הרפתקה דוט קום

מציג פוסטים מחודש מאי, 2011

22 במאי 2011 צחי סביב אוסטרליה. פרק 6: הציקלון שיבש תכניות.

חופשה בתוך חופשה

הנה רוכב לו אדם, לבד במרחבי יבשת. אופק רודף אופק. מדבר נושק חופים, מסע. מימוש חלום. לא רק שהוא ביבשת רחוקה, הוא רחוק כמעט מכל דבר-גם בתוכה. צחי מתאים תוכניות למצב. מלטף את הכתף הצפון מערבית של אוסטרליה ומתעמת עם מבואות האאוטבק המיתולוגי. ענן האבק האדום מתחיל להתקרב לבלוג הזה.

שוב. באמצע שום מקום, מצא צחי חיבור לרשת ושלח דיווח. איזה כיף לנו. תודה צחי! (תמונת הכותרת-היא שלו!)

226468_191261744253237_153738271338918_467380_5636426_n.jpg

zac-aus-map-kathrin.jpg

(למעלה: המעויין האדום במפה מסמן את העיירה קאת'רין. ומציין את הנקודה אליה הגיע צחי בפוסט הזה)

ברום Broome הטרופית, הייתה המקום הראשון בו הרגשתי כמו בחופשה קלאסית. שכרתי צריף המשקיף לאוקיינוס ההודי והתחברתי למקום לאורך 3 לילות. פרקתי את כל הציוד מהאופנוע ודבר ראשון הלכתי לברר מתי יפתחו את "מסלול נהר גיב" 'Gibb River Road' לשימוש כלי רכב. אורכה של ה"גיבּ" הוא כ-700 קילומטרים של דרך עפר, החותכת מבעד לאיזור הקימברלי Kimberleys והייתה אמורה להיות הדובדבן של המסע כולו.

למעלה: כייבל ביץ' – ברום

עוד בסידני רכשתי זוג צמיגי שטח המיועדים לרכיבת אקסטרים תובענית, (קוטיננטל TKC-80) ושלחתי אותם לכאן בדואר.
לאכזבתי, מצאתי כי תשתית הגיבּ ניזוקה קשות בעקבות סופת הציקלון האחרונה שהכתה בקימברלי'ס ותיפתח לא לפני עוד שבועיים. מאחר ואין מצב שאני אמתין זמן שכזה, שיקעתי עצמי במשך יומיים, בהנאות הפשוטות שברום מעניקה לאורחיה; אוכל טוב ושחיה במימיו החמימים של האוקיינוס ההודי.
אספתי את הצמיגים שחיכו לי בסוכנות הדואר המקומית וקשרתי אותם מעל לציוד. הארץ הזו עצומה כל כך, שהייתי בטוח שכבר אמצא לי איזו שהיא כברת דרך אחרת, לעשות בהם שימוש. (ואין לכם מושג כמה צדקתי…).
היציאה מברום לכיוון כללי מזרח צפון מזרח, כשאני עמוס במשקל הנוסף של הצמיגים שקשרתי מאחור, הייתה איטית. עצירת התילדוק הראשונה הייתה בתחנת וואלארי Wallarie roadhouse. זו היתה הפעם הראשונה, בה חשתי עצב למראה ילידי המקום – האבוריג'ינים. העיירות הקטנות דרכן חלפתי כל הדרך מברום לקאת'רין Katherine, משהו כמו 1600 קילומטרים בכיוון כללי מזרח, מלאות באבוריג'ינים הבטלים כל היום. יושבים ברחוב בקבוצות, משתכרים או מסניפים אדי בנזין. לדעתי, אחת הבעיות העיקריות של אוסטרליה. זה מעציב לראות לאן הם הדּרדרו תחת שלטון האדם הלבן.

למעלה: חציית איזור הקימברלי היפהפה. צילום תחתון: חניון בו חלקתי דשא עם בושטיאן על ויסטרום וקן שרוכב על הונדה CB250

הדרך לפיצרוי קרוסינג Fitzroy Crossing, שהוגדרה "תכנית B" במידה ודרך נהר גיבּ תהיה סגורה – הייתה איומה ממש, מלאה בורות וחריצים. האויר היה חם ולח ושמחתי להגיע סופסוף לאתר הקמפינג בפיצרוי קרוסינג. כמה בירות קרות ו"אאוטבק-המבורגר" כולל כל התוספות, היה בהם די כדי לשלוח אותי לשנת לילה עמוקה ומפצה.
למחרת, עצרתי בהאלס קריק Halls Creek, וגיליתי שפארק באנגל-באנגל Bungle-bungle national park בו תכננתי לבקר – סגור. כן, גם הוא בעקבות אותו ציקלון. בעודי מתדלק, קבוצה בת 10-15 רוכבים על הונדה גולדויינג. נכנסה לתחנה. החבורה הזו שממוצע גיל משתתפיה חמישים פלוס, רוכבת סביב אוסטרליה פעם בשנה. וזו כבר השנה העשירית. הם עושים זאת גם כדרך לעידוד מודעות ואיסוף תרומה למלחמה בסרטן הערמונית. היה נחמד לקשקש עם החבר'ה האלה ולאחר כמה צילומים משותפים המשכתי בדרכי.

יצא לי איפא לטעום רכיבה במסלול נהר גיב, בדרכי לחווה הזו יצאתי לחמישה קילומטרים של הליכה למפלי אֶמָה Emma Falls , זה אכן היה מאמץ שווה. מי המפלים (יש שניים) צונחים לבריכה אחת ויוצרים נאת מדבר מדהימה באיזור הצחיח הזה. מפל אחד הוא כל כך חזק שלא ניתן לעמוד תחתיו, בעוד השני מתיז כמו ממטרה. ביליתי שם במים הקרירים כשעתיים, לפני שצעדתי חזרה לכיוון האופנוע שחיכה בסבלנות.

למעלה-מפל המים ב"אמה פולס"

העצירה הבאה היתה אגם ארגיל Lake Argyle . זהו האגם המלאכותי השני בגודלו באוסטרליה ויופיו פשוט עוצר נשימה. כל כך התלהבתי מהמקום, שהחלטתי לשהות בו שני לילות ולבלות את כל היום בבריכת השמים Sky pool (בריכה ללא דפנות מוגבהות, התלויה מעל האגם) ולהרגע בין דפיו של ספר.

למעלה: אגם ארגיל – מקום באמת לא רגיל

זהו חברים. בפעם הבאה: איך כמעט הפכתי ארוחה עיקרית ללהקת כלבי דינגו בעודי מקמפנג בפארק הלאומי קאקאדו Kakado national park.

והנה לבקשת העורך. הצילום שלי: הרפתקה דוט קום במהדורת אוסטרלית אדומה. אי שם בין דיונה ללא שם לסלע אלמוני. וכל זבובי האאוטבק מודים לך יוני, על שני ליטר דם שתרמת מגופי לרווחתם כשעצרתי לכתוב בחול (:

hapatkaAUS-ZAC.JPG

יאללה, תהיו בהאזנה 🙂
ZAC
————————————————————————————————————————————————–

תרגם וערך קצת -יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לצחי

————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

18 במאי 2011 תנו לראש קצת דרור. 3

דרור ועתליה עינב מעמיקים את אחיזתם בחלום הרכוב של החוף המערבי:

פסח של אופנועים, חברים, ארוחות ויעדים מיוחדים.

הנה הוא חוזר, דרור שמכסה את גזרת קליפורניה/מחלקת כבישים/אגף מנועים גדולים/תת ענף כיופים/מדור רגועים.

שלא לדבר על הצילומים של עתליה. תיהנו!

DSCF2217.JPG

dror 4.jpg

דרום קליפורניה-איזור הטיול הפעם

כיאה לטיול אופנועים, בחרנו להתחיל דווקא בהפסקת הקפה והסגריות ובהמשך – בהפסקת אוכל.
יצאנו לחירות, עוד לפני שנכנסנו לעבדות…ככה זה כאשר יוצאים 9 רוכבים על 6 אופנועים לטיול פסח 2011 (לא, זאת לא שאלה בחשבון!).
היעד הכללי הוא דרומה של קליפורניה.

ביקורנו הראשון היה  ב-Mission San Luis Rey de Francia שהוקם בשנת 1798. בחצר המסיון, פרושים מרבדים של פרחים צבעוניים ובצמוד, חדרי אירוח, גם על בסיס יומי – המחשבות כבר החלו להתרוצץ במוחם הקודח של הרוכבים והמורכבות…

עם הרושם שהשאיר עלינו המקום, המשכנו לכיוון הר PALOMAR שם, בגובה של כ- 7000 רגל , ממוקם מצפה הכוכבים Palomar Observatory המרשים בגדלו. דשדשנו בתוך הערפל הכבד ששרר בדרך העולה. הרגשנו על בשרנו כל עלייה בגובה וכל ירידה בטמפרטורה. הדרך למצפה בהחלט מאתגרת כל אופנוען. כן, אפילו אני,"השחזתי" בסיבובים…את הרגלית!

מצפה הכוכבים אליו הגענו, הוא אחד משרשרת מצפי כוכבים של המכון הטכנולוגי בקליפורניה. מצויים בו 5 טלסקופים. התרשמנו במיוחד מגודלו של אחד מהטלסקופים המתנשא לגובה רב .
הטלסקופים של מצפה הכוכבים משולבים במגוון רחב של תוכניות מחקר אסטרונומי. המחקרים שנערכים בו, עיקרם במעקב אחרי אסטרואידים בסמוך לכדור הארץ עד הגלקסיות המרוחקות ביותר של היקום. הטלסקופים שבו תורמים להבנה שלנו את היקום.
נציג המקום, נתן לנו הסבר מרתק על מבנה הטלסקופ ותיפעולו. חלק מחבורת הרוכבים, הפגינו ידע נרחב בתחום, לתפארת מדינת ישראל !

בדרכנו למקום הלינה ב-Escondido, לא יכולנו לפסוח על ביקור במסיון נוסף; Mission San Antonio de Padua, מגדל הפעמון שבו, ממוקם בנפרד מן המבנה המרכזי, בשונה משאר 21 המסיונים שניבנו באותה תקופה (לא, לא היה לנו זמן לבקר בכולם….).
כמו האחרים, שימש המסיון להפצת הנצרות בקרב האינדיאנים שחיו בסביבה.

לעת ערב, הגענו למלון קטן ונחמד בעיר ESCONDIDO. טוב, מה נאכל? איפה נאכל? וכמו אצל יהודים טובים; 9 אנשים = 20 רעיונות .לאחר שכבר התחלנו לשמוע את רחשי הבטן של עצמנו ושל האחרים – הוחלט על מקום שימלא את תיבת התהודה שלנו וישקיט את הרעב.
היו לנו תכניות מרחיקות לכת לבלות אחרי הארוחה. תכניות לחוד ומציאות לחוד. כל אחד פרש לחדרו בשארית כוחותיו..

בוקר חדש הפציע. החזאים הבטיחו מזג אויר סביר – הבטחות, צריך לקיים לא ? אז זהו, שלא! מזג האויר היה בהחלט מאכזב – קריר, בלשון המעטה. ערפילים ואפילו טיפטוף קל!
לאחר היערכות  מתאימה, שמנו פעמינו לכיוון העיר ג'וליאן (Julian) הדרך מיוחדת הררית ומפותלת. על אחת כמה וכמה לאופנוענים. אי אפשר שלא לעצור להשקיף על הנוף, מבין הסגריר והקרעים בערפל. ולהוסיף עוד שכבות לבוש לאלו שכבר היינו עטופים בהן.

הגענו לג'וליאן, עיר שהפכה שם נרדף ל"פאי התפוחים משובח", יש אומרים; הטוב ביותר בעולם. העיר היתה מנומנמת למדי, עדיין עוטה פוך של ערפל. אה, רגע ! היום חל ה- EASTER "אללה איסטר"- מצאנ כי חלק מבתי הקפה והחנויות היה סגורים. בכל זאת, מצאנו מסעדה נחמדה וחמימה לפתיחת התיאבון. אגב, כשנכנסנו, הבנו מדוע הרחובות היו כמעט ריקים … רוב האנשים התקבצו באותה מסעדה.
אחרי שנכנסנו ראינו מבעד לחלונות, עוד קבוצות של אופנוענים "שעולות לרגל", מחפשות ארוחה חמה וקינוח פאי תפוחים עם גלידה קרה, שנראתה היה כמו הר על כיפתו המושלגת. האמת? תענוג לחיך. (חוץ מאשר – לא תאמינו; היו כאלה שהביאו איתם מצות בשקית מהבית…)

השעה כבר היתה 12:00, לפי שעון אמריקה – צהריים. כאשר יצאנו ל"רחובה הראשי" של העיר, נוכחנו לראות כי כמה מהמוכרים המאיישים את החנויות הקיצו משנתם. רכשנו כמה פריטים קטנים ומיוחדים, בהתחשב בכך שאנחנו על אופנוע ותא המטען נשאר בבית….

כאן היתה נקודת הפיצול. על פי התכנית המקורית, חלק מהמשתתפים חזרו הביתה בשל התחייבויות קודמות.

נותרנו 5 אנשים על 3 אופנועים. שמנו פעמינו מזרחה, לאיזור המדברי. מידי פעם, עצרנו בשולי הדרך. הפעם כדי להשיל מעלינו עוד אחת משכבות הבגדים ו/או להתפעל מקרוב ולצלם את מגוון הקקטוסים המיוחדים, שכיסו את הגבעות. הקקטוסים היו בשיא תיפארתם ותפרחתם. האיזור המדברי הזה: Anza-Borrego Desert State Park . ידוע בזכות ריבוי מעיינות המים החמימים ועתירי המינרלים שבו. המעיינות נובעים כתוצאה מתזוזות של השכבות המכסות את קרום כדור הארץ.

הנה הגענו! הגענו לאחד מן המעיינות, שיַד האדם הפכה אותו לבריכה מקורה, נקייה, עם שירותים צמודים ומתוחזקת להפליא. לא בִכדִי גובים כסף בכניסה לאתר.
ה"ריינג'ר" מציץ החוצה מבעד לחלון הקטן של הבוטקה שלו ואומר: "5$ בבקשה" – סביר נכון? לאחר חשבון פשוט, אני מושיט לבחור 25 $ . "לא", אומר הבחור ! "5$ לכול…כם יחד !" הסתכלנו אחד על השני בפליאה וכמו שאמרו חכמינו "כשנותנים לך – תיקח, כשמרביצים לך – תברח…".
ירדנו מהאופנועים, עלִינו על בגדי ים. האמת – למרות שהמקום מרוחק מן הציוויליזיציה, לא היינו שם לבד. חלק מהנוכחים היו שקועים במדיטציה, חלקם האחר, כמונו , סתם ביקשו להירגע במים החמימים.

כאשר יצאנו מן הבריכה לכיוון האופנועים שחנו מחוצה לה, כאילו דה……. לבושים ומסורקים, היינו כבר עסוקים במרדף אחר המעילים והצעיפים שלנו, שהיו פזורים בשטח; עבודת הרוח המדברית החזקה שנשבה שם.

לאחר הבילוי המרענן בבריכה/המעיין, המשכנו אל היעד הבא – העיר רמונה RAMONA.

המפגש עם כביש  8 היה "מסעיר", תרתי משמע. רוחות צד חזקות מאוד, טילטלו את האופנועים מצד לצד, כאילו היו עשויים מנייר! השליטה על האופנוע היתה קשה מאוד, לפעמים עד כדי כך, שכבר דמיינו את עצמינו מוטלים בשולי הכביש, במקרה הטוב, רחמנא ליצלן…
אפשר לומר בצניעות, שרדנו את 30 המיילים המאתגרים הללו.

כבר ערב. הגענו לפאתי העיר רמונה Ramona, למקום הלינה שלנו במלון שעיקר אורחיו הם אלו שבאו לשחק גולף .
כן ,כן , זה נכון: חלונות החדרים פונים לעבר מרחבי הדשא – מגרשי הגולף הירוקים של המלון – חוויה בפני עצמה.

את בוקרו של היום השלישי לטיול, תכננו לפתוח בביקור במוזיאון המקומי של רמונה. בשיחת טלפון למוזיאון, התברר שהוא פתוח לקהל רק בסופי שבוע! היות והיה זה יום שני בבוקר – חשבנו שפספסנו את הביקור בו. התמזל מזלנו והאשה הנחמדה שענתה לטלפון, הזמינה אותנו להגיע ולהיכנס. זכינו לסיור פרטי בין חדרי המוזיאון, שהוא בעצם בית ששימרו את חדריו ואת תכולתו. קיבלנו בהסברים מרתקים על החיים באותה תקופה. החפצים העתיקים והאותנטיים שראינו בו, הוסיפו רובד נוסף לחווייה.

משם, הכיוון הכללי היה הביתה.
כללי אמרנו? כן ! אז בדרך עצרנו וטיילנו גם בעיירה ציורית ומקסימה Idyllwild –  (מומלץ!)
לעת ערב, הגענו הביתה עייפים אך מרוצים.

DSCF2502.JPG

דרור ועתליה

תודות ל:
עתליה רעייתי שותפתי, על עזרתה בתכנון הטיול ובאירגונו.
לאחיק, לרנדי ושמוליק, לאיריס וחזי, לאחים איתי ונועם – על שיתוף הפעולה והפירגון.

להתראות בטיולים הבאים

שלכם– דרור עינב

———————————————————————————————————————————————————————————–

עריכה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים, שמורות לדרוד ועתליה עינב

——————————————————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

15 במאי 2011 אריקה ויניב ממשיכים צפונה בדרום אמריקה. פרק 2

סאגת הצמיגים נמשכת, או מה זה 2200 ק"מ, בשביל צמיג…

P1050167.JPG

בפרק הקודם, יצאו אריקה ויניב (שהכתבה הזו מתורגמת לעברית מהבלוג הנפלא שלהם) לדרכם צפונה לכיוון בארילוצ'ה, מהעיר הדרומית בעולם; אושואייה. הם התכוונו להגיע אליה בתוך 10 ימים, מלווים ברכב שכור ובו שתי אימהות ודודה אחת שהגיעו לעשות איתם כברת דרך משותפת והכתיבו קצב מהיר מהרגיל. ובינתיים, לצמיגים יש תכניות אחרות…

אבל בארילוצ'ה לא הגיעה כלל. עוד השפעה שהיתה לנסיעה עם הגברות, זו המהירות שלנו. בדרכי עפר הכל היה בסדר, אך על כבישים סלולים הגברות דפקו מהירויות של 95 מייל לשעה, מאותגרות מהזמן הקצוב ומעודדות מחוסר נוכחותה של משטרת תנועה של פאטגוניה. היינו חייבים לשמור על קצב מסחרר. דבר לא היה בעייתי בכל הקשור למנועים – אך הצמיגים חשבו אחרת; במיוחד זה שלי. פשוט נמאס לו מכל הסיפור הזה באופן מוחלט וסופי. ביום שעזבנו את אל-צ'אלטן למרגלות גושי הסלע של פיצרוי, כמה קילומטרים בתוך דרך מס' 40,  תחילת המסלול 1500 ק"מ שאמור להמשך יומיים לבארילוצ'ה. בעצירה בתחנת הדלק בצומת טרס-לאגוס Tres Lagos הבחנתי במשהו מוזר. נקרא לזה; יותר משעשע מאשר מוזר – גיליתי חור בגודל אגודל בצמיג האחורי השחוק למשעי שלי והראתי זאת לאריקה. בתור זו שדואגת לחבר אותנו למציאות, היא שמה לב מייד שמאחורי החור בצמיג, מציצה פנימית מפונצ'רת. מבלי לקחת בחשבון את אוסף הפנצ'רים באופנוע של אריקה, שנגרמו בעקבות החלטתה הפתאומית, להשכיב את האופנוע שלה במאוזן בעזרת סלע גדול וחד בבאחה קליפורניה שבצפון מקסיקו – זה היה התקר הראשון שלנו בשבעה חודשים וכ-15 אלף מיילים(!). זו חתיכת מרחק ללא תקרים.

P1040667.JPG

P1040666.JPG

P1050358.JPG

אז לפני שאני ממשיך בסיפור הסאגה שלשמה התכנסנו בפרק הזה. אני רוצה לתת עצה לרוכבים שרוצים להמנע מפנצ'רים. אני חושב שזה קטע מחוייב כי אני שומע ופוגש כל כך הרבה אנשים עם פנצ'רים וברור לי, שההצלחה שלנו אינה נובעת מסוג של מזל. אף שאני מודה שאנחנו ברי מזל…
אנחנו לא ממש מומחים לצמיגים, אך הנה רשימת הכנות שעזרו לנו ועשויות לעבוד אצלכם:
1)    חשוב להשתמש בצמיגים טובים ויקרים. אנחנו בחרנו בצמיגי מצלר טוראנס. לדעתי ככל שדברים כאלה גרמניים יותר, כך טוב יותר… עם יוצאים מן הכלל כמובן. למי ששואל כמה אגרסיביים על הצמיגים להיות לסוג כזה של מסע. אני יכול להבטיח לכם, כי לא חווינו שום בעיית אחיזה בשטח עם הצמיגים האלה, שהם בעלי פרופיל של 95% כביש. גם כשרכבנו בדרכי עפר בבאחה, ירדנו בקארטרה אוסטראל בצ'ילה ורוטָה קווָארֶנטָה (דרך 40) בארגנטינה. היתרון של צמיגים המיועדים יותר לכביש, הוא בקשיות שלהם והם ישרדו יותר כמובן אם אינך מתכוון להתחרות ברכיבת שטח אגרסיבית, אינך צריך צמיגי קוביות, אפילו אם אתה רוכב בסהרה.
2)    אם אתה רוכב עם פנימיות. אל תתעצל, הכנס אבובים עם דופן בעובי 3 מ"מ שנועדו לעבודה מאומצת. שוב. לך על הטובים ביותר.
3)    לפני שאתה יוצא לדרך, הכנס חומר מהסוג של "פאסט" לתוך האבובים. נכון יש אנשים שאומרים – וזה מנוסח גם בהוראות על המיכל- כי הדבר עלול לגרום לאי יציבות במהירויות גבוהות. אך איש מאיתנו לא הרגיש בכך.
4)    תרכוב עם לחץ אויר מעט גבוה מהמומלץ על ידי יצרן האופנוע שלך. מי שרוכבים על אופנועי שטח, חוטפים תקרים כל הזמן. זה המחיר שהם מוכנים לשלם כדי לשפר אחיזה – לחץ אויר נמוך משפר מאד את האחיזה (מגדיל את שטח המגע של הצמיג בקרקע). זה גם הופך את הנסיעה לנוחה יותר. לא מרגישים כל אבן קטנה, כי הצמיג רך. אם זה הסגנון שלך, לך על זה. אם בכל מקרה – כמונו אתה רוכב עם כמה מזוודות על האופנוע וגם שואף להגיע ליעד במרחק כמה אלפי קילומטרים, אז רכיבה בעלת מאפיינים תחרותיים, לא ממש מומלצת. במקרה שלנו, הוראות היצרן היו 30psi ברכיבת שטח ו-33psi ברכיבת כביש. אנחנו רכבנו עם 35psi כל הזמן. ידענו כי במקרה קיצוני של בוץ או חול, תמיד נוכל להוריד איזה שני psi ולצאת מהקטע. לא צריך לנסוע כל הזמן עם לחץ נמוך.
5)    לבסוף, זה נוגע לנ"ל. אנשים נוטים לשכוח, אבל עליך לבדוק את הלחץ בצמיגים מדי כמה ימים. ראוי לזכור, כי צמיג חם נוטה להכיל 10% יותר לחץ מאשר צמיג קר. כלומר, אם אתה רוצה לרכוב עם לחץ 35 ובודק את הלחץ לאחר כמה שעות רכיבה. אל תתבייש נפח עד 38. באותו נושא, תמיד שא איתך מד לחץ משלך. בהרבה מקומות ותחנות דלק אין מד לחץ ואם יש, הם מזייפים בדרך כלל.
או. קי. הסאגה ממשיכה. ממש לא התרגשנו. הסרנו את הגלגל האחורי אצלי, שמנו אותו בבגאז' של הגברות ונסענו לפנצ'ר-מאכר הקרוב. בעיירה טרס-לאגוס. הבחור שטיפל בנו, היה צעיר חסר דמיון וללא שום חשק ניכר לעין לעזור לנו. הוא פשוט הפטיר : "סליחה, איני יכול לתקן דבר כזה"… התעקשתי, אמרתי לו "בוא נתחיל בכך שנסיר את הצמיג מהחישוק" תוך פיהוק כבד, הוא התקדם עם התכנית שלי והתנהג כמו איזה חניך במוסך שלי. הייתי צריך ליזום כל דבר. תוך שיטוט במוסך, גיליתי משהו שתיראתי לעצמי שיש כאן אך לא ראיתיו בתחילה. טלאי לתיקון תקרים. הגשתי לו אותו והוא העלה רעיון; נטליא את הצמיג וגם את האבוב הפנימי והכל יהיה בסדר… וכך עשה. "אני יכול להשבע שמלאתי אויר בלחץ 35 " אמרתי לאריקה תוך בדיקה חוזרת וגיליתי שהלחץ הוא רק 25… לאחר כשעת רכיבה, היה ברור לי כי יש דליפה של משהו כמו 10psi לשעה…

P1050344.JPG

באותו לילה חנינו ליד אגם מקסים סמוך לרוטה 40. שותים את אחרוני בקבוקי היין שאריקה ואני שמרנו בתא המטען של המכונית. החלטנו כולנו, כי מאחר ולגברות המלוות נועדה טיסה בחמישי בחודש מבארילוצ'ה ואנחנו  כבר בשלישי בו. יהיה ראוי שהן תעזובנה אותנו בבוקר. אנחנו נעשה עיקוף קטן דרך העיירה גוברנדור גרגורס G. Gregores, נקנה שם צמיגים ואולי נספיק להגיע לבארילוצ'ה לארוחת פרידה. בבוקר, האמהות שלנו ודודתי עזבו, לא לפני שנאמנו להם נאום צדקני שהשאיר להם תחושות אשמה… ארזנו את האופנועים באותה צורה ומשקל עוד טרם העברנו למכונית חלק מהציוד והמשקל. יצאנו להמשך הדרך על רוטה 40 לכיוון גוברנדור גרגורס, עוצרים בכל 30 דקות לנפח את הצמיג שלי. היום הזה הפך את סחיבת המשאבה החשמלית לאורך 7 חודשים, לרעיון מאד משתלם…

בגוברנדור גרגורס, לא מצאנו שום צמיג. פנינו לפאנצ'ריה מקומית, שם גילינו כי הדליפה הייתה איך לא – מנקודת התיקון שעשה לי האיש החרוץ בטרס-לאגוס 20 שעות קודם לכן. המתקֶן המקומי שלהבדיל, הראה סימני מקצועיות, חיבר עוד 7 טלאים חדשים.

טעונים במסד תפילות רענן ומחודש, יצאנו שוב לדרך במהירות שלא עלתה על 30 מייל לשעה. כעבור 10 ק"מ, חטפתי שוב תקר כל כך קשה, שהצמיג ירד מהחישוק. השמש נטתה מערבה והרגשתי די זיפת. ג.גרגורס היתה נקודת היישוב הקרובה היחידה (ובה כ- 7000 תושבים, רובם עובדי מדינה, צבא ונותני שירות). עיר נוספת באותו קוטן, נמצאת במרחק כ- 200 ק"מ בכיוון השני (באחו קארקולס – שהיא גם כן, רק תחנת שירות עם 15 בניינים). ידעתי כי בפעם הזאת, אכלנו אותה וכי יהיה עלינו לשלם על הרבה שגיאות.
באותו לילה, הקמנו את האוהל לצידי דרך 40. הרוח היתה כל כך חזקה, שלא יכולנו לבשל והיינו צריכים לקשור את קצות האוהל לאופנועים, כדי שעוצמת הרוח לא תשכיב את היריעות וחישוקי האוהל על אפינו. דאגנו גם להעמיד את האופנועים כך שהרגליות נוטות אל תוך הרוח למנוע התהפכותם. זה היה הלילה הראשון מזה שבועיים. והמתנה שאריקה קיבלה, כפרס על הגעתה לאושואייה והשרדותה את סיר הלחץ המשפחתי הצמוד – היה דיסק עם 8 עונות של הסדרה "24" ששחשפתי מהמסתור :). הצלחנו להחזיק מעמד שני פרקים מול הלפטופ ונרדמנו בתוך אוהל ששרק עם הרוח הסוערת סביב.

P1050359.JPG

למחרת בבוקר, עמדנו בפני דילמה לא פשוטה וסוף סוף הבנו את עומק נהר החרה שהיינו שקועים בו. היינו צריכים להחליט לאיזה כיוון עלי לצאת, כדי למצוא 4 צמיגים חדשים ואיפה אמורה אריקה לחכות עם שני האופנועים בינתיים. העיר האמיתית הקרובה היא ריו גאייגוס Rio Gallegos הממוקמת 800 ק"מ דרומה לנו. אך אם אין שם צמיגים, אני תקוע. [אגב, יש ויש. בריו גאייגוס מחסן שלם של כל הצמיגים, של כל המותגים לכל האופנועים. רק מאד יקר! – (יוני)]. כי אין שום דבר נוסף ליד ריו גאייגוס. ברילוצ'ה יושבת 1100 ק"מ מצפון לנו. וידעתי כי בכל מקרה, אם לא אמצא שם. אוכל בלי בעייה, לעבור לעיר אוסורנו Osorno בצד הצ'יליאני הסמוך אליה. שם ידענו, יש צמיגים שכאלה.
ואכן פניי צפונה לבארילוצ'ה ובאשר לאריקה, העיירה ג. גרגורס היתה במרחק של 10 מייל לאחור. היה ברור, כי שם היא תצטרך להתגורר במלון ולחכות במקום די מכוער ומדכא. לכן היא החליטה להשאר ולהמתין במקום בשם טאמל אייק ואף שהמקום מופיע במפה, מדובר בישוב ובו בית אחד, המשמש את הרשות הארגנטינית המטפלת בכבישים. חנינו שם בדרכנו דרומה, כך שידענו כי המקום בטוח עבור אריקה והיא יכולה לשהות שם בחינם ככל שנרצה. כן, אין במקום שום שיטת תקשורת מקובלת, פרט לגלי רדיו קצרים. אך יש שם מקלחת חמה, תנור בישול. נהגים מעניינים שעוצרים עם סיפורי מסע מרתקים ואספקה סדירה של בשר טרי בדמות ארנבות שהם דרסו בדרך…מעיין עם מים זורמים. 4 כלבים וחתול ג'ינג'י מתוק.

ראשית, כמובן, היה עלינו להגיע לשם. מדובר על כ-60 מייל של דרך חתחתים. רכבתי לשם על האופנוע של אריקה. המקום היה נטוש. הסרתי את הצמיג האחורי והבנתי ברגע, שגם הצמיגים של אריקה גמורים קומפלט. תפסתי טרמפ בחזרה למקום בו השארתי את אריקה, לא לפני שהשארתי פתק על האופנוע של אריקה כי אני מתכוון לשוב.
ברגע שהגעתי לאריקה, שוב הסרנו את הגלגל האחורי מהאופנוע שלי והרכבנו את הגלגל שהסרתי מהאופנוע שלה. ארזנו את האוהל שבו הסתתרה מהשמש הקופחת במשך 4 השעות שנעדרתי. שוב נפרדנו ורכבתי חזרה לטאמל אייק ברכיבה איטית ואריקה באה אחרי בטרמפ שתפסה, עם הצמיג המפונצ'ר בידה. בשעה 6 בערב, הגענו שנינו טאמל אייק. והפעם חוזה היה שם. הוא הקשיב למאורעות אותנו וללא היסוס הודיע שנוכל להשאר במקום ככל שיידרש.

P1050298.JPG

המשך יבוא. ומי שרוצה כבר לדעת יותר, מוזמן לבלוג שלנו (באנגלית). אריקה ויניב.

———————————————————————————————————————————————————–

תרגם וערך בקטנה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליניב ולאריקה

———————————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

12 במאי 2011 צחי: מערב-אוסטרליה-מעורב. פרק 5.

צלילה עם כרישים, פארק חבוי ומפגש עם ענקי הכביש.

Zac-map5.jpg

229352_191261377586607_153738271338918_467369_3039251_n.jpg

226409_189234051122673_153738271338918_456470_7150437_n.jpg

לאחר המפגש הקרוב והמהמם עם הדולפינים במאנקי-מיה, המשכתי במעלה נתיבי החוף המערבי של אוסטרליה, לחקור את נפלאות הדרך שנפרשה הרחק לפני.
שמעתי על נינגאלו ריף Ningaloo reef בהזדמנויות רבות ואחרי שצללתי במחסום השוניות הגדול במזרח אוסטרליה ובים האדום נמלאתי התרגשות וסקרנות לגלות מה אמצא בנינגאלו.
היתרון הגדול של הנינגאלו ריף על הריפים האחרים שהזכרתי הוא בכך שאינך זקוק להפלגה ארוכה בסירה ואפליו לא לרשיון צלילה כדי לראות את הריף, הוא ממש בקצות אצבעות רגליך מהרגע שאתה פוסע אל תוך המים …(טוב אולי 20 מ'). הריף שוכן כ -1200 קילומטרים מצפון לפרת' ונמתח לאורכם של כ- 260 ק"מ. המקום מפורסם בעיקר בזכות עונת הרביה של לוויתני כריש, אך אחזור לכך בהמשך.

215758_189232874456124_153738271338918_456449_6086929_n.jpg
העיירות הטובות ביותר לגישה נוחה לריף הן קוראל-ביי Coral Bay ואקסמות' Exmouth . דילגתי על קוראל-ביי ורכבתי אל אקסמות' השוכנת על חצי אי והיא חלק מהפארק הלאומי "קייפ ריינג'" 'Cape Range.
חניתי בקמפינג מחוץ לעיירה, בתוך הפארק הלאומי והתחלתי לחוש את הלחץ של סוף השבוע הארוך של חג הפסחא שעמד בשער. מאסות של אנשים זרמו לתוך הפארק, מצויידים בסירות ענק. והגרוע מכל עוד עמד לפני… חופשת בתי הספר אמורה להתחיל בעוד יומיים. נו.
למרבה הצער אין לי צילומים של פני הריף מתחת למים. אך האמינו לי הוא  מ ד ה י ם!

225403_189232657789479_153738271338918_456446_2122703_n.jpg

למעלה: חוג הגדי בדרך לקוראל ביי

הרשתי לעצמי להצטרף לספינת תיור ועשיתי סיבוב שכלל צלילת שנורקל עם כרישי לווייתן. זו העונה הטובה ביותר לצפות בהם וספינות הסיור הרבות היו דחוסות מרוב תיירים.
מוקדם בבוקר, עולים כמה מטוסי סיור ותצפית קלים לאויר, מנסים לזהות את בעלי החיים הענקיים האלה, בזמן שהם מגיעים קרוב לחוף לסעוד על דגיגים ופלנקטון. היום התחיל בשחיית שנורקל מהנה קרוב לריף. מקום בו ניתן לראות הרבה דגים צבעוניים וכרישי ריף. שאלתי את עצמי לא אחת, אם הכרישים האלה יודעים שעליהם להיות "רעים"… בשעת ארוחת הצהרים לערך, נקראה הספינה "שלי" ברדיו לנקודה מסויימת ומייד היינו כולם במים עם שנורקלים ומסיכות. המדריך הצביע לנקודה כהה בעומק הים ובתוך דקות, ראית את הדבר הזה שוחה לעברי. חייב להודות – החסרתי כמה פעימות. שם לפני, שחה רכיש לווייתן אדיר באורך שבעה מטר ועשרים סנטימטר, פער את פיו הענק ובלע כמות אדירה של מים בתקווה שיכילו כמות גדולה של יצורי פלנקטון זעירים. הכריש המסויים הזה שראינו, מוכר כבר באיזור זה, הוא ביקר כאן בעבר. הוא חסר את סנפיר הגב שננגס פעם במאבק שהיה לו עם עמלץ לבן. הדג הענק הזה, שוחה לידך בעודך מנסה לעמוד בקצב שלו. המדריכים מקפידים מאד על הכללים; לא יותר מעשרה צוללים במים בכל פעם ועליך לשמור על מרחק של 3 מטרים מהגוף וארבעה מטרים מהזנב. וזה אכן חכם לשמור על הכללים, כי הדג הזה מסוגל לשנות כיוון בשניות וחבטת זנב יכולה לפרק עצמות של צוללן לא זהיר. היתה זו חווייה יוצאת דופן שלא אשכח לעולם.
ככל שהתקרב סוף השבוע הארוך והמוני אנשים על סירותיהם הענקיות וילדיהם החלו לצוץ בכל פינה, החלטתי לפנות לתוך היבשת, לפארק שלא שמעתי אודותיו אך קיבלתי המלצה חמה ממטיילים אחרים שפגשתי בימים האחרונים.
הרכיבה מהחוף לפארק היתה ארוכה (כ- 600 קילומטרים) וחלפה בתוך נופים ריקים – כלום, פרט לחול אדום וכמה שיחים נמוכים. היום היה לוהט וחיישן החום בלוח החיווי לפנָי הראה 38 מעלות צלזיוס, עצרתי (בסככה היחידה שראיתי מהבוקר) כדי למלא את מיכל הקאמל באק שלי במים ללעוס חטיף אנרגיה – כשמכונית עצרה לידי. שלושה אוזים צעירים קפצו מתוך רכב השטח שגרר סירה, כדי להתחלף בנהיגה (זה די נחמד שיש מי שיחליף אותך בנהיגה כשאתה גמור) בעודנו מדברים, משך אחד מהם מתוך המכונית ציידנית וכולנו דגנו מתוכה פחיות בירה קרה ששחו בקוביות קרח. שם באמצע שום מקום, ב-38 מעלות, זו היתה הבירה הטובה ביותר שטעמתי מעולם.

העובדה שלא ידעתי כלום על קאריניג'י Karijini , היתה אולי אחת הסיבות העיקריות לכך שהמקום מצא חן בעיני כל כך – לא ציפיתי לכלום מעבר לנוף שממה יבשה וטמפרטורות גבוהות. ואיזו הפתעה היתה לי!
הפארק הלאומי קאריניג'י שוכן באיזור פילבארה Pilbara , היבש והלוהט כ- 1100 ק"מ צפונית לפרת'. ככל שמתקרבים לאיזור הפארק, הנוף משתנה והרים מתחילים להופיע. הדרך מטפסת באיטיות ואוספת קוי גובה, כי הפארק נמצא בסמוך לעיירה טום-פרייס Tom Price. שהיא הגבוהה ביותר במערב אוסטרליה.

ביליתי שלושה ימים בפארק וסיירתי גם בקטעי רכיבת שטח בדרכים נטושות. המקום נחשב לפארק השני בגודלו במערב אוסטרליה, עם קניונים עוצרי נשימה; בריכות צלולות כלואות בין סלעים, מפלי מים וכל הרטוב הזה, מוקף בסלעי חול בגוון אדום עמוק. אחד הדברים הייחודיים בפארק היא העובדה שהכל נגיש. תוכל לעצור בחניה, לצעוד 50 מטר ולהכנס לתוך קניון בעומק מאה מטרים, כדי לצפות במפלי מים ובריכות בצבע איזמרגד.
כשרכבתי החוצה מן הפארק, נזכרתי שהמקום שוכן ליד שני מכרות עפרות הברזל הגדולים באוסטרליה. האחד הוא "ניומאן" Newman והשני "הר טום פרייס" Tom Price mountain. רכבות כביש ענקיות, שאינן עוצרות אפילו לסוף השבוע הארוך של הפסחא, דוהרות לכיוון ערי החוף קאראת'ה Karratha ופורט-הדלנד Port Headland . עמוסות באבק אדום שהוא הבסיס לכל הברזל המוכר לנו, ושבות ריקות להעמסה חוזרת שוב ושוב. בשנה שעברה הפיקו שני המכרות האלה כ- 13% מתפוקת עפרת הברזל העולמית(!). הם משתמשים בהמון משאיות ענק לשנע את החומר לחוף משם הוא ישלח– רובו לסין.

224791_191261400919938_153738271338918_467370_3894944_n.jpg
באחד מקטעי הכביש, רכבתי במרחק כ- 500 מטרים מאחורי רכבת כביש שכזו בת 4 עגלות, שהיתה עמוסה בעפרות ברזל. שמתי לב כי העגלה האחרונה מזגזגת מצד לצד בהשפעת רוחות צד. נשארתי מאחור ואז זה קרה… משאית 4 עגלות ריקה הגיעה מכיוון החוף, כשהיא עברה על פני המשאית שאני הייתי מאחוריה – כנראה שגל האויר שהיא דחפה לפניה, היכה את העגלה האחרונה (במשאית שאני הייתי מאחוריה). ראיתי איך העגלה שהייתי בעקבותיה, נזרקת הצידה מהכביש הסלול, וברגע שהצמיגים ירדו מהאספלט לשולי הדרך, עלה ענן אבק אדום וענק לגובה של כ- 10 מטרים וחסם את כל שדה הראיה. האטתי מיידית – תוך מבט למראה, לוודא ששום רכב שטח מאלה שנסעו מאחור, לא נכנס בי והתקרבתי באיטיות לענן האבק. ציפיתי לראות את המשאית הפוכה בצד הדרך. רוחות הצד החזקות העיפו את שאריות ענן האבק עד שסגרתי את המרחק בן ה- 500 מטרים ביני לבינו. ראיתי את המשאית הרחק לפנים, ממשיכה בדרכה, בעוד העגלה הנגררת האחרונה, ממשיכה לזגזג בפראות.
עצרתי בצד הדרך כדי לאפשר למשאית להתרחק וכדי להחזיר את הדופק לקצב סדיר ורק אז המשכתי ברכיבה.
העיר בה אסיים את הרכיבה במדינת מערב אוסטרליה, היא ברום Broom ועל כך בהמשך.


זהו בינתיים. ממשיך צפון מזרחה,

ZAC

———————————————————————————————————————————————————————–

תרגם וערך קצת-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לצחי

———————————————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

9 במאי 2011 יניב ואריקה עושים את דרום אמריקה. ועוד איך! פרק 1

P1030295.JPGאקוודור

הנה סיפור על שני אנשים מיוחדים ונועזים. שיצאו לממש חלום רגע לפני שהם מסתערים על החיים. יניב זינגר ואריקה רוֹ נפגשו בארץ כשיניב הדריך קבוצת צעירים מפרוייקט "תגלית" איתה הגיעה אריקה. אחרי שאריקה עשתה עליה. התגלגלו השניים לתל-אביב. אריקה מילצרה, עבדה במרכז שירות טלפוני ואפילו מכרה בוריטוס על שפת הים. יניב מלמד מתמטיקה בGMAT ומצלם חתונות מדי פעם. הם החליטו לעשות משהו אחר לגמרי; לרכוש שני אופנועי BMW f650gs בארה"ב ולרדת עד לאושואייה בצופצ'יק התחתון של העולם ואז לעלות חזרה צפונה. בעת כתיבת שורות אלה, הם יושבים בבוליביה. שמעם הגיע לאזני במקרה. ואז איתר אותם ערן שביט ידידי ממקסיקו וכך הגעתי לבלוג שלהם. כן, יש להם בלוג כתוב אנגלית, טעון בסיפורים נהדרים ובעיקר צילומים שהעתיקו את נשימתי. מדהימים. יצרתי קשר עם יניב והצעתי לו לחשוף את סיפור המסע כאן בעברית. לקח קצת זמן עקב בעיות תקשורת והנה הפוסט הראשון. ישבתי לתרגם מתוך הבלוג של אריקה ויניב. קטע המספר על "סאגת הצמיגים" בדרך חזרה צפונה. קצת ארוך ולכן יחולק לשני קטעים. אך הצילומים…. וואיי וואיי איזה יופי.!  . תיהנו!

ראשית, מאחר ואין מצב לתרגם את כל הבלוג הנפלא של אריקה ויניב, אני מצרף אוסף צילומים מהדרך שלהם. (כתבה קצרה בהמשך).

לידיעה כללית: אריקה קיבלה רשיון לאופנוע שבועיים לפני היציאה לדרך ויניב רכב רק 3 חודשים לפני היציאה…

Americas-Small1.jpg


IMG_1633.jpg


P1010040.JPG

למעלה: באחה קליפורניה- בפינה של קוקו (כן דיווח זכור מהסיבוב של עמיר פורת)

למעלה: חניית לילה במדבר האטקאמה צ'ילה


סוף העולם: פארק לפטאייה אושואייה דרום ארגנטינה

צמיגים בקצה העולם. חלק 1

"בפעם הראשונה שהתחלנו לשים לב להתבלותם של הצמיגים האחוריים, היה בסביבות סנטיאגו צ'ילה. אחרי משהו כמו 12 אלף מייל של רכיבה, אף שראינו את סוג הצמיגים שהיינו צריכים יותר מאשר במקום אחד על פניו עברנו. מבלי לחפש אותם כלל. לא עלה על דעתנו לקנות אותם. ראשית, צ'ילה היתה הארץ היקרה ביותר בה ביקרנו מאז יצאנו לדרך וההגיון שלנו כיוון אותנו לחשוב, שאין מצב שנמצא איזו שהיא סיבה לקנות בה משהו יקר. שנית, מה שהבנו זה שהצמיגים שחוקים רק קלות ולא ממש נראה לנו עניין רציני, שיש להלחץ ממנו.
ולא כך. מעבר לסנטיאגו רכבנו עוד שלושת או ארבעת אלפי מיילים בלי שום בעיה, כל הדרך עד לאושואייה. בכל מקרה, כשהגענו לשם, השחיקה בצמיג האחורי שלי הייתה כבר במצב מדאיג דיו, כדי לבשר לאריקה שעלינו לקנות צמיגים אם ניתקל במשהו כזה.

אך כמה אופייני לי; לא מספיק מודאג ורציני כדי ללכת ותכל'ס לחפש צמיגים חדשים. מה שכן חיפשתי, היה תרסיס סיכה לשרשרת. מסתבר שמה שגורם לי לפעול ברצינות, הוא זכרון של נסיון רע שהיה לי. או במקרה הזה, השיניים בגלגל האחורי הפכו כל כך משוייפים מכך שהשרשרת הייתה רפויה יותר ויותר, שהם החלו להשבר וסירבו משום מה למלא את חלקם במסע. כלומר לדחוף את האופנוע קדימה. וההמתנה בת שלושת השבועות בקארטחנה לחלקים חדשים שיגיעו בדואר השאירה משקע. כל זה מתקשר לסאגה, כי הדאגה לחומר סיכה הביא אותי לחנות האופנועים היחידה באושואייה. אף שזו עיר מפתיעה בגודלה, אופנועים לא ממש נפוצים כאן, מעצם העובדה שיש רק 3 חודשים בהם מזג האויר מאפשר לרכוב בה. בחנות ראיתי צימיגי מצלר דגם 'סהרה'. שאלתי אם הם מחזיקים צמיגים מתת דגם 'טורנס', שזה הדגם עליו רכבנו עד לכאן. תשובה שלילית…"טוב, מילא, נקנה אותם מאוחר יותר"…

מה שלא לקחנו בחשבון, זו העובדה כי מאושואייה לבארילוצ'ה Bariloche התכוונו לרכוב עם האימהות שלנו ועם דודתי. שלוש הגברות ברכב שכור ואנחנו כמובן על האופנועים. בכדי לדייק, לקחנו את זה בחשבון, אך לא הבנו באיזה קצב נצטרך לעמוד, בכדי לשמור על המהירות שלהן. עזבנו את אושואייה ב- 22 בפברואר (2011) מתוך כוונה להגיע לבארילוצ'ה ב 4 במרץ (באנגלית אגב, "מארץ' פור" זה התאריך היחיד שהוא גם פקודה…) מה שאומר שעומדים לרשותנו 10 ימים, לכסות דרך של כ- 2000 מייל. כאשר שליש ממנה דרך עפר ועדיין להספיק לבקר ולבלות; בפוארטו נאטאלס Puerto Natales. טורס דל פיינה, הקרחון המדהים של פריטו מורנו, פיצרוי, אל-צ'אלטן והקראטרה אוסטראל, בתוך תא הזמן הזה. פתאום היינו צרכים להתעורר בשעה 6:30 בבוקר ולרכוב לעיתים מעבר לנקודת תשישות. עם אפס בלמים. סגנון רכיבה זה היה זר לנו. עד לרגע זה היינו מורגלים להשלף משקי השינה שלנו, רק כשהם הפכו חמים מדי, סביב השעה 10:00 בבוקר. (או בימים גשומים בהם לא טרחנו כלל לצאת מהם, פרט לעשיית צרכים. אף שבאותם ימים לא ממש יצאנו לפשתן בחוץ), רכבנו רכיבה איטית, תוך שימוש מוגבר בבלמים בקטעים עם אחיזה בעייתית. הפסקות רבות לצלם. ועצירה סופית ממש לפני שקיעה. בצורה כזו, כיסינו לעיתים לא יותר ממאה קילומטרים ביום. ומכאן יש לפנינו כמה ימים של 500 ק"מ ויותר ביום. עצירה לחיפוש צמיגים ועוד יום כדי להתקין אותם, לא באו בחשבון. החלטנו לדחות הכל עד לבארילוצ'ה.

המשך בוא יבוא. מי שקצר סבלנות, יכול לדלג ישירות לבלוג שלנו. להתראות בפרק הבא. אריקה ויניב

————————————————————————————————————————————————————————–

תרגם יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליניב ולאריקה.

————————————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

« פוסטים נוספים - פוסטים קודמים »