהגשם סגר אותנו ליום שלם, אבל אז זה היה מחוסר ברירה ועכשיו אין מאושרים מאיתנו. יוסי ורוני מקבלים רשימת קניות של מכולת וקופצים לכפר הסמוך להביא אספקה. יומיים של בטלה מוחלטת. רביצה בים וקצת הליכה לאורך החוף. שוב כמו במקרים רבים – זה מקום ששוה לחזור אליו ורצוי עם כל המשפחה..

יוסי תופס תנומה

זמן יון הולך ומסתיים ולאחר כחמישה ימים של שיטוט לאורך חופים קסומים וחציה של הרים קטנים ומוריקים, מגיע יום החזרה ופה כבר לא מתפתח דיון כ-400 ק"מ על כבישי האגרה המהירים ונוחתים קרוב לעיר הנמל. עוד מהדרך ביום הקודם, הודיעו לנו שלא בטוח שנוכל לעלות לאניה. אותו דפוס התנהלות תמוה שליווה את יציאתנו מהארץ וליתר ביטחון, מחליטים להיות הראשונים בתור וכבר בשמונה וחצי בבוקר של יום ב', אנחנו מול הבותקה של חברת סלמיס הקפריסאית, שמפעילה את המעבורת. מתוחים וכעוסים וגם מאוד נחושים. זה מתקדם בסדר, האופנועים כבר קשורים בסיפון העליון, כל אחד מקבל חדר ואז מודיע לנו הקצין הראשון ששניים מאיתנו יצטרכו לפנות את החדר ולחזור בטיסה. זה מערער אותנו לחלוטין ובמקום מחליטים שלא מוותרים. יש לנו כרטיס. ההזמנה שלנו מלפני חודש ואם הם רוצים. שיורידו אותנו בכח. שיביאו משטרה. אנחנו לא יורדים. בסוף זה מסתדר ולאחר רביצה מרירה שנמשכת כל היום מניחים לנו והאניה הענקית יוצאת סמוך לחצות. עצירה בקפריסין והגעה לחיפה ביום חמישי בבוקר.

יאסו עם מסעדן מקומי.jpg

יאסו. ולהתראון יון

ישראל במובן מסויים היא אי – אין לה קשר יבשתי עם העולם. מי שרוצה לצאת ממנה עם רכב חייב להשתמש באניה או בהטסה. הדרך ההגיונית, היא הדרך בה בחרנו. זה מקובל בכל העולם. משום מה אצלנו זה מבצע כל כך יקר וכל כך מטורף שמתי מעט בכלל מוכנים לנסות אותו. המחיר שנדרשנו לשלם, זיבולי השכל וההבטחות שאי אפשר לסמוך עליהן, היחס המשפיל מחברת הספנות והמיצגים שלהם בארץ – כל החבילה הזו היא חוויה איומה.

לפני כשנתיים, ניסתה בחורה ששכחתי את שמה לארגן עצומה שתקרא למי שצריך לטפל בענין הזה, לעשות קצת סדר ולפתוח קווי תעבורה ימיים הגיוניים ומסודרים – לא יצא מזה כלום – את מי זה מענין ומה זה כבר 100 אלף איש שחיים בישראל ויש להם פחד טיסה ושכל מה שהם רוצים זה את האפשרות לצאת מדי פעם ולא לעלות למטוס מסוממים לחלוטין. הפיסקה הנרגנת הזו היא אמיתית ומי שחושב על טיול כזה או אחר שיקח את הענין בחשבון ויכין את עצמו עם טיפול פסיכולגי לניטרול כעסים.

אנחנו נתגבר, יהיה בסדר ואם לא יכה הברק – כמו שאיחלנו לרוזנפלד וסלמיס – אז יש סיכוי שעוד נחזור ונשתמש בשרותייהם – רוני שטיינברג ויוסי שדה כבר החליטו שהם הולכים לכבוש את מונגוליה ולהשתלט על הרכבת הטרנסיבירית בעוד שנתיים..

