הרפתקה דוט קום

מציג פוסטים מיום דצמבר 20th, 2009

20 בדצמבר 2009 הביתה

IMG_7220.JPG

האופנוע אחרי הנחיתה בנמל התעופה של סן פרנסיסקו

צפירה קלילה של מונית מעבר לדלת הברזל, בשעה שלוש ועשרים בבוקר, במוסך/אכסניה "דקאר מוטוס" בעיבורה של בואנוס איירס, מצאה אותי מוכן עם היד על ידית המנעול. כבר שעה שאני נפרד מסך החפצים, הצורות והריחות של המקום הזה. תרמיל הגב ובו כל אותם דברי ערך שלא שלחתי יחד עם האופנוע בטיסת המטען לסן-פרנסיסקו, הונח במושב האחורי, אני אוהב להפרד בחתך. אחרי שהתיישבתי מאחורי הנהג המנומנם, לא הבטתי יותר לאחור. רציתי שהמראות האחרונים שיחרטו בזכרוני, לא יהיו פרספקטיבה של התרחקות מבעד לשמשה אחורית של מכונית – זווית חביבה על תסריטאי סיפורי מסע, אלא לשמר את פרטי חוויית המקום בו שהיתי 7 ימים.

IMG_7107.JPG

יצאתי שוב לדרך. והפעם במערומי. כלומר מופשט מכל מה שהרכיבה הדביקה לי לגוף לאורך שישה חודשים וחצי. ללא אופנוע מתחתי, ללא ארגזי ושקי ציוד דחוסים. ללא גומיות קשירה מעוכות. בלי מגפי הרכיבה הבלויים, הכפפות שהתקשו ממלחי זיעה. כל האינסטינקטים שלי שאולפו וכויילו לסולם רגישויות ותגובות בעוצמות לא שגרתיות, עמדו דרוכים מאחורי סכרים שעמדו להפתח. חשתי את רחשו החלק והזר לי, של מנוע המונית. את עומק הריפוד של המושב שנשא אותי במין עיטוף מפנק ונשכח. נשענתי בזהירות חשדנית ימינה לכיוון חלון הרכב. ומידי פעם חיפשו עיני את המראות העגולות משני צדדי כאשר עקפנו רכב, או כשחלפנו על פני מבנה שרציתי להעיף בו מבט נוסף. בחלל הפנימי עמד ניחוח ווניל תוצרת מכון רחיצה. לא הרחתי בנזין ולא חשתי את משב הרוח וריחות הגשם שירד בלילה על השדרות בהן עברנו. לקח לי כמה שניות להבין שאני יכול לגרד בראש באופן פשוט כי כבר איני חבוש קסדה. ההכרה כי מישהו אחר לוקח אחריות על הדרך. תפסה אותי זקור חושים. אתם מכירים וודאי את התחושה בה אינכם סומכים על הנהג שמוביל אתכם ועסוקים כל הזמן בניתוח אופן תנועת הרכב והתנהלות הנהג. לראשונה מזה חודשים אני יכול להביט לאורך חמש דקות רצופות הצידה. אבל מחזיר בכל כמה שניות את המבט לפנים. נהג המונית שתק. גם אני. הגם שכבר אמרתי בליבי אלף פעמים, שדברים זזים כל הזמן וצריך לדעת להיפרד, מצאתי עצמי מהרהר ברגע הלא ממוקד והמתמשך הזה של פרידה מדרום-אמריקה. ניסיתי להעתיק את מחשבתי מנושא לנושא. הייתי דחוס ועמוס בפתיתי זכרון מהמסע ובהתרגשות משלב הקיפול. וכמה שהתאמצתי לא הצלחתי להחליט מה אני בעצם מרגיש.  ניסיתי לחשב קדימה את המצפה לי ביום הפעיל שהחל בקניית כרטיס טיסה דרך אתר אינטרנט ואמור להסתיים בשיחת טלפון לשירלי אחותי, שתאסוף אותי בשדה התעופה של סן-פרנסיסקו כשאגיע לשם.

שדה התעופה הבינלאומי של בואנוס-איירס מופעל ביעילות של מדינה מודרנית. קניתי כרטיס שידלג אותי צפונה דרך שדות התעופה של לימה בפרו וזה שבסן-סלבדור. יחד עם המתנה לטיסות קישור, מדובר במסלול של כ- 14 שעות.  אני אוהב טיסות ארוכות. את נסיוני בתחום רכשתי בתקופה בה הייתי סטודנט והתפרנסתי מכך. חוקי ההתנהלות החברתית של הנוסעים במטוסים, אשר רק עליהם אפשר לחבר בלוג אנתרופולגי שלם – זהים ונכונים לכל חברות התעופה ולא השתנו לאורך השנים. תא הנוסעים הדחוס במטוס עליו עליתי, היווה גם הוא קונטרסט לחוויית הבדידות, החופש והמרחב ממנה אני מגיע. ארבע עשר שעות, הן זמן מצויין להתחיל ולהתרגל לכך שמישהו נוגע במרפקך כל הזמן. מישהם מודיעים הודעות ברמקול ואינך יכול סתם כך פתאום, לעצור בצד הדרך מול מופע מפתיע של עננים או ים, על ידי הורדת רגל ימינה. חשתי בדגדוג בקצות שפתי תוך דיפדוף בחוברת מוצרי הדיוטי פרי בה ראיתי צילום פרסומת לשעון שכותרתו "אם יש בך יצר הרפתקנות" עם ציור של אופנוע במרכזו. ועיינתי בחיוך במפות קווי הטיסה של חברת התעופה. אשר בשבילה מעבר מעל מקסיקו למשל, הוא לא יותר מקו ישר מעל שטח בצבע חום בהיר מבלי להתחשב בכל מסלולי הרכיבה המדהימים, הכפרים והאנשים שחייכו אלי מתוך הזכרון. הסתכלתי על מגש המזון המופשר וכוס המיץ הממותק, כמו מתוך כלוב זכוכית ולא יכולתי להכניס דבר לפה. הכל נראה לי כלכך דיגיטאלי, פלסטי, אסתטי וסינתטי. התגעגתי לסיר פאסטה ברוטב בוץ ודג שטוגן על מחבת מפוייחת בסככת דרכים ליד ריו-טורביו או באוהל בטיקאל.
החניה בלימה ארכה שלושים וחמש דקות, בהן ראיתי מחוץ לאולם ההמתנה את ענני הערפל והאובך שרבצו על העיר, שכנראה לא התפוגגו מאז גלי ואני יצאנו מכאן לפני מספר חודשים. שמתי לב לכך שאני מחייך כל הזמן לעבר כל מי שאני נתקל בו. ומשום מה כולם מחייכים אלי.

IMG_7530.JPG

מלימה ועד סן-סלבדור השמים היו מרופדים בעננים מזדמנים ומדי פעם קרחות שמים שפערו את הנוף למטה לתצפית מהנה, קו החוף המערבי של מרכז אמריקה הופיע בחלון מימין כמו נימה בהירה התוחמת אינסוף תכלכל מנוקד במשברי גלים לבנים. מבעד לגיבועי עננים שרבצו על היבשת הציצו ראשי הרים, חלקם הרי געש מחודדים. נהרות ואגמים ניצנצו בקריצות זהובות וכסופות כמו דיפדוף מהיר בספר מואר. מהגובה הזה קיבלתי זוית ראיה רחבה ובלתי צפויה, על אורך הקטע המרכז אמריקני שעברתי. כמו לשבת מעל ארגז חול עצום ולשחק בצעצועי חלום שכבר הוגשם. לראות הר ולומר "עליתי אותו", להבחין במדבר ולדעת שעברתי בעדו ולגלות שם למטה תהומות מעליהן עברתי בלב רוטט, שהם עכשיו לא יותר משריטה קטנה בשולי החלון האליפטי לידי במטוס. בטיסה מעל מזג האויר, נראו ענני סדן שתחת סערות עזות מתוצרתם חלפתי כמה פעמים, ועכשיו הם כמו מצנפות גמדים בתנומה. אני מתחיל להפנים את עוצמת החווייה שעברתי, אני מזהה בקו האופק של רגשותי, את גל המשוב הענק הדוהר לעברי באיטיות אך בנחישות של בולדוזר, אבל עדיין איני מבין.
הפרש השעות בין ברקלי בצד המזרחי של מפרץ סן פרנסיסקו לבין בואנוס-איירס הוא מינוס ארבע שעות. מה שהעמיד את הפרש השעות שלי מישראל על מינוס תשע. תעתועי השעון הביולוגי נתנו בי משהו מתסמיני ה"שיכור המודע". כזה שמאנפף כמו אידיוט ומאמין לכל שטות. ועם המבט הזה הופעתי בפני משמרת הלילה של ביקורת הדרכונים הארה"בית. שנציגיה הבינו ישר שאני הולך להרדם להם על הדלפק ולכן נשאבתי בשיא של 30 שניות חזרה לתוך קליפורניה. זו קיבלה אותי במשב רוחות חורף קפואות, שרמזו לי כמה קשה יהיה למכור כאן אופנוע בקרוב.
כשעברתי את סף ביתה של שירלי הבנתי שהשלמתי מעגל. והדבר הודגש עוד יותר כשירדנו לקפה "צ'יז בורד" שברחוב שאטוק. שם בסמוך לאותו שולחן בו חגגנו את יציאתי למסע לגמנו שוב קפה חזק עם עוגת הגבינה הייחודית.

IMG_7211.JPG

רחובות ברקלי סיטי הסמוכים לאוניברסיטה, הם מקום נפלא להוריד בו הילוך. לחזור לאט לאט לסגנון חיים ותרבות, בהם אם רק נדמה לנהג שאתה עומד לחצות כביש. הוא כבר מחכה בעצירה מלאה לפני מעבר החצייה הקרוב.  משהו שהכה בי מהצד השני של המשוואה התרבותית אותה חוויתי לאורכה של אמריקה הלטינית. למחרת הגעתי שוב לשדה התעופה ואחרי תשאול וחתימה על טפסים במשרדי המכס, הוצאתי את האופנוע ממחסני אמריקן איירליינס, .

IMG_7218.JPG

IMG_7225.JPG

IMG_7227.JPG

IMG_7232.JPG

ניכר כי מישהם במחלקת הבטחון של ארה"ב עברו ביסודיות על כל הציוד שלי קרעו את שק החפצים לגזרים ונעלו את המזוודות באופן שגוי. הוזהרתי עוד בבואנוס-איירס כי האגף למלחמה בסמים של מערכת הבטחון האמריקנית מסננת באופן הדוק כל מטען המגיע מדרום אמריקה. אני בעד ולכן גם לא ממש היה אכפת לי. העיקר שהאופנוע הגיע שלם. בתוך עשרים דקות חיברתי את המשקף, את המצבר. הרכבתי לו את הגלגל הקדמי, ניפחתי. ויצאתי לסוכנות אופנועי ב.מ.וו בסאן-רפאל, כדי להחליף כמה חלקי פלסטיק שנשברו במהלך המסע. לקראת הערב הצעתי אותו למכירה באתר קרייגליסט ובאתר  "יד-שתיים" בישראל בעזרתו של זאביק גמפל ידידי.

IMG_7252.JPG

אחרי כמעט 42 אלף קילומטר רכיבה רצופה במטען מלא. בדרכים מתישות ומטלטלות. כך נראה אופנוע ב.מ.וו. אחרי רחיצה בסבון וניגוב פשוטים למדי. מאד רציתי להביאו לארץ, אבל לצערי הדבר אינו ניתן. הייתי צריך לתרץ להרבה רוכבים שפגשתי בדרך, למה אני מספר להם כמה מודרנית, כיפית והגיונית מדינת ישראל ובנשימה אחת להסביר להם שהיא לא מאפשרת למי שמשלים מסע כזה, לחזור עם האופנוע לארץ. לא הצלחתי להסביר.

IMG_7204.JPG

במשך שהותי בברקלי, ליוותי את שירלי בתהליך שיפוץ הבית שלה שנמצא בשלבים מסיימים. עם מעט נסיוני בשיפוצים, השתדלתי להיות נוכח באותם דיונים קריטיים עם קבלני המשנה השונים, שעדיין חושבים שיש לדברים מסויימים תוקף רק עם הם מובנים על ידי גבר.

לאחר כמה ימים, החלו להגיע פניות של מתעניינים בקניית האופנוע, אך כנראה שהחורף שסבב ברחובות, הרתיע קונים פוטנציאלים מלהגיע. תהליך הגמילה שלי מרכיבה היה איטי ולא רציף. היו בקרים שהסרתי את הכיסוי מעל האופנוע שעמד בחניה הסגורה ופשוט הבטתי בו ארוכות, תוך גילוי עוד חלק שאולי דרש חיזוק, או ניקוי, או החלפה. במין הרגל כזה מיששתי שאכן הארגזים מחוברים היטב ומגן הרוח אינו מתנועע. ליד האופנוע נערם הציוד בשני תיקי בד שהיה ברור לי כי אני הולך לשלם על משקל יתר בטיסה הביתה ולכן כבר תכננתי מה מהם אני משאיר אחרי. סידור הציוד וחלוקתו לפי נושאים ושימוש, היה בו עדיין מאותו הרגל אוטומטי שנשאר בי מהדרך.

בעת שהותי אצל שירלי, נסענו יום אחד לסיבוב בעמק נאפה ליהנות מיין וגבינות. כמי שמעורב במיתוג יקב "עמק האלה" בארץ, רציתי גם לנצל את ההזדמנות ולבקר בכמה יקבים שסיקרנו אותי. להרגיש ולגעת בחומרים מהם בנו את מיתוס האיכות של יקבי חבל נאפה. ביקרנו ביקב מונדאבי שנראה יותר כאתר תיירות וביקב סאטויי (Sattui) שנראה יותר כאתר פיקניקים וגם חלפנו בכמה יקבים משפחתיים צנועי מראה. איני מומחה לטעימת יינות ולכן לא אפליג בתיאורים הנגזרים מהטרמינולוגיה והפואטיקה הייננית. אבל אני בטוח שאם הייתי כזה, יכולתי למלא שלושה פוסטים רק בביטויים מקצועיים מעולם היין. יש משהו בנוף. במרחבי וצבעי הכרמים המלווים את כביש מספר 29 העולה צפונה, שמרטיבים את החיך.

יקב מונדאבי

תחושה שאתה נמצא במקום הנכון, להזרק בו לתוך הנאה קולינארית יוצאת דופן, מפרגנת, איכותית. ממקום המשדר צלילי "זבת חלב ודבש" אפשר לצפות רק להפתעות טובות. שירלי ואני שוטטנו בכמה מעדניות שהציגו את תנובת העמק. גבינות. דגים. לחם. בשרים (בהם לא נגענו. צמחונים). סלטים, מחמצים וירקות. כאלה שרק הליכה בינות לדוכנים משרה תחושת עונג ומספקת הנאה הזכורה לי מביקורי בטוסקנה או פרובנס. חגגנו את היום בארוחה בחיק הטבע.

בתום שבועיים הגעתי לשדה התעופה ועליתי לטיסת דלתא חזרה לארץ. האופנוע לא נמכר והושאר בחניה של שירלי עד שיגיע קונה, אולי עד שיעבור החורף.

הזמן הצהוב הזה בו ישבתי בצומת וחיכיתי, היה חשוב. כמו ישיבה בתא להשוואת לחצים בטרם חזרה למציאות שכבר נקשה על דלת הלפטופ שלי, בדמות מיילים ופניות, שהתחלתי לקבל מחיי שהשארתי שם מעבר לים. אנשים שמתגעגעים, משימות שיש לבצע וחשבונות בנק שיש למלא מחדש. ברור היה לי כי שום דבר גדול לא השתנה והמציאות אליה אני חוזר, מוכרת ככל שתהיה – תדרוש ממני סוג של זהירות והסתגלות מחדש ואני נכון לכך בכל חושי. ביציאה בשדה התעופה בארץ, המתינה לי חבורה של נשים יפהפיות, גלי ובנותי. וגם יורם, דניאל ויוסי חברי. קפצנו ורקדנו והתחבקנו כמו שיכורים ואז נסענו הביתה.

DSCN0070-1.JPG

HOME SWEET HOME

(בהכנה: פוסט בקרת ציוד מקיף. ואולי עוד כמה דברים ששכחתי בדרך)

ולסיום, שוב השיר שפורסם באחד הפוסטים הראשונים ותוקפו נכון מתמיד.

poet-6

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה