הרפתקה דוט קום

מציג פוסטים מחודש דצמבר, 2010

24 בדצמבר 2010 ערן וגלעד, 1200 ק"מ במקסיקו

שוב הבמה ניתנת לחברים.
פגשתי את ערן וקרן שביט אחרי המסע, כשבאו לביקור מולדת בישראל. עוד אנשים נפלאים שעקבו אחרי מסעי. הבמה שלהם (גם אם באיחור אופנתי) קריאה מהנה, יוני.

IMG_8461.JPG
שלום רב לכולם שמי ערן שביט ואני כותב לכם ממקסיקו הרחוקה בה אני מתגורר בשנתיים האחרונות כשליח של הסוכנות היהודית ביחד עם אשתי קרן ובני איתָי שנולד לפני חודשים בודדים. אתחיל עם קצת רקע על עצמי ואגלוש לטיול האחרון על האופנוע שלי ב.מ.ו 1200 אדוונצ’ר שנת2007
אהבתי לאמריקה הלטינית החלה במסע בן שנתיים שעשיתי בדרום אמריקה בין השנים 2001-2003 בתקופה זו חוויתי את האנשים הלטיניים המקסימים והחמים, העניים בממון אבל עשירים בשמחת חיים, בפתיחות וברוגע מעבר לחברויות מדהימות  שזכיתי והרבה חוויות מעצבות שעברתי, רכשתי את השפה הספרדית ברמה גבוהה, דבר שהפך כל טיול ביבשת לחוויה מסוג אחר, בה אני מסוגל להתחבר בקלות למקום ולמקומיים ועל ידי כך לחוות חוויות בעוצמות גבוהות.
האהבה לכלי רכב דו גלגליים היתה אצלי מאז ומעולם. כאשר הגענו למקסיקו, חיכתה לי הצעה לקנות ב.מ.ו דאקאר 650 משומש במצב מדהים) ובמחיר מגוחך לעומת  מחירו בישראל ( המחירים במקסיקו של כלי הרכב פחות או יותר דומים למחירים בארצות הברית ואם מחפשים טוב אפשר למצוא כאן מציאות.

IMG00027-20101001-1215.jpg
רכבתי על הדאקאר במשך כשנה וחצי בתוך מקסיקו סיטי הענקית והסבוכה וגם בכמה טיולים ארוכים לתוך נופי הארץ העצומה.
הדקאר היה למעשה האופנוע הראשון, קל ונוח מאוד לרכיבה בכביש ובשטח ומתאים לרכיבה עירונית ובינעירונית.  באחד הטיולים הגדולים שעשיתי איתו למרחק כשלוש שעות צפונית למקסיקו סיטי, בעודי נוסע לבד במהירות של 140 קמ"ש, עקף אותי אדוונצ'ר בזלזול … במשך כחצי שעה ניסיתי להיצמד אליו…עד שהגענו לעמדת תשלום בכביש האגרה. עצרנו כדי לפטפט …פגשתי זוג יפיופים בני 40 ממקסיקו סיטי, מצויידים מכף רגל ועד ראש במיטב הציוד . כאשר שאלו אותי לאן מועדות פניי עניתי את שם הכפר הקרוב למקום, כאשר שאלתי לאן מועדות פניהם הם אמרו לי: "ניו יורק". לרגע התבלבלתי וחשבתי אולי ישנו איזה כפר בשם ניו יורק בסביבה, שאיני מכיר. אבל כוונתם היתה לעיר המפורסמת ניו יורק… הם הסבירו לי שהבן שלהם נמצא במחנה קיץ שם והם "קופצים" לבקר אותו …כך חודש בשנה, הם עולים על האופנוע ונוסעים ליעד אחר בצפון אמריקה. מאז ידעתי שאני רוצה גם שיהיה לי אדוונצ'ר מקסיקו, המדינה ה – 15 בגודלה בעולם ושחוגגת בימים אלו 200 שנות עצמאות התברכה בכמעט 2 מיליון ק”מ מרובעים, הכוללים אוצרות טבע רבים: חופים קאריביים, חופים באוקיינוס השקט, הרים והרי געש מושלגים, מדבריות, דיונות, ג'ונגלים, אתרי עתיקות, נהרות, אגמים ובעיקר הרבה מאוד תרבות, צבעוניות, אוכל מתובל ופיקנטי, אנשים חמים ופתוחים שדווקא מהפשטות שלהם יש כל כך הרבה מה ללמוד. כך שאתם יכולים לדמיין שבשנתיים שליחות, אפשר לראות מעט מאוד מהמדינה וכנראה צריכים חיים שלמים או יותר, כדי באמת לראות חלקים נרחבים ממנה.

IMG_8485.jpg
הפעם אספר לכם על טיול בן שלושה ימים שעשיתי לאחרונה עם גלעד, חבר ושותף לרכיבה ולשליחות שרוכב על ב.מ.ו. ג'י .אס 1200 שנת 2008.  הפעם יצאנו למדינת  Guerrero . מקסיקו מחולקת ל – 31 מדינות בדומה לארצות הברית פחות או יותר, המנוהלות על ידי משטר נשיאותי . מדינה זו מפורסמת בזכות עיר הבירה שלה Acapulco, עיר נופש השוכנת על שפת האוקיינוס השקט והתפרסמה מאוד בשנות ה – 70 גם בזכות הסדרה "ספינת האהבה" אבל לא רק. בין מקסיקו-סיטי לאקפולקו, מחבר כביש אגרה (Cuota) מהיר מאוד ואיכותי. אורכו כ 360  ק"מ. בדרך חוצים את מדינת מורלוס וביום טוב ניתן לעשות דרך זו ב – 4 שעות.  החלטנו הפעם לטייל בדרך הציבורית (Libre), דרך שמצד אחד – באופן טבעי היא הרבה יותר איטית מכיוון שיש בה לרוב מסלול אחד לכל כיוון, כלי רכב איטיים. היא חוצה הרבה מאוד כפרים בדרך, כוללת הרבה מאוד פסי האטה (שבמקסיקו הם מכת מדינה). מן הצד השני –  יתרון הדרכים הציבוריות, הוא כי כך מתחברים יותר לנוף ולייחוד שבדרך וליופי האמיתי של הארץ הזו.  גלעד ואני חילקנו את רשימת הציוד בין שנינו, כקונספט לטיול קבענו, שסיר הפויקה שגלעד קנה באנגולה, יהיה אורח הכבוד בטיול. כך שהיה ברור, שאנחנו הולכים גם לעשות קמפינג בחופים הבתולים שבמדינת גררו. גם המחצלת מדליית-אל-כרמל, זכתה לצאת לטיול ושימשה אותנו בכבוד ראוי לציון, בעודנו ישנים על החוף תחת כיפת השמיים.

IMG_1455.JPG

גלעד

יצאנו בשעת בוקר מהבית שלי במרכז מקסיקו סיטי לכיוון דרום. היציאה מהעיר היתה לשמחתנו, חלקה. יצאנו דרך כביש הטבעת (Periferico) שיכול להיות לעיתים פקוק מאוד. מזג האוויר היה פשוט מושלם. השמיים היו כחולים וניתן היה לראות את ההרים המקיפים את העיר.  ביציאה לכיוון העיר קווארנבקה בחרנו לעלות על הכביש החופשי.  הקטע הראשון של הדרך, עולה בהרים בדרך מפותלת ויפייפיה וכעבור כ – 30 ק"מ, הגענו לנקודת הציון הראשונה, שהיא הכפר הקטן Tres Marias  אשר בסופי שבוע משמש כמעוז רוכבי האופנועים, שמגיעים אליו בהמוניהם . הדרך למעשה חוצה את הכפר ובמרכזו יש עשרות רבות של דוכני מזון ומסעדות עממיות. בסוף שבוע, יש בכל רגע נתון לפחות 500 אופנועים החונים משני צידי הכביש ועוד הרבה מאוד שפשוט חוצים את הכפר.  מכיוון שהגענו באמצע שבוע,  הכפר היה די ישנוני. התיישבנו לנו ליד אחד הדוכנים לארוחת בוקר דשנה וצבעונית, כפי שניתן לראות  בתמונה כאן.

IMG_8464.JPG

לגבי האוכל במקסיקו, אפשר או לאהוב אותו או לאהוב אותו מאוד…ואחרי שנתיים כאן, למותר לציין שאני אוהב מאוד את האוכל, שכמו המדינה ותרבותה, הוא מאוד צבעוני, מגוון וכולל הרבה מאוד ניגודי טעמים – כמו למשל שילוב של חריף ומתוק. גלעד הזמין את המנה האהובה עליו Chilaquiles, שזוהי למעשה צלחת של נאצ'וס, חתיכות טורטייה בצורת משולש מטוגנות שוחות ברוטב סלסה) אדום או ירוק (חריף פחות או יותר) לבחירתך, ועליהם שלל תוספות לבחירה: ביצת עין, גבינה מגורדת, רצועות עוף וכדומה. מעדן! אני הזמנתי שתי Quesadillas שאלו למעשה הטוסטים המקסיקניים, עשויים מטורטייה ובתוכם גבינה מותכת עם תוספות כבקשתך.  כמובן שאי אפשר שלא להזמין במקסיקו צלחת של גוואקמולי, סלט האבוקדו המפורסם ומיץ תפוזים סחוט טבעי. כך במשך שעה קלה, התענגנו מהשמש ומארוחת הבוקר הטעימה. המשכנו לכיוון העיר Cuernavaca עיר הבירה של מדינת Morelos. הדרך החופשית לקחה אותנו דרך מרכז העיר, מצד אחד פקקים ורעש מצד שני רחובות יפים, מבנים עתיקים, ככרות והרבה אווירה.  לאחר שעברנו את קאוורנבקה, המשכנו בדרך והגענו לכפר Taxco, כפר קולוניאלי ציורי ותיירותי, ששווה מאוד ביקור. אולם הוא לא היה בתוכנית שלנו ולכן עקפנו אותו כדי להימנע מפקקים במרכז הכפר. לאחר מכן הגענו לעיירה Iguala, והמשכנו לכיוון העיר Chilpancingo,  כ – 100 ק"מ מפרידים ביניהן.  הדרך היתה יפה וציורית והנה גלעד סימן לי לעצור בפתאומיות.  מסתבר שדבורה הצליחה להשתחל לו בין הקסדה למעיל ועקצה אותו.  האזור התנפח והאדים, אבל לא היה הרבה מה לעשות. הנוף בנקודת העצירה היה יפה מאוד ולפתע עבר טוסטוס ועליו ציידנית שעשה לנו שלום.  ביקשתי ממנו שיעצור לידנו וצילמתי אותו ואת גלעד ביחד. לילד קוראים כריסטיאן ובצידנית הוא לוקח טורטיות מכפר אחד לשני. בכניסה לצ'ילפנסינגו, ראיתי דוכן כובעי סומבררו ציורי וביקשתי מגלעד לעצור כדי להצטלם.  הבחור היה נחמד ושוחחנו קצת ובינתיים, בחורה שהציצה ממכונית אמריקאי גדולה, שרקה לנו, מה שגרם לעלייה זמנית באגו של הרוכבים…  עצירה לתדלוק ומנוחה קלה – מכיוון שכבר היתה זו שעת אחר הצהריים, אחרי הרבה שעות רכיבה אינטנסיבית מעייפת בחום כבד. ידענו כי לפנינו עוד דרך ארוכה עד לחוף בו תכננו לישון.  טרם יציאתנו מהבית, החלטנו לא לרכב בחושך ועכשיו הזמן לא היה לטובתנו.

IMG_8488.JPG
אכלנו כמה חטיפי אנרגיה. שתינו מיץ ויצאנו לדרך לכיוון Tierra Colorada  עיירת דרכים חמודה, ללא יומרות גדולות. משם הדרך מתפצלת וניתן להמשיך דרומה ישירות לאקפלוקו שלא הייתה בתכנית. או לקחת את הפיצול דרום מזרחה לכיוון העיירה Ayutla ולאחר מכן לרדת לחופים הפתוחים באזור זה.  לטעמי קטע הדרך בין טיירה קולורדה לבין איוטלה, היה היפה ביותר.  מדובר בכ – 80 ק"מ של דרך צדדית צרה ומפותלת עם נוף עוצר נשימה.  הרבה ירוק, הרבה הרים, נהרות רחבים, בהם המים זורמים בשפע.  הדרך היתה גם מפחידה לעיתים, מכיוון שבחלקה היו בורות עמוקים, שהצריכו תמרון עם האופנועים הכבדים וקטעי עפר. בחלק מהסיבובים החדים היו קטעים של חול ואבנים קטנות שהקשו מאוד לשמור על אחיזת כביש.
כאשר הגענו לעיירה איוטלה, תפס אותנו גשם שוטף. השעה היתה כבר מאוחרת.  כדי לתפוס מחסה פשוט נכנסנו לחניה מקורה של בית פרטי על הכביש. ירדנו מהאופנועים עייפים מאוד מהרבה שעות רכיבה ומהקטע האחרון, שהיה ללא ספק יפה אבל מתיש מאוד, עם כל הפניות והכביש המשובש. שתינו ואכלנו חטיפים והחלטנו לעלות על חליפות הסערה לקטע האחרון של 80 ק"מ, עד לחוף המבטחים תרתי משמע.  השעה היתה כבר בסביבות 18:00 היינו ממש על הקצה מבחינת כניסה לרכיבה בחושך, דבר שניסינו כאמור להימנע ממנו. לאחר כמה דקות בחנייה, יצא בעל הבית לקראתנו ובמקום לכעוס, היה מאוד ידידותי כהרגלם של המקסיקניים, החמיא לנו על האופנועים ואף הזמין אותנו להעביר אצלו את הלילה. אבל אנחנו באמת רצינו להגיע לחוף. להפתעתנו הרבה כאשר עזבנו את העיירה, הגשם הפסיק לחלוטין .מה שנקרא גשם מקומי… כך שהתבשלתי בתוך חליפת הסערה ולא רצינו לעצור ולהוריד אותה.  הכביש המשיך להיות משובש. ועייפותנו וחוסר סבלנות, הביאו אותנו לקצה המסוכן של הרכיבה.

IMG_8468.JPG

הגענו לעיירה Copala , הקרובה מאוד לחוף "שלנו", ולפתע גילינו שברחוב הראשי מתקיימת תהלוכה צבעונית של אנשים בתחפושות, תזמורות והרבה שמחה. עצרנו לתדלוק אחרון ושייטנו לנו לחוף Playa Ventura שם קיבלנו המלצה על זוג שוויצרים שיש להם אתר קמפינג בחווה שלהם על החוף.  הגענו בחושך ולא זכינו לראות את המקום ויופיו. התקבלנו בסבר פנים. אבל מה שבאמת רצינו באותו רגע, זו מקלחת ולישון. אחרי 12 שעות בדרכים, תחת השמש והחום, מזיעים ודביקים. אחרי מאמץ פיזי לא פשוט עם האופנועים הכבדים.
היינו לבדנו בחוף ונשאר לנו עוד פרוייקט אחד לאותו הערב – הפויקה.  לאמיתו של דבר, אני הייתי שפוך ולא ממש תפקדתי וגלעד תפעל את הפויקה כמעט לבדו. ישנו על המחצלת הדרוזית תחת כיפת השמיים והיה לנו לילה נעים מאוד עם רחש הגלים ברקע. לסיכומו של היום הראשון רכבנו כ – 520 ק"מ ב – 50 קמ"ש מהירות ממוצעת וצריכת דלק סביב ה – 6 ליטר ל – 100 ק”מ עשינו זאת ב – 12 שעות ברוטו, מתוכן כ – 10 שעות רכיבה נטו. כשהתעוררנו, חיכתה לנו ארוחת בוקר מפנקת ואף זכינו לדבר קצת עם בעלת הבית, אשר מתגוררת במקום ביחד עם בעלה ושתי בנותיהם כבר 15 שנים . היא סיפרה שהשכנים מהחוות הסמוכות – כל חלקה על החוף משתרעת על שטח של כמה דונמים טובים – הם ברובם אירופאים. חלקם מגיעים לתקופה בשנה וחלקם גרים שם. החלטנו להמשיך בדרכנו ושמנו פעמינו לכיוון אקפולקו.  החום הכבד והלחות המסו אותנו בתוך מעילי הרכיבה . הדרך מלאה בפסי האטה אבל למען האמת, עם האופנועים האלו את רובם עוברים במהירות כמכשול קליל . כאשר הגענו לכניסה לאקאפולקו, נזכרנו שוב איך נראית עיר גדולה עם פקקים, צפיפות ודביקות. הרבה לחץ ובאלאגן.  עלינו על כביש איכותי המטפס על הרכס לתצפית מרשימה מאוד על המפרץ, מעגן היאכטות והעיר עצמה

IMG_8487.JPG
החלטנו לפנק את עצמנו בארוחת צהריים בעיר לפני שנמשיך לחוף הבא וגלעד משום מה בפעם השנייה מאז שאנחנו מכירים ומטיילים, החליט לגרור אותי למסעדת Hotters "שדיים". כי "בא לו לאכול כנפיים". שאלתי אותו מה יקרה אם מנת היום תהיה חזה?
המקום היה נחמד עם אווירה טובה ומלצריות שבעיקר לא כל כך לבושות. אה כן, היו גם דליי כנפיים מתובלות ובירה קרה . החננו את האופנועים בפתח המסעדה ואחת המלצריות הפחות לבושות והיותר חמודות, התחילה להזיל ריר ולפלרטט איתנו…לא חוויה מאוד מומלצת עבור נשוי מאושר ואבא טרי… כך או כך, יצאנו מהמסעדה עם חיוך מטופש מרוח לנו על הפרצוף ועברנו לשתות קפה בסטארבאקס הסמוך.
כשיצאנו לדרך, הרחוב הראשי של הטיילת היה עמוס מאוד בתנועה ונאלצנו להזיע ולפלס את דרכנו בין מכוניות והרבה מאוד מוניות ואוטובוסים. חוויה מפוקפקת להפליא… בעודנו עומדים ברמזור אדום –  חוויה נדירה במקסיקו – לעמוד ברמזור אדום. כי בדרך כלל פשוט נוסעים, הגיח שוטר רכוב על אופנוע, הודיע לנו שעברנו את קו העצירה וביקש שנעצור אחרי הרמזור…לאחר שנתיים במקסיקו, זה ברור מתלכתחילה שלא באמת מעניין את השוטר כלום אלא לקבל 5-10 דולר שוחד… דבר שבמקסיקו לומדים, שהוא לא בדיוק שחיתות או שוחד כמו שאנחנו כישראלים מתייחסים אליו. אך באותו רגע, לא התחשק לנו לתת לו אגורה… אז ראשית נקטנו באסטרטגיה של "לא יודעים ספרדית, רק אנגלית" וברור ששוטר תנועה אפילו בעיר כה תיירותית, לא מדבר מילה באנגלי.  התחיל פינג פונג: הוא מנסה להסביר לנו בספרדית שעברנו את קו העצירה ונעמדנו על מעבר החצייה… והאפשרויות הן שהוא ייקח את הרשיונות שלנו איתו ומחר נצטרך להתייצב בתחנת המשטרה כדי לשלם את הקנס, שזה קשקוש גמור ורק מוכיח את רצונו בשוחד מהיר… חלק מהשיטה שלהם זה להוציא טבלת מחירים ולהראות לך כמה לכאורה אמור להיות הקנס… כדי שתרצה לגמור את זה מהר מולו בעשירית מחיר. אבל היינו עקשנים. אמרנו לו שאנחנו בדרכנו מחוץ לאקפולקו והוא מוזמן לתת לנו קנס במקום או לקרוא למשטרת תיירים…אחרי כמה דקות ארוכות של שיח חרשים בהן חיכינו לראות מי ימצמץ ראשון, הוא התייאש, הבין שלא יקבל את הבקשיש שלו והחליט לשחרר אותנו.

IMG_8475.JPG
משם המשכנו לכפר Pie de la cuesta שנמצא כ – 15 דקות צפון מערבית לאקפולקו על קו החוף. גם שם נכנסנו לאתר קמפינג על החוף . עשינו מקצה שיפורים לפויקה בדמות עוף שלם מתובל שקנינו בכפר.  מרביתם של חופי הרחצה ברצועת החוף הזו שטיילנו בה, מסוכנים מאוד לרחצה ומתאימים לגולשים אמיצים ומנוסים, גלים גבוהים וסחף עוצמתי. קיימים מספר חופים בהם יש מפרץ טבעי ואז יותר בטוח לשחות. בבוקר, מייד ביציאה מאתר הקמפינג, מחשב הנסיעה של גלעד, התריע כי לחץ האוויר בגלגל האחורי ירד בצורה משמעותית. הבנו שככל הנראה יש לו תקר. הרי טיול בלי פנצ'ר לא נחשב טיול.
מאחר והיינו בתוך כפר, החלטנו לנסוע לפנצ'רמאכר המקומי וכאשר הגענו אליו, נתקלנו בשירות לא נחמד ולא נעים. ולכן ויתרנו. המזל היה שחודש לפני הצטיידתי בערכת תיקון פנצ'רים וכן במשאבה חשמלית ניידת, שמתחברת לכניסה החשמלית של האופנוע מתחת לסבל האחורי וכך מצאנו את עצמנו בפעם הראשונה מתקנים פנצ'ר בעצמנו. חוויה מתקנת תרתי משמע . לאחר עיכוב ביציאה, המשכנו בדרך וכשהגענו לאקפולקו עצרנו לתדלוק ולארוחת בוקר מהירה בדוכן דרך.

IMG_1459.jpg
חצינו את אקפולקו – הפעם דרך מערכת מנהרות משוכללת ומפוארת שהובילה אותנו הישר ליציאה הצפונית מהעיר. החלטנו לחזור על כביש האגרה המהיר,  – היה עלי להגיע בחזרה הביתה בשעת אחר צהריים מוקדמת, בגלל מחוייבות בעבודה. הכביש המהיר למקסיקו סיטי באורך של 360 ק”מ לא היה מבייש אוטוסטרדה בשום מדינה מערבית מודרנית. הוא חדיש וברמת גימור גבוהה מאוד והנוף הנשקף ממנו, מרהיב. לאורך כל הדרך, עולים ומטפסים מגובה פני הים, עד לפס הגבוה ביותר בגובה של כ – 3200 מטר ולאחר מכן יורדים שוב לעמק בו נמצאת מקסיקו סיטי בגובה של כ – 2300 מטר.  שלטי הגבלת המהירות במקסיקו מציינים 110 קמ”ש אבל הקשר בינם לבין המציאות הוא מקרי בהחלט והבאנו את האופנועים קרוב מאוד מאוד לקצה גבול היכולת שלהם. מה שכן, תחנות הדלק פרוסות עד קאוורנבקה במרחקים יחסית גדולים ובגלל המהירות הגבוהה בה נסענו צריכת הדלק היתה גבוהה בהרבה מהרגיל ולכן גלעד מצא את עצמו כ – 40 ק”מ לפני העיר קוורנבקה, עם נוריות אזהרה מהבהבות ומעט מאוד דלק במיכל 20 ליטר בדגם שלו, ( 33 ליטר בדגם שלי). כך שנאלצנו להוריד מהירות, כדי לחסוך בדלק. גלעד הגיע לתחנת הדלק עם ליטר אחד בלבד במיכל. נסיעה כה ארוכה במהירות כה גבוהה ובחום, גם היא מעייפת והיינו חייבים עצירה של אנרגיה לפני שאנו ממשיכים.  המשך הדרך היה חלק ובהגיענו למקסיקו סיטי, לקחנו את האופנועים ישר לשטיפה, לאחר שבאמת הזיעו הרבה בשלושת הימים. לסיכום הטיול, רכבנו כ – 1200 ק”מ במהירות ממוצעת של 60 קמ”ש וכ – 20 שעות רכיבה נטו. טיול כזה נותן לי ברמה האישית המון אנרגיות וכוח להמשיך בעשייה החינוכית בה אני עוסק, ובעיקר נותן מוטיבציה לתכנן את הטיול הבא…(על הפרק קיימת הזמנה לנסיעה בת 10 ימים לניו אורלינס בארה"ב, בעייתי מבחינת העבודה), ורצון של גלעד ושלי לטפס לקניון דל קוברה בצפון מקסיקו, קניון שהוא גדול יותר מהגראנד קניון האמריקאי…

המשך יבוא… להערות, הארות, ולמי שמעוניין לתכנן טיול במקסיקו אתם ממש מוזמנים לכתוב ל:  [email protected] כל טוב ורכיבה בטוחה ערן שביט מקסיקו.

ערך יוני.  כל הזכויות C לטקסט ולצילומים שמורות לערן שביט

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

13 בדצמבר 2010 שנה בארץ זרה

כבר כאן, התנצלות בפני מי שהגיע לבלוג שלי לקרוא על מסעותי על אופנוע. אני סוטה לרגע מהנתיב ונוגע בנושא שהוא חשוב לא פחות, או בעצם, הרבה יותר.

לפני כמה ימים, בשעת לילה, ליוויתי זוג חברים לביתם באחד הרחובות השקטים בעירי. כמה עשרות מטרים לפני שהגענו, ראיתי מכונית מפוארת מסוג לקסוס, חונה ולאחוריה צמוד לוח רישוי דיפלומטי ובו דגל קטן של צ'ילה. לרגע הרגשתי את העיקצוץ הנעים של מפגש עם חבר רחוק, או לפחות נגיעה בזכרון חי ממקום שהשאיר בי התרגשות. נזכרתי לשניה במסעי בדרום צ'ילה בקאראטרה אוסטראל ובאנשים הנעימים שפגשתי בסנטיאגו בירת צ'ילה. "הי" אמרתי לחברי. "לא ידעתי ששגריר צ'ילה גר מולכם…" "זה לא שגריר צ'ילה" ענה לי אריה, "זה ביתו ומכוניתו של יהורם גאון, הוא קונסול הכבוד של צ'ילה בישראל…"

לפני שנה בדיוק, ב-12 בדצמבר 2009 חזרתי לארץ לאחר מסע לאורך כל האמריקות, מרחק כ-42 אלף ק"מ שנמשך בדיוק 210 ימים – שבעה חודשים.

לאורך השנה מאז חזרתי, הבנתי משהו. הבנתי שאני יושב על רפסודה הנטועה למקומה בעוגן של אהבה וגעגועים ובניגוד לכל הגיון – האי שלי מתרחק ממני.

מחד, היה משהו במרחק בו הייתי, בניתוק, שמנע התעסקות יומיומית בחווייה הישראלית. מאידך, המסע היה גם סדנה אישית לבחון את האמיתות שלי ולהעמיק בהן. שלחתי הרבה מבטים מפוכחים על חיי כאן ועד כאן. בחנתי מחשבות ותובנות, שהעמידו אותי רענן מול הרבה הנחות ואמונות. אהבה וזכרונות. געגועים וכעסים. חרַטות והשלמות. התמלאתי מרץ, נכונות, כוונה פנימית ושמחת יצירה. ידעתי כי לאחר שעשיתי משהו מכונן כמו מסע בודד רצוף סיכונים, אני שלם ונכון לחזור לאהובַי . לביתי. לארצי. לנוף ילדותי. להתכרבל בערכי ובמשמעויותַי.

מאז אני נלחם כל בוקר לא לשוב על עקבי. לא. אין הכוונה למסע. הכוונה לאותו הרגע, לאותו הצומת בו החלטתי, שאני נלחם על דברים שאני מאמין בהם ולא נכנע במלחמה היומיומית המתנהלת כאן על מה, מי ולאן פני הארץ. הארץ, שאני אוהב כל כך ואיתה ובה אנשים יקרים לי. האמינו לי, זה קשה. לא אחת אני מתעורר בבוקר מדוכא מהיכרות חדשה ומקורית עם כלים יצירתיים, שממציאים אנשים שכל עניינם כפיית האידאולוגיה שלהם עלי. עיוותי מוסר סדרתיים. רוע וטפשות. רמיה ושחיתות. שנאה, שנאה, שנאה. חוסר סובלנות וגזענות. נהנתנות, ניצול וחוסר אכפתיות. קידוש ה"אני" בכל מחיר והעלאה באש – אם בזדון ואם בטפשות – ארבעים אלף דונם של ערכים שנטענו כאן דורות על דורות. עץ לעץ. שתיל לשתיל.

IMG_9908.JPG

התנחלות בגדה המערבית

פתאום התחדד לי כי במשחק הדמוקרטי הישראלי, הפירוש המעשי של המילה "רוב", הוא: כי הרוב שוחט את המיעוט. או ליתר דיוק את ה"מנוצחים". בבחינת "יַּכּוּ אֶת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר בָּהּ לְפִי חֶרֶב הַחֲרֵם לֹא נוֹתַר כָּל נְשָׁמָה וְאֶת חָצוֹר שָׂרַף בָּאֵשׁ:  וְאֶת כָּל עָרֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וְאֶת כָּל מַלְכֵיהֶם לָכַד יְהוֹשֻׁעַ וַיַּכֵּם לְפִי חֶרֶב הֶחֱרִים אוֹתָם" (יהושע י"א) מי שזכה בבחירות (שאינו בהכרח הרוב) אינו רואה עצמו מחוייב לשום אג'נדה משותפת, אלא רק לזו שלו. בתוך אותו "רוב", שהוא בעצם אוסף מיעוטים, יש אין ספור קבוצות משנה, מעין כנופיות סכינאים מוציאים לפועל, המובילות את רמיסת המיעוטים שהפסידו בבחירות,

The_Death_of_Jezebel.jpg

ביתר שאת ואכזריות. שולחות קבוצות אלה את ידיהן אל כל חלקה טובה. רומסות ברגל גסה ובסגנון פונדומנטאליסטי, כל תהליך. כל דעה. כל דרך. כבר לא מדובר רק בהפקרת המיעוט הערבי כאזרחים סוג ב'. אלא בהובלת חוקים גזעניים ואפלים שאינם ניתנים לפירוש אחר. כבר אין מדובר בהזנחת החינוך – אלא בהעדפה תחת חוק – של קבוצת אוכלוסיה אחת על אחרת. אם זו הדמוקרטיה, כלומר הרוב מקודש, אז כנראה שגם גרמניה הנאצית היתה לגיטימית כדמוקרטיה. הרוב המוחלט בחרו בהיטלר.

הפיכת המושג "מוצא מזרחי" לתת תרבות נלעגת ופרימיטיבית, מקורו בניכוס התואר על ידי קבוצת עסקנים מושחתים ורב בראשם.  כבר אין מדובר בשאלה האם יש טעם להשקיע בקידום השלום – אלא מה יהיה הנשך לאותן קבוצות מושחתות, כאילו השלום רע להן. כבר לא מדובר בעתיד של כולם – כי אם כמה עמוק יש לנעוץ את שורשי מיעוט פולש לשטחים כבושים, כדי למנוע את השלום. כבר אין מדובר בחלוקת נטל ומשאבים – כי אם קביעה בחוק כי יש שמחוייבים לשלם ויש רבים שזכותם לקחת ללא תמורה או לזכות בזכויות יתר אם כאזרחים האוחזים כמונופול את המדינה בגרונה – כדוגמת חברת-חשמל ואם כחוג סגור של אנשי עסקים וטייקונים, המתנהלים ככלכלה בתוך כלכלה. כבר אין בושה בהעסקת מי שהיה בעל משרה ציבורית, בתפקיד בכיר בחברות פרטיות, שעיסוקן נוגע לתחום עליו היה מופקד עד לאחרונה כשליח ציבור ושותף לסודות. אין היום תחום, פשוט אין, שבו אם לא תקים לובי,  או תשכור לוביסט או סוללת עורכי-דין, תצליח לקדם משהו. אין מדובר על מלון קזינו בחוף או בשמורה, כי אם טיפול בזכויות בסיסיות של נכים, קשישים, נוער במצוקה, נפגעי תאונות דרכים, נשים מוכות, נפגעי פשע רגיל ויומיומי, נפגעי זיהום, בהגנה בפני תאוות בצע מצד מונופולים דורסניים.

ועכשיו דוחפים חוקים נגד מי שדתו אינה יהודי.

no entry for juse.jpg

הכניסה ליהודים אסורה – אירופה 1939

פרט לוויכוחים היסטריים סביב מענה לפחדים ואסונות: מי יותקף? מי ירצח? מי תאנס? מתי תהיה רעידת אדמה? מי יפוטר? למי תהיה פצצה? מי יענש על ידי אלוהים? אין כאן היום אג'נדה לאומית. האידאולוגיות מתו ואיתן ביחד המדינה שלי. לא זו המוחצנת, היהירה, ההייטקיסטית, הצבאית, הזוכה בפרסי נובל, מדע או אֶמי. לא זו עם ארבעה בתי קפה אופנתיים בכל רחוב כמעט. וסדרות ריאלטי בינלאומיות. אלא המדינה, שבמח העצמות שלי שבמחזור הדם שבי, שייצגה עבורי תמיד את פסגת המוסר ואי הפחד מהשונה והאחר. זו שיצאתי איתה למסע רחוק, עטופה בזהירות בתרמיל מחשבותי. המדינה שלימדה אותי שירים כמו "אליפלט" ו"השמלה הסגולה" שהדהדו באוזני, דומע ומתגעגע כמו משוגע – כשרכבתי במרחבי המדבר הפרואני… הארץ שקלטה את סבי שברח מהנאצים באיטליה ואבי שהגיע מהודו. שנתנה יד לעולים חדשים. לדתיים, לחילוניים ולחלשים ב"מקוה ישראל". זו, שהנשיא שלה גר בצריף עץ ומנהיגים שסרחו לקחו אחריות. מדינה שהעמידה מולי אנשים כמו אליעזר מרכוס, עזרא כדורי, אברהם הרצפלד, הרב קוק, לובה אליאב, ואפילו מנחם בגין. שלימדו אותי לאהוב אותה ללא תנאי.

העדרותי הארוכה מהארץ דמתה להסרת העיניים ממחוגי שעון וכשחזרתי הבחנתי בתזוזתם האדירה. המדינה שלי פשוט גוססת. אפילו אופוזיציה אין. כלומר יש. סוג של קואליציה דרג ב'. אבל המדינה שלי כבר מוכנעת. ובכניעותה היא ויתרה. היא מחכה למכת החסד. החל באיש ברחוב המקבל את המצב כגזירה משמיים. וגומר בשליחַי בבית הנבחרים; חברי הכנסת המובטלים וחסרי השם. אלה המבלים ימיהם בציפייה "לכבוש" מידי המיעוטים השולטים את ההגה, איתו ידרסו אותם בחזרה. סוג של נקמה פונדומנטליסטית משלהם ובדרך הם מיישרים קו עם אותם כוחות אפלים המשתמשים בדמוקרטיה כדי לקעקע את עקרונותיה.

אז איך עלי להגדיר את אופיין הכללי של עמדותי? אם לא הבנתם, אני איש מרכז ושמאלה. לא שמאלני, אלא הומאנו-ריאליסט. אני מאמין כי דמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, אלא קודם כל שמירה על החלש. איני סוציאליסט, אלא נושא נטל המאמין כי קיומנו כאן כעם, עיקרו בחלוקה שוויונית של החובה והאחריות ושל פירותיהן. אידאולוגיה ומוסר הם נכסים בסיסיים – ולכל הצדדים יש מהם. אך ההבדל המהותי בין אידאולגיית השמאל לבין זו של אנשי הימין, הוא שבימין משתמשים בנשק יום הדין : הפחדה: תחזיק את העדר מפחד ורועד והכל כבר יזרום. ואיומים לא חסרים; החל בעולם המוסלמי וכלה בשכן שלך ממול. כולם רוצים את רעתך. כולם, ללא יוצא מהכלל חורשים מזימות. יעודנו בחיים הוא "להראות להם". מהצד השני השמאל הקיצוני חי בסרט על "פרחים בקנה" ו"יהיה בסדר". בואו נוותר על הכל, נאמין לכל ונראה מה יהיה. נכה על חטא כסוג של אורח חיים, נגיע לכל דיון מצטדקים, שפופים ואשמים. נרחם קודם כל על מצוקת האחרים ורק אז נדאג לעניי עירנו.

ההבדל המעשי הגדול בין הקצוות, הוא שאנשי הימין ביססו את הנכסים שלהם גם בערכים חומריים. מעין מדינה בתוך מדינה. מאחרי כל סיסמה, קם ישוב. מאחורי כל משפט אידאולוגי, נסלל כביש. מאחורי כל הכרזה, חוקק חוק, (כמו סיפוח הגולן). ול"מדינה" הזו יש גם צבא גלדיאטורים עם ברק בעיניים, הגדלים בתוך מערכת חינוך יעודי, המישרים קו עם אידאולוגיית אני ואפסי. לך תעקור ותשנה מציאות שיש לה דינמיקה משלה והשפעה מיידית על עוצמתה הכלכלית של המדינה. ומה עשה השמאל? כתב מאמרים המאוחסנים בפורמט אנלוגי במקרה הטוב, או כלוחות במסדרת אותיות עופרת בבית דפוס של עיתון "דבר". שנמחק זה מכבר. ומה עשה המרכז הפוליטי? התפשר עם כולם. ממש יחסי כוחות.

FIZROY ROAD.jpg

אני יודע. דברים לא יסתדרו מעצמם. צריך להאמין. גם בקטן. להיות מעורב. להשפיע. במעט שאני יכול, אני משתדל לתרום ולהוכיח שהשינוי אפשרי. קל מאד "לרדת" על הדור הצעיר. מצפים מאנשים בגילי "לכעוס" על צעירים שלכאורה נראים מרוחקים ועסוקים רק בעצמם. אך אצלי זה ממש הפוך.  איני מוצא שום צורך לרדת עליהם. אני מאמין גדול. ממש מאמין ענק ואופטימי במה שקורה היום בתעשיית ובשפת המדיה הצעירה והמתפתחת. רשתות חברתיות. תקשורת בזמן אמת, פתוחה ורצופה. חדשנות טכנולוגית ויצירתיות המקרבת בין אנשים. מעוף בו העתיד נראה נהיר יותר. אני מאמין שהחזרה לשפיות תגיע משם. היום המידע הגלוי ובר הדיון יביא למעורבות גדולה יותר של הרבה יותר אנשים. יש סיכוי עצום ליצירת לחץ ציבורי אמיתי לשינוי. כבר אין צורך לצאת בגשם להפגנה. עם שלטי נייר וססמאות. די להעמיד נושא לדיון פתוח ברשת חברתית תוך יצירת כלים כמו פורומים, או קבוצות עניין כדי לחולל שינוי. נכון הכלי הזה אמור לשרת את כל הדעות וכבר "זכיתי" לביקור הטוקבקיסטים שלוחי הרסן והנוסח, מגוייסי הימין הקיצוני.

אך אני מכיר יותר מאיש צעיר אחד/ת, שמודע לצורך לקחת אחריות כ"מבוגר אחראי". הרואה את כל התמונה וגם עושה זאת. אנשים צעירים שלא יחברו לגב רכבם מספר דיפלומטי של מדינה זרה – עם כל החשיבות שבקשרים עם העולם – לא יעזו להתהדר בזה שהם כאן. אבל בעצם כבר שם.

לסיום, סליחה. כבר אמרתי למישהו שהחיים הם מסע גם מבלי לצאת לעולם על אופנוע. מייד נשוב למסע. דיווחי מסעות בשפע, נמצאים בעריכה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 6 תגובות, הוסף תגובה