הרפתקה דוט קום

מציג פוסטים מחודש יוני, 2009

20 ביוני 2009 אל הסוס המת ובחזרה. בחיים. (1)

IMG_2022.JPGבכניסה לציר הדאלטון

השכמתי ממש מוקדם. ידעתי זאת לפי השעון, כי בחוץ היה אור כמעט כל הלילה. היום אני הולך לבצע קטע דרך חשוב בשבילי. יש לי תכנית –  על פי קטעי דרך של שני קילומטר בערך לקטע. חקרתי את המסלול הזה מרחוק במשך שנה. בפורומים באינטרנט. במפות ובדיבור עם אנשים שהיו בסביבה. ה- Dalton Hwy-  דרך בת כ- 800 קילומטרים ברוטו לכל כיוון (כ- 670 ק"מ נטו). עם שתי אפשרויות הפסקה ותדלוק אחת במעבר נהר היוקון כ- 200 ק"מ מהיציאה לדרך ואחת נוספת בנקודה שנקראת Coldfoot כ- 400 ק"מ מנקודת היציאה. ( עוד 20 ק"מ צפונה מכך, ישנה נקודת ישוב בשם וייזמן, אך היא חסרת כל יכולת לתת עזרה טכנית או דלק). אין במקומות האלה כל תשתית מכאנית או אחרת וגם לא לאורך שאר הציר שהוא חסר ישובים או תחנות אנושיות אחרות. (כמובן שיש 6 תחנות מאויישות, שנועדו לתחזוקת צינור הנפט. לא על הציר ממש אבל בסביבה, למקרה חירום)

תיבות הדואר לדיירים בתוך אלסקה הפראית

החלטתי כבר לפני כמה ימים שאני חייב להוריד משקל מהאופנוע. בוודאי לקראת הקטע המיוחד הזה. פיזרתי שוב את כל הציוד על שולחן הפיקניק בחניון. רוקנתי את הצ'ימידן האדום. והתחלתי להכניס לתוכו דברים שלא אקח איתי לדרך. חולצות פליס, זוג כפפות גשם, כל מערכת הבישול וכלי האוכל. חצי מרכיבי האלקטרוניקה והחיווט. נעלי ריצה ובגדי ריצה. ספרי קריאה ומסע. חוברות לימוד בספרדית, חלקי חילוף שהגיעו עם האופנוע. בקיצור, גילחתי ממשקל הזיווד משהו סביב ה-20 קילו. עכשיו היה עלי לחפש בפיירבנקס מקום לאחסן התיק עד שאחזור. פניתי למייק מנהל אתר הקמפינג. והוא לא היסס לשניה. אמר שבשביל זה הוא כאן. לעזור בדברים כאלה. "אני אשמור לך על זה. סע לשלום ותרכב בזהירות יה ממזר משוגע ישראלי שכמוך". השארתי לו הוראות של "היה ולא אשוב" כלומר את הטלפון של גלי בארץ וכתובת לשלוח את הכבודה אליה. אמרתי שבכוונתי לחזור בעוד שלושה ימים מקסימום חמישה. אם יהיה עיכוב מפאת מזג אויר, אשאיר לעוד מישהו בדרך את הטלפון שלו שידווח. איחסנו את התיק בתוך משרדו. לא יכולתי להתעלם ממבטו המודאג כרוצה לומר לי "אולי תוותר על הקטע הפסיכי הזה…" ופניתי לאריזה מאוזנת וחזקה במיוחד של הציוד על האופנוע. במחשבה שמחכים לי מאות קילומטרים של רכיבה מנערת ולא חלקה.

IMG_2014.JPGהדרך היוצאת מפיירבנקס צפונה

עברתי דרך סופרמרקט של רשת סייפוויי Safeway – וקניתי רק דברים שישמשו אותי לשימור אנרגיה. לחם מלא, תמרים, בננות. סוכריות, מיץ-תפוזים. גבינה צהובה קשה. ו.. עגבניות. אני לא יכול בלי עגבניות.

הכל  היה ארוז. שלחתי מייל ונשיקה לגלי והבנות מפינת האינטרנט בכניסה לסופרמרקט וכבר הייתי בדרך העולה צפונה מפיירבנקס. לאחר כשישים קילומטר על כביש סלול היטב, הגעתי לשלט המודיע שהדרך הסלולה מסתיימת. ומתחילה דרך הדאלטון.

IMG_2523.JPG

. Dalton Highway, סלילת הדרך הזו הנקראת על שמו של גיימס דלטון, מהנדס יליד אלסקה שפיקח על סלילתה. הושלמה בשנת 1974 בעקבות גילוי נפט בצפון אלסקה באיזור מפרץ פרודו. שדה נפט עשיר ושופע זה נתגלה למעשה עוד בשנות הארבעים של המאה העשרים, אך הגישה המקצועית להפקתו החלה בשנות השישים המאוחרות ובשנת 1977 הפך השדה למסחרי לכל דבר. עד היום נשאבו ממנו קרוב לעשרים מליארד חביות נפט, המספק אחוז מסויים מצריכתה של ארה"ב. את הנפט מעבירים בצינור שקוטרו מטר עשרים ושנים סנטימטרים ואורכו מנקודת השאיבה ועד למוצאו בנמל וואלדז הוא כ- 1300 ק"מ.  מאחר ונתיבו עובר בשטחים המושפעים מתנודות קרקע. הוחלט שברובו הוא יהיה מעל לקרקע. כך גם יהיה קל יותר לתחזק אותו, לזהות תקלות ונזילות. הצינור עובר בתוך שרוול טרמי ונשען על מערכת עמודי תמיכה בעלי בולמי זעזועים המסוגלים לנוע ולספוג שינויים כגון רעידות אדמה או השפעת התכווצות והתרחבות של חומרים, כתוצאה משינויים קיצוניים בטמפרטורות. הנפט המוזרם בצינור נתמך ב 11 תחנות שאיבה לאורך דרכו, הדוחפות אותו להמשך זרימה תקינה ומפקחות על היותו בטמפרטורה של כ- 50 מעלות צלזיוס, כדי לשמור על קילוח חלק. מרחוק הצינור נראה כמו חוט כסוף החוצה את אלסקה מצפון לדרום. בתחילה התנהל בראה"ב ויכוח ציבורי, עקב חשש מפגיעה בחיי הטבע באיזורים בו הוא עובר. מה שחייב את המתכננים לקחת בחשבון ולהשקיע סכומים ניכרים במציאת פתרונות שימנעו זאת. שלא לדבר על אלפי אתגרים הנדסיים שנבעו ממאות נחלים נהרות ורכסים שהיה עליהם להעביר את הצינור דרכם. אגב, כל תושבי אלסקה שותפים לרווחי הנפט וכל אחד מהם מקבל פעם בשנה צ'ק של כמה מאות דולרים לחשבונו הפרטי. זהו, עד כאן מה שהוצאתי מויקיפדיה. תעשו גם אתם משהו.

קצת גשם הקדים אותי הבוקר

עם כל הכבוד למידע היבש. אין כמו להגיע למקום עצמו כדי להבין האם אכן מטורף הדבר לעלות על הדלטון, או שמא הר הקשיים הצפויים יוליד עכבר קליל ומהנה. נכנסתי כשכל חושי זקורים כדג אבו נפחא, נכון לבאות.

מייד מעבר לשלט קיבלתי שיעור חוזר ברכיבת דרכי קק"ל. לא משהו, אבל כזה הדורש עמידה על תמוכות הרגליים. שמתי לב שהתנועה מולי הולכת ונעלמת. פה ושם בצבץ שלט הכוונה זעיר שהפנה לדרך עפר צדדית ומדי פעם שורה של תיבות דואר בשולי הדרך. מקבץ השייך לאנשים המתגוררים בעומק השטחים הפראיים בסביבה, עד לכאן מגיע הדוור. היערות סביב שיגרו גלי חום וצבע ירוק בגוונים מרגיעים. לפתע הפכה הדרך לסלולה… הי, למה? אין את מי לשאול ובעצם בשביל מה? ושוב הפך הנתיב לדרך עפר. עליות תלולות ובקצה חלק מהן סיבוב חד וירידה ארוכה שבתחתיתה גשר מעל נחל שוצף, ופניה המטפסת לשלוחה הבאה. ככה זה נמשך בוארייציות שונות

גשרון מעל לצינור הנפט

ומשונות. שמתי לב שחלפתי כבר על פני ארבעה צלבים בשולי הדרך, לזכר נספים על הציר. אין צורך להוסיף מה זה עושה לרוכב בודד במקום שכזה. והנה מולי הקטע הראשון הנמצא בתהליכי שיפוץ. כל שאני אומר לעצמי בקול בתוך הקסדה. "קיבינימט, שרק לא אגיע בין המיכלית שמציפה את הדרך לבין המכבש". אבל לא, אני נקלע לקטע מוצף וקשה לשליטה כשצוות העובדים מסביב מביטים בי בהרמת אגודל ובחרדה כנה שמא אחליק ואפול. ושוב, האמת? קלי קלות. המשכתי. חלפתי על פני רכסים מהם ניתן היה להבחין בקו צינור הנפט נעלם לתוך האופק, כשהוא תלוי כמו חוט כסוף הקושר קטעי יערות ושטחי בר זה לזה.  מרחוק הבהיקו פסגות רכס הרי ברוקס (Brooks Range) אותם אצטרך לחצות בהמשך. ובמלאת  90 ק"מ לכניסתי לציר הזה חשתי שמשהו גדול מסתתר מאחורי הסיבוב הבא. ובבת אחת נפרש לפני נהר היוקון הגדול והעוצמתי בין נהרות צפון מערב קנדה ואלסקה, המנקז את המים הגולשים מהרי הרוקי הקנדיים. עצרתי לרגע לפני העליה על הגשר החוצה אותו. כדי לתת לדופק שלי להתאזן. והוא לא. זה הגשר היחיד החוצה את היוקון. גשר מתכת שבמפלס

ליד הגשר על נהר היוקון. כך נראה צינור הנפט מקרוב

התחתון תלוי צינור הנפט ובעליון חולפות מכוניות והוא תוכנן לשאת את משקלן של משאיות ענק בעומסים גדולים. משטח הנסיעה היה מצופה לוחות עץ. חומר הרגיש פחות לתנודות הקיצוניות בטמפרטורות. מעבר לגשר תחנת תדלוק ראשונה על הציר. השיטה. נכנסים למסעדה. מפקידים את כרטיס האשראי. האיש משחרר את כפתור ההפעלה במשאבה. תדלקתי כ- 3 גלון שילמתי והמשכתי. שוב הדרך הפכה סלולה פתאום, לא למשך זמן רב. חלפתי על פני מסלול נחיתה למטוסים קלים מימין. ודרך סלולה ואיכותית נוספת הביאה אותי כעבור עוד חצי שעה לשלט המורה כי אני חוצה את קו החוג הארקטי 33'66' . נכנסתי לרחבת חניה מוסדרת, עם ספסלים שירותים ומרפסת תצפית. וכמובן שלט מעוצב המכריז כי אתה שייך לחבורה מובחרת שהגיעה לקו הזה. (דקה אחרי הגיע למקום זוג בטנדר. כלומר עד כאן הדרך, לא סיפור גדול). מאחורי השלט מצאתי עשרות מדבקות של טיילים על אופנועים ואחרים שהשאירו מדבקה למזכרת וצירפתי את שלי.

ההגעה לחוג הארקטי וגב השלט מלא במדבקות. תרבותי או לא, נוהג נפוץ באיזור.

הדרך הסלולה המשיכה צפונה. מימין זרח והבהיק כל הזמן הצינור הכסוף, מעין בקר ניווט (בעצם אין מה להתבלבל יש רק דרך אחת) . ושוב עליות ומורדות. גלי הרים ומשברי רכסים. יערות צעירים בדלילותם ויערות עבותים באפלוליותם. נחלים זורמים בגוון לבנבן שוצפים כעדרי כבשים זריזות החופזות במורד הערוצים. אל נהרות, שכל אחד מהם יכול לפתור למזרח התיכון כולו את בעיית המים. וכולם יחד להפוך את הסהרה לפרובנס. אני מצטער, אבל אנשים כמוני באים עם מטען ותסביכים משלהם למקומות כאלה ואמרו לנו תמיד לחשוב בגדול.

לסיכום עד לכאן, הדרך קלילה עד מצחיקה.

מולי פתאום נקודת אור, אופנוע. אין מצב שאני לא עוצר אותו. לא הצלחתי היום לדבר אפילו עם אדם אחד. והוא עצר. ישב עליו הנרי מאוקלהומה שהגיע עם חברים (שמיד יגיעו בעקבותיו) לנסיעה של פעם בחיים לדד-הורס. איש כלבבי. אז רק פור-דה-רקורד הבנאדם שאתם רואים כאן לא רק שעשה את המסלול על אופנוע כביש רגיל, אלא הוא בן שבעים וחמש (!). זה עשה אותי כבר הרבה יותר רגוע לגבי המשך הציר.

IMG_2122.JPGהנרי מאוקלהומה

שוב קטעים של דרכים משובשות חלקן ארוכות, חלקן קצרצרות וניכר כי מושקע מאמץ רצוף לשמור על תקינותן. משאיות ענק שלמענן למעשה נסללה הדרך הזו חלפו על פני בדרכן צפונה או דרומה. בנושאן ציוד, צינורות, חלקי מגדלי קידוח, מכולות הרתומות זו לזו או המונחות אחת על השניה. לעיתים הגיעו שלוש או ארבע משאיות בשיירה ולי לא נותר אלא למהר ולחנות בצד עד שהן תחלופנה. המשותף לכל נהגי המשאיות ללא יוצא מן הכלל, היא הפגנת מודעות לנוכחותי. אם על ידי הורדת מהירות והתרחקות כמה שיותר רחוק לצד הנגדי ואם בהרמת אגודל ונפנוף לשלום. זה אכן נתן לי תחושת בטחון מסויימת. על הציר מסתובבים מפקחים מטעם גופים שונים, כמובן בטנדרים אימתניים. תפקידם אני מניח הוא לפקח על תפקוד צינור הנפט וגם על הנעשה על הדרך. כולל טיפוסים כמוני. לקראת השעה 19:00 הגעתי לאמצע הדרך, לקולד-פוט  (Coldfoot) מקום שהוקם כדי שישמש תחנת עצירה ורענון לחולפים בדרך. המקום כולל כמובן משאבת דלק. אך רק דלק רגיל וסולר. מסעדה/בית קפה גדול ועשיר בתפריטים גדושי שומנים רוויים, המזינים את נהגי המשאיות החולפים כאן. ומלון דרכים בסיסי לשירות אותו קהל. תדלקתי וקיבלתי רשות להקים את ביתי הדל על המדשאה מול המסעדה. אף שחשתי חוסר תיאבון, לעסתי את פתי. לגמתי ספל קפה רגיל בדולר תשעים וחמש וצללתי לשינה מרפה ורוגעת.

השמאטע -האוז שלי בקולדפוט

השכמה בשעה 6 ורבע אריזה שלקחה כשלושים דקות נוספות. קפה אצל ג'ייק ממול ולדרך.

עם היציאה מקולדפוט שוב ירדה איכות הדרך למסלול רצוף בורות ואבנים מפוררות ועדיין ללא שום בעיה לרוכב ברמה סבירה. ומשאיות שעם כל מודעותן להמצאי, הטילו לעברי ענני אבק מחניק ואבנים שהועפו מגלגליהן. עם כניסתי לקנדה ודרכי העפר החצציות שלה, סיגלתי לעצמי סגירת משקף אוטומטית כשראיתי משאית מתקרבת. הרגל הדומה לנעילת חגורה במכונית. בלי לחשוב אני ממשיך לעשות זאת גם על הדאלטון. (בנוסף, חיברתי לפנס האופנוע לפנים, כיסוי מפרספקס שימנע שבירת הפנס מאבנים שכאלה). שמתי לב לדלילות העצים סביבי. מעין עץ כן, שני עצים לא. פה ושם עצים מתים זקופים, פה ושם זכר לשריפות יער. בשני מקרים חצו את הנתיב דובים ואיילי קריבו. הייתי כל כך מרוכז ברכיבה. שלא טרחתי אפילו להושיט יד למצלמה. נכנסתי לאיזור הררי. הרי סלע משוננים החלו להתרומם סביבי. בנקודה מסויימת ראיתי מחנה אוהלים של חבורה שהגיעה לטפס על אחד המצוקים. הם היו עסוקים בארגון הציוד והעמסתו על… טנדר ענק.

יציאה מקולדפוט והמשך הדרך בואכה מעבר אטיגאן

המשכתי כשהטמפרטורות יורדות והגובה עולה בהתמדה. מדי כמה עשרות קילומטרים חלפתי על פני תחנת שאיבה. שהוקמה צורך תחזוקת זרימת הנפט. תחנה כזו נראית כבסיס צבאי עם גדר גבוהה, מבנים דו קומתיים שהורכבו מחלקים מודולריים מרובעים וכמה האנגרים גדולים לידם. כשמאיפה שהוא יוצא עשן או אדים ובחזיתם חניה לציוד מכאני כבד ורכבי שלג שנראים כמו רובטריקים. והנה עליה ראשונה ארוכה, מעין "פאס" בינוני ברכס נמוך יחסית אך מכוסה שלג בשוליו. לא ידעתי, אך עצי המחט שראיתי לפני העליה הזו, הם האחרונים עד לקוטב הצפוני. כי מהעבר השני של העליה הזו כבר לא ראיתי יותר ולו עץ אחד עד למרחקי האופק. ירדתי מעברו השני של הפאס המתון ונכנסתי למעין בקעה פנימית בין רכסי הברוקס. מסלול של כ- 20 ק"מ, בו קטעים מצינור הנפט נקברו מדי כמה קילומטרים באדמה. וצצו שוב נתמכים על ידי שורת הקביים האין סופית. בסמוך לדרך ניבעו ערוצי נחלים קפואים שהיו בתהליך מתקדם של הפשרה. ניתן היה להבחין בשכבות הקרח הכחולות אשר מתחתן זרם שטף עכור של מי בוץ לבנים. מעבר אטיגאן (Atigun Pass) שאותו למדתי לפרטי פרטים, קיבל אותי כחבר ותיק. כלומר המעבר ואני העברנו לאופנוע את מה שידענו. עליה מתונה שמאלה, סיבוב חד ימינה, טיפוס לא תלול מדי והופ… עדר עיזי הרים לבנות דילג מימין לשמאל, ממדרון מושלג לזה הסלעי החשוף. העיזים עצרו והביטו בפולש. דוממתי והשארתי בהילוך ראשון כדי למנוע הדרדרות לאחור. ו… קליק קליק קליק. העליה שאבה אותי עוד ועוד למרומי המעבר העליון של הרכס. הדרך לא היתה סלולה אך היתה שטוחה ובטוחה גם אם רטובה משלג בהפשרה. קירות השלג משני הצדדים גבהו ובבת אחת מצאתי עצמי באוכף העליון של המעבר. מכאן יכולתי להשקיף למרחבי האינסוף צפונה מהרכס. מראה שגורם לאדם להשתנק. ועם כל הקיטש הדביק של מאצ'ו רגיש, רגע מרגש בשבילי.

לתוך מעבר האטיגאן ומפגש עם דייריו הקבועים

המורד היה ישר עם שלושה פיתולים מתונים נתמכים בגדר הגנה מפני נפילה לתהום בשוליהם. הרגשתי בירידת הטמפרטורות אך שתי שכבות הפליס שעטיתי בקולד-פוט שמרו עלי היטב. בתחתיתה הדרך פנתה ישר צפונה כששלוחות רכס הברוקס מלוות אותי עוד כמה עשרות קילומטרים משני הצדדים. כשהתרחקתי מצל הרים זה, חזרה פתאום הדרך להיות סלולה. עם סימון צהוב במרכזה ולבן בשוליה. מי אני שאשאל שאלות? הפתעה נעימה. הנוף סביב הפך להיות גבעי קל, מחופה בעשב דשא צהבהב בגובה של כשלושים ס"מ. ובגדות הנחלים שחציתי הבחנתי בשיחים בגובה עד מטר, נאחזים בקרקע בשורשים גלויים. ניכר על הנוף שהוא חווה סופות ורוחות אימתניות. ניתן לראות

מעבר האטיגאן צפונה ומעט אחריו. עדרי קריבו. דרך רחבה ודי נוחה, אם מקפידים כל הזמן לשמור על נתיב כבוש בין אבני החצץ.

שבילי רוח שנמשכו מצד לצד. מזג האויר היה נעים ואפילו חמים. שוב הפכה הדרך לדרך עפר ושוב הגעתי לקבוצה שעסקה בתחזוקת הדרך. כן, ושוב הייתי צריך להתמודד עם קטעים שדרשו תשומת לב לאיזון הרכיבה. ככל שעברו השעות הנוף סביבי הפך שטוח יותר ויותר, עד שנעלמו כל חמוקי הקרקע והיא נהייתה למישור רצוף ששלח לעברי מכות רוח צד מפתיעות. נחלים ויובלים הפכו למשטחי מים, מעין בריכות עטורות עשב ובשוליהן שלג וקרח. מצד ימין במרחק כמאה מטר מהדרך, הבחנתי בעדר איילי קריבו מהלך. עצרתי לצילום. מזל שברשותי מצלמה המגדילה פי 20 אופטית, כך יכולתי להבחין ולצלם באופן סביר. שעון הזמן באופנוע הראה כבר 16:00 לפני עדיין קטע של כ- 100 ק"מ שאני יודע שהוא אמור להיות קשה עבירות לאופנוע כי שם לא מטפלים בהידוק. והכנתי עצמי לקראתו. לעיסת כמה תמרים ובננה אחת. התנעה ויציאה זהירה ללג האחרון. והלג הזה חיכה לי במלוא כל חצצו החלקלק ותלמים שנחרשו בגלגלי משאיות הענק, תלמים שאם אני נקלע לתוך אחד מהם, קשה לצאת ממנו. תלם כזה מוביל לעיתים החוצה מהדרך ועלול להשליך אותי לתוך

דד-הורס מקבלת צורה על קו האופק

בריכות הקרח בשוליים. נעמדתי על תמוכות האופנוע, (למי שאינו מצוי בתחום, רכיבה בעמידה היא שיטת רכיבה הנהוגה בשטח. מסייעת בהורדת מרכז הכובד של היחידה הנעה, מאפשרת שליטה טובה יותר באופנוע וראיה למרחק רב יותר לצפות מכשולים) ופשוט נתתי בגז. אסור לעצור לרגע, חובה לשמור על מומנטום. וכך, כשמגדליו ובניניו של מחנה הקידוח בדד-הורס הולכים וגדלים לקראתי, באתי בשערי מקום שנראה כמו ביקור במושבה של תושבי כדור הארץ על הירח. מבנים בני עד שלוש קומות הבנויים יחידות מודולריות מעץ או מתכת, מונחים זה ליד זה כשלמראשותם שורת טנדרים (ענקיים) ובחנייה אינספור כלים מכאניים, מפנות שלג, עגלות נשיאה על גלגי בלון ומיני משאיות על שרשראות וזחלים משולשים. הכל מצופה באבק/בוץ בהיר ובמרחק נצנצו אגמים קפואים ומגדלי קידוח על קו האופק. כשהגעתי למקום הזה שנראה כמו ביקור במגרש לונה-פארק אחרי פירוקו. מעין כאוס מאורגן. לא היססתי

הגעה לדד-הורס.

יותר מדי. שוב מתוך לימוד מוקדם של המקום בעזרת גוגל ארת', מצאתי את הדרך בסבך נתיבי החצץ, ישירות למקום בו אתאכסן ללילה. מלונית ה"קאריבו" של דד-הורס. נעצרתי מול השלט בכניסה למבנה הכחול והחד קומתי והרגשתי שכן, בכיוון צפונה החששות היו מוגזמים. היה קטע של כ-50 מייל קשים, אבל פרט לסיכון של רכיבת בדד באיזור שכזה. הייתי מגדיר את דרגת קושי ברכיבה צפונה: 4 מתוך 10.

בפוסט הבא: דד או לא. כאן חיים אנשים מדהימים. הדובים שלא היו, הארוחה שלא נאכלה וג'ף האיש והנשמה שגם אחרי 11 ילדים יש לו סבלנות לאינפנטיל כמוני. וכמובן הדרך חזרה לפיירבנקס, מסלול שהרגשתי בו בן בית.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 22 תגובות, הוסף תגובה    

16 ביוני 2009 לאלסקה בדרך הארוכה

IMG_1844.JPG

צילום שצולם על ידי ז'בניק, רוכב אופניים צ'כי. הפקדתי את המצלמה שלי בידיו. וביקשתי שיצלם אותי. כי אין לי שום צילום כזה – אז זה מה שיצא.

העיירה ווטסון לייק היא עיירה הכרוכה סביב כביש אחד ויחיד ה"אלקאן היי-ווי". והכביש הזה הוא גם הרחוב הראשי שלה. התפתח ויכוח בין שני נהגים בתחנת הדלק המאובקת אם יש בה 800 או 2000 תושבים. אני נוטה למספר הנמוך. המקום הזה קיים רק בזכות הכביש החוצה אותו. גרים בו מספקי שירותי דרך כגון איכסון. תיקונים מכאניים. דלק. כמה בעלי משרות ממלכתיות ואנשי צבא. המקום משמש גם כ"עיר הראשית" כעוגן, לעוד כמה מאות המתגוררים בערבות האין סופיות מסביב. כאן השכמתי משינה מפתיעה בעומקה. הדרך אתמול סחטה אותי היטב. וארוחת הפאסטה שהכנתי לעצמי – מתכון שאני מכיר מההכנות למרתונים השונים בחיי, החזירה לי אנרגיה לא רעה.

IMG_1786.JPGIMG_1789.JPG

ארוחת פאסטה אין כמוה לאנרגיות חיוביות

צעדתי לאגם המרוחק להביא מעט מים, לצורך רחצה והכנת תה. ובתרגול הידוע כבר, הייתי על האופנוע בדרך הראשית לכיוון עיר הבירה של פרובינציית יוקון. וויט הורס (White Horse) מרחק של כ- 450 קילומטר לצפון מערב. ה"אלקאן",דרך המלך בין ארה"ב העיקרית לבין אלסקה, היא מה שנקרא בעגה הצבאית "מעבר הכרחי" ולכן מתוחזקת ברמה מעל לנהוג ביוקון. נראה שריחוקה של המדינה הזו ממרכזי הכלכלה החזקים של קנדה במזרח ובדרום הנושק בארה"ב. וגם דלילות התושבים בה, מסבירים את העליבות התשתיתית של כל מקום אליו הגעתי. רוב המקומות נראים מוזנחים. וככל ששלטי הפרסום בהתקרבי לעיירות או תחנות שירות גדולים יותר ומנוסחים בטעם רע, כך ידעתי שהם במצוקה.

IMG_1793.JPG

תדלוק עם המיכל הרזרבי עד שאגיע לתחנה מסודרת

בדרך פגשתי את פול. בחור בן 34 מאוטאווה שבמזרח קנדה במרחק אלפי קילומטר מכאן. איש תחזוקה בחברת טלפונים קוויים שלקח את עצמו והחליט לראות איפה זה הסוף של קנדה. הוא היה בדרך לאינווק. ביקשתי שימסור ד"ש לקווין האנגלי שפגשתי בכביש 37 והיה גם הוא בדרך לשם. פול סיפר לי שקנדים רבים "בורחים" בחורף לדרום לארה"ב, אבל כשמדובר בטיולי אופנועים הם פטריוטים. אלסקה פחות מעניינת את רובם. הם חורשים את ארצם. האמנתי לו. יש אצלהם הרבה מה לחרוש… הרבה מאד.

IMG_1861.JPGIMG_1862.JPG

פול מאוטווה

פרט לכך שהדרך היתה מבותרת בקטעים של דרכי עפר סלולות או בשלבי תיקון. לא חשתי הבדל של ממש בנוף. עדיין שופע ראשוני וחי למרחקים.

במרחק מימין שוב איש על אופני תיור. זהו ז'בניק . שאני מצטער אבל לא הצלחתי למצוא הפתק בו רשמתי את שמו המלא. מהרפובליקה הצ'כית, בן 26 שמדווש סביב העולם באופניים, עושה הפסקות להתפרנס וממשיך. הוא כבר שמונה חודשים בדרכים והגיע ממזרח קנדה. לפני כן חצה את אירופה. ממשיך לאלסקה ואז יירד לארה"ב. הוא התנדב לצלם אותי במצלמה שלי.

IMG_1841.JPGIMG_1840.JPG

ז'בניק רוכב האופניים הצ'כי

הגעתי לוויט-הורס בשעה מוקדמת יחסית. עיר קצת יותר מתוחכמת: רמזורים. כבישים מתוחזקים באיכות גבוהה, מבני מסחר וציבור. תחנות דלק עם כל דרגות האוקטן. מסעדה סינית. הודית. צמחונית. מבנים היסטוריים משוקמים צבועים בצבע רענן, שלטי פרסום מנוסחים באיפוק המדבר לאנשים שבעים. מכוניות חדישות ורחוב עם שורת בתי קפה מדוגמים וסמי פלצניים.

IMG_1869.JPGIMG_1868.JPGIMG_1866.JPGוייט הורס

סיבוב שאלות לעוברי אורח במשקפיים עגולים ומצח גבוה, הביא אותי לבית קפה ללא שם, סמוך לתחנת הרכבת הישנה שניצבת כמונומנט היסטורי, מאחר ואין רכבת שמגיעה לכאן יותר. בבית הקפה הזה ביליתי כמה שעות בעבודת אינטנרנט (חינם) ושתיה איטית של כוס קפה אחת. כי צריך להזמין דבר מה. האופנוע שחנה בחוץ משך הרבה תשומת לב. חשבתי שאלה מורגלים בכל מיני קוקואים שעוברים בעירם. אבל לא. נכנסו אנשים להכיר וללחוץ את ידי.

IMG_1872.JPGמול בית הקפה בווייט הורס

IMG_1874.JPGהחניון בסמוך להיינס ג'אנקשן

לקראת אחה"צ העברתי דרך קופה של סופרמרקט בינוני, אך מלא בכל טוב, שקית עם מצרכי מזון להמשך ועליתי על הדרך לכיוון צומת היינס (Hines Junction) מקום ישוב קטן המתפרנס איך לא, ממיקומו האסטרטגי החולש על צומת הדרכים: ה"אלקאן" וזו המגיעה מהעיירה היינס בדרום. זו שוכנת בקצה אחד הפיורדים בחוף המערבי של דרום אלסקה. השעה היתה כבר שבע בערב. תחנת דלק מוזנחת למדי כמה קילומטרים לפני הצומת נשאה שלט "מקלחות" זה מה שאני צריך. העמדתי את האופנוע מחוץ למבנה מיושן ונכנסתי לתוך מסעדת המקום. אם אתם מכירים את הסיטואציה בה אתם נכנסים לחדר בו יש שני אנשים שברור לכם כי הפרעתם להם באמצע מריבה קשה. אז זה היה המצב. בחור צעיר בשם ג'ון נשאר קפוא באמצע משפט ומולו מהעבר השני בחורה שפניה היו סמוקות, נעצו בי מבט מופתע. כאילו "מה זה פה מסעדה שאתה נכנס בלי לדפוק בדלת?" החדר היה עמוס בפוחלצי חיות בר. מזוויע לטעמי וריח של פורמלין נישא בחלל הדחוס. "ראיתי שלט מקלחות בחוץ, זה אכן אפשרי?" קיבלתי מקום להעמיד את האוהל והאופנוע ומקלחת חמה עבור 17$ וזחלתי לתוך השק"ש, מה לעשות טעון גם הוא מקלחת משלו…

IMG_1864.JPGקמתי מוקדם מאד לקול מצהלות סוסים. בסמוך רעה עדר סוסי בר. מוסטנגים. שכבר הוזהרתי על נוכחותו על הציר מפי נהג שפגשתי באחד התדלוקים. אריזה מהירה והמשכתי צפון מערבה. לאחר כמה קילומטרים עוד פעם רוכב אופניים בשוליים. הפעם רוכבת זו ג'ולי, אשה לא צעירה שקמה בוקר אחד בביתה בלונדון והחליטה שהיא רוצה לחצות את כל ה"אלקאן" על אופניים ואני פוגש אותה כבר בתוך החודש השני שלה בדרכים. עוברת לא יותר מכמה עשרות ק"מ ביום. מצויידת באוהל קטנטן ואומץ גדול.

IMG_1877.JPGג'ולי מבריטניה

החלטתי שהיום אני לוחץ עד לתוככי אלסקה מעל 850 ק"מ. בהתחשב במהירות הרגועה שלי סביב 86 קמ"ש, יקח לי כל היום ואולי יותר. הייתי חייב לעצור מדי פעם רכב שבא מולי כדי להתעדכן כמה מרחק יש עד לתחנת התדלוק הבאה. בשתים מהן אזל הדלק כשהגעתי. לכן בהזדמנות הראשונה מילאתי את המיכל הרזרבי שלי – 5 ליטר- שיהיה בטוח. חלפתי על פני כמה אתרי נופש זנוחים. שניכר שלא הצליח להם ופשוט ננטשו. או כאלה שעדיין לא פתחו את העונה.

דורבן שזיהיתי כבר ממרחק. התקרבתי אליו במנוע דומם והצלחתי לצפות בו זמן רב

עיט קרח (מלשון קרחת) הסמל הלאומי של ארה"ב שומר מעל לקן הנסתר למטה בשולי האגם לידו עברתי

מצאתי עצמי מחכה כבר להגיע לאלסקה. במעבר הגבול קיבל את פני שוטר גבולות חייכן, שללא דרישתי, לקח הדרכון פנימה והחתים לי חותמת חגיגית "שרדתי את האלסקה היי-וויי" יענו שיחקתי אותה. כל הכבוד לחבר'ה האלה. מטר אחרי שעברתי את הגבול, הכביש הפך להיות חלק, מתוחזק, צבוע בשוליו. פשוט תענוג. העושר האמריקני מדבר. המשכתי לכיוון העיירה טוק (Tok) היושבת על צומת ממנה יורד דרומה כביש לכיוון וואלדז. ואנגקוראג'. ומשם עליתי לכיוון דלתא ג'אנקשן (Delta Junction) עוד עיר צומת דרכים חשובה שהפכה לעיר עם חיים משלה. הדבר ניכר מכך שהיא נמשכת הרחק מעבר לשורת המבנים הצמודים לאורך הכביש הראשי. מכאן יוצאים כבישים לכיוון אנגקוראג' בדרום אלסקה ולכיוון העיר וואלדז. וואלדז היא עיר נמל ממנו משיטות מיכליות ענק את הנפט הזורם לכאן מאיזור הקידוחים בצפון אלסקה – דד-הורס (Dead Horse) שהיא הנקודה אותה קבעתי כנקודת התחלת המסע ולשם מועדות פני כרגע.

IMG_1888.JPGהאבק, לחם חוקו של אופנוען ב"אלקאן". מגיע בסערה.

IMG_1892.JPGתחנת התדלוק ב"דיסטרקשן לייק". לא תתדלק כאן? סבבה, התחנה הבאה עוד 186 ק"מ.

IMG_1922.JPG

הכבישים באיזור הזה כל כך ארוכים וכל כך ישרים שכביש הסרגל שלנו בארץ נראה לא יותר מהקטע בו אתה מאט לפני צומת כאן. כבישים ארוכיייייייייייייייייייייים. לא תיארתי לעצמי שאצטרך אי פעם להלחם בצורך להרדם תוך רכיבה על אופנוע.

IMG_1956.JPGישר כמו סרגל. בסמוך לעיר טוק באלסקה, כבישים שאינם נגמרים

לקראת תשע בערב כשהשמש עדיין עמדה נעוצה באמצע רקיע, הגעתי לפיירבנקס. שוב, עיר תכליתית. שעד שלא היה מצויין בשלט שאני במרכז העיר, חשבתי שאני עדיין באיזור של מחסנים. ניכר שהמקום חווה חורפים לא קלים. לכל מבנה יש כניסה כפולה- בשיטת צוללת. והרגשתי

IMG_1996.JPGברוך הבא לפיירבנקס

שאין כאן ממש תרבות של בתי קפה פתוחים או חיי רחוב. או שמא הקדמתי את העונה. בציר הכניסה המקיף את העיר מצאתי את החניון העירוני. ושם פגשתי את ג'ייק מנהל האתר שקיבל את פני בשמחה ועניין והקצה לי חלקה מוצלת במחיר 17$ כולל חיבור חופשי לרשת. ג'ייק קיבל אותי במטר שאלות ואזהרות (מיותרות) על הצפוי לי בדרך צפונה. הרגעתי אותו שאני יודע ומוכן לכל מה שתזרוק עלי הדרך המיתולוגית לאוקיינוס הארקטי. זהו. עד כאן הכל מנהלות. עכשיו אני מכין את עצמי ליישורת, אולי הדרמטית ביותר בכל המסע בחלק זה של העולם. הרכיבה בת ה -1600 ק"מ לדד-הורס (במפרץ פרודו) הנקודה הצפונית בעולם אליה מגיעה דרך ושניתן להגיע בנסיעה קרקעית ברכב אזרחי.

IMG_1997.JPGהקמפינג ב- Chena Park בפיירבנקס

הלילה היה לילה של עיניים שנפקחו פתאום בבעתה. של "אולי שחכתי משהו" ודברים מהסוג הזה. האדרנלין החל לטפטף ממני כמו ברז. והדבר הראשון ששמתי לב אליו זה שאיבדתי עניין או תיאבון לאוכל, שכחתי לאכול מאז אתמול בצהריים. הייתי מרוכז ומשימתי כמו שלא הייתי מעולם. זו לא רק שאלה של להגיע לנקודה מסויימת. אפשר להגדיר זאת כשאלה של ערב הצלחה או חלילה אסון.

מחר עם שחר אני יוצא לקטע הנחשק, המשכר והאתגרי שתכננתי כבר כמה שנים.

בפעם הבאה: ה-Dalton Hwy דרך שמלמדת אותך את גבולות האחריות ומימוש החלום דרך שאינה סולחת לאף אחד. מפגשים עם אנשים גדולים במקום קטן. וחיי הטבע בשממה הארקטית, מנקודת מבט שלא תראו בשום מקום אחר.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 20 תגובות, הוסף תגובה    

11 ביוני 2009 לתוך קולומביה הבריטית

IMG_1642.JPG

לא להכנס ללחץ מהתמונה. פשוט העורך שבי לוחץ להכניס דרמה כבר בהתחלה – פרטים בהמשך

לאחר לילה של שינה נהדרת. התעוררתי לקול מצהלות מנועיהם של כמה אפנועי הארלי דייוידסון, שחנו בסמוך אלי. הכנסתי עצמי לנוהל סדור של קימה, אריזה, רחיצה, טעימת מזון סמלית. בדיקה כללית לאופנוע – כלומר מישוש חלקים לראות שלא השתחרר משהו. קשירת הציוד וכמו גלדיאטור-דה-לה-שמטה, לבישת המעיל, חבישת הקסדה והכפפות ובקפיצה קלה, הופ למרחבים. והיום המושג מרחבים שכל כך חסרים לי, שאני הולך בחיי עם סוג של מחסור קבוע בויטמין הזה. עומד להספג כמו נהר אדיר לתוך מדבר. מהעיירה הופ (Hope) אני מתכוון להגיע עוד היום לעיר הצומת והמחוז פרינס ג'ורג' (Prince George) הניצבת במרכז איקס הדרכים החשובות המגיעות לכל מקום במערב קנדה. ואני מתכוון לרכיבה של מעל 700ק"מ. שיניתי את כוונתי המקורית לעשות לופ מערבי יותר, כדי לעבור בתוך הרוקי'ס הקנדיים. רציתי פשוט לגמוא מרחק. כאמור, לאתגר ולדגדג את התסביך הישראלי המולד שלי – מרחקים/בים.

