הרפתקה דוט קום

מציג פוסטים מחודש פברואר, 2011

28 בפברואר 2011 מסע ליוון ולהרי הבלקן – חלק שני

יוסי ושָני שדה משלימים את הסיבוב הרכוב בבלקן.

השענו לאחור ותיהנו!

63.jpg

יש משהו מרגש כשעוברים ממדינה אחת לשנייה. כאילו מתחילים מחדש. נראה גם שהגבול ביו המדינות הוא מאוד הגיוני, מעין גבול טופוגרפי. השינוי הנופי מובחן ברגע שעוברים ממדינה למדינה. כך הרגשנו שחצינו למונטנגרו, הנופים השתנו בבת אחת לנופים הרריים, יערות ארזים ואשוחים עם כפרים קטנים שממוקמים על צלעות ההרים. הרכיבה על האופנוע הייתה יותר קלה ורגועה. הכבישים טובים, התנועה דלילה והנוף מעיר את כל החושים. התחלנו בחלקה הדרומי של מונטנגרו. ירדנו מהקטע ההררי לחוף הים האדריאטי והמשכנו צפונה לאורך החוף. לקראת ערב, התמקמנו בקמפינג על חוף הים, סמוך לעיר התיירות והבילויים בודבה. (Budva) לאחר התארגנות בקמפינג נסענו לעיר עצמה. שם חיכתה לנו הפתעה – ציפינו לפגוש עיר עתיקה ומרתקת. התחלנו את מסלול הביקור בטיילת שלאורך החוף מדרום לעיר העתיקה. לאורכה מתגודדים רצף אתרי בילוי, מסעדות, ברים, בתי-קפה, פארק שעשועים, ואוסף (מדליק:)) של דיסקוטקים עם "רקדניות" שחוסכות על ביגוד ונקרא לזה; "רוקדות" במרכז הבמה, (אני דווקא הייתי מרוצה, שָני פחות) קצת לפני הכניסה לעיר העתיקה, עברנו במרינה, שם עוגנות יכטות שכל אחת נראית כמו וילה בקיסריה. העיר העתיקה עתיקה אמנם אך הכל חודש ולוטש. כל המבנים בעיר שופצו והפכו לבתי עסק יוקרתיים; גלריות, חנויות יין, מסעדות ובתי-קפה. בקטנה; הופתענו. בגדול; ההפתעה היתה לטובה.

למחרת בילינו בחופים הציוריים של בודבה וגילינו שיש לעיר שני פנים, בודבה של היום וזו של הלילה.
עזבנו את העיר המתעתעת הזו ועלינו במעלה הדרך לכיוון צפון מערב, אל מונטנגרו ההררית. הנוף כאן פשוט משגע. חצינו את עיר הבירה המודרנית פודגוריצה, (Podgorica)משם המשכנו צפונה בדרך הררית ובצמוד לנהר מורקה – ככל שמצפינים, ההרים גבוהים יותר, הקניונים צרים ועמוקים יותר והטבע עוצמתי הרבה יותר. הרכיבה על האופנוע בדרכים ההרריות והנופיות הללו, גרמו לנו להנאה גדולה. מדי פעם ירדנו לרכוב בשטח. רצינו לראות ולחוות את צורת החיים בכפרים. ראינו כפרים קטנים ופשוטים שרוב התושבים עוסקים בחקלאות. לקראת ערב, כשעדיין נסענו בשטח, פגשנו משפחה כפרית מונטנגרית שהזמינה אותנו לביתם, זו הייתה חוויה מיוחדת; משפחה רב דורית גדולה וחמה, המורכבת מהורים, ילדים, דודים, סבא וסבתא. התיישבנו איתם בחצר הבית סביב שולחן עץ ישן ושתינו תה. אב המשפחה התלהב מהאופנוע ונתן למשפחתו הסבר ממצה עליו. ראינו את ההתלהבות שלהם על כך שארחו אותנו. נכון שהם היו לנו חווייה שאני מספר עליה. אך לי ספק כי גם אנחנו היינו חווייה בשבילהם. הייתה שם שמחה ענקית. לאחר כשעה של מנוחה, המשכנו והתמקמנו ללינה בשטח. כרגיל, הכנו את ארוחת הערב; קפה אחרון מומתק בזיכרונות מהיום שעבר.

בדרכינו צפונה, עצרנו בעיירה ציורית ששמה קולשין. מקום המשרה אווירה שקטה ובמרכזה מספר בתי-קפה. התיישבנו באחד מהם לארוחת בוקר. משם המשכנו בדרך הררית ומקסימה הצמודה לנהר הטרה, המוגדר כעמוק ביותר באירופה. לקראת אחר בצהריים, הגענו למקום שמאוד ציפינו לו; הפארק הלאומי ביוגראדסקה גורה (Biogradska Gora National Park) הפארק הוא שמורת טבע, שבתוכה נמצא אחד משלושת היערות הבתוליים המוכרים באירופה. יש שם כ-100 מיני עצים. חלקם בגובה 50 מטרים ורבים מהם בגיל מעל 500 שנים. באותו אחר הצהריים, טיילנו רגלית כשעתיים סביב האגם. ההליכה היתה רגועה ונדהמנו מעושר וגודל הצמחים ומכמות המים האדירה הזורמת מכל כיוון אל האגם. פשוט מהפנט.

בלילה התמקמנו בבקתת עץ קטנה בלב היער שבתוך הפארק. להיות מחוץ לבקתה בתוך היער עבות בלילה, זו חוויה מיוחדת שקשה לתאר. החושך היה מוחלט. אני שוב מדגיש; חשוך עד כדי כך שלא רואים את קצה האף. כמו להיות בתוך מערה. למחרת התייעצנו עם פקח השמורה על מסלולי טיול. הוא הבין שאנחנו מטיילים עם אופנוע והמליץ לנו לעלות להרים ברכיבת שטח ושם לבצע מסלולים רגליים. לקחנו את המלצתו והתחלנו לטפס להרים. כבר בתחילת הדרך, הבנתי שפקח שמורה נחמד לא אומר שהוא מבין משהו ברכיבה על אופנועים. או ליתר דיוק, לא מבין כלום. הרכיבה הייתה קשה. הרבה בוץ, קוליסים עמוקים, עליות קשות עם פניות חדות. כמו כל רוכב אופטימי, חשבתי לתומי שעוד קצת קושי ולאחר מכן נגיע לדרכי שטח נוחות. אבל זה לא קרה. הדרך הפכה להיות קשה יותר ויותר. נפלנו שם והתפזרנו כמו חבילת דוּקים. היו מקרים שהיינו צריכים לפרוק את כל הציוד כדי להרים את האופנוע. למזלנו לא היו נזקים. בכל זאת היה שווה. גם הרגשנו את ההישג וגם זכניו במפגש עם מקום מהמם. הרגשנו את עוצמות הטבע שהיו שם. הנופים היו שונים ממה שהכרנו עד עתה. מרחבים מדהימים ובתוליים הצבועים בגווני ירוק חי. מידי פעם חצינו כפר קטן שיש בו 2-3 בתים. באחת העצירות בטבע, השפית הטובה באירופה, הכינה ארוחת גורמה. צעדנו לטיול רגלי קצר ומהנה ולקראת חשיכה יצאנו מהשמורה וכרגיל התמקמנו ללינה בשטח.

הדבר הראשון בבוקר לאחר היציאה מהאוהל, הוא הסתכלות ובדרך כלל התפעלות מהמקום שבו בחרנו להתמקם, לאחר מכן והחשוב מכל, הוא קפה, ולסיום, קיפול וסידור הציוד על האופנוע. אני מאוד אהבתי את הרגע בבקרים, שבו עלינו על האופנוע והתחלנו ברכיבה. זה נתן את התחושה שבכל יום התחלנו בעצם את הטיול מחדש. המשכנו צפונה, עדיין בצמוד לנהר טרה המרשים ביופיו. בהזדמנות הראשונה כשהכביש היה קרוב לנהר, עצרנו שם להפסקת שחייה ולמקלחת. לאחר כארבע שעות, הגענו לגשר הקשתות הגבוה ביותר באירופה הנִקשָת מעל נהר הטרה. הוא נבנה בשנת 1939 ונחשב אז לאחד ההישגים הגדולים בבלקן. בשנת 1941 פוצץ הגשר ע"י לוחם בשורות הפרטיזנים כדי למנוע את התקדמות הגרמנים. המשכנו לכיוון הפארק הלאומי – שמורת דורמיטור (Durmitor park) הנוף השתנה וכבר התחלנו לראות את פסגות ההרים האדירים שבשמורה. לאורך הדרך, חצינו כפרים קטנים שסגנון בניית גגות הבתים, מעיד על אזור מושלג בחורף. בנוסף, עדרי כבשים היו מפוזרים במישורים הירוקים לאורך הדרך. שער הכניסה לפארק היא עיירת הסקי זאבלייאק. (Žabljak) השוכנת בגובה 1500 מ' היא מספקת את השירותים הדרושים לשמורה. בעיירה יש מסעדות קטנות ונחמדות ומספר בתי מלון. כמובן שעצרנו שם לארוחת צהריים ולתכנון הביקור בשמורת הדורמיטור.

בערב התמקמנו בקמפינג מסודר בתוך השמורה. הקמפינג ממוקם בעמק, סביבו הרים אדירים שבפסגות עדיין נח שלג (רק להזכיר-אמצע חודש יולי). האווירה בקמפינג הייתה של מקום יציאה לטרקים או לטיפוס הרים. במעט הקמפינגים שהינו בהם לאורך המסע, פגשנו קרוונים, כלי רכב, חבורות אופנועים וגם שוכני אוהלים. במחנה הזה המצב שונה. רוב אוהלים היו מדגם אלפיני. גדוש מטיילים עם ציוד הליכה מקצועי, לפני היציאה לטרק, הרגשנו את האדרנלין באויר. גם לנו היתה תכנית, לבצע טרק בהרי הדורמיטור. דיברנו עם חלק מהמטיילים כדי לקבל מידע על המסלולים לדוגמא:רמת קושי, זמן, מקומות שינה בשטח. בנוסף דיברנו עם מנהל אתר הקמפינג שהתגלה כאדם חביב. גם הוא המליץ לנו על מספר מסלולים, הציע שאת האופנוע נחנה ליד משרדו. הפארק הלאומי דורמיטור נחשב לאחת משמורות הטבע היפות, המרשימות והמרתקות במונטנגרו. בשמורה יותר מ- 20 פסגות שגובהן מעל 2,000 מ'. הגבוה ביותר הוא הר בובוב (Bobov) קוק שגובהו 2,522 מ'. הפארק הוכרז בשנת 1952 ובשנת 1980 , נכנס לרשימת אתרי המורשת העולמית של ארגון אונסק"ו.

עם עלות השחר, היינו מוכנים לקראת הטרק בהרי הדורמיטור. הציוד על הגב כלל: שק שינה, אוהל, אוכל, ערכת בישול (סיר,צלחות,סכום) ערכת קפה, בגדים חמים, שישה ליטר מים לכל אחד, מפות, משקפת ומצלמה. כמו שציינתי, התוכנית היתה לעלות להרים, להתמקם בלילה בשטח או בבקתה הנמצאת בעמק למרגלות הר בובוב קוק. למחרת, לחזור אל הקמפינג, מצידו השני של ההר. התחלנו לטפס בתוך יער עבות שכמעט ולא חודר דרכו אור יום. העצים השכיחים ביותר הם האורן השחור, אשוח ואשור. לאחר טיפוס של מספר שעות הגענו לגבהים שמעל קו צמיחת העצים. הנופים היו מהממים, לא פחות.
חזרנו לקמפינג ולמחרת בצהריים אחרי אירגון איטי, עלינו שוב על האופנוע ועזבנו את שמורת הדורמיטור. הכיוון; דרום מערב. הרכיבה הייתה באזורים כפריים ושקטים מחוץ למסלול התיירים המקובל. עברנו בנופים בתוליים לאורך נהר ג'אסיניקה, חצינו שתי עיירות בשם ביג'לו פולג'ו ובארנה (Barna). כשעתיים מערבית לבארנה הגענו אל מעבר הגבול לסרביה.

95.JPG

חציית סרביה.

עברנו לסרביה בסביבות השעה שש בערב. תהליך המעבר היה מהיר וקל, אך לאחר מכן נתקלנו ברצף מחסומים צבאיים, וכל רכב נדרש לעצור להציג מסמכים. שוב הרגשנו שינוי תשתיתי עצום בין מונטנגרו לבין סרביה. כבישים צרים, בחלקם קטעים ערומים מאספלט. אך הנוף היפה היה פיצוי הולם לכך. רכבנו לאורכו של נהר גאזיבודסקו. ככול שהתקדמנו והתקרבנו לעיר מיטרוביקה (Kosovska Mitrovica) שבחבל קוסובו, הבחנו בשרידי המלחמה בין האלבנים לסרבים. קוסובו היא מהאזורים היפים בבלקן ואולי באירופה כולה. בסוף שנות ה-90 , הפך חבל ארץ זה לשדה קרב במלחמת אזרחים קשה ואכזרית. ב-17.2.2008 הכריז ראש הממשלה האשי טאצ'י, על עצמאותה של קוסובו. רוב תושביה של קוסובו הם אלבנים מוסלמים ומיעוטם סרבים נוצרים אורתודוקסים.

הפעם החלטנו לוותר על אוהל ולמצוא מלון. קווינו למצוא אחד במיטרוביקה, אך כשהגענו לעיר, ראינו שוק אחד גדול מלוכלך והומה, הבנו שמכאן אנחנו ממשיכים, השעה הייתה מאוחרת היינו עייפים. יצאנו מהעיר ומצאנו מלון קטן בצד הדרך. כשנכנסנו אליו כנראה שהערנו את בעל המלון הריק והחשוך. בעל המלון היה מופתע, (מה פתאום אנשים מגיעים לְמלון להתארח? ממש הפתעה) הוא הציע לנו חדר. אך מה שעניין אותי יותר מכל, זו חניה בטוחה לאופנוע. בעל המלון הודיע לנו שהוא ישמור עליו. כדי להוכיח שהוא רציני, הוא שלף פנס גדול. לקחנו את החדר ובדקתי שאני רואה את האופנוע מהחלון. במהלך הלילה קמתי מספר פעמים, כדי לבדוק אם האופנוע עדיין שם, ראיתי מהחלון שבעל המלון לקח על עצמו משימה כמו צבאית ומאד רצינית לשמור על האופנוע. הוא עמד שם כמו חייל וביחד עם הפנס הגדול הוא שמר על האופנוע. למחרת המשכנו דרומה חצינו את פריסטינה, עיר הבירה של חבל קוסובו. עצרנו שם לקפה אך לא מצאנו צורך להתעכב שם יותר. ההמשך דרומה מאוד אפיין מדינות מוסלמיות, הרבה כפרים מוזנחים ועמוסים בתנועה צפופה. העסק הנפוץ ביותר היה מגרשי מכוניות. אין ספור מגרשי רכב וסוחרי מכוניות. מידי פעם שעשע אותנו תמרור המודיע על מהירות מקסימאלית לטנק.

לאחר עוד שלוש שעות רכיבה, הגענו שוב למעבר הגבול הדרומי של סרביה אך הפעם חצינו למקדוניה.
את מקדוניה חצינו באותו יום, מדינה הררית קטנה ויפה החלטנו להשאיר אותה כיעד לטיול הבא. בשעות הערב המאוחרות שמחנו להגיע לגבול ולחזור ליוון.

התרגשנו כשעברנו ליוון, כמעט סוף המסע, נסיים אותו במדינה שמאוד אהבנו לטייל בה. בכל מקרה רצינו להיות בסלוניקי. (Thessaloniki) מרחק הרכיבה ממעבר הגבול לסלוניקי הוא כ-200 ק"מ, בדרך תפס אותנו גשם חזק שליווה אותנו לאורך שארית היום. הרכיבה בלילה בגשם, האטה את קצב ההתקדמות. כשהגענו לפאתי סלוניקי, השעה הייתה שתיים לפנות בוקר. התמקמנו במלון קטן. למחרת טיילנו בעיר. סלוניקי היא עיר שוקקת חיים. במרכזה ולאורך הטיילת, מבחר מסעדות, טברנות ובתי קפה, מרכזי קניות לצד שווקים אותנטיים. ומספר אין סופי של אופנועים ברחובות. התבשמנו באווירה השמחה של סלוניקי. נהנינו לשבת בטברנה על חוף הים ולספוג את החוויה היוונית. בקיצור יוון במיטבה. בערב המשכנו לחופי כלקדיקי המדהימים, שם התמקמנו בקמפינג על חוף הים והתכוננו ליום שלמחרת.
בצהריים לאחר התארגנות, עזבנו את חופי כלקדיקי. עלינו על הכביש המהיר ושעטנו דרומה. הכבישים המהירים הם כבישי אגרה, ארוכים ובאיכות טובה. שייטנו בסביבות-130-140קמ"ש הקשבנו למוזיקה טובה שהבאנו מהבית ושוב ספגנו את הנופים המדהימים לאורך הדרך. מדי פעם עצרנו למנוחה בתחנות דלק. כעבור 300 ק"מ הגענו לחצי האי פיליון. עצרנו בעיר וולוס (volos) הממוקמת במפרץ פאגאסטיקוס. קצת קניות וכמובן כוס קפה והמשכנו לאורך החופים המרהיבים שבצד הדרומי של חצי האי. חצינו מטעי תפוחים ודובדבנים. עברנו דרך כפרים מטופחים הממוקמים על קו המים. חצי האי פיליון הוא יעד תיירותי מועדף בזכות החופים הנפלאים שיש בו והכפרים הציוריים המטפסים על הר פליאסידי.  התמקמנו בקמפינג מדהים על חוף הים הדרומי, הכנו את ארוחת הערב ונכנסנו לאוהל הקטן שהפך להיות הבית שלנו במהלך החודש וחצי של המסע.
למחרת, בילינו עד הצהריים בחוף הים. התמסטלנו מהשמש הנעימה ומחוף הים הנקי. הרגשנו רוגע שלא רצינו שיפסק. בצהריים, שוב עלינו על האופנוע רכבנו על הכביש המהיר לכיוון דרום. היינו חייבים להתקדם כדי להתקרב לאתונה. בשלב מסוים, ירדנו מהכביש המהיר והמשכנו לרכוב צמוד לחוף הים. הבנו שאת הלילה אנחנו נבלה על החוף, לקראת הערב האחרון ביחד במסע, רצינו למצוא מקום ריק ושקט.
וכך היה, התמקמנו במקום חלומי על פיסת חוף, לבד ורחוק מכל ישוב.

התעוררנו בבוקר לתוך הים, שחינו ולאחר מכן התארגנו ויצאנו לדרך. עצרנו בעיר תיבה להפסקה ולארוחת בוקר. והמשכנו עוד כשעתיים עד אתונה. העיר שנראתה לפתע על האופק, גרמה לי לצמרמורת. למרות שהמסע היה כמעט בסופו, שָני ואני היינו בעננים. הרגשנו שעברנו ביחד דבר מדהים, חצינו חמש מדינות ורכבנו על אותו מושב אופנוע כ-9000 ק"מ. הקירבה הפיסית הזאת על אותו מושב, הוסיפה לעוצמת החוויות המשותפות שחווינו במהלך המסע. באתונה טיילנו מעט, לא היה לנו זמן לסיורים מכיוון שהינו צריכים להגיע לשדה התעופה. שָני אהובתי התארגנה עם הציוד ועלתה למטוס, בעוד אני נשארתי ביוון לעוד ארבעה ימים. החלטתי לנסוע דרומה, עברתי לפולופונז, רכבתי לאורך החוף והקפתי את חצי האי ממזרח למערב. נהניתי מאזורים לא מטויילים, חופים נפלאים לצד הרים גבוהים. עצרתי למנוחה בטברנות קטנות, שוחחתי עם מקומיים. המיוחד בארבעת הימים הנוספים שהם היו ללא תכנון ומטרה.

בערב האחרון חזרתי לפיראוס, החלטתי לחפש מלון קרוב לנמל, כדי להגיע למחרת בזמן להעלות את האופנוע לאוניה. תחילה חיפשתי במרכז העיר. המלונות שראיתי שם לא מצאו חן בעיני, לא בגלל החדרים וחוסר הנוף, אלא מפני שלא הייתה חניה בטוחה וחששתי לאופנוע. נזכרתי שבמהלך הדרך, מחוץ לעיר ולא רחוק מידי, ראיתי קבוצת מלונות שנראתה לי סבירה. החלטתי לחזור ולמצוא את קבוצת המלונות. לאחר כחצי שעה, הגעתי אליהם. החניה נראתה לי בטוחה. שמחתי ונכנסתי לאחד מהם. בדקתי פרטים אצל הפקיד והבנתי מדבריו שהמלון הוא "לא שיגרתי". הוא הציע לי חדר שקט בקומת הלובי, הסכמתי אבל ביקשתי לראותו, כשנכנסתי אל חדר הוא היה חשוך מידי, גם לאחר הדלקת האורות הוא עוד היה חשוך, בנוסף כל קירות החדר כולל התקרה היו מצופים במראות. הדבר לא הפריע לי מלבד שלא היה בחדר חלון. חזרתי לפקיד ובקשתי חדר עם חלון. הוא אמר לי שיש לו בקומות העליונות אבל הודיע לי במבט מוזר, שהמלון "לא סטנדרטי" ובקומות העליונות יש רעש. מה אכפת לי רעש, העיקר חדר עם חלון. קיבלתי את החדר בקומה העליונה. הוא היה דומה לקודם כולל המראות אבל העיקר, היה בו חלון. עדיין לא קלטתי כלום. התארגנתי לשינה ואז הכול התחיל, לא הצלחתי להירדם אפילו לחמש דקות, הרעש לא היה מתנועת תיירים לעבר הנמל, אלא של גניחות של נשים שמתגברות במקצב סוער ומגיעות לדציבלים גבוהים במיוחד. התקרה והקירות רקדו לקצב הנאקות כמו ברעידת אדמה. חשבתי שבעוד רגע התקרה תקרוס ואמצא אצלי בחדר זוג בפעולה. כן, כך העברתי את הלילה האחרון שלי ביוון. למחרת בבוקר החזרתי לפקיד את המפתח, הוא חיכה עם חיוך מנומס ואני עם עיניים אדומות מחוסר שינה. עליתי על האופנוע ורכבתי לנמל. כמה סידורים פשוטים וקצרים והעלתי את האופנוע לתוך בטן האונייה. בערב עליתי על מטוס בדרכי ארצה מלא חוויות וזיכרונות. אל שָני אהובתי ולשלושת ילדי שלא ראיתי אותם כשבעה שבועות.

תודה מיוחדת לדורון שזירי איש יקר וחבר מיוחד. על הזמן הרב שהשקיע בהכנת האופנוע למסע.
דורון הוא בעל בית מלאכה ליצור כסאות גלגלים ייחודיים המיועדים לספורט הנכים.
פניתי לדורון לפני היציאה למסע, בבקשה לעזור בעניינים טכניים. ללא היסוס – דורון התגייס לפתרון, תוך תכנון ומחשבה רבה עד לפרטים הקטנים. דורון לא חסך מזמנו הפרטי ולא בחומרים איכותיים, כדי להגיע לתוצאה מושלמת וכל זאת ללא תמורה.
בארץ ובמהלך המסע, פגשנו רוכבי אופנועים רבים שהתלהבו מאיכות השיפורים שדורון הוסיף לאופנוע.

109.JPG

להלן רשימת ציוד והכנות.

(מתנצל על האיכות הגראפית הבינונית – יוני)

yosi sade stuff.psd.jpg
עלינו.
שָני ואני נשואים, מתגוררים בלב שמורת הטבע חי-בר יטבתה.
שָני עוד כילדה, נמשכה אל הטבע ואל עולם החי יותר מהכול. לאחר השירות הצבאי הגשימה חלום ילדות ישן, כשנסעה לטייל ביבשת השחורה. חלום נוסף שהגשימה מיד לאחר מכן, היה המסע הנפלא של שביל ישראל אותו צעדה מצפון לדרום, עוד כשהשביל היה נחלתם של מעטים ומשוגעים לדבר. מאז עסקה בעיקר בהדרכת טיולים רגליים ובטיפול בבע"ח כעבודה וכהתנדבות בארץ ובחו"ל. עד הגעתה לחי-בר יטבתה השייך לרשות הטבע והגנים בו היא עובדת כמטפלת הראשית.

בקשר אלי, הטיילות ואהבה למדבר הם הדברים שהתמקדתי בהם יותר מכל. במהלך שנותָי, הצלחתי למשוך עימי קבוצות חברים לטיולים בטבע המדברי. לא כמקצועי העיקרי, הדרכתי טיולי שטח רבים בארץ ובחו"ל.
הרכיבה על האופנועים החלה כבר בהיותי נער כשנסחפתי אחרי אחי הגדול שהיווה לי מודל לחיקוי. כשהתחלתי לשלב בין הרכיבה על האופנוע לבין אהבתי למדבר, גיליתי חיבור נוסף לטבע שגורם לי להנאה גדולה.
אני אב מנשואים קודמים לשלושה ילדים מקסימים ואהובים ליאור,דורון ותומר.
עבודתי היא כפקח ברשות הטבע והגנים מחוז אילת.

תודה-יוסי שדה.
אי-מייל:[email protected]

110.jpg

ערך יוני. כל הזכויות לסיפור ולצילומים C שייכות ליוסי שדה

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

27 בפברואר 2011 צחי, מחמם מנוע: אוֹז נגד כיוון השעון

תענוג לארח שוב את צחי, המֶייט שלנו באוסטרליה היוצא לממש חלום. תודו: כולנו הולכים ליהנות!

עברה כמעט שנה מאז שנפלה החלטה. יותר נכון יהיה לומר, עד שנפל האסימון.
אחרי הטיול לטסמניה, ידעתי שהגיע הזמן לטיול שחלמתי עליו כל כך הרבה זמן. יש לי את האופנוע המתאים, רוב הציוד כבר ברשותי ואת הזמן קיוויתי שאוכל להשיג עם שכנועים קלים.
להקיף את אוסטרליה, היבשת המדהימה הזו שגודלה כמעט כשל ארצות הברית ואורך חופיה כ – 36,000 ק"מ, עם גיאוגרפיה ייחודית ובעלי חיים יחודיים אפילו יותר.
התחלתי לקרוא. הרבה.
הרשת מלאה במידע מרוכבים שעשו את ההקפה ומדהים לראות כמה כל טיול שונה למרות שהמסלולים דיי זהים.
התחלתי להסתכל במפות. החלטתי על מסלול שיהיה כולו במקומות שלא הייתי בהם עדיין. מסיבה זו, ירד החוף המזרחי שאותו כבר ראיתי אינספור פעמים בין עם ברכב או ברכיבה. מאותה סיבה, לא ארכב בחופי מדינת Victoria – שבבירתה Melbourne  גרתי שנה והספקתי לטייל לאורכה ולרוחבה.
החלטתי לצאת מסידני צפון מערבה – ההחלטה להקיף את האי נגד כיוון השעון נראתה לי הכי הגיונית. תאריך היציאה יהיה בסוף הקיץ, מה שאומר שרוב הרכיבה אמורה להיות במז"ג אוויר נוח יחסית. כמו כן, בעונה זו משטר הרוחות באוסטרליה הוא נגד כיוון השעון, מה שאומר; רוח גבית רוב הדרך…

DSCF0603.JPG

בסיבוב האחרון, ליד המעבורת המקשרת בין מלבורן לטסמניה

Round.OZ.jpg

מסידני כאמור, התכנון הוא לרכוב צפון מערב לכיוון ה outback- האיזור האדום וה(כמעט) בלתי מיושב. לעבור בכבישים צדדיים ושבילי עפר ולא בכבישים ראשיים.
שם, ב- outback, פוגשים את אוסטרליה האמיתית, את החקלאים ורועי הצאן, הכורים ואנשים שפשוט החליטו (לפעמים מחוסר ברירה) שהכי רחוק זה הכי שווה.
הרכיבה צפון מערבה תוביל אותי לחצר האחורית של מדינות New South Wales  ו – Queensland – חצר שזכתה לפני כחודש בשטפונות הרסניים – מה שאומר, שכל מסלול שאבחר ולא יהיה על כבישים ראשיים יכול להיסתיים באחורה פנה. (מזל שצינורות המידע על מצב הכבישים, פועל כאן מצוין וכל מה שצריך, זה להרים טלפון או לגלוש לאתר הנכון – http://www.outback-australia-travel-secrets.com/outback_information.html
אחרי שאגיע ל Mt. Isa – אמשיך לרכוב מערבה ואז שוב צפונה ב – Northern Territory עד ל Darwin.
משם מערבה למערב אוסטרליה ורכיבה דרומה לאורך כל החוף המערבי  ואחריו החוף הדרומי עד ל – Adelaide. מ Adelaide – לחזור שוב לכיוון המדבר ולשוב לסידני דרך Broken Hill.
בסה"כ כ 15,000 ק"מ – כשעומדים לרשותי 60 יום. בחישוב מהיר – 50 ימי רכיבה של כ – 300 ק"מ ביום ועשרה ימי מנוחה, שיוקדשו למקומות בהם ארצה לשהות יותר מלילה, שלא לשכוח טיפול לאופנוע וגם החלפת צמיגים בדרך. 300 ק"מ ביום נראים לי מעט מדיי, מה שאומר שכנראה יהיו לי כמה ימים נוספים למנוחה.

עוד כ-5 שבועות ליציאה לדרך:)

להתראות בהמשך

צחי

ערך (קלילוֹת) – יוני. כל הזכויות לסיפור ולצילומים שמורות C לצחי

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה    

24 בפברואר 2011 מסע ליוון ולהרי הבלקן – חלק ראשון

שָני ויוסי שדה במסע צמוד לארץ שנוגעת, במיוחד במי שעובר בה על אופנוע.

זו רק ההתחלה, זו ההרגשה אחרי שחזרנו לארץ ממסע מדהים על גבי אופנוע באזור הרי הבלקן שבאירופה.

74.JPG
זה שנים שאני מטייל בארץ ובחו"ל, לפעמים עם אופנוע שטח לפעמים בג'יפ וגם ברגל. לפני כ-13 שנים חבר טוב ואנוכי, משפחתו ומשפחתי, יצאנו למסע ג'יפים של חודש ימים ביוון שרובו היה בשטח, את הג'יפים העברנו מחיפה לפיראוס. אז היה ברשותי טויוטה לנדקרוזר 73 ולחברי עופר אוגש לנדרובר דיפנדר, זה היה מסע מיוחד. אחד הדברים המשמעותיים שגרמו לי להנאה, היה דווקא השלב שלפני המסע, הכנת הרכב למסע והעברתו לחו"ל, כמובן שהטיול היה מדהים. עוצמות הטבע, הנופים, הלינות בשטח, המפגש עם המקומיים והחברה. כל אלו גרמו להצלחה.

הרעיון של אשתי אהובתי ושלי; מסע עם האופנוע לחו"ל, נולד בערך לפני כשנה. עוד לא ידענו אז לאן או לכמה זמן, אך הניצוצות בעיניים כבר החלו.
לאחר בדיקת אפשרויות, התגבשה ההחלטה; מסע לחודש וחצי באזור יוון והרי הבלקן.
ברשותנו BMW R1150GS מתוחזק טוב, אופנוע מצוין למסעות מסוג זה. ההכנות לטיול החלו: מחשבות רבות, שוטטות באינטרנט אל תוך הלילה, קניית ציוד וספרות, שפצור ושדרוג האופנוע, רשימות ציוד, רכישת מפות, הכנת המסלול והרבה שימחה בלב.

1.jpg

יום לפני היציאה, הדבר נראה לי אמיתי. הכל כבר מוכן; הציוד על האופנוע, ניירת מסודרת. אני בדרכי מביתי בערבה, אל דני מאלון הגליל, העברתי שם את הערב בבדיקות אחרונות של הציוד והניירת, למחרת רכבתי לחיפה ואחרי סידורים קצרים בנמל, העליתי את האופנוע לתוך בטן האוניה. זמן ההפלגה מחיפה לפיראוס היה ארבעה ימים, אנחנו הגענו בטיסה יומיים קודם להגעת האוניה. תהליך קבלת האופנוע היה קל ומהיר (חובה להצטייד בבטוח חובה לאירופה green card , ללא ביטוח לא ניתן להוריד\לקבל את כלי הרכב מהאוניה).
פיראוס היא עיר סואנת למדי עם כמות רכבים גדולה ולחצי תנועה בעיקר סביב הנמל. תחילת הרכיבה בעיר הייתה איטית ומסורבלת. האופנוע היה כבד מהציוד הרב שנשאנו ורחב יחסית למימדים מקובלים. אך האופנוע תיפקד טוב ועם הזמן התרגלתי למימדים ולמשקל. צלחנו עם פקקי התנועה והרגשתי טוב והחיוך חזר לפני.
הכיוון היה דרומה לפולופונז, לכפר בשם קלו נרו. (Kalo Nero) כבר ביום הראשון לרכיבה, הופתענו משינויי מזג האוויר הקיצוניים, מהפך בתוך דקות ספורות; משמש חמה, ליום חורפי מלווה גשם. הרעיון היה לרכוב לקצה הדרומי של יוון ומשם לעלות צפונה. באותו ערב התמקמנו ללינה ראשונה ומרגשת בשטח ולמחרת המשכנו לקלו נרו.

מקלו נרו המשכנו דרומה. אגב תקופת הטיול הייתה בחודשי יוני יולי, לפני עומס התיירות. מזג אויר מצוין, עם גשם שהקפיד להגיע יום יום מתחילת המסע ועד לסופו – בדומה להסתגלות למשקל האופנוע, גם לגשם הסתגלנו. מתקן ייבוש הכביסה הממונע מתוצרת BMW היה לאחד האבזרים החשובים במסע. הדרך דרומה הייתה יפה, חלקה לאורך החוף וחלקה בהרים. הכבישים רגועים ומדי פעם חצינו כפרים ציוריים. בדרכים נופיות מסוג זה, בשונה מנסיעה בתוך רכב, הרכיבה על האופנוע מעצימה את חווית הטיול, מרגישים ונושמים את האוויר הפתוח ואת הטבע. בערב הגענו לקרדמילי, (Kardamili) כפר מדהים עם חופים נפלאים, במרכז הכפר בתי קפה, טברנות וחנויות קטנות למזכרות. הכפר הוא גם בסיס יציאה לטרקים. התמקמנו בקמפינג מדרום לקרדמילי, קמפינג נחמד ויחסית ריק. תשומת הלב שלי נמשכה לאוהל שלידו חנה BMWr1200gs. מיד עלה חיוך גדול על פני, לאחר דקות ספורות פגשנו את בעליו של אופנוע. את המשך הערב העברנו ביחד, שתינו בירה וניהלנו שיחות אל תוך הלילה. הבחור מגרמניה מטייל לבד ושוטר במקצועו. בנוסף, בקמפינג היו זוג גרמנים נחמדים שמטיילים עם קרוון, הזוג הם חובבי טיולי מערות. מאוחר יותר מצאנו את עצמנו בתוך מערה שאורכה כ-12 קמ' ומאוד קווינו להצליח לצאת ממנה. נשארנו בקרדמילי ארבעה ימים, יצאנו לטרק יומי בהרים, טילנו בחופים, נהנינו משיחות על אופנועים וטיולים עם חבורת הגרמנים בקמפינג (מה צריך יותר הבנאדם בחיים).

זמן סידור הציוד והעמסתו על האופנוע השתפר מיום ליום; פרידה מהחבר'ה, צילומים והחלפת כתובות. המשכנו צפונה לכיוון העיר פטרס, (Patras) מרחק רכיבה היה כ- 300 ק"מ. מדי פעם הרגשתי ששָני נרדמת במושב האחורי, בדרך כלל זה מאוד מלחיץ אותי, אבל הפעם בגלל הציוד הרב על האופנוע, שעטף את שָני ושימש לתמיכה, זה קצת הרגיע אותי. בפטרס הצטיידנו במזון, לקראת חשכה (בתקופה זו של השנה, אור יום עד 22:00) התמקמנו ללינת שטח בהרים שמצפון לפטרס. הכנו את ארוחת הערב, שתינו קפה וסיכמנו את היום.

למלוחורה הגענו בערב. כפר ציורי, שקט ומאוד נעים. ניסינו לברר על מקום שינה. אדם נחמד שהוא בעל המסעדה היחידה בכפר, הפנה אותנו לאחת המשפחות המשכירה חדרים. הפעם לא הינו צריכים לפרוק את הציוד והאוהל מהאופנוע, שכרנו חדר מדהים מעוצב בטוב טעם, כולל מטבח גדול עם כל הציוד הנדרש ומרפסת קטנה המשקיפה אל הנוף.

19.jpg
הדרך לפלדברכי הייתה בשטח, כדי להגיע עדיה, רכבנו בנתיב קשה במגמת עליה, עד למעבר ערים בגובה של 2,300 מ'. לאחר מכן, התחיל להיות מעניין; ירידות מאוד תלולות, אדמה בוצית ופניות מאוד חדות שבחלקן לא הצלחתי להסתובב בפעם אחת. באחת העצירות למנוחה, עלה מולנו ג'יפ מיצובישי פג'רו. הנהג הזהיר אותנו לגבי המשך הדרך. הוא אמר שהדרך קשה, בוצית ועם מעט אחיזה. באותו הרגע איבדנו משהו מהבטחון ויחד עם זאת החלטנו שאנחנו ממשיכים לנהר. האדרנלין התיז לתוך הדם והמשכנו לרכב במורד. הדרך הפכה להיות קשה יותר וכללה מעברי בוץ ומים שבתוכם זרוקים בולדרים. בקטעים הקשים, שָני ירדה מהאופנוע ואני עברתי אותם לבד. לקראת ערב הגענו לנהר, מקום מדהים לסיים את היום ולהקים בו את בית הטקסטיל שלנו.
למחרת בבוקר, צעדנו בתוך המים במורד הנהר לפלדברכי, (פרוש השם; "גשם לעולמים") המקום הוא תופעה מעניינת; תקרת סלע עם מים שנובעים ממנו ללא הפסקה. הדבר מדמה יער גשם עם צמחית אופיינית ליערות גשם ואולי היה בכך רמז לגשם הסוחף שעוד מחכה לנו בהמשך. היה כיף גדול.

23.jpg

אם מחפשים מקום לחניון לילה. אין כמו להרדם לצליליו הצלולים של נחל

למחרת המשכנו דרך השטח בתוך יערות ארזים, שבילים מפותלים, עליות ומורדות, תצפיות יפות ומדי פעם, חציית כפרים. לאחר כארבע שעות, עלינו לכביש ופנינו שוב לקרפניסי, כמובן שהגשם היומי הגיע, אך הפעם בעוצמות חזקות במיוחד. לא הספקנו לעבור לחליפות הגשם. ניסינו למצוא מקומות מסתור אך לשווא. באחד הכפרים שלאורך הדרך, פגשנו זוג אנשים מבוגרים שראה אותנו רטובים וסחוטים, בחמלתם כי רבה, הציעו לנו להיכנס לביתם ולחכות עד שהגשם יחלוף. הם כיבדו אותנו בקפה, תוך ניהול שיחה מעניינת בשפת הידיים. הגשם נחלש, לבשנו את ציוד הגשם, נפרדנו ממארחינו הנדיבים והמשכנו צפונה לקרפניסי.

הגשם המשיך לרדת כל הדרך עד לקרפניסי. באותו יום שָני לא הרגישה טוב, החלטנו שהלילה אנחנו לנים בבית מלון. למחרת בבוקר, ניגשנו לבית החולים. שָני עברה בדיקות מקיפות, כמובן שלא הופתענו מתוצאת הבדיקות, צוות הרופאים בירך אותנו במזל טוב והודיע לנו חגיגית כי שָני בהריון (-: בסוף החודש השני.
שמחים וטובי לב, עלינו שלושתנו על האופנוע ועזבנו את קרפניסי סופית. המשכנו צפונה. רכבנו בדרכים צדדיות ובדרכי עפר. נהנינו מעוצמות הטבע, מהנופים ומהלינות בשטח. לאחר יומיים, הגענו לחבל תסאליה לעיר קלמבקה (Kalambaka) שהיא שער הכניסה לאתר המרשים מטאורה. קלמבקה היא עיירה ציורית ותוססת, יש בה מגוון של מסעדות ומבחר בתי קפה. התמקמנו בקמפינג מסודר בעיר, עם תנאים מצויינים שכללו בריכה, מכבסה, שרותים ומקלחות ברמת נקיון גבוהה במיוחד. למחרת ביקרנו בצוקים המדהימים בני ה-60 מליון שנה שבאתר מטאורה. צוקים מהמרשימים בעולם ועל כל אחד מהם מונח מנזר. פירוש השם "מטאורה" הוא "מנזרים תלויים" וזו ההגדרה הטובה ביותר לתאר את קסמו של המקום. ניתן להגיע לכל אחד מהמנזרים, אנחנו הסתפקנו רק בשניים. מכאן עלינו על הנתיב לצפון יוון.

בדרכנו צפונה, לאחר הביקור במטאורה, נכנסנו לעירה הרומאית מצובו במטרה לערוך סיור קצר ולהצטייד במזון. כאן הבנו את הצד החיובי של המושג "תזמון", באותו ערב החל שם פסטיבל פולקלור מסורתי, כזה המתקיים רק פעם בארבע שנים; תהלוכת להקות בדרך לכיכר המרכזית של העיירה, עם כלי נגינה, דגלים ותלבושות ייצוגיות, מלווים בשירים וריקודים מסורתיים. תושבי מצובו הם צאצאי נוודים. שבט של רועי צאן. הגברים הזקנים לבושים עדיין בגדים מסורתיים והנשים לבושות חצאיות ארוכות, לראשן מטפחת ושערן קלוע צמות. הפסטיבל נמשך יומיים. כמובן שנשארנו שם לרקוד עד לסוף הפסטיבל.

הכיוון שלנו הוא חבל זגוריה שבצפון יוון (יוון ההררית). אך לפני זגוריה, עצרנו בעיר יונינה (Ioannina) שבמחוז אפירוס, הממוקמת על גדות אגם פאמבוטיס. יונינה היא עיר נעימה. ברובע העתיק מפוזרים בתי קפה ומסעדות. בזכות האוניברסיטה הממוקמת כאן, ישנה בעיר אוירה צעירה ושמחה. בנוסף, מוקדש פארק נכבד לשליט עלי פאשה שמונה ע"י העות'מנים במאה ה-18 למושל העיר. יונינה היא שער הכניסה לאזור זגוריה. התוכנית שלנו הייתה דווקא לא להתעכב שם, אלא כרגיל להצטייד במזון וכוס קפה ולהמשיך צפונה. אבל כל תכנית היא הרי בסיס למשהו אחר…וכ-30 ק"מ צפונית ליונינה תקלה באופנוע. רעשים איומים מאזור הבקאקס, חופש בציר הגלגל האחורי ונזילת שמן. הבנתי שהמיסב הגדול בתוך הבקאקס התפרק. טלפון ל"אלכסים" (מוסך BMW בארץ), תאור הבעיה – ואכן הם מאשרים את האבחנה. החלטנו לחזור אל יונינה וקיווינו למצוא מוסך של BMW. כנראה שהיינו תמימים ממש. נו. למחרת מצאנו מוסך קטן, לא ממש של BMW, אבל  זה מה יש. המכונאי דווקא  נראה לי מבין עניין. אמר שהוא מסוגל לבצע את התיקון. את החלקים היה צריך להזמין מאתונה, דבר שעלול לקחת מספר ימים. חזרנו לקמפינג ללא האופנוע, במהלך הטיול כשהתמקמנו בקמפינגים מסודרים, פגשנו מדי פעם מטיילים עם אופנוע, מיד נוצר קשר בזכות האופנועים, הפעם בקמפינג ביונינה היינו טיילים רגילים ללא האופנוע. ובלי אופנוע, אופנוענים אחרים לא ממש התלהבו ליצור איתנו קשר, שיהיה.

לאחר יומיים, הגיעו חלקי הבקאקס מאתונה והמכונאי סיים את התיקון. העמסנו את הציוד ויצאנו לכיוון חבל זגוריה שבהרי הפינדוס. הרכיבה הייתה מלווה בהרבה עצירות לצורך בדיקת חופש הגלגל, נזילות שמן ובעיקר כדי לשקם את השקט הנפשי שלי. זגוריה היא אחד מהאזורים היפים ביוון; מרחבים ירוקים, הרים גבוהים והמון מים. בתור ישראלים ובמיוחד כאלה מהערבה, קשה להתרגל לכמויות המים האלו. המיוחד בזגוריה הם 46 כפרים ציוריים, עם סמטאות צרות, בתי האבן ייחודיים עם גגות צפחה. בנוסף, ישנם באזור גשרים עתיקים מרשימים העשויים אבן. באיזור זגוריה יש מגוון מסלולים רגליים. ראשון הכפרים שהגענו אליו היה מונדנדרי(Monodendri) כפר יפה ומאד תיירותי המהווה נקודה מרכזית לקבלת מידע על האזור. עצרנו שם כדי לחפש מידע על טרק בקניון הוויקוס. מסלול היוצא מהכפר הזה. קניון וויקוס הוגדר כפארק לאומי והוכר כקניון העמוק והצר ביותר בעולם. קירותיו מגיעים עד לגובה של 1000 מטר (!) והוא מושך לתוכו מטיילים רבים. באותו ערב התמקמנו ללינה בשטח על גדות הנהר, כרגיל הכנו ארוחת ערב, כוס קפה,שיחות לאור הכוכבים רק שלא יגמר לנו הלילה.

למחרת, המשכנו דרך השטח בתוך יערות ארזים, שבילים מפותלים, עליות ומורדות, תצפיות יפות ומידי פעם חצינו כפרים. לאחר כארבע שעות, עלינו לכביש ופנינו שוב לקפרניסי. כמובן שהגשם היומי הגיע, אך הפעם בעוצמות חזקות במיוחד. לא הספקנו לעבור לחליפות הגשם. ניסינו למצוא מקומות מסתור, אך לשווא. באחד הכפרים שלאורך הדרך ראה אותנו זוג אנשים מבוגרים, שאנחנו רטובים וסחוטים. הם הציעו לנו להיכנס לביתם ולחכות עד שהגשם יחלוף. בבית שתינו קפה. ניהלנו איתם שיחה מעניינת בשפת הידיים. הגשם נחלש. לבשנו את ציוד הגשם, נפרדנו מהמארחים הנדיבים והמשכנו צפונה לקפרניסי.

זה המטבח שלנו וזו אחת מהשפיות המדהימות בעולם

למחרת השכמנו קום, מתכוננים ומתרגשים לקראת הטרק בקניון הויקוס. השארנו את האופנוע במונדנדרי. קבענו עם אחד התושבים שבסוף המסלול הוא יגיע לאסוף אותנו. התחלנו את המסלול במגמת ירידה לתוך הערוץ. ירידה ארוכה מלווה בשיחי פטל לרוב ובעצי דולב. ההליכה בערוץ היתה מאוד נעימה וכללה הפסקות קפה ושחייה בנהר. לקראת אחר הצהריים, כשהיינו עדיין באמצע המסלול, התחיל גשם זלעפות. מבול שלא נפסק ולא חשב להרגע. מצאנו מחסה מפניו אך הזמן התחיל לדחוק, היינו חייבים להמשיך ולסיים את הציר לפני רדת החשיכה. ככל שהתקדמה הצעידה, מצאנו שאנחנו לא רק סחוטים ממים אלא גם מעייפות. למרות המצב העגום לא הפסקנו לצחוק. העלייה מתחתית הערוץ לנקודת סיום המסלול, היתה מתישה ובנוסף, סחבנו משקל עודף של הבגדים שנרטבו והכבידו. כך שכשהגענו לסוף, סמוך לכפר ויקוס היינו גמורים קומפלט. היה קר ולא היו לנו בגדים יבשים. התקשרנו לבחור היווני ממונדנדרי כדי שיגיע לאסוף אותנו.הוא הופיע רק לאחר כשעה . בחור נחמד עם דייהטסו- טריוס גיר רגיל, שלא סוחב בעליות ובקושי נוסע. הנסיעה נראתה לנו כמו טירונות שלא תיגמר לעולם. כשהגענו לאופנוע, רוב הציוד עליו היה רטוב. למרבה המזל, לבחור היה מלון במונדנדרי וכמו שאנחנו אנשי שטח, אוהבי טבע – כל כך שמחנו להיכנס לבית המלון, כל מה שרצינו זה להפשיר, להפשיר ולהפשיר.

למחרת בצהריים לאחר שרוב הציוד התייבש עזבנו את חבל זגוריה, בסביבות השעה 20:00 הגענו למעבר הגבול עם אלבניה.

במהלך המסע, כאשר החלפנו חוויות ומידע עם מטיילים אחרים, רובם הזהירו אותנו מפני כניסה לאלבניה. לא אמרו לנו דברים ספציפיים, אבל הזהירו. בכניסה לאלבניה היו לנו קצת פרפרי חרדה בבטן. השעה הייתה 22:00, היעד; העיר הדרומית סרנדה. (Saranda) מרחק של כשעתיים רכיבה. כבר בתחילת הדרך, ראינו שיש הבדל תשתיתי עצום בין יוון לאלבניה; הכבישים נידחים וצרים, ללא סימון, תאורה ושילוט. ברכיבה הייתי צריך להתרכז יותר מהרגיל בבלת"מים בכביש שהיה מחורר בבורות, חריצים ושקעים לרוב. חצינו כפרים שבמרכזם מסגד. מרבית כלי הרכב שפגשנו היו מרצדס מהסוג הישן – כמו בלבנון. הרגשנו שאנחנו מטיילים ברשות הפלסטינאית.

48.jpg

זה היה מאוד מצחיק ומהנה. לגבי החרדות מפני אלבניה; מיד עם הכניסה למדינה, הן חלפו כלא היו וההרגשה הייתה מצויינת. לאחר כשעתיים – בסביבות חצות – הגענו לעיר סרנדה. בשעה כזאת מאוחרת, העיר נראתה כאילו הערב רק התחיל. מצאנו מקום סואן. צפיפות רבה של רכבים במרכז העיר ובטיילת. הרחובות היו גדושים באנשים, בתי הקפה ומסעדות היו פתוחים ופעילים. מסתבר שהעיר הדרומית סרנדה היא בירת התיירות והבילויים של אלבניה. כשהגענו למרכז העיר, ניגש אלינו שוטר (אגב אין רמזורים בעיר, השוטרים עומדים בצמתים ומכוונים את התנועה) ושאל אותנו במה אפשר לעזור. השבנו כי אנחנו מחפשים את אזור המלונות. הוא שלף מיד טלפון וביקש שנחכה כמה דקות. צ'יק צ'ק הגיעה מרצדס והנהג סימן לנו לנסוע אחריו. לאחר נסיעה קצרה, הגענו לבית המלון. הוא נראה לנו מאוד מפואר-בנוסח מזרח תיכוני כמובן. זוהר בצבעי בורדו וטורקיז. לא התלהבנו במיוחד ויחד עם זאת, החלטנו לבדוק מה הוא מציע. מחיר לחדר וארוחת בוקר, כולל חניה בטוחה לאופנוע, תמורת 25 יורו. לקחנו את הדיל. יצאנו להסתובב ולבלות באיזור הטיילת ומאוד נהננו. לבסוף חזרנו לביתנו הצבעוני והזמני לחנוק את המזרון.

בבוקר, אחרי שעות שינה מעטות. התארגנו במהירות ועזבנו את סרנדה, המשכנו צפונה לאורך החופים המדהימים של אלבניה. אני שוב מציין – חופים מדהימים! מצד מערב חופי לגונות חוליות וממזרח, מקומות בהם ההרים משתלבים עם הים. הכבישים הם נופיים ומפותלים. הנסיעה בהם איטית. מדי פעם חצינו כפרים ופגשנו תושבים פשוטים ומסבירי פנים. שָני לא הצליחה לעמוד בפני יופי החופים ומדי כשעה, עצרנו כדי שהיא תוכל לבדוק את איכות המים וזה היה חייב להיות בשחייה כמובן. בהמשך הדרך צפונה, חצינו את עיר החוף וולורה (Vlora)שם נחה אחת הלגונות היפות ביותר בעינינו; נרטה.

49.jpg

מדורוס המשכנו עוד צפונה, לכיוון שקודרה (Shkodra) שבצפון אלבניה. במהלך הרכיבה האיטית והצפופה בתוך שרשרת הכפרים, הרגשתי שאנחנו נמצאים במדינה שעוד רגע אחד הולכת להשתנות. השינוי הוא ממצב של מדינת עולם שלישי, למדינה מודרנית המצליחה לממש את הפוטנציאל הכלכלי והתיירותי שבה, בזכות השמש הים תיכונית, החופים ועוצמות הטבע שבמרכז המדינה. לאחר כ-200 ק"מ, הגענו למרגלות העיר שקודרה. חצינו את אגם שקודרה המרשים. באחד הכפרים שבדרך על שפת האגם עצרנו במסעדה קטנה ושָני הזמינה מרק. בעקבות ההזמנה, הלך בעל המסעדה לקנות את המצרכים, רק כשחזר התחיל להכין את המרק ומאוד השקיע בו. כמו בבדיחה על מסעדה שהלכו בה לגדל ירקות ברגע שהזמנתם סלט, כלומר צריך סבלנות של ברזל. כשהמרק נחת לבסוף על השוחלן, הוא השכיח את הכעס בשניה, היה פשוט נ פ ל א. פניו של בעל המקום שזכה מייד למחמאה, התמלאו בחיוך גדול ובגאווה. עזבנו את אלוף המרקים של אלבניה וכעבור זמן קצר הגענו אל מעבר הגבולות בין אלבניה למונטנגרו.

57.jpg

בפרק הבא: מונטנגרו. מדינה קטנה קטנה ויחד עם זאת, מעצמת טבע.

ערך יוני. כל הזכויות C על הסיפור והצילומים שמורות ליוסי שדה

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 9 תגובות, הוסף תגובה    

16 בפברואר 2011 לקחת ת'זמן בטזמניה!

צחי – עוד חבר מהיבשת שאפשר לרכוב בה לנצח.

על סיבוב מעורר חשק שעשה בטזמניה.

שלום. מסידני אוסטרליה.

אני חי באוסטרליה ב- 9 השנים האחרונות. רוכב על אופנועים מאז גיל 16, לפני 22 שנה. במשך 5 שנים היה בבעלותי BMW GS650 Dakar ואיתו חרשתי את מדינת ניו-סאות'-וויילס. זה שנתיים מאז שדרגתי ל- 800GS, הרחבתי את טווח מסעותי מעל לרדיוס של 1000 ק"מ. אחד המסלולים החביבים עלי, הוא לאורך החוף הדרומי (דרומה מסידני), חבל ארץ המצטיין בנוף גבעי והרבה חוות של יצרני חלב. רכבתי בהרי האלפים האוסטרלים (כ- 5 שעות מסידני), שהם חלק מהפארק הלאומי המדהים Kosciuszko. יופיים של הפארקים הלאומיים כאן, בא לידי ביטוי בכמות חיות הבר שאתה פוגש בהם – ברוב המקרים קנגרו ווומבאטס wombats אך בכמה מקומות, כמו בסנואי מאונטנס Snowy mountains ראיתי סוסי בר, אמו (היען האוסטרלי), נחשים מכל הסוגים ועוד הרבה בע"ח. כמה שזה נשמע מרתק, הדבר יכול להיות מסוכן מאד ורוב הרוכבים (השפויים) לא יחשבו אי פעם לרכוב בשעות הזריחה/דמדומים אלא אם הדבר הכרחי.

להלן החוויות המרגשות ממסע האופנועים שלי באי טזמניה הקסום, הממוקם דרומית לאוסטרליה העיקרית, משובץ הנופים, העיירות הציוריות וההיכרות האישית עם הטבע.

Tasmania_Route.jpg

DSCF0366.JPG

טסמניה, הקטנה במדינות אוסטרליה (והאי ה – 26 בגודלו בעולם) משכה את תשומת ליבי כבר זמן רב.
שבועיים חופש בתקופת החגים (Christmas / New Year) סומנו על לוח השנה ותכנון המסלול החל.
כבר בשלב ההכנות, שכללו גלישה בכמה אתרים ופורומים של רוכבי אופנועים, גברה אצלי ההרגשה שהטיול הזה יהיה חוויה אחרת.

חברים בדרך למעבורת

כיוון שהמעבורת היחידה לטזמניה יוצאת ממלבורן (זו שמסידני בוטלה לפני כמה שנים) ניצלתי את ההזדמנות לרכוב מסידני למלבורן דרך החוף – מסלול שאני אוהב במיוחד.

התכנון היה לרכוב דרומה מסידני ל Mollymook ולבלות יומיים עם חברים. משם, להמשיך לאורך החוף, ולהגיע למלבורן, לבלות עוד יומיים עם חברים. לבסוף, לתפוס את המעבורת ל Devonport ולרכב בטסמניה 6 ימים, שיכללו לינה באוהלים ורכיבת שטח.

יצאתי מסידני בבוקר יום ראשון והגעתי ל Mollymook כעבור כ- 3.5 שעות רכיבה. זו עיירת נופש ציורית השוכנת לאורך חוף לבן שלא נגמר, ובתים קטנים להשכרה נמצאים בכל פינה.
לאחר שתי לילות המשכתי דרומה לאורך החוף, בדרך מרוצפת שדות ירוקים העוברת רובה ככולה בפארקים לאומיים שנמתחים לאורך מאות קילומטרים, דוגמת ה Yambulla State Forest.

את הלילה באמצע הדרך למלבורן העברתי בקמפינג בסיסי ביותר על החוף הדרומי ב-Cape Conran.
למחרת, כשהתגלגתי למרכז מלבורן, מד החום הראה 39 מעלות (בצל), אבל הבירה הצוננת בפאב יחד עם רפי השכיחו את החום דיי מהר.

DSCF0369.JPG

אחרי יומיים נעימים במלבורן, בה גרתי בעבר, עליתי בערב על המעבורת יחד עם שני חברים שהצטרפו ברגע האחרון- דויד עם ה Yamaha XT 650, אותו קנה רק יום קודם מבחור במלבורן ואריק שהצטרף עם רכב ליווי בעל הנעה כפולה הערוך היטב לרכיבת השטח שציפתה לנו. האופנועים נקשרו בזריזות ברצועות מחוברות לבסיס המעבורת ויצאנו לדרך.

Tasi_D_0379.JPG

משמאל לימין: ימאהה דוד אריק ב.מ.וו. ועבדכם. ברקע רכב הליווי.

נופים עוצרי נשימה וכבישים שנוצרו לשני גלגלים

לאחר 12 שעות (לא נעימות במיוחד) בחציית מיצרי ה – BASS ירדנו מהמעבורת ב Devonport ורכבנו דרומה לעבר Mt. Cradle. הנוף היה מעורר לאחר לילה של שינה טרופה. גווני הירוק, שכמותם ראיתי כבר בניו-זילנד (וגם באזורים מסוימים בצ'ילה) תמיד מפליאים אותי מחדש. Mt. Cradle שוכן למרגלות אגם קטן והמראה עוצר נשימה. אחרי שעה ארוכה של מתיחת רגליים המשכנו ברכיבה לכוון החוף הצפון מערבי.

PC250053.JPG

המעבורת עוזבת את מלבורן דרומה

גם הרכיבה לכוון Stanley היתה מדהימה. העייפות חלפה כלא היתה בזמן שרכבנו בתוך יערות, על גדות אגמים וחצינו נהרות. הכבישים באיכות משובחת ולעיתים נראה שהסיבובים תוכננו ונסללו על ידי רוכבי אופנוע.

קשה להסביר את הרגשת הרכיבה למי שלא התנסה בה. אין "התעסקות" עם הרדיו או המזגן ומתמקדים רק בהנעת המכונה קדימה. לא יכולתי שלא להיזכר בספרו של רוברט מ. פירסיג, "זן ואומנות אחזקת האופנוע":
"בנסיעה על אופנוע רואה אתה דברים בצורה שונה לגמרי משניתן לראותם בכל דרך אחרת. כשאתה במכונית, מצוי אתה כל הזמן בתוך תא, ומאחר שאתה מורגל בכך, אינך תופס שמה שרואה אתה מבעד לשמשה אינו אלא עוד ממראותיה של הטלוויזיה. אתה צופה פסיבי, בעוד הכל נע מולך בחדגוניות, כשהוא נתון במסגרת. בנסיעה על אופנוע נעלמת המסגרת. אתה נמצא במגע הדוק עם הכל. אתה ב-ת-ו-ך המתרחש, ולא עוד צופה בו בלבד; ותחושת הנוכחות היא מהממת".

את הלילה העברנו בעיירה הקטנה Stanley הנמצאת לחופו של חצי אי קטן הנמתח צפונה. למחרת רכבנו לחוף המערבי של טסמניה, המאופיין במיעוט אוכלוסיה, נופים פראיים והרבה בעלי חיים. יצאנו לכיוון Arthur River שהיא נקודת ההתחלה ל-Western Explorer – מסלול הנחשב לאחד היפים והמומלצים לרכיבה. נתיבו מחבר בין הצפון והדרום של ה Takrine – אחד האזורים הגדולים היחידים בעולם של יערות גשם ממוזגים. למרות היותה של הדרך לא סלולה (עדיין), גם רכבים ללא הנעה כפולה יכולים לעבור בה. בחלק הצפוני של המסלול מצויות כמה עיירות דייגים קטנות כגון Couta Rocks. הדרך ל Corinna אינה ארוכה (כ- 110ק"מ לא סלולים) אבל כדי להינות מהנוף המרשים, השקט הרועם (כשמכבים מנוע) והצמחיה שמשתנה ללא הכר, נסענו לאט והרבנו בעצירות.

ל- Corinna הגענו בשעות אחר הצהרים המאוחרות והאוהלים נפתחו באתר הקמפינג הקטן על גדות ה- Pieman River. בארוחת הערב החלפנו חוייות רכיבה. למחרת יצאנו לשייט הקאייקים בנהר – חוויה בלתי רגילה ומומלצת בחום. הנהר עובר בתוך יערות גשם וניתן לרדת במקומות מסומנים אל הגדה ולצעוד בתוך היער למפלי מים נסתרים.

Tasi_D_0429.JPG

לאחר שחזרנו, העמסנו את הציוד על האופנועים, עלינו על המעבורת הקטנה שחוצה את הנהר והמשכנו לכיוון אגם St. Clair, שנמצא במרכז טסמניה. גם הדרך הזו משובצת בנופים עוצרי נשימה ומלאה בנהרות אגמים ומפלים.
את הלילה, שהיה הקר ביותר בכל שהותנו (4 מעלות בלבד) העברנו שוב בקמפינג על גדות אגם. היה זה לילה בהיר והירח האיר את האגם וההרים. את ארוחת הערב חלקנו עם כמה חיות כיס שהתקרבו ללא חשש.

PC280098.JPG

חיוך ממלא את הקסדה

למחרת רכבנו לכיוון עיר הבירה Hobart.
כיוון שמטרת הטיול היתה להנות מהטבע, הוחלט פה אחד (שלי) לא להתעכב בעיר ולהמשיך לכיוון חצי האי הטסמני (Tasman Peninsula) ולהעביר שם את הלילה. הגענו ל Nubeena לקראת חשיכה וכשהאוהלים הוקמו על החוף בפארק הקראוונים המקומי הרגשנו את העייפות המצטברת.

למחרת, אחרי רכיבה קצרה הגענו אל פארק השדים הטסמנים (Tasmanian Devils Park). חיות אלו נמצאות בסכנת הכחדה ממשית בעקבות מחלת סרטן החך המועברת מאחד לשני במגע בלבד. חמשת השדים שבפארק נקיים מהמחלה והמטרה היא לנסות ולהרבותם.

DSCF0556.JPG

את הדרך צפונה, במעלה החוף המזרחי עשינו ברכיבת שטח לאחר שמצאנו כמה שבילי עפר שלקחו אותנו בין שדות ירוקים לכוון Coles Bay.

את הלילה החמישי והאחרון באי הטסמני העברנו ב- Iluka. למחרת יצאנו להליכה קצרה ב-Wine Glass Bay שבתוך הפארק הלאומי Freycinet. את הפארק מייחדים סלעי גרניט עצומים המכילים Feldspar – סוג של סיליקה מתכתית ורודה, שצבעה מעצים את יופיו של האזור. המפרץ עצמו נראה כיצירה מדהימה של הטבע בשילוב הוורוד של סלעי הגרניט, הצמחיה הירוקה וגווני כחול\טורקיז של המים.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

12 בפברואר 2011 עמיר בבאחה: סיבוב אחרון ופרידה

המשך הרכיבה לבאחה, חלק 2

Baja-12_25-30_10-110.jpg

ראשית אני רוצה לתקן טעות שעשיתי בפרק הראשון. השעון בדרום הבאחה משיג את זה בחלק הצפוני של הבאחה בשעה, ולא כפי שנכתב קודם לכן. למי שישקול רכיבה במקום ביום מן הימים.
קסמו של מפרץ גוזאנגה גרם לי לא לרצות לעזוב את גן העדן הזה. ובנוסף, אנחנו שבעה שחלקנו ערב מקסים של צחוק, אוכל וחברותא, הרשנו לעצמנו להודות שהיה קשה למדי להפנים שהגיעה העת לומר שלום.

ארבעת האמריקנים, דן, ג'ף, ג'ו ו'רוקפלר' הכינו עצמם לתזוזה ברכב הבאגי המדברי שלהם. הם אמרו שבכוונתם להמשיך כ -30 מייל דרומה בדרך העפר המשובשת שיצאה מגוזאנגה ולהגיע ל"פינת קוקו" Coco corner. אמרתי להם כי גם אני תכננתי לעבור שם, וכעבור עוד 12 מייל להגיע ל'כביש באחה 1', הדרך הראשית והיחידה אם מישהו רוצה לחצות את הבאחה כל הדרך מצפון לדרום על אספלט. תכננו להפגש בקוקו. זו הפעם הראשונה בה שמעתי על המקום הזה, שמאוחר יותר הסתבר לי כי הוא נקודת עצירה ומנוחה ידועה בקרב הרוכבים המדבריים של הבאחה.
האמריקנים והבאגי הצהוב שלהם עזבו ואני עסקתי בהכנות לקראת צאתי לדרך; אריזת ארגזי הצד וחיבורם למתלים היעודיים באופנוע, לבישת בגדי הרכיבה, מעבר מסניקרס לזוג מגפי רכיבה מקצועיים כבדים ומגושמים, תוך הקפדה שאני נועל אותם באופן הנוח ביותר, כדי שגם יאפשרו גמישות בתפעול מנופי הרגליים.
אמרתי שלום לאנשים המקסימים, הנעימים והרגועים במלון אלפונסינו תוך לחישה לעצמי בתוך הקסדה: " עוד אשוב גוזאנגה…"
קפצתי על אוכף האופנוע ובאופן הכי טבעי, יצאתי לרכיבת שטח. לא יכולתי להמנע מהמחשבה כי במקום מגורי בדרום קליפורניה, למרות שהטבע שופע שם בכל פינה סביבי – יש חוקים ותקנות שאינן מאפשרות לי סתם לצאת לרכיבת שטח כשמתחשק לי. בעוד שכאן, הגישה לרכיבת שטח היא כל כך טבעית, אין אופציות אחרות. אין חלוקה בין המקומות המותרים ואלה האסורים. כאן האדם והטבע אחד הם.
וכך נעמדתי על תמוכות הרגליים ונתתי לאופנוע להתמודד עם הבורות, האבנים, החול והצרות תחתָי. הייתי קצת מכווץ בשעה הזו של הבוקר, אך ככל שהזמן חלף, הכל החל לזרום בנינוחות. כך שגם המהירות זרמה כלפי מעלה והרגשתי פשוט ב ג ן  ע ד ן! כל כך הרבה פעמים רציתי להיות בדיוק במצב הזה, רוכב בשטח, מנווט דרכי במדבר באיזור נטוש ורחוק מצויליזציה מערבית. שמחתי על החלטתי לקנות גלון סְפֶּר. זה הוסיף לי בטחון ושחרר אותי מדאגה בסיסית; דלק.
הדרך התפתלה בין הגבעות ומשכה לקטע ישר שנמתח לאורך מישור ובמרחק התרוממה מעין קשת מעל לנתיב וככל שהתקרבתי יכולתי כבר להבחין בכיתוב ; "הפינה של קוקו".זו אינה טעות. זה קוקו.

אין לי ממש מושג לגבי ההיסטוריה של הבחור, אך הוא ישב שם, תחת סככה שהיא סוג של חדר אורחים ולידו דן, ג'ף, ג'ו ו"רוקפלר" בידם בירה קרה מקשיבים לסיפורים של קוקו. האיש מלא בסיפורים על עברו המפואר. החנתי את האופנוע זרקתי שלום ולחיצת יד לקוקו והצטרפתי לחבורה. מבט מהיר לקירות, הם נראו כמו לוח מזכרות והקדשות תודה. מכוסים באין ספור צילומים של אופנוענים ואופנועיהם,. על רבים מהם שורבטו הקדשות אישיות לקוקו. הרבה חלוצות טי נושאות סמלים-לוגויים מחוברות לקירות וכמובן כרטיסי ביקור של אין ספור מבקרים. התקרה מוקדשת לדבר אחד בלבד: תחתוני נשים. בכל המידות והצורות של תחתוני נשים, זה המקום של קוקו וככה הוא אוהב את זה. מצאתי את הישיבה עם קוקו והחבר'ה מרתקת ומשעשעת. שמענו צ'יזבטים מתחת לתקרת התחתונים, כמובן שהתפאורה חייבה בדיחות של גברים… כמו שקוראים לזה.

לקוקו יש ספר מבקרים וכל מבקר מוזמן לחתום ולכתוב משהו. כל דבר. אני חתמתי בכרך השביעי של ספר האורחים המיתולוגי. קוקו גידם בשתי רגליו. הסיבה היא הסתבכות של מחלת הסוכרת. הרגשתי צער רב וחשבתי לעצמי איך אני הייתי מסתדר אם הייתי קטוע שתי רגלי. אך קוקו הוא איש אמיץ. נשמתו ורוחו מלאי חיים בהתחשב בתנאים, כולל העובדה שהוא חי במקום מבודד ונידח במדבר. עוד עלתה במוחי המחשבה על המקריות בכך שאני עובד בחברת ביוטכנולוגיה גדולה, המפתחת תרופות למחלות קשות ריפוי ולמעשה אני בצוות מחקר, שמטרתו לפתח תרופה למחלת הסוכרת. זה מסוג הדברים המעניקים תחושת חשיבות, לדברים שאני עושה במקום העבודה שלי. אולי באחד הימים אנשים כמו קוקו יוכלו להציל את רגליהם.

יצאנו כולנו מתחת לסככה וקוקו לקח אותנו לסיור בחצר האחורית שלו. מצאנו פינת טלויזיה וסביבה בחצי גורן מושבי אסלה. ההצגה היתה גולגולת פרה שהיתה מונחת על המכשיר וכולנו הצטלמנו איתה.
זהו. לאחר הסיור הקצר הגיע הזמן לומר שלום ונפרדנו. קוקו נשאר כמובן.

Baja-12_25-30_10-120.jpg

הבחורים קיפצו לתוך הבאגי שלהם והפליגו צפונה לכיוון סן-פיליפה – שם יש להם בית ואני דילגתי על האופנוע, נופפתי לשלום והמשכתי ברכיבה, עוד 12 מייל אל הכביש הראשי. לזמן קצר בעודי מתרחק מהפינה של קוקו הרגשתי עצב מסויים. ידעתי כי הלילה המופלא ההוא שכייפנו ביחד עבר ואיננו. כנראה לא אראה שוב את ארבעת האמריקנים טובי המזג והמשעשעים. הבנתי שכל זה כבר שייך לעבר. זה חי, כל עוד היינו שם. חגגנו סולידריות אנושית. עכשיו הקטע הבא בבאחה יכול להיות טוב או רע – זה תלוי רק בי.
התכנית שלי הייתה לרכוב צפונה ולבלות את הלילה בסן-קוונטין San Quintin . בכל מקרה, כשליש מייל בכיוון השני ראיתי משהו שדמה לתחנת דלק והחלטתי לבדוק. כשנכנסתי למקום, הוא הרגיש לי חשוד ובאויר עמד ריח סכנה. ברנש מקסיקני דמוי גרינגו אמר שהוא יכנס ויבדוק אם יש איזה דלק ולאחר זמן חזר עם מיכל ומָשפֶּך. מילאתי את המיכל ונתתי בידיו שטר של 20 דולר, הוא נכנס לתוך המבנה כדי להביא עודף. כשראיתי כי הוא מתמהמה, נכנסתי אחריו. מצאתי שם בר ובו ארבעה טיפוסים. נהגי משאיות מקסיקנים שהביטו בי בסגנון: "מה לעזאזל אחד כמוך עושה כאן?" חשבתי: "קיביני, שיקחו את עשרים הדולר, אני מסתלק מכאן." בסיכומו של דבר קיבלתי את העודף שלי והסתלקתי במהירות על הכביש. הרבה יותר בטוח על אופנוע.

עם הרכיבה צפונה, הנוף השתנה. החלק הראשון היה כמו לרכוב בתוך גן בוטאני של קקטוסים, קקטוסי ענק בכל צורה. הדרך אינה מהסוג המאתגר ויחד עם זאת אינה משמעממת. החלק השני מתעקל כלפי מעלה לרמה מישורית בה ניתן לראות 360 מעלות של אופק. רוח חזקה ופניות הדוקות. זה היה משהו מהנה לפני שהגעתי למלון "אולד מיל" Old Mill במפרץ סן קוונטין.
זו היתה הפעם הראשונה בה זכיתי למקלחת חמה מאז יצאתי לדרך. פגשתי במסעדת המלון שתי בחורות, אחת הגיעה בלוויית אחיה תומס והשניה עם בעלה. בעודי סועד איתם ארוחת ערב, הקשבתי לסיפורים על הגיחות התכופות שלהם לבאחה, הבנתי כי בשבילם להגיע לבאחה זו סוג של בריחה ממרוץ העכברים של העולם המפותח.

Baja-12_25-30_10-137.jpg

לאחר ארוחת הערב פגשתי עוד טיפוס, ג'ון, שכני למלון. ג'ון ישב בחוץ סמוך לכירת אש. הבחור מנהל במקביל כמה עסקים. אחד מהם הוא ייצור חצאי חביות העשויות מטיטניום, הממולאות בפחמים. חצי החבית מחובר בצינור גז למיכל המכיל את הגז הנפלט מהפחמים – ויש לך כירה ניידת. הוא ממש גאה בהמצאה שלו שנמכרת היטב לדבריו. הוא מתגורר בצפון קליפורניה ובין שאר עסקיו, מוציא לאור מגזין דמוי "פנטהאוז". הוא העניק לי את המגזין האחרון הכולל כמה חתיכות בפוזיצייות מעניינות. ג'ון סיפר כי הוא מגיע לכאן בכל חורף לחודש בערך כדי לנוח, לנקות את הראש. קישקשנו וצחקנו עם בירה ביד עד שהתשישות הכריעה. בכל מקרה, הוא הבטיח כי כשאגיע לבקר אותו בצ'יקו היכן שהוא גר. הוא יסדר לי נהיגת מבחן עם אחת הבחורות שמופיעות במגזין שלו. הוווו יייייה!! ממש לפני שנפרדנו, ג'ון שאל לאן מועדות פני למחרת. "לאנסינדה" Ensenada עניתי. "או. קי." הוא אמר "כנס למלון באהייה Bahia, הוא ממש במרכז העיר ליד הנמל". ואז הוא מציע לי לבדוק את ה"ליקס" מועדון סטריפטיז ליד מלון באהייה והבטיח כי תמורת עוד סכום צנוע אני יכול לצאת משם עם אחת הבנות. קפיש.

למחרת בבוקר השכמתי לשמיים מעוננים. לראשונה מאז יצאתי להרפתקה הזו. מייד לאחר ארוחת הבוקר, כמו שהתארגנתי על האופנוע ועל עצמי החל הגשם. מגשם קל העסק הפך לגשם כבד ומשם לגשם ממש כבד. עצרתי בתחנת דלק, הוצאתי את ציוד הגשם; מעיל וכפפות חמות. המכנסיים והמגפיים כבר חסיני גשם.
רכבתי צפונה לאנסינדה מרחק של כ-80 מייל. רוב הדרך, הכביש היה מכוסה בבוץ חלקלק. טווח הראיה היה אפסי. אך לי היה חם ויבש מכף רגל ועד ראש. אנסינדה היא עיר גדולה, יושבת כ-60 מייל דרומית לגבול עם ארה"ב. הרבה אמריקנים שחצו את הגבול לבאחה לא עברו מעולם את אנסינדה דרומה ובשבילם אנסינדה היא משמעות המילה "באחה". לפני שנכנסתי לתוך העיר, פניתי שמאלה מהכביש הראשי ורכבתי בדרך יפהפיה שהתפתלה באיטיות במעלה וסביב הגבעות של חצי האי פואנטה באנדה Punta Banda peninsula. ממש מדרום לאנסינדה. נוף עוצר נשימה. הגשם ניקה את האויר והעניק לו ריח רענן. הגבעות הירוקות נישאו מעל לאוקיינוס וכפרים קטנים שכנו בתוכן וביניהן. היעד שלי היה לראות את ה- Bufadora שהוא מצוק סלע ייחודי, המסתיים בצורה דמויית מנהרה צרה. הגלים המתכנסים לתוך המנהרה כאשר מגיע גל גדול במיוחד ונדחסים לתוכה בלחץ רב. הלחץ משתחרר במין פיצוץ אדיר של מים הפורצים מבעד לסלע, כנֶד הפורץ לשמיים ונראים כמו גייזר ענק. ישנם מספר תופעות מסוג Bufadora בעולם. על אף השעה המאוחרת, (החלטתי לא לרכוב אחרי רדת החשיכה) מזג האויר הגשום והקור, הגעתי לשם. היה נחמד למרות שכשהגעתי לשם הים היה רגוע, כך שלא חוויתי את מלוא האקשן. אגב, המקום מאד מתוייר ופופולרי. העדות לכך היא טיילת הבאסטות, מעין באזר הכולל את כל סוגי המזון ודוכני המזכרות. כמעט כמו שוק הכרמל שלנו – רק בתוך נוף שונה למדי.
מלון באהייה אכן היה נחמד. אחד היתרונות, יכולתי להחנות את האופנוע קרוב לחדרי, סמוך לדלת ההזזה מזכוכית. זה תנאי חשוב כי בערים גדולות הסיכוי כי מישהו יגנוב את האופנוע גבוה יחסית. במקום בו אנשים מרוויחים את קיומם בקושי, אופנוע מפואר יכול לספק פרנסה לא רעה. בקיצור, הלכתי לראות כמה חתיכות חמות במועדון Licks ואחר כך ארוחת ערב במסעדה קרובה.
למחרת בבוקר הכל זרם לאט. לא כל כך בא לי להפרד מאנסינדה כי העצירה הבאה אמורה היתה להיות מעבר הגבול בטקאטה. כלומר סוף המסע. הבאחה תישאר מאחור ולא כל כך רציתי שהכל יסתיים.
איך שיצאתי לדרך, מחפש את דרכי החוצה, עצרתי בשלט עצור, הבטתי שמאלה ועוד מבט ימינ…טראח!! בווום!… אאוץ'… מכונית נכנסה בי מאחור. נפלתי מהאופנוע לאספלט והאופנוע נשכב לידי. לא קמתי מייד. רק סיננתי "קיביני! במשך חמישה ימים צלחתי כל כך הרבה אתגרי רכיבה ללא שום תקלה, ועכשיו שעתיים ממעבר הגבול, אני חוטף ת'דבר הזה".
היתה זו נהגת לבנה בת 24 היא היתה מבוהלת ושאלה אם נפגעתי כי היא אחות. אמרתי לה שאני בסדר, אבל יש נזק לאופנוע. היא מייד הציעה כסף ושאלה "כמה?" ואני עניתי "זה יהיה יותר מדי בשבילך".
באופן מפתיע, האופנוע לא ממש ניזוק ויחד עם זאת. גלגל חדש, צמיג, ארגז צד ומסגרת מתלי הארגזים הם הרבה כסף. היא למדה רפואה ומימנה את לימודיה בעבודה כאחות. שוטר הגיע אסף את כל הפרטים וכתב דו"ח. יש ברשותי ביטוח של AAA בארה"ב ועשיתי ביטוח מקיסקני לשבוע בלבד כשנכנסתי לבאחה. הביטוח הזה פקע בשעה 09:00 בבוקר והשעה היתה 11:30 לפני הצהריים. אני מניח כי רוב הנהגים של מקסיקו נושאים רק ביטוח חובה וזו הסיבה שהיא הציעה לי כסף מזומן. הלכנו לתחנת המשטרה. רציתי את דו"ח המשטרה, כדי שאוכל להגיש תביעה לביטוח. אם בכלל ניתן לעשות משהו בנידון. הלכתי עם הנהגת הפוגעת לכספומט והיא נתנה לי 500 דולר. יצא לנו לבלות כשעתיים ביחד. הלכנו לחפש מכונת צילום כדי לשכפל כמה מסמכים ושאלתי אותה איך קרה שלא הבחינה בי, זה היה יום שמש בהיר. שאלתי אם זה מעייפות של משמרת לילה. היא השיבה כי אכן הייתה לה משמרת לילה מתישה, אך לא זו היתה הסיבה. הסיבה האמיתית היתה שהיא דיברה בנייד.
כך או אחרת, היא היתה מלאת התנצלויות ולקחה אחריות מיידית. היום שלה נהרס. ניסיתי לגרום לה להרגיש טוב יותר ואמרתי כי דברים כאלה קורים ואם היא תלמד מזה משהו, זה כבר טוב. הנזק מזערי ואני כבר אתקן זאת. אמרתי לה כי בסה"כ עזרה לי רבות לדאוג לכל הסידורים. ת'אמת הסתדר לי, היא הייתה בחורה נחמדה, שלא ניסתה לברוח או לתחמן את המצב.
בתכל'ס, יכולתי לרכוב על האופנוע עד לסן-דייגו ומשם למחרת עד למקום מגורי ב Thousand Oaks . הייתי די בר מזל כשהחלטתי לצלצל ל AAA להגיש תביעה. הם לא מיצמצו ואישרו את כל התיקונים שנעשו בסוכנות BMW. כך שעכשיו האופנוע במצב טוב יותר, כי בנוסף שדרגתי את המפלט המקורי שהיה די חדש אך שרוט מעט. החלפתי אותו במפלט תוצרת "אקראפוביץ'" המוכר. שדרוג שהופך את מנוע האופנוע לתגובתי וגמיש יותר והצליל פשוט נפלא.
Baja-12_25-30_10-122.jpg
כאשר ישבתי וחיכיתי בתחנת המשטרה באנסינדה. בתחילה הם אמרו כי הדו"ח יהיה מוכן ב- 13:30, אחר כך זה עבר ל- 14:00 ואז ל- 14:30 ל-15:00 ובסוף נפרדתי מהם ממש קרוב לארבע. כך שעמד לרשותי הרבה זמן לצפות במתרחש בתחנה. מה שראיתי היה מדהים; אנשים באו והלכו לצורך סידורים לא הכי נעימים; תאונות, קנסות, ביטוחים. ישבו שם כמה פקידים מאחורי דלפקים. לא חריצים צרים או שמשות עם מחיצות ומיקרופונים בין הפקיד ללקוח. לא היה תור מסודר. לא מספרים לקחת ולהמתין. אנשים נכנסו וניגשו לדבר עם אחד הפקידים ברגע שהתאפשר להם. לא היו שום צעקות, כעס או עויינות. ההיפך, אנשים עזרו זה לזה. הם היו ידידותיים ולא ראית שום זעם או הרמת קול. ניסיתי להבין איך זה עובד ועדיין אין לי תשובה. רק שלאנשים כאן יש סבלנות וערכים שאנחנו במערב כבר שכחנו מהם.
מחוץ לתחנת המשטרה היה איש זקן, שהביזנס שלו היה עגלה עמוסה פירות אקזוטים כמו פאפייה, קוקוס, אננס, ובננות ושמחתי לתת לו כמה פזוס כשהייתי שם ונהניתי מסלט פירות בריא.
כשבוע לאחר שחזרתי הביתה, שלחתי לבחורה שנתקעה בי מאחור, מכתב בו הודתי לה על עזרתה, על לקיחת האחריות ומעל לכל על כך שהיא אדם טוב והזמנתי אותה לבקר.

תודה ליוני על האירוח בבלוג וההזדמנות לספר את סיפור החווייה.

עד כאן חברים, להתראות יום אחד בדרכים.

עמיר.

תרגם יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לעמיר פורת.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

פוסטים קודמים »