הרפתקה דוט קום

מציג פוסטים מחודש ינואר, 2011

29 בינואר 2011 מקסיקו מכה שנית. גלעד וערן 3000 ק"מ במקסיקו

חוזר לארח בבלוג את ערן וגלעד.

הנה הם שני נציגינו הקבועים במרחבי הפלא המקסיקני. שישה ימים של שכרון חושים לטיני:

mexico-map-of-mexico.jpg

הרבה זמן חיכיתי לחופשת דצמבר, לצאת למרחבים הגדולים שמקסיקו מאפשרת להרפתקניה ולהרגיש את הרוח מלטפת את הקסדה.
גלעד ואני יצאנו ממקסיקו סיטי לכיוון צפון ביום האחרון של שנת 2010
יצאנו על הכביש המהיר מספר 57, כאשר ידענו שבין מקסיקו-סיטי לסאן לואיס פוטוסי – (San luis potosi) נקודת ציון בציר הרכיבה של היום הראשון, האופציה הנוחה היא הכביש המהיר (כביש אגרה). זאת, אף שאנחנו משתדלים לנסוע כמה שניתן, על כבישים הציבוריים האיטיים יחסית ויחד עם זאת מעניינים הרבה יותר מבחינת הנוף, האנשים, הכפרים הטיפוסיים וכמובן הפניות והפיתולים.
לאחר כ – 400 ק"מ רכיבה באוטוסטרדה, עם עצירה לארוחת בוקר בדרך, הגענו לסאן לואיס פוטוסי. עיר מדברית משהו המרמזת לך שאתה יוצא מהאיזור ה"מתורבת" המרכזי של מקסיקו ונמצא בפאתי אזור המדבריות הצפוני והמרתק.
כאשר חצינו את העיירה המנומנמת הרגשנו שהפרנו את השלווה…לפנינו נתגלו רכבות מסע, גברים עם כובעי ומגפי בוקרים, שוטרי תנועה עם מגפיים שחורים בוהקים. משם המשכנו לעיר סקאטקאס, נקודת העצירה ליום הראשון.
ידענו שבדרך לסקטקאס מצפה לנו רכיבה של כ – 300 ק"מ על דרך ציבורית שהיתה במצב מצויין וחלק גדול ממנה עם שני מסלולים בכל כיוון. אולם הדבר שפחות ציפינו לו, היתה המחלחמה הרצופה ברוח העזה שכמעט והעיפה אותנו מהדרך. שמרנו על מהירות שיוט של 140 קמ"ש אבל רוח הצד היטתה את האופנוע בזווית חדה באופן קבוע ומדי פעם היכו בנו משבי רוח שממש העיפו אותנו לשוליים…הנוף מדברי וציורי מאוד והדרך ריקה מכלי רכב…מדי פעם חצה את הכביש כדור קוצים גדול שהתגלגל ברוח ממש כמו במערבונים.
הגענו לסקאטקאס בשעות בין הערביים, עייפים מאוד מהרוח העזה. הגענו למלון היפה במרכז העיירה וכאשר שאלנו את בעל הבית איך מגיעים לחניון הקרוב, הוא פשוט הזמין אותנו להיכנס עם האופנועים פיזית לתוך החצר הפנימית של המלון.

1.JPG

סקאטקאס (Zacatecas) היא עיירה קולוניאלית ציורית מאוד שנמצאת בלב אזור של מכרות (של מדינת סאקטקאס) . בבוקר עלינו עם האופנועים לרכס ממנו נשקף נוף מרהיב על העיירה ועל האזור כולו

2.jpg

לאחר ארוחת בוקר נעימה וטעימה, על הרכס יצאנו לדרכנו.
ביציאה מהעיירה היתה לגלעד הברקה. כאן גם המקום לציין שמאז הטיול האחרון התחדשתי בג'י.פי.אס גרמין זומו 660 כזה שהותאם לאופנוענים עם שלל תכונות: עמידות במים, מסך מגע שעובד עם הכפפות ועוד.
שמנו לב כי ישנה אפשרות, לבחור ציר נסיעה בדרך עפר וגלעד הציע שננסה להתחיל את היום מחוץ לדרך הסלולה (למרות שחיכו לנו 300 ק"מ והיתה זו שעת צהריים…).
ואכן, ביציאה לכביש הבינעירוני מכשיר הניווט הראה כי ישנה דרך עפר ועלינו עליה. נכנסו לאזור שדות פסטורלי ויפה, אולם מהר מאוד הבנו שקיים פער בין הדרך שמראה הג'י פי אס, לבין הדרכים שאנו רואים בשטח. לצערנו לא היתה דרך אחת טובה שניתן היה להמשיך איתה הרבה, ולכן מצאנו את עצמנו מזגזגים בדרכים קטנות בין השדות ימינה, ושמאלה, אחורה וקדימה. אם צריך להיות כנה, אז כמובן זה המקום להודות שהיה כיף קצת להתלכלך בחול, להזיע, להרגיש שטח, אבל היה ברור שרחוק לא נגיע. לאחר כשעה וחצי של התברברות קיבלנו החלטה נבונה, לחזור לדרך המקורית ולשים פעמינו לכיוון העיר דוראנגו (Durango) , בה תיכננו ללון באותו לילה.

3.1.JPG

הדרך לדוראנגו היתה נחמדה עם מעבר בכפרים טיפוסיים ושוב, רוח עוצמתית שהקשתה על הרכיבה.
דוראנגו היא עיירת מערבונים מדברית אשר בסביבתה צולמו מאות מערבונים בשנות ה – 60-70 של המאה הקודמת.
לאחר מקלחת וללא ציפיות ויצאנו לרחוב. להפתעתנו גילינו עיירה תוססת עם חיי לילה מעניינים מאוד וכך בתום קטע הליכה במדרחוב, מצאנו את עצמנו בפאב הכי חם בשכונה .
גולת הכותרת של הטיול היתה – ללא ספק – היום השלישי. יצאנו מדוראנגו לכיוון העיר מסאטלאן ( Mazatlan) ששוכנת על חופיו של האוקיינוס השקט (מרחק של כ – 300 ק"מ). ביציאה מהעיר, פגשנו בנוף עוצר נשימה וכבר בהתחלה עצרנו לנו בנקודת תצפית יפה, שם נתקלנו בחבר לדרך, תושב דוראנגו, שרוכב על אופנוע מאותה המשפחה, הוא נתן לנו מידע חיוני על המשך הדרך ועדכן אותנו שבאוקטובר יתקיים המפגש השנתי של מועדוני הרכיבה של ב.מ.ו בעיר דוראנגו. כמו כן הוא סיפר שבעוד כ – 50 ק"מ אנחנו צפויים להיפגש עם הרבה רוכבים – ימי ראשון הם ימי המפגש שלהם.

3.JPG

הנופים היו עוצרי נשימה וחצינו יערות בגובה של 2800 מטרים מעל פני הים. הגענו לבקתת המפגש בה פגשנו כ-40 רוכבים מהסביבה, אשר התכנסו לארוחת בוקר משותפת. הורגש שכולם מכירים את כולם ולכן אנחנו היינו האטרקציה היומית. בחוץ חנו אופנועים מכל הסוגים והדגמים והאנשים היו נחמדים מאוד. שמענו סיפורים של אלו שרכבו עם האישה עד לארץ האש בדרום ארגנטינה, או מאחרים שעלו עם האופנוע עד לאלסקה. בעיקר קיבלנו עוד מידע חיוני על המשך הדרך והרבה מאוד הפחדות.
עמוד השדרה של השטן, הינה דרך שכבשו לפני כשבעים שנה, בין רכס ההרים לבין עיר הנמל מזאטלאן. לנמל זה מגיעות סחורות רבות והדרך נכבשה על מנת לאפשר מעבר של הסחורות על גבי משאיות כבדות למרכז המדינה. העבודה נמשכה שנים רבות ועלתה הרבה מאוד כסף וההתוצאה היא ללא ספק אחת הדרכים המרתקות ביותר בעיני הרבה אופנוענים הרבים שפוקדים אותה וגם בעינָי מן הסתם.
הנוף ציורי משני הצדדים, רכסי הרים, וואדיות. באמצע הדרך ישנו קיר גדול עליו מוקירים תודה באותיות קידוש לבנה למהנדס שניהל את הפרוייקט המרשים ואף מצויינות העלויות לסלילת הדרך.

4.JPG

שמענו מהרבה מאוד אנשים שטיילו בדרך זו, שהסכנה הגדולה ביותר היא הסיבובים החדים כל כך, בהם המשאיות הכבדות והארוכות לא יכולות להסתובב כראוי ולכן הן נאלצות לחסום את כל הדרך…
על כן היינו דרוכים מאוד לאורך אין ספור הפניות החדות. הדרך יפייפיה, מאתגרת, טכנית, ובעיקר מתישה. לאחר עשרות רבות של סיבובים חדים, הרגשתי שאני חייב לעצור למנוחה ובעיקר לספק לגוף מקורות אנרגיה. עצרנו במכולת קטנה בדרך ובזמן שאני זללתי סנדוויצ'ים גלעד פשוט תפס תנומת צהריים על מדרגות סמוכות.

6.JPG
בסך הכול ארכה הנסיעה כתשע שעות ברוטו ויש לציין כי גם שהדרך היתה מעייפת מאוד, היא היתה בלתי נשכחת.

5.1.jpg

הגענו לטיילת של מסאטלאן בדיוק בשקיעה וביחד עם מזג האוויר החמים התחושה היתה נהדרת.
לאחר מקלחת ומנוחה קלה, יצאנו לארוחת ערב נעימה עם אלפרדו חברי משכבר הימים (סיפור ארוך…. לא יעבור את העריכה של יוני חחח..(לא נכון – יוני:)) והלכנו לישון עייפים שבעים ומרוצים.
למחרת בבוקר, הבחנתי במסמר תקוע בגלגל האחורי שלי (כבר אמרנו שטיול ללא פנצ'ר הוא לא טיול לא?) ועצרנו ביציאה מהעיר במוסך אופנועים פשוט שנתן לנו שירות מעולה, מהיר וזול.

7.1.JPG

5.2.JPG

יצאנו לדרך לכיוון עיירת הנופש המפורסמת פוארטו וויארטה,  (Puerto Vallarta) מרחק של כ – 460 ק"מ

פוארטו וויארטה הינה עיירת נופש חשובה במקסיקו, היא שוכנת על חופי האוקיינוס השקט. בעיירה קיימת תנועת תיירות ערה ביותר גם מקומית ובעיקר זרה מצפון אמריקה ואירופה. קיימים בה מלונות בכל הגדלים והמחירים. התמקמנו לנו במלון נעים בתחילת הטיילת ויצאנו לנו לשוטט. האווירה היתה מקסימה וידידותית מאוד. התפוסה בעיר היתה קרובה ל -100 אחוז, הברים והמסעדות הרבות עבדו במלוא המרץ, מופעי רחוב ואוירת חג.
למחרת בבוקר ביציאה מהעיר, גלעד הבחין בירידה בלחץ האוויר בגלגל האחורי שלו. אחת מהטעויות שעשינו היתה לא להחליף את הצמיגים שלו לפני הטיול מכיוון שהוא הגיע עם צמיגים שחוקים מאוד, עניין לא מאד בטיחותי.
מנקודה זו ועד סיום הטיול היינו צריכים לעצור כל 200 ק"מ בממוצע למלא אוויר בצמיג האחורי שלו שכנראה כבר היה צריך החלפה דחופה.
הדרך מפוראטו וויארטה לקולימה, (Colima) אורכה כ- 450 ק"מ של נוף ציורי – הלכה לאורך קו החוף ולעיתים עלתה על גבעות סמוכות מהן השקיף נוף מהמם של האוקיינוס.
הגענו לעיר קולימה, אך החלטנו להתאמץ עוד קצת ולישון את הלילה האחרון בלגונה הנמצאת כ – 25 ק"מ מעל העיר קולימה ומומלצת על פי מדריך לונלי-פלנט. חצינו את העיירה וניצלנו את המעבר בה לקניות בסופר לטובת בישול בסיר הפוייקה שהביא איתו גלעד, הצלחה גדולה מאוד מהטיול הקודם…. טיפסנו מגובה של כ- 500 מטר בה שוכנת העיר, לגובה של כמעט 2000 מטר בה שוכנת הלגונה. הגענו בשעת לילה, התמקמנו לנו בצימר נחמד וגלעד הכין לנו פוייקת בשר טעים ומזין.
בבוקר התארגנו מוקדם לקראת יום הטיול האחרון שהיה צפוי להיות ארוך (כ -800 ק"מ). לאחר כוס תה על הגזייה על שפת הלגונה היפה יצאנו לדרכנו.

5.3.JPG

יצאנו בכביש הציבורי לכיוון העיר גאוודלחרה (Guadalajara), כאשר 150 הק"מ הראשונים עוברים למרגלותיו ומצדדיו של הר הגעש נבאדו דה קולימה , שהינו הר הגעש הפעיל ביותר במקסיקו כיום. הוא מתנשא לגובה של כ -4200 מטר מעל פני הים. השמיים היו כחולים, מזג האוויר היה נפלא ומהר הגעש עלה עשן סמיך (ההר התפרץ לאחרונה בשנת 2005 וגרם לנזק סביבתי לא מבוטל).

5.JPG

הדרך היתה מקסימה עם נוף כפרי ומפותלת בפניות יפות.
בשעת צהריים מוקדמת, עצרנו לאכול ועשינו הערכת מצב לגבי ההמשך. עדיין היינו רחוקים מהבית והיה לנו ברור, שזוהי נקודה טובה לעשות מעבר מהדרך הציבורית לדרך האגרה המהירה, על מנת שנוכל להגיע הביתה בשעת ערב סבירה (לא לאחר רדת החשיכה) ולתת נשיקה לילדים לפני שהולכים לישון.
את המשך הנסיעה עשינו על הדרך המהירה שעוברת ליד העיר מורליה, (Morelia) וגמאנו את 400 הק"מ בכ- 4 שעות.
הסימן הכי טוב המבהיר לך שהטיול נגמר והגעת למקסיקו-סיטי, הם הפקקים שתמיד מקבלים את פניך לא משנה באיזו שעה או מאיזה כיוון אתה מגיע…
ההתאוששות מהטיול לקחה לי כמה ימים טובים, גם לתת לגוף מנוחה מהמאמץ וגם לעכל את כל המרחבים הפתוחים, הנופים והאנשים הנפלאים שפגשנו בדרך.
מקסיקו לא מפסיקה להפתיע, המסקנה שגם חיים שלמים לא יספיקו כדי לראות את כל מה שהמדינה הזו יכולה להציע שרירה וקיימת, וכל מה שנותר הוא לפנטז ולתכנן את הטיול הבא.
דרישת שלום ממקסיקו
ערן שביט

ערך יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לערן שביט

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה    

22 בינואר 2011 הוראות הפעלה לחולם… (מהמצגת שאיתה אני מסתובב בימים אלה)

(מי שהגיע לכאן כדי לקרוא רק על המסע שלי, נא להקליק כאן . בכל דף אליו תגיעו, הסדר הכרונולגי של הכתבות הוא מלמטה למעלה)

לפני כמה שנים נתקלתי איפהשהו במרחבים הוירטואליים של אתרי המסע, במשפט המופיע כאן על רקע התמונה. אימצתי אותו. הוא מדגיש משהו ממהות היציאה למסע שכזה. אחרי כחמישה עשר מפגשים עם קהלים שונים שהזמינו אותי להרצות בפניהם על המסע – הרצאה שבה אני מספר לא רק על הדרך, יופיה וההרפתקה שבה, אלא גם על הסיבות וההכנות – יש במיני פוסטר הזה… "תקציר לחולם". הנה הוא לפניכם 🙂

miniposter motivation 1.jpg

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

1 בינואר 2011 אדם שָני רוכב מאסיה לאירופה

הבלוג ממשיך לארח רוכבים חברים: אדם שני המקיף את העולם כבר שנתיים, לבד על אופנוע, סיים את חציית אסיה ממזרח למערב. זה סיפור המסע שלו מטיביליסי בגאורגיה עד להפסקת מנוחה בטנריף. רגע לפני שהמריא לצי'לה להמשיך את החלק האמריקאי במסלול העולמי.

Caucas.jpg

הקאוקס

adam in europe.jpg

לאחר שלוש שעות של טיפול שורש בטיביליסי, גאורגיה, כאב השיניים שלי חלף. סוף סוף.

למחרת בבוקר הרכבתי מחדש את גל ההינע אותו פירקתי כדי לנסות ו"לסחוט" ממנו עוד כמה מאות ק"מ, בדרך לשיפוץ יסודי יותר באירופה. נראה כי הצלב (אותו מחבר המאפשר לזרוע גל ההינע לנוע מעלה ומטה בטלטלות הדרך, תוך כדי העברת הכוח לגלגל האחורי) המשומש שהתאמתי עובד בסדר ויצאנו לדרך. משאירים מאחור את בירת גאורגיה הידידותית ומטפסים לתוך רכס הרי הקואקס (Caucas) מה שנקרא אצלנו: הקָווקאז. האנשים בדרך נראו שלווים וידידותיים. אגב המושג “White Caucasian” שמשמעו "בן הגזע הלבן" המשמש את משטרות ארה"ב להגדרת גזעו של אדם, נטבע באיזור הזה על ידי אנתרופולוג גרמני שחקר את בני האיזור והתרשם עמוקות ממראם הנאה של בני גאורגיה. הוא צדק לדעתי, אכן גיליתי אנשים נעימים, אדיבים וידידותיים.

Black Sea.jpg

הים השחור

חוויתי כמה ימים של חקר הדרכים הצדדיות בגאורגיה, כל הדרך אל הים השחור, שם עצרתי לרגע, הבטתי ארוכות בים המנצנץ והרהרתי, איך תהיה חציית הגבול הטורקי שעמד לפני. אם גאורגיה הייתה הפתעה ידידותית, טורקיה דמתה יותר לדלי של מים צוננים בפרצוף. עם ההגעה למעבר הגבול, סימן לי איש משטרה להתקדם הלאה ולעקוף את תור המכוניות הארוך וכך עשיתי. כשהגשתי את הניירות לפקיד ההגירה, הוא חייך לעברי אך ברגע שהציץ בדרכון הישראלי, משהו בפניו השתנה כאילו אינו מאמין שאני בכלל נמצא שם. הוא שמר על אשרת רגועה, והחתים  את הדרכון. תוך מחשבה על "המשט לעזה" והגישה ה"בטוח ומנומס", שאני נוהג בה במעברי גבול נעמדתי בתור למכס כדי לקבל אישור להכנסת האופנוע. האיש הטורקי שעמד אחרי בתור שאל בחיוך אם אני גרמני. "לא" עניתי "ישראלי". שוב, העניינים התקררו עם איזכור השם ישראל ולפתע "חברי" החדש החל לדבר בהתרגשות בטורקית, כשהוא מצביע לעברי. לאחר עוד כמה דקות, פניתי אליו ושאלתי "יש איזו בעיה??…"  "הו, לא. שום בעיה.". תורי הגיע. קיבלתי אישור להכנסת האופנוע לתוך טורקיה. קניתי ביטוח מקומי עבור 10 דולר ויצאתי ברכיבה מערבה. לאורך חופו הנפלא של הים השחור.

חציית הגבול לטורקיה שלחה אותי לחשוב מחדש על הצעד הבא שלי כאן וציינתי ביני לביני: "להיות רגיש מאד למתרחש סביבי כאן בטורקיה". באותו לילה מצאתי נקודת קמפינג בתוך מטע תה. זרם שם נחל קטן מה שאיפשר לי רחצה יסודית, שהייתי זקוק לה זה מכבר.

מהגבול בין גאורגיה לטורקיה רכבתי כ – 150 ק"מ לעיר ריסה (Risa) ושם פניתי דרומה לפנים הארץ. היה משהו שסיקרן אותי בטורקיה הכפרית, לפני שאבוא בשעריה של איסטנבול. וזו היתה החלטה נכונה. מכאן ולהלאה, פגשתי אנשים ידידותיים למדי. בקפדוקיה Cappadocia הבחנתי באופנוע ב.מ.וו. R51 שנת 1950 עתיק ומשומר. הבעלים הגאה יצא מחנותו והחל לדבר איתי. כאשר למד כי אני ישראלי, שם את ידו על כתפי ואמר "אין לך במה להתבייש אדם". "יד, עשויה מהרבה אצבעות!". אחר כך חזרנו לדבר על אופנועים ומסעות ונפרדנו.

001 008.jpg

לינה בחיק הטבע הפראי בטורקיה הייתה קלה יחסית ועם המון מקומות בם ניתן לנטות אוהל. מזג האויר החמים והיבש הזכיר לי את ישראל. לפתע, אחרי 21 חודשים רחוק מהבית, חשתי געגועים הביתה.

סאקי ואכים, הניוזילנדי והגרמני שהפכו לחברי לאחר פגישה ורכיבה משותפת בעמק וואכאן בטאג'קיסטאן, שלחו לי כתובת של חבר טוב שלהם באיסטנבול והשביעו אותי "להגיע אליו כדי לנוח כמה ימים". מה שאכן עשיתי. וכך הכרתי את שוסלה Chusla וקמרון  Cameron שני  חברים אחד מניו-זילנד והשני אוסטראלי, הגרים באיסטנבול ומלמדים שם אנגלית.

האופנוע תפקד באופן בעייתי. ידעתי כי הצמיגים גמורים ועלי לחפש זוג חדש, שלא לדבר על טיפול מקיף שאני מאחר בו ואיסטנבול היא המקום הכי מתאים לעשות זאת. מצאתי שני צמיגי מישלן אנאקי והרכבתי אותם. כשסיפרתי לבעל חנות הצמיגים כי הקונטיננטל TKC 80 שהוא הוריד זה עתה מחישוקי האופנוע, עשו מעל 29,000 ק"מ הוא לא האמין. גילינו באותה הזדמנות כי חישוק הגלגל הקדמי עקום לגמרי ומתנועע חסר תקווה משמאל לימין, מעלה ומטה. "קדימה" אמרתי לעצמי.

שוסלה וקמרון – ה"חברים של החברים" טיפלו בי במלוא הרצינות ולקחו אותי להכיר את העיר ההיסטורית המדהימה הזו. חרשנו את מיטב האתרים המרתקים. פגשנו מקומיים ואפילו השתתפנו במסיבת קוקטייל בנציגות הבריטית בעיר (זו הפעם הראשונה במסע הזה ומקווה שאחרונה. אין לי שום חיבה לשגרירויות – בלשון המעטה). המעט ששהיתי באיסטנבול, איפשר לי לקלוט כי טורקיה קרועה מבפנים באופן המזכיר את ישראל. בין החברה המשכילה והמודרנית, לבין הדתיים-שמרנים, השואפים להפוך את הדמוקרטיה הנאורה שנוסדה על ידי אתא טורק במאה הקודמת – לרפובליקה איסלאמית. הצבא הנחשב לשומר הדמוקרטיה והחוקה עומד בתווך.

עם זוג צמיגים וחברים חדשים, עזבתי את איסטנבול ורכבתי צפון מערבה לכיוון בולגריה וסרביה. החורף המתקרב באירופה, גרם לי למהר מעבר לקצב שהתרגלתי לו עד עתה. ממש מעט לפני הגבול ההונגרי, גל ההינע  (הדרייב שאפט) שוב החל להשמיע קולות עזים, ידעתי כי זה רק עניין של זמן עד שהוא ישוב וישבר. "יאללה… קח אותנו רק עד הונגריה!! אל תשבר לנו כאן!!!" אמרתי לאופנוע תוך טפיחה מחבקת על מיכל הדלק השמנמן והכחול…. והאופנוע הנאמן הוביל אותי כל הדרך לתוך הונגריה. כמו תמיד. למרבה המזל מצאתי חיבור אלחוטי למחשב בתחנת משאיות בסמוך לחניון הלילה אמש. שלחתי מייל דחוף לחבר בקהילה המקומית של פורום רוכבי אופנועי האתגר העולמי: "הורייזונס אנלימיטד"  Horizons Unlimited או בקיצור HU, בבודפשט. בעיקרון קראתי "הצילו. הצילו. הצילו!" להפתעתי קיבלתי תשובה בתוך כשעה, גרגלי פאטאי Gergely Fatai המלאך הגואל שלי, הודיע כי הוא יכול לעזור והציע ליצור קשר עם סוכן ב.מ.וו המקומי, כדי לבדוק אם הוא יכול להשיג דרייב-שאפט חדש. פגשתי את גרגלי או בקיצור "גרג" בבודפשט למחרת.

Budapest 017.jpg

בודפשט

לקחנו את האופנוע למוסך של ב.מ.וו. והזמנו דרייב-שאפט חדש. "זה יגע לכאן מחר", הבטיח לי מנהל המוסך. "או. קי. נהדר" חשבתי לעצמי. המשימה השניה, למצוא לעצמי מקום להניח בו את הראש הלילה. גרג התנצל שאינו יכול לארח אותי בהתראה כל כך קצרה. אך זו לא היתה ממש בעיה. כי היתה לי תכנית מגירה נוספת: "גלישת ספות", או בשמה הפופולארי "קאוץ'-סרפינג" CouchSerfing , אירגון ייחודי המבוסס על רשת האינטרנט, מאפשר למטיילים לארח או להתארח עם ואצל חברים אחרים בקהילה. הכל חינם אין כסף. אין מדובר רק ב"מיטה חינם", אלא בנוסף היכרות עם מקומיים ויכולת להתחבר לארצם ולאופייה הייחודי.. דוד קליין, ארח אותי באופן יוצא מהכלל לאורך שהותי בבודפשט. דוד, מטפס הרים מקצועי, הוא מאותה שנת ייצור שלי (1975), ואחלה בן אדם להיות בחברתו.

מאחר וסוכן ב.מ.וו. הודיע לי כי נפלה טעות וגל הינע לא יגיע ביום למחרת כמו שהובטח, אלא רק בעוד 15 יום (!!!!!!), נשארתי אצל דוד וחקרתי לעומק את עיר הבירה האוסטרו הונגרית היפהפיה הזו. יום אחד דוד שאל אותי אם יש לי מושג בבניה. עניתי כי אכן יש לי משהו ברקורד בנושא. מה שהוביל אותנו לפרוייקט בן עשרה ימים אינטנסיביים – בנינו משרד מסעות עבור דוד, עשוי עץ מהרצפה ועד לגג. נראה כי דוד יצא מבסוט מכל העניין ואני הרגשתי נפלא על כך שיכולתי להחזיר במשהו על האירוח לו זכיתי במחיצתו. אף שחשבתי שזה נגמר… השן שלי הודיעה לי שהיא רוצה עוד קצת קידוחים והפעם בסגנון הונגרי. רופא שיניים הונגרי קדח אותי זו הפעם החמישית במסע הנוכחי! רופא מעולה שהומלץ על ידי חברים ב- HU וכן, גם הוא אופנוען 🙂

לילה אחד בבודפשט, הגיע אימייל מהבית, מודיע כי אחד מחברי הטובים ביותר מניר-יצחק מתחתן. "האם תגיע?" שאלה אמי. לאחר הרהורים ספורים, החלטתי לטוס לישראל לשישה ימים, לבקר את הורי ולקחת חלק בחגיגת הנישואין של חברי. הנחיתה בישראל אחרי כמעט שנתיים, לוותה בתחושות מוזרות. אך כשראיתי את המשפחה והחברים, הרגשתי נהדר ובשניה אחת הרגשתי שוב בבית. זו היתה הזדמנות למפגש עם אדם (שורה זו מתורגמת תחת מחאה. יוני) שלמדתי להעריך רבות – יוני בן שלום. נפגשנו לראשונה דרך פורום אתר HU לפני כשש שנים ונשארנו בקשר מאז. כתבתי ליוני ופגשתי בו ובחלק ממשפחתו הנחמדה בבית קפה בתל-אביב. אני מתבייש להודות שבמקום לדבר עם בתו היפה של יוני, התחלנו מייד לדבר על אופנועים ומסעות… זו היתה הזדמנות טובה בשבילי לקבץ קצת אינפורמציה על מסע לאורך האמריקות. יוני נתן לי המלצות ותדרוך מקצועי. לאן ללכת מה לארוז. מחירים וכו'.

IMG_9873.JPG

אדם ויוני

לאחר שישה ימים נמרצים בישראל, מצאתי את עצמי לפתע שוב בבודפשט. הדרייב שאפט הגיע וכבר הורכב. סוכן האופנועים התנצל על האיחור. "אין בעיות", אמרתי והודיתי לו על העזרה (מאוחר יותר למדתי שזו לא היתה אשמתו. לב.מ.וו. יש כרגע בעיה באספקת חלפים בעולם כולו).

מפגש HU

החזרה לרכיבה היתה נהדרת, חציתי את אוסטריה בצ'יק והגעתי לגרמניה. ליד שטוטגארט, פגשתי את סאבין וקלאודיו (חברים שפגשתי בקניה ובאסיה) ורכבנו ביחד למפגש HU במרכז גרמניה (מפגשי HU הם מסורת המתקיימת כמה פעמים בשנה בכל פעם, בהתאם לעונות השנה ביבשות השונות. מתאספים שם רוכבי אתגר מכל העולם למפגש של כת מאד ייחודית של שרוטי אופנועי מסע. קצת חגיגה והחלפת מידע) ברכיבה נעימה לאורך נהר נייכאר ובמעלה הגבעות של מרכז גרמניה, הרגשתי בר מזל גדול בעצם היותי בתוך חבל ארץ מדהים, רכוב על האופנוע ובחברת אנשים נפלאים.

מפגש HU

למפגש האופנועים הגיעו הרבה אופנוענים וביניהם קאז, החבר שלי מיפן, זה שחציתי איתו את המזרח הרחוק של רוסיה וסיביר ביולי האחרון. התנאים במפגש היו נהדרים: קמפינג עם חברים ביער, מפגש עם עוד הרבה רוכבי אופנועי מסע והחלפת תובנות, מידע  ונסיון רכיבה. לאחר המפגש המשכתי לתור את גרמניה ופניתי דרומה לכיוון שוויצריה לפגוש את קלאודיו ידידי (www.claudioangelini.ch)  קלאודיו ואני נפגשנו בקניה לפני שנה, כשהוא היה בתוך המסע שלו סביב העולם, על אופנוע הונדה "אפריקה טווין" האהוב שלו. הפכנו לחברים בשניה ונשארנו  בקשר מאז. כמה שבועות מוקדם יותר, שלחתי לקלאודיו מייל עם הכותרת "הצילו!", שאלתי אם אוכל להשתמש במוסך שלו כדי להכין את האופנוע לדרום אמריקה. יצרתי איתו קשר דרך ה"סקייפ", לאחר כמה מילות ברכה, טון הדיבור שלו השתנה ומעבר לקו כבר נשמע מישהו אחר… לא ההרפתקן חוצה העולם שהכרתי, אלא קצין צבא שוויצרי (שזה מה שהוא היה) יעיל ותכליתי: "תגיע לכאן ללנצבורג Lenzburg , ונפתור את זה. המוסך שלי, שלך! אין שום בעיה.

בסה"כ האופנוע פעל בסדר, אך עם 80,000 ק"מ של רכיבה שרובה דרכים גרועות, עמוס כמעט מעבר לגבול המותר. היו מספר נושאים שהיה עלי לדאוג להם וכמה התאמות ותוספות שהתכוונתי להתקין באופנוע:

1) הרפידה הקרמית של המצמד, אותו רכשתי מחברת טוראטק (יצרנית המתמחה בייצור חלקים וחלפים ייחודיים לאופנועי מסע) לא פעל באופן משביע רצון ואחרי כ- 25,000 ק"מ הרעיש מאד ולא הצמיד כראוי (לאחר פירוק המצמד, גילינו כי הסיבה היתה, כי עובי שתיים מתוך ארבע הרפידות הקרמיות, היה חצי מ"מ (עבות משתי האחרות. כתוצאה מכך, המצמד פשוט לא "ישב" ישר. יצרנו קשר ושלחנו את הדיסק לטוראטק בגרמניה, שהיו נבוכים למדי)

2) הבולם הקדמי היה הרוס. ללא שום תגובה מהשסתומים ותותבים שחוקים.

3) בהילוך הגבוה, היה צורך להחליף את המיסבים השחוקים.

4) בגלגל הקדמי. החישוק הישן והעקום כבר היה קרוב לצורת מרובע…

קלאודיו וסאבין חברתו, ארחו אותי בביתם בשוויצריה בזמן שטיפלתי באופנוע. השתמשנו במוסך הביתי הפרטי של קלאודיו והוא רכש את כל החלקים ב “Moto Mader” , סוכנות האופנועים בה הוא עובד כמנהל המוסך. “Moto Maderהוא מקום מרשים ונחשב לאחד מעשרת סוכנויות אופנועי ב.מ.וו הגדולות בעולם.

פרט למנוע, פירקתי את כל השאר ובחנתי בדקדקנות כל חלק וחלקיק. המנוע היה טעון כמה כיוונונים והתאמות ופרט להחלפת מחזירי השמן – הקדמי והאחורי, הוא היה מאה אחוז. תיבת ההילוכים קיבלה מיסבים חדשים ומחזירי שמן – משהו שצוות BMW HP2 אצל היצרן, המליץ לי באופן אישי לעשות, לפני שאני יורד עם האופנוע לדרום-אמריקה. מצאנו הילוך אחרון משומש אבל כמעט חדש באי-ביי והלכנו על זה, במקום לשפץ מחדש את המערכת שנשחקה.

הבולם האחורי נשלח לחברת אולינס Öhlins , לצורך שיפוץ כללי והתאמנו מזלג אולינס קדמי, במקום המקורי של ב.מ.וו. תיקון הבולם המקורי באופן מקצועי, אמור היה לעלות סכום עתק שלא לדבר על כך שמעולם לא התרשמתי ממש ממה שב.מ.וו עשו לחלק שמקורו בחברת מאראזוצ'י.

קודם כל, בכדי להתאים את המזלג תוצרת אולינס (שנקנה חדש באי-ביי תמורת 500 אירו) תכננו תופסנים למזלג, חישוק, ציר ומתאם לקליפר הבלמים. בית מלאכה מקומי של חברת CNC , עשה את העבודה עבורנו. בימי ראשון קלאודיו ואני השאלנו ק.ט.מ. 990 אס חדש מהתצוגה במקום העבודה שלו ורכבנו יחד אל הרי האלפים המדהימים, כל הדרך עד למרגלות האייגר Eiger  האדיר.

Touring CH with Caudio, KTM990.jpg

הימים חלפו ולבסוף האופנוע היה מוכן. שלג וקרח כיסו את הקרקע והטמפרטורה צנחה למינוס 20 ברררררררררררר. היה כל כך קר וקפוא, שבקושי יכולתי לצאת לנסיעת המבחן שתכננתי ונאלצתי להסתפק ברכיבה איטית ל- 3 ק"מ, רק כדי לבדוק שהמערכות מתפקדות כראוי. נכון, זו אינה רכיבת מבחן אידאלית אך נראה שאצטרך להסתפק בה בשלב זה.

מאחר ומזג האויר הלך והתדרדר עוד ועוד, היה מסוכן לרכוב כל הדרך להמבורג, משם אני אמור לשלוח את האופנוע לדרום אמריקה. ארזנו את האופנוע בארגז עץ, רוקנו את הדלק מהמיכל והובלנו על עגלה נגררת את האופנוע לסוכן חברת ההובלה הימית בהמבורג.

וכך, הפכתי באופן רשמי לתרמילאי! האופנוע אמור להגיע לואלפאריסו Valparaiso בצ'ילה דרך הים ב15 בינואר 2011 והטיסה שלי לצ'ילה תהיה ב 30 בדצמבר 2010.

טקס הפרידה מקלאודיו וסאבין כלל דמעות. ולעולם אהיה אסיר תודה לענק בזכות עצמו וחבר אמת.

כדי לחסוך קצת, המשכתי בדרכי בטרמפים ליער איפל בדרום מערב גרמניה, לפגוש חבר מאד מיוחד בשם ברנד טש Bernd Tesch. בעולם הדובר גרמנית, ברנד הוא מספר אחד בכל הקשור למידע, ידע והשפעה בתחום מסעות אופנועים/מול"ות ספרי אופנועים/ היסטוריית אופנועים/וכתיבה על אופנועים. בקיצור, גורו בשר ודם. בגיל שבעים לערך, האיש המיוחד הזה ראה רבות ומחזיק ברשותו מה שנראה כמסד הנתונים הגדול בעולם על רוכבי אתגר (כולל אותך יוני :)). ברנד מחזיק ספריה של מעל 900 ספרים, על מסעות אופנועים כולל זה של גבי בבלי וסיגל גבע הישראלים – בעברית כמובן. נפגשנו לפני הרבה שנים כאשר יצאתי לחצות את אפריקה על ההונדה אפריקה טווין שהיה ברשותי וזכרתי את חברי זה מאז. ברנד ערך מסיבה גדולה שכללה מדורת גזעי עץ ענקיים באמצע השלג. וכמה רוכבי אופנוע נוספים הצטרפו. היה נפלא.

Bernd&Patti Tesch 006.jpg

ברנד טש ורעייתו

מעירו של ברנד הדרמתי ובעקבות הזמנה של חבר הגעתי לטנריף באיים הקנרים. מ ו ש ל ם! שמש. מראות נפלאים והזדמנות לשפר את הספרדית הבסיסית שלי. אדיוס!

טנריף

תרגום: יוני. C כל הזכויות לסיפור ולצילומים שייכות לאדם שני

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה