הרפתקה דוט קום

מציג פוסטים מחודש יולי, 2009

8 ביולי 2009 מדבר המדבר בעד עצמו

זה הולך להיות פוסט קצת מוזר. –  יש כמה תבניות נוף שאני מהונדס לגביהן, מדבר הוא החזק שבהן. הוא התניה המפעילה אצלי מנגנון המוכר לחוקרי התמכרויות. אני יכול להתפייט עם 2000 מילה רק על דיונה אחת. יש לי עבר וישבתי על זה. בטח אחרי שני מסעות לסהרה המצרית.

כשיצאתי מהעיירה גרין ריבר לכיוון כללי מואב (Moab), מרחק כ- 70 ק"מ דרום מזרחה, לא תיארתי לעצמי כמה חזק יהיה המפגש שלי עם עוצמת המדבריות האדומים של דרום יוטה. נכנסתי לפארק הקשתות  (Arch Park) וחזרתי בסוף היום לאוהל הנהדר שלי בעיירה גרין-ריבר. מכאן אני שותק ושם הרבה צילומים. כי כל מילה מיותרת. (פרט לכמה הערות והסברים קצרצרים, שהרי לא יכולתי להתכחש לגמרי לטבע שלי להסביר דברים מובנים).

הכניסה לפארק הקשתות

יצאתי מפארק הקשתות לקראת הערב, חיפשתי מקום לינה בעיירה מואב כמה ק"מ דרומה. עיירה תוססת שניזונה גם ממעברו של נהר הקולורדו בתחומה. יש כאן ריכוז גדול של חברות המוציאות פעילות הרפתקנית בכל תחום. אסדות לווייט-ווטר. קייאקים. טיפוס הרים, אופנועי שטח מדבריים, ג'יפים, הכל. עיירה רוגשת תיירים עם עיניים נוצצות. ומחיר המלונות נוצצים בהתאם, אולי אגיע פעם לביקור בתבנית אחרת. נראה שהפעם אעדיף את האוהל שלי. אז חתכתי חזרה לגרין-ריבר. למחרת המשכתי לכיוון דרום מערב לכיוון  כביש 24 שעבר גם הוא בתוך לונה פארק מדברי.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום and כללי   ·   יש 8 תגובות, הוסף תגובה    

7 ביולי 2009 דרומה אל ממ"א*-המדינות המאוחדות של אמריקה

(*סליחה, אבל זה התרגום הנכון ל- USA)

IMG_3153.JPGחואן

לפני שיצאתי את קאלגרי עצר לידי בחור עם קוקו בגון שיבה בטנדר לבן. הציג עצמו בשם חואן. "לפי הציור על האופנוע שלך אני מבין שאתה נוסע למקסיקו" אמר באנגלית באקצנט ספרדי בולט. "אני בא עכשיו משם. ואני בטוח שכולם אומרים לך לא לנסוע למקסיקו. אז תדע שאין שום בעיה זה הכל ניפוח של התקשורת" הרגשתי לרגע כאילו עוד מעט הוא יעבור לעברית שוטפת של שיחות סלון בארץ, שיחות בהן התקשורת אחראית לכל. "ועוד משהו. שים מדבקה של דגל קנדה מלפנים ומאחור באופנוע. ותראה איזה יחס תקבל. הם שונאים את ארה"ב ומתים על הקנדים". חואן עצר בצד והחל לחטט בין הניירות במכונית שלו מחפש מדבקות של דגל קנדה לתת לי, אך לא מצא. אני מוכרח לציין כי חואן הוא השני שכבר מציין את העובדה ה"קנדית" הזו בהקשר לדרום אמריקה. ועכשיו כשאני יוצא ממדינת הענק הזו אני חושב שקיבלתי רמזים רבים למה. הקנדים באמת עסוקים בעצמם. עם כל פוטנציאל הכוח שראיתי כאן, וכמובן אי אפשר לאפיין את המורכבות העצומה הזו בהכללה במשפט או בתואר אחד, יש בה משהו פשוט, רדום, נאיבי מצועף ומביט בעיניים. לא מתיימר, גם אם פה ושם מנסה לפעמים. יש כאן נסיון ליסד אווירה כללית (ודאי יש הרבה יוצאים מן הכלל) של קבלת האחר, השונה. כמדינת הגירה, אין לה ברירה. ראיתי ערב רב של מהגרים שנוכחים בכל פינה, כל מקצוע או מעמד בהם נתקלתי. הענקית הזו כל כך עסוקה בהשתלטות על עצמה ועל גודלה, שסביר להניח שמצפים ממנה להרבה סובלנות כלפי המתרחש בחצרות האחוריים של אמריקה הלטינית. היא כנראה נתפסת כשכן המצופה טפלון ואנחנו מחבבים אותו שרק ישאר כך. שלום קנדה.

מונטנה באופק

החלקתי על חוט הכביש מחניון הלילה בקארדטסון קנדה לכיוון מעבר הגבול עם מונטנה. לפי התכנית. קילומטר לפני מעבר הגבול, הכביש נתן שני פיתולים חדים ימינה ושמאלה. מעין קריצה אחרי אין סוף הקווים הישרים. שוב שוטר הגבול עם הגיבנת הקלה והאצבעות הסגולות מחותמות. ומונטנה מציצה מעבר לכתפו כרכבת הרים המחממת מנועים. כי כמו שעברתי את הגבול, ההרים גבהו והכבישים כמו סרטי סאטן רחבים ומבהיקים, עטפו כל סיבוב ופניה והוסיפו עניין לרכיבה. יערות משובצי אגמים ומכוניות רבות יחסית. איזור מתוייר העובר מתבניות נוף זרועות יחידות חקלאיות לפינות חמד מדושאות וכמו עירוניות הכוללות מרכזי קניות וחניות נוצצות.

ירדתי דרומה על כביש מספר 93 והנוף החל לשנות צבע, לדהות. צפיפות הצמחיה ירדה והנמיכה. פה ושם בלט סלע צהבהב בראש הר. ושטחים חשופים שכנראה מושקים במים קצובים המובאים מרחוק. הנוף נמלא חוות ענק. וכמעט בכל אחת מהן ללא יוצא מהכלל, שטח מגודר ובו כמה סוסים. חוות עד האופק. וניכר מתחזוקת ומראה השדות ומבני החוות. מי מהן מצליחה ומי לא. אני חולף בכבישים ראשיים החוצים עיירות קטנות של שלושה רחובות ומגלה

IMG_3229.JPG

שהמאפיין הבולט לעין הוא שילוט אלקטרוני לאורך כל הרחוב המציע הימורים. כן. בתי קזינו צמודים לרחוב הראשי. לא משהו גדול מדי, בגודל חנות בינונית באלנבי. אבל ללא כל עכבות. שלטים המזמינים לשחק בלק ג'ק. מכונות מזל והימורים על כל דבר, מיוחצנים בראש חוצות ולמעשה השתלטו על הנוף הרגוע אשר חשבתי שאמור לאפיין את אחד האיקונים של ימי כיבוש המערב. ומול אלה שמתי לב למספר גדול של חנויות לממכר נשק ותחמושת.  כמעט בכל קרן רחוב. בתחנת דלק אחת, פניתי לפרדי וסאלי שבאו לתדלק. ושאלתי למה יש כל כך הרבה חנויות למכירת נשק? כמה צריך בעיירה כחושה אחת? פרדי הוציא מהבגאז' שלו שני רובים כבדים ואקדח ואמר. "אנחנו עם של ציידים. אתה מבין. וזו זכות המוקנית לנו בחוקה לשאת נשק". -"סליחה פרדי, זה לא בגלל בתי הקזינו? כי מסתובב כאן הרבה כסף. וזה מעודד בטלה ואלימות וכסף קל?" -" לא מה פתאום, אני יוצא מחר לצוד איילות." סאלי אשתו פרצה בצחוק בתוך הרכב ובעצם נתנה תשובה ברורה.

IMG_3228.JPGפרדי וסאלי

הגעתי לעיירה המילטון (Hemilton) בה חיפשתי אתר קמפינג. ואחרי שעה שטירטרו אותי מפה לשם. מצאתי את האתר חבוי בתוך ההרים מהלך 40 ק"מ מהעיירה ובו רק 6 מקומות להקים אוהל וכולם תפוסים. לא עזרו תחנוני לאחראי. אין מקום. אז הלכתי לישון מעבר לשער טיפה לתוך היער. כי זה מה היה.

המעבר לאיידהו

המעבר לאיידהו לא הורגש כלל. ניכר מהחוות הצמודות לכביש כי הן כאן דורות על דורות. בחלקן גידלו בקר, בחלקן סוסים והיו כמה שגידלו לאמות, ענף חי מתעורר שראיתי לו סימנים גם בקנדה. הדרך נצמדה לנהר סלמון (Salmon River) שזרם צפונה בעוצמה בינונית ושוצפת. הכביש והנהר עברו בינות לקניון גבה הרים ובבת אחת יצאתי לנוף שהתחלף כהעברת דף בספר – לצהוב כהה, חום וערום כמעט לגמרי מעצים. החל גשם סוער שהגיע כמעט במאוזן. נאלצתי לעצור בצד כי לא ראיתי את הדרך וודאי גם לא ראו אותי. ישבתי כך כשעה במבול ושום יונה לא הגיעה, אז דילגתי חיש על האוכף וללא יותר מדי גינונים, נכנסתי למוטל הראשון מימין בעיירה ארקו (Arco) אי שם בלב החקלאי של איידהו. לא שסבלתי אבל היה ברור לי שמישהו מבקש שאעצור.

וינסנט

שכרתי חדר (37 דולר) עם גישה לאינטרנט וישבתי להרגע כשבחוץ סופת ברקים. למשמע רעש מנועים בחוץ הסטתי הוילון וראיתי שיירה של מכוניות עתיקות מגיעה לבלות לילה במוטל הזה. מכוניות מראשית המאה העשרים. כשחיברו מנוע לכרכרה. מלהיב.

בבוקר טרם יצאתי, קפצתי לדיינר הסמוך לכוס תה חזק ופגשתי את וינס. בחור צנום ומופנם שסיפר לי כי הוא מגיע מאיזור שיקאגו. הוא נודד בדרכים כבר חודשיים מזגזג בין מדינות ארה"ב. היה שותף בעסק משפחתי של הבאת בטון מוכן שהתפרק. חווה גירושין אחרי 12 שנים ושני ילדים. הוא סיפר על כמה הבנות שיש לו על החיים. מסתובב לנקות את הראש. כשיצאתי לראות את האופנוע והציוד שלו הבנתי מה היא רכיבה בתנאים ספארטניים. הכל מינימאלי ולא מפנק, וינסנט סיפר לי על אין ספור תקלות שנאלץ להתמודד איתן וזה גם עקב רכיבות רבות בשטח קשה. נפרדנו. ושמתי פני דרומה לכיוון יוטה.

בדרך חלפתי במישור עצום מאופק לאופק ורק הר קטום מימין שבר את הרצף. פה ושם הבהיק במרחק מגדל מתכת או מבנה לבן. כשהגעתי לנקודת מנוחה בצד הדרך העניין הובהר. איידהו מתגאה כי במרחב הזה הוקם הריכוז הגדול בעולם של ריאקטורים אטומיים המשרתים מפעלים אזרחיים, העושים שימוש באנרגיה אטומית. ולאחר עוד כמה קילומטר עברתי ליד שלט המפנה את הבאים ימינה לעיר האטום. תודה. המשכתי.

מישורי האטום של איידהו

זה היה יום א'. סולט לייק סיטי בירת יוטה חיכתה לי ברחובות ריקים מאדם. גבעת הקפיטול שלה עם בית הנבחרים הניצב שם כמו גלויה תלת מימדית ואיזור גורדי השחקים נתנו רמז חד משמעי על עוצמתה של המדינה הזו. לאחר כשעה של שוטטות והספגת חושי בייחוד של המקום, המשכתי דרומה.

סולט לייק סיטי

לנוכח הרוח והעננים ממעל, החלטתי לא לאחר במציאת מקום להקים בו אוהל ופניתי ימינה בעיירה פרובו (Provo)  השוכנת לחופו של אגם המים המתוקים הגדול ביוטה (כחמישים ק"מ מדרום לאגם המלח הגדול בארה"ב, לחופו שוכנת סולט לייק סיטי). הגעתי לחניון קמפינג מסודר, מוקפד וריק. בכניסה חנה הקראוון של האחראי. הוא יצא לקראתי. היה זה רוג'ר. הוא נעמד ליד האופנוע וביקש 20 דולר עבור לילה פלוס מקלחת. מחיתי בעדינות באזניו על הסכום הגבוה. סיפרתי לו שהמחיר היקר באתרי קמפינג נע בדרך כלל סביב ה- 16 דולר. "מאיפה אתה?" הוא שאל. הסרתי הקסדה הושטתי לו יד ואמרתי "מישראל". הוא הבין מייד, הוציא את השטר של עשרים הדולר לתקע לי אותו בחזרה ביד. "אתה אורח שלי!" זהו. הערב שצנח על הפארק השליו, מצא אותי מקים את האוהל כשביחד איתי רוג'ר, מותח את החבלים ונועץ יתדות. עוזר לי בכיסוי האופנוע. הבחור הגדול הוא פנסיונר של המארינס בדרגת רס"ן, המקבל גם קצבת נכות על בעיה ברגליים. אין מקום שיש שם דגל ארה"ב בעולם שהוא לא שירת בו.

רוג'ר ואליזבט אלן. פרובו יוטה

לא עברו עשר דקות עד שהוא הביע לפני את חלומו הכמוס. להגר לישראל. לא פחות. הוא אינו רוצה טובות. יש לו כסף, אבל הוא רוצה לחיות בארץ. סבו וסבתו מצד אביו היו יהודים. אך הוריו היו מורמונים אדוקים במיוחד ולכן גם הוא כזה. מתוך הקראוון נשמעו נקישות קצביות. הוא ביקש את סליחתי לרגע. וחזר עם אליזבט רעייתו. "אליזבט חולה באלצהיימר. כבר חמש שנים מאז התגלתה המחלה. היא מבוגרת ממני בעשר שנים". אליזבט הושיטה לי יד לשלום ונצמדה כעלה נידף לרוג'ר. הוא חיבק אותה בחום והרעיף עליה מילות אהבה. לאחר שחזרה לבית הפלסטיק שלהם. רוג'ר אמר לי כי ברור לו שהוא בכביש חד סטרי עם אליזבט. היא אהבת חייו ואם בניו. אך ברור לו שבבוא היום חייו ישתנו שוב והוא באמת חושב לבוא לחיות בישראל. בחנייה עמד האופנוע של רוג'ר, מסוג שהיה לי פעם וזה עזר להסיח את השיחה מהעצב שעמד באויר. בבוקר הזמין אותי רוג'ר לארוחה קלה במסעדה השכונתית, צייד אותי במפות והמלצות להמשך המסלול ונפרדנו בהבטחה שעוד ניפגש.

העיירה גרין ריבר (Green River)  אליה הגעתי בבוקר המאוחר, יכולה לשמש תפאורה מוכנה לסרט עם דין מרטין ופרנק סינטרה, הכל נשאר כמו ביום שהם עזבו את המסך. באמת חתיכת עולם שנעלם, עם גרפיקה וארכיטקטורה שמאמינות באותיות מרצדות ובניינים עם גגות בורוד ותכלת. אתה מצפה למצוא בחנייה מכוניות עם כנפונים וחבר'ה עם בריליאנטין בשיער, מכנסי טרילין ונעלי לק. בעיירה הזו מסתתר אתר קמפינג מצויין שהחלטתי לשוב אליו בערב. אך הדבר הכי משמעותי שקרה היום היוא השינוי הדרמתי בנוף. נכנסתי למדבר. ומדבר הוא הסביבה הטבעית שלי.

גרין ריבר

בהמשך: הצבע האדום משתלט על המסע. יוטה הדרומית סדנת הפיסול של אלוהי החול והרוח. ולאס וגאס עונה לשאלה הנצחית: האם תאהב אותי גם בבוקר ללא האיפור, דרלינג?

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 8 תגובות, הוסף תגובה    

3 ביולי 2009 סלט שטח צבעוני

גם כשאני בשטח יש מאכל שאני עושה לי בצ'יק.

סלט קיצי אהוב עלי ממש, לצערי איני זוכר למי לתת קרדיט, אבל אימצתי אותו לפני שנים רבות. הוא סלט סגול כתום הבנוי משני מותגים חשובים סלק (מלשון סלקום) סגול. ומנגו כתום (מלשון אורנג'). השילוב הצבעוני המהמם של שני מרכיבים אלה עושה לצמחוניים שבנו שולחן שמח וטעם מעודן. במרקם נעים לנגיסה, לעיסה ולשון ורודה.

אז מה עושים? לאדם כמוני (שאוהב את זה) צריך שני סלקים טריים. בגודל אגרוף. סלקים אגב, כמה קטנים ככה טובים יותר. יותר עגולים ממאורכים, צבע חיצוני כהה, קשים כמו טירונות שייטת וקליפתם דקה וחלקה. לא ללכת על גדולים רכים/מידלדלים כאלה עם עור לבנבן.

מנגו אחד בגודל אגרוף אבל של מוחמד עלי. יענו גדול. מאלה שכשפותחים אותם, עולה מהם השמש בכתום כהה.  בשל אבל עדיין קשה. אפשר טיפה חמצמץ. לא לקחת כזה רך שנוזל ומטפטף.

בצל סגול (בואו נגיד כחול שגם לפלאפון יהיה ייצוג, מה אני צריך להסתבך) בגודל ביצה מספר שלוש.

קונים בחנות צנצנת ג'ינג'ר מוחמץ. כן כזה ורדרד או לבנבן, המשמש גם על שולחנותיהם של סושאים יפנים מדופלמים.

selek-mango

לעקשנים, שרוצים גם קראנץ', אפשר שתי כפות זרעי חמניות קלופים.

מרתיחים את הסלקים במים עד שמזלג חודר אותם בקלות. קולפים וחותכים לקוביות של כסנטימטר וחצי הצלע.

קוצצים את הבצל דק דק.

מפרידים מהמנגו בסכין את שתי הלחיים הרחבות (כך שנשארים עם הגלעין ופס צר של קליפה עדיין סביבו) הופכים את לחי המנגו עם הצבע למעלה. חורצים בו משבצות לעומק והופכים כמו גרב. יש לנו קוביות? יש. את הקוביות מגלחים בעזרת סכין לתוך כלי, שומרים בצד.

מוציאים מצנצנת הג'ינג'ר הכבוש כף פרוסות ג'ינג'ר וקוצצים גם אותם דק

selek-mango-2

עכשיו ההגשה. קערה-רצוי שקופה. מניחים בה את קוביות הסלק. מוסיפים את הבצל הקצוץ את הג'ינג'ר המקוצץ ויוצקים שלוש כפות חומץ מהצנצנת שהביאה את הג'ינג'ר לכאן. מערבבים קלות (מימין לשמאל) כך שהחומרים והטעמים יעשו היכרות קרובה ממש. ואז על הכל מניחים את קוביות המנגו ששמרנו בצד. ומגישים.

איזו מנה? אה כן. החמניות והקראנצ'ים. אפשר לקראת סוף הנישואין בין חברות הסלולר. לקלות במחבת את גרעיני החמניות ולשפוך על הכל כמו קונפטי של חתונה..

(רוצים עוד צבע? אפשר לקצוץ שישה גבעולי עירית ולהצניח מלמעלה.)

אם שמתם לב, אין צורך בתבלינים כמו מלח, שמן, פלפל ושטויות כאלה. פרט לחומץ הג'ינג'ר. הכל נמצא בחומרים כבר מהטבע.

עכשיו לפני הערבוב. צילום!

(בבית אפשר לשמור במקרר כחצי שעה לפני ההגשה, מוסיף לאיחוד הטעמים)

אז איך אוכלים את זה? …לאט. נהנים יותר.

המתכון מוקדש באהבה לאדם ורוני מקאלגרי

selek-mango3

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 11 תגובות, הוסף תגובה    

« פוסטים נוספים