הרפתקה דוט קום

מציג פוסטים מיום יולי 25th, 2009

25 ביולי 2009 מחיקו. בחיק הטבע

IMG_4971.JPGמקסיקו ההררית 3000 מ' ועוד קצת

את הדרך עד לביתם של ירון ואסטריד, עשיתי בעליה מפני הים לגובה של 3000 מטרים. זו העונה בה רוב היום מזג האויר נעים אביבי ויבש ועד שאני מבין, כי הענן הזה ממול מתכוון אלי באיתותי הברקים שלו, כבר ניתך גשם עבה, צפוף, זוחל חריצים, מצמרר עורפים וחודר מבושים. הנה תרגיל ביתי קצר, פשוט וקל: שבו רגע לבושים, נעולים נעליים גבוהות, (יש לכם פטור מקסדה, אפשר שקית ניילון עם חורים) באמבטית מים קרים בעומק 15 ס"מ ופתחו את ברז הטוש ממעל. ודמיינו כי עכשיו מימין תהום, משמאל קיר סלע ומנגד מגיעה משאית – רגע- עכשיו, משכו את וילון האמבט החצי שקוף והביטו דרכו. ובתוך הסט-אפ הזה, תחשבו שיש לכם שתי שניות להחליט אם הפניה הבאה היא ימינה או שמאלה.(וגם תגרדו את האף, כדי למנוע עיטוש שמגיע בשניה הלא מתאימה).

וכך, בתוך זוג מגפיים מלאים כשני קומקומים. רבוד שלוש שכבות מחלחלות כמסננות… תוצרת מיטב המוחות בתחום האיטום. המשכתי בנסיעה איטית בין כפרים ועיירות שבחלקן עצרתי ובאחת גם ישנתי לילה במלון "לוס יו-יו" קר ומנוכר.

אחרי יומיים בדרכים צדדיות וחלקן אפילו צדדדדדדיות, הגעתי למבואות המערביים של מקסיקו  סיטי. אשר כדי להגיע לטפוזטלאן (Tepoztlan) אני חייב לעבור בתוכה. עצרתי שם כמי שעולה לשאוף אויר רגע לפני צלילה ארוכה. תתחילו לצחוק כבר עכשיו, שתוכלו להגיע רגועים לקטע החשוב. כי כדי לחצות לבד באופנוע בפעם הראשונה, גם ביום נאה, את מקסיקו סיטי, עיר בת 24 (עשרים וארבעה) מיליון בני אדם (מתוך כמאה ועשרים מליון מקסיקנים), נדרשים לטפשות, נאיביות, אומץ, חוצפה, מזל, או לכולם ביחד. ולי היה את חבייאר. מקסיקני צעיר שעצר לידי בתחנת הדלק כ- 20 ק"מ לפני יצירת המופת של דדלוס, הפלונטר הגדול בעולם. כמו שהוא נעמד עם האופנוע הנוצץ שלו, לבוש כמתוך פרסומת ל"איך צריך לצאת לכביש על אופנוע". הוא הושיט לי יד ואני בתגובה התחלתי לצחוק כמו איזה פסיכי. וישר פניתי אליו בעברית צחה "תגיד לי מי שלח אותך? אבל אח'שלו, באמאש'ך, ת'אמת". הסתכלתי למעלה וחיפשתי מצלמות נסתרות. אין מצב שזה מקרה. (כמובן, הסברתי לו מה אמרתי ולמה צחקתי) אך לא הייתי צריך להסביר לו יותר מדי, אחרי כמה מילות היכרות. חבייאר הציע שאסע אחריו והוא כבר יוביל אותי ליציאה לכיוון טפוזטלאן. הכבישים בעיבוריה ובטבורה של מקסיקו סיטי לא נועדו להססנים. חבייאר דהר לפני בתוך ים הרכבים ככריש במים. לאט לאט ירדה חשיכה. הנורה האחורית באופנוע שלו לא דלקה וגם לא אור הבלם. והייתי צריך לנחש לעיתים היכן הוא, אסור היה לי לאבד אותו. עברנו גשרונים, מחלפים, פקקים, רמזורים וצמתים המצליבים שישה כבישים, שוטרים עם משרוקיות. חיילים עם מגאפונים ופועלי כבישים עם דגלים ופנסים מהבהבים ופתאום עמדות תשלום עבור שימוש באיזה קטע כביש – חבייאר משלם עבורי. "סע" הוא אומר לי. חיכיתי מעבר לשורת הקופות ושוב אנחנו מתנדנדים בסבך הפיתולים הבלתי אפשרי. שכונות שלמות עוברות מתחתנו בעוברנו על גשרים ארוכים, שלא לדבר על כמה קיצורים הידועים רק לרוכבים ותיקים במקום, כמו מעבר בדרך עפר צרה בת חמישים מטרים שכנראה חוסכת הרבה. אחרי שעה ורבע של וורטיגו לונה-פארקי, הגענו לשורת עמדות התשלום בכניסה לכביש האגרה היורד ממקסיקו סיטי לכיוון טפוזטלאן. לא הספקתי להשיב את נשימתי. חבייאר שם בידי כרטיס ביקור ופשוט נעלם כמו איזו פייה טובה. נשבע לכם שחיפשתי איזו נוצה שאולי נפלה לו מהכנפים. קארמה.

חבייאר

אם אני מגלה שחבייאר הוא מישהו בשם חביב באר, היה שתול וההפקה (אשתי) עשתה לי תרגיל, אני חוזר לשם ועושה את כל המסלול בהליכה. כשני קילומטרים אחרי הכניסה לכביש החשוך שהתפתל בין ההרים ממקסיקו סיטי לעיירה טפוזטלאן, כבה לפתע האור הגבוה. ואחרי עוד כשלושה קילומטרים גם אור הדרך. זהו. לא רק שאני עובר על הדיבר הראשון שלי במסע "לא תרכוב בחושך, בוודאי בעולם השלישי" (עולם בו פוגשים לפחות שלוש פרות מסתובבות חופשי על הכביש, כל שלושה ק"מ), אני בעלטה מוחלטת בגשם שוטף, הדלקתי את ארבעת מהבהבי האופנוע ונצמדתי למכונית פרטית שנסעה לפני. נראה לי שנהגה הבין יפה מאד מה קורה סימן לי בנפנוף ידו – נסע לאט ואיפשר לי לראות את הדרך באור מכוניתו. הגענו לתחנת דלק, הודתי לה בחום.  ושם החלפתי את הנורה הראשית. הגעתי למבואות טפוזטלאן בסביבות עשר בלילה וללא יותר מדי הפגנת ידע שאין לי, פניתי לנהג המונית הראשון שפגשתי, נתתי בידיו את כתובתו של ירון והוא הובילני עדיו.

ירון בן דודי צעיר ממני בהרבה, אך הספיק לעשות הרבה מאד. הוא מצא את אהבתו במקסיקו לפני ארבע שנים ומאז הוא פה. עוד טרם יצאתי לדרך ידעתי, לא יעזור שום כלום אני עובר דרכו. האיש המוכשר הזה התחיל כאן בתעשיית התכשיטים וחזר לאהבתו הגדול, אילוף ברזל ועיצובו לאין ספור רעיונות מקוריים. נסיונו, הידע הרחב שלו בתחומים טכנולוגיים רבים ויכולתו הביצועית המופלגת, הם באמת רק רקע לכשרונו העצום. תכונות שהפכו אותו למוכר וידוע בעיירה הציורית השוכנת כשישים ק"מ מדרום למקסיקו סיטי ואף מעבר לה. בנוסף לכל הגעגועים, ההלל והאהבה שלי אליו, ידעתי שלירון ולי הכי הרבה גנים משותפים במשפחה. והלוואי ואוכל לקבל דרכו, את הקשר הכי מהיר והכי יסודי למה שמקסיקו האותנטית מחזיקה מאחורי המסיכה לתיירים.

הבוקר אצל ירון אסטריד ובנם המתוק שמיים, הוא חווייה. ביתם נישא על גבעה הצופה למרחוק. סביב, שמורת טבע לאומית, מעגל הרים ירוקים הנותנים תחושת מכתש ועד אליהם, ג'ונגל טרופי אשר מבין ענפיו מבצבצת עיירה צבעונית. פה ושם בניין פה ושם כנסיה או מלון קטן. קולות נעירת חמורים מתערבבת בצליל ציפורים טרופיות ומוסיקה לטינית סוחפת, העולה יורדת מקצה החורשה – זה מגבר הקול על משאית הזבל שזו דרכה להודיע לאנשים להוציא את האשפה. עשן עולה מבית רחוק, מונית גונחת בעליה מטולאת ב"באמפרים". רוכל עובר עם משרוקית, שכן מכסה קיר בטיח, מקום חי!

לירון יש מתכון קפה משלו. תערובת פולי קפה, פולי קקאו וכמה תבליני טעם שהוא מלקט בשוק. הכל נשפך לתוך מטחנה ידנית הממוקמת בחצר. את כל הסיפור הזה הופכים לכוס קפה מ ד ה י מ ה.

הכנת הקפה הכי ביתי שאני מכיר

אורח החיים כאן הוא מה שנקרא במזומן. צריכים משהו יורדים לכיכר הכפר. שם יש שוק קבוע של כל מטעמי ומנעמי התרבות המקסיקנית. גם המקומית וגם זו שגולשת לכיכר מהכפרים סביב, ארוזה בשמיכות צמר קשורות ונשטחת על המדרכות. לא שאין כאן מאפיית לחמניות אופנתית וגלריה עם עבודות מקסיקניות מקוריות שמיוצרות בסין. אבל אין שום ספק, המקום אותנטי לחלוטין ומושך אליו הרבה אנשים שקצו בחיי העיר הצפופה ונקשרים אליו ואחד לשני.

IMG_5031.JPG

IMG_5035.JPG

המנה שלי. נראית כמו דג, אך אלה שני ענפים במרכזם גבינה חמה

ישבנו שם יחד עם שמיים בן השנתיים (בעוד יומיים) ישן בזרועותי, רוטב מטפטף לנו מבין האצבעות ומרפקינו בצלחתו של שכננו האלמוני. וואללה איזה טוב זה היה. הלכנו לחפש משהו לשמיים שהתעורר בינתיים. הי הנה שם דוכן חטיפי סברס, אבל לא מה שאני רגיל. אלא עלי סברס צעירים מאד, הנקראים נופאל Nopel הפרוסים לאצבעות דקות. וזה ה"ביסלי" של ילד הטבע הזה. לאחר סדרה ארוכה של צ'פחות ו"קה טל" מכל מי שרק פגשנו. חזרנו לג'יפ וטיפסנו בחריקות ואנחות של כל חלק ברכב, בדרך האבנים האפורות הלא מסותתות והמקפיצות, בחזרה לבית האחוז בהר.

החלקה הפרטית במעלה ההר, אוטוטו אכסניה לאירוח. כדאי לזכור.

לאסטריד וירון יש חלקת אדמה במעלה הרכס. שם הם בשלבי הקמה של בית אירוח שישקיף על הנוף למרחק עשרות קילומטרים. ירון כבר החל בבניה. אך כדרכו, ראשית התחבר לחומרים. והחומרים הם קודם כל הצומח והחי בסביבה הקרובה. ירון גילה לי ברדיוס מקרי של חמישים מטר, כמעט עשרה מיני צמחים שחידשו לי רבות. למשל אגבה מאדימה בשם טאבצ'ין Tabechin שתכונת פריה היא יכולתו לאכל בשר. ניתן להשתמש במיץ הפרי לרכך בשר, אך אסור להגזים אחרת מוצאים קערת ג'לי. ואם טועמים ממנו זה מתחיל במתוק ונגמר בצעקות.

IMG_5117.JPGהקאסוואטה (עם העלים המשוננים)

והיה שם צמח חד שנתי אנדמי לאיזור טפוזטלאן, בעל עלים רחבים המזכיר במעט את צמח החמניה רק ללא הפרח הגדול, בשם קאסוואטה Cassuate שטיפה מהנוזל שבעליו מאחה כל פציעה בכמה דקות (טוב, בכמה שעות). ועץ שתכנתו העיקרית לשחק את המת המוחלט, גם אם הוא שבור ומרוסק. גשם אחד והוא קופץ להיות עץ לכל דבר בשם סאטה Sate ועליו צומחת פטריה בשם אוקוטה Ocote הנחשבת למעדן מלכים.

IMG_5109.JPGסאטה- העץ שיודע לשים עצמו כמת

למחרת קפצנו כולם לבקר בעיר הסמוכה קווארנאבקה Cuernavaca הנחשבת לאחת הערים המדליקות בעולם. יש בה אתרי נופש, עתיקות, שווקים וקניות מדהימים. הלכנו ליום קניות והצטיידות שגרתי לחלוטין. עשינו סיבוב בשוק האמיתי. ועצרנו לארוחה במסעדה עממית בה התפריט כתוב על הקיר הרחוק, אתה מזמין ומקבל מה שיש. וגם כוס ענקית של משקה אלפאלפא קר כקרח וזה היה טעים.

ביקור בשוק של קווארנבקה

שוק האנרגיה במקסיקו נשלט על ידי הממשלה באופן מוחלט. זה כולל גם את הסחר בגז לבישול וחימום ואולי זו הסיבה שלא ראיתי אפילו מתקן חימום מים סולארי אחד, משהו שעל פי ירון ואסטריד היה יכול לחסוך כסף רב. השאלה למי? אולי זה סוג של סטאטוס-קוו המקדש את האינטרס על התועלת שגם הוא כלכך מוכר לי ממקומות אחרים.

באחד הימים נסעתי עם ירון לבקר בעיר הגדולה מקסיקו סיטי. יש קטעים בקולנוע בהם מראים הרצה מהירה של תנועה עירונית. בה דוחסים לעשר שניות יום שלם. אז במקסיקו סיטי זה הקצב הרגיל- כל היום! עיר אחוזה תזזית שאם אינך מכין את עצמך לצפיפות האנשים ולגודש הגרויים סביב, סביר להניח שאחרי מאה מטרים תיגש למישהי ברחוב שדומה לדיילת (כי כאן לכל בעל תפקיד, כגון אחראי על תחנת מוניות או ניקוי מדרכות, יש מדים של גנראל לפחות) ותשאל מתי נוחתים. כי זו חווייה מאד מרגשת בעיני. במבט אחד חטוף, העין קולטת כל כך הרבה דברים שיכולת העיבוד, ההתמקדות וההבנה, דורשים סוג של הסתגלות. כמות האנשים עצומה. החנויות מאוגדות ברחובות על פי נושאים, אלקטרוניקה, ביגוד, צעצועים וכו' השיטה מאד פשוטה. רוב החנות היא קירות פנימיים כחלונות ראווה בהם מוצגות דוגמאות מכל הסחורה ללא יוצא מן הכלל. ליד כל פריט מחיר ומספר סידורי. יועצים/מוכרנים מסתובבים בין הקונים, ברגע שאתה רוצה פריט מסויים אתה מקבל פתק עם מספר הפריט משלם בקופה מאובטחת היטב וניגש לחלון אפסנאות כזה, לקבל את מה שקנית. זהו. מה שנקרא כאן "חוויית קניה".

עשינו סיור מחוייב גם בכיכר העיר הידועה והמתויירת, לראות את הארכיטקטורה הקולוניאלית המפוארת שיש בה חלקים הנוטים על צידם, תזכרות לכך שהקרקע מתחת לעיר הזו אינה יציבה. ולכל מיני תיאוריות מיסטיות על נקמת בני המקום אצטקי שהוכרעו בשנת 1521 על ידי הספרדים. מתחת לכל המרכז העירוני של מקסיקו סיטי מתקיימות חפירות ארכיאולוגיות, המאפשרות גישה למבנים ההיסטוריים שקדמו לנחיתת הספרדים במקום, מבני טקס ופרמידות שעליהם הקימו הכובשים את "משיקו" (מחיקו-מקסיקו היא עיוות השם הזה). מאחר ולא הגעתי לחקור את ההיסטוריה של מקסיקו סיטי, אלא לחוות את דופק העיר. לא אעמיק בכך. תוכלו לגגל בנושא לבד ללא סוף.

מקסיקו היא רפובליקה פדראלית, עם חוקי בחירות מעניינים, שאינם מאפשרים לנשיא או לחברי קונגרס, להבחר יותר מפעם אחת למשל. בחמישה ביולי התקיימו כאן בחירות. עם כל מי שדיברתי הרגשתי שיש גבול לדיבור הדמוקרטי. יש מעמדות. יש חלוקה ברורה בין מי שיכול להגיע, לבין מי שנולד עם תקרת זכוכית מעל ראשו. והשלטון יודע טוב טוב להחזיק את המפתחות ולשמור על העדר שבע, גם בטוב וכנראה גם בפחות. פגשתי זוג אינטלקטואלים שיושב ומחכה לקבל רשיון לתחנת רדיו מקומית בנושאים חברתיים שתמומן מתרומות, השידורים כבר באויר. הדברים לא נאמרו במפורש, אבל ברור היה לי כי הדרך לאמירת דעה פומבית, עוברת בקשרים טובים גם במקרה הזה. פשוט ופשטני ככל שזה נשמע.

IMG_5213.JPGראול בנט, מנהל תחנת רדיו טפוזטלאן 92.3 FM  – שבדרך

הביקור בטפוזטלאן נמשך ארבעה ימים קצרים מדי. פגשתי מרקם חיים מרתק. גם אם במבט ראשון הכל נראה אידילי, כמו בכל מקום ישוב נורמאלי בעולם, יש כאן גם מתח, צריך לדעת להלך בין הטיפות. לכל אבן זרוקה בצד הדרך, לכל חוט ברזל סתמי, יש מישהו שרוצה שהם יהיו שם. הכל נראה פה פשוט ועממי, אך זו אינה העממיות הישראלית, יש כאן כללי טקס, שפת גוף ואופן פניה כלפי כל אחד ואחד. לכל רובע יש תת שכונה או רחוב עם כנסיה קטנה שדרכה הכל מתנהל. יש כאן הרבה תחומים אפורים עליהם משתלטים בעלי עמדה, כוח וכמובן קשרים במקומות הנכונים. וכמו במקום אחר ומוכר כלכך, הסבלנות היא הנשק העיקרי להגיע.

בוקר של פרידה – צילומים: אסטריד

לפני הפרידה – שירון ואסטריד ניסו לדחות כמה שרק יכלו, גילה לי ירון את הכספת שלו. כלומר את הפריזר, שם – עם כל מיליארד סוגי הצמחים המדהימים סביבו -הוא שומר שקית איזוב מצוי, יענו זעתר ישראלי. וגם הציג לי את תערובת התבלינים האולטימטיבית ה"קארי" המקסיקני. הנקרא מולה Mole . יש בשוק דוכנים מתמחים בהכנתו. הוא ניתן לקניה כמשחה או כאבקה והמומחים יודעים במישוש והרחה מהירה את איכויותיו. אגב, המולה של העיר וואחאקה Oaxaca נחשב לטוב שבהם. מכניסים כפית של התערובת לתבשיל, דגים, בשר או ירקות וכל השאר עונג.

הרגשתי כי הגיע הזמן לנוע שוב, מחר אני יוצא לכיוון וואחקה מרחק כ 400 קילומטרים בכבישים הרריים צדדיים. אני צריך לקחת בחשבון שבנוסף למשקל שהגעתי איתו, אני יוצא עמוס בהתרגשויות מהביקור אצל שמיים אסטריד וירון.

סימני דרך:

1) ברכות והצלחה, לחברי הקרובים, יורם, יוסי, אודי ודני שיצאו (אתמול) למסע של שלושה שבועות על אופנועי "אוראל" רוסיים בקירגיסטאן, בשיפולים הצפוניים של רכסי ההימאליה. תודו שזה מקורי 🙂

2) בינתיים נודע לי מתוך פורום שאני נכנס אליו לפעמים, כי סטאן איתו (ועם יורי) רכבתי בבאחה. נאלץ לשוב לארה"ב אחרי שכנראה התהפך בשטח והמצנן (הרדיאטור) של האופנוע שלו התרסק. הוא, בריא ושלם.

3) קיבלתי מייל מרגש מרועי סדן האיש והאגדה, שחצה את האמריקות על אופניים מצפון לדרום וכרגע ממשיך ונמצא בלסוטו שבדרום אפריקה בדרכו צפונה. הוכנסתי למייל שלו. תודה רועי. זכיתי!

4) ברכות לדורון וקובי שני חברים שלי במועדון רוכבי הג'י.אס בארץ, שחזרו השבוע ממסע רכוב מהארץ ועד לחוג הקוטב הצפוני דרך רוסיה. שאפו על המסלול ושמח על שובכם בשלום. הנה האתר שלהם וגם ברכות לדבורה ואבי כרמון על המסע על אופנוע לאותו יעד.

5) וחיבוק לדורית ורמי גלבוע שהתיישבו באמצע הטבע של אלסקה בבית הגלגלים שלהם כמו שני חלזונות שיכורים.

בפעם הבאה: וואחאקה עיר פשוט מדהימה ביופיה – פרטים קטנים המרכיבים תכשיט ענק. וגם פסטיבל ריקודים וג'ראלדין ואילן שהשאירו לי טעם מתוק של חברות ודאגה מהלב.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 15 תגובות, הוסף תגובה