הרפתקה דוט קום

מציג פוסטים מיום יוני 27th, 2009

27 ביוני 2009 דגל, רוח גב, ואמא דובה אמיתית.

IMG_2596.JPG

דגל ישראל בדלתא ג'אנקשן.

נדמה שהוקל לי. פיירבנקס כבר נראית בעיני כמו נמל בית. מקום שכולם קוראים לו "הצפון הרחוק" היה בשבילי במשך יומיים "הדרום הרחוק" זכות נדירה. פינקתי את  עצמי בצלחת פאסטה עם פטריות במסעדה עם מושבים רכים. פיצוי על הטרור שהעברתי את ישבני בתקופה האחרונה. זהו אני אורז את הפקלאות ומתגלגל דרומה. רגע…זה יום ראשון. למה למהר? נשב עוד יום ננוח. נעשה קצת אינטרנט. קצת תה. קצת חושבים. אז נשארתי בכפכפים וטישרט במרפסת העץ בכניסה לקמפינג, סמל סטאטוס של פזמני"קים. מעבר לפינה התקרב בחור צנום וגבוה נושא תרמיל גב עצום. וניגש לשאול אותי על מקומות פנויים באתר. באמת נראיתי כבעלבית. זה היה קני מבלגיה שדיבר אנגלית טובה למדי.

IMG_2543.JPGIMG_2544.JPGלמעלה האופנוע אחרי החזרה מהדאלטון היי-וויי, בוץ שהתקשה כמו ציפוי אבן ממש. נהג מקומי הציע לי לרחוץ את האופנוע, לפני ששוטר יתן לי קנס על לכלוך הלוחית והפנסים ושלח אותי לכאן, ל"עשה זאת בעצמך", מכניסים מטבעות של דולר לדקה לצינור לחץ ורוחצים. (ונזהרים, באופנוע הזה יש נקודות רגישות ללחץ מים) עפו לי 8 דולר כדי להחזיר לאופנוע צורה.

קני לקח חופשה של שלושה שבועות עלה על מטוס ובא לתפוס טרמפים לפארק הדנאלי. בחור סקרן בן 22 שהצליח להבין אחרי עשרים דקות תמימות מה ההבדל בין ישראל לאיטליה (והוא לא היחיד שאני מתפלץ בכל פעם מחדש על בורותו). אבל ברגע שהעברתי לו מה זו ישראל, הוא כבר ביקש דגל להדביק על התרמיל. ולדעתי בשנה הבאה הוא מגיע לביקור בכותל. קני רוכב על אופנועים בבית, השיא לי כמה הצעות לשיפור הרכיבה. והלך לדרכו.

IMG_2537.JPGקני התרמילאי מברוז' בבלגיה

למחרת בבוקר התעוררתי עם תכנית מסודרת להמשך. היום אתגלגל רק עד דלתא ג'אנקשן. ואשקיע יותר זמן בהתחברות למסביב. לקראת הצהרים נסעתי לסופר להצטייד במזון ליומיים כמו שאני נוהג. בכניסה פגשתי את בן האוף. בחור בן עשרים ושבע שפנה אלי בשאלות ליד האופנוע.

בן הוא צלם טבע החי בפיירבנקס והוא סיפר לי על תערוכה שערך, עם צילומים מרכס הרי ברוקס תערוכה שנסגרה היום. החלפנו חוויות על הדאלטון. ונפרדנו. באמת פיספוס. לאחר עוד חצי שעה של התארגנות החלטתי לעשות סיבוב רגוע יותר בשכונותיה של פיירבנקס. מזוית ראיה של מבקר בה ולא של מישהו שנמצא בדרך לקוטב. עיר פשוטה.

בתי מגורים בתוככי פיירבנקס

בתי עץ חד קומתיים משולבים במרחב המרכז עירוני. אין כאן ממש הירארכיה של רחובות או צמתים. הכל במין איזון רגוע. ושוב מסתבר שככל שמצפינים ביבשת אמריקה יש יותר ויותר טנדרים. מקדימה בתא סגור הנהג ונוסעיו ומאחור. ארגז פתוח וריק שרודף אחרי הקבינה, כנראה שאנשים כאן מסתובבים עם הרבה ציוד לכל מקום. צירפתי כאן כמה צילומים סתמיים לחלוטין מפיירבנקס, רציתי לראות כמה טנדרים אני מצליח להכניס לפריים מקרי אחד.תשפטו אתם.

