הרפתקה דוט קום

מציג פוסטים מחודש ינואר, 2010

25 בינואר 2010 על הנחיתה

IMG_7657.JPG

חלון חדרי

עכשיו אני מסתכל על מה שעבר עלי, כמעט כמו על סצנה שלא היתה שלי כלל: – איש עולה על אופנוע, יורד ממנו. עולה שוב, נוסע. נוסע, עוצר. אוהל רטוב, סיר רותח, ניחוחות פריחה. טופס בשפה לא מובנת. סירחון או צחוק או גשם. עכשיו אני מבקר בתאיו, מסיט וילונות בחדריו הפנימיים, האפלים הבטוחים בעצמם, מחפש אוצרות מוברחים, הרהורים חבויים. מנער את פרוות מצב רוחו ופיסות בוץ יבש, גרגרי חול ואבק לבן, נושרים ממנו לתוך דפים ריקים. עכשיו אני מנסה לכתוב בראשי טיוטא לסיפור. הופך צדדים במשקפת כדי להסתכל על האיש הזה מרחוק. רואה אותו בוכה על שפת אגם קפוא בקנדה, שר שירי שטות בתוך קסדה סגורה. מדקלם בחרוזים קללות בעברית, באוזני פקיד הגירה הונדוראי. מנסה להתגבר על הלא נודע, מחפש אותות פרטים וסימנים שיבנו תשובה. אולי זו שפת הגוף של גברים משופמים, אולי זו הדרת הנשים בשמלות המחול הרקומות בוואחאקה. אולי יש לקרוא כמו בקפה – את מבנה העננים הפרומים בשולי הדרך ברוטה קווארנטה, משהו שירמז איך עוד יום עומד להסתיים. והיכן. שוב הוא עולה על האופנוע, מצטט מסלולי רכיבה מתוך מפות ששורטטו במוחו לפני שנים ואינם, או שכוסו בחול. ושוב הצללים שהוא נוסע לתוכם, אלה החבויים בתוך יער, או כאלה הרודפים אותו כבר שנים. שוב, האיש הזה שהקפיד לאחר בפאזה אחת הרבה דברים בחייו.

yukon 1.jpg

האם זה אני? שקם בוקר אחד מלא שמחה וצחוק ויצא לסובב רולטה של חלומות. האם שוב אני צריך להתרחק, כדי להבין מה עבר עלי במסע הזה? הרי זה מעגל ספיראלי אין סופי של תיאוריית כאוס. בו עלי לחיות את שקורה לי, לאור תובנות שאני יכול להפנים, רק אם אתרחק מדברים שקורים לי. האיש הזה, כלומר אני, התאהב הרבה פעמים בסתם קו אופק. בצבעים ואור,שלא החזיקו מעמד אפילו כמה דקות, כדי שיצליח להגדיר או לקרוא להם בשם. רבץ ונח על כריות מדבר זרוע שיחים כדוריים או יער נקוד שרוולי דקלים שרופים, הזועקים מתוך הצמחיה לשמים. הוא כמו ציפור נוד שאחרה את מעוף להקתה. בעייפות. בצמא. בשמחה, בעליצות ובהנאה.  עכשיו מבעד לחלון אוטובוס אגד. בדרך מרמת השרון לתל-אביב, אני חושב שאני מגזים בדיבור עליו בגוף שלישי. אני נזכר בו באיש הזה, כאילו לא אני הוא. נראה לי כי כך אני שומר על עצמי. כך אני נזהר שמא אתרסק לתוך שכונה של אנשים שחיכו לי. שמצפים שאספר להם עלילות בגוף ראשון. אני עושה זאת כדי להשהות את המפגש עם סיכומים ומסקנות.  אני עושה מאמצים ילדותיים, מטופשים וחסרי סיכוי, להתכחש לגוף הראשון הזה.

IMG_2979.JPG

אלברטה קנדה

לפני שנים רבות, ראיתי יומן ספורט בטלויזיה שעסק בקטעים מרתקים מהמשחקים האולימפיים. המראה שנחרת לי הכי עמוק בראש, הוא אותו רץ מרתון אפריקני, שמעד תוך כדי ריצה, נחבש והמשיך לרוץ. איש לא שם אליו לב. הוא כבר לא היה בגדר חדשות. אבל היה צלם אחד שחיכה באיצטדיון בו נמתח קו הגמר. המנצחים כבר קיפלו את דגליהם. רוב הקהל כבר הלך, העיתונאים כבר סיימו לדווח והאחראים, עמדו לכבות את האורות והנה מהקצה הרחוק של פתח הכניסה, הופיע לפתע אותו רץ, מדדה. סבלו ניכר היטב על פניו, יצא להקפת הסיום סביב האליפסה בטבורו של האיצטדיון עד לקו הגמר. אני פירשתי זאת כהתנהלות של כוח עמוק וטהור. לא כדי לזכות בשום מדליה אלא כדי לקיים את הציווי הערכי שבו. בעיני זו לא הייתה הצצה לבדידות הזוייה של רץ למרחקים ארוכים. ראיתי בכך את מהות הקשר שלו עם החוייה. מיצוי היכולות שלו כדי לעמוד באתגר. בשליחות הפנימית שהוא נשא עימו.

tverya 30.jpg
לא אחת, אני נזכר בקטע הזה שהיה מהדברים שדישנו את ערוגת תבליני החלומות האתגריים שבי. איני זוכר מי היה האיש וזה גם אינו חשוב. כי הוא צלל כבר לאלמוניות אישית, אך דבקותו ואישיותו נשארו בראש רשימת האנקדוטות שהיוו עבורי מודל טהור של מימוש. לימים, כשהפכתי לרץ מרתונים, למדתי כי מרתון הוא לא לרוץ ארבעים ושתיים קילומטרים( ועוד 198מ') כי אם לחצות על הרגליים את שבעת הקילומטרים האחרונים. ניסיתי, לא תמיד בהצלחה, לעמוד באתגר הדבקות. בחזרה מהמסע לכאן, נזכרתי ברץ ההוא. מהרגע שהגעתי הביתה, כבר רציתי לכבות את האורות באיצטדיון שהקמתי. רציתי לחזור מהר לאלמוניות היחסית. רציתי לשבת בשקט מול שולחן העץ שלי להשעין את ראשי על מרפקי ולהביט מבעד לחלון על העץ ממול, לצפות בבטן ענן הנזהר מצמרות הברושים החדים ליד מגרש החנייה ולספור את דפיקות ליבי שפעמו ברקותי כאילו עוד יום סתמי לפני. חשבתי כי כדי לחזור לדבר בגוף ראשון, אולי עלי לתת לתערובת התרחיפית המתערבלת בתוכי לשקוע, להסתדר בשכבות על פי המשקל הסגולי של כל חווייה ואירוע. רק כך אוכל להתחיל ולפענח את עצמי, לתת לכל שכבה שם, או תחושה או ניחוח זכרון – גם אם מעורפל. אולי כך אוכל לעמוד במשימות קיפול המסע שעוד נכונו לי. אותם שבעה קילומטרים שימשכו ודאי ללא סוף.

עכשיו אני מנסה לנסח לעצמי לוח זמנים, איזה קצב סדור מול דחיפויות וכורח. גיליתי כי מאז שחזרתי, המציאות היא סוג של היכרות מחדש עם הדברים הכי מובנים מאליהם וזה אינו קל. מה שהייתי ומה שאהיה הם קו רצוף. בניגוד לאמירות פופולריות, כנראה לא חזרתי אדם אחר, כי אם אותו אדם, עם מחשבות, רעב, תאווה וחלומות רעננים. במקום לחזור עם מסקנות נראה שאני מגיע עם הכרה ותובנות. ויש בי מעין מנגנון בקרת תנועה המעכב ומשחרר אותי טיפין טיפין לתוך אוטוסטרדה שלא הפסיקה לרגע לגעוש.

ביום הראשון בו הגעתי למשרד, שם חיכו לי חברי לעבודה, נגנב לי התיק שהשארתי בקבלה ליד המזכירה, כשהלכתי לסיבוב חיבוקים בין החדרים. אמא בת התשעים ושתיים של גלי, אושפזה באותו זמן עם אגן שבור ומצבה התדרדר, כך נכנסתי ישר מהיום הראשון לתורנות בנושאים אינטימיים. בבית מצאתי אין ספור משימות שחיכו רק לי. נורות שרופות, ביוב סתום גינה יבשה ואנשים שחיכו לי. רק לי, כדי שאפתור להם דברים. פה ושם פגשתי אנשים שהתבשמו מדיווחי המסע שלי והגיבו בטפיחת כבוד מביכה. בנוסף, אני מנסה להנמיך את תחושת החגיגה סביבי על יום הולדתי השישים שחל השבוע, באמירות מנפנפות פירגון, אך מתנחם בכך שנשארתי נורמאלי, מעצם העובדה שפנימי מתנהג הפוך לגמרי, מחכה לחיבוק.

IMG_7696.JPG

כבר למעלה מחודש שאיני מסתדר ממש עם התחבורה סביבי על הכביש. הכל נראה לי אלים, אגרסיבי וחסר סבלנות. נו מֶרסי. אין לי כלי רכב עכשיו, במידת הצורך, משתמש במכוניות של גלי ושל בנותי ועוד טרם החלטתי מה לעשות עם הנושא. אני מחכה למכור את האופנוע שהשארתי אצל שירלי בסן-פרנסיסקו, עד אז איני עולה על דו-גלגלי. מצב רוחי הוא של מין נקיון כזה, מעין התנזרות מדיטטיבית, מאורח החיים שנהגתי בשבעת החודשים האחרונים. לקטע הנוכחי במסע, איני זקוק לדו-גלגלי. כך שאני מתנהל באוטובוסים. נסיעות שעושות רק טוב למהירות הגישה לנחיתה שלי. מחברות אותי לאנשים, למראות ולקרקע. אם הייתי רגיל לדלג על האופנוע ולחצות את הפקקים מביתי למרכז תל-אביב בשבע עשרה דקות, היום, זה לוקח כשעה ועשרים בשעות השיא בקו 531 . ההמתנות הארוכות בתחנות. בדיקה תכופה של הכסף הקטן, השתלבות בסגנון תפיסת המקומות באוטובוס הישראלי. בו אנשים יושבים במושב הקרוב למעבר ואת התיק מניחים ליד החלון, כך הם מקשים על מי שרוצה לשבת לידם. ומבטיחים לעצמם מרחב ונוחיות. היכרות עם קקופוניית הדיבורים במכשירי הסלולר. מפלס הצנעה או אם תרצו הנימוס כבר מזמן יבש. בנושא הזה יש נורמה תרבותית, שרק אני, שנעדרתי מסצנת האוטובוסים מיליון שנה, מסובב את הראש, בכל פעם שמישהו מאחור, מספר לחבר שלו בקצה השני של הסלולר ולכל יושבי האוטובוס, איך הוא הרים שקית במבה בסופר-מרקט. אנשים צועקים על ילדיהם, רבים עם שותפיהם, מחלקים פקודות, אומרים "אני אוהב אותך" או מקללים, בלי לדפוק חשבון. מאחר ואני יודע שפרסומאים ומנהלים של רשתות הסלולר, רואים אוטובוסים רק מבחוץ. כנראה שהם לא יודעים עדיין איזה קריאייטיב נפלא אפשר לעשות רק מהסצנה הזו.

IMG_7664.JPG

מגלה שהדבר הכי קבוע באוטובוסים, שנשאר מאז ילדותי בקו 4 באשקלון: כשמתחילות החדשות, הנהג מגביר את הווליום ובכל רמזור הוא מסדר את הכסף הקטן בערימות לתוך מכשיר העודף. אני מודע כל הזמן להחלטה שלי לא לעסוק בביקורת שתוביל אותי לכעס או עצב, אך כשאני יושב ליד החלון ורואה את אלפי הרכבים סביבי כשבכל אחד יושב אדם אחד. כך שעשרים ושישה אנשים מחזיקים בטאבו, במשמרות מתחלפות, את כל השטח בין צומת הפיל למסעדת  206, אני מבין באמת כמה מגוחכים אנחנו נראים. כולנו מתבשמים בלוגו הכסוף של רכבנו ובסטאטוס שהוא מקנה לנו – אבל בינינו, זה כמו עדר מובל לשחיטה – כאילו שפקקים זו גזירה משמיים, איש מאיתנו אינו עולה על גג מכוניתו וזועק "רכבת פרברים!!".  מגובה של שני מטר וארבעים קל לשים לב לביטויים מעשיים של תסכול וחוסר אונים. עשרות מקרים של עבירות על חוקי התנועה. מעבר באדום, מעבר פס לבן. חנייה בתחנות. זו אינה ביקורת חלילה, זו מראַה. מין דיווח ממסוק וירטואלי עוד טרם אנחת ממש. אני עוד באויר ועוד מעט קט כבר אמצא עצמי נלחם לא להסחף חזרה לתוך המציאות ההזויה הזו. או אהיה נלחם במי שנוהג סביבי, כאחד מן העדר. אבל אני עוצר כאן, כי עוד רגע ואעבור את הקו ששמתי לי. זה המדבר על כעסים.

IMG_7662.JPG

עכשיו מוצאי שבת השישית מאז חזרתי, מאחר והחלטתי לפנות לעצמי זמן לכתיבת ספר, מחר איני יוצא לעבודה בתל-אביב ולכן אני רגוע, יחסית לימים האינטנסיביים שהיו לי טרם הנסיעה. למען האמת, התחלתי לכתוב טיוטה ראשונה לסדר הדברים שברצוני לפעול על פיהם בכתיבת הספר. יש לי כל מיני רעיונות. מרגיש שאיני תופס לגמרי את היקף המשימה. אולי עלי להכין רשימת משימות כמו זו שהכנתי לקראת המסע? אולי אין לכך שום משמעות שהרי אין לי שום כוונה לדווח. אני רוצה לספר סיפור. לרגש. לעלל עלילה. לשחרר יובל קטן הצידה, מנהר ההתרגשות שרוגשת בתוכי ועדיין איני יודע איך לסכור אותה או לשלוט בזרימתה.  כך שפרט לחזרה לעבודה ולמסלול תפקידי משפחתיים. הכוללים בישול וקיפול כביסה, אני מעסיק את עצמי במלאכות משונות. תיקון הברז המטפטף שהתעלמתי ממנו בשלוש השנים האחרונות. קריאה מחדש של הזר של קאמי. איסוף אשפה ממגרש החניה הציבורי שמולו אני גר ויציאה לטיולים באיזור עם כלבתי צ'אי.

IMG_7699.JPG

צ'אי כלבתי הגולדנית, היא בלונדינית בכל רוחבה אורכה וגובהה. אך לא בשכלה. כלבים גם הם מהדברים הנפלאים בחיים המתנהגים כמו שהם. לא מתייפיפים או מתחשבים. היא מחכה לי ליד הדלת, במבט דרוך וזנב מתנועע. אני הכל בשבילה. ראש הלהקה, האלפא דוג, סוג של אלוהים. ולאחר העדרות כל כך ארוכה, בשבילה, חזרתי בעצם מן המתים. בעצירה בסן פרנסיסקו קניתי לה דיסקית פריסבי עשויה סיליקון גמיש ונשיך ומרגע נחיתתי אינה מרפה ממנו. בלילה אחד שחור כקטיפה, יצאתי לטייל איתה ובהיסח הדעת, השלכתי את הפריסבי הזה שנתקע בצמרתו של עץ דק וגבוה, ראיתי את צלליתו על רקע הילת העיר שבאופק. צ'אי רצה אחרי הריח ואז זינק מבין השיחים חתול שנמלט וטיפס על העץ וכשהוא הגיע לחלק העליון של הגזע, גרמו טילטולי הענפים לנפילת הפריסבי ישר ללוע הפעור למטה. אני מספר על הטיול הזה כי הוא מהדברים שמחזירים אותי לקצב של החיים הפשוטים. בלי ציורי קרקע ענקיים, חילוץ אופנוע משקיעה או קרחונים מתפוררים לתוך אגמי טורקיז. אני מטייל עם כלבתי.

בפעם הבאה: אוסיף עוד ביקורת ציוד שנשמטה מזכרוני. וגם אמלא עוד פוסט או שניים בסיפורי נחיתה מביכים.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 10 תגובות, הוסף תגובה    

8 בינואר 2010 ביקורת ציוד. חלק ב'

זה המשך הפוסט הקודם. (אולי יהיה גם חלק ג' בקרוב) מה שבטוח שאני כבר מבשל את הפוסט על הנחיתה. אחרי חודש של פרספקטיבה – אני מבין שלוקח לי יותר מדי זמן לנחות, להסתגל, להתגלגל. פרטים בקרוב…

אוהל

IMG_1997.JPG

תיאור המוצר: דגם זוגי "Fat Frog" תוצרת נורט-פייס, נקנה בארה"ב. מרחב פנימי לשניים + ציוד. אטום ויציב לרוחות. חשובה הייתה לי גם ה"מרפסת" המחופה בכניסה, לשמירת ציוד. כמובן גם משקל קל ונפח איחסון מינימאלי. האוהל היה בשימוש לכל אורך הרכיבה בצפון אמריקה ומספר פעמים בלבד במרכז אמריקה. מקיטו בדרום אמריקה הוא נשלח לארץ.

IMG_2841.JPG

ביקורת שימוש: יתרונות: בד איכותי. צלעות אלומיניום איכותיות ביותר. חיבורים ולולאות ותפירה בהקפדה יתרה. קל ומתקפל לאריזה קטנה מאד. מהירות הקמה ופשטות. חלק עליון מבודד ממים. גודל חלל פנימי נדיב. בעיות: רצפת אוהל חדירה למים או לחות מקרקע רטובה. חלק אחורי נמוך מדי.
לסיכום: ארמון קומפקטי להרפתקן הבודד. דרגה אחת מתחת לאוהלי סערה למטפסי הרים בתנאים קיצוניים. אם צופים גשם, יש לחשוב על זווית המדרון ולחפור תעלת ניקוז מים סביב. הצבע הכתום אצלי הוא הכרח. כך אני מובחן בשטח, בעיקר מפני מכוניות שמסתובבות בחניוני קמפינג ועלולות לדרוס. הצבע הכתום הזוהר של השכבה החיצונית, מסייע לזיהוי גם במקרה חילוץ. יתדות: קניתי יתדות אלומיניום בנפרד. בנויות חומר מאסיבי שננעץ בקלות והחזיקו גם במתיחה קיצונית. משטח פלסטי מתחת לאוהל: שמשונית הכי פושטית טובה גם כמשטח שיזוף על החוף, מפת שולחן בטבע או להצללה חפוזה בה לא רוצים להקים אוהל. לשים לב שמתאים לגודל השטח שהאוהל מכסה, שיש טבעות מתיחה, ורצוי שוב, שיהיה בצבע בולט, מהסיבות הנ"ל.
משהו אישי: יש הרבה, אבל אסתפק באיכות ההגנה שלו בפני יתושים. אלה מכסים באביב כעננים, את יוקון ואלסקה. בשלב מסויים לא הצלחתי לזוז מהאוהל מטר מבלי לחטוף עקיצות. הפתרון. הלכתי עם שכבת הרשת של האוהל עלי, כשרק רגלי במגפיים בולטות מלמטה עד למקלחת וחזרה. מצחיק אבל עובד.
מזרן מתנפח. שק שינה. כרית תופחת: מזרן דק (עוביו כ-2 ס"מ כאשר הוא מנופח) המתנפח מעצמו. כלומר, המבנה הפנימי שלו בנוי כך שהוא שואף לחזור למצב זקוף ולכן עם פתיחת השסתום, הוא שואב אויר לתוכו וניתן לנשוף עוד לצורך קביעת הקשיות. נקנה בארה"ב. מוצר מעולה! גם נוח וגם מבודד מקור האדמה. שק השינה הישן והטוב שמלווה אותי כמה שנים לטמפרטורות עד מינוס חמש. כרית תופחת מאליה. נקנתה בארה"ב, גודלה כשהיא מקופלת כגודל בקבוק קטן של מים מינראליים. היה חשוב לי לתת מנוח נכון לראש שנשא כל היום קסדה.
לסיכום: פרט לאוהל, דרושה השלמה של מעט דברים. חשוב לבדוק אותם באופן מעשי לפני שיוצאים לדרך. הם יעשו את כל ההבדל בין מנוחה, לבין אי נחת.
משהו אישי: זה קשור לאיכות שירות. המזרן שקניתי בסניף אר.אי.איי. בברקלי, היה מחורר כנראה טרם הקניה. למרות שימוש מאסיבי בו כשטיח מתחת לאוהל, ולמרות שהיה מטונף ומלא בוץ. הוא הוחלף ללא כל שאלה נוספת בסניף אר.אי.איי ביוג'ין אורגון. אפרופו אורגון: במדינה הזו אין מס קניה ולכן היא מקום מועדף לקניית ציודים (פרט לקניית אופנוע, שלא כמו בקליפורניה, אינו אפשרי בה לתושבים זרים) הדבר משתלם אם אינך תושב המדינה (בניהול המיסוי באורגון בשורה התחתונה, המדינה לא מפסידה כי תושבי אורגון משלמים מס הכנסה גבוה יותר).

פנסים ותאורה

תיאור המוצר: פנס ראש ארבעה נורות תאורת לד. עם שני מצבים: מהבהב ורגיל. נקנה בארה"ב. נועד לשימוש עיקרי ושוטף לכל סוג התארגנות לילית. החל בבישול, חיפוש בורג שנפל או מפתחות ועד קריאת ספר, היה בשימוש יומיומי. פנס אצבע קצר, נורת לד בודדת, הוחזק בכיס המעיל הפנימי שימש לחירום. היה בשימוש הרבה פעמים להאיר את תוככי התיקים או האופנוע. פנס תלוי עם נורה 12 וולט, המתחבר למצבר האופנוע עם שני תנינים, בכבל של 1 מטר. מפיץ אור סביב, נועד להאיר משטח עבודה, לתיקון או טיפול לילי באופנוע או לתאורת רקע להתארגנות לילית ולמפגשים חברתיים בחניוני קמפינג. היה בשימוש כמה עשרות פעמים. נתרם בפאטגוניה לנהג שנתקע לידי בריו-טורביו. (בנוסף ובהקשר לתאורה, רכשתי כמה מדבקות מחזירות אור והן הודבקו סביב האופנוע והארגזים. עוזר באבחנה ומקדם בטיחות, גם בדרך וגם בחניונים.)

מפוח אויר

IMG_2217.JPG

תיאור מוצר: מפוח חשמלי בגודל אייפון בערך, תוצרת סין. נקנה בסוכנות ב.מ.וו בסן-דייגו. הכנתי שקע יעודי בחיבור ישיר למצבר, במיקום קבוע שבלט מתחת למושב, אליו ניתן להתחבר בקלות. המכשיר היה בשימוש פעמים אין ספור. עם כניסה לשטח הורדתי אויר וביציאה מהשטח ניפחתי שוב. כמובן גם אחרי תיקון תקרים וסתם בריחת אויר לא ברורה. שייך לאגף הכלים ההכרחיים במסע גלגלי כלשהו.

בישול ואכילה

IMG_0287.JPG

הפסקה באמצע הדרך בין לימה לנאסקה בפרו. הזמנו את שני האנגלים הנחמדים איאן וונאסה לכוס תה.

תנור בישול:

תאור המוצר: מבער בישול המבוסס על דלק הניתז בלחץ (פרימוס) תוצרת קולמן: (מיוצר בסין) נקנה בסופרמרקט בסן-דייגו, כולל מנגנון פנימי (כבל פלדה דקיק) לניקוי של נקב הדיזה. עובד על כל סוגי הדלק. רצוי להשתמש בבנזין לבן. קל להצתה ולשימוש בכל תנאי וגם בגבהים או ברוח עזה. (בצפון אמריקה היה ברשותי תנור קטן ומתקפל תוצרת "סיג" השוויצרית, שנקב הדיזה שבו היה נסתם בכל יום מחדש.)
משהו אישי: בשני מקרים השתמשתי בו רק לחימום כפות ידי שקפאו ממש. פעם אחת בקולד פוט אלסקה ובפעם השניה בקראטרה אוסטראל בצ'ילה. ערב הטיסה חזרה הביתה, על אף שהסברתי לפקידי חברת התעופה שהמיכל ריק ואין בו כל סיכון. התנור נעלם במרתפי החקירות של מערך הבטחון של חברת התעופה "דלתא" ולא זכה להגיע לארץ. (מעניין לאן הולכות כל ההחרמות הבטחוניות האלה? אני חושב שמגיע לי פיצוי. או לפחות הסבר).

כלי בישול ואוכל:

IMG_6768.JPG

סיר ומחבת כולל מכסה אחיד. שקניתי אצל רוכל בצד הדרך בבאחה קליפורניה. כוס מתכת בעלת דופן כפולה, הישנה והטובה שהבאתי מהארץ. סכו"ם עשוי טיטאניום שנקנה בחנות אר.אי.איי. סכין חיתוך פשוטה וחדה מהמסדרון השני משמאל בסופר מרקט סתמי בברקלי. מיכל פלסטיק ובו סבון נוזלי וחתיכת ליפה. כל הכלים תפקדו טוב למידות המזון שבישלתי. הסכום היה קל לניקוי. (בריו גאייגוס ארגנטינה, רכשתי תרמוס מתכת קטן, בו שמרתי מים רותחים להכנת תה בדרך)
משהו אישי: באיידהו קניתי בחנות אופיס-דיפו ב- 3 דולר ארגז פלסטיק משרדי המיועד לאיחסון תיקים בגודל איי4. הוא שימש אותי לאורך כל שאר המסע, לאיחסון המזון וכלי האוכל. פרט לחוזקו, יתרונו בכך שניתן לפתוח אותו מהצד, להכניס ולהוציא דברים, גם מבלי לפרק את כל הציוד מעליו.

אוכל קבוע

מה זה? ערכת מזון יבש קבועה, אותה איחסנתי בעומק ארגז האוכל והיא שימשה כחירום. תכולה: קופסת טונה במים. קופסת רסק עגבניות. חבילת ספגטי. מעט מלח. כוס סוכר. שקית קפה קטנה. 20 שקיקי תה. חבילת מציות. שקית סוכריות גומי. בקבוק מים בינוני. השתמשתי בתוכן הערכה כשבע פעמים (ותוכנה חודש מן הסתם אחר כך) כשהגעתי למצב בו לא מצאתי מקום לאכול, או שלא קניתי מזון טרי להכנת ארוחה נורמאלית. סוכריות גומי מנטה חריפות במיוחד (כאלה שחריפותן יוצאת מהאף), שימשו לי ללעיסה בקטעי דרך ארוכים במיוחד, לשמירה על עירנות.

רחצה והגיינה

תיק קטן שהכיל סבוניה. מברשת ומשחת שיניים. מכשיר גילוח. קוצץ ציפרניים. שמפו קטנטן. מגבת דקה מחומר דמוי פליס הסופג המון ומתייבש במהירות. לא צריך יותר וגם ניתן להשלים ציוד בכל שוק הכי נידח.

שקים אטומים, תרמיל גב

תיאור מוצר: ארבעה שקים אטומים עשויים בד סינתטי שזור כמו של מצנחים, בעל מנגנון קיפול וקשירה המונע כניסת מים. שק אחד נועד לבגדים והשני לציוד הקמפינג. שני שקים נותרו כגיבוי. תרמיל גב קטן בו אוחסן המחשב אך גם שימש לשוטטות רגלית במידת הצורך.

ביקורת ציוד: יתרונות: גמישות שימוש. ניתן לקשור את השקים מעל לארגזי האופנוע וגודלם משתנה בהתאם לכמות הציוד הנדחס בהם. הגנה מצויינת בגשם. בעיות: בד עדין מדי אחרי ארבעה חודשים החל להקרע.

לסיכום: עדיף שקי גומי או פלסטיק מאסיבי. יקרים הרבה יותר. תרמיל הגב הקטן, חשוב גם ברכיבה זוגית. כשרכבנו, נשאתי אותו על גבי והוא שימש את גלי, כתא לציוד שנזקקה לו תוך כדי רכיבה. כמו משקפיים, ליפסטיק, קרם שיזוף וכו'

משהו אישי: בחרתי בשקים בצבע כתום זוהר. זה סייע בזיהוי האופנוע מאחור. במעבר הגבול בין קוסטה-ריקה לפנמה, שוטר עם סיגריה, חורר בטעות כמה חורים באחד השקים.

קשירה: 6 חבלי גומי שזור עבים במיוחד, בעלי קרסים מנירוסטה שאינה מתעוותת. כאלה שמוכרים בחנויות לציוד יאכטות. מאפשרים מתיחה עד אין קץ ונחשבים בטוחים יחסית. לא "קפצו" אפילו פעם אחת ואיפשרו אריזה או פריקה מהירים.

מנשא מים

אף שלקחתי איתי מהארץ את המנשא הנאמן והטוב שלי תוצרת "שורש". גיליתי אחרי כמה ימים כי הוא מכביד. לא נדרשתי ממש לשתות מים תוך כדי רכיבה. ומשקלו על הגב הטריד. לכן העדפתי לנעוץ שני בקבוקי מים מינראליים גדולים, בין גומיות הקשירה ומדי עצירה לגמתי ישירות מהבקבוקים. לדעתי מנשא המים טוב לרכיבת ראלי או שטח ממש, בהם אין זמן או אפשרות לעצור ואין מקום לשאת מים בתוצרת בקבוקים. וכמובן מתאים למסע רגלי, בו נשיאת מים על הגב, היא הנוחה ביותר.

אופנוע

IMG_0336.JPG

האופנוע ביום רכישתו

תיאור המוצר: אופנוע BMW r1200gs שנת 2005 יד שניה, נקנה עם 13 אלף מייל. שלושה ארגזי איחסון מפלסטיק תוצרת היצרן. אחד מכל צד ואחד למעלה מאחור. האופנוע הספציפי הזה, כולל בולמים מיוחדים תוצרת אוהלינס, וכמה תוספות כגון מנופים מתכווננים. אור בלם מהבהב. מידרכים קפיציים. מערכת אי.בי.אס. כך קניתיו. הוספתי רק מגביה כידון, עוד שקע לחשמל והחלפתי מצבר.
ביקורת מוצר: יתרונות: הרבה מאד! מנוע חזק וגמיש. מרווח גחון נדיב ומאתגר עליות מדרגה. כושר נשיאת משקל ונפח ציוד מרשימים. כמה מנגנונים "סלחניים", החל במערכת ההילוכים וכלה בהנדסת הגוף (אין שלדה) ומערכת הבולמים הייחודית, העוזרים לשמור על כיוון התנועה המתוכנן, מפצים על רעידות ומכשולים, בעיקר ברכיבת שטח. מערכת העברת כוח סגורה (דריישאפט) שאינה זקוקה לטיפול יומי. בולמי אוהלינס (תוספת) המתכווננים בקלות, גיהצו את הדרכים באופן מושלם. בלמים חשמליים, קדמי ואחורי מופעלים ביחד בקלות באצבע אחת. מושב (מקורי) נוח ומפנק בעל שני מצבי גובה. תנוחת ישיבה המאפשרת ראיה למרחק. מגן רוח אפקטיבי (לגובה שלי) מיכל דלק מחזיק כ- 400 ק"מ במהירות ממוצעת של +90 קמ"ש. למרות הממיר הקטליטי, המנוע הסתדר פה ושם גם עם אוקטן ירוד. לאורך כל 42 אלף הקילומטרים, רוב המערכות תפקדו ללא דופי. כולל מחמם הידיים שגילית כי הוא אולי ה"צעצוע" הכי חשוב להתפנק איתו ברכיבה שכזו. המנוע לא איבד שמן מעבר לסטנדרט, המערכות החשמליות עבדו מצויין. הבלמים מצויינים. ארבעת מהבהבי החירום הם הכרח מבורך. ארגזי הפלסטיק מעולים, עברו התעללות שיטתית וטילטולים במשקל כבד. עשויים כנראה מחומר קשוח במיוחד, כולל האוזניים עליהם הם תלויים, ששרדו הרבה קפיצות שהיו קוטמות כל וו פלסטיק מוכר לי. מפתח הסוויץ' מתאים לכל מנעולי התיקים והרמת המושב. צמיגי טיובלס קלים לתיקון והחלפה. סט כלי עבודה מקורי בסיסי. עונה על כל הצרכים. (קניתי סט משופר הכולל מפתחות כוכב וראצ'ט חזק. נורת בקרת תקלות. ועוד כמה פריטים כמו איזוליר בנד עבה וחזק במיוחד). בנוסף נשאתי כל המסע מיכל 5 ליטר של דלק חירום, בא לידי שימוש שלוש פעמים.

IMG_2434.JPG

האופנוע בדאלטון היי-וויי אלסקה

בעיות: קריאות לוח נתונים דיגיטאלי בעייתית, בשתי רמות: 1) עקב קונטרסט חלש בין ספרות ואותיות לרקע. בעידן בו כל צג פושט של גאדג'טים, משתמש בסקלת צבעים מרנינה, החוסר הזה מרגיז במיוחד כשזקוקים למידע מהיר כדי לא להסיר את העיניים מהדרך. 2) אין לי מושג מה עבר על מי שתכנן את מד הדלק. במקום לתת פירוש פשוט ולוגי של מצב הדלק במיכל, הסמן המציין את כמות הדלק, נראה כמגדל קווים אופקיים שקופצים מגובה לגובה כמו באקוולייזר, מקשים מאד לדעת כמה דלק נותר במיכל. (יחד עם זאת, יש פונקציה המודיעה על הצג, כמה ק"מ יש לך לעבור עוד, עם יתרת הדלק במיכל, כשזו יורדת מתחת לכמות מסויימת). חסר שעון אנלוגי. מד גובה וטמפ' שהם תוספות מחוייבות (ודי זולות לשילוב) לרכיבת שטח אתגרית. לאורך הדרך נשרפו כ-10 נורות דרך ואור גבוה. והמאותתים הקדמיים נתלשו ( מנגנון פופ-אאוט מאפשר הקלקה שלהם חזרה למקומם, ללא נזק ממשי) כעשר פעמים, כמעט בכל נפילה. הנדסת רגלית הצד של הדגם הזה, אינה לוקחת בחשבון מצב בו האופנוע עמוס ומרכז הכובד עולה – בעברית – האופנוע נופל כמו עץ כרות. לכן אירגנתי כפיס עץ קשור בחוט, ששימש אותי כתותב משלים להגבהת הרגלית, מה שחייב טקסי עצירה ועמידה מביכים למדי. (הרגלית שופרה, במודלים חדשים יותר של הדגם). מגן הבוץ האחורי נשר במהרה, ואופסן עד לסוף המסע.

IMG_3936.JPG

קיצור דרך השטח בנבאדה…

מה הייתי מוסיף עוד: מגיני מנוע ועליהם משענות רגל קדמיות. הגנות למכסי שסתומים ולצינורות ומשאבות שמן הידראולי. מגן רוח גבוה יותר. אור קדמי נוסף. צופר חזק יותר. כיס לתלות שטויות על מגן הרוח הקדמי או לצידי מיכל הדלק.
סיכום: מוניטין אמינות שהוכיח את עצמו בגדול! יש לזכור כי האופנוע לא הוכן על ידי צוות טכני מיוחד. אני איני מכונאי מקצועי ומאחר והגעתי עם תקציב מדוד, שקלתי כל תוספת או אביזר או חלק חילוף. אף שהחלטתי לפני היציאה לדרך, לבחון גם דגמים של יצרנים אחרים, אני שמח בבחירתי. הגם שדגם 2005 הוא הראשון בסדרת ה- 1200 ג'י.אס. הוא פעל ללא דופי. (פרט לשלושה מקרים בהם המנוע יצא מדעתו באמצע שום מקום, פירוק והרכבת שגויים של גלגל. שכמעט עלו לי בתאונה שמשמעה נפילה לתהום בקלומביה. ונורת האי.בי.אס. ששיגעה אותי אחרי נפילות). ידעתי כי יכולת ההישרדות של אופנוע, נשענת על שני מרכיבים עיקריים: איכות האופנוע ואיכות הרכיבה. או יותר נכון, הבנת המגבלות של שני המרכיבים. הקפדתי מאד על רכיבה "מתחשבת", כלומר ידעתי כי אוכל להסתדר ללא מצלמה או מגפיים ואפילו ללא אוכל. אבל ללא האופנוע, אני תקוע או מקפל את המסע הביתה. לכן שמרתי רוב הזמן, על מהירות בין 86 ל-95 קמ"ש. זו לא היתה רק רכיבת אופנוע, כי אם השתלבות תחושתית עם כל חלקי המכונה. פרט להתמקדות ברכיבה נכונה, המותאמת לתנאי הדרך באופן בטוח ומקצועי. האינטואיציות שלי לקחו בחשבון בכל רגע, את ההתנהלות הטכנית של האופנוע ופעלתי עלפיה. הכרתי וידעתי איך כל תת מערכת, בורג וחלק עובדים ואיך כל האופנוע מתוזמר ברמה הכי יסודית.

IMG_6085.JPG

האופנוע בלהפטאייה, קצה היבשת הדרומית

כל החלפת הילוך הייתה אצלי כמו לפרק פצצה, עשיתי זאת בכוונה והתעמקות. ללא טראח ובום או בעיטות במנוף ההילוכים, גם ברכיבה בתנאי שטח קשים ומנערים שדרשו אגרסיביות. כל התנעת בוקר נעשתה בסבלנות. בחנתי, בדקתי והקשבתי. הקפדתי מאד על טיפולים וחלקים בזמן. ידעתי כי כדי להחלץ מצרה, אני עלול להזדקק למוסך מיוחד עם מכשור ייחודי, לכן הכנתי עצמי באופן הכי יסודי, עוד לפני צאתי את הארץ וזה הוכיח את עצמו. בטרם יצאתי לדרך רכשתי מכשיר דיאגנוסטיקה קטנטן ומיוחד, שמאפשר (באמצעות בלו-טוט') קריאת תקלות המדווחות ממחשב האופנוע ישירות ללפטופ או לסלולר שלי. המכשיר לא חובר אפילו פעם אחת.

IMG_0650.JPG

מכשיר הדיאגנוסטיקה, גודלו כגודל חפיסת סיגריות

הגנת אופנוע

IMG_6777.JPG

נשאתי איתי כיסוי אופנוע מלא, אותו השלכתי על האופנוע בכל חניה ארוכה. והמשפט "רחוק מהעין – רחוק מהחשק (להתעסק איתו)" נכון. מנעול פרסה "קריפטונייט" אותו רכשתי לפני כעשור אצל בני בייקר בתל-אביב, הושחל בגלגל הקדמי ובנוסף, האופנוע כולל מערכת הזעקה מקורית ואימובילייזר במפתח הראשי.

משהו אישי: כבר ביציאה לדרך הסתרתי את סמל ב.מ.וו שבשני צידי האופנוע. הדבר נעשה כדי להרחיק טרדנים שהסמל משדר להם "מישהו עשיר" שאפשר להיטפל אליו וכמובן למנוע שלל מאספני מזכרות. היו כמה מקרים בדרום אמריקה בה קיבלתי הצעות לקנות את האופנוע מצד אנשים שעשו רושם שהיו שמחים לקחת אותו גם בחינם. וכדאי להתרחק מהם מהר. אחרי שחשפתי הסמל חטפתי הטרדות אבל גם מבטי הערצה. בהרבה קטעי דרך, בעיקר באמריקה הלטינית בשולי ערים גדולות, פגשתי רוכבי אופנועים קטנים -ברוב המקרים תוצרת סין, ש"ניסו" לגרור אותי להתחרות בהם ולהוכיח משהו. חייכתי לעצמי … הם בטח חושבים ששרדתי כמה ת'לפים ק"מ, רק כדי להתחרות בהם בשכונה… במקרים האלה, הורדתי מהירות במופגן.

עזרה ראשונה

תיאור המוצר: שלוש תת מערכות: 1) עזרה מיידית, כוללת תחבושות אישיות, רגילה בכיס המעיל, ואחת גדולה בכיס המכנס. חוסם עורקים, בכיס המעיל האחורי. קרם נגד שיזוף בכיס מאחור. קופסה קטנה עם גלולות לשיכוך כאבי ראש.  2) תיק בד ובו תחבושות. משולשים. פדים. חומרי חיטוי לשיפשופים. משחות. מספריים. כפפות גומי. פלסטרים בגליל רחב. שמיכת אלומיניום. סיכות בטחון. בארגז השמאלי מאחור. 3) שקית תרופות: נגד שלשול, כנגד כאבים, הורדת חום, טיפות עיניים, אף, אזניים. משהו נגד בחילות וכו'. מד-חום. בכיס השקוף בשרוול המעיל השמאלי, החזקתי פיסת פלסטיק ובה כתובים בטוש לא מחיק. שם, נתוני סוג דם, טלפון חירום וכו'.
שימוש: תרופות להורדת חום נשלפו כמה פעמים. גלולות נגד כאבי ראש שיניים ושרירים יותר מעשר פעמים. טיפות עיניים הרבה פעמים. פלסטרים ומשחות פה ושם. תרופה לעצירת שלשול, כמה פעמים. גלולות להשקטת כאבי גב (בעקבות הרמות אופנוע) פעמיים. הצטננות פעמיים. טלק בין אצבעות הרגליים, לפעמים. קרם שיזוף כל כמה שזכרתי.
משהו אישי: במדבר האטקאמה התהפכתי שלוש פעמים. בפעם השניה. במהירות של כתשעים קמ"ש בדרך עפר מבותרת, לא התכוננתי לפניה של תשעים מעלות ימינה מעבר לעליה מהירה. עפתי קדימה ושמאלה. הייתי בטוח שזהו – גמרתי עם רגל שמאל, שהתעקמה באופן לא טבעי פנימה וימינה. שכבתי בצד נשען על מרפקי, משנן את כל רפרטואר הקללות שספגתי בחיי בלב הלבנט, מנער את הרגל באויר לאט לאט. וכמו שחקן כדורגל שחוזר לשחק אחרי שמקסחים אותו בכל הכוח, עשיתי סיבוב בהליכה, שהפכה לריצה קלה ודילוגים וכעבור כארבעים דקות החלטתי שהרגל בריאה. קשרתי סביב הברך משולש, הצלחתי להרים האופנוע והמשכתי. עד היום היא עוד כואבת. אבל הרבה פחות.

בידור

אייפוד קלאסיק/נאנו
תאור מוצר: מערכת שמע הכוללת המון מוסיקה שהוכנסה לשם מלב התרבות המוסיקלית שליוותה אותי כל חיי. החל באופרות של פרנץ ליהר הגרמני, דרך ליל חניה של אלתרמן או בכי של פוליקר ועד לאינפופים רויי הסמים של איימי ויינהאוס. אמנם הכנסתי מוסיקה אבל לא ממש הקפדתי על בחירת הקטעים החביבים עלי.  זוג אוזניות תוצרת "קוס" שקניתי ב"הדר" ברחוב החשמונאים בתל אביב, שייחודם בכך שהם כוללים קונוס ספוגי הנכנס לתוך האוזן ומאפשר האזנה נקיה מרעשים! (ניתן לפנות במקום לאיתן. שאמון על התקנת אוזניות קבועות לקסדה עם אפשרות האזנה למגוון צרכי שמע). האייפוד קלאסיק הוחלף בקיטו (גלי הביאה לי את האייפוד נאנו שהשארתי בבית) הוא מוקם מתחת לכיסוי השקוף של תיק המיכל, מה שאיפשר לי לחיצה על הדלקה ועצירת פעילות המכשיר תוך כדי רכיבה. אבל לא לדפדף בו תוך שימוש בגלגל המולטי טאצ' שמופעל רק באצבעות חשופות. מסקנה: יש להכין את הפליי ליסט בהקפדה לפני עזיבה לחו"ל. נוכחתי לגלות שגם אחרי שהאייפוד טבע במים הוא חזר לפעול אחרי ייבוש. לא בטוח שהאייפוד טאצ' לסוגיו נוח להפעלה למי שעוטה כל היום כפפות.

מפות

כמו שציינתי בביקורת מכשיר הג'י. פי.אס. – אני פריק של ניווט מתוך מפה. ככה אני מתכונן ומתחבר למסלול הצפוי לי בכל מימד. ולכן מפה תמיד הייתה תלויה לפני על מגן הרוח. קניתי עוד בארץ סט מפות של צפון, מרכז ודרום אמריקה. מפת דרום אמריקה מפורטת אותה קניתי בכסף טוב אצל "אביגדור" ברחוב החשמונאים בתל-אביב הסתברה לי כפאדיחה. הקנ"מ שלה היה שגוי עוד בהדפסה וכל ק"מ שצויין שם, היה שווה חצי ק"מ. אני מניח שהמו"ל ובית הדפוס עלו על התקלה, אבל בכל זאת סוכן ומפיץ זריזים ותחמנים הוציאו את המפות השגויות לשוק ואני שנסמכתי על הקנ"מ, נפלתי עד שפיענחתי את התקלה. לכן שווה לבדוק בשבע עיניים לפני שיוצאים לדרך. לסיכום הנושא, כשחזרתי, פגשתי את אביגדור בחנותו. הוא נדהם לשמוע על העניין וביחד מול המפה שהייתה איתי במסע, ערכנו בדיקה. ואכן צדקתי. בדקנו את המהדורה החדשה של אותה מפה והתקלה כבר תוקנה בה.

תובנות ציוד

קשה לבוא עם הכרזות פסקניות שיתאימו לכל אחד. יחד עם זאת, לגבי מה שאני חוויתי הבנתי ש:

יש חשיבות לבחירת הציוד ואיכותו אבל לא פחות חשובים הם איכות השימוש והידע בהפעלתו. קח את מה שמתאים לך, הוא לא תמיד מותג מוביל.

כל פריט חייב התנסות לפני שהוא נלקח. בכל הקשור לביגוד. לינה. כלי אוכל. לקחת מעט אבל את הכי מתאים. פרט למצלמה ותיעוד. טלפון ותקשורת. אין צורך בשום כפל מערכות או גיבוי.

אין רע במכשור משומש או ישן, לא כל פריט צריך להיות בחזית הטכנולוגיה. רצוי לקחת דברים מהשורה השניה. לעיתים הם עדיפים.

האופנוע הוא המלך. בו מתחיל ונגמר המסע. לכן הכר אותו על בוריו. בעיקר אותן תקלות פשוטות, כמו תיקון תקר או חיבור כבל או זיהוי סתימת דלק. אין צורך לקחת מוסך שלם, תמיד אפשר לאלתר.

דלק יש בכל מקום. אבל אין זה אומר שתמצא אותו (כי התחנה סגורה) או שימכרו לך (כי יש הקצבה) או שיתאים לך (כי יש רק אוקטן נמוך) לכן תמיד קח גיבוי. ואל תאמר לעצמך "אמלא בתחנה הבאה". תמלא עכשיו!

אוכל מכל סוג, יש בשפע בכל מקום. אף שלא ממש התאהבתי באוכל מבוסס קמח תירס ושעועית. כצמחוני שרדתי מצויין.

ברכיבה על אופנוע, למשקל יש השפעה גדולה על איכות המסע. לכן הטכניקה היא: ביציאה מעמיסים הכל, ואז חושבים שוב…ומורידים שני שליש. ועם זה יוצאים. (לי לקח 5000 ק"מ להבין שלא די לוותר על שליש ביציאה, מה שעלה לי 142$ , מחיר משלוח חבילה מפיירבנקס אלסקה לארץ).

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה