הרפתקה דוט קום

מציג פוסטים מחודש פברואר, 2012

4 בפברואר 2012 אדם שני. פרידה מצפון אמריקה

הפרק האמריקני מסתיים

תוך מסע בנוף אנושי ופגישה עם אגדה

אופנוען רפד, אופנוען חוטב, אופנוען חבר ואופנוען גיבור אמיתי.

USA2 020.jpg

סוף השבוע הנעים של חג ההודיה עם פול ומשפחתו טס ממש ושוב הגיע הזמן להמשיך.
סוכן המשלוחים בנמל לונג-ביץ', קליפורניה, שלח לי מייל בו הודיע כי הם מתכוונים להעמיס מכולה לניו-זילנד בעוד כשבועיים, כך שהיה עלי למהר ולרכוב דרומה. הודיתי לפול ולכל החברים החדשים שלי באיזור סיאטל, העמסתי הכל על האופנוע ולחצתי על כפתור המתנע…ו…שום דבר לא קרה.
זה באמת היה קטע מצחיק, לאחר טיפול מקיף ויסודי באופנוע…בסוף הוא אינו מניע. נו. נראה כי לפעמים העיסוק המתמיד בתחזוקת האופנוע, יש בו משהו סזיפי. לאחר בדיקה מהירה, גילינו שהמצבר התרוקן בלילה מסיבה כל שהיא. אז פול הביא את הכבלים והניע את המנוע בדרך המוכרת. זהו, נפרדנו.
השמש יצאה וכל התחושות שליוו אותי בדרכים הפתוחות, התעוררו בתוכי; חופש מוחלט…
חבר אותו הכרתי בפורום הרוכבים של הורייזונס אנ'לימיטד the HUBB לפני כמה שבועות, סיפר לי על חנות אופנועים באורגון בה אוכל לקנות סט צמיגי Heidenau K60 . כך שראשית פניתי לשם.
כך פגשתי את דון וובר בעליו של בית מלאכה קטן שמתמחה בבניית מושבי אופנועים לפי הזמנה. באולבני, אורגון.
דחפתי את האופנוע לתוך המוסך של דון והרכבנו זוג צמיגים חדשים.
"מה מצב מושב האופנוע שלך?" שאל דון. "מתפרק" עניתי. מושב האופנוע היה אותו מושב איתו יצאתי לדרך לפני כשנתיים וחצי והגיל אכן ניכר עליו.

לאחר ששמע  על המסע שעשיתי עד אליו. דון הציע באדיבותו, לבנות לי את המושב מחדש. בחינם. הוא קרע את המושב הישן ותוך צפיה במלאכתו, הבנתי שאני רואה רב אמן תוך ביצוע יצירת מופת. דון תלש את מצע הספוג הישן, מדד את תנוחת הישיבה שלי על האופנוע. הדביק והתאים את הספוג החדש בהתאם. התוצאה הייתה מושב חדש ויפהפה, טוב בהרבה מזה המקורי והישן.

Don Weber at work.jpg

דון

הודתי לדון על נדיבותו והמשכתי. ניסיתי להמנע מכביש I-5 הסואן. נסעתי בדרכים צדדיות יותר. ובאחת העצירות בצידי הדרך פגשתי את רנדי "החוטב".
רנדי יצא מהיער, צעד לעבר האופנוע ולעברי וכך הפכנו לחברים מיידית. ה- HP2 שלי תפס את עיניו, כי רנדי עצמו רוכב על אופנוע BMW R1200ADV, כשאינו עובד בחברה לכריתת עצים שבבבעלותו.
הסתבר, כי יש לנו חבר אופנוען משותף, אלכס סמית'. אחד מ"נערי סיאטל" המפורסמים, אותו פגשתי לפני שלושה חודשים בקולומביה! אכן עולם קטן…
ביליתי כמה ימים עם רנדי וצוות החוטבים שלו ביערות. כריתת עצים, היא אחד העיסוקים הקשים שראיתי מימי. רנדי ואנשים הם מהקשוחים שניתן לפגוש ויש להם גם לב ענק. בדרך כלל רנדי רוכש חלקת יער, חוטב את הגזעים הטובים, גורר אותם לדרך הסמוכה ומשנע אותם משם במשאיות יעודיות. לאחר מכן הוא שותל עצים צעירים במקום, כדי להבטיח שהיער ימשיך לצמוח כראוי. החבר'ה האלה עובדים ימים ארוכים ביער, חורף וקיץ ונראה שהם נהנים מכל רגע. כששאלתי את רנדי איך הוא הגיע לכל העסק הזה של כריתה, הוא השיב, כי לאחר שהשתחרר משירות במרינס, הוא קנה מסור שרשרת והתאהב בו…וכעבור שנה, כבר היה בעליה של חברה לכריתת עצים…

לאמריקנים יש חיבה יתרה לרובים ואקדחים ולכמה מהם, הזכות לרכוש אקדח היא משהו שמביע חופש. לכולם יש אקדחים ורובים, כך שדי מהר מצאתי עצמי מוזמן לצאת ולירות איתם, אני מניח כי זה סוג של בילוי משותף שמחבר בין האנשים במקום הזה. מטרת הירי שלנו היתה – מכל הדברים בעולם – מחשב לאפטופ ישן!!! ריסקנו אותו בשמחה ילדותית.
לאחר כמה ימים ביער, רנדי אירגן לעצמו כמה ימי מנוחה והשאיר בשטח את המנהל שלו. רכבנו יחד  לקרייטר-לייק פארק Crater lake park. מכתש וולקני יפה שהיה מכוסה שלג בעונה הזו. צילמנו כמה תמונות והמשכנו לנבאדה החמה יותר.
היינו בדרך לרינו Reno בנבאדה לקבל את פניו של דאנה – חבר של רנדי שחזר זה עתה  מ"סיבוב" (7 חודשי שירות) באפגניסטן. דאנה כמו רנדי, הוא איש מרינס גאה, והיה די מעניין לדבר עם דאנה על נסיונו באפגניסטן…
למחרת התיישבנו יחד לארוחת בוקר ענקית ואיש יצא לדרכו: דאנה לאשתו ומשפחתו, רנדי חזרה ליערות העבותים של אורגון ואני, לסן-פרנסיסקו "תשמור על עצמך שם" אמר רנדי "עם כל ההיפים אוכלי הגראנולה האלה"…
חבשתי את הקסדה ורכבתי לדרכי תוך מחשבה איזה בר מזל אני שיצא לי לפגוש אנשים טובים שכאלה.

הדרך הראשית הובילה אותי לצידו השני של הביי ברידג' Bay bridge ובמהרה מצאתי עצמי בסן-פרנסיסקו. לאור קרני השמש האחרונות הצלחתי לתפוס את הגשר עם האופנוע בחזיתו.
פאטריק, אופנוען אותו פגשתי כשהייתי בפנמה, אירח אותי לכמה ימים ולקח אותי לתייר בעיר המקסימה הזו. זה היה נפלא לשהות שוב במחיצתו של רוכב אתגר ולהתחבר שוב לזכרונות המסע שסיימנו זה עתה בדרום ומרכז אמריקה. יום אחד, צעדנו לכיוון מרגלותיו של גשר הזהב העצום. כשהגענו למקום, מלאי השתאות מהמבנה האלגנטי והמרשים. שומר הפארק הגיע לפטפט איתנו.  הוא אמר: "היו ימים, בהם עברו כל יום מתחת לגשר 30 אוניות משא עמוסות מכולות, לכיוון סן-פרנסיסקו. עכשיו, עם כל המיתון הזה, אני סופר 3 אוניות בממוצע ביום"… "אימפריה בנסיגה" חשבתי לעצמי וכאילו קרא את מחשבותי, פאטריק הגיב ואמר: " קליפורניה גוססת; כל התעשיה שלנו היא היום בסין וכל ניהול רשתות התקשורת עברו להודו"…

פאטריק

זה היה שלוש לפנות בוקר כשיצאתי מהמיטה. גם פאטריק התעורר וקם ולגמנו יחד את כוס הקפה האחרונה לפני שלחצתי את ידו לשלום. "תשמור על עצמך אמיגו"… הוא קרא. שחררתי את הקלאץ' ורכבתי לתוך החשיכה.
הרחובות התלולים של סן-פרנסיסקו היו ריקים ובמהרה חציתי שוב את גשר המפרץ ועליתי על דרך המלך I-5  דרומה. הטמפרטורות היו מעט מעל האפס, אז עצרתי בתחנה לתדלק ולשתות קפה. "איזה סוג של אופנוע זה?" שאל אותי בעל המקום שנראה ממוצא הודי… ",BMW" אמרתי, היה לו חוט אדום קשור סביב שורש כף היד וטורבן לראשו. הוא הבחין במבטי ואישר; "אני סיקי מאמריצאר בצפון הודו".
"למה אתה רוכב כל כך מוקדם?" הוא שאל ואני עניתי, כי יש לי פגישה חשובה בהמשך, פגישה לה אני מחכה כבר זמן רב.
נפרדתי ממנו והמשכתי לתוך הלילה הצונן.
הבוקר זרח לאיטו ולאחר שחלפתי על פני המרכז התעשייתי של בייקרספילד, פניתי לדרך צדדית ופניתי מזרחה לכיוון אגם איזבלה. הבתים התמעטו והגבעות היו מכוסות עצי אלון יפים ועשב. נחל זרם במקביל לכביש. שום כלי רכב. בוקר מושלם לרכיבה.
הגעתי לכאן כדי לפגוש את דייב בר Dave Barr. דייב הפך לאגדה בעולם האופנועים, לאחר שרכב על אופנוע סביב העולם בשנות ה-90 של המאה הקודמת, על ההארלי דייוידסון "שאבל-הד" “Shovel Head”  הישן והמתפרק שלו משנות ה-70. לפני שנים רבות, כאשר סירבו להושיט לי עזרה בשגרירות ישראל (שוב) במאוריטניה, חבר צרפתי חילץ אותי וסיפר לי כי מאמצָי מזכירים לו מישהו שהוא פגש בקונגו עשר שנים קודם לכן ושמו דייב בָּר.
השם נתקע לי בראש. וכשהמשכתי והגעתי לאירופה עם האופנוע שלי (אפריקה טווין) השגתי את ספרו של דייב “Riding the Edge”  וקראתי אותו לאורך המשך המסע שלי אז לנורד-קאפ בנורבגיה.
הדבר המדהים בקשר לסיפור של דייב, הוא לא המסלול הקשה בו בחר לסובב את העולם, כשהוא חוצה את קונגו, את הסהרה, סין הנידחת והחלק הפנימי של מונגוליה וסיביר. זו לא הייתה העובדה שהוא השתמש באופנוע לא ממש שגרתי לסוג כזה של מסעות. כי אם העובדה שדייב איבד את שתי רגליו במהלך שירות צבאי. ועשה מסע יוצא דופן ללא יכולת להשתמש ברגליו.
ספרו של דייב השאיר עלי רושם כזה, שחיפשתי ומצאתי את כתובת המייל שלו ויצרתי קשר עימו כדי להביע את הערכתי למה שעשה.
הסתבר כי דייב הזה, אזרח אמריקני, התנדב לשרת בצנחנים שלנו, בצה"ל, זאת לאחר שנתיים בהן שירת בוויטנאם כאיש מארינס ולאחר 3 שנים בישראל, הוא המשיך ושירת בצבא דרום-אפריקה, שם איבד את שתי רגליו בעליית רכבו על מוקש כשלחם בבוש באנגולה.

ביומיים שאחר כך, דייב אירח אותי והראה לי את הסביבה. היה מעורר השראה לראות איך דייב מנהל את חייו השוטפים בעצמו. נוהג, הולך ורוכב על אופנועיו והכל על הפרוטזות שלו.
(הוספה של העורך: חבריו של דייב מגדוד 890 בצנחנים, יזמו כנס מחזור בשנת 2011 אליו הם הטיסו אותו והשיקו אתר קטן בעברית לכבודו.) הנוף באיזור היה שונה מזה שהכרתי לאורך החוף; הרים חשופים וערבות נרחבות. גם האנשים הו שונים מאד, שמרניים הרבה יותר ואדוקים מאד. בכנסייה הבפטיסטית המקומית פגשנו את הכומר, אופנוען בעצמו, שהתעניין מאד במצב בישראל. הוא הזמין אותנו לארוחת ערב ולאחר מכן ישבנו כולם וצפינו בעימות הטלויזיוני של המפלגה הרפובליקנית – לקראת הבחירות. "אובמה מנסה להרוס את אמריקה" אמרו כולם…

דייב בָּר

המיתון העולמי היכה את את אמריקה קשות ושלח הרבה מהם לשאול שאלות ולחשוב על דרכם בחיים. גם ההתחממות הגלובאלית היא נושא "חם", יש אמריקנים רבים שאינם מאמינים כי הכדור שלנו הולך ומתחמם וכי לבני האנוש, יש אכן השפעה על הסביבה…
למחרת יצאנו לרכיבה קצרה ביחד, רכיבה שהייתה בעיני סוג של מחווה וכבוד אמיתי. דייב הוא רוכב מצויין והיה לי קשה לשמור על הקצב שלו.
נפרדנו ואני מקוה לפגוש שוב יום אחד, את האיש המקסים הזה.
מבודפיש Bodfish, ליד הפארק הלאומי סאקויה Sequoya Nat. Park, שמתי פני ליעד האחרון שלי בארה"ב. נמל לונג ביץ' קליפורניה. סוכן ההובלה פגש אותי במחסן שלהם ולקח את כל המסמכים שלי למשרדי המכס. לאחר המתנה ארוכה, הסתבר שכאשר נכנסתי לארה"ב (בטקסס) פקידי המכס במקום לא הקלידו את נתוני האופנוע למחשבי רשות המכס. זעמתי, כי ביקשתי מהם אז באופן מיוחד אישור כתוב על כניסתי ונאמר לי; "אין צורך, כאן זו ארה"ב!" ובכן, ארה"ב או לא, אני תקוע כי מישהו אחר לא מילא את תפקידו כראוי וכדי לסבך, איש בתחנת הגבול שם בטקסס, אינו זוכר כי ראה אותי נכנס דרכם עם אופנוע…
זו הייתה בעיה גדולה, כי האניה לניו-זילנד, עמדה להפליג ביום שלמחרת ולא ממש התחשק לי לחכות עוד חודש בגלל זה!!!
לאחר הרבה טלפונים, הבנתי שהדברים לא מתקדמים לשום מקום והחלטתי לרכוב לגבול המקסיקני בטיחואנה, כ-200 ק"מ בכיוון דרום. לעשות פניית פרסה ולשוב לארה"ב באותו רגע, תוך החתמת כל מסמכי שוב.
"הרגע ראינו אותך יוצא" אמר איש המכס המבולבל במעבר הגבול. הסברתי לו מה קרה והוא חייך וחתם לי שוב בדרכון "הנה אני מצרף את מספר העובד שלי, כך שאם שוטרי המכס בלונג ביץ' יעשו לך בעיות, תגיד להם לצלצל אלי". אנשים טובים.
היה זה כבר הרבה לאחר חצות, כך שרכבתי 100 ק"מ לכיוון לונג ביץ' והקמתי אוהל להמשך הלילה מאחורי כנסייה. למחרת בבוקר, הייתי על הרגליים עם שחר והגעתי בזמן לסוכן ההשטה שעיכב את העמסת המכולה במיוחד בשבילי. מסרתי את הניירות, קיבלתי את אישור היציאה מהמכס וארזתי את כל הציוד שלי בתוך ארגז ואז כבלתי אותו למיכל הדלק הכחול. בתוך דקות, האופנוע הועמס ונקשר בתוך הקונטיינר. ו…פוףףף "הצלחתי!" אם הייתי מאחר ביום אחד, הייתי מאחר את האניה והייתי צריך להמתין חודש שלם עד לאונייה הבאה.
אחר הצהריים מונית לקחה אותי לשדה התעופה, לבוש בציוד הרכיבה שלי ואיתי 20 קילו של חלקי "טוראטק" כמטען יד.

Packed and ready for sea travel to NZ.jpg

עליתי לטיסה בשדה התעופה LAX . המטוס המריא סוף סוף ופנה דרום מערבה כשהוא משאיר את קו החוף של קליפורניה מאחור. תוך טיסה מעל לאוקיינוס הפאסיפי, הבטתי בקו החוף הנעלם ונוכחתי, כי פרק נוסף במסע הזה תם ובמהרה, פרק חדש יחל.

האמריקות מאחורי, אוקיאנייה מונחת לפני.

תודה
עד לפעם הבאה.
אדם שני

——————————————————————————————–

תרגום יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים, שמורות לאדם שני

——————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 6 תגובות, הוסף תגובה