ואז יצאתי מהעיר המאופקת הזו לכיוון דרום מזרח. לקראת ערב הגעתי לפארק ממשלתי במבואות דלתא ג'אנקשן, 12$ עבור פינה לאוהל ושירותים נקיים.

IMG_2696.JPGהתאגרנות ליציאה

יצאתי מחניית הלילה בסביבות 7 בבוקר. חיפשתי ומצאתי תחנת דלק. כמה מבנים לפניה. הי. דגל ישראל! נעוץ ליד דגל אלסקה ודגל ארה"ב. משהו בגודל מלא, ללא שום הצטנעות או איפוק. ככה מול כל הכביש הראשי לפיירבנקס ואחותו. "דיינר הביזון" שייך לבחור בשם אדוארד ריצ'ארדס נוצרי אדוק, אשר בכניסה למסעדה שלו יש שלט הסבר גדול ומפורט למה עם ישראל (אני) נחשבים לעם הנבחר ומדוע על כל נוצרי טוב. להקדיש מאמץ לשמור עלינו כעם וכמדינה. לא כל כך ירדתי לסוף דעתו. אבל בניגוד להרגלי הסכמתי מראש. מה אגיד חברים, להתחיל ככה את היום. כאן בסוף העולם אפילו בלי עזרת חבדניק אחד. זה באמת מרחיב את העורקים. נכנסתי לאכול ארוחת בוקר, אני? ארוחת בוקר במסעדה? בחיי הדרדרות. אבל הייתי סקרן. מצאתי בפנים מקום מכוער לטעמי, המחכה לתכנית "מסעדות בשיפוץ", קפה דלוח, חביתה משעממת ומלצרית שהלקוחות מעניינים אותה כמו מחזור החיים של הארבה. כל אלה השאירו בי טעם מוזר של אכזבה עם גאווה. טוב, עבור 12 דולר קיבלתי ד"ש גם אם עקיף, ממקום שאני אוהב. המשכתי.

מסעדת הביזון בדלתא ג'אנקשן

ביציאה מג'אנקשן החלה לנשב רוח חזקה. אבל ממש. לא יכולתי שלא לחייך חיוך ענק ולקרוא קריאות שמחה בתוך הקסדה, כשנוכחתי שהרוח היא רוח גבית. ראיתי את הגב הכסוף של עלי העצים בשולי הדרך ואת צמרותיהם כפופות לפנים. אני כמו מפרש יושב על האופנוע ועוזר לו להדחף קדימה. לא שמעתי את רחש המנוע, היה כל כך שקט

IMG_2625.JPGשימו לב לנטיית העצים. קדימה.

שיכולתי לשמוע כמאמר השיר "את גלגלי טחנות הרוח של מחשבותי". קראתי לזה ברכת הדרך. וככה הדרך נמשכה ונמשכה ומיכל הדלק סירב להתרוקן. לאחר עוד כשעתיים חלפתי על פני מעבר הגבול בין אלסקה ליוקון, קנדה. יש לי זכרון ויזואלי לא רע-נקרא לזה. וזכרתי שהמכונית שהיו בחניה כשעברתי כאן בפעם הקודמת לא זזו מהמקום. אכן מקום סואן… עד לנקודת ביקורת הדרכונים בצד הקנדי עברתי יותר מחמישים ק"מ בתוך שטח קנדה. רוצה לומר: תארו לעצמכם שמגיע מבקר מירדן לישראל הוא עובר דוך בגשר אלנבי וניגש לביקורת הדרכונים רק בין ירושלים לתל-אביב. מעניין האמון הזה. שוב הסתכל עלי שוטר ביקורת דרכונים במבט השמור לגברים אבודים. חייך למראה הדרכון הישראלי ההפוך ושלום. וכקבלת פנים מיידית חוטפים עשרים ק"מ של דרך עפר חצצית. וולקאם באק טו יוקון.

הכרתי את הדרך היטב. כל פיתול שמחכה לי, כל קטע לא סלול. כמעט כל פיסת נוף, אף שהחזית היתה עכשיו בכיוון ההפוך. מה שלא הכרתי הן משאיות שבאו מאחור עם אותה רוח גב מסייעת ובעצם שלחו לעברי עמודי אבק שהקדימו אותן במאות מטרים. לא נותר לי אלא להמתין עד שתחלופנה ולעצור את נשימתי.

IMG_2613.JPGאמיליה ודיוויד, שבועיים בדרכים.

שוב דלק בדיסטרקשן-לייק. שוב המלון הנטוש ושוב אותו מוטורגריידר מיישר את החצץ לפני הגשר. ושוב חברי הבלתי נלאים רוכבי האופניים. נאות המדבר האנושיות על הציר. והפעם, אמיליה ודיויד מעיירה ליד אנגקוראג' הם לקחו חופשה של שבועיים ובחרו קטע של כמה מאות ק"מ לרכב ביחד. גם הם פצחו בשירי הלל לרוחות גב. אז למי שרוצה טיפ בנושא משטר הרוחות בקנדה רבתי. רוב רובן של הרוחות הנושבות בחלק זה של העולם נוסעות ממערב למזרח.. למה? אני מנח כי יש סיבה הקשורה לתנאי האקלים עולמיים. ומי שרוצה לחצות את קנדה ומתעניין קצת, יודע שעליו להמנע מהכיוון ממזרח למערב. בוודאי אם הוא על אופנוע או אופניים.

IMG_2636.JPGמי שמכיר אותי, יודע שיש לי חולשה לעננים. אז קחו טעימה מפוסט מיוחד בנושא המתבשל אצלי. ה"אלקאן" מזרחה

הגעתי לחניון הקמפינג ממזרח לוויט-הורס עם רדת החשיכה. 730 ק"מ מנקודת היציאה הבוקר. חניון נעים ומסודר במרכזו נחל שוצף המוביל עצמו לאחד מיובלי היוקון (תמסור ד"ש). 12 דולר הוא התעריף הקבוע בתקנות טריטוריית יוקון לשהות בקמפינג ממלכתי. החל לטפטף ואני כמו טירון במארינס מתחתי את האוהל. וחפרתי סביבו תעלת ניקוז. הלילה ישנתי טוב וקמתי יבש לנוכח שכנים שעסקו בסחיטת בגדיהם. קפצתי לבית הקפה "שלי" בווייט-הורס שלחתי קצת מיילים וכמה סידורים בבלוג, הצטיידתי בדלק איכותי ושקית מזון (אבוקדו, לא להאמין מצאתי אבוקדו) והמשכתי לכיוון ווטסון-לייק המוכרת לי. החלטתי לנסות ולהגיע היום עד לעיירה פורט-נלסון (Fort Nelson), מעל 1000 ק"מ מזרחה על ה"אלקאן" או עד שירד הלילה. כבר ביציאה מוויט-הורס עצר אותי שוטר אדיב והתריע באזני כי יש דיווח על שריפת ענק המשתוללת כשמונים ק"מ מזרחית לווטסון-לייק. מה יכולתי לומר לו חוץ מ"תודה"? ויצאתי אל הכביש מזרחה, כן עם רוח גב נעימה. אחרי כ- 450 ק"מ חלפתי שוב ליד יער השלטים בווטסון-לייק, השמש היתה בזוית נוחה יותר אז צילמתי כמה צילומים נוספים, תדלקתי ועלית על המשך האלקאן. חזרתי לפרובינציית בריטיש-קולומביה ואין מה לעשות, באחת השתפר הכביש, שוליו מלאו דשא ופסים טריים של צבע נמרחו בכל מקום על פי הספר. באחת העצירות ראיתי בית על גלגלים. פשוט אוטובוס שהפכו אותו לקראוון ורתום אליו טנדר אימתני.

ג'ינה וקית' בתוך ביתם

וככה ג'ינה וקית' בוואן הבריטים מבלים את חייהם. ניגשתי אליהם וביקשתי רשות לראות את הרכב מבפנים. להבין איך נראים חיים כאלה, למה. וכמה. הם שמחו מאד. שני אלה החליטו כבר לפני שנים שהם אינם רוצים ילדים. ולנוכח גזירות מיסוי בתקופת ת'אצ'ר בבריטניה, הם נטשו. תרגמו את רכושם לשתי השקעות, אחת היא קראוון מרצדס מאובזר בו הם שוהים באירופה חצי שנה והחלק השני, האוטובס המדוגם הזה, המאוחסן בחלקת קרקע שרכשו באריזונה ואליו הם חוזרים כל שנה, לחצי השנה הנותרת, להסתובבות לכל רוח הנראה להם. קית' נהג משאית בעברו ובעל מיומנות טכנית קנה את האוטובוס כגרוטאה ובנה את הכל לבד. ככה החיים שלהם נראים. שניהם אגב בסביבות גיל החמישים. נפרדנו בצליומים וחיבוקים ויללה לכביש.

ביזונים על הציר

ריח שריפה הגיע לאפי. ראיתי בשולי הדרך משמאל עשן עולה מתוך היער הגבוה והדליל יחסית, כלומר היער עמד אך העשב בקרקעיתו היה שרוף. שאריות צבע על הכביש הבהירו לי כי היה כאן לא מזמן מבצע כיבוי אוירי בו הושלכו מהאויר טונות של נוזל כיבוי מהסוג הזכור לי שראיתי בצפון הארץ אחרי מלחמת לבנון השניה.

לאחר עשרים דקות, בצד ימין חבורת ביזונים עומדת בנחת ומלחכת עשב. ביזונים, זן שכמעט נכחד מפאת ציד יתר. מגודל היום כענף חקלאי. אך גם הוחזר לטבע ועדריו משוטטים באיזור. רצועות העשב בשולי הכבישים הזוכות למנת שמש ארוכה יותר, הן כנראה עסיסיות יותר מאלה שבתוך היער ולכן הבהמות הולכות לאורך הכביש ולועסות. מייד אחריהם עוד שני רוכבים צעירים על אופניים. רק עצרתי לשאול אם הם צריכים דבר מה והמשכתי.

ואז מצד שמאל אמא דובה ושני גורים חומים קטנים זעירים יצאו מהיער החרוך בקרקעיתו. דוממתי המנוע ונעמדתי מולם, היה ברור ששעת בין הערבים הזו, היא שעת הארוחה האחרונה לפני השכבת הגורים. רציתי לומר "הדייסה וזהבה וכל הסיפור". רק שהמציאות לא כל כך אחים-גרימית כזו. כל העשב הרך והאכיל ביער הסמוך נשרף או כוסה בחומרים כימיים ולכן פיסות העשב הירוק ליד הכביש היו המוצא היחיד ולמרות חששה המובהק של אמא דובה, היא עמדה וליחכה דשא כשגוריה מנסים כל העת לינוק מפטמותיה והיא שולחת מבטים מודאגים אלי, מנערת אותם בעצבנות גלויה. כמו שאומרים: חתיכת טבע.

אמא אני רוצה לשתות. אוף!… אמא! תגידי לו!

IMG_2808.JPGמהעבר השני מגיע עוד דוב לברר מה קורה.

בהמשך חלפתי באיזור פורה והררי יותר אגמים ואתרי נופש אך עדיין דלילות ניכרת בישובים.

IMG_2827.JPG

אגם מונצ'א Muncha Lake בדרך לטוד ריבר

IMG_2840.JPG

IMG_2842.JPGקמפינג בטוד ריבר

לקראת ערב ממש הגעתי באור אחרון למקום הנקרא טוד ריבר (Toad River) נהר הקרפדה. ושם על הדשא תמורת 18 דולר קנדי קיבלתי מקלחת, גלישה חופשית ברשת ונוף של בריכת עופות מים מרגיעה. אבל הדובים לא יוצאים לי מהראש.

בהמשך: הכיוון משתנה ממש דרומה. אלברטה הפרובינציה העשירה ביותר בקנדה. עיר ההוללים. הרי הרוקיס למתקדמים ושני אנשים צעירים ומופלאים, שקיבלו את פני באמצע אירוע מרכזי בחייהם.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה