הרפתקה דוט קום

מציג פוסטים מחודש אוקטובר, 2011

31 באוקטובר 2011 יואב. מקולומביה לאקוודור – פרק 6

יבשה! יבשה! קרא האופנוען

וירד מהספינה לחופי דרום אמריקה

יואב נוחת בקולומביה ומעמיק חדור ליבשת הירוקה

IMG_0828.JPG

אחזור לרגע ליום הנחיתה בחופי קולומביה.
לאחר מספר ימי שייט, רואים סוף סוף את היבשה. כלומר רואים מרחוק את בנייני קרטחנה. לקח כשעתיים עד שהגענו לנמל עצמו ואז הסתבר שאנו לא יכולים לעגון סמוך לרציף, אלא עלינו להטיל עוגן באמצע הנמל עצמו. דבר המחייב אותנו לפרוק את האפנוע מהגיגית של 41 פיט (היאכטה) באופן מאוד פרטיזני. כלומר, עלינו להעביר את האופנוע מהיאכטה לסירת מנוע קטנה, זו תעביר אותנו לרציף מבטחים. הדבר נעשה, כאשר בחור מקומי ישב על האופנוע ושתי רגליו פשוטות לעבר שני צידי הסירה, בכדי לשמור על שיווי משקל. אקרובטיקה שמורידה ומעלה לי את לחץ הדם. לאחר כשעה, האופנוע שנהפך ממש לחלק ממני, מגיע סוף סוף לרציף ולשמחתי הרבה, המנוע מתעורר לחיים בנגיעה .

כאן המתנתי מספר שעות עד להחתמת הדרכונים ולאחר מכן היה עלי לרכוב כקלומטר נוסף, עד למשרדי המכס. שם התקיים הטקס הבירוקרטי השגור: רישום מסמכי האופנוע בקולומביה. זה (סוף סוף) בחינם !
לאחר מכן, התמקמות במוטל שלידו יש חניון ויצאתי לתור מעט את הסביבה. למחרת בבוקר פניתי לכיוון העיר העתיקה, אשר נמצאת ממש ליד במרחק הליכה. העיר עצמה מאוד יפה, שילוב של עתיק וחדש. דופק חיים מהיר, עם נינוחות לטינית איטית.

למעלה: תמונות מקארטחנה

לאחר יום הסתגלות לקרקע מוצקה והתחברות לעיר במובן הסואן שלה, יצאתי טעון באדרנלין, דריכות וערנות, ברכיבה נינוחה לכיוון העיר מדיין. לא הצלחתי לעשות את המרחק ביום אחד וכאשר ראיתי כי שעות הערב באופק, עצרתי בקטע הררי של הנתיב ונכנסתי למוטל מקומי מקרי בן 4 חדרים. החלק התחתון של המוטל הינו מסעדה. זה מצויין, כי בלילה המסעדה כמובן הפכה לחניון הלילה הבטוח של החבר שלי. ובנוסף, על המסעדה שומרים כל הלילה קבוצת חיילים קולומביאנים המצוייידים – כמו רבים אחרים בקולומביה – בנשק. מוכר משהוא ….

למחרת בבוקר, לאחר שעתיים בלבד, הגעתי למדאיין Medellín שהיא עיר ענקית. היא פרושה כמו נקניק ארוך לאורך עמק שרכסי הרים כמובן, מקיפים אותו משני צדדים.
בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת , נודעה העיר כמרכז בינלאומי לסחר בסמים. במקום פעל קרטל הסמים של מדיין בהנהגתו של פאבלו אסקובר שהפך שם נרדף לכל תעשיית וברוני הסמים של דרום אמריקה. הפשע ברחובות הפך אותה לאחת הערים המסוכנות בעולם, וב- 1991 בלבד, נרצחו בה מעל 6000 בני אדם. לאחר מותו של אסקובר ובמיוחד מאז ראשית המאה הנוכחית, ירדה רמת הפשיעה בעיר באופן ניכר. כך לפחות הובטח לי…

לאחר כשעה, הגעתי להוסטל שהומלץ עליו בקרטחנה והאמת; ההוסטל הצדיק את ההמלצה ובאמת היה מעולה.
למחרת השארתי את האופנוע קשור במוטל ויצאתי לטיול בעיר. טיול שכלל נסיעה ברכבת המקומית לאורך העמק, כאשר ישנן תחנות אשר באמצעות החלפת קו, ניתן להגיע לרכבל המתוח מע לעיר. למען הדיוק  2 רכבלים בשני צידי הרכסים. הנסיעה במרומי הרכבל, מעניקה תמונת נוף יפה על העיר. ככל שקרון הרכבל התרחק מהמרכז, האזורים נראו יותר ויותר עניים ואלימים. התושבים שם גרים במעין פאבלות, שהינם צריפי פח עלובים והביוב הזורם, נראה מנצנץ מכל רחוב ופינה. לא ירדתי מהרכבל מטעמי בטיחות וחזרתי למרכז העיר ברכבל השני, המתוח בצידו השני של העמק התוחם את העיר. את סוף היום ביליתי במציאת פילטר שמן לאופנוע וברכישת חליפת גשם מעולה, דבר אשר הצדיק את עצמו מאוד בהמשך .

למעלה: מדיין ממעוף הרכבל

למחרת ירדתי מהרכבת העירונית במרכז העיר והלכתי לכיוון המוזיאון המרכזי. קצת תרבות.
מדיין היא עיר הולדתו של האמן הקולומביאני הבינלאומי פרננדו בוטרו. ומטבע הדברים. היא מכבדת אותו בנוכחות מאסיבית של יצירותיו המאסיביות, בכל פינה בעיר וכמובן ברחבה שמול המוזיאון בו אגף שלם מוקדש ליצירותיו.

למעלה: המוזיאון במדיין ומבחר מיצירותיו של בוטרו

למחרת המשכתי לכיוון עמק סלונטו הנקרא גם "עמק הקפה של קולומביה". הדרכים נראות כציור פשוט מדהים.
גם פה מצאתי מקום לינה בהמלצות שקיבלתי בהוסטל במדיין , למחרת יצאתי לטיול רגלי מדהים בהרים כאשר דקלי ענק הקיפו אותי בחלק מהדרך.

למעלה: עמק סלנטו

כעבור יומיים יצאתי לכיוון פופאין שהדהימה אותי בארכיטקטורה הייחודית שלה. גם בה מצאתי הוסטל מחבק ותנאים לנוח.. לי ולאופנוע כמובן.

מפופאין המשכתי ברכיבה נינוחה לכיוון הגבול עם אקוודור.