בתחילה הכביש טיפס באיזורים חצי מדבריים משום מה. איזורים שאינם מקבלים די מים, מפתיע. ויותר מכך הפתיעו אותי דלילות היערות. דלילות שנבעה לא ממיעוט עצים, אלא מאלפי קילומטרים של עצים מתים. זקופים אבל יבשים. כן ראיתי כבר יערות אדומים בצבעי שלכת. אבל עצי מחט ככל הזכור לי אינם עומדים בשלכת. יש כאן איזו מחלה. בתכל'ס ישנה חיפושית שהתפשטה ביערות המחט בצפון אמריקה (ולפי בדיקה שעשיתי כבר, אפגוש באותה בעייה גם בארץ האש בדרום-אמריקה). אין זה משנה מה גיל העץ או כיוון צלע ההר  – מראה מדכא.

המנוע בעבע מלמטה בקול באס נעים כמו זה הבוקע מאקווריום רגוע. פיתולי הכביש טלטלו אותנו בחדווה. התחלתי לשיר. אגב, השיר הכי טוב לשיר בתוך קסדה – הוא שיר שאין יודעים את מילותיו, כי זה המקום היחיד שאתה שר וצורח בקול רם ורק אתה שומע את השטויות שאתה ממציא. אני מתחיל להבין שגלויות תיירות וצילומים מתקתקים על קרחונים ואגמים לא ייצא לי מהמקום הזה. אולי מאוחר יותר מהצד המערבי של הרוקי'ס. לתחנת הדלק ב Hundred mile house  לא היה כוח לתת יותר מה שהיה לה. דלק! שני אנשים עם מבט אטום, קיבלו תשלום ורק אחרי שלושה נסיונות סחטתי מהם "שיהיה לך יום יפה".

לעיר פרינס-ג'ורג' הגעתי לקראת ערב, ומייד התחלתי לחפש חניון להשליך בו את עצמי. וזה לא קל. המקום רוחש חיים עירוניים ענייניים עסקיים. נוסעים מהר, הרבה שילוט פרסום, רחובות מסודרים במשבצות פשוטות ורוב המבנים בעלי עיצוב מרובע, כמו מחסן כזה. המצביע יותר מכל על מקום תכליתי. נכון, לא יכולתי להעמיק בתוך שעה בכל שכיות החמדה שיש לעיר הזו להציע ואני בטוח שיש. אבל זה הרושם הראשון. עצרתי בתחנת דלק מקרית ובחור כבן 18 יצא אל הקור המקפיא בחוץ, כדי להסביר לי בתנועות ידיים איך להגיע לקמפינג מחוץ לעיר. לא הצלחתי למצוא. ואז במקום אחר עצר לי איש רזה בטנדר וואגוניר ישן עם כלב זאב במושב לידו ופשוט הודיע לי שהעונה עוד לא נפתחה וכדאי שאסע לכיוון העיירה וונדרהוף (Vanderhoof) כי שם הוא שמע יש קמפינג פתוח. תדלקתי שוב ושברתי לצפון מזרח על כביש מספר 16. ונדרהוף הנראית כעיר מעבר – על הציר הראשי שחוצה אותה חניונים למשאיות ענק ומלונות זולים, זה אחרי זה – קיבלה את פני בגשם כזה, שנאלצתי לעצור בצד כי לא ראיתי לאן אני מתקדם. ניסיתי לעצור כמה נהגים כדי לנסות לקבל מידע על קמפינג, אך נראה לי שטוב שהם לא עצרו. כי שאלה כזו במזג אויר כזה, והם היו מזעיקים מישהו לאשפז אותי. עם כל הכבוד לטכנולוגיית האיטום של מיטב יצרני הביגוד בעולם. למים חוקים משלהם. והם חדרו לכל חמוק בגופי. עד כאן. מבעד לטיפות הגשם והאדים בתוך הקסדה הצלחתי להבחין באורותיו המנצנצים של שלט MOTEL כמעט כמו סצנה מקליפ לשיר של ליאונרד כהן. נכנסתי נוטף לתוך חדר חם בו עמד בעל המקום במין חיוך שאמר "או קיי. ידעתי שבסוף תגיע אלי"! 67$ בתוספת מס. מה נשאר לי לעשות אלא לדדות בפישוק רגליים, לחדר מאובזר ונעים ולצלול לאמבטיה חמה. ואחר כך התנפלות על כל השקעים בקירות כדי לטעון את שלל המטענים שהבאתי.

סמיואל

זהו, עברתי. אפשר לומר קטע מנהלתי של כמה מאות קילומטרים. רק כדי להתקרב לאותה בריטיש קולומביה שעליה חלמתי. האיזורים הפחות מיושבים, הפראיים. אלה בהם אוכל לפגוש דברים ואנשים אחרים וכך גם קרה.

בוקר רחוץ וקייצי קיבל את פני, כאילו כלום. כבר הכל יבש ובוהק ומחכה. יצאתי להמשך, לכיוון מסלול אותו למדתי כמעט מטר מטר עוד בבית – הקאסיאר היי-ווי (Cassiar Hwy) כביש מספר 37 העולה מצומת קיטוואנגה (Kitwanga) לכיוון צומת וואטסון לייק Watson Lake  מסלול של כ 800 ק"מ.

מצב הכביש התחיל לאותת מצוקה. כלומר מצוקת תחזוקה. הפך להיות מטולא יותר ולעיתים חסר בכלל , שלט מעויין בצבע כתום זוהר פשוט הפתיע אותי מדי פעם בהודעה קצרה – "הדרך הסלולה מסתיימת". ולאחר כמה ק"מ היא, אופס, מתחדשת שוב. לצידי הדרך קפצו מדי כמה עשרות ק"מ מבני שירות שכללו משאבות דלק, חנות אלכוהול (!?) מזכרות ומסעדה. הכל נראה מוזנח וחבוט. וטרם החלטתי אם זה סימן טוב – כלומר זה חי ובשימוש – או בעייתי – לך תדע איזה דלק באמת תקבל כאן. אבל מהבוקר ספרתי לא יותר מעשרים רכבים על הכביש.

לקראת הצהריים המוקדמים השתנה לפתע הכל, מצאתי עצמי בתוך עיר-קייט שכמו נלקחה מטבורה של תעשיית הנופש הכי מצועצעת שאפשר. Smithers שם המקום, מטוסי מנהלים וכאלה קלים יותר, החלו לחלוף מעלי. חניוני ענק של בתים מתניידים ותחנות דלק מצועצעות ומבריקות אחת ליד השניה כלומר יש כאן תנועה. באחת מהן שממנה נשקף הנוף ההררי הכי יפה, עצרתי לתדלק. לידי עצר רוכב על אופנוע ענק – כשאני אומר ענק אני מתכוון ל 2400ס"מק שיושבים מתחת ללוגו של חברת טריומף. ממנו קיפץ איש שחיוך עדין היה משוך בין אזניו. נכנסתי למשרד לצורך הפקדת כרטיס האשראי שלי לפני תדלוק וגם סמיואל הבחור על המפלצת. לחצתי את ידו והצגתי את עצמי. סמיואל בקול חלש ובאינטונציה של אדם שממעט לדבר, סיפר לי שהוא כרגע מובטל. בוקר אחד ללא הודעה מוקדמת סגרו את המנסרה בה עבד, והוא כמי שהגיע לכאן במשבר הכלכלי של שנות השמונים מניו מקסיקו. מוצא עצמו שוב במצוקה. "סליחה סמיואל, מה זה האופנוע המיוחד הזה?" אין לי ברירה. זה הדבר האחרון שמשאיר אותי שפוי, אני גר לבד כרגע בשכונה בכניסה המערבית לעיר בצריף וחצי ממנו זה לאופנוע. סמיואל בן לאם מקסיקנית ואב יליד אחד השבטים המקוריים כאן בקנדה נראה עצוב ומכונס, אבל אסף את עצמו לחיוך שקט מול המצלמה. הסברתי לו את משמעות שמו ,"שמואל" והרגשתי שלפחות תרמתי משהו להרמת המוראל שלו. הוא ליווה אותי עד ליציאה מהעיר ונפנף לשלום כשפנה שמאלה לשכונה העלובה בה גר.

בצהרים הגעתי לצומת קיטוואנגה. בתחנת דלק מאובקת שכל חזותה אומרת "נראה אותך מוותר על תדלוק כאן, הרי לא תגיע לשום מקום". ידעתי שגם במחיר מופקע אני חייב לתדלק. בתחנה פגשתי חבורת אופנוענים שהיו מצויידים כמוני לנסיעת טיול/אתגר ארוכת טווח. מייקל, המשמש פאראמדיק מוטס באלסקה ועוד חמישה רוכבים יצאו מאנקוראג' לפני חמישה ימים. הדרך שהם עשו היא לרדת במעבורת/אניה שהכניסה אותם דרך אחד הפיורדים בחוף דרומי של אלסקה לעיירה היידר ( Hyder)  ומשם הם יצאו לסיבוב של שבועיים לתוככי יוקון ובריטיש קולומביה נגד כיוון השעון.

IMG_1489.JPGמייקל מאנגקורג'

אחרי חמש דקות כבר הייתי מצוייד בכרטיס הביקור של מייקל והזמנה להגיע לאנגקוראג' לאירוח מלא. לצערי אמרתי לו כי זה לא במסלול הפעם. וחבל. לפני פרידתנו הזהיר אותי מייקל כי על ציר 37 צפונה ממנו הם הגיעו, הם ראו דובי גריזלי ממש על הציר וכדאי שאקח זאת בחשבון… מייד בדקתי שהסוללות במצלמה תקינות ובזהירות חציתי את הגשר מעל נהר הSkeena בדרכי לטבע שכל כך חיכיתי לראותו.

הכביש היה במצב נהדר. שחור כהה, שוליו צבועים ומסומנים. מורגש כי אני באיזור מועדף לפי דבריו של מייקל. הממשלה הקנדית משקיעה בקטע הזה, כי מכאן מגיעה תיירות מאסיבית של אמריקנים הנוחתים בחוף המערבי של קנדה באניות תיור. זו קנדה הפראית שהם באים לחוות. סביבי התחיל לעלות המסך באיטיות של הופעת בלט קלאסית. הנה שם פסגה מושלגת, הי! הנה כאן אגם קטן, אופס ושם משהו חוצה את הכביש. Moos אייל ענק ואיתו עופר/גדי קטן. אבל עד שהבנתי מה ומי, הם נעלמו בסבך משמאל. זהו עצרתי לתרגול נוהל שליפת מצלמה מהיר. האיזור היה כל כך חי שפשוט השתנקתי מרוב אושר.

השמש לא בדיוק נטתה מערבה, אבל עשתה איזו מחווה כלפי מערב. כי כאמור השקיעה כאן מתרחשת כשעה אחרי חצות. אבל החלטתי לא למשוך מעבר לאמצע מסלול הקאסייר המיתולוגי (בעיני) והגעתי לחניון ממשלתי מסודר ליד אגם מזייאדין (Meziadin Lake). אגם צלול ורחב ובמרכזו אי עמוס עצי מחט, הביט בי כמו קנבס המונח מול צייר. הכל מוכן כאן כדי להתחבר לדמיון שלך.

IMG_1573.JPG

סביבי כבר נמו אורחים אחרים את שנתם. כמה בעלי קרוואנים וסתם כאלה שבאו בפרייבט. ומעבר למפרצון שני חבר'ה צעירים הניפו את הלפטופ שלהם, כדי להעביר בשידור ישיר לארץ רחוקה דרך סקייפ, את מראה האגם. (בשני אלה עוד אתקל לטובה בהמשך) הי! יש כאן קשר לאינטרנט. גברת ומר ג'אקי, מנהלי החניון שמקבלים כסף מהממשלה שלהם בשביל לעשות חיים (זכיון, המופעל בתקופת הקיץ בשאר הזמן שני אלה באריזונה). ביקשה 5$ לחיבור (שוד) אבל בסוף לא צלח. לפייר וול שלי יש כנראה עוד רכיב סודי שלא נותן לי להתחבר לתאווי בצע. מילא. איזה לילה קסום יורד, ליל חניה כמעט כמו זה של אלתרמן.

כשהבוקר האיר. אחרי מאבק מייגע במבער הפתיליה שלקחתי, כוס תה של התעוררות, ארזתי הכל ביעילות. – אני חייב להפטר מעודף המשקל על המושב האחורי זה מטריד אותי כל הזמן-

יצאתי להמשך הכביש צפונה. שוב כביש רגוע רחב ונקי. והנה אור במראה מאחור. אופנוע. מגיע וחולף על פני בשריקה. צריך להבין שאני לא עובר את ה-90 קמ"ש ובדרך כלל משייט ב-86. הסל"ד קצת מעל 3000. מה שנקרא רגוע. קווין שהיה באמצע טיסת בוקר, עשה סיבוב פרסה וחזר. איש מעל מטר שמונים חייך אלי בחיוך מקסים ובאנגלית הכי אוקספורדית שאל מה ומי ולאן. החלפנו אהלנים והוא המריא שוב. המשכתי הלאה וחלפתי על פני צומת הכביש המגיע מעיר היידר במערב. כאן פניתי ימינה להמשך הציר. לאחר כשני ק"מ לפני מימין רוכב אופניים מדווש באיטיות תוך הנהון רצוף לכביש ולנוף. עצרתי ליד איש צעיר, לא לבוש כמו אחד שיצא ממגזין על אופניים,

אלא הדבר עצמו. לבוש בפשטות כאומר אני מטייל, לא עושה הפקה לתוכנית טלויזיה. גונתר בן 19עובד בהייטק בפרנקפורט לקח חופשה של 3 שבועות ובא עם האופניים למקום הזה. ישן באוהל בשטח. איפה שנעצר. לא דופק חשבון לדובים וליתושים. הפקדתי בידיו מדבקה מהמסע שלי והוא נתן לי ארבע סוללות משומשות כי שלי במצלמה התרוקנו. והנה מגיע קווין מאחור."הי קווין תן לנו צילום משותף" וכך היה וקווין המריא שוב.

IMG_1624.JPGקווין פעם שלישית

לאחר הפגישה עם גונתר לא עברתי שני ק"מ והנה מצד ימין משפחת דובים שחורים "יוני, תרגע! סגור מנוע! פתח עדשה. פנה מעט ימינה עצור ללא קול! הנה, הרם המצלמה לגובה כללי ובכיוון כללי." שיט! שוב אדים על המשקף.

כן כן. דובים באים בשלשות.

"פתח את המשקף אדיוט!" הרצועה על הצוואר קצרה, אבל בכל זאת הצלחתי לפתוח את החלון. קליק קליק קליק קליק והגורים שהיו במרומי העץ גלשו למטה ויחד עם אמם נסו לתוך היער. יש! יש לי דובים! מיד הסרתי הקסדה ורציתי לראות מה הצלחתי לצלם. ההתרגשות היתה גדולה משהו. אז באנחה של רוגע המשכתי בדרכי.

הדרך הפכה להיות גרועה ביותר. שלום לאספלט וברוכים הבאים בורות וחצץ על המסלול. אבק בכל מקום. שוליים רכים וסיבובים בהם האחיזה בדרך בספק. רק לפני גשרים, סללו קטע של כמה עשרות מטרים, אבל מיד אחרי זה שטח מחורץ שאתה מזהה ככביש רק בזכות שילוט ההזהרה לאורכו.

אנתוני וסמנטה. האנשים הטובים, הרכב החגיגי שלהם והאופנוע שנעמד בזכותם.

מעבר לאחת הפניות נגלה לפני נוף עוצר נשימה. הרים במרחק ובחזית הקרובה אלי בעומק הערוץ זרם לו נהר בפיתולים חדים. זהו את הפריים הזה אני עושה בעמידה. לא מהאופנוע. העמדתי את האופנוע על רגלית הצד ממש מעל לתהום ועוד טרם הבנתי מה קורה, הוא פשוט קרס והתהפך שמאלה על פי התהום. מתורגל בשכאלה, קפצתי ללא פגע הצידה. ומוזר ככל שזה ישמע. התחלתי לצחוק. ודבר ראשון שלפתי את המצלמה וצילמתי. אין מצב שאני ארים אותו עם כל הציוד הזה. לא שמתי לב למדרון שנוטה שמאלה. קרקע תחוחה שלא לדבר על העובדה שטרם פגשתי אופנוע מהדגם הזה שלא היתה לו בעיית זוית רגלית צד. הכל הפוך. עודי מגרד בראשי והנה מתקרב ענן אבק. רכב ובו שני חברה שרים ומוחאים כפיים מנפנפים לי לשלום בעוברם… הי. מה זה! רצתי אחריהם מנפנף ידי. והם עצרו. חזרו. אנטוני וסמנתה זוג צעיר מאוסטרליה. אלה שראיתים אמש בחניון ליד האגם. ניגשו מיד לעזרה ובתוך שניות האופנוע כבר עמד בחזרה על גלגליו. ממתין שכל הנוזלים יחזרו למקום. נפנפתי אליהם לשלום. והחלטתי. זהו אני מעיף 30 קילו מהציוד! המשכתי לכיוון צפון והנה שוב קווין מנמיך טוס בתחנת דלק בה עצרתי. קווין ממוצא אנגלי הוא אמן מוכשר המצייר ציורים אבסטרקטיים עבור חברה שמשווקת אותם באינטרנט. הראה לי מיצירותיו על האייפון שלו. הוא חי בדנבר קולורדו וקיבל מאשתו 3 שבועות לנקות את הראש. אז הוא עם הr1150gs  שלו בדרך לאינבוק (Invuk) הנקודה הכי צפונית בקנדה (אבל עדיין דרומית לנקודה אליה אני שואף להגיע באלסקה).

היינץ מהיידלברג

שוב הבלעדיות של תחנת הדלק בחבל ארץ זה הוא מכשיר הפקעה שטני. מחיר הדלק גבוה מאד. המשכתי בדרכי ושוב פגשתי רוכב אופניים כמובן מגרמניה, היינץ מהיידלברג. גם הוא עובר את דרך מספר 37 וישן עם הדובים. הוא סיפר לי שבלילה האחרון הם ריקדו סביבו וכל מה שנשאר לו זה להכניס עוד עצים למדורה ולשיר.

הגשרים ברובם בנויים רשת ברזל עבה. אין מקום להוריד רגלית ולצלם באמצע מעבר גשר שכזה.

לקראת סוף היום והכוחות הגעתי לצומת כביש 37 והדרך המיתולוגית ה"אלקאן" ALCAN HWY הדרך בת אלפי הקילומטרים המגשרת בין ארה"ב העיקרית, לאלסקה ועוברת בתחום קנדה. פניתי לכיוון העיר ווטסון-לייק כדי לתדלק ולחפש מנוחה. במרכז העיר יש עוד אתר מעניין יער השלטים. אין לי מושג מי התחיל במסורת אבל במקום אלפי

עמודי עץ ועליהם אלפי שלטים שאנשים הביאו מכל העולם. שלטי הכוונה שתלשו מעיר הולדתם. שלטי המכוניות שלהם, שלטים לזכר משהו או מישהו. מדבקות מזכרות. משהו שידעתי עליו והכנתי עבורו מדבקה משלי. ובטקס צנוע של אדם אחד, סיפחתי את עצמי לקהילת השלטים בווטסון-לייק. הוריי!!

אתר הקמפינג הסמוך לעיר היה לדעתי הפגנת כוח לחוזקם של בעלי המוטלים בה. כלומר המקום נראה זוועה, ללא כל תשתית לתיירים. ככה שאלה שכבר מגיעים לכאן יאמרו לעצמם. אוף איזה מקום. בואו נלך כבר למוטל בעיר… לא אני. אני כבר ישן עמוק בתוך השק"ש הסגול ברקיע של יהלומים.

לסיום: ני מצרף שיר שכתבתי לפני כמה שנים, שאולי מסביר באופן קצת יותר קצבי את החווייה האישית שלי שנקראת לצאת למסע:

poet-5

ולסיום ממש

ולסיום ממש: ואני מקבל המוני תגובות מקוראים גם כאן בבלוג וגם בתוך הכתבות המופיעות בYnet אני משתדל להשיב כמיטב יכולתי. וכולי הרי תזמורת של איש אחד. מנסה לתת את האנרגיה החיובית במקום הכי דחוף לי באותו רגע. אני אוהב אתכם! כולל אלה שכותבים לי שטויות ואולי לפעמים בסוג של רוע. את כולם! ההנאה שאתם מספרים לי עליה, מעבירה בי צמרמורת. איני רגיל לכזו חשיפה. תודה שוב לכל מי שבא עם רעיונות (מצלמה לשמאליים) להזמנה להתארח. או כאלה שמתקנים אותי על שמות מקומות (סנטה-רוזה שהפכתיה לסנטה-ברברה ועוד). הי וד"ש לסטודנטים שלי במכללת "ספיר" שבשדרות. ואפילו תודה לתלמידי תיכון "קוגל" בחולון על הקשר המקורי איתי. אני ומשפחתי מודים לכולכם מעומקינו.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 25 תגובות, הוסף תגובה    

8 ביוני 2009 מאורגון לקנדה

IMG_1074.JPG

נהר ה-Umpqua באורגון

אף שכבר שלחתי דיווחים מתומצתים מהמשך הדרך. אני מכניס כאן פוסט מסודר של המשך הדרך מהמקום בו דיווחתי לאחרונה באופן מפורט.

ראשית אני חייב (לא חייב, רוצה) להודות למאות האנשים שמגיבים למסע הזה שלי במילים ובמעשים. לא תיארתי לעצמי שמאמצי לממש חלום הזוי לחלוטין. יביאו שמחה כזו להרבה אנשים. כמות כניסות כזו לבלוג ונכונות לתת עצה כתף ויחס חם. יחזירו אלי חברי ילדות שנעלמנו פתאום זה לזה. יחשפו בפני סיפורים מרגשים של כאלה שמסעי משיק להרבה מחשבות ומעשים שלהם. תודה!

אני מאלה המאמינים כי "מי שנכווה במרק עושה פוווו על יוגורט". משתדל ללמוד מהנסיון. במיוחד עם דגם זה של אופנוע. זכרתי כי ביוג'ין יש סוכנות של היצרן ואפילו דיברתי איתו בטלפון לפני כחצי שנה. כרגע נוצרה בעיה. כדי להניע את האופנוע אני צריך לשלב לניוטראל. ולכן אני חייב לתקן זאת עכשיו ולא איפה שהוא בדרך באמצע שומקום.. הגעתי ליוג'ין אורגון לאחר שלושה ימי רכיבה כל כך מהנים שאני עדיין גדוש בהתרגשות ובאמת הכל קרה נכון ובמקום. שמתי לעצמי כמה כללי ברזל. ראשון מציית לחוקי התנועה באדיקות. לא עובר במיקרון את המהירות המותרת, עוצר כמו עץ שתול בכל עצור, ונותן לכל מי שרוצה לעקוף בכיף. נו פרובלמו באתי להנות מהדרך. שנית (ואולי ראשית) כל יום אני רוצה לדבר ולהתעמק לפחות בדברי שלושה אנשים שאפגוש. וזה קרה ביג טיים. (מייד). שלישית שינה בשטח ככל האפשר. בישול עצמי כמה שניתן. לצלם, ולאייר, (לא לצאת מהדעת' כי גיליתי שציור כמו שרציתי הוא צרכן זמן ו…חשמל ולכן זה קצת סיפור לצייר ישר לתוך המחשב בערכת ה-Wacom שאיתי. אבל אכניס איפה שהוא בעוד כשבועיים פוסט עם ציורים שאני מוסיף מדי כמה ימים.).  מאוחר יותר אתעמק בטכנולוגיה ובאפשרויותיה.

כשיצאתי מאיזור העיירה Gold Beach הסמוכה לחוף מן הסתם, הבוקר זרח כמו ציור של ואן-גוך. משיכות צבע טרי ובשרני היו על כל דבר. ונכנסתי במצערת פתוחה בעדינות, לתור יצירת המופת הקרויה אורגון ההררית. נהר ה-Umpqua הזורם ממזרח למערב ליווה את הכביש הרחב יחסית שדהרו בו רכבים בנינוחות של סופשבוע. הנהר הרחב נע לאט בנתיבו ללא גלים או מפלים מה שנתן את ההרגשה של עוצמה ורוגע. מימיו השקטים שיקפו כמראה את ההרים הנישאים מעליו, מיוערים בצפיפות בירוק עז. בינות לעצים בצבצו בתים צנועים בגוונים של לבן חום ואדמדם. ועל גדות הנהר היו מדי פעם כאלה שמזח הצמוד אליהם חבק גם סירה קטנה.

IMG_1174.JPG

שוב מצאתי עצמי מרחיק מבט לשמאל הרחוק, ולכן רכבתי במשנה זהירות. בשלב מסויים עבר הנהר לימיני. כלומר עברתי בגשר מעליו. שורת עצים צפופה הסתירה אותו מעיני. ורק חיזקה את רצוני, לעצור לרגע ולהביט, להריח ולהכיר את הענק המזדחל לצידי. אבל זה נמשך ונמשך. לא היה ולו רווח אחד, או חניון ציבורי אחד שניתן היה לעצור בו ולהביט. אז כמנהגי עוד מכביש מס 1 בקליפורניה, עברתי לאפשרות ב' והיא להכנס ימינה בצומת הראשון שיקרה בדרכי. אני את הנהר הזה לא עוזב בלי לומר שלום. וכך היה ראיתי לפני כניסה ימינה ונכנסתי.

מצאתי שורת וילות מצועצעות כמו משחק ילדים. מדשאות מוריקות בחזית כביש כניסה מבהיק וחנייות מקורות לשורת רכבים סירות וטרקטורונים לצד כל וילה. והפרחים כאילו הודבקו בסופר-גלו זקופים בינות לעצים גזומים כמו חנוכיות. באמת הנזל וגרייטל. היה ברור לי שאלה ניצבות לאוך הגדה של הנהר הנסתר. אז נסעתי עד לקצה הרחוב. והנה שם הציץ אלי מהסבך קנה של רובה ציד ובעקבותיו צעד אל המסלול שלי גבר גבה קומה מזוקן וזעוף שפשוט נעמד ובמבטו… "הו דה פאק אר יו?" כזה. אני לא אוהב לנבל את הפה אבל זה בדיוק מה ששפת הגוף שלו אמרה. עצרתי כמובן ומיהרתי להסיר הקסדה. מראה פנים חשוב לשבירת קרח וחשש. הוא ניגש אלי ואז אמרתי לו באנגלית שרוצצתי בכוונה את הגייתה. שאני מקווה שאיני נמצא בשטח פרטי והאם יש דרך בה אוכל להציץ אל הנהר ולצלמו. ראיתי איך הוא הוריד שני הילוכים במתח שהיה בו. ואז הוא הפליט בעגה צרחנית קצת דרום ארצותהבריתית. שאני וכל הרוכבים על האופנועים מהסוג שבאתי עליו. הומואים נקבות חלשלושים וכו' אמרתי שקוראים לי יוני. אני ישראלי ובסך הכל אני עובר בסביבה. אופנוע זה אופנוע לא? "אה, כן. אתם היהודים יכולים להרשות לעצמכם לקנות כל דבר וללכת להוציא עיניים…" ירדתי מהאופנוע. וניגשתי אליו. הושטתי את ידי לקראתו, הוא בהיסוס קל תקע לידי אצבעות עבות ולחות והציג את עצמו כג'רי. שאלתי אותו " ומה אם אני אגיד לך שקניתי את האופנוע והגעתי לכאן בזכות משכנתא שאשתי ואני לקחנו?" ו"תגיד לי של מי שלושת הטנדרים הענקיים כאן בחנייה?" ג'רי כנראה קלט שיש לו עסק עם אקזמפלר. ושתק ואז בפרץ של הבעת דעה הוא פלט "אתם יחד עם הערבים והאירופאים גונבים לנו את כל הכלכלה והממון ולאחרונה שמתם לנו נשיא מוסלמי. אני מקוה לא להרבה זמן!"…. תשמע ג'רי. אני רוצה לצלם את הנהר זה אפשרי? וחוץ מזה אני חושב שיש בך כמה אי הבנות בקשר לפוליטיקה העולמית…" "אתה יודע מה?" אמר ג'רי. "בוא כנס אלי הביתה נשתה משהו…". סירבתי בעדינות כי באמת חשבתי להגיע עוד היום ליוג'ין למוסך. אבל נעתרתי לפגוש גם באשתו לה הוא קרא בקול והיא צייתה בהכנעה והגיעה במורד מדרגות הברזל שפנו אל הנהר. כשאני בינתיים מצלם לי. שניהם נעמדו לצילום וביקשתי רשותם לפרסם זאת בבלוג שלי. והם נעתרו בשמחה. כשבאתי ללכת, ליווה אותי ג'רי כשרובהו כבר על כתפו. בשביל היוצא מחלקתו לחץ את ידי בשתי ידיו ואמר לי פתאום :"אתה יודע מה ג'ונתן, שמעתי שיש בישראל פיוניירז. ואני חושב שכל הכבוד לכם." היה ברור לי שמהמפגש איתי הוא כבר יקבל חומר למחשבה. נו לפחות הוצאתי ממנו כמה גרושים לטובת הציונות.

הגעתי ליוג'ין בשעות מאוחרות. ובעזרת הג'י.פי.אס. הגעתי ממש למול סוכנות האופנועים, כדי לצפות במנהל מוריד את התריס על המוסך. תבוא מחר פותחים בשמונה. אז הלכתי. יוג'ין (זו שאני פגשתי) היא עיר ענקית ושטוחה. ירוקה ורחובותיה רחבים במיוחד. נטועה גנים לרוב ולא ראיתי בה בניין מעל 3 קומות. שכונות רגועות של וילות ובניינים עתיקים ופחות מפוארים. מרכזי קניות ענקיים ומגרשי חנייה עצומים. וכמו בכל הערים האמריקניות עד עתה. הכל מתנהל מתוך הרכב, אין צורך לצאת. כספומט. שתית קפה. מזון מהיר. הכל. בקרן רחוב מוצלת (כי היו באויר משהו כמו 28 מעלות צלזיוס) ראיתי שוטר במכנסיים קצרים רכוב על אופניים. ניגשתי אליו וביקשתי לשאול מספר שאלות. כמובן שהצגתי את עצמי. בו ראנקין, זה שמו, סיפר שהרכיבה והשיטור על אופניים נעשים כאן בזוגות. בכל יום יש תורנות בתחנה ושני שוטרים מחליפים את הניידת במשמרת רכיבה, בה הם מפגינים נוכחות  מחזקים את הקשר בינם לבין הקהילה שלא לדבר על איבוד כמה קלוריות טובות.

הלכתי לישון בסביבה לאחר היכרות ראשונה עם מנה טאקו (מזוויע) באיזה פאסט פוד מפלסטיק.

למחרת בבוקר הגעתי בזמן למוסך הנ"ל והבעיה תוקנה ובנוסף ביקשתי שיעברו על כל האופנוע לבדוק מערכות. שלום ל310$ . יללה, אטצרך לחסוך במקום אחר. בעודי אורז ונפרד מסקוט בעליה של הסוכנות ודייב המכונאי ולכניסה מגיעה ניידת במלוא שלל זיקוקיה המנצנצים ומתוכה קופץ איש מלבורו רק בלי הסוס. הוא לא התמהמה הרבה וניגש ישר אלי: "תגיד, אתה הבחור שעומד לעשות את המסע מאלסקה לארגנטינה?"… "כן" זה אני עניתי תוך בליעת רוק איטית, מה הבשורה? יללה תוריד עלי!…הוא הציג עצמו כשריף מייקל האסלי מפקד משטרת מחוז דאסצ'אטס. את המידע עלי קיבל כנראה מאופיסר ראנקין. הוא ביקש להודיע לי שאני גיבור, שהוא ובניו שגם הם שוטרים מעריצים את ישראל. הוא אמר זאת בקול רם ברור ונחרץ כך שסוף סוף מישהו לא לוחש זאת על אוזני אלא עושה לנו כבוד פומבי. יש!. אחר כך המתיק שריף האסלי איתי סוד. על כך שיצא לו לעבוד בעבר עם שירותי הבטחון של ישראל. וכל שאבקש ושאומר הוא כבר ידאג לי כל הדרך. (מייל שהגיע ממנו יומיים אחר כך, בישר לי שבדנבר יש לי הגנה מחברו הקרוב שמנהל שם את העניינים). זהו. נפרדתי ממנו בלחיצת יד שכמעט השאירה ברשותו את אצבעותי. והפלגתי לדרכי. מאוחר יותר גיליתי שכל היום צילמתי ללא כרטיס זכרון במצלמה. ככה זה כשמצלמים תוך רכיבה בשיטת שלוף וצלם. לא מבחינים באותו משפט שמודיע שאין כרטיס. מילא.

IMG_1197.JPG

ביתם של ערן וסינדי במדינת ואשינגטון

ערן וסינדי (סינטיה) גרים בלב הירוק של מדינת וושינגטון לשם התכוונתי לעלות באותו יום. ערן כבר יצר איתי קשר לפני כמה ימים והציע לי שאעבור דרכם, הם מבטיחים לי תחושת בית חם. מה אפשר להפסיד. סיכמתי עם ערן שאני בדרך. והוא חיכה לי באחד הצמתים בטנדר הלבן שלו, ונסעתי בעקבותיו אל העיירה Yelm בשוליה רכש ערן לפני כמה שנים כמה אקרים של שטח חקלאי ובנה לעצמו שם בית. לאחר זמן הצטרפה אליו גם סינדי והם עוסקים בעבודתם המקצועית וגם מגדלים תרנגולות כבשים בשטח מרעה. ביתם הוא בן קומה אחת בנוי משילוב בין יחידות מודולריות. מרוהט בפשטות עשירה. מחממת לב, ממנה ניכר שכאן גרים אנשים ששמים לב לפרטים החשובים בחיים. לא מפואר ולא צעקני כי אם משהו שמזכיר את המושבות והמושבים של פעם. משהו שיש לו קשר עם ערכים.

נתקבלתי במקום בחיבוקים ושמחה כאילו חזר הביתה בן אובד. סינדי מייד קפצה על הכנת ארוחה צמחונית וחדר שינה מרווח הועמד לרשותי שלא לדבר על עמדת האינטרנט הפרטית של סינדי שממנה שלחתי מליון מיילים.

למחרת בבוקר חיכה לי אביב נעים מחוץ לדלתות. עשיתי סיבוב מהיר בחצר הירוקה, כדי למתוח אברים ולהחליט מה הלאה להיום. בינתיים אירגנתי ערימה של בגדים וחפצים שמצאתי שהם מיותרים. ערן אמור לנסוע לארץ בקרוב והתנדב לקחתם איתו. (ואני בטוח שעוד חבילה כזו תצא לארץ ). ערן וסינדי חזרו במיוחד מהעבודה כדי להפרד ממני. וערן ליווה אותי  באופנוע שלו עד לכביש הראשי. אנשים מדהימים באמצע הדרך. איך יצא לי, איך?

עליתי לכיוון סיאטל. עיר שהיא סוג של מושג במשפחה שלי. יש לנו בבית אוסף תקליטורים של להקת "פרל-ג'אם" בכמות שיכולה לפרנס שידור רצוף של שנה שלמה כולל חגים. כך שמקדש הגראנג' ממנו יצאו גם להקת נירוונה, ג'ימי הנדריקס הגיטריסט המיתולוגי של נעורי. להקת סאנטנה ועוד. סומן מראש על ידי בנותי כמקום שעלי לדווח ממנו בבחינת "זמרי ספרי ציפורי היקרה מארץ מרחקים נפלאות. הגם שם בארץ החמה היפה"… וכו' וגומר בשירו של

IMG_1271.JPG

ביתם של עופר והגר בסיאטל

ביאליק, על סקרנותו וערגתו לארץ אחרת. הייתי אמור לדווח אם אכן בסיאטל יש אוירה מיוחדת שעושה אנשים ליוצרי מוזיקה שכזו. אז לצערי לא הגעתי עד לרזולוציה הזו. הג'י.פי.אס. שלי לקח אותי ישירות לפתח ביתם של הגר ועופר חברים מהארץ שעושים בסיאטל בענייני עבודה. הגר קיבלה אותי כמו בן משפחה. חדר מוכן. עמדת מחשב. וארוחה ביתית של אוכל ישראלי. איזה כיף! ביליתי כשעתיים בעדכון הבלוג ומיילים לכל העולם ואחותו. ואז הגיע עופר שכבר הוזהרתי שנחשב לאלוף ארה"ב בסיאטל. כלומר בידע מעמיק על מה יש בה ואיך לראות זאת. אך בשלב זה כבר היה ברור לי כי עלי לנטוש את רעיון סיאטל לעומק. כי הלו"ז שלי דוחק, יש לי תאריך יציאה מפרודו-ביי שבצפון אלסקה והדרך ארוכה ביותר. קמתי בבוקר. חיכתה לי כביסה נקיה וסנדביץ ארוז בידיה של הגר. נפרדתי מעוד אנשים שבא לך להשאר איתם להרבה זמן. אבל כמו שסיכמנו. בשביל זה צריך לבוא לביקור אחר.

IMG_1296.JPG

עליתי על הכביש צפונה מתוך כוונה להכנס לקנדה באיזור העיר וונקובר. לפני כן בעודי מסתובב בשכונה של הגר ועופר, ראיתי מימין את סוכנות האופנועים Ride West שהוקמה על ידי קית' טאי. שכתב בזמנו ספר על נסיעתו לדרום אמריקה (מופיע בפוסט על הספרות שליוותה ההכנות) אז עצרתי להציץ ולא פחות, אלא האיש עצמו יצא לקראתי והחלפנו כמה מילות נימוס, צילום. הלאה.

הכניסה לקנדה היתה פשוטה ומהירה מהצפוי. שלום. דרכון. מה? למה? איפה? כמה? תן גז!

בריטיש קולומביה כבר רמזה לי ממרחקים מלבינים, שאני מתקרב למשהו אחר. והייתי מלא בציפיות אבל עד לרוקי'ס היה לי עוד יום וחצי של מישורים וקוי כביש מעצבנים. התרחקתי כמה שיותר מהר מוונקובר מזרחה והצלחתי להגיע עד לעיר הופ Hope שבה צנח החושך כמו טריקת דלת. בווום! ואני בחושך לא זז מטר עם אופנוע. אז נזרקתי לתוך ערימת הבדים שיצרנים ממולחים הפכו לאוהל, שק שינה ומזרן דק.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and כללי   ·   יש 18 תגובות, הוסף תגובה    

6 ביוני 2009 In Dead Horse. my real starting point

Hi everyone, no internet access, so just want to let you know that Im in Dead Horse, 1600 Km from the north pole, starting my trip South in the morning.

All the best!

When I'll get to Fairbanks, about 2 days from now, I'll go on with new posts.

Love, Yoni

מאת: יוני   ·   קטגוריות: יוני בן שלום   ·   יש 18 תגובות, הוסף תגובה    

« פוסטים נוספים - פוסטים קודמים »