- הרפתקה דוט קום - http://www.harpatka.com -

שמולה הרוכב סביב העולם, מסיים את אסיה

אמא רוסיה וערבות מונגוליה

סמיי [1] היתה העיר האחרונה בה ביקרתי בקזחסטן. סיפור עצוב עבר על העיר הזו לפני עשרות שנים בתקופת האימפריה הסובייטית, עם הניסויים הגרעניים שהיו פה. נהניתי בעיר נעימה והאנשים המאוד סימפטיים בהשוואה לערים אחרות עד עתה.
מפה הצפנתי לעיר ברנאול [2] ברוסיה. מעבר הגבול היה ללא בעיה מיוחדת והגעתי למוטל נחמד מאוד בברנאול. מראש ידעתי שאשהה פה יומיים, אך מזג האויר ההפכפך השאיר אותי לשלושה ימים וזה היה טוב. היה איתי פה רוכב גרמני שמטייל גם הוא דיבר אנגלית טובה, אז ארחנו אחד לשני חברה, יצאנו לאכול יחד ודיברנו הרבה (הוא יצא מברנאול יום לפני, למרות מזג האויר ורכב לצפון רוסיה ) אני במחשבותיי כבר חושב על מונגוליה, אך לא ידעתי עד כמה יפה הנתיב לשם העובר דרך הרי האלטאי, דרך משגעת במיוחד לרוכבי אופנוע. הנוף משגע, תוואי הדרך וגם מזג האויר היו מושלמים למעט הפיסגה שטמפרטורה שם היתה 3 מעלות. רכבתי לאיטי עם הרבה הפסקות שלושה ימים קסומים. לדעתי היפים ביותר עד עכשיו.


בגבול מונגוליה פגשתי בחמישה רוכבים צרפתיים. החלפנו חוויות. הכניסה למונגוליה עברה בסדר ולמזלי השתחררתי ראשון, הנפקתי ביטוח מונגולי ויצאתי לדרך בידיעה שפה מחכות לי רק דרכי עפר – אך להפתעתי, אחרי כ-20 ק״מ, פתאום כביש אספלט עד לעיר הקרובה אולגי [3]. הנופים פה משגעים, המרחבים העצומים, הכפרים היושבים באמצע שום מקום, נותנים לך תחושה כמה אנחנו בני האדם ״קטנים״


מאולגי המשכתי לעיר חובד [4]. גם כאן בידיעה מוקדמת כי מצפה לי איפשהו רק דרך עפר. אך שוב… כביש אספלט! בדרך פגשתי זוג ניוזילנדי (הגבר בן 72 ואשתו 65, אז מי שחושב שזה מאוחר מידי… אז לא!) הרוכבים לכיוון ההפוך ממני: ממזרח למערב. יצאו מיפן לאנגליה. שוחחנו די הרבה באמצע הדרך והם סיפרו שמחכה לי כ-200 ק״מ של דרך עפר בין אלטאי לבאיינחונגור [5] עיר הממוקמת ממש באמצע מונגוליה. עכשיו אני מוכן. ואכן אחרי קילומטרים ספורים מהעיר אלטאי דרך העפר הופכת להיות שביל שהופך להיות הרבה שבילים…

ואני צריך לבחור באיזה מהם לרכב. כל עוד הכיוון נכון, לא ממש חשוב באיזה מהם תבחר. נתקלתי בדרך במעט מאוד תנועה. יש ומדי פעם הייתי שואל נהגים לראות האם אני בדרך הנכונה, כי החיווי במכשירי הניווט מיקם אותי הרחק מהכביש המסומן במפה. הדרך היתה די אתגרית, האופנוע, אני והציוד שוקלים למעלה מ-300 ק״ג. למזלי לא היו נפילות ויחד עם זאת, היה יום קשה. עד לקטע הזה, חוויתי את יום הרכיבה הארוך ביותר: 420 ק״מ שמתוכם כ- 200 ק״מ רכיבת שטח. לא היה קל.
בדרך לאולן בטר [6] עצרתי גם בארבאיחאר [7] המייצגת סדרת עיירות קטנות, טיפוסיות למנגוליה, הנופים שבדרך משתנים כל הזמן, פעם יותר ירוק, פעם אדום, חום על כל גווניו, אוהלי יורטים ועדרי בקר על סוגיו לאורך כל הדרך. פשוט נפלא. המונגולים שפגשתי היו אנשים נפלאים, למרות שלא היתה שפה משותפת, נוצר קשר והבנו אחד את השני. המונגולים נותנים כבוד לטבע ובמיוחד לאדמה. שמתי לב כי לאורך המסלול שלי במונגוליה אין כמעט אם בכלל גידולי אדמה.
הכניסה לעיר הבירה אולן בטר הייתה נוראית, עומסי תנועה שלא ראיתי בשום מקום אפילו לא אצלנו. הגעתי לאכסנייה ״אואסיס״ [8] ם כוונה לשהות בה יומיים.

והמחשבות כבר בולדיווסטוק [9], בקצה הכי מזרחי של רוסיה הענקית. יומיים נחמדים ב״אואסיס״ מקום מפגש של כל סוגי המטיילים מכל קצות העולם. שווה! הרבה סיפורים וחוויות, רוכב ברזילאי ששהה פה הראה לי בפנקס שלו את התאריך בו יצא מברזיל: 24.4.2016 לא יאומן. הבחור בן 51, מטייל בכל העולם. בכל שנה מאחסן את האופנוע ביעד אליו הוא מגיע לחודש ויוצא לחופשת מולדת וחוזר חלילה, ניסה לשכנע אותי לרכב איתו למאגאדן [10] (לא קרה)
התחלתי להצפין לכיוון העיר אולן אודה [11] ברוסיה וככל שהצפנתי כך הנוף התחיל להיות ירוק יותר, עצים אותם לא ראיתי בדרום ובמזרח מונגוליה.

מעבר הגבול לרוסיה היה חלק והנה הגעתי לאולן אודה. מכאן יצאתי לקטע ארוך של 9 ימי רכיבה לולדיווסטוק. רוב הדרך הכביש היה טוב, למעט קטעי כביש בתיקונים. הנוף סביב הדרך ירוק מאד ועל הכביש אין תנועה רבה. עיקר הרכבים בהם נתקלתי היו משאיות תובלה. רכבתי במעין נסיעה מנהלתית רק כדי להגיע ליעד. בדרך העדפתי להכנס לכפרים למצוא מקום לישון ולא במוטלים שבצידי הדרך, כך יכולתי להכיר אנשים יותר מקרוב וזה מה שאכן קרה: למשל באחד המקומות הייתי צריך קשר לוויפיי כדי לבדוק מייל, אז נכנסתי לחנות ושאלתי האם יש פה וויפיי או איפה יש. היה שם בחור שכנראה הבין שאני קצת במצוקה, הזמין אותי לביתו וחיבר אותי לוייפיי, הכיר לי את משפחתו. דיברנו ארוכות, קיבלו את פני בכיבוד. היה נחמד.

ההגעה לולדיווסטוק הייתה די מרגשת, חבל שמזג האויר היה אפרורי וגשום.

התחלתי מייד בסידורי מעבר עם האופנוע במעבורת לדרום קוריאה
ההתארגנות על המעבורת הלכה חלק וביליתי בוולאדיווסטוק יומיים. כאן פגשתי די במקרה את הבחורה ההולנדית שרוכבת לבדה כבר כמעט שנתיים – זאת שפגשתי בקירגיסטן. היתה שמחה גדולה לשנינו.

זהו, כמו שתוכנן, הפלגנו והגענו לדרום קוריאה [12]. ומכאן כבר הזמנתי, סגרתי וקבעתי יום לטיסה
ליבשת השלישית במסע: לאחר אירופה ואסיה – לאמריקה… לקנדה. עד לטיסה יש לי 4 ימים לטייל בדרום קוריאה ומקווה שמזג האויר יהיה טוב.

בהיבטים של איכות וניהול מדינה, דרום קוריאה שאפה מאז ומתמיד להגיע לרמתה של יפן ואכן בעיני היא מגיעה, חשתי בכך כבר בשחרור האופנוע בנמל, פקיד שהתלווה אלי מהתחלה עד הסוף, עם כל הניירת מוכנה ועבר יחד איתי את כל התהליך ולפני שהלך שאל אם הוא יכול לעזור בעוד משהו, יפה מאוד. האנשים פה מאוד נחמדים. הכל מצוחצח ומתוקתק הכבישים, התמרורים, הניקיון, גנים ציבוריים. בקיצור הכל. תענוג!! היום רכבתי בדרך מקסימה. נראה לי שמזג האויר הולך לגשום – חבל. זהו.

אצלי הראש כבר בקנדה. טיילתי יום נוסף צפונית לסיאול והגעתי לסיאול במזג אויר אפרורי וגשום. מצאתי מקום להשתכן פה 3 ימים. אתייר את העיר ככל שאוכל. יש בסיאול המון תיירים – בעיקר קוראנים. ולהתארגנות האחרונה: כרטיס טיסה עבורי – יש! ביום שלישי הולך לארוז את האופנוע וביום רביעי – טסים.

מקווה שהכל יעבור בשלום.

זהו! נגמר הפרק האסייתי. כמעט 23,000 ק״מ. 13 מדינות. המון חוויות. גם קשיים (בעיקר רגשיים) ויותר מכל; הזיכרונות שנשארים מכל האנשים שפגשתי.
להתראות באמריקות.

—————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לשמואל שוקר

—————————————————————-