19 בנובמבר 2009 קצה השביל
בכניסה לאושואייה - סוף הדרך
אחרי שהתלהקתי לשלושת הרוכבים שפגשתי באספרנצה (Esperanza) שבעה בתים ותחנת דלק בצומת מרכזי, שמנו את העיר ריו גאייגוס (Rio Gallegos) על החרטום והסתדרנו במבנה זיגזגי שבו כל אחד ראה את האופנוע שמאחריו. אנט ודונאלד רכבו על אופנוע אחד בראש, אני באמצע וג'ון מאחור. מהירות שלא עברה את השמונים. ריו גאייגוס היא העיר הדרומית ביותר בחוף האטלנטי של ארגנטינה, לפני המעבר לטיירה דל פואגו. לעיר הזו הגיעו בשנת 1905 שני פורעי חוק אמריקנים מיתולוגיים שנמלטו מארצם. בוץ' קאסידי וסאן-דאנס קיד, שדדו את בנקו דה לונדר'ס בעיר ונמלטו עם 20,000 פזו. מאוחר יותר דווח כי נהרגו בקרב אקדחים בסן וינסנט בבוליביה בשנת 1909. אני מניח כי מיקומה האסטרטגי, (600 ק"מ מזרחית ובאותו קו רוחב לאיי מלוינאס/פולקלאנד הנתונים למחלוקת בעלות שגם הביאה למלחמה, בין ארגנטינה לבריטניה) הפך אותה לעיר רוויית מחנות צבא ואכן רחובות העיר נראים כאילו עוצבו וסויידו בידי רס"ר בסיס. מצאנו בקלות את מלון בסטון שהדבר הכי חשוב בו היה החימום שעבד בכל העוצמה ועזר לנו להשיב קצת דם לקצות האצבעות.
חילקתי חדר עם ג'ון, איש מחוספס, חביב ושתקן בן חמישים ושש, נהג משאית בחופשה של שנה, אותה לקח מחברת הובלות באיזור פורטסמות' באנגליה. ג'ון יצא למסע שלו על סמך חלום ישן (נשמע מוכר). מכאן הוא יחזור באיגוף מערבי לבואנוס -איירס ומשם ישוב לאנגליה, בה ינוח חודש ואז הוא מתכוון לצרף אליו חבר ולחצות את אירופה ואסיה עד לקצה במזרח סיביר. זו היתה הזדמנות מיוחדת לצפות במישהו כמוני מהצד. ג'ון עטור קעקועים צבעוניים, מתפקד כמו חייל ממושמע. לפני השינה הוציא פנקס עבה מסודר בטורים וראשי פרקים. בהם הכניס שמות מקומות, מרחקים, נתונים טכניים. ושתיים שלוש הערות. הוציא קלסר מפות וסימן בטוש זרחני את המסלול שעשה היום. ג'ון מתכוון לכתוב ספר, אף שהשוק הבריטי רווי ספרי מסעות אופנועים, הוא מאמין שיש לו נקודת מבט שונה. סיפר כי בנו ובתו העובדים בנמל פורטסמות' מתנגדים לכל הטירוף שאחז בו. וצווארה של חברתו לחיים כבר מונח על כתף זרה. עם כל אופיו השתקן, ג'ון פרץ לתוך הדממה עם משפטים שנגעו לייחודם של מקומות ואופיים של אנשים שפגש בדרך. ג'ון ביקר בישראל כמה פעמים ואף שקשה לדבר על המזה"ת בלי אקטואליה, הוא נמנע מכל הערה או דיון בעל אקצנט פוליטי.
יצאנו מריו גאייגוס דרומה בשעה שבע לערך, הרגשתי את הדופק פועם בצדעי כשעברנו מתחת לשלט הראשון במסע בו הופיעה אושואייה כיעד בהמשך הציר. שותפי החליטו שאני אוביל. שמרתי על מהירות של 85 קמ"ש ולפתע חשתי שאני רוצה שהזמן יאט ודברים ייעשו בקצב בו אוכל לעכל את עוצמת החוויה שהעמידה את הלב שלי במבחן, כמו התעטשות נשלטת.
אנטון
השטח היה מישורי לחלוטין, ללא עץ אחד, מרופד שדות שיחים ומרעה צהבהבים בגובה כמטר, אשר נמתחו עד טבעת האופק סביב. מדי פעם הציץ מהסבך ראשו של אדם, שהניף חכה והעיד על כך שנהר חבוי חותר בקרבת הכביש. לאחר כשעה בה גשם, שלג ורוח צד חיפשו רוכבים להתעסק איתם, באנו למעבר הגבול לצ'ילה. כדי להגיע לאושואייה בקצה ארגנטינה, יש צורך לחלוף בשטח צ'ילה לאורך כ- 200 ק"מ. אין ברירה (אלא אם בוחרים בנתיב ימי עוקף) ולכן שוב כל הפרוצידורה שהטוב בה כאן הוא, שנציגי שתי המדינות יושבים באותו בניין וכל הנדרש, הוא מעבר מאולם אחד לזה הסמוך לו. אנט ודונלד ניהלו את הליך הטפסים לכולנו. הם בני 49 , הורים לשלושה, שבאו לרכב שנה שלמה בכל האמריקות, אחרי שמכרו את חוות הכבשים שלהם בסמוך לקרייסצ'רץ באי הדרומי של ניו-זילנד, דונאלד עבד כמה שנים גם כמנהל חברת אופנועים ושניהם נראו לי רוכבים מהסוג הרגוע. במעבר פגשנו את אנטון, אוסטראלי בן חמישים, טכנאי בובות רובוט בתעשיית הקולנוע, שהגיע רכוב על ב.מ.וו 800 חדש. הוא בדרכו להגר לאנגליה והחליט לעבור עם האופנוע בדרום אמריקה לפני. עוד שותף לשיירה בדרך לאושואייה.
מיצר מגלאן הוא מעבר מים ברוחב 24 ק"מ. מעבורת-נחתת עובדת שם סביב השעון ועושה נגלות של עשרים וחמש דקות לכל כיוון. היא בנוייה כך שהחרטום והירכתיים הם בעצם כבש מקופל המוטל לחוף להעמסה או פריקה. תחילה עלו משאיות אחריהן מכוניות פרטיות ולבסוף אנחנו נדחקנו ברווחים. ים ער טלטל את הספינה שנעה באיגוף כדי לשוט במאונך ככל הניתן לכיוון הגלים. כשנפתח הכבש לחופה של טיירה דל-פואגו פרצנו כולנו בקריאות שמחה. אנשי הצוות עמדו סביב וחייכו בשביעות רצון מול ההתרגשות שהפגנו.
הנחיתה בטיירה דל פואגו
טיירה-דל-פואגו. שלוש מילים שסיכמו עבורי הרבה מעבר למשמעותן, הרקע ההיסטורי והקשרן למקום. זה עוד אייקון אתגרי שראיתי תמיד מול עיני. יעד מסקרן, ייחודי, אפוף ניחוח של קצה הדרך האולטימטיבי, של מקום בתול וראשוני, לא רבים הגיעו אליו בדרך הזו. ואם מעבר מרווח הדאריין במרכז אמריקה הוא בשבילי אתגר, שאני רוצה לשוב אליו יום אחד. כאן אני מגיע לסיפוק סקרנותי המלאה, גם אם לא מסוכנת או רצופה קושי קיצוני.
בארץ האש קיבל את פנינו נוף גבעי שבינות לחמוקיו התנדנדו בהנהון אצילי, עשרות חרגולי מתכת שינקו נפט מבארות. ליד חלקם ניצב עמוד , בראשו דלקה אבוקת אש, בה נשרפו גזים עודפים שנפלטו מהבאר. אכן ארץ האש. שמה ניתן לה על ידי פרדינאנד מגלאן בשנת 1520, כשעבר בדרכו לחפש מעבר מהאוקיינוס האטלנטי לשקט (שאת שמו נתן לו מגלאן) וראה את מדורות ילידי המקום מאירות מתוך היבשה מדרום לנתיב בו חלף. לפנינו דרך עפר של כ- 120 ק"מ. נהג מקומי הציע לנו לנסוע בציר המערבי, כי המזרחי עמוס משאיות שעלולות לסכן אותנו.
ריו גרנדה מכריזה על עצמה כבירת הסלמון של דרום אמריקה
דרך העפר היתה איכותית ומטופלת. מצאתי עצמי נודד עם מחשבותי מעבר למה שראיתי. הרגשתי פתאום מין שלווה שצנחה עלי. חשתי כמו עלה קליל שצנח לתוך אגם שקט וטבעות הגלים נעו בו למרכז במקום לשוליים. מהאדוות השתקפו פיסות עננים, פני אנשים וצללי מראות שעברתי בהם. נזכרתי בנוף האלסקי, במרחבי יוקון, בדמויות. ידעתי שבשעה הזו כבר צהריים בבית, שגרת יום רגיל. ואצלי מעין ערב חג ממש. כל כך רציתי להרגיש את החיבוק של גלי ברגע הזה. לשתף. רציתי להגיע כבר לאושואייה, אבל מהעבר השני ניסיתי לדחות את הרגע, להתענג על כל מטר וכל מחווה שהנוף, הריחות והאנשים שאיתי שלחו לעברי. לאחר המעבר חזרה לשטח ארגנטינה. מול סן סבאסטיאן, הכביש הסלול חזר. הגענו לעיר ריו גראנדה (Rio Grande) שם התגלגלנו לתוך "הוסטל ארגנטינה", שמתמחה באירוח ענייני והוגן של מטיילים הנמצאים בדרך מ-ואל אושואייה. אני בטוח כי לעיר הזו יש מה להציע גם למחפשים עניין בעל אופי תיירותי אך אותנו לא עניין כלום. כבר רצינו להגיע לקצה.
כבר בשעה חמש, מצאתי עצמי שוכב בחושך בעיניים פקוחות מתכנן את האריזה וההסתערות דרומה, ללג האחרון והמרגש של המסע. לפי קצב הנשימות של ג'ון ואנטון, הבנתי שגם הם ערים ולכן בלי יותר מדי הקדמות הדלקנו את האור והלכנו למטבח לחמם מים לקפה. באויר עמדה שתיקה. אני מניח שכל אחד התכנס באותם דברים שהגעה לקטע הזה הציפה בו וג'ון אמר: "זהו, לעזאזל אנחנו הולכים לסגור את הסיפור" ואנטון ענה "לא יקירי אנחנו רק פותחים אותו" ואני, שתקתי. העפתי מבט מהורהר לכיוון האופנוע המטונף שלי שעמד בחצר מאחור והנהנתי לעברם בהסכמה לשני המשפטים גם יחד. אנט ודונאלד הגיחו מחדרם בקצה המסדרון. ארזנו ויצאנו.
מדרום לריו גרנדה, עשרות קילומטרים של כביש עטורים חלקות עצי מחט, הסובלים מטפיל שהכה בהם כמעט ללא יוצא מהכלל. מאות אלפי עצים זקופים אך מתים, מהם משתלשלים זקני צמח טפיל. בקריאת חומר מקדים על האיזור הזה, למדתי שהדבר נובע מסוג של עש המכלה יערות שלמים גם בצפון אמריקה ושפלש לכאן. הדרך בה נלחמים כאן בתופעה היא ויתור על סוג עצי המחט שנפגע ושתילת יערות בעצים מסוג אחר, העמידים בפני המזיק. ואכן ראיתי ייעור חדש ורענן בסמוך לזה הקמל.
הגענו לאחר כשעה וחצי לעיירה טולהוין (Tolhuin)לחופו של אגם פאגנאנו (Lago Fagnano) המאורך המגיע מדרום מערב. בטולהוין נכנסנו לקונדיטוריה אולי המפורסמת ביותר בארגנטינה, הנטועה במקום המרוחק הזה כמוסד המכניס לדעתי לעיירה תשעים אחוז מהעוברים בקרבתה. בה ניתן ליהנות מעושר של מאפים, עוגות, סנדביצ'ים וסוגי שוקולד שטרם פגשתי לאורך מסעי ביבשת.
הפאס האחרון לפני אושואייה
זהו נגמרו העיכובים, עלינו לכיוון רכס ההרים המסתיר מדרום לו את אושואייה וחלפנו בפאס גאריבאלדי, בגובה 430 מ', שם עצרתי בפעם האחרונה להסתכל לאחור. הנוף היה מעורפל מעט כאומר לי "חלאס, תן בגז. תגיע כבר. אין יותר עצירות." ובתוך עשרים דקות של ירידה ארוכה ומפותלת, ניצבנו ליד שלט העץ המסוגנן בכניסה לעיר הדרומית בעולם. נעמדנו זה אחרי זה לצילום על רקע השלט. אנט אחזה במצלמת הקאנון שלי כדי להנציח את הרגע בשבילי, מגדלת הכבשים הקשוחה הזו לא מצמצה והמשיכה לצלם ביד יציבה, גם כשעלו דמעות אושר בעיני. דונלד ניגש אלי והניח יד על כתפי ואמר בפשטות "הי בחור, עשית זאת. מזל טוב".
ירדנו בכביש החוצה את העיר למערבה ועלינו על הדרך המובילה לתוך פארק לה-פאטאייה (La Pataia) שבקצה שלה מסתיימת הדרך הדרומית בעולם. נסיעה איטית הביאה אותנו בסוף 20 ק"מ לקצה שביל עפר מהודק. בדמיוני שמעתי את הפרק השני של הקונצ'רטו לפסנתר מס 23 של מוצרט. אולי היצירה הכי עצובה המוכרת לי.
שם ליד שורת עמודי עץ נמוכים, עמד ילד קטן מתולתל במכנסי "אתא" קצרים, לרגליו סנדלים תנ"כיות ובידו שקית נדודים בה אולר, קופסת גפרורים ממנה עלה קולו של צרצר. שממית בצנצנת מחוררת. מפוחית, מימיית פלסטיק, זנב עיפרון לעוס ומחברת משבצות עשרים דף, עם ציורים של מטוסים, דינוזאורים וסירות מפרש. הנמשים על אפו הזהיבו לאור השקיעה. הוא הביט לעברי והרים כף יד קטנה לשלום חטוף ומבוייש. נעץ בי מבט ממזרי וקמוץ עיניים. ירדתי לאט מהאופנוע והתקרבתי אליו, אף ששפתיו נמתחו לחיוך, בעיניו עמדו דמעות כאמבטיות קטנות העומדות לגלוש. רציתי ללטף את ראשו הקטן אך כשנגעתי בו, הוא נמוג כמו בועת סבון למליוני רסיסים בכל צבעי הקשת. שלום יונתן הקטן, ילד מוכה מאשקלון שחלם תמיד לברוח הכי רחוק שאפשר. הפכת חלום למציאות. הגעת! אפשר לחזור.
בקצה הכי דרומי של הדרך הסלולה הכי דרומית בעולם - בהגדרה המקובלת - עומד שלט עץ המכריז כי זהו. כאן זה באמת נגמר. מכאן ועד לאלסקה המרחק הוא 17,848 ק"מ בקו ישר. מד המרחק שלי הראה 38,387 ק"מ ומונה מספר הימים עמד על 176, מהרגע בו הפעלתי אותם ביציאה מביתה של שירלי אחותי בברקלי הסמוכה לסן-פרנסיסקו שבקליפורניה. נעמדתי עם כל החבורה שהמקרה בחר בה לחלוק איתי רגע חשוב בחיי, לכמה צילומי חובה ולעשר דקות של תהילה, היינו אופנוע הב.מ.וו ואני לצוות רוכבי האתגר הדרומיים ביותר בעולם.
לאחר טקס הצילומים, שלפתי מתיק המיכל חמישה ממתקי שוקולד וליקר. אותם קניתי במיוחד בטולהוין. והרמנו אותם באמירת "לחיים". תיירים שהגיעו למקום באוטובוס, הבינו את גודל הרגע, מחאו כפיים וכמה ניגשו להצטלם איתנו.
זהו, נגמר.
שהיתי באושואייה יומיים. שכרתי יחד עם ג'ון ואנטון חדר משותף בהוסטל "דרייק", לא רחוק ממרכז העיר ויצאנו להסתובב רגלית ברחובותיה ולחקור את איכות הפאבים האיריים הסמוכים (מעולים). כמה פעמים ביום טפחנו זה על שכמו של זה בהתרגשות. ברור כי אושואייה מעבר להיותה עיר סואנת בת שישים ומשהו אלף תושבים, חיה ונושמת תחת הגדרתה כעיר הדרומית בעולם. לנמל הקטן שלה מגיעות אניות טיולים, הפורקות בעונה אלפי תיירים ולכן התשתית התיירותית עובדת כמו מכונה. אושואייה שוכנת לחופה של תעלת ביגל. המעבר הימי בין שני האוקיינוסים מדרום לטיירה-דל-פואגו, על שם אוניית המחקר "ביגל" (שהיא עצמה נקראה על שמו של כלב) שעברה כאן בשנת 1827. (כעשרים ק"מ מדרום מזרח למפרץ, באי נאבארינו, בהמשך ארכיפלג ארץ-האש, שוכנת העיירה פורטו ויליאמס הצ'יליאנית, הטוענת לכתר הישוב הדרומי בעולם. זו עיירה שתושביה רובם ככולם משפחות אנשי צבא צ'יליאני המשרתים באיזור. ולמעשה גם ביבשת אנטארקטיקה יש התנחלויות מקצועיות של גופי מחקר וארצות שאינן מוכרות כישובים במובן המקובל של המונח).
שלום אושואייה
יומיים לקח לי להתאושש ממכת הרפיון, הורטיגו והשכרון בהם לקיתי, השתדלתי כל הזמן לשאול את עצמי עד כמה התחושות שלי עכשיו, עונות לציפיות שהיו לי מאז אותו יום בו הכרזתי באוזני עצמי, כי אגיע מפרודו-ביי שבצפון אלסקה, לאושואייה על אופנוע. ניסיתי ברגעים של ריכוז, להכנס לראש של עצמי אז, לנקודות המבט ומחשבות שהיו לי בטרם יצאתי לדרך וניסיתי להשוותן מול המציאות התחושתית שהייתי בה עכשיו. לא שיערתי כמה הדברים שונים, אחרים, מטלטלים. גם שהגעתי לסוף הדרך שם למטה למטה, הרגשתי הכי גבוה שאפשר. הייתי כחולם. ראשית התיישבתי ושלחתי מיילים למשפחה, לחברים ולכל מי שעמד לצידי בהכנות למסע ולאורך הדרך. הרגשתי שזה רגע שכולם חיכו לו. מי בחרדה ומי בבטחון שהדרך תצלח. וכמו כל תייר מצוי, כיליתי את השעות האחרונות בחנות מזכרות הכי קיטשית וקניתי כמה שטויות קלות משקל, כמו סיכות ומדבקות. שלחתי מספר גלויות והתכוננתי לתנועה צפונה, לקטע רכיבה מנהלתי של כ- 3,000 ק"מ, (כמו המרחק בין תל-אביב לרומא) לכיוון בואנוס-איירס, ממנה אני מתכוון לקפל את המסע חזרה הביתה. מחכה לי עוד דרך ארוכה של סיכום ועיכול. בתוך תוכי המסע לא יסתיים לעולם. אבל כאן, איפה שהדרך נגמרת - ידעתי כי ההרפתקה של חציית האמריקות על אופנוע, הגיעה לקצה.
בבוקר יום ראשון השמונה בנובמבר, הוצאתי את האופנוע, המלך הממזר של המסע מחצר האכסניה ובסופת שלג שהלכה והתגברה, ארזתי הכל ויצאתי על ציר מספר 3 צפונה.
בפעם הבאה: בחזרה צפונה. סאן יוליאן שריגשה אותי. שמורת הפינגווינים בפנינסולה ואלדז. בואנוס-איירס והקיפול הביתה.
מאת: יוני ·
קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום
תגובה מאת גלי ביום 19 נוב' 2009 בשעה 21:48
מאחלת לשנינו שנדע לשמור את המסע בתוכנו כנפרד וכחלק מחיינו ונשכיל לפעמים ברגעים משהו יותר מכפיפים להרים את הראש ולנשום את האויר הצלול הזה שאתה מביא איתך מהמסע. ולחייך. אנחנו מחכות כאן ארבעתנו שתחזור משם עם הילד, יוני. עם הילד וחלומותיו.
תגובה מאת אהוד ביום 19 נוב' 2009 בשעה 22:06
ברכות להשלמת המסע.
לאורך כל הדרך עקבתי וליויתי אותך.
מכיוון שחשבתי שהמסע הוא בעיקרו מסע אישי, רוחני, פנימי, שאמנם התברר בסופו של דבר כמסע שלך אל הילד יונתן וככל הנראה פיוס עם הזכרונות שהוא מעלה, הקפדתי לא להגיב. הרגשתי, כמי שמתכנן בעצמו מסע דומה רק יותר קצר, שגם אם יש שמחה בעובדה שיש מתעניינים, המסע מצריך ריחוק וניתוק. אבל אולי אני טועה.
ריגשת אותי לאורך כל הדרך, אפשרת לי לחוות במובן מסויים חוויה מקדימה של מה שאני חולם עליו הרבה זמן, ומרגיש שכל יום שעובר מקרב אותי אל הרגע הגדול של ההגשמה.
שא ברכה.
תגובה מאת roni ביום 19 נוב' 2009 בשעה 22:55
ברכות חמות על כל רגע ששתפת אותי אותנו
ברור שהמסע מסתיים
לא ברור לי האם לגבינו זה סוף דבר
או יש המשך
אמתין לבאות
תודהההההההההההההההההההההההההההההההההה
ר ו נ י
גבעת אולגה-כפר הים
תגובה מאת חדוה זיסמן הגדי ביום 20 נוב' 2009 בשעה 0:03
יונתן הקטן, הילד המוכה מאשקלון,לאורך כל המסע ליויתי אותך בהתרגשות והתפעמות ממסעך הפנימי, אתה כל כך גדול ומרגש שאין לי מילים להביע זאת, תודה על הפתיחות שהיתה לך לשתף, העצמת אותי מאד, שמור על עצמך ושוב אלינו בשלום יוני בן שלום…………חדוה זיסמן הגדי
תגובה מאת יגיל שוהם ביום 20 נוב' 2009 בשעה 2:05
מברוק סניור יוני
מברוק וסחטיין.
יגיל
תגובה מאת אייל ג ביום 20 נוב' 2009 בשעה 5:15
יוני,
רק רציתי לומר לך תודה רבה על 6 חודשים נפלאים!
תודה!
אייל
תגובה מאת דודי אגמון ביום 20 נוב' 2009 בשעה 5:35
הי יוני
דבקות במטרה, תיכנון למופת וחוויה מרגשת גם לאלו שקראו וליוו אותך וירטואלית נהנינו.
ישר כוח כבוד לרוכב הישראלי דרך צלחה הביתה
אסתי ודודי
תגובה מאת Rafi Francke ביום 20 נוב' 2009 בשעה 5:45
Shalom Yoni
Heidi and I like to congratulate NOT only you, but also your loving and supporting family, without their support it would have been tough to achieve the task that you all took.
Let us share with you a little of our inside life. Whenever we are on a vacation or challenged activity in our life we must plan our next challenge before the first is over with. You still have time!!!!!
Kol Hakavod
Heidi and Rafi
Camarillo California.
תגובה מאת יוסי ביום 20 נוב' 2009 בשעה 10:25
מnעטים האנשים שגרמו לי להזיל דמעות יוני…
דתודה על הבלוג הנפלא הזה,הסיפור הנפלא הזה והכתיבה הנפלאה הזאת
ששוב הביתה בשלום
cיוסי
תגובה מאת לאה אינגבר ביום 20 נוב' 2009 בשעה 10:31
יוני
עשית זאת ובגדול!!! כל הכבוד!!! יש חלומות המתגשמים - והוכחת זאת! לנו המתרשמים מהבלוג העברת רשמיים מדהימים ומרתקים, חויות, סיפורים, צבע והכל במסע מפרך אחד ומיוחד, וגם אנחנו נרים היום כוסית לחיים ושוקולד, לכבודך בעיקר וגם לכבוד מי שתמכו בך מאחור.
בידידות האינגברים
תגובה מאת יאיר חסיד ביום 20 נוב' 2009 בשעה 12:04
הי בחור, עשית זאת, מזל טוב!!!(אמר, דונאלד החבר)
יוני, המשפט הפשוט הזה הדהד לי בראש,לקראת הסוף
מזה זמן די רב.
יוני, כזר מזדמן, שנקלע למסעך לגמרי באקראי,(זה התחיל בקיטו)
הצלחת לסחוף ולרגש, ברמות קשות.
והיום, למקרא השורות האחרונות, ראיתי לפתע מטושטש,אלו היו הדמעות…
בשקט בשקט, אתה יכול לזקוף לזכותך, את היומרה העצומה שהתגשמה,
את הצילומים הבלתי נשכחים, ואת הכתיבה שהמיסה לבבות.
אל הקצה המתוק הגעת! ואני מבסוט עד הגג שהייתי שם איתך! יאיר.
תגובה מאת יוני ביום 20 נוב' 2009 בשעה 12:25
יוני
אין לך מושג עד כמה אני שמח בשבילך!!
אני עוקב אחריך שבועיים מאז התחלת את המסע. פעם כפעיל ומגיב, ופעם כנסתר, כקורא בלבד. אך לאורך כל המסע הדהמת אותי מכתיבתך המהנה והקולחת. נהנתי כ"כ לקרוא את הפוסטים שלך, ותאמין או לא, חיכיתי כל שבוע כל השבוע ליום שישי כדי לקרא את הפוסט החדש.
אין ספק שבהגשמתך את חלום חייך רכבו איתך מאות אלפי קוראים שהיו שותפים סמויים למסעך ונהנו ממנו לא פחות ממך.
המסלול נגמר, אך המסע טרם הסתיים, במיוחד זה הפנימי.
בתור הישראלי הראשון (ככל הידוע לי) שעשה את המסלול הזה מחופי האוקינוס הארקטי ועד ארץ האש הינך מהווה כסמל ודוגמא לכל ישראלי באשר הוא והוחכה לכך שאיננו נופלים משום עם אחר.
אשמח מאד אם תכתוב ספר מלא על מסעך המדהים. ספר שיאיר את פני קוראיו ויצית אד דימיונם של צעירי הארץ.
האמת, כל מה שאוסיף עוד על קודמי בתגובות רק יקלקל, ועל כן אני מצטרף אליהם ולכל מה שכתבו.
ישר כח מזל טוב!
יוני.
תגובה מאת אהרון אש ביום 20 נוב' 2009 בשעה 13:18
יוני,
הייתי אתך לאורך כל הדרך, חיכיתי כל שבוע לפוסט חדש והתעצבנתי כשבושש להגיע. עד כה, חייתי את החלום שלי דרך התמששות החלום שלך ואפילו התחלתי לתכנן…. יש לי עוד כמה שנים.
האסימון רק נפל כש"פגשת" את יוני הקטן. כל כך הרבה מאיתנו סוחבים על הכתפיים משאות מהילדות שאי אפשר למראית עין להפטר מהם. אתה הצלחת (אני מקווה) ובמשפט אחד, התחברת לכל כך הרבה מאיתנו. מבחינתי אתה השראה למה שהעתיד מכיל ללא שום קשר למה שהעבר כבר סיפק.
ההזדמנויות להשפיע לטובה על חיי אחרים נדירה בימינו הטרופים והחומרניים. למרות שכניראה לא היתה זאת מטרתך, כל התגובות מראות שההשפעה שלך על קוראיך היתה רק כזאת, ואם יש לי קנאה אמיתית לך, אז זה רק בגלל זה.
בהצלחה לעתיד, לך ולכל הקרובים לך.
מהאופנוען המתחיל - לונדון, אנגליה
תגובה מאת ירון פיק DL650 ביום 20 נוב' 2009 בשעה 14:59
יוני היקר,
עשית את זה ובגדול, הצלחת !!!
כח רצון ללא חת, תכנון מדויק ומחקר מעמיק,
ביצוע מושלם עם אין סוף חוויות,תמונות ומזכרות,
הרווח הגדול שלך, הוא זה ששיתפת אותנו בכל מגוון חוויותך,
הרחבת את משפחתך, אוהדיך והמקשיבים לך, אתה סמכות עם קבלות,
אנחנו שותפים ותומכים בך לכל אורך הדרך הארוכה שלך,
מפרגן לך לכל אורך הדרך ומכל הלב,
המשך בדרכך הבטוחה הביתה , 4 נשים אוהבות מחכות לך שם, נחיתה רכה!
תן בגז,
ירון פיק
זכרון יעקב
תגובה מאת ניצן שטיינמן ביום 20 נוב' 2009 בשעה 16:11
יוני ברכות ברכות ברכות. אין לי מילים באמת .הבנתי כמה אישי המסע .תודה על האפשרות לקרוא וללמוד מתיאוריך ומהצילומים … נתת גם לי משהו ,אפילו מבלי להתכון .תודה ,הייה שלום
ניצן
תגובה מאת ליאור ביום 20 נוב' 2009 בשעה 18:19
יוני היקר .
האמת היא שקצת קשה לי להחליט מהיכן להחליט .
לא יודע אם שמת לב אבל ישבתי מאחריך על המושב כל הדרך . לקחת אותי איתך
לקצה וחזרה . אני עוקב מהיום הראשון , מעולם לא כתבתי תגובה לאףףףף אחד מהפוסטים שלך ובכלל .
כבר הודעתי לאישתי שבגיל חמישים אני יוצא למסע ( כרגע עם שלושה ילדים קטנים זו בעיה )התחילה הספירה לאחור עוד שתיים עשרה שנה למייאק .
כמו רבים וטובים אני מניח שהפוסט הזה עבר בעיניים דומעות ובלב מלא גאווה .
יוני ידידי (ברור לא ?) אתה
מלך!
קבל חיבוק
תגובה מאת אלדד גפני ביום 20 נוב' 2009 בשעה 19:19
יוני,
וואו, אין לי מילים. ליוויתי אותך לאורך כל המסע דרך הסיפורים שלך, הרגשתי כאילו אני שם חווה את החוויה איתך ולצידך.
לא ניתן לתאר זאת יותר טוב ממה שתיארת.
הלוואי ויגיע יום, אאזור אומץ ואצא למסע דומה…
חזרה נעימה לישראל ודרך צלחה
מי ייתן ותגשים תמיד ת כל חלומותיך
אלדד גפני
תגובה מאת עופר ביום 20 נוב' 2009 בשעה 19:23
הי יוני
כמו שנאמר במסע אכן משפט חכם ביותר "עכשיו אנחנו רק פותחים אותו"…
נגמר מסע אחד אבל מתחיל המסע הפנימי שלא ייגמר…
עקבתי בבלוג וגם ברדיו - ועכשיו אני מתמלא עצבות ושימחה - עצבות
כי הגעת ונגמר ויש מין תחושה כזאת של ריקנות ומה הלאה
שימחה
כי אתה בחתיכה אחת והגשמת את התוכנית שלך במלואה ,כל התיכנונים וההכנות
עלו יפה
ועוד שימחה
על כך שאתה מתחיל בדרך הביתה ואני (כמו שכבר כתבתי כאן בעבר…)מחכה לספר שבוא יבוא..
כתיבה מהנה וסוחפת מלאת רגש עם הרבה רגישות לניואנסים של המסע וכל מרכיביו.
לדעתי יצרת עברית חדשה של מסעות…וזה חייב להופיע בכתובים.
ממשיך לעקוב ומלא תודה שאתה נותן לנו להיות שותפים למסע מהכורסה והמחשב במסע הפיזי והנפשי שעובר עליך…תודה
ויה קון דיוס
עופר
תגובה מאת ערן ביום 20 נוב' 2009 בשעה 21:05
יוני אנחנו מתרגשים ושולחים חיבוק
ערן וסינדי
תגובה מאת יהודה רביב ביום 21 נוב' 2009 בשעה 1:01
שלום יוני, שבת שלום,
ראשית, המון מחמאות על הצילום בפוסט הקודם (על צללים ועיוורון). זהו אחד מהטובים אם לא הטוב ביותר (מאז גלי חזרה,,, סתם,,,) שראיתי בבלוג. הצלום התחבר לי לדרך, למסע, למסע אישי, לסוף העולם, לצללים ומה שמאחוריהם, לרוחות העזות בחלקי הדרך האחרונים, הן הרוחות הפיזיות והן אלו שסוף סוף פרצו ממעמקי נשמתך,,, לנופי סוף עולם שציירת במקלדת בפוסטים האחרונים,,, לשני הגלגלים (פשוטו כמשמעו) אשר לקחו אותך אל זה הסוף,,, וכמובן לכל אותם "גלגלים" אשר הזיזו אותך מאשקלון עד אושואייה. פשוט צילום טוב מאד!!!! היה גאה!
אין לי אלא לחזור על דברים שנאמרו ע"י אלו שכבר הגיבו לפני, גם אצלי שק הדמעות התמלא והתחיל להזיל טיפות, ובעצם, נדמה כי ברגע שפתחת שסתום אחד נפתחו עוד הרבה נוספים אצל "ששת קורא הנאמנים". נגעת עמוק אצלך: חדרת לתוכנו. נכנסת לנו ל"בפנים" משמעו לא תצא משם עוד הרבה זמן, אם בכלל.
פתאום אני קורא "תגובה"? מגלי ואני ממש מאושר בשבילך שאחרי כ"כ הרבה שנים של נשואין יש בית לחזור אליו, בית במלוא המשמעות שלו.
שמחתי לקרוא עוד טיפונת אינפורמציה על אלו שנקראו בדרכך, על איך למרות הקושי, הזמן הארוך והגעגועים, פתאום, כאשר הסוף הופך להיות סוף סוף מוחשי, מתעורר הדחף לדחוק מעט את הקץ,,, "רק עוד רגע אמא, רק עוד רגע קט",,,
בתור אחד שמתכנן להגיע לאושואייה כבר הרבה זמן, נתתה לי המון כוח להחליט שזהו, עושים את זה עכשיו (רק מסע קצר יותר, בשנה שנתיים הבאות), בגלגול הזה, חס וחלילה בגלגול הבא,,, אבל גם המון פחד; מזג האוויר, הקור, השלג, הדרכים,,, ואולי זה בכל לא רע שהפחד ילווה אותי,,, הנה, בן לוויה אחד כבר הרווחתי.
אני רוצה לבקש ממך, עכשיו כאשר "המשימה הושלמה", לרכב במשנה זהירות (איזו אמא פולניה,,,) את המעט (3000 ק"מ, זה מעט? תלוי מאיפה באים,,) שנשאר, כי בעצם, ביננו, הסתייים לו רק פרק נוסף אחד, ישנם עוד הרבה בדרך, ואולי החשוב מכל, יש מי שמחכה לך. זו אולי המתנה החשובה והגדולה ביותר שקנית במסע זה.
סע בזהירות יוני, סע לאט, וחזור מהר!!!
נב.
פיקנטי: כבר 15 שנה אני מקליד רק באנגלית (עב' מול חו"ל 99%). שעות עברו עד שהצלחתי להקליד את התגובה הראשונה לבלוג שלך. סיוט למצוא כל אות ואות!! לא שעכשיו זה טס עיוור אך לפחות זה זז,,, תודה!!!
אופפפפסססס,,, מתי ערב שקופיות???
תגובה מאת Avner Levona ( Toronto) ביום 21 נוב' 2009 בשעה 2:00
Atzuv Aval Sameach !
Nesia tova behazara.
and thank you for writing this amazing blog, I will sure miss reading it….not yet I hope.
I'll tune in for the next round
Avner Canada !
תגובה מאת סולי ארנסטי קנדה ביום 21 נוב' 2009 בשעה 3:58
כמו כולם כאן למעלה עצב ושמחה התרגשו להם יחד ,עצוב כי הסתיימה הדרך(עוד מעט)ואין יותר למה לחכות ,לבלוג שליוני לקרוא מידי כמה ימים ,מה קרה מה היה ,לצפות בתמונות הנהדרות שמצליחות להמחיש את המציאות .שמחה כי הסתיימה הדרך הגעת בשלום ואתה שלם (המשך כך עד הסוף!!!).
נסיעה בטוחה וטיסה נעימה בדרך לארץ לבית.
רק שרלה קטנה ,מכיוון שהאופנוע אמרקאי מה אתה עושה איתו בסוך הדרך?
מקווים שלאחר מנוחה קצרה תצא למסע מעניין נוסף או לפחות תשמור על הבלוג הזה.
אני בטוח כבר מתכנן את המסע הזה לעתיד הקרוב רחוק.
סולי
קנדה
תגובה מאת מירית ביום 21 נוב' 2009 בשעה 8:45
יוני,
השעה טובה!!! היה לי ענוג לעקוב אחר המסע המדהים הזה שלך.
התחברתי לכל רגע ורגע וחכיתי כל שבוע להתעדכן, לקרוא על מקומות מוכרים וכאלו שעוד אבקר בעתיד.
דרך צלחה לבואנוס איירס
מקווה לקרוא על מסעות נוספים שלך בעתיד
מירית
תגובה מאת עופר טל ביום 21 נוב' 2009 בשעה 10:14
יוני,כל-הכבוד!!שיחקת אותה בן אדם.מאוד אהבתי לקרוא אותך,גם אותי ריגש לעקוב אחר המסע שלך,תודה על הכל ו…השארת אותי קצת מתוסכל(גם אני רוצה)מי יודע אוליי יום אחד.מעופר ירושלים.
תגובה מאת ערן שפיצר ביום 21 נוב' 2009 בשעה 11:58
נקודת סיום, הקצה של הסוף וזה לא רק החודשים בדרכים לחשבון צריך להוסיף
התכוונות של כמה? חמש שנים? שבע? וכל עבודת החקר ויצירת הקשרים ואיסוף
מידע ועיבודו ואימון ותרגול והכנת תשתיות משפחתיות וכלכליות זה פרויקט
בסדר גודל חטיבתי והכול לבד עם ההצלחות, החרדות, העמימות וחוסר הוודאות.
נשארו לך כמה אלפי ק"מ עד הסיום, מעין קטע מנהלתי - קח אותו קל והישמר
מירידת בערנות.
הרצון לגמול לך על המאמץ הלא יאמן של לכתוב, לצלם, לערוך ולשורר את הדרך
מאחד לא מעט אנשים - ספר לנו מתי אתה חוזר - טיסה מס', שעת נחיתה וכאלה
פרטים ואולי תתארגן ספונטנית שיירה של נגיד - 400 אופנועים.. - שתלווה אותך
הביתה - יעני שותפים ל20 הק"מ האחרונים..
תגובה מאת דני ביום 21 נוב' 2009 בשעה 12:22
ואאוו….
זאת ההבעה הראשונה העולה לי כשאני קורא את הפוסט הזה שלך.
מדהים להסתכל אחורה ולראות את הנופים, האנשים וההרפתקאות שעברת.
במהלך כל המסע הזה דרומה תמיד עיניין אותי איך תיהיה ההרגשה
כשתגיע לסוף העולם… יוני, ריגשת אותי!
הצלחת להעלות לי רגשות שחוויתי כשהייתי בנק' הדרומית ביותר
בניו זילנד (שאני ממש ממליץ עליה כיעד למסע וטיול) - דמעות של אושר.
כבר ישבתי לאישתי על הראש שאני רוצה לחזור לשם לאיזה טיולי קראוונים..
אני מודה לך על השיתוף, הגילוי ועל מתן הפתח להצטרף אלייך
במסע המדהים הזה! תענוג אדיר היה לחכות לפוסט שלך בכל שבוע
ולנבור בכל אלפי התמונות שהעלת לפיקסה!
תודה תודה תודה!
דני, חדרה.
תגובה מאת אבי פלדמן ביום 21 נוב' 2009 בשעה 14:52
יוני
כל המילים כבר נאמרו,אבל אתה האיש, שיכולתה להם….
כל הכבוד !!!!!.
עד החלום הבא.
אבי.פ
תגובה מאת טלון ביום 21 נוב' 2009 בשעה 15:09
אבא אהוב ומושלם
אין כמוך
תגובה מאת צור מוסרי ביום 21 נוב' 2009 בשעה 16:07
יוני כול הזמן קראתי את המסע שלך, פעם ראשונה שאני מגיב כול הכבוד על המסע המדהים ותודה רבה ששיתפת אותנו. שבוע טוב
תגובה מאת נחום כנר ביום 21 נוב' 2009 בשעה 16:28
יוני…שלום ענק !!!!
התרגשתי מאד תוך כדי קריאת השורות המבשרות את הגעתך ליעד
הסופי של המסע הנוככי: סוף העולם ! …ימינה או שמאלה…
אך לא סוף הדרך. רוחב האופנוע כרוחב-שביל. אכן כמיטיבי- לכת
על שביל צר וברוחב לב עברת מרחבים אדירים תוך דיאלוג פנימי
עם עצמך ובשתוף אנשים דרך הבלוג שלך,והרדיו… סיפרת על
האנשים,על הצמחים ,הבטים רחבים היסטוריים-פוליטיים…
ההומור…(מישהו מדבר כאן עברית?!!!!…במעבר גבול בצפון
אמריקה…)…
התרגלתי יוני, להקשיב למילים,לראות את התמונות,לעקוב
בדריכות אחר תנועותיך במרחבים המסוכנים של אמריקה הדרומית.
תודה ענקית ששיתפת את מחשבותיך וידיעותיך .
מזל שכדור הארץ-עגול ! הגשמת חלום וזרעת כמה רעיונות
לעתיד.שוב, תודה! …והמשך דרך צלחה הביתה, בבית ובאשר
תעשה !
בסמפתיה גדולה, נחום כ., קיבוץ שובל
תגובה מאת פולניות ביום 21 נוב' 2009 בשעה 17:09
יוני יקר,
נו טוב, הגיע הקץ לדאגותינו, דמעותינו והלילות ללא שינה . עקבנו אחריך
כמו שרק פולניות יודעות ולא תאמין ,נהנינו עד מאוד.
נשאלת כעת שאלת מיליון הדולר : למי נדאג עכשיו בעוצמות כאלה?
ועכשיו ברצינות, אנחנו מה זה גאות בך, ומאחלות לך רק טוב בחיים.
הפולניות
תגובה מאת דורון שטרן ביום 21 נוב' 2009 בשעה 17:29
יוני
גם בעיני עלו דמעות. שא ברכה. סע בזהירות הביתה. מחכים לך!
מזל טוב!!!!
תגובה מאת זיוית ביום 21 נוב' 2009 בשעה 18:46
יוני'לה
חלומות נגמרים אך לא מסתיימים
חיבוק ונשיקה
להתראות בחנוכה
אודי וזיוית
תגובה מאת עזי בצר ביום 21 נוב' 2009 בשעה 20:48
היי יוני
הייתי אתך מהיום הראשון ולאורך כל הדרך.
התרגשתי מהמראות ששלחת ומהסיפורים שכתבת והרגשתי כל הזמן כאילו אני גם שם על האופנוע בתור מלווה בלתי נראה.
עכשיו כשהכל הסתיים גם דמעתי אתך בהתרגשות של ההגעה לסוף המסע .
חצי שנה של כיף הסתיימה וחבל שדברים טובים כרגיל נגמרים.
היה שלום ותבורך על הכל.
עזי
תגובה מאת ישי ביום 21 נוב' 2009 בשעה 20:57
יוני היקר!
כנראה שלהוסיף עוד על הנאמר כבר ממש לא צריך… ובכל זאת..
עוקב אחריך כבר חודשים , כשבפנים, עמוק, צובטת איזו התרגשות עמומה.
כאילו אני איתך על האוכף..פשוט לקחת אותי איתך..
תודה רבה .!!!
נסיעה טובה וזהירה, בחזרה הביתה.
ישי.
תגובה מאת ישי רוזנצויג ביום 21 נוב' 2009 בשעה 21:48
שלום יוני,
עעקבתי מרחוק בנוסטלגיה מהולה בקנאה עזה במסעך - מסע שכמוהו התחלתי לפני 13 שנה (וסיימתי לפני 10.5 …). כמעט כל מקום, וחוויות רבות שהנתקלת - אני מכיר ומוקיר באופן אישי. לא הגבתי במהלכו- כי אני מאמין שכל אחד צריך לחוות את ההמסע לעצמו.
בסה"כ - חחוויה ענקית - שתגרום לך קרוב לוודאי לרצות עוד מזה.
:
בבכל אופן - עכשיו כשאתה כבר בדרך צפונה - המלצונת קטנה: תנסה ללעצור באזול
(AZUL) - מעט דרומית לבואנוס איירס - יש שם (עדיין - אני מקווה) ממועדון אופנוענים וחברה נהדרים שיארחו ויהנו אותך - רגע לפני שתעזוב:
LA POSTA DEL VIAJERO EN MOTO, Mendoza 68, Azul5
וזה האתר שלהם:
http://www.laposta-azul.com/what_is_la_posta.htm
העיירה חחמודה ומנומנמת- בנוסח של "נתניה של שנות ה"60).
י ישי
תגובה מאת ישי רוזנצויג ביום 21 נוב' 2009 בשעה 22:08
הכתובת צ"ל :
Mendoza 685
תגובה מאת רות ביום 21 נוב' 2009 בשעה 23:21
הי יוני יקר.
אמר מי שאמר (אולי בן-גוריון?)
שרק החולמים הגדולים יוצרים את המציאות שלהם.
תודה על כל שניה של קריאה ושותפות.
יש אנשים נפלאים.
חיבוק גדול וכל טוב לך.
תודה רבה
רות גור
תגובה מאת אבי אלוני ביום 22 נוב' 2009 בשעה 0:20
שלום יוני
בזכות הקישור שעומר הוסיף, האזנתי לקונצ'רטו של מוצרט בזמן שקראתי את הפוסט האחרון.
רציתי לומר לך תודה על ששיתפת אותי (ואת כל העוקבים) במסע.
חותם על כל שאמרו קודמי.
שמור על עצמך בדרך חזרה,
כל-טוב,
אבי אלוני
תגובה מאת שמחון דוקטורי ביום 22 נוב' 2009 בשעה 9:05
יוני ,
כ ל ה כ ב ו ד !!!!!
תודה על ששיתפת אותנו במסע הזה, אני למדתי המון ממך, גם אם אף פעם לא ראיתי אותך, מרגיש כאילו אני מכיר אותך שנים. בזכות יכולת התיאור והכתיבה שלך הצלחת לרגש אותי פעם אחר פעם.
שוב, המון תודה ובהצלחה בדרך חזרה.
שמחון דוקטורי,
גן יבנה.
תגובה מאת ש.ע. ביום 22 נוב' 2009 בשעה 10:31
ברכות.
מאוד מתרגש איתך. כיף לעקוב אחר המסע.
נהניתי לעקוב אחר המסע מדי יום.
כיף לך.
בהצלחה.
תגובה מאת חסון שיפמן רבקה ביום 22 נוב' 2009 בשעה 14:52
מניסיון פרטי שלי למדתי שאפשר לפרוס כנפיים ולעוף.
איזה כייף,צריך להחליט ,והופס זה קורה.
תגובה מאת אילאיל ביום 22 נוב' 2009 בשעה 15:56
אבא שלי,
אני גאה בך, ואוהבת אותך מאוד.
הבת הכי נמוכה,
אילאיל
תגובה מאת עומר לוי ביום 22 נוב' 2009 בשעה 23:42
fin del mundo!
אחחחח יוני, שמחתי להיות לצידך באופן וירטואלי - כלומר, היה לי העונג והכבוד להיות לך לעזר - ותודה, כי דרך המסע שלך למדתי גם כמה דברים על עצמי.
תגובה מאת א. ל. ביום 23 נוב' 2009 בשעה 1:37
איחולים
וברכות
ותודות
לנוסע הרוכב והכותב
אבל כבר אמר החכם למנצחים החוזרים מן הקרב
ניצחתם במלחמה הקטנה
עתה לפניכם המלחמה הגדולה (חוה"ל)
הצלחת, בלי עין הרע, לחבר מאלסקה לאושאיה, עשרות אלפי קילומטר, על שני גלגלים
עתה לפניך להגיע לנשוק את מעל למקום, את מעל המרחקים
בהצלחה
תגובה מאת מור ינאי ביום 23 נוב' 2009 בשעה 11:32
היי…
עשית את זה… אני זוכרת את כל הפחדים והחששות לפני שיצאת…כל ה"מה אם", שמשתקים את הרצון לחיות באמת, לחוות באמת.
אז מחכים לך עם שיגרת החיים החנוכית לשמוע חוויות ויותר מכך על החלומות הבאים.
מור
תגובה מאת itsik brasil ביום 23 נוב' 2009 בשעה 13:17
sahtein !!!! tislam!!!!!!
the feeling that you described when arriving to usuhaia i felt the same when i arrived their with the moto,
all the best and take care with the WIND on your way back,
itsik-brasil
תגובה מאת תמרון ביום 23 נוב' 2009 בשעה 16:41
אבא שלי
מחכים לשובך
אין ספק שאתה הכי מגניב שיש
נשיקות וחיבוקימים
תגובה מאת אור וליאור ביום 23 נוב' 2009 בשעה 17:03
יוני יוני, הפוסט הזה יותר מכולם
אז עדיין מצפים לביקור פתע אבל לא משלים את עצמינו, חזור הביתה הישר לחג האורות, ויש הרבה
אוהבים גם מניו יורק, שהשנה הרבה פחות קרירה בזמן הזה של העונה
תגובה מאת גיל בלום ביום 23 נוב' 2009 בשעה 19:18
שלום,
אני לא הגבתי עד לרגע זה אבל אני עוקב אחרי סיפור המסע שלך מהרגע הראשון, עוד איי שם בקליפורניה.
במידה רבה אני מרגיש שנתת לי הזדמנות לראות עולם ממקום מושבי במעבדה לחקר סרטן בניו-יורק (הייתי חייב להשוויץ, אני עושה דוקטרט בכימיה-ביולוגית).
אני באמת מתרגש בשבילך, וגם קצת מקנא באומץ הלב שלך, ללכת ולהגשים חלום.
גם אני מגשים חלום, וגם לי יש עוד דרך ארוכה (אמנם קצת פחות מרגשת אבל בכל זאת) ועזרת לי להאמין שהכל באמת אפשרי. שגם בנאדם באמצע החיים (למרות שנראה לי שאתה צעיר מגילך) יכול עדיין להגשים דברים, לצאת מהשיגרה, לצאת מהקופסא ולהשיג משהו.
תודה רבה לך על המסע המדהים הזה, ועל כל ההרפתקאות שבדרך, אולי יום אחד אקח גם אני את הזמן ואלך לחקור את העולם (לאו דווקא על אופנוע, אם זה בסדר איתך).
בהצלחה בהמשך,
גיל
נ.ב: אני מצפה בקוצר רוח לפרקי המשך, נגיד אפריקה חוף לחוף על אופנוע, או משהו כזה
תגובה מאת מוסי ביום 23 נוב' 2009 בשעה 19:56
"והוא בכלל לא ידע שהוא כזה". הו יוני.
והתגובות זורמות וזורמות. ומסתבר שששת קוראי הנאמנים התרבו בינתים.
והסופרלטיבים בטח מביכים קצת. אני רואה אותך מביט לצדדים ולאחור בשאלה:
? are you talking to me
אבל הפרגון של כל האנשים שנגעת בהם גם מצביע על משהו שכל הזמן עמוק בפנים
ידעת על קיומו.
ועכשיו מכיון שאתה הולך להיות סלבריטי, אפשר 2 כרטיסים לתכנית הסיום של
האח הגדול..
שלך,
מוסי
תגובה מאת Nim ביום 24 נוב' 2009 בשעה 22:29
Yoni,
I followed your journey from the very beginning–absolutely amazing!!! Good luck with everything and have a safe trip home.
Nim,
San Antonio, Texas
תגובה מאת משה קול ביום 25 נוב' 2009 בשעה 12:49
מאחר וכולם כתבו הכל אני רק אומר לך תודה על התאורים המרתקים
צד אחד אני שמח על חזרתך הביתה ומצד שני חבל שהסיפורים נסתיימו.
תגובה מאת שלמה שטרן ביום 25 נוב' 2009 בשעה 20:16
תודה.
תודה על התענוג שגרמת לי בקריאה
תודה על חלומות
ותודה שהשקעת כה רבות כדי להביא לנו את המראות והתחושות בצורה בלתי אמצעית
יש עוד חלומות להגשים. סוף, הוא תמיד התחלה של משהו אחר.
בהצלחה - שלמה
תגובה מאת שלמה שטרן ביום 25 נוב' 2009 בשעה 20:16
תודה.
תודה על התענוג שגרמת לי בקריאה
תודה על חלומות
ותודה שהשקעת כה רבות כדי להביא לנו את המראות והתחושות בצורה אמיתית
יש עוד חלומות להגשים. סוף, הוא תמיד התחלה של משהו אחר.
בהצלחה - שלמה
תגובה מאת אסי מילר ביום 25 נוב' 2009 בשעה 21:29
אין מילים .. פשוט אין מילים .. תענוג צרוף היה לעקוב אחרי המסע הזה .. יום יבוא ( ולא רחוק) ונעשה גם ..
תשמור על עצמך בדרך חזרה
אסי
תגובה מאת אילון ביום 25 נוב' 2009 בשעה 22:32
יוני,
מדהים ומרגש לקרוא שהגעת ליעדך אחרי מסע כה ארוך!
עקבתי אחריו מהמודעה בה חיפשת ספונסרים, ועכשיו זה מרגיש כאילו סיימתי ספר טוב, ואני צועק: מה עכשיו?!?!
תהנה מארגנטינה, ארץ מדהימה. רק חזרתי ממנה לפני שבוע, ואיך שנחתתי רציתי לחזור..
אם תגיע לבאונוס איירס, תצלם הרבה, אבל תיזהר מהנהגים שם.. הם דיי משוגעים.
אילון.
תגובה מאת אורי בר ביום 26 נוב' 2009 בשעה 0:04
היי יוני..
הייתי איתך שארזת את החבילה, זה נראה כאילו זה היה אתמול, ליוותי אתך בהרבה טורים עם הזדהות וקנאה עמוקה, למרות שלא כתבתי הרבה, אחוות האופנועים נמצאת עמוק בעצמות ובורידים.
אולי כאן זה נגמר בשבילך, אבל לדעתי יש הרבה כלים שספגת שם, שימשיכו איתך מסע מיוחד אחר מכאן ואילך.
וככה על הדרך, אם אתה עדיין באושאוייה, תביא איזה אבן קטנה… אני מבטיח בשלב כזה או אחר, להחזיר אותה למקומה..
שמור על עצמך עוד קצת, ותן בגז מכל הלב…
אורי
תגובה מאת יונתן הקטן(לפחות לפי גלי) ביום 26 נוב' 2009 בשעה 11:58
יונילה,
מדהים כמה קשה לי להוריד את המחשבות לכתב,בזמן שאתה משייט לך בצורה הכי ציורית שיש,שבהחלט מאפיינת אןתך,וסוחף את כולם לתוך החוויה האינטימית שלך.
אני יושב פה במרפסת בהוואי,11 בלילה,גשם בחוץ,האויר הכי צח ומרענן שיכול להיות נושב לו,והדבר היחיד ששומעים ברקע זה שבירת הגלים…אז שניה לפני שאני הולך לישון,רציתי להגיד מברוק,על המסע לכל עומקו,בחירת הדרך והגשמת החלומות/חיים.
היה כיף גדול להיות שותף בחוויה!
ד"ש חם לכולם בבית,
יונתן
תגובה מאת ziv ביום 19 דצמ' 2009 בשעה 14:06
where r u now ?please tell us how you finushed,what did u do with the bike etc,thank u ziv