ביון - דרכי הים האין סופיות.jpg

להתראות בדרכים!

יוסי שדה, רוני שטיינברג, אבי פלדמן וערן שפיצר.

——————————————————————————————————————————————–

ערך, יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליוסי, אבי, ערן ורוני.

——————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

15 ביוני 2012 בני קליה 9

שלושת בני קליה נחו באיזור דנבר

והרוח? היא לא נחה לרגע.

CIMG1547.JPG


הצג את הוראות נסיעה ל-Douglas, WY, United States במפה גדולה יותר

יום שבת 9.6.2012
יצאנו מ – Alamosa לכוון צפון על כביש מספר 17 שהיה משעמם ביותר , בכלל אנחנו מופתעים מ  Colorado שאליה עברנו מניו מקסיקו כאשר יצאנו מ – Chama. הדרך היתה מקסימה אבל כאשר הגענו למישור כולל את הרכיבה של היום הנוף חד גווני ולא מרשים, היתה הרגשה שבהרי הרוקי הנוף יהיה צבעוני יותר ומגוון יותר. מה שלא קרה עד עכשו. עצרנו לקפה וארוחה קלה בגלל הרוח הצדדית החזקה. בסך הכל, לא רכבנו הרבה . אנחנו חשים חולשה כנראה בגלל הגובה. אנחנו בגבהים של מעל ל – 3000 מ'. ב-Buena Vista שאליה הגענו כדי להתמקם ב k o a , לא נעם לנו מאד ולכן העדפנו להעביר את הלילה במוטל בעיירה. העיירה עצמה נעימה ביותר. כיף להסתובב בה, אף שהיא קטנה מאד.

יום ראשון 10.6.2012
מאחר ואני כותב בסוף יום רכיבה, אני יכול לכתוב כותרת לסיכום היום : "קדימה חברה היו יוצאים למלחמה" ומבוסס על קריאות העידוד של אוהדי הפועל ת"א. האויב היום הייתה הרוח. מהבוקר היא לא הפסיקה להציק לנו ובהמשך היום הצטרף לצרות גם הקור. הבוקר, כאשר יצאנו מ – Buena Vista לכוון צפון, היה נעים והתלבשנו בהתאם. כאשר פנינו מערבה על כביש 82 לכוון Aspen , עצרנו ושיפרנו הופעה – כלומר הוספנו שכבה לביגוד. המרחק לאספן הוא כ 80 מייל. ידענו שאנחנו חוצים פס של מעל 4,000 מטר, אבל לא לקחנו בחשבון את הקור ואיזה קור זה היה! פשוט לא הורדנו קסדה, כפפות ומעילים, כאשר הלכנו לצלם וכל זאת לאחר עליה מטורפת בכביש צר עם פניות שצריך להוריד בהן מהירות ל – 15 מייל וכל זאת בלי מעקה בטיחות… ורוכב אופנוע עם פחד גבהים ( אני כמובן ). לפס ( הנקודה הכי גבוה בציר החוצה את הרכס, שהיא גם בדר"כ קו פרשת מים ) הגעתי קפוא מקור, עם דפיקות לב בקצב סיבובי המנוע של האופנוע שהם כ – 4000 סל"ד. לא הוצאתי מצלמה לצלם, הלכתי מהר לראות את הנוף והודעתי שאני לא מוביל היום יותר. המשכנו מערבה עד שהגענו לאספן עיר נופש יפה לכל הדעות וחמה. היא נמצאת בגובה של קצת פחות מ – 3,000 מטר ובחורף היא בסיס לסקי של הרבה סלבריטאים. גם היום, כאשר הסתובבנו בה, התבדחנו שכנראה יש חוק האוסר על נשים לא יפות להסתובב כאן. פשוט להתלהב מהיופי שרואים בעיירה הזאת. שתינו, אכלנו ויצאנו חזרה באותה דרך. בגלל המרחק שצפוי לנו עד Central City. בדרך אחרת, המרחק היה הופך לארוך מדי. החזרה היתה קלה יותר בגלל שיפורים נוספים שהכנסנו בהתארגנות שלנו לרכיבה. אבל האוייב נשאר בשטח ואפילו התחזק. חזרנו לכביש 24 , פנינו צפונה והמשכנו בכביש 91 עד שהתחברנו לכביש המהיר 70. פנינו מזרחה לכוון Denver. עשינו כ 40 מייל, עד שפנינו לכוון סנטרל סיטי – עיירה שכל כולה קזינו אחד גדול. הקמפינג נמצא כ – 2 ק"מ מהעיירה. לא הולך לנו בזמן האחרון בנושא הזה וגם הפעם המקום לא רק שנמצא במקום גבוה וקר מאד פה, הוא גם לא מעמיד חלקות נעימות להקמת אוהלים. אנחנו נג'סים לא קטנים ותמיד איך שהוא מקבלים את הכי טוב שיש, אבל הפעם המצב על הפנים. השרותים והמקלחות יפות מאד אבל מי יש לו חשק לעשות מקלחת בקור הזה? הבנתם נכון; עוד לילה של ליכלוכיות .

יום שני 11.6.2012
הלילה בסנטרל סיטי, היה קר. בנוסף לזאת, הבהילו אותנו, לא להשאיר אוכל באוהל, כי מדי פעם מגיעים דובים לחפש מזון. כמובן שכל רעש מקורו בדב שבא לבקר אותנו. ברור ששום דבר לא קרה. יצאנו לדרך כאשר בתכנית לעשות את המסלול של Peak to Peak שמתחיל בסנטרל סיטי וממשיך עד Estes Park על כביש מספר 72 ו- 7 . המסלול יפה ומהנה ואז פנינו לביקור ב- Rocky Mountain National Park שהוא פארק מדהים ושווה כל דקה שנימצאים בו. עלינו לנקודה הגבוה ביותר בפארק. שם גם הוקם מרכז מבקרים עם הסעדה וישבנו לכוס קפה מסורתי באמצע היום. כמובן שעוצרים לצלם וליהנות מהנוף היפה של הפארק. הצעה: הצילומים יפים יותר בשעות הבוקר. כאשר עשינו את הדרך חזרה, היה כבר קצת אובך שהקשה על צילום נקי. את הדרך חזרה לכוון Denver עשינו על כביש 36 שעובר דרך העיירה הנעימה Lyons ואחר כך חוצה את העיירה העשירה והמפורסמת Boulder שבגלל השעה שהתאחרה, לא עצרנו בה. הכניסה לדנוור לא היתה חלקה, אבל הגענו לבסוף ל – Motel 6 שבחרנו להעביר בו יומיים מסיבות טכניות. נייג'ל צריך טיפול באופנוע ואנחנו רוצים להתקין בידיות האחיזה בקצות הכידון, את מחממי ידיים שקנינו בסנטה פה. את הערב בילינו בסיבוב בוול מארט שלייד המוטל. לסיכום היום, אפשר לומר שהיה מוצלח ביותר.

יום שלישי 12.6.2012
היום הוא יום טיפולים לכלי שמוביל אותנו בביטחה ממקום למקום. לפי בחירתנו אומנם, אבל הוא זה שעליו אנחנו רוכבים. לכן הוא חייב לקבל את מה שמגיע לו וזה טיפול תקופתי. נייג'ל נסע למוסך אופנועי טריומף קרוב ואנחנו רכבנו למוסך רחוק יותר. במוסך הקרוב יותר, לא יכולנו לקבל שירות היום. המטרה שלנו להתקין את מחממי הידיות לימים קרים. עד היום הניסיונות לא צלחו. או שלא היו חלקים, או שלא היה זמן למוסך להתקין אותם. הפעם קנינו מראש את הציוד ובאנו להתקין אותם כאן לאחר תאום מראש. כמה גדולה ההפתעה היתה שלאחר 3 שעות של עבודה הם הודיעו לנו שהציוד של יוסי הותקן ועובד אך שלי לא מתאים (זאת למרות שהם ראו את הציוד מראש) לאחר שהבנו שהעבודה תעלה כ – 150 דולר לכל אחד מאיתנו. היוזמה היצירתית לא היתה החלק החזק של מי שנתן לנו שירות. למזלנו הכרנו איש מכירות שחיפשנו אצלו מעקה לרגליים וכשהו הבין את הבעייה, נתן פיתרון שעלה לי ביוקר. לא נורא, היו ימים יותר גרועים בחיים. לפחות כאן זה נגמר רק בכסף. נפגשנו אחר הצהרים במוטל ונשאר לנו לתכנן את המשך המסלול לימים הקרובים.

יום רביעי 13.6.2012
היציאה צפונה מדנוור היתה צריכה להיות הפשוטה ביותר. המוטל שהיינו בו, יושב על כביש 6 , היינו צריכים להעלות עליו ובצומת ה -3 לצאת לכביש המהיר 25 לכוון צפון ולחצות את העיר וקדימה לצפון. מרוב שזה היה פשוט, לא פתחנו את ה – g p s. אבל בפועל, בלי שאף אחד זוכר איפוא או מתי, התחלנו לטייל בעיר דנוור היפה אך לא על כביש 25 צפונה. כאשר הבנו שלא נמצא לבד את הדרך, הפעלנו את מכשיר הפלא שהוציא אותנו צפונה. היציאה צפונה מישורית ונראת כמו הנגב בקיץ. די מאכזב. לאחר כ-100 מייל, עוברים ל – Wyoming וכמו שקרה לנו בעבר, כבר במעבר בין מדינות גם כאן; פתאום הררי יותר וירוק מעט יותר ובסך הכל יפה יותר. אבל, אי אפשר שהכל יהיה טוב וחזרנו לקרב מול רוח נוראית לאורך הדרך שנותר לנו עד ה – k o a שליד העיירה Douglas. היום היה יפה, לא חם ולא קר ועדיין המאמץ לא קל. גם האופנוע הפגין את כעסו על המאמץ, במידת צריכת הדלק. בד"כ האופנוע צורך גלון ל- 62 מייל , שהם למעלה מ – 25 ק"מ לליטר והיום צריכת הדלק הייתה כ- 20.5 ק"מ לליטר שהם כ – 20 אחוז יותר בצריכת הדלק. הקמפינג שהגענו אליו יפה, אבל הרוח? רדפה אחרינו עד לכאן ולא מפסיקה לנג'ס.

P1040353.JPG

ד"ש מכולנו

גבי

————————————————————————————————————————–

ערך, יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ליוסי, גבי ונייג'ל.

————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

14 ביוני 2012 יוטרן לאירופה, דיווח 6 . הדרך חזרה.

מסוסים שמדברים רומנית, משוגע עם רובה, יער בלי דובים ועד שלילת תואר שף המשלחת…


הצג את הוראות נסיעה ל-Péplos, Feres, Hellas במפה גדולה יותר

בדרכי היער.jpg

יוטרן 6 – הדרך חזרה

עם הביקור בבית הקברות "העליז והשמח" – אני מוכן לקבל הגדרות אחרות, אבל כך הוא רשום ועם כותבי ספרי תיירים אני לא מתווכח – הנקודה הצפונית ביותר ברומניה, שכמה פסיעות משם זו כבר אוקריינה, החלטנו שמתחילים לחזור. הגשם לא עוזב אותנו ושוב לילה בפנסיון די זרוק וגשם שיורד ללא הפסקה. כהתנהלות שבשגרה, אנחנו מורידים בגדים ומפרקים את כל הציוד מהאופנועים ומיד מאתרים כל זיז וכל בליטה בשני החדרים שניתנו לנו, כדי לתלות ליבוש את כל מה שנרטב. בעלת הבית נכנסה לרגע להביא לנו משהו וכשראתה את מחנה הנוודים הזה ואת מה שעוללנו לדירה שלה היא הייתה קרובה לבכי. אבל איכשהו, אולי בגלל ה-25 אירו שקיבלה, הבליגה ושתקה.

למחרת נסיעה במעלה ההרים. הגשם פסק ואנחנו שוב שרים לנו שירים שמחים ומתענגים על רכיבה ונופים שאין בשום מקום בעולם. נידחות כזו ויופי כמו שיש בהרי רומניה – מה נגיד – בטח יש בעוד מקומות בעולם, אבל פה היינו וזה עכשיו איתנו ושלנו.

שוב איום בגשם וקור איימים. אפשר למצוא מקום להקמת המחנה, אבל בשיחה אם מישהו על הדרך שגם ידע מספר מילים באנגלית, הובהר לנו שיש באזור הרבה דובים ולא כל כך כדאי להתעסק איתם – זה הספיק ומלון מדהים ביופיו, קצת הוריד את הסטנדרט עבורנו והסכים לקבל אותנו.

בהכנות המקדימות שלו, יוסי הכין מפה עם סימונים ומראי מקום לנקודות על הדרך ששוות התיחסות. אחת מהן, הייתה דרך לא סלולה שקיצרה את המסלול. אורכה כ-5 ק"מ ובסופה עיירה קטנה. הוא לא מוותר לנו ובטח שלא לאופנועים האומללים ומקפיץ אותנו בדרך שמיועדת ומתאימה לעגלות עם סוסים. בעיקר לחוטבי העצים ואנחנו מתנסים ברכיבת שטח אמיתית, עם עם שלוליות ענקיות, בורות עמוקים, אבנים רטובות ובוץ בלי סוף. עומדים בזה בכבוד וגם די נהנים מהאתגר המופרך הזה. להפתעתנו, האופנועים לא נשברים ולקראת סופה של הדרך, נגלים לנו תושבי היער האמיתיים. שתי קבוצות של עובדים מארגנים על הדרך את העמסת העצים שכרתו על עגלות רתומות לסוסים מקסימים ופלדמן, כל כך נרגש מהמחזה ובמקום הוא מחליט להישאר.. טוב אם לא, אז לפחות לעזור קצת.

לבסוף, בלב מפרפר פוגשים את האספלט והבתים ואז נגלה לנו מחזה; אירוע שפותח את מהדורת החדשות של הכפר – סוסה בריאה וחזקה והסייח הקטן שלה, נפלו לנהר בגלל גשר קטן שהתפרק. הסייח עומד מבוהל מתחת לחלק שנשאר מהגשר ואמא שלו שכובה על הצד, ראשה בידיו של אחד האיכרים וכל גופה מעוות ומקופל. חציו במים ונראה שהיא בתנוחה שממנה כבר לא תצא. מסביב מתאספים כעשרה איכרים ולכל אחד רעיון אחר. שוב, פלדמן מתגייס לעזור ומנסה וכל המעמד  הדרמטי הזה, מעכב אותנו לדקות ארוכות של שותפות עם המצוקה שנגלית לנו. לבסוף, הסוסה מרימה את עצמה בתנועה חדה ונעמדת באמצע הנח. כולם מוחאים כפיים ומי שנראה כמו הבעלים, מסמן בידו את ברכת הצלב על חזהו. שניהם מוצאים מהנחל ואנחנו ממשיכים משם.

עכשיו יש קצת זמן ומחליטים שמחר נמשיך לטייל ולתור את האזור. בנתיים, כבר ירדנו מההרים ואפילו הדרמנו קצת ומזג האוויר משתפר להפליא. כשהיום מגיע לסופו – שזה בערך 8 בערב, מחפשים את החניון בסופו של כפר ושם שכהדרך הראשית של הכפר נגמרת ומתחילה דרך היער, צמוד לנחל קטן. פורשים בצד את האוהלים וכל מה שצריך. כאשר סיימנו לאכול והחשכה כבר ברמה של "ראיתם אולי איפה הפנס שלי", הופיע פתאום אדם מבוגר לבוש ברומנית שזה בדרך כלל טרנניג, חולצת עבודה ומגפיים מגומי. אבל משהו בו היה חריג. הוא הסתכל עלינו במבט חד ומרוכז ואז ראינו על כתפו רובה ציד ומיד הזדהנו והוא צעק "איגליז" ואמרנו כן ואז ניגש למרכז המחנה שלנו וצעק כמה משפטים ברומנית ויוסי שהוא הכי נחמד בעולם, ניסה להסביר לו קצת. לא בטוח שהבין אבל נחה דעתו ולשמחתנו – בכל זאת אדם חמוש – נראה מעט רגוע יותר ואז ביקש מיוסי שיבוא אתו והם פשוט נעלמו בתוך היער.

שילוט ביערות.jpg

דקות חלפו, אפילו הרבה וכבר חילקנו בינינו את האופנוע החדש של יוסי. אבל עד שלא שומעים יריה זה לא סגור. לבסוף, חזרו שניהם וכשהצייד הלך לביתו, סיפר לנו יוסי שהוא חווה את אחד המפגשים המפחידים ביותר בחייו ושהאיש הזה לא לגמרי שפוי. הוא הראה לו מלכודות לחיות ששם בכל מיני מקומות. הכריח אותו לצלוח את הנהר, לקח ממנו את הפנס וכל הזמן אוחז בידו מנפנף ברובה וצועק מילים לא ברורות. חשבנו שזהו אפשר להירגע אבל אז הוא הופיע שוב ולהפתעתנו הביא אתו את בתו ואמר – "איגליז, אינגליז" ואז הבת שלו החלה לדבר איתנו והנה עוד הפתעה היא מדברת מושלם ואפילו במבטא אוקספורדי קל.

רוני מציע לה את הכסא שלו והיא מתיישבת ופותרת לנו כתב החידה המוזר הזה; היא באמת הבת שלו. היא אוהבת את אבא שלה, אבל לא סובלת אותו. היא הייתה באנגליה 3 שנים. יש לה חנות פרחים שכמעט לא מוכרת כלום. היה לה חבר. יש אימא. אין עתיד ועם האבא הצייד, לא דיברה כבר 3 ימים וככה עוד ועוד מיני מעשיות עד שנהיה מאוחר ועם הרמז הראשון, היא חזרה לביתה והצייד הזה עוד הכריח את יוסי המסכן, לסחוב עצים מהבית שלו והדליק לנו מדורה שבערה כל הלילה.

דובים וחיות אחרות לא הפריעו לנו ולילה בהחלט שקט עבר על.. למחרת, שוב נבחרת דרך הרים ואם חשבנו שראינו הכל, אז דרך כזו באמת הייתה קיצונית – קרוב ל-2 ק"מ של אבנים, עיקולים מבעיתים, בורות ותהום שבתחתיתה נהר שוצף. כזכור, אופנועים עם הרוכב – כמעט חצי טון – זה היה פרק רכיבה גבולי ביותר ומזל טוב אמיתי, איפשר לנו לסיים ללא תקלות – דע לך יוסף – מי שמכניס אנשים תמימים וישרי כפיים לדרך כזו – יעשו לו בערב עוגה ובלילה שמיכה..

יוסי שדה בשדה

ביום הזה גילינו להפתעתנו, שבעצם היום יום שבת ולא שישי כמו שחשבנו ושלמעשה חסר לנו יום – מה עושים? נותנים בגאז ומחליטים להגיע הכי קרוב שאפשר לסוף רומניה. קרוב לגבול עם בולגריה. בסך הכל כ-300 ק"מ של כבישים טובים וכך עד שמגיעים לדנובה. את הנהר הענקי הזה חצינו כשנכנסנו לרומניה והנסיעה הייתה על גשר מכוער, עם תנועה עצבנית שלא איפשרה עצירה. הפעם שוב על גשר מכוער אבל עם מעט תנועה והשיפוץ שהגשר עובר איפשר לנו לעמוד בפיסגתו ולהסתכל סביב, קצת צילומים ואז, אני רואה מרחוק חורשה יפה על גדת הנהר הזה שנראה כמו אגם זורם ומציע לחנות שם. עכשיו כבר עוד מעט חושך ושלושת שותפי מביעים היסוס וחוסר הסכמה, הם רוצים מיטה, מקלחת; משהו שהובטח להם ויש רק עוד כ-60 ק"מ ומה נאכל – יהיה בסדר יוסי יעשה שקשוקה.

הדנובה .jpg

הדנובה

וככה וככה. בסוף נעתרו וירדנו למטה כדי למצוא את אחד ממשטחי העשב המקסימים שניקרו לנו ועכשיו אפשר להגיד שישנו על גדות נהר הדנובה ורחצנו בו את הצלחות שלנו..

ביום ראשון, עולים על כבישים חצי ריקים – זהו יום המנוחה – ומגיעים חיש קל לים השחור. קצת עצירות פה ושם ובצהריים אנחנו כבר שוב בבולגריה. חווינו אותה בחלק הצפוני ההררי ומה שנגלה לנו כעת זו בולגריה שונה לחלוטין, כבישים משובחים, תנועה ערה של מכוניות חדשות שדות מאופק לאופק ולבסוף כשמגיעים לווארנה זה כבר ממש עולם אחר, עולמם של התיירים, מחפשי ההתרגשויות הזולות והחופים בחצי לבה (הכסף הבולגרי, ב רפה).

רוני בסביבה הטבעית שלו.jpg

רוני במקום הטבעי שלו

קצת קשה לנו, אבל מנסים להשתלב ולחוות את האווירה, מלון קטן ומעוצב במרכז העיר וארוחה של תיירים במתחם המסעדות שיושב על חולות הים השחור.

היעד של מחר היא תורכיה – ראינו שאין מעבר ליון חוץ מאשר אותו אחד בצפון שעברנו בו, וכדי לחסוך נסיעה ארוכה בתאי שטח שכבר היכרנו, הוחלט על קיצור – יומיים בתורכיה ומעבר ליון – זה לא היה בתכנון, אבל נראה כרעיון מעניין ומגלי ארצות מקצועיים, לא מסרבים כשנקראית להם מדינה על הדרך.

הגענו לגבול בצהריים ולאחר שהחל התהליך אצל התורכים כבר התחרטנו – כמעט שעתיים בילנו שם ולא פחות משבע עמדות היינו צריכים לעבור. לא נחמדים ולא אדיבים. כמו במקרים כאלה לאחר שעוברים – זה עובר, נשכח ונופים פשוטים של מישורים ושדות נפתחים לנו.

לקראת ערב, מקימים את המחנה בחורשה גדולה ולמחרת עצירה הכרחית לארוחת.

בוקר\צהריים שזו הגדרה שמאפשרת השתוללות ואכן שלושה סוגים של בשר, סלטים, לבנה ולחם בלי הכרה, וכמובן כל הקינוחים של הסוף. כבר כמעט חודש שאני טורח על בישול יצירתי, כולל ארוחה של פירה עם קציצות וריבת דובדבנים, עוף במגוון צורות והנה הם מודיעים לי שהתורכים האלה לוקחים אותי בסיבוב ושאת הארוחה הזו "לעולם לא נשכח".

המחבר וחבר

עוד עצירה בכפר ושם מיד נמזגות לנו כוסות של תה וכבר יון באופק ושוב מעבר גבול אבל קליל ומהיר ואנחנו כבר ביון וזה מרגיש קצת כמו לחזור הביתה. לפנינו עוד מספר ימים של שיטוט לאורך החופים. יכול להיות כמה ימים בחצי האי פילון. המעבורת בשבוע הבא והטיול הזה – בעצם, לדעתי, אם לוקחים קוצץ ציפורניים ומשתמשים בו גם לרגליים… אז זה כבר לא טיול. זה מסע! – אז מסע זה של יוטרן הבלקן הגיע לסיומו.

ערן שפיצר

——————————————————————————————————————–

עריכה יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לערן, יוסי, אבי ורוני.

——————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

פוסטים קודמים »