הרפתקה דוט קום

מציג פוסטים מיום אוגוסט 14th, 2009

14 באוגוסט 2009 גואטמאלה. בשבח העמידה במקום.

יש מקומות בעולם בהם מעברי גבול באמת משקפים הבדלים תהומיים בין מדינות. לבוש, שפה, נוף, קצב, ומנקודת מבט של רוכב אופנוע; איכות הכבישים והתחבורה הנעה עליהם. המעבר לגואטמאלה לא היה דרמטי, אבל כן היה בו ניואנס. אינסייט. שבכדי להכירו צריך לשהות במקסיקו יותר משבוע. כבר בקילומטר הראשון נקלעתי לפקק תנועה שכלל שמונה אוטובוסים כל כך יפים שהשתנקתי.  מה שנקרא אוטובוס תרנגולות. שכאשר הוא עוצר, לפני שיורד הנוסע הראשון, נזרקות ממנו שלוש תרנגולות, שתי עיזים ושק עם קוקוסים או תירס (מה שעוד טרם ראיתי, אבל הבנתם). אם במקסיקו יש תחרות בין נותני שירותי הסעה ציבורית על אוטובוסים עם טכנולוגיה, נוחות ודיוק. כאן התחרות מפרנסת בעיקר גרפיקאים רומנטים, מכופפי לוחות ניקל ומדביקי פנסים ומאותתים. התחושה שלי היא כי בוחני הרכב במשרד התחבורה הגואטמאלי הם לא יותר מועדת שיפוט בתחרות יופי. ואולי ככל שהאוטובוס פולט יותר עשן ויותר שחור, ערכו עולה. וסליחה לשכבת האוזון. בתכל'ס רוב האוטובוסים האלה מיובאים מארה"ב כיד שניה, לאחר שסיימו קדנציה בהסעת תלמידים. כאן הם עוברים סדנאות שינויים והתאמות. מה שנחשב כאן לשיא היעילות הטכנית הוא ברוב העולם, עמידה במקום אם לא הליכה לאחור.

IMG_5901.JPG

IMG_5902.JPG

הדרך מהגבול עם מקסיקו לעיר שלא/קאצלטנאנגו

כבר כמה חודשים. אני מגלגל בראש את הרעיון להעביר את הספרדית המאד בסיסית שלמדתי בארץ, סוג של ליטוש. כשנכנסתי למקסיקו, הבנתי עד כמה העניין הזה קריטי. המפגש שלי עם אנשים מגומגם ולא מגיע לאינטימיות שיש לי עם עברית אנגלית ואפילו ערבית. ובלי שום קשר ליכולתי לדבר את השפה. אני פשוט לא מבין אותה. או במקרים קיצוניים מבין בדיוק את ההיפך. היו פעמים בהן פניתי ללכת בהשאירי סכום כסף גדול משנדרש, וחמור יותר; אחרי ששילמתי סכום קטן ממה שביקשו, מה שגרם לאי נעימויות שלא תמיד הסתיימו בחיוך סלחני לגרינגו.

IMG_5943.JPG

xela church.jpg

IMG_5936.JPG

חלק מהכיכר הראשית בעיר שלא

השלב הבא אחרי שעברתי את מקסיקו בקצב בינוני ורגוע, הוא פשוט לעמוד במקום, לעצור. לנעול את האופנוע איפהשהו. לאחסן את ציוד הרכיבה, הקמפינג והמפות, לתלות את הערסל בין שתי קורות ולתת לזמן לעבור מתחתי ועל הדרך לחפש ספרדי כפול, כלומר בית ספר לספרדית שהוא גם אכסניה. שמתי פעמי לעיר שלא (Xela) או בשמה הקצרצר, קצלטננגו (quetzaltenango). שניהם שמות באחת משפות המאיה. גואטמאלה היא בעצם ארצם של בני המאיה, המהווים יותר משישים אחוז מאוכלוסיית המדינה. כמו שכבר הוזכר, חבל צ'יאפאס המקסיקני המכיל את הריכוז הגדול ביותר של בני המאיה במקסיקו, היה בעבר בגבולות גואטמאלה והגבול בין שתי המדינות מפלג את העם הזה. עד לשנת 1996 עת נחתם בגואטמאלה הסכם פנימי חדש, לא הוכרה דתם ותרבותם של בני המאיה כלגיטימית ושווה לדתות אחרות. ולא די שנחילי מיסיונרים שטפו (ועדיין שוטפים) כל מקום בו הם חיים, ניהלו בני המאיה מלחמת מאסף בשמירה על מורשתם התרבותית הקשורה עמוקות בדתם ומנהגיהם. בעיר שלא, (כ-120 אלף תושבים) השניה בגודלה בגואטמאלה, קיים ריכוז בני מאיה ולבית ספר לספרדית בשם קאי בלאם, שמתי פעמי. בית הספר שייך למשפחה מורחבת שבה לכל אחד יש תפקיד. אחדים מורים, כמה בתחזוקה אחד על הניהול, ובמעגל הרחב יותר של המשפחה, מאכסנים ומארחים. מסיעים ומסעידים. כובסים ונותני שירותים שונים. דוגמא מייצגת להתנהלות השבטית חמולתית שפגשתי גם במקסיקו.

sunday near the church in xela.jpg

מהגבול לקח לי שעתיים וחצי להגיע. הכביש הראשי היה חלק ומטופח אך ברגע שהגעתי לפניה לכיוון שלא, הפך לדוגמא קלאסית של אי תיאום בין רשויות, אי הסכמה בין מהנדסי כבישים ומתכנני צמתים. "כאוסלנד" היא מחמאה. נראה שבמצב העניינים, הדבר שקובע כאן הוא כוח פשוטו כמשמעו. נהגים חותכים זה את זה. הולכי רגל אינם נחשבים. לא סופרים אותם משום מרחק נקודה. לא ראיתי תחנות אוטובוס, כל נהג אוטובוס מפעיל צופר חצוצרה אדיר המודיע על בואו ועוצר מתי ואיפה שמתחשק לו. מדלתו של כל אוטובוס תלוי מנהל הלקוחות. העומד וזועק בקולי קולות מה יעד הנסיעה ואחרי שהנוסעים מתיישבים במקומם עובר וגובה כסף. אם במקסיקו איכות רוב הרכבים הפרטיים שאני ראיתי גרועה, בעיר שלא, איכותם איומה. וכמו הפתיח הקליל המתאר את עשן האוטובוסים. כאן, העשן הלבן האפור והשחור שפולטים המנועים, ממסך את העיר היפה שהגעתי אליה בשעה בה השמש הנוטה לשקוע, אמורה לתת לנוף איכויות של גלויה צבעונית, צלולה ורומנטית. ואם כבישים ונהגים הם אנלוגיה לתרבות של מקום, הרי שחנויות ובתי עסק מביאים את האבחנה הזו לידי קיצוניות נוספת. כאן לכל חנות המכבדת את עצמה יש שומר חמוש בכניסה. ואם היא בנק או תחנת דלק. שומרים עומדים כל היום מול הכניסה, בידיהם שוט –גן בהיכון. לא תלוי על הצד. כי אם בהיכון! ממש בשישים מעלות הצידה, אצבע על ההדק. אלה שידם אינה משגת הצבת שומר, מנהלים את חיי המסחר מבעד לסורגים המכסים את דלת החנות. הקונים עומדים ברחוב מבקשים את המצרך ומעבירים את תמורתו מבעד לאשנב. זהו. אל הקופה, שום שודד לא יגיע. כמו שהגעתי, הרושם הראשון שקיבלתי היה כי במדינה הזו שולט טרור ומי שאינו מקורב לשלושת האחוז השליטים, שהם גם בעלי מאה ואחד אחוז מכל תשתיות המדינה, צריך לחטוף – או שישאר בלי כלום. נראה לי – די בעצב – שכפיצוי פסיכולוגי לחולשה הזו, יש במרכז אמריקה מודה של לבישת מדים, תפירת דגלים והטבעת סמלים לכל קבוצת בעלי עניין. זבנים, עובדי בנקים, תלמידים, נגנים, שומרים מטעם עצמם וכמובן שוטרים וחיילים לבושים במדים כמו יצאו מחוברת קומיקס, המסתובבים בטנדרים מקושטים בסמלים מגוחכים מתוך סדרות טלויזיה על משטרה בלוס-אנג'לס. וכל הנ"ל הוא רושם מהיום הראשון. יש כנראה איזה איזון עדין שמאפשר לכל המכונה הזו לעשות רעש של מדינה. ולתושביה לחיות חיים.

tepoztlan market 1.jpg

שמתי לב כי ברוב צילומי האנשים שצילמתי וציורים שציירתי, בשלא, נסוך על פניהם סוג של מתח. והנה אני כבר עובר על הכלל לגבי דעות קדומות שגזרתי על עצמי- מה לעשות, זה זועק. במיוחד כשפגשתי את רבקה (Rebeca) התיירת הצעירה מוושינגטון שנשדדה ברחוב סמוך הומה אדם. על כך בהמשך.

כאמור יופיה של העיר שלא הוא דוקא בפשטותה. מרכז העיר מכיל את הסוקאלו הלטינו אמריקני הקלאסי. כנסיית ענק, עירייה, בנקים, שוק. ובטבורו גינה וטיילת אליפטית. מסביב שכונות בנות קומה עד שתיים. בכל שכונה, כנסיה קטנה. ובמרחק סביב נראית מעבר לכתפי הבתים, שרשרת מעגלית של הרים געשיים, המזדקרים כחרוטים וראשם מאובך בכרבולות ענן. יש בשלא משהו שרוצה לשדר רוגע ונינוחות. ניכר כי המסר החברתי כאן הוא "חייה ותן לחיות". כל אחד עסוק בעניניו. בכל יום בו שהיתי כאן, הופקע הרחוב הראשי לטובת תרבות המצעדים. בדרך כלל בשעות אחר הצהרים, התקיימה איזו שהיא תהלוכה שכללה לפחות תזמורת מצעדים אחת, לעיתים שלוש ארבע. התזמורות כללו תופים כלי נשיפה נושאי דגלים וזועקי ססמאות. סובבו את הכירכר פעם אחת בפומפוזיות משעשעת.

בית הספר לספרדית שוכן במרכז אחת השכונות היותר פשוטות. מוקף חומה גבוהה ובראשה גדר תלתלית. שערים עצומים ומאחוריהם עוד מערך שערים מסורגים. חדרי כיתות קטנים. השיטה: אחד על אחד. לכל תלמיד מוצמד מורה והוא מקבל 4 או 5  שעות לימוד רצופות ביום. למורה שלי קוראים מריאלה, אשה נחמדה בת ארבעים וקצת אם לשלושה הנשואה לרוברטו, מנהל התחזוקה שהוא אחיה של מארלו, מנהלת בית הספר. את האופנוע החניתי באחד מחדרי הלימוד עמוק בפנים בפינה וכיסיתי אותו היטב.

בית הספר וחלק מצוות המורים מימין לשמאל, מריאלה המורה שלי, מורה נוספת, מארלו המנהלת, וואלרי תלמידה.

לאחר מכן שודכתי למשפחת טוסקאנו זאמורה, המנוהלת ביד רמה על ידי קטלינה, אם לארבעה. בביתה חיים גם חמתה דודתה גיסתה וכן, גם בעלה. ביתם שוכן במרחק שלושה בלוקים מבית הספר בתוך שכונה הפרוסה למשבצות בקטעים של חמישים על חמישים מטר ורחובותיה הצרים, מרוצפים אבנים טבעיות מסותתות בגסות, המנערות ומפרקות גם את הטובים בבולמי הרכב בעולם. הבית המסוייד בתכלת ואזוב אחוז בשוליו, מחופה בגג מפח גלי. חדרי מוקם כמעט באמצע הבית. חשתי כי החדר הוכן לכבודי באהבה. הוא היה נקי מאד, רצפת הבטון המוחלק הריחה טוב, נורת פלורסנט זעירה בתקרה הגבוהה, אילצה אותי בלילה להשתמש בפנס ראש כדי לקרוא. שלחן, כסא, שקע אחד בקיר ובמרכז החדר מיטה פשוטה. השירותים/מקלחת המשפחתיים– מעבר לקיר ועוד אחד בחצר. למעשה מצאתי עצמי שחקן בתוך סרט מבלי שקיבלתי שום טקסט מוכן. מה שנקרא תכנית לסדרת אימפרוביזציה הכי הזויה שאפשר לתסרט.

IMG_6021.JPGקטלינה ואנטוניו

אם  אינני ער לדברים שנאמרים סביבי, אני יכול להשאר בלי מים חמים או לקבל חביתה מטוגנת עם ממרח שעועית במקום עם גבינה. לאחר יומיים הגיע עוד תלמיד לגור בצד השני של הדירה וסוף סוף היה עם מי לנתח ליד שולחן ארוחת הבוקר, אם המשפחה מבקשת שנבוא איתה לכנסיה או שמא הם אמרו שהם אוהבים את חוליו איגלסיאס (איגלסיה= כנסיה). ואיזו משפחה נהדרת! בחיי, כמה נשמה וטוב לב, הכלה וקבלה שלי. בכל בוקר קמתי לחיוך מלא ולסקרנות אמיתית לשלומי. חשתי את רגישותה של קטלינה לכך שאני לא אוכל כמעט כלום, גם משום שבבסיס איני אכלן גדול, אך בעיקר, היא שמה לב שאני לא ממש מסתדר עם המטבח הלטיני, יצאתי להשלים ארוחות בחוץ, לא היה לי שום רצון להעיק על תקציבה בדרישות – מדובר בשלוש ארוחות ביום.

למחרת חיכו לי פאנקייקס. וסלט ירקות טריים ואפילו לחם קלוי וקורנפלקס. המשפחה המשיכה בחייה כרגיל, זה בית קטן ללא שום טכנולוגיות בידוד. שמעתי את הרעשים האינטימיים, את המריבות, הגערות והתוכחות, את הבכי בשיחות הטלפון, את צלצול המטבעות הנספרות על שלחן האוכל במטבח בסוף יום העבודה. יצאתי איתם לקניות, לתלות את הכביסה. ישבתי עם אנטוניו בן השמונה לעשות שעורים וצפיתי במטבח, שם ממוקמת הטלויזיה 16 אינצ', במשחק כדורגל בין בני קצלטננגו לכוח פנחצ'אל, רק כדי להפריע ולשאול כל הזמן מה אמר הקריין ומה אמרו הפרסומות. בחיי כמה סבלנות הם היו צרכים בשביל השלושים שקל שהם קיבלו ליום כזה (כלול במחיר בית הספר). אומרים שהבטחון של אדם ביחס מקום בו הוא גר, בא לידי ביטוי ברעשים שהוא מרשה לעצמו להשמיע מהשרותים. אחרי שלושה ימים בקרבם, סיגלתי לעצמי את התנהלותם, הרגשתי מאד בבית.

מזג האויר היה בהתאם לעונה. במשך היום אביבי, יבש ומעונן חלקית ועם רדת הלילה, גשמים סוחפים, ברקים חודרי חדרי חדרים ורעמים מטלטלי קצוות ארץ. בנוסף לכארבע רעידות אדמה קלות שחשתי בהן. כשסיפרתי למארחי אחרי כל פעם, הם פטרו את דברי בתנועת ביטול, כאילו סיפרתי להם שהבוקר השמש זרחה. שגרה.

מריאלה המורה שלי

השיעורים הפכו אותי ממי ששומע ספרדית למי שגם מקשיב. מריאלה לא עשתה לי שום הנחות. שעורים מסובכים שבתחילתם לעסתי את העיפרון כמו ילד. לקחתי ערימת פתקים ולכל דבר בבית הצמדתי פתק עם כינויו ותרגום המילה לעברית. לאט לאט זה בא. על יד שמאל כתבתי איסקויירדו ועל ימין דוראצ'ו. עכשיו אני מסתובב עם שלושה פתקים מתחת לפלסטיק השקוף על תיק המיכל של האופנוע. ומשנן עדיין מילים ומשפטים.

נואל, הגיע ללמוד ספרדית מניו יורק

tepoztlan market 3.jpg

בית-הספר דאג גם לתכנית העשרה. באחד הימים נסענו באוטובוס תרנגולות לכפר הסמוך בו יש בית מרחץ הניזון ממים חמים הנובעים ממעיין בשולי הכפר. בגואטמאלה מספר הרי געש פעילים. נביעות גיאוטרמיות ורעידות אדמה קלות הם דברים נפוצים. קיבלתי אמבט בגודל חדר בינוני ורבצתי במים המינראליים החמים למשך שעה ארוכה.

ערב אחד נערך בבית הספר מפגש מעניין עם מומחה בתורת המאיה שנתן הרצאה על טבלת האנרגיות של השבט, מעין מהדורה שבטית להורוסקופ המוכר לנו (על כך אכתוב פוסט נפרד). ביום אחר זומן כהן דת בן שבט המאיה, לברך את בית-הספר, לערוך טקס גם לזכר אבי מנהלת המקום. ועל הדרך גם לתת לכל התלמידים סוג של ברכה. ומי אינו אוהב ברכות? אני מאד אוהב.

בית המרחץ בכפר

oaxaca meat shop.jpg

IMG_5918.JPG

כן, גם בגואטמאלה יש שימושים מעשיים לשמות גדולים

IMG_5979.JPG

ומה יותר קולע ממכון כושר הנושא את השם המפורש, גם במשמעות חלק הגוף הנשי שיכול רק להשתפר כאן…

ביום סיום מחזור הלימודים, בישלנו כל התלמידים (8) והסגל (10) ארוחה משותפת, ממנה לקחתי את מתכון הקינוח של המאיה, (שהובא כאן כפוסט נפרד). בסיום הארוחה פנתה רבקה אחת התלמידות, לכיוון הבית בו התגוררה. היא הותקפה מאחור. איש חזק ממנה חסם את פיה הניח סכין על צווארה ונטל את התיק שלה שהכיל כמה פרוטות ואת דרכונה. סוג של הוכחה למציאות שחשתי בה מהרגע הראשון. רבקה לא נפגעה פיסית.

כחלק מהנסיון להשתלט על שודדים רכובים. מחוייב כל רוכב דו גלגלי לשאת את מספר האופנוע על הקסדה ועל ווסט מיוחד מחזיר אור. כך ניתן לזכור את המספר גם מבלי להתאמץ. במעבר הגבול ביררתי. החוק אינו מחייב תיירים רכובים כמוני.

ישבתי בעיר שלא 9 ימים. גם אם לא הפכתי לדובר ספרדית שוטפת, התחברתי להגיון השורד של בני המקום לחוכמת הרחוב שלהם. דיברתי עם כמה אנשים מעניינים, נבונים וחולמים. אף שלא הסכמתי עם רוב עקרונות דרך השרדותם, אני חושב שקלטתי את קצב השינוי שהם מנסים בכל כוח לחולל. הבנתי שהמשפט שאני שולף לעיתים "אורח לרגע רואה כל פגע", הוא איוולת גמורה במקום שכזה. יש בו סוג של שחצנות שיפוטית והתנשאות מצידי. באמת חוכמה גדולה לראות את ההבדל בין המקום ממנו אני מגיע למציאות כאן. ואני מצטער על כך.  אני מרגיש שגם אם איש ממארחי לא יקרא את הדברים כאן לעולם, אני חייב להם סליחה והתנצלות. כזו הנובעת מאהבה והערכה. נראה מן הסתם כי לכל מהפיכה יש סדר וקצב אחרים. גם לזו בגואטמאלה.

IMG_6175.JPG

יחד איתי בשלא שהה גם י. כתלמיד לספרדית בבית ספר אחר בעיר. אחרי השירות הצבאי, הוא יצא לדרך מסן-דייגו רכוב על אופנוע קוואסאקי 650KLR  שרכש ואיבזר שם. והקציב לעצמו שנה להגיע עד לאושוואייה. לאחר היכרות דרך המייל, נפגשנו והחלטנו להמשיך לרכוב ביחד ליעד הבא; הכפר סן-פדרו(San Pedro)  שלחופי אגם אטיטלאן (Lago De Atitlan). השכמנו ביום שני ויצאנו לכיוון צפון מזרח. למותר לציין כי התגעגעתי לרכיבה לתנועה ולמרחבים. כמו ציפורי נדוד היוצאות לדרכן אחרי עמידה באיזו חלקת שדה להטענת אנרגיות, מתוך תזמון ודחף לא ברורים. המראנו עם כביש חלק שחור כהה שהעלה אותנו כמו טרמיקה בהקפה אצילית, במעלה רכס ההרים המעגלי המקיף את איזור העיר שלא-קצלטנאנגו. מגובה של עוד 1300 מטרים, היא נראתה לנו כמו שטיח ארוג המיטשטש, מתרחק ונעלם לתוך אובך.

IMG_6172.JPGשלא/קצלטנאנגו – שלום!

בפעם הבאה: אגם אטיטלן. כמעט סן-פדרו. אנטיגואה הסואנת והמתויירת. וגואטמאלה סיטי עם השירות הטוב בעולם. וחורבות הטיקאל בלב בג'ונגל.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 10 תגובות, הוסף תגובה