הרפתקה דוט קום

מציג פוסטים מיום יולי 31st, 2009

31 ביולי 2009 מקסיקו. שמחה ודמע.

IMG_5415.JPG
את הארוחה המהירה שזללתי בשוק של  אקאטלאן (Acatlan) נראה שאזכור עוד הרבה זמן. כבר בכניסה לעיר שמתי לב כי הדגל בראש בניין העירייה נמצא בחצי התורן. מהסימנים הקטנים שאני קולט כדי להבין לאיזו אוירה ומצב רוח אני מגיע. כנראה שהדגל הזה עמד שם, במצב של השתתפות בצער, רמז לחוויה שחיכתה לי. הכניסה לעיר הזו לוותה במבטים שאמרו לי שהופעה של אופנוען כמוני היא לא דבר יום יומי. וזה בדיוק מה ששלח אותי לעצור כאן. הרגשתי שאני מגיע למקום אמיתי, שלא משחק משחקים לתיירים. הגעתי לדוכן הכי עממי, הכי אותנטי והכי צבעוני שאפשר לפגוש במקסיקו. חוליו מנהל הדוכן הצעיר קיבל את פני באולה (שלום) גדול וחייכני. נכון שהבשלנית בעלת המראה האצטקי משהו בישלה נתחי חזיר, בקר ועוד משהו לא מזוהה. אבל למדתי כבר לומר "וג'יטריאן" גם במקסיקנית ולכן התיישבתי כמו איזה אפנדי בין אחי בני האדם ולעסתי בפה פתוח את הטאקו שקיבלתי, תוך התעלמות מופגנת ממבטי הסובבים שליוו כל תנועה שלי. לא שלא שמתי לב לשפת הגוף או ללחשושים ולעצירת הולכי רגל שעברו באיזור לראות איך הגרינגו הזה הולך לבכות. אבל אני הרי גדלתי בבית על אוכל הודי, כי אבא שלי התחתן עם החברה שלו מהודו, שניהלה קולינריה עם הרבה חריף. כך שהביס בטאקו השמנמן, שהביא לי את המפגש עם חומצות העיכול של השטן לא ממש עשה עלי רושם. או ככה חשבתי. כלומר בשניה הראשונה, כי אחרי עוד שלוש שניות הפרצוף שלי נתן הגדרות חדשות לסולם הצבעים האדום, תוך הושטת יד לבקבוקו של שכני לשלחן שפרץ בצחוק ידידותי וביקש מחוליו להביא עוד בקבוק מים. למען האמת, הייתי מוקף בקהל חנון ורחום. לא שמעתי שום לעג באינטונציה או בארבע מילים שאני כן מבין בספרדית. איש אחד שמן בסומבררו עם מחרוזת שיני זהב, ניגש אלי ולחץ את ידי.

העצירה באקאטלאן

הרגשתי את אדי הפלפל החריף שהוסתר בתוך הלאפה המקסיקנית התמימה, עולים במעלה תעלות הדמעות ישר מתוך האף ומעלים באש את תאי המוח. תמהלו וואסאבי במים, תטפטפו לעיניים ותבינו. לא הצלחתי לראות את הדרך בת שלושת המטרים עד לאופנוע מרוב זיעה שגופי דחף החוצה כדי לצנן את עצמו. ישבתי שם עוד עשרים דקות להרגע. ואז עם שובל עשן מהבעירה שאחזה במעי, פשוט חיפשתי את השלט וואחאקה (Oaxaca) ורדפתי אחריו. משני צדדי חלף יער, או ליתר דיוק חורשה אין סופית של עצים צפופים, ביניהם זינקו פה ושם קקטוסי ענק באצבעות עבות לכיווני כאומרים נו נו נו. ח'תכת טמבל, גיבור תהיה במקום אחר.

IMG_5270.JPG

הדרך הצרה יחסית התפתלה בנינוחות בין איזורים חקלאיים. תירס-תירס-תירס-תירס-שעועית. זה היה המקצב. לכל משפחה חלקה משלה. ומה שהיא מגדלת, זה מה יש. שדות בעל. וכמה מטעי פרי. כפרים שגדלו ללא כל תשתית תכנונית מובחנת. מעין אוסף בניינים שבמבט ממעל ניתן לראות איך הם מקיפים את הכיכר המרכזית ה"סוקאלו" במעגלים הולכים ומתרחקים. ובישוב עם כמאה ועשרים בתים חד קומתיים, ספרתי שבע כנסיות שונות בין הבתים ועוד שלוש בגבעות סביב. אלוהים וחומרי בניין, זה עסק משתלם באיזורים האלה.

IMG_5249.JPG

בצד הדרך קלטתי שלט מקושקש ועליו מגן-דוד המפנה לכנסיה עם אוריינטציה לסמלים ומילים מקוריות מהתנך והיהדות. מאז נכנסתי למקסיקו, כבר הפנמתי את העובדה שאמרגני הדת הנוצרית כאן מאפשרים גמישות, פרשנות וטקסים, המותאמים לכל קהילה בנפרד. אני יודע שכשאתקרב לסן קריסטובל במדינת צ'יאפאס, מחכות לי כמה פנינים מהתרבות הזו. הכפר סנטו דומינגו יאנהיטלאן (Santo Domingo Yanhitlan)  דרכו חלפתי בדרכי לעיר וואחאקה מייצג באופן מרוכז משהו ממעמדה של מדינת וואחאקה בהתהוות הפדרציה המקסיקנית. הכפר שנוסד כעשר שנים אחרי שהספרדים כבשו את האיזור, בחצי השני של המאה השש עשרה, שוכן בגובה כ-1200 מ' ושימש צומת סחר בעסקי המשי על הצירים הראשיים המובילים למקסיקו סיטי, ולערים וואחאקה ופואבלו. המונומנט המרשים במקום, היא הכנסיה הנקראת על שמו של הקדוש דומיניק. (מייסד המסדר הנוצרי הדוגל בחינוך והטפה) חזיתה מעוטרת בתבליטים המתארים את טקס ההטבלה הנוצרי ובתוכה ניצב אורגן שנבנה במאה השבעה עשר. כרגע נערכים במקום שיפוצים, כך שנמנעה כניסה לתוך המבנה עצמו.

באמצע רכיבה שלווה התעופף האייפוד מתיק המיכל. שמתי לב לכך רק אחרי כמה ק"מ. החלטתי לא לוותר. קיבלתיו בהשאלה, אין מצב. חזרתי בנסיעה איטית ואחרי שעה, גיליתי אותו רובץ בדשא מימין.

המשכתי ברכיבה בקצב ער בכביש המתפתל,  לאחר עוד כעשרים ק"מ, חזרתי לכביש האגרה המהיר, הרגשתי כי מיציתי את החווייה הכפרית להיום והכנתי עצמי לקראת הכניסה לעיר הגדולה. בכניסה לנקודות יישוב אני מכבה את האי-פוד, ומחדד את מלוא חושי. משתדל להיות קשוב ודרוך למכשולים. קולות או איומים.

מפגש ראשון עם וואחאקה

ידוע שאת גשר הזהב בסן-פרנסיסקו צובעים כל הזמן, במסגרת תחזוקה שוטפת. גם את וואחאקה צובעים כל הזמן, רק כאן עושים את זה בשלל צבעים וחשיבה יצירתית.

טבורה של וואחאקה אופייני לכל הערים במקסיקו עד עתה, מרכז עתיק נמוך קומה, שמתוכו מזנקים לשמים מבני דת,  ארמונות ממשל, היכלי משפט ותחנות שיטור. הרחובות מחולקים למשבצות ולכבישים צרים וחד סטריים המצטלבים בפינות שאינן מאפשרות לראות מי מגיע מעבר להן. סביבה שאי אפשר לשרוד בה בלי לתרגל ולהפנים כל הזמן את המושג "זכות קדימה". סביב בלטה הצבעוניות החגיגית של כל מבנה בעיר. צוותים עירוניים אשר עסקו בכיסוי כתובות גראפיטי, נתנו לי להבין כי מישהו כאן מבין שאי אפשר לעשות רושם ראשון פעמיים. וזו היתה כניסה מרשימה מבחינתי. עיר נפלאה! הייתי בדרך לפגוש את אילן וג'ראלדין, אשר קראו את הטור שלי ב-Ynet והזמינו אותי לשהות איתם. אחרי שלושה סיבובים מענגים ברחובות הצבעוניים. שכרתי את שירותיו של נהג מונית שליווני לכתובתם. ביתם של אילן וג'ראלדין, הוא ישראלי והיא צרפתיה שנפגשו כאן – שוכן בשכונה קרובה למרכז העיר. מהשכונות שאני אוהב לשהות בהן. אפשר לחוש את הדופק האמיתי של המקום, קולות, ריחות ומראות אותנטיים. בניה באוסף סגנונות וחומרים. הבית של ג'ראלדין ואילן בנוי בכמה מפלסים המשקיפים על נוף הררי מיוער הניבט גם מהחדר שקיבלתי. חדר אינטימי חם ונעים. כשאני מגיע לגור בבית זר, אני זוכר בכל רגע שזכיתי להחשף ולגעת במשהו נדיר וחושב שמארחים כאלה הם זן נדיר. שבנוסף לטוב ליבם, מצויידים בהרבה אומץ.

החדר והנוף הנשקף ממנו

למחרת בבוקר יצאתי להכיר את וואחקה ברגל. ראיתי מספרה שחצי ממנה תופס אופנוע הרלי דיוידסון. אז הבנתי שגם בתנועות ידיים הוא יבין מה אני רוצה. תספורת מכונה. במרכז העיר הרגשתי תכונה ברחובות. שמעתי מרחוק נגינת תזמורת וראיתי נהירה לכיוון הככר המרכזית. זרמתי עם כולם. שוב, הצבעוניות של קירות הבתים באור השמש החד. מכה ברחוב ומעניקה לו החזר אור קסום.

IMG_5370.JPG

לפתע ראיתי בכיכר הסמוכה הגדולה יותר, התקהלות שבישרה סוג של אלימות מתגבשת. ועשרות חיילים חמושים באלות, רובי גז מדמיע ושכפ"צים, רצו לכיוון פינת הכיכר ואחרי כמה דקות יצאו משם גוררים מפגינים שקראו קריאות נואשות, כשבררתי עם תושב מקומי מה הסיבה, הוא אמר כי אלה רוכלים שמסולקים מנתיב מעבר הקרנבל העומד להתחיל עוד מעט. והם זועקים על קיפוח שבטי מתמשך. בקצה הרחוב החלה תהלוכת מחולות צבעונית. עשרות להקות ותזמורות שהגיעו מישובים במדינת וואחאקה, בתלבושות ועם קצב וסגנון ריקוד ייחודי נפלא.

בערב חזרתי לביתם של אילן וג'ראלדין. והבנתי כי אני חולה. קראתי לאילן ואמרתי לו שאני מצטער אבל נראה לי שהבאתי להם צרות. אילן הסתכל עלי בשלווה ראויה לציון, לא התרגש. והביא מד חום עם תה דבש ולימון. האיש המיוחד הזה, בוגר מחזור יותר מתקדם של היחידה בה גם אני שרתתי בצבא. הוא בנוסף על היותו מוסמך במשפטים, גם בעל הסמכה כפראמדיק. לקח את העניין בטבעיות ורוגע כיאה לכישוריו. למחרת אחרי כפיות אופטלגין טבול בסוכר, גרגרי אינפלוהיל וסדרת חלומות על חזירים. קמתי רענן ובריא.

IMG_5504.JPG

ג'ראלדין ואילן. וואחאקה יולי 2009

ועם כל התרופות אני יודע שבסופו של דבר תחושת הבית והדאגה של שני מארחי, היו המזור האמיתי. הוצאתי את האופנוע שהיה סגור בחניה. ויצאתי למקום העבודה שלהם להפרד. לאילן עסק משגשג למדפסות וציוד דיו חליפי בעיר. נפרדתי בחיבוקים. מהאנשים הנפלאים. (כן בלי נשיקות הפעם, לא צריך להדביק).

IMG_5494.JPG

ליווי צמוד עד ליציאה מווחאקה. אילן והלברדורית מאיה

ויצאתי דרום מזרחה, לפצות את עצמי על חסך בים וחופים, בעקבות אותו מחסום על כביש 200 שמנע זאת ממני לפני כשבוע וחצי. על פי המלצתו של אילן, בחרתי בדרך הכפולה באורכה אך הבטוחה יותר. לאחר תשע שעות שכללו רכיבה גם בקטעי כביש מפותלים ללא סוף, בפניות הדוקות של שלושים עד חמישים מטר. ומדובר על עשרות כאלה, ללא שום ישורת, (נאלצתי לעצור כמה פעמים רק כדי להתאפס מהוורטיגו שסיבובים כאלה גורמים.) הגעתי לכפר החוף מאסונטה (Mazunte) כמה קילומטרים מפורט-אנחל צפונה. חוף טבול בעצי קוקוס בצבע ירוק חי.

עצירה בשוק בעיירה הסמוכה למאסונטה, להצטיידות בירקות, פירות ובכסף מזומן מהכספומט.

אריק

IMG_5566.JPG

לא הספקתי לקלוט את עומק החווייה וקיבלתי תשדורת מעומק מעי. ובמקום לרוץ על החול הזהוב, עברתי  לגור בשרותים. לקילקול קיבה כזה יש שם במקסיקו "קללת מונטזומה" נקמתו של מונטזומה האצטקי האחרון. שכבתי על המזרן בצריף אוחז בבטני וזימזמתי בשקט בראשי את:  אונה פורטיבה לגרימה (Una Furtiva Lagrima-(Donizetti- (בחטף אזיל דמעה. לא תרגום מדוייק, אך מאד במקום). צעדתי בברכיים כושלות למסעדתו של אריק (Eric) שהיתה ממש מעבר לקיר הצריף ששכרתי. אריק, בחור קנדי שבנה את המקום בשותפות עם אפיפאנס המקסיקני. קיבל אותי בשטף של עברית אותה למד תוך שהות בת שנה בארץ. שניהם הניחו לפני צלחת אורז לבן ומים מינרליים וגם וחיבור קלוש לנט. השתרעתי לי שם לשלושה ימים הזויים לחלוטין וזכרתי ברגשות מעורבים את ארוחת השוק הקטלנית שאכלתי באקאטלאן בדרך בין טפוזטלאן לוואחאקה, אשר מעבר לחריפותה השאירה לי כנראה עוד מזכרת. אחרי שהתאוששתי, דילגתי בשמחה לאוכף האופנוע והמשכתי לפרק הבא של מקסיקו. מדינת צ'יאפאס ההררית בואכה גבול גואטמלה. היה ברור לי שהיא כבר תהיה סרט אחר.

סימני דרך

1) למי ששם לב. לדף הראשי הצטרף ספונסר חדש. כלומר, אני הוספתי את סמל אירגון "בטרם" לבטיחות ילדים, אשר יצא לי להכיר מקרוב ולהעריך את פעילותם הייחודית, החשובה, המסורה והמקצועית. הכנסו לאתר שלהם (בהקלקה על הלוגו) ותוכלו להכיר אירגון העוסק במלאכה שמשנה את איכות חיי ילדינו. ועתיד החברה כולה. וכמובן תוכלו להעזר בכלים שהוא מעמיד לרשותכם. על מטרות האירגון יוזמיו ופעילותו תוכלו לקרוא כאן

2) הוספתי גם את סמל מועדון האופנועים הישראלי. עוד אירגון הפועל בהתנדבות וששם לעצמו מטרה, לתת מסגרת לפעילות הדו גלגלית בארץ. את הפעילות הברוכה מפעילה קבוצה איכותית וייחודית של אנשים שעושים מלאכתם יומם ולילה. לחבורה הזו יש חלק משמעותי ברווחת קהל הרוכבים, בטיחותם בכביש, היא מייצגת את האינטרסים מול רשויות המחוקק והחוק. ועוסקת בשיפור תדמיתם בעיני הקהל הישראלי בכללו.- כל הכבוד.

בפעם הבאה: צ'יאפאס משנה במשהו את תחושותי על מקסיקו. אבל זו אינה חוכמה גדולה זו באמת מדינה אחרת. פגישה עם טבע עוצמתי ושלושה ימים בחברת צעירים מישראל בהוסטל שיודע לחבק.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 9 תגובות, הוסף תגובה