אם חשבתי שמדאין ארוכה כמו נקניק, אז איך לומר; קיטו Quito בירת אקוודור היא חתיכת נקניק. זו עיר הבירה השניה בגובהה בעולם. עם 2,800 מ' בכיכר המרכזית. אחרי לה-פאז בירת בוליביה (3,600 מ') ויש הטוענים כי לה-פאז בעצם אינה בירת בוליביה, אלא העיר סוקרה. מה שהופך את קיטו לבירה הגבוהה בעולם. ממעבר הגבול בין קולומביה לאקוודור, לקח כשעה וחצי עד לרובע העתיק של קיטו ולמזלי, ממש מול המוטל שהיה לי ברשימות, היה עוד מוטל מעולה, ועם תנאי הכרחי כמובן חניה סגורה לאופנוע …מזל, זה גם דבר חשוב!!! לידיעתכם, קיטו על מליון וחצי תושביה, נחשבת כמקום מאוד אלים בשעות החשיכה. גם המקומיים לא מסתובבים שם בלילה ובוודאי לא זרים. אם חייבים להגיע למקום כלשהוא, אז גם ל-100 מטרים, לוקחים מונית. זה כולל גם את המקומיים. קיטו עצמה נראית די עלובה, ויחד עם זאת, החלק העתיק יפה ומרגש.

מקיטו יצאתי דרום מזרחה לכיוון בניוס BANOS (פירוש השם בספרדית : בית-מרחץ, שירותים, מרחצאות). וזה היה נחמד בעיקר המעיינות החמים הנמצאים בה. הגב שלי ממש היה זקוק לזה. בבוקר הסתבר לי שהכלב של בעלת המוטל, התאהב קשות בכיסוי המושב שלי, כך שחצי ממנו נלעס וכבר לא ממש קיים. בכדי להגיע אליו, הוא קרע את כיסוי האופנוע שלי כמעט לחלוטין. בעלת המקום התנצלה התנצלות שהתקבלה עם חיוך מאולץ משהוא. מייד אחרי הקפה יצאתי לדרכי.

הכיוון, למזרח אקוודור, האמזוניה ומשם דרום מערבה לכיוון פרו.

יאללה.

שלכם
יואב

—————————————————————————————————————————————–

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב דולב

—————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה    

26 באוקטובר 2011 יואב-מגואטמאלה לקולומביה – כתבה 5

תכינו את ה-WOW

השלמת חציית מרכז אמריקה ואיגוף ממזרח לעבר חופי קולומביה.

והמצלמה של יואב מתחילה להחזיר את ההשקעה

IMG_0649.JPG

הכניסה לגואטמאלה היתה חלקה, רק שעתיים. בגבול שנראה כאילו אתה ממלא תפקיד בסרט של אינדיאנה ג'ונס. שוק בגדים כמו שוק הכרמל, כשליד הבאסטה של החמוצים, יש מחסום גבול. נראה שסביב מעבר הגבול קמה עיירה קטנה, שלקח כחצי שעה לחצות אותה ואז נכנסתי להרים הגואטמאליים. הנוף סביבי היה מדהים, אך לצערי לא היה באפשרותי לצלם מאומה. לא יכולתי לעזוב את הכידון או למצוא חנייה סבירה לצד הדרך. כי הכביש היה במצב ממש איום; בורות, שוליים חסרים, מפולות בוץ מימי הגשם הרבים שירדו באזור בתקופה שבה חציתי. המשכתי לכיוון אנטיגואה. לא הצלחתי להגיע אליה ביום הראשון.
אני חש חובה לציין, כי חשוב לדעת כיצד להכנס לדברים, אך לא פחות חשוב, לדעת כיצד לצאת מהם. והסיפור שלי הוא על עננים: יוצא לפעמים, שאני נכנס לענן וכעבור מספר דקות רכיבה, יוצא ממנו… אך את הענן ההוא לא אשכח. התחיל טיפטוף קט ואני רואה את העלייה שלפני. לחיצה על הגז ואני בתוך הענן אך אבוי… לא רק שהענן אינו מסתיים, אלא שהראות יורדת לרמה של 5 מטרים קדימה, לכל היותר. לצערי, אין לי מאותתים כפולים. אז אני מפעיל את האיתות לפנייה ימינה וזאת בכדי שנהגי המשאיות שדוהרות על הכביש, יראו את החרגול הכחול שאני רוכב עליו. לא די בערפילים הדחוסים העוטפים אותי, מתחיל להחשיך ואינני רואה כל מוטל או עיירה בנמצא. (וזכרו אחד הכללים שלי במסע הזה; לא לרכוב בשעות החשיכה וזה גם היום הראשון שלי במדינה חדשה) עצרתי בצד הדרך אצל מוכר קפה. התחממתי קצת ובאין ברירה, המשכתי. נסיעה מאוד איטית, החושך והראות הלקוייה, עשו את שלהם ובנוסף – ארובות השמיים החלו להפתח בכל העוצמה. לאחר עוד 10 ק"מ לערך, משפחה יושבת בסככה לצד הדרך. עם הספרדית הקלולקת שלי, שאלתי על מוטל והם לשמחתי הרבה, הצביעו לאחור. מסתבר שחלפתי על פניו, הוא נמצא ממש 20 מטרים מהנקודה בה עצרתי (ואללה, לא ראיתי כלום…עייפות). בכל מקרה, איך שאני נכנס למוטל ומכבה את המנוע, האחראי על השיבר שם למעלה, נתן עוד סיבוב לברז והסכר בשמיים נפתח באופן שהיה הופך את המשך הרכיבה, לשייט קייאקים בנהר לבן. החלפתי בגדים למשהו יבש יותר ובירכתי על מזלי הטוב.

בבוקר למחרת, המשכתי לכיוון אנטיגואה אליה הגעתי בשעות הצהרים. התמקמתי במלון ויצאתי לשוטט בעיר הקולוניאלית המדהימה הזאת, שהקפידה לשמר את הרחובות והמבנים העתיקים ולשלב בה הרבה אטרקציות מודרניות: בתי קפה סטייל תל-אביב וחנויות קונספט יאפיות ומעבר לכביש, חניון אוטובוסי-תרנגולות מצועצעים ושוק ירקות ופירות לטיני תוסס. יש בה קהילה של ישראלים, אך אני פגשתי רק במקצתם, חבר'ה אחרי צבא וכולם כמובן בקבוצות. חבל, ה"קאפסולה" הישראלית הסגורה והמשוריינת, מונעת מהם לדעתי, לחוות מפגש אמיתי עם סביבה אנושית; כי תיירם אחרים שאמרו שישמחו לטייל עם ישראלים הרגישו דיי דחויים בקהילה הישראלית. חזרתי למלוני הנפלא והמשכתי בדרכי למחרת.

