הרפתקה דוט קום

מציג פוסטים מיום אוגוסט 22nd, 2011

22 באוגוסט 2011 אדם שני סביב העולם: הקטע בצפון דרום אמריקה.

מה שדרום אמריקה מעניקה לרוכב שמעז לקחת

רכיבת אתגר במובן הכי הרפתקני שלה: מצ'ילה לבוליביה, לפרו, לאמזונאס וברזיל, לגינאות, לוונצואלה ועד קולומביה.

AMAZONAS

אחרי שווידאתי כי דייויד זוכה לטיפול נאות ונוח בבית החולים בצפון צ'ילה, ארזתי את הציוד שלי, המשכתי צפונה וחציתי את מדבר האטקמה Atacama הנפלא.
הכניסה מפוטרה  Putre צ'ילה לבוליביה, לא היתה דבר פשוט, מאחר ופקידי המכס סירבו לעזור לי ללא תשלום שוחד. צעדתי החוצה ממשרד המכס… ארזתי בדממה את האופנוע ורכבתי לדרכי לתוככי בוליביה ללא ניירות הרישוי ואישורי המכס. "טוב, באמת עשיתי מאמץ…" אמרתי ביני לביני.
שוב מצאתי עצמי בלב האטיפלאנו Altiplano היפה – מישורי האנדים הממוקמים בגבהים של 3,500 עד 4,000 מטרים מעל פני הים. עדרי אלפקות ליכחו עשב ופסגות הרי געש, ניקדו את האופק הפתוח. השמש השוקעת צבעה הכל באדום.
לאחר בילוי של כמה ימים בלה-פאס La Paz בירת בוליביה, יצאתי צפונה לכיוון קורוייקו Coroico ומשם לגוּאָנאי Guanay, לתוככי עומק האמזון הבוליביאני.

גֶ'נס רוּפרֶכט – אופנוען גרמני, סיפר לי על המסלול המעניין הזה. עברתי בכפרים קטנים, בהם גרים דייגים וכורי זהב. הסיבוב הזה היה בסה"כ משהו בן כ-600 ק"מ, אך הדרך היתה כל כך גרועה, שזה לקח לי חמישה ימים תמימים!
לבסוף, הדרך פנתה דרומה, טיפסה שוב אל האלטיפלנו והביאה אותי לגדותיו של אגם טיטיקאקה. Lake Titicaca , למרבה המזל, היה זה היום הקצר בשנה. ה- 21 ביוני והכפריים חגגו ורקדו לבושים בבגדיהם המסורתיים. רוב הגברים היו שיכורים כלוט.
מעבר הגבול בין בוליביה לפרו היה נטוש. שוטר בודד סיפר לי כי כולם עזבו את המשמרת בגלל המהומות בדרום פרו. "מהומות?… לא שמעתי על כך דבר" אמרתי. "בסדר" הוא ענה, "תוכל להכנס לפרו, אבל אף אחד לא יחתים לך או לאופנוע שלך את הניירות, כדי לאשר שיצאת מבוליביה או נכנסת לפרו…" "או. קי. זה בסדר מבחינתי" עניתי. מאחר ובין כך וכך לא היו ברשתי אשרת כניסה או איזה שהם ניירות בוליביאניים לאופנוע.
עם כניסתי לפרו, הרגשתי שאני מגיע לעולם עתיק מאד ואכן, נוטים להאמין כי הפרואנים המקוריים חיים באלטיפלאנו כבר יותר מ 30 אלף שנים…

ANDESPERU

באותו לילה, הקמתי אוהל על שפת אגם טיטיקאקה ועם שחר עליתי צפונה. הכביש הראשי היה חסום על ידי מפגינים שכעסו על אילו שהם רשיונות כרייה שהוענקו לחברה קנדית. כדי לא לבזבז יותר מדי זמן, סטיתי מהכביש ועקפתי סביב מחסום הדרכים. היו כמה אנשים שניסו לרדוף אחרי וזרקו אבנים. אך זה היה די פשוט לתת בגז ולהתחפף משם במהירות. חוץ מזה שהם היו בסך הכל חבורת ילדים. המחסום הבא, כבר היה ממוקם במקום בעייתי יותר. ממש לפני גשר ארוך. הנהר היה רחב ועמוק ולא היה ניתן לחצות אותו ברכיבה. הצצתי במפה וגיליתי דרך עפר צדדית, כ-100 ק"מ מערבה מהדרך הראשית בין חוליאקה Juliaca לקוסקו Cuzco. שיכולה להיות חלופה לדרך הראשית הסלולה וכיוונתי עצמי אליה. ההחלטה הזו, הובילה אותי לשלושה ימים של הרפתקה הררית, רוכב בדרכי עפר קטנות וחוצה לאורך הדרך כפרים ציוריים. האנשים באיזור הכפרי, היו הרבה יותר ידידותיים ומועילים. בלילות ישנתי באוהל שלי בשק השינה. לבוש כל פיסת בגד או בד שעמדו לרשותי, כדי להתמודד בטמפרטורות המקפיאות.
קוסקו נחשבת בעיני רבים, כליבה הפועם של דרום אמריקה. ביליתי יומיים נעימים של צעידה חסרת נשימה ברחובותיה התלולים. נהנה משילוב ארכיטקטורות בני האינקה וזו הספרדית.
מאצ'ו פיצ'ו Machu Pikchu, הנחשבת לאתר מספר אחד, בכל "רשימת חובה" של מטייל בדרום אמריקה נגישה בשתי דרכים: הנפוצה ביותר היא הרכבת היקרה להחריד והשניה היא דרך הררית העוקפת את העמק הקדוש ומגיעה לכפר קטן בשם סנטה טרזה Santa Teresa. ומאפשרת התרחקות מכאלף שותפים לדרך השגרתית לאתר. בחרתי כמובן באפשרות השניה ורכבתי לסנטה טרזה. נעלתי את האופנוע בבית המלון וצעדתי רגלית למאצ'ו פיצ'ו.

PERU

האתר מאד מרשים, אך בהתחשב בעדרי התיירים המבקרים בו והעובדה כי לא מדובר ב"בירת האינקה האבודה" כי אם רק בארמון מלכותי. שמה את הדברים בפרספקטיבה נכונה ואני בכל אופן, איני רואה את עצמי מגיע לשם שוב.
הצורך בהתארגנות, גרם לי להשאר בלימה בירת פרו למשך שבוע: אוהל חדש שנועד להחליף את האוהל הישן שנלעס על ידי טרמיטים ושנתלה על לוח מודעות לכל מי שיחפוץ בו. וזוג צמיגי TKC 80 חדשים היו מאד נחוצים. כל אלה כהכנה ללג הבא של המסע; "הטראנס אמזונאס".
תהליך הוצאת האוהל ממחסני המכס, היה מסע תגליות משל עצמו. אך בסוף קיבלתי אותו מבלי לשלם גרוש.
עם סט צמיגים טרי ואוהל חדש – הייתי מוכן לג'ונגל.
התכנית היתה לחצות את היבשת ממערב למזרח. לרכוב מהאוקיינוס הפסיפי לזה האטלנטי, תוך חציית אגן האמזונאס.
עם עזיבתי את לימה, היה עלי לטפס לרכס הרי האנדים בכמה קטעים, הרבה מעל 5,000 מטרים.
נתיב לימָה-הוּאָנקָאיו-אָיָהקוּצ'וֹ (Lima- Huancayo-Ayacucho) סלול רובו עפר מחורבן ואיפשר לי הצצה לדרך החיים המסורתית של הפרואנים. רובם מתקיימים מחקלאות. מעבדים חלקות קטנות על מדרונות ההרים, מגדלים תירס, חיטה ותפוחי אדמה (אגב, מקור תפוחי האדמה הוא בפרו) ובעלי חיים כגון תרנגולות פרות כבשים וווריאציות שונות של אלפקות, גואנאקו ולָאמות, על צורותיהן השונות והמשונות.
באורקוס Urcos, הדרך פנתה צפון מזרחה ולאחר טיפוס דרמטי צנחה לאגן האמזונאס. השינוי היה כל כך פתאומי; בבוקר הייתי ב- 4,500 מטרים באחר הצהריים ב- 300!
בפוארטו מלנדונאדו Puerto Maldonado, מעבורת מעבירה מכוניות לצידו השני של נהר מאדיירה Madeira ומשם הדרך פונה צפונה אל הגבול הברזילאי.

AMAZON CROSSING
השומרים במעבר הגבול הביטו בהערצה באופנוע שלי ובכך זכיתי בסימפטיה שקיוויתי לקבל מהם שיהיו פחות קשוחים בכל הקשור לכניסתי הלא חוקית לפרו. ונראה כי זה אכן עבד והורשיתי לעזוב את פרו ללא שום בעיה או חותמות. נציגי המשטרה הפדראלית בצד הברזילאי, היו מתחשבים למדי והחתימו את אשרת הכניסה בדרכוני בשמחה.
בשלב זה, החלו רזרבות המזומן שלי להתדלדל, מאחר וכרטיס האשראי שלי נשחק והושחת בלימה. הייתי כבר ממש על שאריות מזומן החירום שהלכו והתכווצו במהירות. ממש על טיפת הדלק האחרונה, הגעתי לפורטו וולו Porto Velho. ושם נתקעתי. אין כסף. אין דלק. אין אוכל… ישבתי בצילו של עץ, מנסה לארגן את מחשבותי, כששני אופנוענים מקומיים חלפו על פני בנפנוף יד. החזרתי נפנוף והם ניגשו אלי לפטפט. עם הפורטוגזית הבסיסת שלי, הצלחתי להסביר להם את המצב והם ללא היסוס הזמינו אותי לגור איתם עד שיגיע אלי איזה סכום כסף באמצעות ווסטרן-יוניון Western Union . היומיים הבאים, איפשרו לי עוד הזדמנות לתת מבט קרוב ממש על חיי האנשים במקום.
המארחים שלי גרים בבית צנוע מאד, כולם ישנים בערסלים שנמתחים מקיר לקיר. האוכל היה נהדר ובמקום. וביליתי זמן איכות של ממש עם החבר'ה האלה אשר ציידו אותי בנוסף, ברשימת קשרים וכתובות לכל יתרת הדרך עד לנהר האמזונס. עד אליו נותרו לי עוד אלף קילומטר.
לאחר יומיים, קמנו כולנו בזריחה, שתינו קפה ביחד ונפרדנו. לעולם לא אשכח את המשפחה הברזילאית הזו.

AMAZONAS
ה"טראנס אמזוניקה" “Trans Amazonica”. הוא פרוייקט שנהגה על ידי ממשלת ברזיל בשנות השבעים של המאה הקודמת. הכוונה היתה לסלול דרך אספלט איכותית מהעיר בלם Belem, עד לעיר הברזילאית אסיס Assis בגבול עם פרו במזרח. על ידי כך, לאפשר לברזיל גישה ושליטה על איזור האמזונאס. זה לקח עשר שנים של עבודה קשה בסביבה לא סלחנית. עד שהאוצר הברזילאי התרוקן. פשוטו כמשמעו: נותר ריק! הסתבכות ענק בכל קנה מידה. סיבות כלכליות וסביבתיות, הכריעו לבסוף את הפרוייקט וגרמו לעצירתו והברזילאים ויתרו על חלומם לסלול דרך אספלט עד לפרו. היום יש רק שאריות דרך עפר על הנתיב המקורי. יחד עם הכשרת הדרך, הברזילאים, בדרכם הברזילאית המקורית – עודדו אנשים לעבור ולהתיישב בחבל הארץ הזה, בהעניקם למתיישבים אדמות והלוואות כדי שיקימו ישובים ויגדלו גידולים חקלאיים. מקומות שהפכו לחוות גידול בקר קטנות.
בעונה הגשומה של השנה, מנובמבר עד אפריל, רוב הדרכים הללו בלתי עבירים ובעונה היבשה, יש באויר הרבה אבק אדום. "יֶבֵשה" אמרתי? מעצם היות האיזור כמעט על קו המשווה, תמיד יורד קצת גשם…אפילו בתקופה היבשה.
אנשים לאורך הדרך היו מאד ידידותיים וכל לילה בשכבי באוהל נרדמתי לצליל קולות הג'ונגל.

AMAZONAS
אחר צהריים אחד, עצרתי למלא את מנשא המים שלי ביובל סמוך, כשהבחנתי בטביעת עקבה מוכרת שקועה בבוץ. היתה לה צורת בסיס אליפטי רחב וסביבה 4 סימני אצבעות עגולות, בערך כגודל כף ידי…ממממ..יגואר!. החשיכה החלה לרדת ובידיעה כי יגוארים, כמו רוב משפחת החתוליים נחשבים מאד טריטוריאליים. קפצתי על האופנוע ורכבתי משם. כקילומטר במורד הדרך, נתקלת ב"אדון טביעות הרגלים" בכבודו ובעצמו – יגואר יפהפה שחצה את הדרך כ-100 מטרים לפני. הוא הבחין בי ובתנועה אחת אלגנטית, נעלם לתוך הג'ונגל העבות. זו תחושה נהדרת, לראות יצור מלכותי שכזה בטבע. אך היו בטוחים, כי בלילה ההוא ישנתי בסמוך לחווה כלשהי ולא בתוך הג'ונגל.
סָנטָהרֶם Santarem, היא עיירה קטנה על גדות נהר האמזונאס, שם התמזל מזלי ותפסתי את הספינה לכיוון מאקאפה  Macapa – היא בדיוק עמדה לצאת לדרכה כשהגעתי. תהליך ההעמסה של האופנוע על ספינת העץ הזו שאורכה היה כ 60 מטרים, כמעט והסתיים בנפילתי ובטביעת האופנוע בתוך הנהר. ואם לא הייתי מקבל את עזרת ההמון סביב, באיזון האופנוע בעת הטיפוס על כבש העץ המתנדנד, בין הרציף לסיפון – זה היה אכן מסתיים רע.
בסה"כ, היה די נעים להיות פאסיבי לפרק זמן וביליתי את 36 השעות הבאות, בשינה על הערסל שלי.

הקטע הבא של המסע הביא אותי אל "שלושת הגינאות": גינאה הצרפתית France Guyana הנחשבת לחלק מצרפת. סורינאם Suriname ההולנדית וגויאנה Guyana, המדינה היחדה הדוברת אנגלית, ביבשת דרום אמריקה כולה. כל אחת מהן היתה שונה בדרכה וכל גבול הוא בעצם נהר ואצלם לא שמעו עדיין על המושג "גשר". כך שתמיד יש שם מעבורת או סירת קאנו, לחצייה לנקודת הגבול בצד השני של הנהר. המדינות הלא ממש מתויירות האלו, היו מעניינות למדי והרגשתי שהן יותר קָאריביות מלָטיניות…
גויאנה אינה חולקת גבול עם וונצואלה, כך שהייתי צריך לרכוב מג'ורג'טאון Georgetown ללטם Letem ולהכנס שוב לברזיל.
הפקידים הברזילאים במעבר הגבול, היו נחמדים כתמיד – בניגוד לקבלת הפנים הקרירה לה זכיתי בשגרירות של ונצואלה בבואה ויסה Boa Visa.
"מה אתה רוצה?" שאל הקונסול הוונצואלי. "לראות את הארץ היפה שלכם" עניתי.
לקח לי 3 ימים לארגן את אישור המעבר האפשרי לישראלים בוונצואלה. אך בסופו של דבר, קיבלתי אותו. "אני נותן לך 3 ימים" הודיע לי הקונסול. הסתכלתי בויזה והבנתי כי בפועל קיבלתי ממנו 4 ימים, כי זה נועד לתאריכים; 10 עד 13 באוגוסט (10,11,12,13). מבלי לאבד שניה, עליתי על האופנוע ורכבתי לכיוון גבול וונצואלה.

AMAZONAS

משהו בכל זאת הרגיש לי בעייתי בכל הקשור לוונצואלה, כבר מההתחלה: בתחנת הגבול, פוסטרים של צ'אבס היו תלויים על כל קיר אפשרי. וכל העובדים לבשו חולצות אדומות, ממש כמו צ'אבס. פקיד ההגירה, נעדר ממקומו מסיבה לא ברורה ופקיד המכס אמר לי ולשלושים הברזילאים שהמתינו איתי, כי עלינו לחכות 3 שעות, כי כולם חוגגים כרגע איזו מסיבת יום הולדת! "אין דבר קרוב יותר לרפובליקת בננות, ממה שאני רואה כאן…" חשבתי לעצמי.
למען האמת, במדינה נורמאלית, הייתי פשוט יוצא מהבניין ורוכב לתוך המדינה ללא המסמכים, אך משהו אמר לי, כי זו המדינה המסויימת בה אסור לי לעשות שגיאות. בסופו של דבר קיבלתי את החותמות על המסמכים ושוחררתי אל תוך "הרפובליקה הבוליבריאנית של וונצואלה" Bolivarian Republic of Venezuela. השם לבד, כבר רומז איזה דברים מגוחכים אתה עומד לפגוש כאן.
עם 2,200 קילומטרים אותם צריך לכסות בשלושה וחצי ימים, בדרכים גרועות ותחבורה מטורפת. שאפתי נשימה עמוקה והמראתי צפונה. הג'ונגל פינה מקומו למרחבי הסאוונה המכוסה בעשב. "איפה כל החוות?" חשבתי לעצמי – מאז גילוי הנפט, וונצואלה התמכרה לכסף הקל והזניחה כל דבר אחר. נימוסים הם גם בעיה בוונצואלה. הוונצואלים הם אחד העמים היהירים וגסי הרוח שפגשתי אי פעם. בכל יום רכבתי כ-750 ק"מ, משחר ועד עמוק לתוך הלילה ואז חיפשתי מקום לנטות בו את אהלי.
הדרכים היו במצב ירוד, מחוררים באינספור בורות ומנוקדים בבקר שרעה לאורך הדרך, תנאים שהפכו את הרכיבה למסוכנת. זאת בנוסף לנהיגה האיומה של תושבי המקום.

