הרפתקה דוט קום

מציג פוסטים מיום נובמבר 12th, 2009

12 בנובמבר 2009 רוטה, רוי, פוריטו, וטורס לא.

IMG_5389.JPG

קרחון פוריטו מורנו. ליד אל קאלאפאטה

מעבר הגבול לארגנטינה, הוא מבנה עשוי עץ ואבן, פשוט ותכליתי. שלושה פקידים במדים עם מספר מעל כל דלפק וצריך ללכת לפי הסדר מ 1 עד 3. יעיל, קצר ענייני. שישלחו דחוף למרכז אמריקה, את תיק מערך ההדרכה בנושא מעבר גבולות.

אגם "בואנוס איירס"

לעומת צ'ילה, בה מקפידים על בדיקת תיקי הנכנסים, כדי לוודא שאינם נושאים פירות וירקות, ארגנטינה אינה בודקת יותר מדי בציציות הנכנסים אליה. היא המדינה שאליה נושבת הרוח מצ'ילה. רוח קבועה, חזקה וסביר להניח שגם נושאת איתה הרבה דברים לא רצויים.
יום קריר ללא גשם, רוח גב, כביש איכותי ותכניות להגיע היום לרכיבת שטח ב"רוטה קוארנטה" – דרך מס' 40, מילאו אותי שמחה וסקרנות. כבר בקילומטר הראשון, חצו את הכביש זוג ארמדילים. חיה ביישנית בגודל צב מצוי, מכוסה בשריון קשקשים, הניזונה מאכילת נמלים. עד שהבנתי מה שאני רואה, הם כבר אצו להסתתר בשיחים משמאל. אך בכל זאת הם אצלי במצלמה. אגם "בונואס איירס" – זה שהצ'ליאנים קוראים לו "חנראל קאררה", נפרש משמאלי, גלים כסייחים במצנפות קצף לבן, דהרו מזרחה. הדרך התנחשה בפיתולים רחבים, הנוף סביב התרוקן מצמחיה גבוהה והפך שטוח יותר ויותר. פה ושם בקפל קרקע, נחבא מבנה אבן, צריף או אוטובוס שהפך ליחידת מגורים מנופצת שמשות. הייתי בכיוון העיירה פוריטו מורנו (Porito Moreno). אם התסריטאי הדמיוני של מסלולי דרום אמריקה, בנה סיפור מפותל שבו כל יום צריך לקרות משהו מסעיר. הבמאי לקח את זה עוד שלב קדימה. פוריטו מורנו נראתה לי בבואי, כקטע מבוא לפרק הבא בסדרת שליחות קטלנית. אולי בגלל שהגעתי בשעת צהריים בה העיר הייתה בסייסטה, אולי כי רוב הבתים ברחוב הראשי נראו כאילו הם סוג של תפאורה וכמה שיחים יבשים שהתגלגלו ברוח וחצו את דרכי הדגישו את הדרמה. בשני צידי הרחוב חנו רכבים שיצאו זה עתה מנסיעת שטח ארוכה. לא משהו יוצא דופן, פרט לכך שהם היו שייכים לתסריט וסיפור אחר – אולי. כולם היו כלי רכב מקוריים מתחילת המאה העשרים. בנטלי, אם.ג'י. ועוד שמות שכבר נכחדו. צריך להבין, לא מרכב ושלדה ישנים על מכלולים חדשים, כי אם המכוניות המקוריות בשלמותן. בעיני זה היה מדהים.

לשיירה נלוו כמה טנדרים עמוסי צמיגים ומכונאים. נראה שיש כאלה שלוקחים מכונית ששווה כמה מאות אלפים וקורעים אותה במלוא הרצינות במסלול שלא עושה הנחות לאף אחד. אדיר! אחרי שהבנתי שמהרחוב הזה יותר מתמונות יפות לא אראה פרוסת לחם, חזרתי לתחנת הדלק בצומת הכניסה וחטפתי משהו לאכול וגם שני ליטר מים וברוח שעוצמתה רק התגברה, יצאתי בשעה שלוש לערך דרומה, לתוך דרך מספר 40 לכיוון התחנה הראשונה: באחו קאראקולס (Bjo Caracoles) בתחילה הדרך היתה סלולה, קצת מאכזב לנוכח מצב הרוח המסתער שהייתי בו. קמתי הבוקר בידיעה שמחכה לי וואחד נסיעת שטח. הלו מה זה האספלט הזה? לא לדאוג. אחרי 50 קילומטר, הכביש נגדע באיבחה אחת וטארח לתוך החצץ, כשרוח צד מכה בכל הכוח. שמרתי על מהירות בין 50  ל- 70 ק"מש. כשזנב האופנוע מחליק בשליטה מצד לצד, בהתאם לדילוגים שלי מנתיב כבוש אחד לשני. קופץ מעל לתלמים שנטחנו בגלגלי רכבים שנים רבות. שעשועי רכיבה. לכל צד שהבטתי ראיתי רק גבעות שחוחות עטויות פלומת שיחים שפופים, שנראו כמו עדרי קיפודים עגולים הנאחזים בכוח בקרקע. כשנעמדתי על תמוכות האופנוע יכולתי לראות באמת את הגבעות הולכות ונעלמות ומתמזגות לתוך אופק מאובך, תוך שילוב חמוקי שלוחות וחיבוק הדדי.

IMG_4784.JPG

כאן אפשר לראות מה משמעות ה"גלים" עליהם יש לנסוע לעיתים עשרות קילומטרים.

רכבתי כשעה לגמרי לבד. זה משהו מזכך ומזקק. כאילו כל העולם ובת דודתו, החליטו להשאיר לי את המסלול המיתולוגי הזה לבלות בו לבד. תודה! ממש על קו האופק ממערב ראיתי אבק שעלה מטרקטורים וממשאיות שעסקו בסלילת דרך מקבילה. גם הקטע הזה יסלל. הנתיב בו  נסעתי רוחבו כשלושים מטר והוא כולל דרך חצצית ברוחב כעשרה מטר במרכז, מוגבהת מעט ומשני הצדדים תעלות מתונות שניתן להחליק לתוכן וגם לצאת מבלי להתהפך. אכן דרך נטושה בסוף העולם, ויחד עם זאת מתוחזקת. עוד בטרם הצלחתי לסיים את השיר המדברי של מאיר אריאל וברוזה, וכבר צצה באחו קארקולס על קו האופק הגלי לפנים. אנטנה וקבוצת של כ- 15בניינים חד קומתיים הם יישוב המופיע במפה כאילו מדובר בחדרה לפחות. מאחר ולמדתי את שיש לדעת על המקום. התגלגלתי ישירות למלון הדרכים (המיתולוגי לא פחות) "רוטה 40" הבנוי אבן אדמדמה. את פני קיבלה חזית מכוסה עשרות מדבקות של רוכבי ונהגי אתגר שחלפו במקום לאורך השנים.

נכנסתי לתוך חלל מסעדה/מינימרקט/חדר טלויזיה ומשרד קבלה באחד. הקטור, איש גדל מידות, איטי וחביב, בעל המקום. הסתכל  לעברי בסוג של שעמום סלחני, הנובע כנראה מכך שראה כבר מאות כמוני המגיעים בעיניים נוצצות וחושבים שגילו את זרזורה. קיבלתי את חדר מספר 1 בקצה המסדרון. שתי מיטות צרות. חלון. שירותים במסדרון. זהו. אין כאן אינטרנט ואין בטיח. ואולי טוב שכך. זה מקום להתייחד איתו לא להיות מחובר בשום חוט או אל-חוט לשום דבר. אחרי החלפת בגדים מהירה יצאתי לשוטט ברחבי היישוב, שביום בו כולם בבית מונה 40 תושבים. השמש החלה להנמיך במערב. הימים מתחילים להתארך. ענני גובה ואובך תכלכל שפכו על הכל צללים מאורכים ומטושטשי שוליים. כל מוט מקרי, כל אבן, כל צמח, קיבלו את הבמה לכמה דקות של מופע צלליות חד פעמי. הסתובבתי עם המצלמה ברוח הערה והקלקתי לכל עבר. תחנת משטרה. מאפייה. מוסך. בניין גנרטור. משאבת דלק. מגרש גרוטאות. גדרות גדרות גדרות. היה במקום משהו קפה בגדדי כזה. לפי הפעילות הנמרצת של ציוד מכאני כבד במרחק. הכביש הסלול בדרך גם לכאן. האופנוע נדחף לגומחה בין שני קירות, להשמר מהרוח. לקראת ערב הגיעה קבוצה של עובדים בכביש, לאכול ולהריע לקבוצת הכדורגל שלהם תוך זריקת פחיות בירה זה על זה. התכנסתי בחדר בנסיון לתפור את  מכנסי הרכיבה שכמה תפרים נפרמו בהם וחלקי בד נקרעו מהם והסתבכו בגלגל האחורי.

בפעם המי יודע כמה אני שוב במדבר. לא ישימון ממש אבל מקום רחוק. לא רק מהארץ, כי אם צדדי ומנותק גם בערכים ארגנטינאים. דתות החלו במדבר. אנשים נמלטו אל המדבר. זו הזירה המתבקשת לעבור בה סדנת ניקוי חול פנימית. אני מרגיש בתוכי כי יש משהו בזמניות, בארעיות, בתלישות של מקום שכזה, המאפשר לי לחתוך מבעד לוילונות ומחיצות דמיוניים. לקצר דרך לדיון פנימי דווקא בנושאים מהותיים, חשובים ראשוניים. תובנות עומדות פתאום במנותק מהדחף האנושי להעמיד אותן למבחן מעשי. במקומות כאלה אפשר לפרק ולהרכיב, אפשר לפזר ולערום. אפשר ולו לרגע, לומר "פוס". המפגש שלי עם אנשים גם במקום מרוחק וזר כזה, יש בו מין נגיעה אוורירית של כמיהה הדדית. כל מה שאדע עליהם וכל מה שאחשוב או אזכור משנייה אחת של מבט, מטון מקרי של דיבור וממחוות תנועה סתמית, יהוו עבורי מעתה והלאה את סך ההתרשמות ונקודת המבט שלי על הקטע הזה במסע. כי בשורה התחתונה זו לא רק האדמה. כאן כמו בכל מקום, קודם לכל, הוא האדם.

IMG_4781.JPG

מבנה פונדק הדרכים הוקם בשנת 1943 וכנראה עמד כאן שנים רבות כחאן נחוץ והכרחי. ככזה הוא בנוי כמבצר קטן.  השכמתי עוד בחשיכה. ידעתי כי עלי לצאת לדרך מוקדם ככל האפשר. הרוח מתחילה להתפרע ממש בסביבות 10 בבוקר ועד אז הרכיבה יכולה להתנהל בנוחות יחסית. הכל טוב ויפה אך דלתות הפונדק ננעלו מבחוץ. כלומר אין לי דרך לעזוב עד שיואיל אדון הקטור להתעורר. לא נותר לי אלא לחמוק מבעד לחלון החדר ממש כמו בקריקטורה בה משתלשלים מהכלא בחבל עשוי סדינים. (פשוט מחלפות שערי כבר קצרות כדי לנקוט בחלופה הראפונצלית). שילשלתי את הציוד, קשור לקצה השמיכה. קפצתי אחריהם וזרקתי פנימה את כלי המילוט. (לא לדאוג, שילמתי עבור החדר ברגע הגעתי אמש). אכן הרוח שככה בלילה. רוטה קווארנטה מחכה לי, עם כשלוש מאות וארבעים ק"מ של דרך חובטת. שמרתי על מהירות נוחה, שאיפשרה לי להביט ארוכות לתוך השממה בצידי הדרך. עדרי גואנקו ג'ינג'ים זהובים, חצו את הדרך ועופות הניינדו, ה"יען" הדרום אמריקני, הנישאים על זוג פולקעס שיודעות גם לרוץ ומהר שמרו מרחק. כמה שהתאמצתי לגעת בנקודה הדמיונית בה מתחברים שולי הדרך באופק, היא המשיכה להתרחק.

הרוח החלה לעלות. ולאחר 110 ק"מ בערך פתאום כביש. וכמו שכבר התרגלתי לתעתוע הזה מהקראטרה אוסטראל. מישהו הצניח לכאן חגורת זפת חלקה ושחורה שמתחילה בשום מקום ונגמרת בשום כלום. איכות סלילה שהיא כשלעצמה שירה. וכמובן במלאת 50 ק"מ של בלט לאופנוע ואספלט, זה נגמר. הצצה במד הדלק הזכיר לי כי אמש לא תדלקתי במשאבה המושבתת בבאחו קאראקולס ולכן לא נותרה לי ברירה אלא לחתוך שמאלה בדרך העפר שהגיעה לעיירה גוברנדור גרגורס (Gobernador Gregores)לתדלק בתחנת הדלק, שם ראיתי רכב גרר עליו נישא אופנוע מרוסק שרוכבו התהפך לפני כשעתיים בהמשך ציר 40 ומאושפז כרגע בבית החולים האיזורי, סובל משברים וחבלות קשות. תזכורת חשובה. חזרתי בדרך מספר 29 להמשך הקווארנטה. הרוח כבר חזרה מההפסקה. וזה הולך להיות קטע משעשע למדי, לכוון את האופנוע קדימה. עם כל רוחבה הנדיב של הדרך, לרשותי נתיב כבוש ממש ברוחב 15 ס"מ בלבד, העובר בין שני רכסים קטנים של חצץ כשכל הזמן איזה מתאבק סומו לא נראה, מנסה לזרוק אותי ואת האופנוע מהזירה הצידה. והרי ידוע שכשמתחילים איתנו בכוח. צריך בעיקר להתרכז. ועם כל הריכוז, עפתי פעמיים לשמאל הדרך, משני משבי רוח פתאומיים. אך גם שנסעתי לפתע לתוך הפאמפאס, זרמתי, נשארתי זקוף וחזרתי באיגוף קליל להמשך הדרך. איפה שהוא פגשתי את מקס וג'ודי שני רוכבים שוויצרים שהגיעו מדרום לכיוון צפון. וממש לפני סוף הקטע החצצי ליד הכפר טרס לאגוס (Tres Lagos) הגיעו דניאל ורוברטו, שני רוכבים ארגנטינאים בדרך דרומה כולם על אופנועי ב.מ.וו.

תדלוק וסנדוויץ' בתחנת הדלק של טרס לאגוס  (Tres Lagos) והאספלט חזר לדרך 40 . המשכתי לכיוון אל צ'אלטן (El Chalten) כפר/עיירה. הגעתי אליה לפני שקיעה על קו האופק עמדה שורת גמלוני הסלע האדירים (הגבוה ביניהם נישא לגובה 3,400 מ') המנציחים את קפטן פיץ-רוי (Fitz-Roy) הקברניט המוכשר של ה"ביגל", אוניית המחקר שהובילה בין השאר גם את דארווין בשנים 1831 – 1836. הכפר עצמו נראה כבר כמו סניף של דיסניוורלד לבלייני טבע. לי נראה כי הרבה כסף נשפך כאן על הקמת תשתית אירוח מצועצעת. סיבוב מהיר ברחובות הביא אותי להוסטל ענק בו קיבלתי מיטה בחדר משותף עם שתי גברות צעירות מסיאטל. ופגישה עם עשרות מטפסי הרים מכל הרמות הגילים והארצות.

מפאת הרוחות העזות, תמיכה נוספת לאופנוע בחניית הלילה

בוקר עמוס ערפל כיסה את הרכס ממערב. אך אני עם הגב אליו, כבר שמתי פני לעבר אל קאלאפטה (El Calafate)שכדי להגיע אליה, יש צורך באיגוף מזרחי עמוק, סביב שני אגמים ענקיים. כביש איכותי נשק לגלגלי ולקראת צהריים,. גלשתי לתוך שקע בין גבעות בו נחבאת אל קאלאפאטה. עד עכשיו העיר הכי תיירותית בה ביקרתי במסע. והסיבה : אנשים באים במיוחד לכאן כדי לקפוץ ולראות את קרחון הפוריטו מורנו הכחול, המתפורר לאיטו תוך מופע אקסטראווגנטי לתוך אגם שהופך בהמשך לנהר בצבע טורקיז חלבי הזורם מזרחה. השתכנתי בחדר משותף באחד ההוסטלים המצטופפים זה ליד זה ברחובות הצדדיים ויצאתי לברר מי נגד מי ברחוב הראשי. בכל החנויות מדברים  אנגלית סבירה. עדרי תיירים במיטב אופנת נורט'-פייס, הילכו אנה ואנה בוהים. נכנסתי לחנות מזכרות מקרית, לרכוש מדבקה עם סמל RUTA 40  מדבקה מהסוג שאני מחלק לאורך המסלול שלי. המחיר שדרשו, 15 פזו. סליחה? עד כאן.

בבוקר ארזתי הכל ויצאתי לכיוון הקרחון, נסיעה של כמה עשרות קילומטרים מערבה. עקפתי שני רכבי"הרפתקאות", כלומר משאיות שעוצבו כאילו מדובר במסע לתוך המאפליה. בהן ישבו תיירים מתרגשים. תשלום של 60 פזו בכניסה לפארק הקרחון והספקתי להגיע שניה לפני שספינת התיירים עליה קפצתי זזה, בדרכה לשוט למרגלות קירות הקרחון הזקופים. מה אומר? אני מבין טוב טוב למה אל קאלאפטה הפכה למה שהיא. הקרחון הזה פשוט מדהים. כל מילה נוספת על הצילומים תמעיט מיופיו. שטנו כחצי שעה במקביל אליו. קצות הקרחון המחודדים, נראו כדבשות דרקון שקולל על ידי מכשפה כל שהיא וקפא. מתוך קפלי הקרח בקעו גווני שש, כחול, תכלת וסגול לא נתפסים. הקור העז לא מנע מעשרות הנוסעים (בהם הרבה ישראלים) לעלות לסיפון העליון, לחוות את הנגיעה הזו בפלא גם אם ממרחק בטוח. בתום השייט, הקפתי את המשך הפארק לקצהו השזור מסלולי הליכה עשויים נירוסטה ומעקות עץ חלקים ומעוצבים, המאפשרים עשרות נקודות תצפית נוספות על הקרחון. מאחת העמדות ניתן לראות גושי קרח ניתקים מהקרחון ונופלים בקול חבטה למים. בחניה פגשתי שני רוכבים מצ'ילה. קלאודיו ודויד בני החמישים ושש, שהגיעו מולפאראיסו Valparaiso)) בצ'ילה לסיבוב של שבועיים. לאחר חמש דקות קלאודיו כבר סיפר לי כי הוא במקור מגנואה באיטליה, שכמו שאני אמור לדעת, נחשבת לאחת הפזורות של השבטים האבודים של ישראל. באיטלקית פשוטה: אנחנו קרובי משפחה. בכיף.

היעד הבא בתכנית הארגנטינאית שלי… מעבר חוזר לצ'ילה. כדי לבקר במגדלי האבן בפארק טורס דל פאיינה   (Torres Del Paine) עוד שכיית חמדה נופית שמרתקת אותי. יצאתי מאיזור אל קאלפטה ועליתי שוב על הקטע הסלול של דרך 40 דרומה. לאחר כמה עשרות קילומטרים, על הציר, דרך 40 יורדת ימינה דרום מערבה. נפרדת מהכביש הסלול והופכת דרך עפר איכותית אמנם, אך גשם שהגיע במאוזן ממש ושהכה בכוח מהצד, מעורב בברד ופתיתי שלג, הוסיף קצת פלפל לקטע בן השעתיים, מצאתי עצמי לא אחת אומר בקול רם "רבק! אז מה עוד תזרוק עלי עכשיו?" בסוף הקטע ה..איך לומר.. חסר האחריות הזה. גיליתי עד כמה חתיכת אספלט רגיל, מסוגלת לשמח איש אחד.

הערב הכהה כבר הפך מזמן ללילה בהיר. מעין אור לא אור. ענני שלג שניכרים מרחוק בכך שהם פשוט מאונכים, עטו לעברי וחלפו דרכי. הבוץ בצידי הדרך, נתן לי להבין שיצאתי מהשטח בזמן. למי שמעוניין להגיע לדרך מספר 40,  אני יכול לציין, כי מי שעוד רוצה לעבור אותה כרכיבת שטח, כדאי שימהר. בתוך שנתיים להערכתי, כולה תהיה סלולה ומי שמעדיף רק רכיבת אספלט, שימתין שנתיים. ברור היה, כי אין לי מה לחפש בשעה כזו במעבר הגבול ולכן החלטתי למשוך לכיוון ריו טורביו  (Rio Turbio) כדי לצוד מיטה. ריו טורביו היא עיר כורים במובן הסוציואקונומי המכיל בתוכו את כל הסופרלטיבים של פשטות, עוני וחיים סביב ובתוך מציאות קשה. בתי מגורים בסגנון מזרח אירופה בתקופה הקומוניסטית. גם אם פה ושם יש מבני מסחר מודרניים, עדיין המכרה וכל הסובב אותו דומיננטי בחזות המקום ומשליכים אוירה דיכאונית משהו סביב. בשני בתי המלון הבסיסיים, לא מצאתי מקום פנוי ובתחנת הדלק הפנתה אותי שוטרת צעירה למעבר הגבול בסמוך לעיירה, לידו שוכן אתר סקי הסגור בתקופה הזו, אך יתכן שיסכימו להשכיר לי חדר. באור אחרון מעל לגובה העננים, עליתי מערבה לתוך ההרים ולאחר כעשרה ק"מ, הגעתי למלון סקי בצבע ורוד שהיה סגור ומסוגר.

בכל זאת גיליתי עשן מיתמר מאחת הארובות. פניתי לשם. קיבלו את פני כריסטינה המנהלת. דייגו הטבח ורודריגו איש התחזוקה. המלון סגור אכן, אך אני מוזמן לבלות בו לילה. דייגו הלך להכין אוכל ורודריגו הלך להבעיר אש בתנור שבמרכז המסעדה הענקית. מלון פרטי ללילה. מה רע? בבוקר העירו אותי כמה כלבים ששרטו בדלת. הצצתי מבעד לחלון. בחוץ הכל היה לבן. שלג כבד ירד בלילה ושכבה לבנה שכבה על הכל. הכביש נראה כאפשרי למעבר. נבדוק. במסעדה פגשתי עד אורחים שהגיעו בלילה. חבורת פראמדיקס צ'יליאנים, שסיפרו לי כי פארק טורס דל פאינה סגור מפאת סופת שלגים שמתחוללת שם כמה ימים, וניתן להגיע אליו רק ברכב עם שרשרות על הצמיגים. אין מצב. סליחה. עליתי על האופנוע ואודרוב למעבר הגבול,  מצפון לריו טורביו. רכיבה על דרך עפר למרחק של 6 ק"מ הביאה אותי למעבר גבול שכבר בכניסה בישרו לי בצד הארגנטינאי, שאני יכול חזור כל הדרך חזרה. כי העובדים בצד הצ'יליאני פתחו בשביתה אתמול. "כמו שנאמר כבר: "…מה עוד יזרקו עלי?". ניסיתי להסביר. אבל מבטם האטום ענה במקומם. חבל על המילים וכל תרגילי הנחמדות. אחורה פנה. סע.

מה עכשיו? סופת שלג תוצרת צ'ילה דחפה אותי בכוח חזרה מזרחה ובתוך שעה וחצי מצאתי עצמי בתחנת דלק בצומת לה אספרנסה, שהוא מעבר הכרחי לנוסעים דרומה מכאן. הטבעתי את יגוני בכוס סודה וחטיף שוקולד, כשלתחנה הגיעו ברעש מנועים מוכר, שני אופנועים מצוחצחים ומלאי מדבקות של חצי מדינות אמריקה. על KTM 950  דונלד ואנט מניו-זילנד ועל  BMW 1150Adv ג'ון מאנגליה. הניו-זילנדים התחילו את מסעם ממש לפני חמישה ימים בולפאראיסו בצ'ילה. וג'ון עשה מסלול כמעט זהה לשלי. הנחית את האופנוע מאנגליה בטורונטו קנדה ורכב ביחד עם חבר מקסיקני לרוחבה. עלו לדד-הורס באלסקה כמוני ומשם התגלגלו דרומה ונפרדו לא מזמן. שלושת אלה התיישבו לידי והמטירו שאלות. וכן, אנט ודונאלד הם הזוג שחילץ את עמנואל ואדם שהתרסקו עם אופנוע בדרך מס' 40 לפני כשבוע. ושפגשתי בקארטרה אוסטראל. עולם קטן. או ליתר דיוק, ככל שהולכים ומתכנסים לשפיץ התחתון של דרום אמריקה, פוגשים יותר ויותר רוכבים בדרך לאושואייה. שלושת נתיני המלכה בדרכם לאושואייה כמוני. ושמעו גם הם על סגירת הגבול ועל סופת השלגים בטורס דל פאינה.

IMG_5818.JPG

בדרום פטאגוניה הארגנטינית. במרכז מעל לאופק, ענן שלג בדרך

החלטנו להמשיך לאושואייה ביחד. בעודנו אורזים עצמנו, הגיעה לתחנה להקת רוכבים מברזיל בשלושה אופנועי ב.מ.וו. חדשים ורכב מלווה (יש תנאים!), נפרדנו מהם בחדשות על הגבול הצ'יליאני ויצאנו מעודדים ברוח גב, לתוך שלג נמס ולבנבן, אופק אפור וכביש שחור, לכיוון ריו גאייגוס (Rio Gallegos) ממנה נדרים ונחצה את מיצרי מגלאן לארץ האש- טיירה דל פואגו מחר.

בפעם הבאה: ההגעה לאושואייה הקצה הדרומי ביותר. אך לא לסוף המסע.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 10 תגובות, הוסף תגובה