- הרפתקה דוט קום - http://www.harpatka.com -

תאונה והיחלצות – ערן, גלעד ועמיר בבאחה

משהו על ערך הרעוּת

וגם על התהפכות, מעוף והתעופפות. על נחיתה ותובנות.

צילום: עמיר פורת

הרהורים על (משככי) כאבים

אם הייתי זורק לכם כמה אנקדוטות הזויות אפשריות מההרפתקה האחרונה על איזו הייתם מהמרים כאמיתית:

א) לטובת חציית באחה קליפורניה קניתי צמיגי שטח מיוחדים בארה״ב אותם סחבה לבדה אשתי קרן בחודש החמישי להריונה.

ב) ההרפתקה הסתיימה (או התחילה) ביום הראשון של הטיול ולאחר 150 ק״מ בלבד של רכיבה בעקבות התהפכות שלי בלב המדבר.

ג) נתקענו במדבר בלילה בטמפרטורה של 3 מעלות מתחת לאפס, כאשר מסביבנו מסתובבים פומות ותנים רעבים

ד) הפוסט הזה נכתב אות אות ביד השמאלית (החלשה והבריאה) שלי.

נו, אז מה הניחוש שלכם…? תחשבו טוב…

ניחשתם יפה – כל התשובות נכונות!


צילום: עמיר פורת

למי שמעוניין להיזכר כיצד נולד לו הטיול בבאחה קליפורניה, מוזמן לחזור ולקרוא את הפוסט על ההרפתקה האחרונה בערוצי הנחושת (יוני קישור בבקשה) [1].

ערן וגלעד בקופר קניון – יולי 2011

גלעד ואני הקדמנו למסע חודשיים של הכנות קדחתניות, איסוף חומר, שיחות וועידה עם אנשי קשר בעולם, רכישת ציוד ייעודי כמו הצמיגים TKC-80 [2] מפות ייעודיות לשבילים, לימוד האזור, טיפול ייסודי לאופנוע ועוד. שלחנו את האופנועים ממקסיקו סיטי [3] (בה אנו שוהים עם משפחותינו במסגרת עבודה) על ידי חברת משלוחים לטיחואנה [4] וטסנו לשם בעקבותיהם. התכנית היתה לחזור משם ברכיבה ולנצל בצורה המיטבית את מעט הזמן שעמד לרשותנו -בקיצור הרבה לוגיסטיקה, חשיבה והוצאות כספיות לא מבוטלות.

אבל בעיקר היתה שם הרבה תשוקה, ציפייה, בישול חלום שהולך להתממש.

וכל זה התרסק (תרתי משמע), ביום הרכיבה הראשון ומיידית השפיע על הסביבה הקרובה והרחוקה – המשפחה המודאגת, גלעד שגם לו נהרס המסע, בקיצור; נזק סביבתי.

התוכנית

התוכנית היתה (הסימונים הירוקים במפה) להתחיל בצפון הבאחה, גבול מקסיקו ארה"ב ועשות את כל הדרך חזרה למקסיקו-סיטי. טסנו מוקדם בבוקר לטיחואנה. האופנועים כבר חיכו לנו שם. מוקד העניין היה חצייה של באחה קליפורניה [5] (קליפורניה התחתית), לשון יבשה, המתחילה בגבול של מקסיקו עם מדינה קליפורניה בצפון ויורד דרומה,הייחודי הוא שזהו מדבר שמשני צדדיו יש ים: בצד המזרחי ים קורטז ( גולפו דה קליפורניה) צד שבאופן כללי חם יותר מבחינת אקלים וגם הים חם יותר, ובצד המערבי האוקיינוס השקט. באחה קליפורניה למעשה מחולקת לשתי מדינות בתוך הרפובליקה המקסיקנית (צפון ודרום) והשטח הכולל שלה הוא כ-140,000 ק״מ מרובעים (בערך פי 6.5 משטחה של ישראל).

באחה קליפורניה ידועה בנוף מדברי מגוון, אזורים הרריים שמגיעים עד גובה של 3,100 מטר, לצד חופים בתוליים המזכירים קצת את סיני. עיירות נופש לאמריקאים ובעיקר מרחבים עצומים בשטח ובכבישים שהופכים את הרכיבה לחוויה אדירה. באחה קליפורניה גם ידועה בעושר עצום של מיני חיות וצומח ייחודיים. בין השאר ניתן לראות שם את הקקטוס הגדול בעולם [6] ואת הלוויתן האפור הגדול בעולם [7]. העונה שבה שוהים הלווייתנים במימי באחה קליפורניה היא בין אמצע דצמבר לאמצע אפריל כאשר בשיא ניתן לראות אלפי לווייתנים והמלטות!

העונה עכשיו היא קרה ויבשה יותר, אולם ככל שיורדים דרומה, ניתן גם להנות ממזג אוויר יפה וככל שהולכים צפונה לתוך ההרים, ניתן אפילו להיתקל בשלג.

המסלול הכללי המתוכנן היה: גלעד (ב.מ.ו ג׳י אס 1200 [8]) ועבדכם הנאמן (ב.מ.ו ג׳י אס 1200 אדוונצ׳ר [9]) יצאנו מטיחואנה בשעת צהריים מוקדמת מזרחה לעיירה טקטה, שם פגשנו את עמיר [10](ב.מ.ו ג׳י אס 800 [11]). משם יצאנו מזרחה, עד לכניסה לשביל קומפדרה שהולך דרומה עד לכביש 3. משם ירידה דרום מזרח עד וואיה דה לה טרינידד ושוב ירידה לשטח עד שמגיעים לחוות מייקס סקיי. שם תכננו לישון בלילה הראשון. למחרת, חזרה לכביש 3 והמשך ירידה דרום מזרח דרך סאן-פליפה [12] עד לחוף גונזגה.

משם המשך לבאהיה דה לוס אנחלס [13] או לגררו נגרו [14]. למחרת המשך לסאן-איגנסיו [15]עם סיור לווייתנים בלגונה הסמוכה. בהמשך רכיבה ללורטו דרך מולג׳ה. למחרת רכיבה עד התחתית לקאבו סאן לוקאס [16] וביום האחרון בבאחה, רכיבה ללה-פאז [17] ומשם עולים על מעבורת לעיר מאזאטלאן [18]( כ- 16 שעות, 150 דולר לרוכב ואופנוע ללא קבינה).

ממאזטלאן רכיבה רצופה למקסיקו סיטי דרך הכביש המהיר (כ- 1000 ק״מ).

טיסה ממקסיקו-סיטי לטיחואנה כיוון אחד עולה כ-250 דולר, ושליחת האופנוע במשלוח יבשתי עולה כ -250 דולר גם כן. עלות משוערת בטיול ליום כולל דלק, מזון ולינה – כ- 100 דולר.

מעוף הציפור

בחרתי לא להתמקד בתאונה או בסיבות (הטכניות) שגרמו לה. מבחינתי זה פחות מעניין. בקצרה אגיד שבחרנו לנסוע בשביל באורך 90 ק״מ, בו עברו ויעברו עוד הרבה רוכבי אתגר על אופנועים דומים לשלנו. השילוב של המשקל הרב של האופנוע והציוד הנלווה, השביל החולי לעיתים עם מכשולים שונים (קוליסים, בורות ושלוליות בוץ) גרמו לקושי בשליטה ובדיוק באמצע השביל וכשעה לפני אור אחרון איבוד שליטה רגעי במהירות בינונית, גרם לתאונה ברמה הטכנית. מאז אני עסוק בבחינה פנימית לסיבות העמוקות יותר שהביאו לתוצאה.

טייסי קרב שנאלצו לנטוש את מטוסם בגובה רב, מדווחים על הטראומה של המעבר החד מישיבה בתא הטייס, הנוחות, הבטחון והכוח שהיא משרה, תחושת השליטה – למצב של חוסר וודאות, אוויר קר ובעיקר חוסר שליטה על המציאות. להבדיל אלף אלפי הבדלות, זו התחושה שמרגישים שעפים מהאופנוע לעבר הקרקע הקשה. בשניות או חלקיקי השניה שהייתי באוויר המחשבה שעברה לי בראש הייתה – מה עכשיו? מה הולך לקרות לי? איבוד הכרה? חומרת הפציעה?

ואז מגיעה ההתרסקות הכואבת – מכה קשה בקדמת הראש ורעש של שבירה בקסדה, גלגול ועצירה….ואז אני זוכר את השקט הפסטורלי.

כמו שאפשר לראות בתמונה התאונה קרתה במקום יפה, עצים בצדי השביל, לב המדבר ובעיקר אני זוכר את השקט, האופנוע נדם (כנראה לתמיד).

ואז אני קולט שאני בהכרה ומתחיל בבחינה עצמית – מה שבור? מה שלם?

התקלות הן ההרפתקה האמיתית – טד סימון

יד ימין החלה להתנפח ולכאוב. האופנוע מרוסק וללא חשמל. מייד הבנו שהיציאה היחידה היא עם רכב. אנחנו נמצאים 45 ק״מ מכביש אחד ועוד 45 ק״מ מכביש שני, ולאורך השביל, חוות מבודדות ומרוחקות אחת מהשנייה. מיותר לציין, שבאזור אין קליטה סלולרית.

תוך פחות משעה יירד החושך. החלטנו שגלעד ייסע בחזרה בשביל לכיוון ממנו הגענו ויחפש אנשים שיוכלו לעזור לנו (בנוסף לגלעד ואלי רכב איתנו עמיר, רוכב אתגר שכותב כאן באתר, איתו תכננו את הטיול ונפגשנו שעות מעטות לפני התאונה). מה קורה אם גלעד ייפול בשביל? איך נדע ומי יעזור לו? החלטנו שבמידה והוא לא חוזר תוך שעה, עמיר ייסע לחפש אותו.

בינתיים השמש ירדה ואיתה גם הטמפרטורות צונחות. התחלנו להתלבש (חוויה כואבת עם יד שבורה) וכבר ראיתי בעיני רוחי, איך אנחנו מעבירים שם את הלילה בתוך האוהל . זכרתי שבלונלי פלנט כתוב על חיות פראיות באזור אבל לא ייחסתי לזה הרבה חשיבות.

כעבור שעה קלה, חזר גלעד מלווה בטנדר של חקלאים – הוגו נראה כבן 70 ואבא שלו (?!?) הם דאגו לנו אבל היו עם טנדר עמוס בציוד והיו בדרך לחווה מרוחקת ולכן הבנו שהם לא יוכלו לעזור. הם סיפרו לנו על דאריו, בעל חווה קרובה שיתכן ויוכל לעזור. גלעד ועמיר החביאו את האופנוע בצד השביל ונסענו עם הוגו ואביו לחווה כאשר בחוץ כבר מאוד קר.

המלאכים של השביל

אז מסתבר שגם בחוויות לא נעימות כמו תאונה יש צדדים חיוביים. נכנסנו לחווה המדברית של דאריו, ללא חשמל ריהוט או מותרות מעולמנו. אך באמצע החדר הריק, בער לו אח שחימם לנו את הלבבות. דאריו שמע בקצרה את הסיפור ואמר מייד שישמח לעזור לנו ולקחת אותנו לעיירה הקרובה. מה שמדהים עם האנשים הפשוטים הללו הוא שיש להם מעט רכוש/חומר אבל הם מייד יציעו לך את כל מה שיש להם – 2 טמאלסים (מאכל תירס [19]מאודה מקסיקני טיפוסי) שהיו על השולחן וקפה דלוח שהוא הציע לחמם על ה״גז״ (כיריים עם עצי הסקה מתחת). עמיר היה קצת בהלם ואמר שדבר כזה בארצות הברית בחיים לא היה קורה.

על הקיר בבית הצנוע היתה תלויה פרוות פומה – חיית פרא שדאריו צד בשטח החווה …אז שמענו קצת סיפורים על רוכבים שהותקפו על ידי פומות ואריות שמסתובבים באזור…

העמסנו את האופנוע ויצאנו למסע מפרך חזרה לעיירה הקרובה. 45 הק״מ בדרך חזרה בשביל רווי הבורות גרמו לי לכאבים עזים – הרגשתי כאילו כל טלטלה מגדילה את השבר…השתדלתי לא לחשוב על זה ודיברתי עם דאריו על כל נושא… דאריו סיפר לי שבשנה שעברה חילץ 5 אופנוענים בגלל מזג אוויר סוער ותאונות…שהגענו לעיירה, דאריו הסביר שלא יוכל לקחת אותנו לטיחואנה, כי אין לו רשיונות מתאימים לרכב. לבקשתי הוא התקשר לחברו שגר בעיירה, אשר יצא ממיטתו בעשר בלילה עם הפיק-אפ שלו, כדי לקחת אותנו לטיחואנה. לא היתה להם שום כוונה לבקש כסף מעבר להוצאות הדלק.

לא הפסקתי להודות לבורא עולם ששלח לנו את שני המלאכים הללו.

גלעד ואנוכי עם דאריו ורוברטו צילום: עמיר פורת

כמה רחובות לפני בית החולים, ביקשתי מרוברטו ודאריו לעצור באיזו חתוליה (דוכן מקומי עם בשר לא מזוהה), להזמין את החבר'ה לסנדוויצ׳ים שהיו בשבילנו מעדן חצות.

כאשר הורידו אותי בכניסה לבית החולים ונפרדנו, דאריו אמר לי- אני מחכה לך כאן בשנה הבאה…

ערך הרעות

לאחר טיפול ראשוני בבית החולים, הפצרתי בגלעד שימשיך עם עמיר בטיול. הרי זה שעבורי נגמר הטיול, לא אומר שגם עבורו. ״מחר אקפל את הציוד שלי אשלח אותו הביתה ואקח טיסה בחזרה, אבל בבקשה תמשיך בטיול״. גלעד השיב בשלילה נחרצת – ״התחלנו ביחד ונסיים ביחד״ ואכן העזרה של גלעד לאורך כל האירוע ובמיוחד ביום שאחרי, בו נדרשו הכנות רבות לחזרה ואני הייתי מוגבל מאוד לעזור, היתה גדולה מאוד. אז אני מנצל את הבמה גם כדי להודות לך גלעד ומאחל לכל אחד מכם שיהיה לצידכם חבר כזה בשעת צרה ושמחה

אחרית דבר –  החיים מתרחשים בשעה שאתה מתכנן תכניות אחרות (ג׳ון לנון)

ביום המחרת, קיפלנו גלעד ואני את הציוד ואת עצמנו, חזרנו לחברת המשלוחים ושלחנו את האופנועים בחזרה למקסיקו-סיטי ואחר הצהריים עלינו על טיסה חזרה. עמיר לשמחתי, המשיך בטיול שלו כמתוכנן ונחכה עד שיחזור כדי לשמוע את החוויות שלו ולראות מה הפסדנו.

התחלתי בתהליך שיקום שצפוי להימשך כ-6-8 שבועות. מעבר לשיקום הפיזי אני עסוק בבחינה פנימית, מתוך אמונה שדברים לא קורים סתם ושלכל דבר טוב או רע יש סיבה.

כאשר בחרתי לצאת להרפתקה הזו, כמו גם להרפתקאות אחרות בחיים, הייתי מודע לסכנות , הכנתי את עצמי בצורה המיטבית תוך כדי ניהול סיכונים מחושב.

התקלה הזו, היא משהו שכל אחד מאיתנו קם איתו בראש בבוקר ויודע שיש מחיר למימוש חלומות. אנחנו מוכנים לקחת את הסיכון. אנחנו מקווים שאלה שאיתנו יידעו להכיל את שעובר ויעבור עלינו. איננו יכולים להבטיח דבר לעצמנו. פרט לידיעה שנלך עד הסוף: בהתלהבות שלפני. ביצרים של תוך כדי וגם באחריות שאחרי.

וכאן אני חייב להודות לעולם, שהפגיש אותי עם קרן אשתי היקרה – השותפה המדהימה שלי שבלעדיה לא הייתי מסוגל להגשים רבים מחלומותי. על ההבנה, התמיכה והעזרה – תודה מותק!

פרידה מעמיר פורת

החיים מלאים בהזדמנויות והרפתקאות ואני מאמין כי בן אדם שלא חולם וגם מממש חלומות, הוא בן אדם מת. כבר מזמן הבנתי שצריך להיות פתוחים להזדמנויות הללו ובעיקר להעז לחלום. יש בחיים מספיק סיבות ופחדים ל"למה לא לעשות דברים". במידה והייתי מאפשר לקולות הללו שקיימים בי ובכל אחד מאיתנו להשתלט על מחשבותיי, הרי לא הייתי יוצא מהבית. לכן כבר מזמן הגעתי למסקנה שעדיף לנסות ולעיתים גם להיכשל או פשוט להבין שזה לא היה בשבילי – מאשר מלכתחילה לא לנסות. כך, בגיל 85 כשאביט לאחור ואתחיל בסיכומים אוכל להיות מרוצה מהדברים שעשיתי, ממימוש החלומות, ולא להיות מתוסכל מדברים שהייתי רוצה לעשות ולא העזתי… .

הניסיון האחרון מראה שלעתים בחיים אנחנו בונים תוכנית שלמה לפרטי פרטים אולם ליקום רצונות משלו. צריך לדעת לקבל זאת, לתת את הכבוד וההערכה, ומצד שני לא להפסיק להעז.

אני מרגיש שאצא מחוזק מההרפתקה הזו. היא תחדד לי את החושים, תגרום לי בפעם הבאה להיות יותר שקול ולתת את הכבוד המתאים לדרך, לחול, לטבע וליקום.

ההעמסה בדרך הביתה

וכן, היה שווה לעבור את מסע הייסורים הזה כדי לגלות מלאכים בשביל כמו דאריו ורוברטו, להיזכר שיש אנשים טובים בעולם עם כוונות טהורות, לקבל דוגמא חיה לערך הרעות מחברי גלעד, ולזכור את מקומי בעולם וכי יש דברים חזקים ממני..

כרגע אני חש (מעבר לכאבים) בצורך עז בחוויה מתקנת ולא אוכל לעזוב את מקסיקו עם דף פתוח. לכן אפרד מכם במילים הבאות:

בשנה הקרובה בבאחה קליפורניה!!!

ערן.

צילום: עמיר פורת

—————————————————————————————————————————

עריכה קלה- יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לערן שביט (פרט לאלה שצולמו על ידי עמיר פורת)

————————————————————————————————————————–