כבישי ונצואלה

הדלק בוונצואלה הוא בבסיסו – חינם! סנט אחד לליטר. מדובר בדלק הזול בעולם. המדיניות המטופשת הזו של סיבסוד הדלק, מעודדת שימוש במכוניות ומשאיות ישנות מזהמות ובזבזניות, להמשיך לנוע בדרכים. מכוניות ישנות תוצרת אמריקה דילגו על הבורות ופלטו גזים ועשן לרוב.
ב-13באוגוסט, בשעה עשר בלילה, הגעתי לעיר הגבול קוקוטה Cucuta וניגשתי להחתים את הדרכון. פקיד ההגירה לא האמין שעשיתי את כל המרחק מסנטה הלנה ב-3 ימים. הוא החתים את דרכוני בחוסר רצון בולט ולא שכח לבקש 10 דולר "דמי עזיבה". באופן הכי פשוט אמרתי לו שיקפוץ ועזבתי מבלי לשלם.

ORINOCO BRIDGE-VENEZUELA

גשר על נהר האורינוקו, ונצואלה

ברכיבתי החוצה מוונצואלה, נזכרתי בדברים שראיתי בה בשלושת הימים האחרונים. אני חושב כי כשהנפט יאזל (והוא אכן אוזל), וונצואלה תמצא את עצמה כמדינה מאד לא מפותחת, נחשלת ובודדה כשלצידה רק פרו ואיראן כחברים.
בלב קל ועם מיכל דלק מלא, עד קצה קצהו של פתח המילוי, נכנסתי לקולומביה ואיזה שוֹק! ממדינת משטרה יהירה, למדינה ידידותית וחיובית. פקידי מעבר הגבול, בירכו אותי בחיוך ובנימוס, הציעו לי מים לשתיה. החתימו את דרכוני ואיפשרו לי להקים אוהל בגב תחנת המשטרה.
כולם היו חביבים ונכונים לסייע. הרגשתי כי קולומביה אינה אותה "מדינה אלימה המנוהלת בידי ברוני סמים" כמו שרבים חושבים שהיא.
הכביש למדאיין Medellin היה מדהים ביופיו, עם גבעות שופעות ירק ובתים מטופחים קטנים. הקולמביאנים, בניגוד לוונצואלים – מעריכים חיי כפר ונהנים מהקרבה לטבע.
במדאיין, פגשתי את דייויד רדפורד David Radford, האופנוען הקנדי שהחלים מהתאונה ורכב מצ'ילה צפונה עד לכאן. התארגנו בהוסטל זול ושקט ויחד עם שני אופנוענים אוסטרלים (הרוכבים על זוג אופנועי ימאהה טנרה 660) בילינו כמה ימים נפלאים ביחד. נהנים מהחברותא, מטפלים באופנועים, מבשלים ונחים.
עברנו בינתיים לבוגוטה, בירת קולומביה, כאן פגשתי את פדרו סוסניצקי נציג פורום HUBB בבוגוטה, אדם נחמד למדי וצלם מקצועי שעוזר רבות לרוכבים המגיעים לכאן. כרגע אנחנו 4 רוכבים בהוסטל בשם CRANKY CORC . שני אמריקנים על DR650 דייויד ואנוכי.

קתדראלה בבוגוטה

דייויד אירגן את ההעברה של שנינו עם האופנועים על מפרשית, מהעיר קרטחנה Cartagena בצפון מערב קולומביה, לפאנמה בתוך כמה ימים ובכך, אנו עוזבים את דרום אמריקה ושמים פנינו למרכז וצפון אמריקה.

CAIENN

המשך יבוא – להתראות.

אדם

————————————————————————————————————-

תרגום-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לאדם שני

————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה