הרפתקה דוט קום

מציג פוסטים מחודש מאי, 2012

24 במאי 2012 רוכבי קָליה – כתבה 5

קיום אופנועני או ליתר דיוק: צועני.

אוכל, נוף, שינה, רכיבה, תחזוקה וכתיבה.


הצג את הוראות נסיעה ל-Oakland City, IN, United States במפה גדולה יותר

CIMG1130.JPG

נתחיל את הדיווח עם הקטע הבא:(נא להקליק) ג'ון דנוור (המנוח) שר על הדרכים הכפריות של מערב ווירג'יניה

יום חמישי 16.5.2012
הבוקר החליטו החברה להתעורר מוקדם. לא הבנתי למה ומה הסיבה (בערב התברר לי ששניהם ישנו רע, כל אחד מסיבות שלו). כך שההתארגנות היתה מוקדמת והיצאנו בסביבות השעה 10:00. צריך לזכור; על האוהלים להיות יבשים לפני קיפול. קיפול רטוב יבא עובש וסרחון…וזה אמור להיות הבית שלנו לכמה חודשים.
המשכנו עם כביש 340 לכוון Waynesboro והפעם בעזרת g p s, חיפשנו מוסך המטפל באופנועים יפניים, לבדוק את התקלה שיוסי דיווח עליה (רעידות בכידון ). קיבלו אותנו יפה ואיש שרות יצא לבדוק את הצמיגים והאופנועים. לאחר מספר דקות, הוא דווח על הממצאים שהיו מרגיעים ביותר:
א. אין בעיה להמשיך.
ב. הצמיגים באופנועים משופשפים בצורה כזאת, שזאת יכולה להיות הסיבה לרעידות.
ג. ידוע (למי ?) שדרכי הבלו ריד'ג אוכלים צמיגים. יתכן ואיכות סלילה מחוספסת תורמת לכך.
ד. יש צורך לבדוק אויר בצמיגים. נושא בעייתי, מכוון שלכל איש מקצוע דעה משלו בנושא.
לבסוף התפשרנו על הלחצים בצמיגים: הקידמי 36 psi והאחורי, 40. להפתעתנו ניג'ל גם מצא בחנות מרכז השירות את החלק הנעלם של הקסדה שלו. הם הורידו מקסדה חדשה את החלקים החסרים, (הם ישלימו את החסר בהזמנה שלהם) בהחלט פעולה של שירות איכותי. ירדנו על ניג'ל שזה קרה בסוכנות של אופנועים יפניים ולא בסוכנות של טריאומף, שלא הסכימו לעשות זאת (אנגלים חארות).
המשכנו במטרה לחזור לבלו ריד'ג ובהמשך לעבור ל Skyline Drive שהוא המשכו הצפוני של הבלו רק שהוא עולה כסף בכניסה . סיפרו לנו שאסור להפסיד , אז שילמנו ונכנסנו . איזו אכזבה אותו דבר רק בתשלום , לא רואים שום דבר שונה אבל בתשלום. נושא שני שנתקלנו בו הוא המהירות המותרת לנסיעה בבלו היה אפשר לרכב על מהירות של 45 מייל לשעה כאן 35 לפעמים 25 ואפילו 15 מייל לשעה וכל זאת עם הזהרות שהמהירות נעקפת ע"י מצלמות וראדר , איזה פחד ( אנחנו מקפידים בנושא מהירות מחשש להסתבך שלא לצורך עם המשטרה המקומית ) היו רגעים שהיה נדמה שעוד רגע נראה שלט שאומר : עצור !!! רד מהאופנוע ודחוף אותו בשקט עד שתעבור את הסיבוב הבא . באפשרות הראשונה ניג'ל עצר ואז הסתבר שמרוב צ'יעמום כולנו כמעט נרדמנו ברכיבה . רצנו לקנות קפה לפני שנירדם בחנייה עם האופנועים . המקום היה תחנת המידע Loft Mountain Center לאחר ההתאוששות בדקנו ומצאנו ירידה בעוד כ – 15 מייל יש ירידה לכביש 340 המקביל לרכס ההרים , התקבלה החלטה : גמרנו עם " הבלו " וה – "סקיי " .

לפני היציאה להמשך הדרך הלכנו לצלם את השילוט ( שמשהוא בכל זאת ישאר בזיכרון ) ואז ראינו בחור לא צעיר מסדר על שולחן קק"ל תיק ( מוצ'ילה גדולה ) למופת , פניתי אליו ושאלתי אותו האם אפשר לצלם והוא ענה בשמחה שכן ונתן להבין שאפילו הוא רוצה לדבר על זה . הוא סיפר לי שהוא יוצא כל קיץ לעשות קטע של טרק האפלצ'ים ( אורכו כ-3400 ק"מ ) הוא עושה השנה כ 750 ק"מ בחודש וחצי , וזאת השנה השלישית שלו . כאשר שאלתי האם אפשר לדעת בן כמה הוא ענה 71 , הבחור נראה גג 65. שוב עלתה המחשבה שבעצם הכל בראש ולא ברגליים . הוא סיכם את הפגישה כשאמר שטיול האופנועים שלנו הוא הכנה לטיול הרגלי שיבוא ( אולי , מי יודע ) .

המשכנו על הסקיי ליין עד הצומת שיורד מההרים לכוון כביש 340. הנסיעה מהירה יותר ועוברת בתוך אמריקה הכפרית, כמו שאנחנו קוראים לאזורים כאלה וזה כיף מיוחד. עברנו את העיירה היפה Front Royal עד למפגש עם כביש 50 ואיתו פנינו מערבה, עד לקמפינג שבחרנו ללון בו הלילה.


יום חמישי 17.5.2012

התחלנו את הרכיבה מערבה על כביש 50, כאשר בתכנית לנסוע עליו עד St Louis. בקטעים מסויימים, הכביש מתחלק ל- 4 מסלולים ומשעמם, בהמשך הוא הופך לדו מסלולי ויפה. אנחנו מתקדמים מערבה. הדבר המעניין היחיד שקרה לנו במשך היום, היתה הפסקת הצהרים שעשינו כמה ק"מ מערבית לעיר Aurora, תוך כדי נסיעה, קלטנו בזווית העין, מוזיאון קטן של טרקטורים מתחילת המאה הקודמת ומספר קטרים ישנים מאד. כאשר עצרנו לצלם נכנסנו למסעדה מקומית וההפתעה היתה גדולה – הרווחנו עוד משהו: האוכל היה טעים מאד, אכלנו שלושתנו מרק צ'ילי מדהים. שתינו קפה אין-סוף ( להזכירכם, כאן ממלאים את כוס השתיה פעם ועוד פעם כרצונך וכל זאת במחיר אחד ).

ניג'ל ואני לא יכולנו לוותר גם על pie תפוחים עם גלידה, חזירות אמיתית – אך מתוקה והכי חשוב עושה אותך שמח. ההפתעה השניה היה המחיר הכל ב -5 דולר לאדם. שקלנו להקים את האוהל שם ולחכות לארוחת ערב. אבל אין ברירה, המשכנו בדרך עד לקמפינג שרק ה g p s יכל להכניס אותנו לשם. כ-10 מייל בתוך שמורת טבע, ליד העיירה Smuthvilee שם הלכנו לאכול בערב במסעדה מקומית נחמדה. על הקמפינג אין מה לדבר – מקום יפה. אבל התנאים היו חלשים בעיקר בלאגן של כ-500 ילדים בחופשה או פעילות כלשהיא. כמובן שמקלחת מיותרת בתנאים האלה ולכן הלכלוכיות הלכו לישון ככה.

CIMG1125.JPG


יום שישי 18.5.2012

דווקא ולמרות הכל, החבר'ה העבירו לילה בשינה טובה. התארגנו והמשכנו על כביש 50 מערבה, כאשר החשש הגדול בתכנון היום היה, איך לחצות את העיר Parkersburg מבלי לאבד את הדרך. החשש היה שכביש 50 נעלם לפני הכניסה ומופיע מאוחר יותר. המטרה להתחבר בלי לפספס שום יציאה. ההפתעה היה מושלמת, מכיוון שקרו 2 דברים: א. יום שבת היום והתנוע דלילה. ביום רגיל נכנסים בינינו רכבים ואז המעקב קשה יותר ב. כל השילוט למרות השינויים בכבישים – המשיכו לכוון, גם על כביש 50 ולכן עברנו די בקלות את המכשול. החלטנו היום להתפנק על קמפינג טוב, לכן עצרנו בקמפינג של k.o.a והוא גם יפה וגם מסודר למופת. ביררנו האם יש באזור מקום עם מוזיקת קנטרי חיה וכיוונו אותנו לעיר Nelsonville, שם מתקיים היום ארוע מיוחד. מקווה שלא נפסספס אותו.

P1040046.JPG

יום ראשון 20.5.2012

מנוחה
אתמול בערב החלטנו על יום חופש. המקום נעים מאד וזה התאים מאד לשלושתנו. תרוץ טוב יכול להיות העובדה שאנחנו כבר חודש מחוץ לבית…אבל רק כתרוץ. פשוט בא לנו ועשינו את זה.
אתמול חשבנו אולי לצאת לשמוע מוזיקה, אבל כמו תמיד, המציאות חזקה יותר וכאשר גמרנו לאכול,ף היינו עייפים וחזרנו לקמפינג לישון. היום כל שעות הבוקר עברתי על המסלול המתוכנן לתקופה הקרובה ובדקתי מקומות לבקר. כבישים לרכב בהם ומקומות לינה אפשריים. בעוד כיומיים נגיע ל St Louis שם נחבור לכביש 66 המפורסם, שרק קטעים ממנו נשארו נגישים ובכוונתנו לעשות מקסימום ממנו. לכן למדנו גם את המסלולים האפשריים לרכיבה בו. לפני היציאה, חשבנו על המסלול שאנחנו רוצים לעשות וזה מה שקורה בגדול. אבל תוך כדי תנועה, אתה לומד יותר מה מתאים לנו ולפי זה אנחנו מסדרים מדי פעם את ההמשך. לדוגמא : רכיבה על כביש מהיר או על כביש צדדי ונופי יותר אך איטי? באיזה סוג מקומות לעצור? כמה זמן אפשר להקדיש לכל דבר? אלה סוג ההחלטות שמתקבלות תוך כדי תנועה. מבחינת הזמן, אנחנו בסדר. גם מבחינת ההתארגנות, אנחנו עומדים בתוכניות. הנושא היחיד שמתפספס קצת, זה נושא האוכל, שעד היום הגענו למעט מקומות בהם היתה תשתית לבישול והכנת אוכל עצמי. כך שיותר מהמתוכנן, אנחנו אוכלים בחוץ ולא בהכנה עצמית.

אני חייב לכם סיפור והנה הוא בא : האופנועים נפלו לנו 3 פעמים בחלוקה שווה של נפילה אחת לכל אחד ( בנתיים אתמול זה השתנה…) . אז איך זה קרה: הראשון, ניג'ל באחת העצירות לצילומים בבלו ריד'ג הוא עצר, השעין את האופנוע על הרגלית וירד לצלם. אבל אז החליט האופנוע שזה לא מספיק והחליט לרדת לצד השני של ההשענה ונפל. המהירות הייתה איטית כך שניג'ל הספיק לזוז בלי לקבל אפילו מכה. הרמנו את האופנוע ורק אז נזכרנו שלא צילמנו. לא נורא, כנראה זה יקרה עוד מספר פעמים בעתיד. ואכן קרה. יוסי הוא השני וכך היה: יצאנו לאכול הוא ואני. אני הובלתי ועצרתי בעצור לפני השתלבות עם כביש אחר. לאחר מכן התחלתי לרכוב ולפתע ראיתי משאית באה מימין ולא נתתי סיכוי לשנינו לצאת, לכן עצרתי. יוסי שלא שם לב שהחלטתי לעצור, נכנס בי מאחור והאופנוע שלו נפל לצד. לא התקשנו להעמיד אותו והמשכנו . והנפילה השלישית – המצולמת כאן – זה אני. אז איך זה קרה לי? באחד הקמפינגים, שהיה ספוג במים בעקבות הגשמים, העמדתי את האופנוע לפני החֵלקה עליה היינו צריכים להקים את האוהלים. אך מכיוון שזה היה רווי מים ובלתי אפשרי, עשינו סיור בשטח ואיתרנו מקום משופר. (מדי פעם, אנחנו מפגינים חוצפה ישראלית ומשפרים חלקות לפי ראות עינינו. העונה לא בשיא, כך שאין בעיה עם זה, בד"כ חוץ מפעם אחת שנתקלנו בפרצוף זועף והשארנו את הבעיה עם זה לבעלת המקום ול"שרינק שלה) . מכיוון שזזנו, גם "הסוס השחור" היה צריך להתקרב. אז עליתי עליו והתחלתי בנסיעה איטית, אבל אז הגלגל האחורי החליק ואני במקום לעצור, נתתי גז בתקווה לדהור החוצה, כאן האופנוע החליט דווקא להחליק הצידה, להשתטח על הארץ ולהקפיץ אותי ממנו. כמובן שאת הארוע הזה צילמנו ועכשיו יוני אתה יכול לפרסם גם את התמונה .

יום שני 21.5.2012
יצאנו הבוקר אחרי יום מנוחה. טריים ורעננים, להמשך הדרך. ירדנו על ה-664 ולאחר מכן על ה-327 וחזרנו לכביש 50 מערבה. הדרך יורדת לאט לאט מהגבעות של מזרח אוהיו והופכת להיות יותר דומה לנוף של המדינות שבדרך שמכונות: מדינות המישורים הגדולים. האזורים יותר חקלאיים, בסדרי גודל של חוות גדולות והגידול השולט הוא כמובן התירס. רואים יותר ויותר כלים גדולים שעובדים בשטחים הרחבים ורואים את החקלאות של מרכז ארה"ב. מזג האויר נעים והרכיבה עוברת בכף. כרגיל, עושים הפסקות לקפה, או סתם כדי למתוח אברים. אחר הצהרים אנחנו חוצים את סינסנטי. כרגיל, לקראת חציה של כרך גדול, עושים הכנות ללימוד הדרכים האפשרויות הקיימות על מנת להגיע ליעד שבחרנו. החשש בצמתים הענקיים האלה, שאחד מאיתנו יצא ביציאה לא נכונה ולך תמצא אותו אחר כך. פחות נורא זה עם המוביל טועה. כי אז, לפחות אנחנו נשארים ביחד. לא היו תקלות עד היום. מקווים שכך ימשך גם להבא. לאחר סינסינטי המשכנו לכוון העיירה Aurora וכ -6 מייל לפני העיירה, נכנסנו למוטל Riverside inn ללילה, מאחר ולא מצאנו שום קמפינג בסביבה. בתכנית, להמשיך מחר בדרך נופית מדרום לעיירה .
במסגרת הרכיבה באזורים השונים, רואים כל מני דברים. אחד הבולטים שבהם הוא: רגע…ראשית, שאלה – מהו הספורט הלאומי של ארה"ב? בייסבול …לא. פוטבול …. לא. הוקי קרח … לא. לפי מה שאנחנו רואים הספורט הלאומי של האמריקאים הוא: כיסוח דשא. לא יאמן, אבל כל הזמן כאן מכסחים דשא. לפעמים נדמה שאנשים לא הולכים לעבודה כי צריך לכסח דשא. וזאת בכל מני צורות: מכסחות שדוחפים, מכסחות שיושבים עליהן, מכסחות שעומדים עליהם. ואפילו ראינו מכסחות שמשכו אותם עם חוטים באזורי שיפוע. וזאת בלי להזכיר את הכלים הגדולים שמכסחים את צידי הדרכים. טרקטורים גדולים וכל מני כלים אחרים. לדעתי, זאת העבודה הכי מבוצעת בכל רגע נתון בכל ארה"ב.

שלישי 22.5.2012
יצאנו הבוקר מפאתי Aurora על פי המלצת הלונלי פלנט ועלינו על הכביש הנופי מספר 56 שממשיך על ה-156 לאורך הנהר  Ohio עד העיירה Madison. הדרך יפה אך לא הייתי מגדיר אותה נופית מי יודע מה. בעיה נוספת היא העובדה שהיא עוברת קרוב לאזורי תעשייה אדירים שפולטים עשן בכמויות מטורפות. בנוסף לזאת, הכביש היה חסום בהתחברות בחזרה ל – 65 כך שנאלצנו למצוא דרכים עוקפות כדי להגיע למדיסון. אבל כמעט כמו תמיד, הדרכים הקטנות והצדדיות, לקחו אותנו לנופים מקומיים וחקלאיים יפים ביותר. העיירה מדיסון אכן נחמדה. הסתובבנו בה כשעה וחזרנו לרכוב מערבה על כביש 56. האזור כמו שכבר סיפרתי הופך להיות שטוח יותר ויותר. יום הרכיבה התארך לנו בגלל ההתקדמות האיטית של הבוקר. הגענו לאזור שבחרנו להיות בו בשעות המאוחרות ובנוסף לזאת ה g p s הוביל אותנו לקמפינג בדרך צדדית שהפכה להיות חצצית, בלתי עבירה לחסרי ניסיון כמונו. סובבנו את האופנועים לאחור בדחיפה ויצאנו מהאזור הלא נעים הזה. באותו רגע, עבר רכב מקומי שאישר שאכן יש קמפינג במקום. למרות זאת, בחרנו לעשות עיקוף ולהגיע בדרך טובה ואכן כך היה. מספר מסקנות שלמדנו היום : א . מרחק של 235 מייל (378 ק"מ) בקצב שלנו [כ-35 מייל בשעה (56 קמ"ש )] גדול עלינו עדיין. זה מעשי עם נשנה את בחירת דרכי הנסיעה, אבל לא הגענו לפה כדי לרוץ על כבישים מהירים ולרשום הספקים. כך שכנראה נוריד מרחקים. ב. להגיע מאוחר לקמפינג פרטי ולא של רשת זה לא נכון. המקום שאנחנו נמצאים בו פשוט מאד. מלוכלך. מקלחות לא נקיות ואין מקום נעים לשבת עם חשמל. מה שקיים בכל הקמפינגים האחרים. ולבסוף הרכיבה לאחר יום ארוך פשוט מתישה.  גם זה משהוא שאנחנו נשפר בימים הקרובים. אנחנו נמצאים דרומית ל – Oakland City על כביש 41 לפני המפגש שלו עם 64.

המשך יבוא
יום טוב

גבי

CIMG1144.JPG

—————————————————————————————

עריכה-יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שייכות לגבי פלקסר

—————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: הרפתקאות and כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

20 במאי 2012 אבי, רוני וערן – מסע סיבוב פרסה – 1

שלושה שבועות רכיבה אירופאית

עד שיגע הזמן לעשות U

IMG_1038.JPG

עצירה לצ'אפחות עם העורך בצומת גלילות ויאללה למעבורת!

*הערת עורך בונה: במי עסקינן? קבלו כאן תזכורת בטורקית קלה: איפאק יול

17.5עד 20.5 הפלגה

גלגל תנופה מתחיל את סיבובו בעקבות דחיפה קטנה, כוח ראשוני שהולך ונצבר, כך גם כדור שלג, מפתיתים ננסיים עד החרבה של בתים.

אצלנו החלו  דברים לזוז בעקבות רוני שטיינברג מחצרים שהחליט באופן תמוהה שעכשיו כשהוא עוד מעט בן שישים, הגיע הזמן להתחבר למשהו קצת יותר נוח מאופנועי השטח החרגוליים והעצבניים שליוו אותו כל חייו ורכש קי.טי.אם 990, חדש, עם הניילונים והארגזים. לפני שסגר סופית עם עצמו וחבריו בחצרים, הוא קיבל הבטחה מפלדמן ש"יהיה בסדר נעשה לך טיול בחו"ל". הרי אופנוע כזה לא קונים בשביל להסתובב איתו במטעים ובשדות וככה, העניין מתגלגל לנו כבר יותר משנתיים.

החבורה שלנו כללה גם את יוסי שדה ולמעשה חוץ מהגדרה כללית; שיום אחד משהו יקרה, לא עשינו הרבה. המתלהב העיקרי היה יוסי שהחליט שהכי טוב זה להגיע לימת בייקל, שזה איפשהו בסוף סיביר בואך מונגוליה, להקיף אותה ולחזור – סך הכל 25,000 ק"מ ושלושה חודשים בדרכים… הוא הכין ציר מנומק ומסודר. כשישבנו איתו וקיבלנו את הסבריו, נבהלנו ושלחנו אותו להכין חלופה ואז הוא הביא לנו את הים השחור, שכל מה שחסר לו זה ארבעה אופנועים שיקיפו אותו. גם זה קצת הבהיל אותנו וגם את החודשיים שפרוייקט כזה דורש לא יכולנו לתת. בשלב הזה, יוסי כבר רצה להתפטר, אבל איכשהו שכנענו אותו שישאר – כי ליכולת הניווט שלו שנסמכת על חושים אינדיאנים ולג'.פי.אס שרכש – אין תחליף. וכך חלפו חודשים, חורף בא, קיץ עבר ושנה חדשה שגם נגמרת ולפלדמן המצפון מתחיל להציק, הוא הרי הבטיח והבטחות צריך לקיים. בסוף החורף האחרון, החלטנו על תאריך ועל כיוון – משהו שאפשר להתמודד אתו. מעניין ואולי גם קצת מאתגר – משיטים את האופנועים ליוון, עולים להרים ועוברים לבולגריה, בולגריה נחצית ומגיעים לרומניה. שם כבר יש יעד שהוא מעבר הרים בפסגות מושלגות שאותו נעבור או לא, תלוי בשלג, ההגדרה שלי – טיול יו טרן. מגיעים לאנשהו ובתאריך הנכון מתחילים לחזור. אולי לאורך הים השחור וכל ההתנהלות שלנו על כבישים צדדיים, בין כפרים וחוות חקלאיות. מנסים להימנע מכניסה לערים. ישנים בחורשות, מתקלחים בנהרות ואוכלים את מה שצדים… טוב לא בדיוק, אבל כהנחה פרוגרמטית להתנהלות.

עשינו מספר טיולי הכנה בארץ. גיחות של יומיים, בעיקר לרמת הגולן, שם יש חורשה שמצאתי מתחת לתחנות הרוח ונקראית על שמי.. בפעמים הראשונות, רוני היה מבועת לחלוטין מהאופנוע הענק והמזוודות שהפכו אותו למשאית, פעם אחת, הוא השמיד פנסים של מכונית ביציאה מתחנת דלק ופעם אחרת, ריסק עציץ גדול בכניסה לסופר בחניון צמח – צריך לשמור עליו.

יוסי היה הכי חרוץ ולמעשה הקדיש את כל הזמן הפנוי בחודשים האחרונים, ללימוד הציר שבנה וממש תיכנן כל יום; לאן נוסעים, איפה עוצרים, מה יקרה מחר ואיזן את הכל עם מקדמי בטחון של טעויות וקריזות אפשריות. למרות שנקבע תאריך ליציאה לפני יותר מחצי שנה, כשזה מגיע, זה מחריד את כולם וכל מערכת משפחתית, וברוך השם, לכולנו יש אחת כזו – מתחילה להתעורר ולהגיב. אצל רוני, זה עבר בקלות ואפילו בתו נעתרה בסוף ובירכה אותו. פלדמן קיבל את ברכת הדרך מהתוכי של בתיה, שלא סובל אותו וזה הספיק. אצלי גם עבר בקלות, למעט פרוייקט עצבני של מאפיה משולבת עם חנות ובית קפה, שהיה הכרח לסיים ורק יומיים לפני היציאה, הצלחתי להתפנות להכנת האופנוע, הזיוודים ואריזת הציוד. אצל יוסי משהו השתבש ודווקא הוא, שעבד הכי קשה והיה הכי מחויב לטיול הזה – לא איתנו. שָני השאירה אותו בבית ואנחנו מאוד מאוד מקווים שיסתדר להם ושיהיה טוב. כמו בטיול רב ההשראה שעשו לפני כשנתיים ליוון ומונטנגרו.

CIMG2563.JPG

כל מי שניסה לצאת מהארץ דרך הים, חווה את ההתנהלות המייאשת, מול חברות הספנות ותאוות הבצע שלהן. אין ממש תחרות ולמעשה מתוך שלוש חברות, היחידה שנותנת מענה היא "רוזנפלד". פלדמן מקיים שיחות עם הפקידה האחראית על בסיס שבועי ומנסה להוציא ממנה איזו אמירה שתאפשר לנו לתכנן:  "לא. אין לכם עדיין אישור לעלות לאוניה, האופנועים כן, אתם בהמתנה"… וכך עד יומיים לפני מועד ההפלגה. ואם לא היה לנו מקום? אז ביום וחצי, היינו צריכים להשיג כרטיסי טיסה ולהסתדר עם כל הבלגן שכרוך בטיסות? היה לנו מקום, ויותר מכך – קיבלנו שלוש קבינות וספרתי; באניה היו עוד 13 קבינות ריקות לחלוטין. אנחנו היינו למעשה הנוסעים היחידים – אז למה? ככה!

הנחיתה ביוון

זה כבר הולך ומתפוגג, אבל היום הראשון היה יום של כעסים. כעסנו על חברת הספנות. כעסנו על המחיר שגבו מאיתנו – כ-6,000 שקלים לאדם וכעסנו על יוסי. אבל עכשיו, בתוך האוניה, עם החדר הקטן שיש לכל אחד, עם שלוש ארוחות ביום ומזג אוויר חלומי, אנחנו כבר מפוייסים ופלדמן הולך ומשלים את לימוד המפות ותכנון ההתקדמות.

ערן

יותר מדי זמן פנוי.jpg

יותר מדי זמן פנוי

————————————————————————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור, שייכים לערן, אבי ורוני.

———————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

17 במאי 2012 בנֵי קָליה ממשיכים צפון מערבה – כתבה 4

רכס כחול. יום אפור. חלב לבן ונוף ירוק משכר

שגרת ההנאה תופסת תאוצה



הצג את הוראות נסיעה ל-Waynesboro, PA, United States במפה גדולה יותר

P1040030.JPG

יום שני 14.5.2012
בבוקר, הדבר הראשון שלמדנו לבדוק… האם ממשיך לרדת גשם ואכן המים זורמים ללא סוף מלמעלה. למרות זאת, התארגנו ויצאנו לדרך. חזרנו לדרך הנופית בלו ריד'ג מאונטן (שהיא לא כל כך נופית, בגלל הגשם והערפל). לאחר כשעה וחצי, הפתעה… אור יום הפציע ככה פתאום. בחיי,  כאילו לא נסענו בלי גשם מזה ימים רבים. פתאום רואים את הירוק היפה של האזור, בעלי חיים מציצים מהחוות שבצד הדרך. תענוג. מדי פעם, הגשם חוזר, אך לא בעוצמה של אתמול והבוקר. לאחר עוד כשעה, מצאנו עצמנו מול שלט המודיע שהכביש סגור. אין בעיה, פנינו לכביש מקביל שמספרו 18. לרגע חשנו אכזבה, אך בתוך דקות התהפך המצב ומצאנו עצמנו משקיפים על אחד מהנופים היותר יפים שראינו בימים האחרונים. ללמדך, כי תמיד יש מצב שבעיה מסוימת היא גם הזדמנות. המשכנו על הכביש הצדדי עוד כשעה עד שהגענו למרכז המוזיקה של הבלו ריד'ג. מקום שהציעו לנו לא לפספס ואכן, כאשר הגענו בסביבות השעה 13:30 , מצאנו חבורה של ארבעה נגנים שניגנו מוזיקה עממית מכל הגוונים. לצערי, יוסי הרגיש לא נוח והעיר אותי כאשר נרדמתי. אבל היה חם ונעים… מה יותר טוב מאשר לתפוס תנומת סיאסטה קלה ( להזכירכם אני יליד ארגנטינה ). התרוץ שלו היה שהוא פחד שאני אתחיל לנחור. לקראת השעה 15:00 המשכנו לרכוב צפונה, לכוון הקמפינג ב- פנסי גאפ. כאשר הגענו, התלבטנו בין אוהל לצריף ובחרנו בביתן העץ (סוג של צימר אך רק ללינה, בלי שרותים ומים זורמים). מזל, מכיוון שעכשיו ערב כאן, כאשר אני כותב את הדברים ובחוץ גשם זלעפות. אכלנו ארוחת ערב במסעדה קרובה עם אוירה מקומית נחמדה. אני עדיין מחכה בהתרגשות, למפגש הראשון עם מוזיקת הקאנטרי והתרבות המקומית המוכרת של מרכז ארה"ב.

יום שלישי 15.5.2012

כן, גם היום מתחיל בהושטת יד מבעד לפתח לבדוק שאינה רטובה כשהיא חוזרת… לא תאמינו: חזרה יבשה. כמה שזה נחמד. לאחר התארגנות רגילה ושתיית כוס קפה (טקס חובה אצל השותפים שלי) יצאנו ברכיבה מענגת ועלינו שוב על הבלו ריד'ג צפונה ואיזה יופי: הפריחה, הנופים, ריח נקי ואויר צלול. פשוט כיף. הבוקר עוד התבדחנו שאנחנו רוכבים לא על ה-Blue Ridge אלה על ה- Gray Ridge. הבוקר הדרך עברה בהרגשה מתקנת שככה צריך טיול להיות. כמובן שעצרנו לצלם. לשתף אתכם בהרגשה הטובה שיש לכל אחד מאיתנו והמשכנו הלאה. הכוונה היתה להכנס לעיר Roanoke לנסות למצוא את החלק המשקף של הקסדה שעף לניג'ל לפני שלושה ימים. אבל מספר שיחות טלפון, הבהירו לנו שהדרך היחידה להשיג את החלק, היא להזמין אותו מהחברה והם ישלחו לאחת החנויות שנעבור בדרך הלאה. זה מה שכנראה נעשה. לקראת אחר הצהרים, כרגיל, מתחילים את שלב חיפוש חניית הלילה הקרוב והפעם הפור נפל על קמפינג בשם Middle Creek  שנמצא כ – 7 מייל מהעיירה Bucharan בק"מ ה – 90 של הבלו ריד'ג. המקום יפה אך פשוט. הפעם הלכנו על לינה באוהל בתקווה שהגשמים של השבוע מאחורינו. לפי כל התחזיות, הימים הקרובים יהיו יפים ללא גשם. נשאר לנו עוד יום אחד על ה Blue Ridge ולאחר מכן נמשיך צפונה על ה – Skyline Drive עד העיר Winchester משם נתחיל לרכוב מערבה על דרך מספר 50 כמה מאות מייל. התכנית המקורית הייתה גם להגיע לאזור Lancaster שבו רצינו לראות קצת מאורח חייהם של בני האיימיש, אבל בשלב זה ההרגשה היא שנוותר על זה. ההרגשה שלי טובה מסיבה פשוטה : אני אוהד הפועל ולקחנו גביע וזה עושה טוב – גם מרחוק!

יום רביעי 16.5.2012
לא תאמינו, הלילה עבר – לראשונה בימים האחרונים – ללא הטרדות משמים ואיפשר לנו שינה מתוקה ושקטה. היציאה היתה עם שמש מלטפת וחמימה של בוקר, לאחר הרבה ימים קודרים. בחרנו להמשיך בדרך צדדית ולא לחזור למסלול הבלו ריד'ג למשך היום כולו. בהמשך התחבררנו לכביש מספר 11 צפון שיקח אותנו לכוון Staunton. הבחירה היתה שווה ביותר; הכביש הוביל אותנו בתוך תוכו של האיזור הכפרי בוירג'יניה. סביבה יפה ביותר. ההרגשה היא שאנחנו עכשיו באמריקה האמיתית, לא הנופית  ולא עירונית, כי אם באמריקה של האנשים הפשוטים. אחר הצהרים המוקדמים הגענו ל – k o a של Stauton והתמקמנו. מכויון שהיתה שעה מוקדמת, היתה אפשרות להתקשר עוד בשעה סבירה לארץ וזה מה שכל אחד מאיתנו השקיע בו בשעה הראשונה של הקמפינג. רכבנו לעיר Waynesboro לקנות כמה דברים ולבדוק אפשרות למצוא מוסך לאופנועים, מכיוון שיוסי הרגיש שברגע שהוא מחליש את האחיזה בכידון האופנוע שלו רועד קצת החלטנו לבדוק האם יש בעיה באיזון של הגלגל הקידמי.

בדרך חזרה לקמפינג, החלטתי להמשיך לטייל באזור ונכנסתי לדרך צדדית ביותר, על מנת לצלם כמה שיותר את העבודה של החוואים המקומיים, שאני מרבה לדבר אליהם. תוך כדי הסיבוב, התמקדתי בחווה קטנה ונעמדתי בכניסה אליה בציפיה שמישהוא יראה אותי ואז אבקש רשות לטייל ולצלם וכך היה. לאחר המתנה של כ-15 דקות, עבר טרקטור נהוג על ידי בחורה צעירה ששאלה אותי מה רצוני. אמרתי לה שאני מבקש לראות את החווה, היא פנתה לבעלת הבית שאכן הסכימה ואף ליוותה אותי בסיור והסבירה לי כל דבר. היא ובעלה קנו את החווה לפני מספר שנים ומגדלים עדר של 85 חולבות שווה ערך למשק חלב מושבי. הם חולבים פעמיים ביום במחלבה של 8 עמדות בלבד. החלב נאסף מהחווה בכל יום – לכן המיכל שלהם לא גדול. גם הציוד והמחלבה די ישנים, בערך כמו בשנות ה – 70 בארץ. מרכז המזון שלהם די פשוט ואת התחמיץ הם שומרים בשרוולים גדולים. דווקא מבחינת תוצאות החלב, הייתה לי הפתעה נעימה – הם מגיעים לתפוקה של כ-9000 ליטר ויותר לפרה בשנה וזאת בשתי חליבות יומיות. את העגלים הם מגדלים בכלובים משהו שנהוג גם בארץ ברפתות מסויימות. אמרתי הרבה תודה ושמחתי שהעזתי להכנס ולראות (זה אגב, הדף באתר הקיבוץ שלי המדבר על הרפת). חזרתי שמח לקמפינג. עד כאן להיום. בהמשך אספר על העובדה שהיום גמרנו סבב ראשון של נפילת האופנועים… פעם אחת לכל אחד!
להתראות וד"ש גבי

————————————————————————————————–

עריכה-יוני. כל הזכויות C על התמונות והסיפור שמורות לגבי פלקסר.

————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

12 במאי 2012 יוסי נייג'ל וגבי – כתבה 3

שלושה רוכבים, שני ימי הולדת וגשם אחד ארוך

מסתגלים, נרטבים ומחפשים את המתכון הנכון למסע.

P1020316.JPG


הצג את הוראות נסיעה ל-Cheerokee Services, Lavonia, GA, United States במפה גדולה יותר

יום שבת 5.5.12
הלילה הראשון באוהל היה רע, בתחילה חם ולח. לאחר מכן, שלב ההתמודדות עם היתושים שהספיקו להתגנב. המטרה, להשמידם! ולא – כמו כל יתושי העולם…נטפלים לחלשים. בדרך כלל הקרב נגמר עם ניצחון האדם על היתוש וטוב שכך.  לאחר הקרב המקדים מתחיל שלב ההסתגלות לציוד; המזרון שקנינו טוב – אך צר מדי. הכרית הטובה שהבאתי מהבית מאבדת אויר במשך הלילה והופכת להיות לא רלוונטית. חבל, זה מלמד אותך שלא מספיק לנפח את הכרית לפני היציאה, אלא צריך גם לבדוק עמידה בלחצים… ולבסוף בבוקר מוקדם, עם אור ראשון, אני מתעורר. כמו שכבר אמרתי … חרה של לילה. בבוקר ההתארגנות איטית, בכל זאת פעם ראשונה. לבסוף יוצאים לכוון סוואנה. אנחנו בוחרים בכבישים צדדיים, עד שמגיעים דרך הכניסה הדרומית, לעיר סוואנה והיא אכן ניראת כאילו היא תקועה בתקופת מלחמת האזרחים של אמריקה. אנחנו מגיעים למרכז התיירותי של העיר, הממוקם בצמוד לנהר ואנחנו יוצאים לסיבוב. אך כרוך במאמץ על אנושי; חום ולחות בבגדי רכיבה… שווה מעט, לא יותר. לאחר מכן יצאנו לכוון צ'רלסטון בכוון צפון מזרח. אנחנו עוצרים כל 40 דקות. החום הורג אותנו ואנחנו מרגישים שאם לא נעצור, נירדם בנסיעה (חרה לילה כבר אמרתי ?) אך בסופו של דבר – אם רוכבים, בסוף מגיעים. אז הגענו. אבל מה?…הקבלה סגורה. מסתבר שהיא פתוחה רק עד 17:00 ואנחנו אחרנו ב-15 דקות. לא התלבטנו ונסענו לחפש חלקה בקמפינג. ואכן מצאנו מקום נחמד. פרקנו את הציודים והתחלנו להתארג. הפעם יש דשא ויותר קל לתקוע יתדות ונעים להתארגן וכך היה.

לפני שאמשיך…שכחתי לספר על חוויה שנתקלים בה אלה שלא רוכבים למרחקים ולאוך זמן ופתאום מוצאים עצמם בקטעי רכיבה ארוכים ארוכים ובמשך שעות. וזה הניסיון לצאת בלילה מהאוהל מבלי לקבל התכווצות שרירים. אוי איזו חוויה זאת! אתה לא יודע מתי זה יבוא, באיזה שריר ואלוהים יודע איך משחררים אותו. אני רוצה להגיד לכם, שאצלי זה קרה בלילה הראשון באוסטרליה וזה היה סיוט שנמשך כ – 10 דקות. חווייה שלא שוכחים. למי יש אומץ לצרוח ולבקש שיבוא מישהו לעזור לו. וגם אז איך משחררים את השריר שיורד בחלק הפנימי של הרגל? עד היום, אין לי מושג איך קוראים לו ובטח שאין לי מושג איך משחררים אותו. נחזור לקמפינג הערב. לראשונה, התארגנו על ארוחה בקמפינג, כאשר יוסי מכין סלט נהדר ונייג'ל על הבישול. היום, פסטה נהדרת וטעימה. בסוף כמובן אני שוטף כלים. סתם הרגל ישן מהמסע הקודם. איך שהולכים לישון הפתעה…. גשם הגיע לביקור. אבל הפעם, האוהל וההכנות עומדים במבחן ואין נזקים. לילה טוב.

יום ראשון 6.5.12
ישנתי כמו תינוק וקמנו כולנו מאוחר, איזה כיף. התארגנות של בוקר שכוללת ארוחה קלה ונוסעים לכוון העיר צ'רלסטון. חונים ליד מרכז המבקרים בעיר ויוצאים לטיול רגלי של מספר שעות. העיר אכן יפה ובהחלט שווה ביקור: בתים יפית, שוק מקומי נחמד (אבל יקר), שדרות נעימות וטיילת חוף יפה. אפשר גם לשבת ולשתות במקומות יפים עם אווירה טובה. אבל כל זה לא בשבילינו, אנחנו חסכניים. 10 דולר ליום לתקופה של שנה, מסתכם בסכום גדול. זה לא אומר שאנחנו חוסכים מעצמנו הנאות, זה רק אומר, שלא עושים כל מה שבא לנו. חזרנו לקמפינג, לא לפני שעצרנו בקיי-מארט לנסות להשלים ציודים שחסרים עדיין.

יום שני  7.5.12
היום בתכנית; נסיעה מנהלתית לכוון אוגוסטה. שם נייג'ל צריך לעשות טיפול ראשון באופנוע שלו. שתינו כוס קפה בקבלה של הפארק – משהוא שמקובל לקבל ברשת של  קי, או, אי. ויצאנו לדרך. עלינו על הכביש המהיר 26 ולאחר כ- 15 מייל, ירדנו לכביש 78 צדדי ואיטי יותר, אך הרבה יותר מהנה. אנחנו מגעים לאוגוסטה אחר הצהרים ויוצאים להליכה קלה לשחרור הגוף. התמקמנו ב"מוטל 6" בצד המערבי של העיר, קרוב למוסך של טריומף.

יום שלישי 8.5.12
יום הולדת לקליה. עלינו לקרקע במאי 1974 ובמאי שנת 1975, עברנו לנקודת הקבע שבה אנחנו חיים כיום. הישוב היום מבוסס כלכלית. יותר ויותר משפחות צעירות של בני משק, חוזרות לגור ולחיות בקיבוץ. הולכת ומתבססת שכונה קהילתית צמודה לקליה שגם אליה הצטרפו לאחרונה מספר לא קטן של משפחות. בהצלחה לנו בהמשך חיינו המשותפים!

בבוקר, נייג'ל נסע לטיפול שחששנו שיתארך עד השעה 14:00 להפתעתנו, כאשר הגענו למוסך, האופנוע כבר היה מוכן ליציאה לדרך. אנחנו עולים על כביש 78 שעל הגבול בין דרום קרולינה לג'ורג'יה. הנתיב מוביל בסופו של יום, לעיירה צ'ירוקי, שם מתחיל מסלול "הרי הבלו ריד'ג". אנחנו מתחילים במזג אויר אפרורי, שהופך מהר מאד לגשם חזק, אך הפעם לשם שינוי – אנחנו מוכנים לקראתו טוב. בכל זאת, אנחנו עוצרים בצד בגלל הקושי לראות את הכביש בברור בגשם חזק. פותחים מטריה – טיפ שנתן לנו יוני ושרים שירי גשם… בהמשך, תופסים אותנו עוד מספר גלי גשם – אך לא משהוא שצריך לעצור בשבילו. הדרך זורמת בנוף מדהים של ירוק, פריחה, בעלי חיים וחוות קטנות לצידי הדרך. בשבילינו זאת אמריקה שבאנו לטייל בה. אחר הצהרים המאוחרים, אנחנו מתמקמים בקמפינג של קי,או,אי ליד העיר אנדרסון. מחר ממשיכים לכוון צ'ירוקי.
לילה טוב


י
ום רביעי 9.5.2012

בבוקר כאשר אנחנו מתעוררים, השמים מעוננים אך לא ירד גשם בלילה, כך שאפשר לנסות לקפל את המחנה מבלי להתעסק עם רטיבות ולכלוך של גשם. אך לאורך זמן…אחרי כמה דקות, נפתחות ארובות השמיים וגשם קל מתחיל לרדת שמתחזק מדקה לדקה. אני היחיד שהספיק לקפל את הסחורה שלי. בלית ברירה, אנחנו רצים עם יתרת הציוד הלא מקופל לסככה גדולה שנמצאת לא רחוק וממשיכים שם את ההתארגנות. כמובן שבגשם כזה, אנחנו לא יוצאים לדרך ומחכים ומחכים ומחכים לגשם שיפסיק לרדת. ואכן לאחר כשעתיים, הוא מפסיק ואנחנו יוצאים לדרך מלווים בגשמים קלים כשמדי פעם, כשהוא מתגבר, אנחנו חומקים למחסה הולם. באחת הפעמים, יצא אלינו הבעלים של חנות עתיקות לידה מצאנו מחסה והציע להזיז את הרכב הפרטי שלו, כדי שנעמיד את האופנועים מתחת לסככה שלו! יפה מצידו. מתפתחת שיחה שבסופה הוא מציג לנו כידון משנת 1880 שהיה מולבש על רובה מאותה תקופה. אנחנו ממשיכים בדרך לכוון צ'ירוקי. מגיעים בשעות אחר הצהריים ומתמקמים בקמפינג של קי. או. אי. ושוכרים צריף עץ מחשש לגשמים בלילה והקור החודר לעצמות. אנחנו יוצאים לטייל בגן הלאומי סמוקי מאונטן. הנוף יפה, אבל כאשר אנחנו מנסים להגיע לתצפית המפורסמת של הפארק, נוחת עלינו ענן כבד של ערפל ומונע מאיתנו כמעט לחלוטין לרכוב. מגיעים לקצה ולא רואים כלום… מה שמכריח אותנו לשוב על עקבותינו. אחרי נסיעה בתנאי קור מקפיאים. אנחנו חוזרים לקמפינג למנוחת לילה – מי החכם שהציע צריף?…

יום חמישי 10.5.2012
הבוקר נפתח בדווח על הלילה האחרון. המצב הוא שיוסי ישן טוב ואנחנו ממש לא. יש קשר בין הדברים? נדבר על זה פעם אחרת:-) השארנו את הציוד במחנה הלילה ויצאנו לרכוב בשמורת "גרייט סמוקי מאונטן", כאשר היעד העיקרי הוא "קדס קוב" כ – 80 ק"מ בעומק השמורה. המסלול יפה ואנחנו זוכים לראות ציפורים, פרפרים, צבאים ואפילו דב שחור אחד להפתעתנו. בדרך חזרה, אנחנו מדלגים שוב אל התצפית של "קלינגמנס דום", אותו מקום שלא זכינו לראות אתמול, בכדי לנסות להגיע לחנות של "הרלי" בצ'ירוקי, לנסות לקנות את מגן קסדה במקום זה שעפה אתמול לניג'ל. לא מצאנו וחזרנו לפארק ללילה השני שלנו כאן. קר מאד. בעיקר בגלל הגובה ועדיין זו תקופת האביב המוקדם. אני ממש מבוהל מהעובדה שניכנס בתנאים אלו לרכיבה של 600 ק"מ ב"בלו ריד'ג" אותם נתחיל מחר.

הנה משהוא שקרה לי אתמול ברכיבה לצ'ירוקי. באמצע הנסיעה, מצאתי את עצמי שוקע במחשבות ביני לביני, לראשונה בטיול הזה… שאלתי את עצמי, איך זה קורה רק עכשיו? לאחר זמן, הבנתי שהיום לראשונה, לא הובלתי ובעצם הייתי משוחרר להביט פנימה ולחשוב. דבר שלא הקדשתי לו עניין עד היום. נראה כי כאשר הובלתי, הייתי כל כך עסוק במעקב אחר השילוט ובחירת הכיוון – שלא הייתי משוחרר להתמקד בחשיבה מסוג אחר. יוני להזכירך – אנחנו לא נוסעים עם ג'י. פי.אס. אז על מה חשבתי? מסתבר שהשאלה שעלתה הייתה למה בעצם על אופנוע? ותשובה לי יש; הדבר שאני הכי אוהב זה ללכת ברגל, אבל אי אפשר ללכת ברגל 50,000 ק"מ. האפשרות השנייה שמועדפת לדעתי היא רכיבה על אופניים וזה דווקא אפשרי, הרי הג'ינג'י עשה זאת במשך 4 שנים. אבל אני כבר לא בנוי לזה. אז למה אופנוע ולא רכב – התשובה פשוטה לדעתי. באופנוע אתה לבד עם המחשבות שלך, נושם את הסביבה, מריח אותה. חם לך לפעמים וקר לך הרבה פעמים.  אבל תמיד זה אתה וההתמודדות שלך. אין חלונות שאפשר לסגור ואין חימום כשקר. אין מיזוג כשחם. אתה לא מדבר לפעמים במשך דקות ארוכות ולפעמים שעות. אתה עם עצמך. זאת ההתמודדות שלך עם הקשיים. מול זה יש את ההנאות. האוויר שאתה נושם הריח שאתה מריח, המראות שאתה רואה, לכל אלה אין תחליף. אלו הסיבות שבגללן אני על אופנוע. נדמה לי שאלה גם הסיבות של רוב הרוכבים. אולי יום אחד אספר, איך הגעתי לרעיון של טיולי אופנועים. עוד דבר שגיליתי הוא שאני רוכב על אופנוע – אבל אני לא אופנוען… הסבר בהזדמנות אחרת.

יום שישי 11.5.2012
יום הולדת שמח לגבי. יוסי העיר אותי בבוקר עם כוס קפה ושוקולד טעים וזה היה נחמד. היום אני בן 58 ילד לא קטן. שמח בחלקי על האפשרות לצאת למסע שכזה ועל בריאות טובה. כל זאת בגיבוי של אישה תומכת ואוהבת ומשפחה יפה. שלוש נכדות מדהימות ומה צריך יותר מזה הבן אדם? אני מאושר! לאחר שיחות הטלפון של הבוקר (הפרשי השעות לא מאפשרים הרבה זמן אחר), התחלנו להתארגן לנסיעה על ה"בלו ריד'ג מאונטן" , זה אותו כביש החוצה את כל רכס ההרים במזרח ארה"ב, רכס הרי האפלצ'י. היום החל עם מזג אויר יפה. כביש מהפנט ביופיו ונופים מדהימים בהתאם. אנחנו מטפסים לגובה של מעל 2000 מטר ושם מרגישים שוב את הקור. בתצפית אנחנו פוגשים שני חבר'ה מבוגרים שרוכבים על ב מ וו 1200 ג'י אס, אותו אופנוע שחשבנו לרכוש במקור. מזווודים עם כל ציוד אפשרי… לידם נראינו חבורת חאפרים (במיחד אני). הם אכן ממסתכלים על האופנוע שלי ושואלים מה יש שם. אבל כשהם שומעים כי התכנית שלנו היא למסע שימשך בין חצי שנה לשנה, מתהפכות היוצרות והם אלה שמקנאים בנו… אפילו מביאים מילה טובה על האופנועים . בהמשך הדרך אנו מבינים כי האופנועים השולטים על הכביש בראה"ב עד עתה, הם – ההרלי למינהם והגולדווינג למינהו של הונדה. בשני המקרים, אין לי מושג אם אפשר לעשות עשרות אלפי ק"מ עם סוגי האופנוע ההם. עם אותם שכבר החלפנו איתם כמה מילים בנושא, הבנו כי רובם יוצאים לטיולים קצרים של ימים בודדים עד שבועות, כדוגמת שני רוכבי ה – ב. מ. וו . אנחנו ממשיכים עד לאזור העיר אשוויל ומתמקמים בקמפינג על כביש אי 70. מחר נייג'ל מכניס את האופנוע לטיפול נוסף וליוסי ולי יש תכנית לעשות שיפורים במספר רכיבים. אז הנה אנחנו כבר בשבוע השני ומתחילים להבין במשהו מה הולך לקרות איתנו…

יאללה. בינתיים

גבי, יוסי ונייג'ל

CSC_0290.JPG

———————————————————————————————–

עריכה, יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לגבי פלקסר.

———————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

8 במאי 2012 דורון קדמיאל מגיע לגאורגיה

דורון והחלומות שלנו

457653_10150831707623836_738208835_9413629_1395721883_o.jpg

בגיאורגיה בדרך לטיביליסי

לי אין ספק, דורון כותב עכשיו את ספר "אופנוען האתגר" מחדש. הוא עדיין לא יודע את זה. הוא בתוך הסיפור. כל גרגר חצץ. כל חיוך ממכונית חולפת. כל הזעפת פנים של איש מכס או תגובה ילדותית של טוקבק ב"וואלה", עומדים להיחרט היטב בזכרונו מכאן ועד עולם. כל פניה פשוטה בכביש הררי בדרך לחארט אל טאנה. או חיפושית שתטייל על משקף הקסדה, הם חומר גלם רגשי שהוא חווה כרגע. כל תגובה של חברים בעורף, כל פירגון טפשי. כל מילת עידוד.

אני מוקיר את דורון מכמה טעמים. זה שאין מדובר באיש כי אם באישיות, כבר אמרתי. יחד עם זאת, להוציא לפועל מסע בודד, זה סרט. לנהל תקשורת בה הוא משתף אותנו במה שעובר עליו – זו כבר סדרה. כמו המייטריקס או אנדיאנה ג'ונס. ההמשכיות היא קושי. הידיעה שלך שאתה מפריד בין מהלכי המסע על כל מרכיביו: תנועה, השרדות, הנאה, בירוקרטיה. עייפות, תקלות. התחברות; לאנשים, לזכרונות ילדות, לנוף, לחלומות, לדאגה וכו' ובנוסף אתה יודע שיש לך קטע של ניתוק והמרָאה מעל לכל החווייה כדי לכתוב לעורף, להחשף. לעלות לציבור אלמוני, דברים אינטימיים כל כך. לשתף ולפרגן.כל אלה הם בעיני סוג של רוחב לב ייחודי. האתר הזה מארח אנשים כאלה לא בקטע של "שופוני". אלא בקטע של שליחות של תרומה לקהילה.

אופנוען שנחלץ לעזרתו של דורון בטורקיה

חברים, כל אחד יצא יום אחד למסע שלו. זה יהיה על אופנוע, זה יהיה במימוש זוגיות. בכניסה ומקסום מסלול מקצועי או ביטוי יוצא דופן לכשרון חבוי… תאמינו לי. זה יקרה לכם. החשיפה, השיתוף, הם בעיני גדוּלה שבתוך הגדוּלה של מימוש החלום.

ואני רוצה מהאתר הצנוע והזניח הזה, להודות לך דורון שהצטרפת לחבורה מצומצמת – אך בעיני כל כך חסרה והכרחית במציאות שלנו היום. תודה!

כנסו לאתר של דורון וגם לסדרת הכתבות בוואללה. רק תרוויחו.

יוני בן-שלום

כל הזכויות C לצילומים, שייכות לדורון קדמיאל.

———————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

« פוסטים נוספים - פוסטים קודמים »