לאחר יומיים באנטיגואה, יצאתי לכיוון הונדורס. כמדינה המושחתת במרכז אמריקה, בה המינהל האזרחי עובד בשיטות עתיקות – הכניסה להונדורס מאוד קשה ומעייפת: "לך צלם". "בוא", "תלך" וכו'. בקיצור, 3 עד 4 שעות של כמעט בכי, על חוסר היכולת שלהם לתפקד. להכניס את הפרטים של האופנוע שלי למחשב שלהם, לקח שעתיים וחצי וחברים יקרים, אין הרבה פרטים להכניס. (מס רישוי, מספר שילדה, יצרן, מדינה, צבע הרכב, שם שלי ומספר פספורט …זהו) מסתבר שגם אלה העובדים בגבול שנים, לא מכירים את התוכנה שבה הם משתמשים. מאוד מתיש. בכניסה להונדורס, הערב כבר ממתין במרחק של כשעה בלבד והגשם שוב רדף אחרי. לאחר כשעה, מצאתי מוטל נסתר ועד עכשיו איני בטוח שהיה זה מוטל…אך ניתן היה להכניס לתוכו את האופנוע והרי זה מה שחשוב. לאחר שיחה על קפה, הסכים בעל המוטל שהוא רופא בהכשרתו, להכניס את האופנוע לסלון (אני חושב שיש לו טעם טוב !!!)

יומים לאחר מכן, הגעתי לגבול עם ניקרגואה. המעבר עבר חלק וברכיבה מהירה כיוונתי לעיר הקולוניאלית היפה, גרדנה.
את הנסיעה הזאת עשיתי יחד עם עוד 2 אופנוענים: אחד בחור מניקרגואה על הרלי והשני בחור גרמני על הונדה טרנסאלפ. (הוא התחיל את המסע שלו בוונקובר-קנדה) בדרך, כ-130 ק"מ מהגבול, אני רואה מולי שני אופנועים. כמובן שניפנפתי לשלום ואת מי אני רואה ??? כמובן אופנוע גרמני ענק כחול …כן את אדם שָני מקדימה ואחריו עוד אופנוע ב.מ.וו. ג'י.אס. עמוס ציוד ומדבקות. וכך, הרצון לפגוש באדם איפה שהוא בדרך לשיחה על קפה – פג.  אבל אני בטוח שניפגש בארץ …או בת"א או בקיבוץ. מי יודע ???

לאחר 4 שעות הגענו לגרנדה, שגם היא עיר מדהימה ביופיה. כאשר החלק העתיק שלה בהשראה ספרדית קולוניאלית, ממש מזכיר סוג של נווה-צדק רק הרבה יותר ישן נושן.

מקום האופנועים… בסלון

גרנדה נמצאת בחלקה הדרומי של ניקרגואה ומשם כשעה וחצי עד הגבול עם קוסטה-ריקה. בגשם סוחף כל, במעבר הגבול עם קוסטה-ריקה כבר חשים קדמה, סדר ומאור פנים לתייר. תשלום של 2 $ מגרז היטב את התהליך שמסתיים תוך שעה בלבד.  אכן נראה כי כאן העניינים קצת יותר מפותחים מהמדינות הלטיניות הקודמות. אני מחליט, כי יהיה נחמד לרכוב למקום בשם פאצ'ה מאמא. המקום נבנה בהשראתו של ישראלי בשם טיוהר (שמו המקורי הוא משה קסטיאל). המקום משמש מקור משיכה של הרבה מערביים המחפשים את עצמם. אני מעריך שזו סוג של בריחה – שלפעמים הינה חיובית – מהמציאות המערבית כפי שאנו תופסים אותה. הסיפור הוא כזה: לפני כעשרים שנה, הייתי ביפן ומכרתי תמונות. היו לי 2 שותפים. השותף הראשון בעיר נגויה היה מושיק קסטיאל. הוא המשיך לטייל במזרח ובהודו. עבר בפונה אצל אושו או משהו כזה, הוא טוען כי חווה התגלות. דבר אשר גרם לו להתבונן בצורה חדשה על המציאות. הוא ועוד מספר משקיעים, רכשו לפני כ- 10 שנים 2500 דונם אדמה די קרובה לים ושם הם הקימו את האתר הזה. אז חשבתי שזה יהיה נחמד לבקר אותו. כמובן לאחר מסע יפה אך מפרך בדרכים לא סלולות, הגעתי. אך לצערי, אין בנמצא אף אדם. מסתבר שזו לא העונה ובעונה זאת, מושיק נמצא בכלל ביוון… לאחר גיחה לישראל. אך יש שם קהילה ישראלית קטנה שאימצה אותי לשני לילות. הם בנו לעצמם בית בלב הג'ונגל. הבית מאוד יפה, פשוט ופונקציונלי. היה ממש כיף.

הבעלים הישראלי שאירח אותי, אמר לי שמהפ'צה-מאמא אני יכול לפנות שמאלה להמשך הדרך, שכמובן אינה סלולה. עלי לעבור על 3 גשרים קטנים ואחרי עוד 30 ק"מ, אגיע לכביש …אבל הפתעה. אני רוכב לכיוון דרום ואז אני רואה נחל ובצידו השמאלי יש גשרון המיועד להולכי רגל ואופניים… או אופניים עם מנוע עזר. או.קיי. גירדתי ת'ראש – כלומר את הקסדה. לקח לי 2 דקות להבין, כי המארח שלי התכוון שאני צריך לעלות על הגשר הזה. העלייה על הגשר שהוא ברוחב של לא יותר ממטר היא בזוית של 30 מעלות. זיעה קרה נטפה ממצחי ועליתי לקצה של הגשר. עכשיו היה עלי לחצות אותו מן הסתם. החצייה היתה מלווה עם רגליים בצדדים הנוגעות בשפתי הגשר, ממש בקצוותויו והידיים על הברקס הקדמי והקלצ' …רגע מפחיד. עברתי את הגשר הראשון ואז הגיע השני שכבר היה הרבה יותר קל.  אבל את השלישי, ממש לא צפיתי. זה היה גשר מהמקצה האולימפי של הישרדות: 50 מטרים מתנדנדים של גשר תלוי מעל נחל שוצף. הגשר זז כמו ערסל ואני עליו מחפש ישועה. מהעבר השני של הגשר, התייצבו כמה מקומיים מחכים לראות אופנע כל כך גדול – במונחים שלהם, נופל לנהר. שיהיה מה לספר בערב סביב ארוחת הטאקו והטאקילה היומית. אבל הרסתי להם את החווייה (כן, אני קצת מפריז… בסה"כ אנשים נחמדים) עברתי עליו ….לאורך 3 דקות ארוכות כנצח ואני בעברו השני. ברוך שפטרנו !!! (או בעצם, חווייה שאזכור לכל חיי) ומי אמר שאין אלוהים ?? (אני).
המשכתי לכיוון החופים בצד הדרום מערבי של קוסטה ריקה, לראות קצת גולשים …

לאחר עוד מספר ימים של איסוף עצמי, המשכתי דרום מזרחה לכיוון פנמה. הכוונה המקורית היתה לשהות יומיים בפאנמה-סיטי ומשם להמשיך לכיוון מעגן בו אשכור ספינה שאיתה אעקוף בים את הדריאן גאפ הבלתי עביר – ממזרח, אל החלק הדרומי של יבשת אמריקה – לכיוון קולמביה. טלפון קצר לגסט האוס שדרכו יצרתי קשר עם בעלי היאכטה הנ"ל, הבהיר לי כי עלי להיות שם כבר למחרת. אז יאללה בגאז. רכיבה הורסת ישבנים של 10 שעות, הביאה אותי מהעיר דויד לעיר פורטובלו במזרח פאנמה. חציתי את הגשר מעל תעלת פאנמה ראיתי אניות ענק חולפות, אך לצערי לא נכנסתי לפאנמה-סיטי שקו הרקיע שלה נראה מרשים ומסקרן עם גורדי שחקים מקצה האופק לקצהו.

לבסוף הסתבר כי הקדמתי… השייט יצא לדרך רק לאחר 3 ימים. יאכטה באורך 41 פיט – גיגית. קשירה רצינית של האופנוע לסירה. כיסוי ביריעת פלסטיק כחולה וקדימה. השייט עבר דרך האיים הקריביים של סאן-בלאס לכיוון קרטחנה.

זהו. כעבור 5 ימים של מים, איים, שקיעות מטורפות ואנשים מחייכים, הקטע הימי הגיע לסיומו. קרטחנה נקשרה ליאכטה ונחתתי בחופים הטרופיים של קולומביה. מכאן אני ממשיך לעיר מדאיין ומשם אחצה את קולומביה לכיוון אקוודור.
סביר להניח, כי כעת כשאתם קוראים את הפוסט, אני כבר עמוק מדרום לקולומביה. אעדכן בקרוב.
תודה חברים. על התגובות והסימפטיה.

יואב.
—————————————————————————————————-
ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות ליואב דולב.
—————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: הרפתקאות and כללי   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

12 באוקטובר 2011 יואב נכנס למקסיקו ברכיבה מצפון-כתבה 4

איש על אופנוע כחול במדבר צהוב

ברור שבסוף יגיע לירוק

יו נכנס למעמקי הלטינו. משייט בכבישי מקסיקו

תמונה 3 כתבה 4.jpg


הכניסה למקסיקו היתה חלקה ויחד עם זאת, נראה כי החוקים כאן משתנים תדירות. נכון לעכשיו יש לשלם 440$ באמצעות כרטיס אשראי. כאשר 400$ זה פיקדון, להבטיח שתזכור להחזיר את הרשיונות המקסיקנים שמציידים אותך בהם. וכמובן להוציא את האופנוע ממקסיקו. עם היציאה ממקסיקו מופקדים 400 דולרים בחשבון הבנק שלך ואישור ממוחשב נמסר לידך. כך שלמעשה הכניסה למקסיקו עולה 40$ לאפנוע ועוד 20$ עלות ויזת תייר. רכשתי בנוסף ביטוח צד ג'. המינמום הוא לתקופה של חצי שנה; ברחו לי עוד 110$. או.קי. זו הטפסולוגיה.
מטיחואנה אליה הגעתי מהצפון הארצותהבריתי השבע, אני יורד לאורך לשון היבשה המדברית: הבאחה קליפורניה. ומשם אמשיך במסע לאורכה של מקסיקו. נראה לי שלמעשה מקסיקו מחולקת גיאוגרפית לשני חלקים, החלק הראשון הוא החלק המדברי. הבאחה קליפורניה והחלק השני היא עיקר מקסיקו. מה שנקרא גוף המדינה. (לעומת הצהוב בבאחה, כל מה שאני חוויתי בה; חי, פורח וצבוע בירוק). התרשמתי כי הבאחה היא להרבה אמריקנים, מה שסינַי היא לישראלים. האיזור הפרוע, מוקד הסטאלבט הרחוק ובעיקר הזול. ובמקרה כאן פגשתי כמה אשר אינם יכולים פיננסית לצאת לגימלאות בארה"ב. הללו שוכרים בית ב 100$ לחודש ומקבלים קצבת הכנסה מארה"ב. כמובן שלרובם יש מקומית צעירה אשר מספקת להם את צרכיהם… כל צרכיהם. אולי מתוך מחשבה לגבי עתיד טוב יותר עם אזרחות אמריקאית כמובן .

אחד הדברים אשר חווים במהלך הרכיבה, מלבד המרחקים והשטח העצום של המדבר הזה שנמתח מצפון לדרום לאורך 2100 ק"מ, הוא שכמעט בכל עיקול, ישנה אנדרטה קטנה לזכרו של נהג כזה או אחר, אשר העיקול היה הדבר האחרון שראה (או בעצם, לא ראה ובגלל זה הלך).

הכבישים בבאחה, רובם ברמה סבירה, אולם מדי פעם הגעתי לכברת דרך בעת תיקון. כאן הם אינם מגרדים חלק מהכביש, אלא ממש בונים אותו מחדש. דבר אשר מעביר אותך לרכיבת שטח היכולה להמתח לקילומטרים רבים (באחד המקרים זה היה מעל 20 מייל !!!)
הנוף עצמו כמובן רווי קקטוסים מכל הסוגים הצבעים והגבהים, מרחבים עצומים של קקטוסים. גם כאשר יורדים לשטח הרי שאלה בד"כ שבילים כבושים היטב, כך שזה יחסית קל. כמובן החשש מתקר תמיד חולף, אבל הנוף חברים; פשוט נפלא! נכון שהחום לפעמים גורם לך לחוש את התבשלות המח בקסדה, אבל אין כמו עצירה לאחר 150 ק"מ למשקה קר שמפאת חוסר הרצון לייצר פרסום לא אציין את שמו …מתחיל ב"ק".

לאחר מחצית מהדרך בבאחה, הגעתי למעין אגם בלב במדבר, אגם מים קרירים ומתוקים, זה יפה ונחמד ומה שעוד יותר נחמד לסוף יום מפרך של רכיבה, הוא שכאשר נכנסתי למים, מאות דגיגים קפצו על גופי וניקו אותו …שמעתי על כל מיני מקומות ספא בארץ, שעושים זאת, אבל פה זה בהמונים וזה …בחינם. הקמתי האוהל בצמוד לאגם, לאחר שכנוע ואישור בעלי המקום (מן גסט האוס). אך השינה לא היתה משהוא. קולות עזים ובעלי גוון בס, עלו מכיוון המים והתקדמו לעבר בית הבד שלי שקירותיו בעובי מיקרון. הקולות הלכו וקרבו. לאחר דקות חיטוט בעלטה, מצאתי את פנס הראש שלי, משכתי עצמי החוצה ומה אני רואה? קרפדה ענקית. כזו שהמקומיים אומרים ששוקלות 4 ק"ג, רובצת להנאתה ומנעימה את שמי הלילה בסרנדה קקופונית. כל זה כ-3 מטרים ממני.

שמתי פני להמשך הדרך הבלתי נגמרת בחום המדברי של הבאחה, דרומה לכיוון העיר לה-פאז. איפה שהוא הגעתי למקום שבאמת מזכיר את מזרח סיני; חופים מדהימים עליהם מונחות מעין חושות. אבל כל המקומות ריקים. הסתבר, כי לאחרונה רוב המקומות הללו נסגרו לאור החששות של התיירים האמריקנים מהמצב ביטחוני באזור (פשיעה, חיסולים, חטיפות, הברחות סמים וכו' ) דבר הדומה להפליא למה שקורה בימים אלו עם הישראלים וסיני… אז איך אומרים: יחסית למה שמרגילים אותי בבית, אני חשתי בטוח.

עוד יום רכיבה ואני בלה-פאז. כמובן… איך שאני מגיע לשעריה, ממטרים עזים ניתכים עליי. לאחר עוד מחצית השעה, אני מגיע לאזור הנמל בכדי לרכוש את כרטיס המעבורת לי וכמובן לבן זוגי; אדון אופנוע כחול.

הכרטיס הזוגי עולה סביב 150$ מכאן לנמל מאזאטלן במקסיקו העיקרית. קשירה טובה של האופנוע בבטן האנייה וקדימה, התמקמתי באולם הישיבה של הנוסעים, כורסאות נוחות והלילה ירד …השייט היה נחמד, אך נמשך ונמשך, כ- 18 שעות. הגענו למאזטלאן בשעות הצהרים ומשם לאזור טופיק לכיוון דרום. את הלילה עשיתי בכפר ליד סאן-בלאס.

על החוף עצמו למחרת, המשכתי לכיוון פוארטו וואיירטה. לפני הכניסה אליה, פניתי לכיוון מזרח לעיר בשם אמקה AMECA. הכבישים מפותלים, הנוף מדהים והכי חשוב; כל החלק הזה של מקסיקו צבוע בירוק מרגיע לעומת הצהוב המלחיץ של הבאחה. למחרת המשכתי לכיוון מזרח, כאשר הכוונה היא להגיע הכי קרוב למקסיקו-סיטי מבלי להכנס אליה (רוכב אחר סיפר לי כי לקח לו יומיים לצאת ממקסיקו סיטי. עיר עצומה במימדיה, על 24 מליון תושביה).

עברתי דרך טיפן-אל-אלטו ומשם לאחר עוד יום, לאזור מורליה באזור טורוסה דה לרדו, התחלתי להדרים לכיוון דרום מזרח, לאיזוכר דה מטמורס שזה נראה קרוב על המפה אבל זו חתיכת 300 ק"מ, שלקח 8 שעות של רכיבה קשה לעבור. הכבישים טובים בד"כ, אבל כל מקסיקו רצופה באמפרים, אשר גרמו לי לאבד מיכל דלק חלופי של גלון אחד, שהחליט לקפוץ מהאופנוע כשנמאס לו מטלטלות הדרך וקפיצותיה. יש לציין כי את הבמפרים הללו מקימים תושבי המקומות עצמם ויש כאלו בגובה מדרכה. כלומר: "תעצור ממש לפני שתמשיך". בקיצור, העירנות חשובה עד מאוד בכבישים הללו. משם לכיוון אוקסיקיה ומשם לסאן-קריסטובול דה לאס קאסאס הנפלאה שהיא מעין נווה-צדק אחד ענק.

חשוב לציין שבשלב כל שהוא, חשתי דחייה קלה מעודף טאקוס. סך הכל, המקסיקאים הינם עם חביב ומסביר פנים. בעיקר לתייר שאינו ממש דובר את שפתם. הרבה מהם הרימו את ידם לאורך המסע להביע שלום ודרך-צלחה על המסע. האופנוע נראה עמוס ולא ממש מקסיקני ומשדר את אופי המסע עצמו.

העברת הפוסטים קצת איטית. בשלב מסויים נדפק לי המחשב, סביר להניח שאני כבר הרבה יותר דרומה בשלב הזה.

אמשיך לעדכן. להתראות בפוסט הבא. יואב.

———————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב דולב.

——————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה    

6 באוקטובר 2011 אדם עבר מדרום למרכז אמריקה.

מהיתרון של שני רוכבים ועד התקלה שהפרידה ביניהם.

אדם ודייויד שבעו ממעברי גבול, מג'ונגלים ולחות וזה הזמן לעצור. לכמה ימים.

Off loading the bieks off the Catamarn in Panama.jpg


השעה בבוגוטה בירת קולומביה, היתה שלוש לפנות בוקר כאשר השכמתי. לאחר קפה עם שומר ההוסטל, העמסתי את הציוד על האופנוע. עמדו לפני 20 שעות רכיבה במהלך אחד, מבוגוטה לקארטחנה כדי לתפוס ספינה.
בערב לפני, סעדתי ארוחת ערב עם פדרו סוסינצקי ומשפחתו. פדרו הוא חבר בקהילת HU בבוגוטה ושמח מאד לפגוש אותי ולערוך לי סיור בעיר. הפכנו לחברים טובים.
לאחר רכיבה א..ר…ו…כ..ה, התגלגלתי בשעריה של קרטחנה ופגשתי את דייויד, חברי הקנדי עם הב.מ.וו אדבנצ'ר 1200 החבוט שלו. הסתבר כי הספינה איתה התכוונו להפליג בדרכנו לפנמה, מתעכבת לתיקונים, כך שפשוט יצאתי להסתובב בעיר ושאלתי בהוסטלים שונים, אם ידוע להם על ספינה היוצאת לכיוון פנמה בתאריך מוקדם יותר וניתן להעמיס עליה שני אופנועים.
למזלנו מצאנו ספינת קטאמרן גדולה, שעמדה להפליג ממש באותו אחר הצהריים והקברניט יותר משמח, לצרף אותנו להפלגה.

למזלנו, התקדמנו בקלות לרציף עץ קטן וגילגלנו את האופנועים ישירות לסיפון ולהפתעתנו פגשנו שם עוד אופנוען במסע, שון מקנדה. הנוסע סביב העולם על… וספה Vespa PX200.

Sean's Vesapa, Super Fast.jpg

ביומיים הבאים הפלגנו בים הקאריבי – כיוון כללי מערבה – חולפים ליד הרי הדאריין שהשקיפו משמאל, מה DARIEN GAP , האיזור האסור למעבר בין דרום למרכז אמריקה, אותו עקפנו דרך הים. עצרנו לחניה של יומיים באיי סן בלאס San Blas Islands, מה שהסתבר כדבר נפלא, צללנו, צדנו דגים בחנית והצצנו לחיי האינדיאני בני הקונה Kuna  החיים באיים האלה.

San Blas Islands.jpg

נשות קונה

לאחר חמישה ימים מלאים בים, נחתנו בכפר קטן בשם קארטי Carti במזרח פנמה ודחפנו את האופנועים לרציף קטנטן.

קשרנו את הציוד ובדקנו את האופנועים ויאללה לכיוון פנמה סיטי. גורדי שחקים, מק-דונאלד וכבישים משובחים, היו קונטרסט חד לכל מה שהתרגלנו לו באמריקה הדרומית.
למחרת, רכבנו לבית המכס ופצחנו בקרקס המוכר גם בשם: "תהליך חציית הגבולות של מרכז אמריקה". שחיתות וחוסר יעילות מאפיינים את מעבר הגבולות עם כלי רכב, במרכז אמריקה וצפינו לגרוע ביותר. למען האמת, זה לא היה עד כדי כך גרוע ולאחר יום של ריצות סביב (צילום מסמכים, קניית ביטוח, החתמה פה, שכפול שם, שיטוט סתמי, מילוי טפסים וכו') שיחררו אותנו לתוך פנמה.

תעלת פנמה

America down South-Panama City.jpg

פנמה סיטי

בשלב זה, החלטנו דייויד ואני, לרכוב יחד לגבול המקסיקני. דבר ראשון, אנחנו מסתדרים מצויין ביחד ושנית, רכיבה יחד מפשטת מאד את תהליך מעבר הגבולות, כאשר אחד מתעסק בניירת, השני נשאר ליד האופנועים ומוודא שדברים לא מתאדים להם…
יצאנו מהעיר וחצינו את גשר האמריקות הנמתח מעל לתעלת פנמה. שלט בטון מכוער לכד את עיני בו כתוב: "לציון 150 שנות נוכחות סינית בפנמה" מסתבר כי סין משחקת את המשחק הגלובאלי והיה בשלט הזה משהו אגרסיבי ומטריד. מעין אזהרה לבאות. דייויד הבחין גם הוא בדבר והוסיף: "סין סיימה זה עתה לבנות את נושאת המטוסים הראשונה שלה"… לאיזו מטרה בדיוק? ימים בוודאי יגידו.

China is coming.jpg
חבר אופנוען נתן לנו כתובת אימייל של זוג מקסים, המתגורר ב"ארכיפלג בוקה דל-טורו" – ג'יאנין ופרנסיסקו. הזוג הברזילאי/ספרדי הזה, טייל בעולם על אופנועים ואופניים. אנשים נפלאים. לאחרי מסעותיהם, הם התיישבו בג'ונגל ובנו כמה צריפי עץ שאותם מכרו ברווח. הם אירחו אותנו כאילו אנו משפחה. בתחילה היה עלינו להשאיר את האופנועים בכפר דייגים קטן, בביתם של ידידיהם. רכיבת האופנועים למסתור, הייתה עבודה קשה של ממש, אך לבסוף, הצלחנו להגיע להחנות ולנעול אותם ועלינו על סירה קטנה אל האי – מקום מגוריהם של ג'יאנין ופרנסיסקו.
בילנו שלושה ימים נפלאים, בהם דיברנו על מסעות ו"החיים שלאחר המסע". בישלנו כמויות מטורפות של אוכל וצעדנו בסבך הג'ונגל, מזהים הרבה בעלי חיים. הפגישה עם הזוג הזה היתה סוג של השראה ונראה, כי הם חיים את החיים שהם חלמו.
בדמעות בעינינו נפרדנו. אך העליה שוב ברכיבה על הדרך, הייתה נהדרת עבורנו ובמהרה הגענו לסיקאולה Sixaola עיר הגבול עם קוסטה ריקה.

פרידה: מימין. דייויד, פראן, שון, ג'יאנין, עבדכם.

יוני נתן לנו טיפ טוב על חציית מעברי גבול במרכז אמריקה "תתרחקו מהמעברים הגדולים על ציר הפאן-אמריקנה" וצדק. מכאן והלאה בחרנו תמיד את מעברי הגבול הקטנים, שהיו הרבה פחות עמוסים, ללא כל ציפורי הטרף "קומבינטורים לזירוז תהליכי מעבר" המשחרים לצוד נוסע ידידותי, להרוויח על גבו.
קוסטה ריקה היא מדינה ממוקדת תיירות באופן מובהק. אך אנחנו נהנינו ממנה מאד ואפילו בילינו כמה ימים על החוף הפאסיפי. שכרנו גלשני גלים וכייפנו.
חציית ניקראגואה נמשכה רק יום ומצאנו עצמנו במהרה בהונדוראס. מצא חן בעינינו הקצב האיטי של ההונדוראים. התרשמנו מחורבות המאיה באתר קופאן. שוב, מעבר הגבול ליד קופאן Copan היה קטן והליך הכניסה לגואטמאלה היה מהיר וקל.
באותו לילה, התעוררתי באוהל שלי לשמע יריות רובים במרחק. "או לי זה לא היה רעיון כלכך מוצלח להקים אוהל כאן"… חשבתי לעצמי.

ניקראגואה

Ruin of Copan, Honduras.jpg

חורבות קופאן

למחרת בבוקר, בגשם שוטף, ארזנו את ציוד הקמפינג שלנו ורכבנו למפלי סמוק שאמפיי Semuc Champei – סדרה מדהימה של בריכות טבעיות ונהר הזורם מתחתם.
העצירה הבאה היו חורבות טיקאל TIKAL. האתר הוא אחד מחורבות מקדשי המאיה הגדולים במרכז אמריקה ומוקף בג'ונגל יפהפה.
הגבול עם בליז היה לא יותר מאבן זרוקה בצד הדרך. אבל, לא ידעתי אם ישראלים יכולים לקבל ויזה בגבול אם לא. בשגרירות בליז בגואטמאלה, נאמר לי כי זה תהליך שלוקח 30 יום (!!!). אך לאחר כמה בדיקות באינטרנט, גיליתי כי יש מצב לקבל ויזה בגבול עצמו. לבליז יש יחסים מתוחים עם ישראל מאז שהם (ורוב העולם) הכירו במדינה הפלסטינאית בגבולות 67.
כשדייוד נשאר לשמור על האופנועים, צעדתי לצד הבליזי של מעבר הגבול, לשאול אם אוכל לקבל ויזה. פקיד ההגירה היה ידידותי למדי. הביט לעברי, הציץ בדרכון ושאל: "יש לך ויזה לארה"ב?" "יש" עניתי. ושעתיים אחר כך כבר היינו בתוך בליז.
בליז היא המדינה דוברת האנגלית היחידה במרכז אמריקה. ויש בה מרקם תרבותי ואנושי מרתק. יש בה בני מאיה, לטינים, אנגלים. מנונטים, ערבים ואסייתים. רוב התושבים דוברי קריאולית – דיאלקט אנגלי יפה, שלמדתי לאהוב מאד. התקדמנו להופקינס HOPKINS על החוף ובילינו שם כמה ימים ואז המשכנו לבליז סיטי.

חציית נהר בצפון גואטמלה

ארבעת החודשים האחרונים היו ברובם באיזורי ג'ונגלים וכעת התחלתי להרגיש חלש, חולה ואיבדתי את התיאבון… מחלה טרופית! כשאני במסע, אני מנסה לטפל במחלות בעצמי ולרפא עצמי לבד.
כך שפניתי לאינטרנט וניסיתי לגבש דיאגנוסטקיה למחלה שחשתי ולגלות איזו תרופה עלי ליטול.
הגברת בבית המרקחת שבבית החולים, סירבה לתת לי תרופה ללא מרשם רופא. למזלי רפואה בבליז היא שירות חינם. כך שלבסוף, פגישה עם רופא ותרופה עלו ביחד 2 דולר…
דייויד המתין לי בסבלנות מחוץ לבית החולים ופשוט קפצנו על האופנועים ורכבנו לגבול המקסיקני שהיה מבורדק משהו. להפתעתנו, היינו צריכים להציג את כרטיסי האשראי שלנו, כערבון לכך שנוציא את האופנועים שלנו ממקסיקו בתוך 30 יום… לא ממש אהבתי את הרעיון, אך אלה הם הכללים כאן.

We had rain every day...jpg

גשם, לחות. ערפל ורטיבות. אמריקה הטרופית.

הכבישים במקסיקו טובים בהרבה והדלק זול יותר, כך שהבאנו בגז בכיוון צפון מערב. לי ולדייויד הספיקו חודשים של מזג אוויר לח וטרופי וכל כך שמחנו סוף סוף לטפס לרכס המרכזי של הרי מקסיקו לתוך אויר קריר. עובדה מעניינת ששמנו לב אליה, היתה נחמדות היתר של תושבים בהם נתקלנו באיזור הזה. הפתיחות שלהם כלפינו, היתה נעימה ואמיתית יותר מזו בה נתקלנו בחלקים הנמוכים יותר של מקסיקו…
תודות לאתר הרפתקה דוט קום, יצרתי קשר עם רוכב אתגר נוסף: ערן שביט, המכיר את דרום אמריקה כאת כף ידו ונתן לי הרבה טיפים לאן לרכוב ומה לראות. למרבה האכזבה, ערן ומשפחתו נמצאים כרגע בביקור בישראל, אך המשפחה המדהימה הזו, השאירה לי את הדירה שלה במקסיקו סיטי ורשימה ארוכה של אנשים לפגוש, מקומות לבקר ואוכל לחסל 🙂
בדרך לשם, כמה שרק הצלחנו להתל במזל, המזל אזל: האופנוע של דייויד החל להשמיע קולות "קלאק… קלאקק…קלאקקק" כך שעצרנו לזרוק מבט. גל ההינע נשבר (לאחר 150,000 ק"מ). כולה נותרו לנו 250 ק"מ עד לבירה המקסיקנית. דייויד החליט לגרור את האופנוע לסוכנות ב.מ.וו. בעיר פואבלה Puebla הקרובה. האופנוע של דייויד עדיין במסגרת האחריות, כך שלא נשאר הרבה מה לעשות,  אלא להביא אותו למוסך מורשה ולתת להם לעבוד.
כשעמדנו  בצד הדרך מנסים לתכנן מה לעשות, עברה במקום קבוצה מקומית של עובדי כביש. הם הציעו לדייויד טרמפ במשאיתם. אחלה חבר'ה. הקטע הזה אגב, הדגים לנו איך מתחמקים מלשלם בכבישי האגרה (היקרים בעולם!): "פשוט תרכוב מאחורי משאית גדולה, כך שאיש לא רואה אותך וכאשר המחסום מורם, טוס בעקבותיה…"

...באמצע הדרך…

נפרדתי מדייויד בידיעה ותקווה כי עוד ניפגש בהמשך הדרך.
מקסיקו סיטי היא העיר החמישית בגודלה בעולם והגדולה בחצי הכדור הצפוני. זה שינוי עצום מחיים בדרכים ולמען האמת, זה די טוב לשבת ופשוט לעשות כלום. מאום. שום דבר – לשם שינוי.
מכאן ארכוב לכיוון קופר קניון (עוד המלצה שקיבלתי מערן) ובעוד כמה ימים, לתוך ארה"ב.

המשך יבוא
גמר חתימה טובה.
אדם.

———————————————————————————————————–

תרגום ועריכה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאדם שני

———————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

3 באוקטובר 2011 יומיים רכיבה סטייל קליפורניה

דרור ותלי עינב שוב מצחצחים כרום ומשחיזים עדשות.

סיבוב אל סודות המסיון הלטינו אמריקאי של קליפורניה.

DSCF6210.JPG


הצג את הוראות הגעה אל לוס אנג'לס, קליפורניה, ארצות הברית במפה גדולה יותר

פארקפילד (PARKFIELD) שלא יירעד לכם הפופיק…


התקבלנו באמירת  "שמע ישראל…." מפי אב המסיון בסאן מיגל (SAN MIGUEL), לאחר שנודע לו שאנחנו מישראל, ארץ הקודש.
כן, רגע מרגש בתחילתו של היום השני לטיולנו לאזור פארקפילד (PARKFIELD) המכונה "בירת רעידות האדמה".

בשבת בבוקר, יצאנו 7 אופנועים מלוס אנג'לס, לטיול בין יומיים עמוסים וגדושים.
לשימון המוח ולבדיקת העירנות, נערך חידון קצר נושא פרסים.

התחנה הראשונה הייתה, איך לא, עצירה לארוחת בוקר על חוף הים בסנטה ברברה. מקום מבודד בקרבו של מפרץ קטן.

שבעים ומרוצים, יצאנו לביקור במסיון המפורסם של סנטה ברברה .
בניית המסיון הסתיימה בדצמבר 1786 והוא העשירי במניין שרשרת 21 המסיונים שהוקמו באותן שנים. מסיון סנטה ברברה, כונה "מלכת המסיונים" בשל גודלו המרשים. מאז ועד עצם היום הזה, דולק נר על יד המזבח באופן תמידי .
בקרבת המסיון, ממוקם ביתו של נשיא ארה"ב לשעבר רונלד רייגן, בית מרשים המוקף גן גדול.

בדרכנו לסאן מיגל, חלפנו על פני העיירה סנטה אינז (SANTA YNEZ), שם לקחנו פסק זמן בפאב המקומי, שתיקרתו עטורה שטרות כסף. שרידים של חזיות, תחתונים, כובעים ובקיצור, כל מה שאתם חושבים ואפילו לא חושבים…להשאיר למזכרת.
תוך שתיה מבוקרת של בירה, נפלה החלטה לסטות קצת מציר הנסיעה המקורי ולתת קפיצה קטנה לעיירה הדנית סולבנג (SOLVANG), שם התקיים פסטיבל מקומי כך, שזכינו גם לטעום מן הפולקלור הדני.

נסענו צפונה והגענו לעיירת החוף מורו-ביי (MORRO BAY) ללינת לילה. הגענו ממש לעת השקיעה. יצא לנו להתרשם מהסלע הענק הבוקע מתוך הים ומעצים את החוויה .
הסלע פרץ לפני כ- 21 מליון שנים, כתוצאה מפעילות וולקנית ומהווה בית קינון לעופות ים מסוגים שונים.
תוך כדי הסיור הקצר בעיירה, בדרכנו למלון, "נקלענו" לפאב המקומי ובאופן ספונטני, פצחנו בריקודים לצלילי להקת רוק מקומית – עוד חוויה לרשימת החוויות הלאו דווקא מתוכננות.
זהו, כמעט חצות. כמו בטיול של הצופים, לפני כיבוי אורות, אנחנו מתנחלים במגרש החנייה. שמוליק מארגן קפה שחור קטן ומהביל. הגרעינים השחורים נשלפים, מספרים בדיחות צוחקים – עד …שהעייפות הכריעה וכל אחד פרש לחדרו.

למחרת, ב-8:30 מתייצבים כולם – אפילו אלו שרטנו על השעה המוקדמת, לא האמינו על עצמם שעמדו במשימה!

תוך כדי תהליך הכנת הטיול התברר עוד, כי מסיון סאן מיגל חוגג 214 שנה להיווסדו. אם כבר אז כבר, חגיגה: בחצר המסיון המדהים הזה, התכונה רבה. נתחי הבשר הגדולים כבר ניצלים על האש הפתוחה. ב"סיר הסירים", כבר מבעבע תבשיל השעועית. לנו לא נותר אלא, ליהנות מהריח כיוון, שתחילתו של הפסטיבל מתוכננת לשעה 12:00 בצהרים ואנחנו, עוד לא אכלנו אפילו את ארוחת הבוקר.
בכניסה לבית התפילה של המסיון, עוברים המתפללים מין טקס טהרה באמצעות צרור מרווה יבשה המעלה עשן ריחני. את הטקס עורכים צאצאי המשפחות האינדיאניות שייסדו את המסיון.
מן העבר השני, אב המסיון, ששמע כי אנחנו ישראלים, הפליג באמירת "שמע ישראל…" והזמין אותנו להישאר למיסה, במהלכה יברך אותנו באופן מיוחד, כיוון שהגענו מארץ הקודש.
לצערנו, לוח הזמנים לא איפשר לנו להישאר למיסה.

המסיון הזה מיוחד בשל מבנה הפעמונים הבנוי במבנה מדורג. הציורים שעל קירותיו מבפנים, לא שופצו מעולם. המשמעות היא: זהו הצבע המקורי, בו השתמשו האינדיאנים כאשר ייסדו אותו.
פרט ייחודי נוסף הוא "חלון המשימה" – זוהי מסגרת עץ עליה נמתח עור פרה מעובד שעבר תהליך של גילוח ושימון – בכך הגדילו את שקיפותו.
ארוחת הבוקר שלאחר הביקור במסיון, היתה גם היא חוייה בפני עצמה. במרחק הליכה ממנו, כבשנו איזו מסעדונת קטנטונת, כל כך קטנה, עד שחזי אפילו הציע את עזרתו בהכנת האוכל. לאכזבתו ולשמחתנו, שתי הבנות שאיישו את המסעדה השתלטו מהר מאוד על העניינים – לא היה חסר שהם עוד ישלמו לנו…

משם נסענו כ- 30 מייל והגענו אל פארקפילד (PARKFIELD) "בירת רעידות האדמה".
העיירה המונה 18 תושבים, כן ממש ח"י תושבים, זכתה לכינוי ב"זכות" רעידות אדמה בעוצמה של לפחות של 6 דרגות בסולם ריכטר, הפוקדות את האיזור במחזוריות של כל 22 שנה לערך.
העיירה ממוקמת בדיוק בתפר של שבר "סאן אנדריאס", הידוע כאחד הפעילים בארה"ב. מזרחית לשבר – פלטת צפון אמריקה ומערבית לו פלטת הפסיפיק.
להמחשת תהליך תזוזת הקרקע, מצויות שם שתי יציקות בטון המרוחקות אחת מהשניה ובכך, מדמות את תזוזת הפלטות בקצב של 2.33 אינץ' בשנה. המשמעות היא, שבתוך 21 מיליון שנה, לוס אנג'לס תישק לסן פרנסיסקו – נתון מדהים! נחכה ונראה…..
רעידת האדמה האחרונה שפקדה את המקום התרחשה ב- 28 ספטמבר 2004. נתון זה סיקרן מאוד את המדענים ובאיזור נקדח חור בעומק של 2 ק"מ. הוטמנו בו חיישנים למיניהם, על-מנת להבין ולפענח את הסימנים שלפני הרעידה הבאה ואולי בכך יצליחו "ללכוד" אותה.
היינו צריכים להפנים את כל המידע, לכן ניצלנו את חצר המסעדה המקומית, המארחת בדרך כלל את באי פסטיבלי הרודיאו ופסטיבלי מוסיקה, את הצידיים ורוכבי האופנועים המשוטטים בסביבה למשחק תחרותי של קליעה למטרה והזוכים הם: חזי- נציג המין הגברי ואיריס נציגת המין היפה. מסתבר שהזוגיות מוכיחה עצמה גם בתחום הזה.

את הטיול חתמנו בעיירה  CHOLAME ליד האנדרטה לזכרו של ג'יימס דין. ג'יימס דין נהרג בתאונה בקרבת מקום ב – 30 בספטמבר 1955, בהיותו בן 24 בלבד!

מכאן המשכנו בדרכי נוף יפהפיות. הרכיבה באחד הכבישים הרגישה כמו ברכבת הרים, עקב הירידות הפתאומיות והעליות שלאחריהן. הבטן גם היא עושה דרכה למעלה ולמטה חליפות.

השמש כבר כמעט נושקת לים – אנחנו עולים על הכביש המהיר בדרכנו הביתה.

במהלך הטיול גמאנו (ליתר דיוק, האופנועים ומיכלי הדלק גמעו) כ-487 מייל.

וזה הזמן להודות לכל אלו שתרמו להצלחת הטיול: שמוליק ורנדי, זאב ומירי, רוני וסיגל, חזי ואיריס, אדם ורונית, גדעון (המכונה גיד'לה) וכמובן לעתליה אשתי, יד ימיני הן בהכנות והן בצילומים .

להתראות בטיול הבא.

DSCF5939.JPG

רכיבה זהירה!
שלכם
דרור עינב

———————————————————————————————————————————————

ערך (בקטנה) – יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לתלי ודרור עינב

———————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

פוסטים קודמים »