הרפתקה דוט קום

מציג פוסטים מיום אוגוסט 26th, 2011

26 באוגוסט 2011 YO; מאלסקה לדרום ארגנטינה. כבר בסיאטל.

————————————————————————————————————————————

צילום הכותרת: דרור עינב- קליפורניה דבר העורך: מי שהגיע לכאן כדי לקרוא רק על המסע שלי, נא להקליק פה. בכל דף אליו תגיעו, הסדר הכרונולגי של הכתבות הוא מלמטה למעלה (הכתבה העליונה בדף, היא האחרונה שעלתה לאתר) -סרט קצר הנוגע להרצאה שלי על מסע האמריקות, הועלה ליו-טיוב . תודה, יוני).

מאז חזרתי מהאמריקות, אני מארח בבלוג סיפורי מסע של חברים, תהנו:

————————————————————————————————————————————

התחלה: הקיץ השנה באלסקה, קר ולכן יואב נתן בגז!

אם אדם מחפש נקודות אחיזה לזכרון נִצבָּר, אין כמו רגע היציאה למסע. השניה החמקמקה, שכל הֶרֶף של הרהור או געגוע בעתיד, יגעו בה.

IMG_0072.JPG


הצג מפה גדולה יותר

מי רוצה אוהל בגשם? מי רוצה לרכוב בשלג? מי רוצה לעמוד ברוח? יאללה דרומה!

ביום הראשון, ליוותה אותי התרגשות עם אותן חששות שאינן מרפות לרגע. אני מקווה שהן תהיינה מהסוג שיעזר לי לעבור את המסע בשלום. הכוונה היא לשמור על רמת קשב וריכוז גבוהים במיוחד. לאורך הרכיבה לפחות.
ראשית, עלי לעבור את המרחקים הבלתי נתפסים, בתוך מספר ימים.
כשאני מדבר על מרחקים, הכוונה היא לרכיבה כמעט רצופה מפיירבנקס אלסקה, עד למבואות סיאטל בצפון מדינת וושינגטון בצפון מערב ארה"ב – מדובר על מרחק של כ-3,600 ק"מ ב-6 ימים בלבד. הדבר נעשה מכיוון שהשנה – כך לפי דברי המקומיים – הקיץ דילג על האיזור. הקור הוא קור שחודר עד לעצמות גם אם אני מכוסה בשש שכבות עליונות ושלוש תחתונות ובמזג אויר הזה, כשאני ברכיבה על אופנוע, הקור הירושלמי החורפי – יחסית למה שאני חש כרגע – הוא עוד משב קור כמעט חסר משמעות.
אז זהו מתחילים? נכנסתי לתחנת הדלק הקרובה מלאתי מיכל מלא ויצאתי לנסיעה הארוכה בחיי. תמונות הנוף עוברות, הדרכים – רובן לפחות, נראות סבירות למדי בתחילה. מדי כמה שעות רכיבה, עצרתי לחילוץ עצמות ומילוי מיכל דלק נוסף – עצירות שהן הזדמנות לשיחה עם בני המקום. מצאתי כי רבים מבין האמריקאים המתגוררים באלסקה, נחשבים כמתבודדים. גם בעיני עצמם. הם מספרים, כי הם מאוד אוהבים את המקום ואת השקט ויחד עם זאת, הם ממש צמאים למפגשים ולסיפורי אנשים חולפים. מתוך המפגשים החפוזים האלה. אני לומד משהו על המבנה החברתי של צפון אמריקה. שמתי לב בכמה מקרים כי העבודות הקרויות "שחורות", נעשות ע"י צאצאי אינדיאנים החיים באזור וזאת כאשר בינם לבין האדם הלבן יש לא מעט חיכוכים. אחת הטענות היותר נפוצות היא על רמת הפשיעה וצריכת הסמים בקרב אותם צאצאים. תופעה מטרידה נוספת שנתקלתי בה באלסקה, זו בעיית ההריונות המוקדמים (בגיל בית הספר).

הרכיבה בחלקה, מאוד מהנה, בתחילה החושים מחודדים מאוד ולוקח זמן עד שאני מתרגל לתרבות הנהיגה של אותה המדינה בה אני נמצא.
למחרת רכישת האופנוע יצאתי לדרך ולאחר 600 ק"מ של רכיבה אין סופית, ראיתי כי שעת שקיעה מתקרבת. החוק הראשון של מסעות רכובים: "לא רוכבים בלילה!!!".  לאחר עוד כ-20 ק"מ, מצאתי חניון הצמוד לאגם (שכמובן אחריו עוד אראה עשרות כמוהו) והקמתי בו את האוהל בפעם הראשונה.

טוב, חוויית השינה באוהל החדש אותו קניתי בפיירבנקס – בואו נגיד את האמת: ממש לא היתה משהו. לא רק שמזג האויר היה קר עד מאוד, בנוסף, החל הגשם לטפטף ובמהרה חשתי מים קרים מלטפים את גופי. בבוקר, לאחר לילה גשום וקריר מצאתי כי נקודת הקמפינג שבחרתי סמוכה למעין "תחנת איסוף" של עובדים במעמקי הפרא הצפוני. הלכתי לאכול את ארוחת בוקר עם קבוצת עובדי מכרה זהב, שחיכו שמסוק יבוא לאוספם, בערך 20 מטר מהאוהל שלי. לזה הם קוראים "מונית". החבר'ה האלה מרווחים המון כסף בחודש (משהוא כמו 12 אלף דולר בחודש) תמורת 13 שעות עבודה קשות ביום, במשך 5 חודשים בלבד בשנה. בשאר החודשים, לא ניתן לעבוד במכרות הללו לא רק בגלל דרכי גישה קפואות או מוצפות בשטח אזורי המכרות, (המסוק מגיע עד שפת המכרות בלבד ואז צריך לתפוס רכב לירידה לפי המכרה) אלא בעיקר, עקב השפעת הטמפרטורה הנמוכה על המחצבים. הפרשי הטמפרטורה משנים את תזוזות הקרקע באזור. החברה משלמת להם על הכל: אוכל + לינה+ נסיעות+ מגורים. כך שאחרי מס, הם חוסכים לא מעט.
לאחר ארוחת הבוקר, קפצתי על האופנוע לעוד פרק של הכרות עם המכונה הכחולה והמשכתי לתוך היום השני. גם יום זה עבר ברכיבה רצופה, במגמה כללית לצאת כמה שיותר מהר מאזור הקור. תחנת דלק רודפת תחנה. הנופים משתנים; מנופים ירוקים, לצהובים וחזרה לירוקים. וכל הדרך ממטרים מרטיבים הכל. וכעבור עוד כ-600 ק"מ, מצאתי מקום נחמד להניח את הראש. היה לי ברור: הלילה אני לא יכול לישון באוהל – הוא היה עדיין ספוג ורטוב מחוויית הלילה הקודם. לכן דפקתי על דלתו של מוטל קטן, שילמתי 40 דולר ונכנסתי לחדר עם מיטה ומקלחת. חדר פשוט ומצעים שנראים נקיים. מקלחת חמה! אוי אלוהים – ואני, חשוב לומר: מאוד חילוני – כמה שזה טוב.

את היום שלישי, לא אשכח הרבה זמן. ההתחלה היתה טובה; מעט גשם, ראות קצת לקויה, אך המשך היום היה מדהים; האויר המשיך להיות קר והראות התבהרה. גם אני התחלתי לחוש יותר בנוח על האופנוע , כלומר לאתר את הנקודות והזוויות, שעכוזי יוכל למצוא בהן מנוח משעות הרכיבה הרבות.
לאחר מספר שעות, אני עוד בטריטוריית יוקון (הטריטוריה הצפון מזרחית של קנדה) ממש לפני כניסתי לפרובינציית קולומביה הבריטית, (קנדה היא פדרציה הכוללת 10 פרובינציות ושלוש טריטוריות). אני יורד דרומה בכביש מס' 37, הקאסיאָר Stewart Cassiar Hwy (איזה כביש? בחלקו הגדול הוא עפר כבוש) אני מתחבר לשני דברים: האחד, שלטים המזהירים כי באזור חיים דובים שחורים והם קרובים לדרך! והדבר השני, השמיים הנמוכים, שופכים מים ללא הפסק. אז המצב הוא כזה: אני רוכב על אופנוע עמוס לעייפה שהוא די כבד, מדי פעם עלי לחצות גשרים העשויים ברזל, כלומר, משטח הנסיעה הוא רשת ברזל צפופה וחלקה, באופן שמאוד קל לרוכבי אופנועים להחליק עליו (אין לי מושג מדוע חוסר ההתחשבות הזה). מסביב ישנם דובים שאני רואה מפעם לפעם – על ובסמוך לכביש וכשהם שומעים את טרטור האופנוע ורואים אותי, הם בורחים חזרה לשיחים. אך מדי פעם, אומרים המקומיים, קורות תאונות קשות בגלל שהדובים קופצים בחזרה לכביש. על זה תוסיפו גשם רציני מאוד וכמובן ציר נסיעה שאני לא מכיר בעל-פה מן הסתם (ממש לא איבן-גבירול).

לאחר שעה של נסיעה בתנאים אלו, הגעתי כולי קפוא ורועד לאיזה לודג' בשם; 2bell, אתר מפואר אותו הקימה קבוצת שוויצרים באזור. ברגע שהם ראו מה עומד להם בפתח, הם כיסו אותי בשמיכה והשקו אותי תה. לקח לי… אולי 20 דקות, עד שאספתי את עצמי לשאול אותם אם יש חדר. מנהלת המקום אמרה כי יש רק את הסוויטה והיא תבדוק שוב וכעבור 5 דקות חזרה ואמרה כי הכל תפוס. לאחר מבט נוסף, היא אמרה לי: "יש לי חדר בשבילך… והוא חינם". זה היה החדר של הצוות האווירי שמתפעל את טיסות המסוק הפרטי של הלודג'. באותו יום, הטייסים היו ביום החופש שלהם – כך שהיה לי חדר משלי תמורת הבטחה שאזמין ארוחת בוקר. הבטחה שכמובן קויימה.
יום רביעי ליציאתי לדרך ואני מתחיל לחוש חיבור למסע. כן, גם זה לוקח זמן – להבין שאני נמצא כאן ועשיתי זאת מבחירה. מדי פעם, רואה חדשות ודיווחים על הנעשה במזה"ת על מסך טלווזיה מזדמנת. אך זה באמת נראה רחוק ולא רק פיזית.

היום הרביעי הסתיים בחניון RV'S (רכבי מוטור-הום, וקראוונים). נחתי באוהל, כאשר הוזמנתי לאכול אצל זוג פנסיונרים חביבים בסמוך. הם האכילו אותי המבורגרים והשקו אותי בירות עד צאת נשמתי. בני הזוג החביב רואים עצמם כקנדים פטריוטים. הם שיתפו אותי במחשבותיהם על הבעיות שיש לאדם הלבן כאן בקנדה. בעיה שהם מכנים: "המתיישבים הראשוניים" שזו שפה מכובסת לאינדיאנים/אינואיטים הקנדיים. הללו סובלים מאותן הבעיות המיוחסות לאחיהם באלסקה. היו שנים, בהן ניסו לחנכם מחדש באמצעות גזירות ואיסורים. למשל: אסור היה להם לדבר בשפת שבטיהם בתחומי בתי הספר, אלא רק אנגלית. דבר המזכיר לי "תיקון" זהות שהאדם הלבן חוקק לאבוריג'ינים באוסטרליה ולמאורים בניו-זילנד. למעשה, במחשבה נוספת, הבריטים השאירו אחריהם לא מעט אדמה חרוכה. לא מתוך כוונה רעה, אלא מתוך תפיסה שהאמת שלהם היא האמת המוחלטת והיא זו שצריכה לחול על כולם – אבל זה כבר טיול אחר לגמרי… מארחי סיפרו וסיפרו… עד שברחתי בזהירות ושכבתי לישון. בבוקר קמתי ליום שכולו …לא תאמינו – גשום!!! כל כך צפוי.

IMG_0051.JPG
גם היום החמישי הצטיין בנהרות מי שמיים. כך שמפאת המים הרבים…אני מוצא את עצמי כותב לכם מעליית-גג של זוג אנשים קנדים חביבים, שאימצו אותי ללילה לאחר שראו אותי בבית-קפה, נח לאחר רכיבה לכיוון סיטאל. 20 ק"מ בלבד מהגבול עם ארה"ב .
ביי בינתיים – יואב.

——————————————————————————————————————————————-

ערך – יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים, שמורות ליואב דולב

——————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה