הרפתקה דוט קום

4 בפברואר 2011 רכיבה במדבריות הבאחה ותובנות אחרות

כן, עוד אורח של כבוד בבלוג. עמיר פורת המתגורר בקליפורניה. איש מדהים ויקר, שזכיתי שיארח אותי ליומיים בביתו בדרכי מצפון לדרום אמריקה לפני כשנה וחצי. הנה סיפור מסע משלו.

A map of Baja ride.jpg

שלום כולם, שמי עמיר פורת. לפני שנים עברתי לארצות הברית ללימודי פוסט דוקטורט לאחר השלמת Ph.D. בביוכימיה במכון ויצמן למדע ברחובות. כיום אני עובד בחברת הביוטכנולוגיה הגדולה בעולם, Amgen.

מאז שאבי לימד אותי לרכוב על אופניים, ידעתי כי אני רוצה שיותקן בהן מנוע. קינאתי בחברי הקיבוץ שהיו ברשותם קטנועים וביחד שיפצנו כל מיני ווספות ולמברטות. טיילתי על אופנוע בארץ, במדבר סיני, ובקפריסין. השיא ברכיבות שחוויתי לפני המעבר לארה"ב, היה כשיצאתי עם היאמהה סופר-טנרה שלי לחמישה שבועות באלפים האיטלקיים, השוויצרים והצרפתיים. כאן בארה"ב יצאתי להרבה מסעות רכיבה. החל בכמה ימים ועד לחודש שלם. רכבתי לאורכן של הרבה דרכים צדדיות ובהן דרכי עפר, ברחבי ארה"ב. אני מכיר את ניו-אינגלנד כמו את כפות ידי. חציתי מהאוקיינוס האלטנטי ועד לפאסיפי וחזרה. רכבתי לאורכם ורוחבם של הרי הרוקי והסיירה נבאדה, לכל אורך החוף המערבי של ארה"ב מסן-דייגו לסיאטל וכל זה על קצה המזלג.

מתי שהוא בתחילת יולי 2009 כשגרתי עדיין בסן-דייגו, קיבלתי למקום העבודה שלי, מייל בתפוצת מנויי סוכנות ב.מ.וו. המקומית ובו מסופר על ישראלי שרוכב מהקצה הצפוני ביותר של אלסקה, אל הקצה הדרומי ביותר של דרום אמריקה, טיירה דל-פואגו. שמו יוני בן שלום, הוא הגיע לסן-דייגו ליומיים כדי לטפל באופנוע שלו ומחפש קשר עם רוכבים מקומיים, כדי לקבל קצת טיפים הנוגעים לרכיבה בבאחה מקסיקו (Baja Mexico). יוני השאיר את המייל שלו וחשבתי שיהיה טוב אם אוכל להציע לו את ביתי ואת הספה בחדר האורחים שלי, כדי שיחסוך כמה ירוקים. מאחר ובאותה תקופה רכבתי על אותו סוג אופנוע, שקוסם להרבה מקיפי עולם הרפתקנים והתנסיתי בעצמי בהרבה רכיבות אתגריות, חשבתי שאמצא רקע משותף עם יוני ובנוסף, לפני כמה שנים רכבתי בצ'ילה וארגנטינה וביליתי שבועיים בטיירה דל-פואגו – יעדו הסופי של יוני.
מה שיוני לא ממש ידע, אולי רק באופן מעורפל, זה שהייתי באותה תקופה בעין הסערה של משבר אישי, שהחל כמה שנים קודם לכן והזרעים שנזרעו אז החלו להנץ באותה תקופה. הפסדתי את כל מה שניסיתי לבנות במשך השנים הללו; קשר של אהבה, קריירה מכובדת ויכולת לשכלל ולשפר את אהבתי לרכיבת אופנועים. גם אופנועי מסע וגם רכיבת שטח טכנית. כל אמונותי הקודמות בכל הקשור לחיים, קרסו כשצללתי לתוך קריאה והתעמקות בפילוסופיה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה. בעיקר באמצעות כתבי אריך פרום. גיליתי למרבה הבושה, את האשליות שהומצאו על ידי אלה שמובילים את העולם (לאבדון) ואת האידאולוגיות המזוייפות שלהם וסירבתי להיות צייתן. התעקשתי להאמין במצפון האנושי ולצאת כנגד מצפון ומוסר הניזונים מהסמכות הבירוקרטית המוערכת בתרבות המערב. התוצאה היתה שהפכתי מנודה ונזרקתי מחוץ לסדר החברתי המקובל.

Baja-12_25-30_10-2.jpg
יוני נחת בביתי ובילינו יומיים ביחד, מה שנתן בידו זמן להכין את עצמו ואת האופנוע, למה שראיתי כסוג של הפסקת הסתגלות בהרפתקה שלו. מנקודת מבטי, סן-דייגו היתה בשבילו סוף של פרק אחד. סוג של מעבר ממדינה בה הדרכים, שלטי ההכוונה, זמינות הדלק, סידורי הלינה, החניונים, השפה והתרבות, הופכים את המסע בה למשהו קל ונוח וכל אחד יכול למצוא את דרכו ולנווט בארץ הענקית הזו. ברגע שעוברים את הגבול למקסיקו, כל זה משתנה ולכן נדרשת הכנה טובה ומפורטת יותר. בוודאי אם חושבים לצאת בחיים מהקטע ההרפתקני הזה.
ראיתי ביוני אדם שמונע על ידי שאפתנות, דמיון ויצירתיות. (מתורגם תחת מחאה-יוני) במילים אחרות; אדם המונע על ידי אנרגיות פנימיות. הוא היה ממוקד ונחוש, אדם במשימה. שום דבר לא יכול לעצור אותו מלהגשים את משימתו. זה היה נפלא להווכח בכך. בניגוד לכך, רוב הרוכבים שאתה פוגש בדרכים סלולות או בדרכי עפר, הם מה שאני קורא; "רוכבים פאסיביים". הם בקושי מבצעים את הרכיבה שלהם או את ההרפתקה שלהם. הם בדרך כלל רוכבים בקבוצות, מחכים להוראות מהרוכב המוביל או מראש המועדון. ויש כאלה המשלמים הון לחברת טיולי אופנועים ואז באים עם גישה של "שילמתי הרבה כדי שמישהו ידאג לי, וחסר לכם שתאכזבו אותי". בעיקרון, אין שום הבדל בין הטיפוס הזה, לבין פרזיט המחכה לאחרים שיסדרו לו את החיים. זה די נדיר לראות רוכב בודד היוצא לרכיבה משלו. פרט למקרים בהם אדם רוכב לעבודה או לשליחויות בעיר.
P1030011.jpg
במרץ 2010 קיבלתי את הג'וב של חיי. מקום העבודה שלי ממוקם כרגע כ- 26 מייל מצפון מערב ללוס-אנג'לס. התחלתי לעבוד בתחילת מאי 2010. באותה תקופה אמצעי התחבורה היחיד שלי היו זוג אופניים והיה ברור לי, כי אני עומד לשוב לרכיבה על אופנוע. משום שבארה"ב, אדם יכול לקנות הכל בתשלומים. נכנסתי לסוכנות BMW המקומית ורכשתי לעצמי אופנוע BMW F800gs. החלטתי על הדגם הזה מהרבה סיבות מעשיות ובעיקר בזכות יכולת השטח שלו, וודאי בהשוואה לממותה שהיתה לי קודם ה- r1200gs Adventure . ה-800, אינו רק קטן יותר, תפיסת התכנון שלו יועדה לתת לו יכולות שטח; בולמים, בסיס גלגלים וקוטר חישוקים. חלוקת משקל, תיבת הילוכים, עזרים, תוספות וארגונומיה יעודית.
לאחר כמה רכיבות אתגריות בהרי הסיירה הגבוהים של צפון מרכז קליפורניה ורכיבות נוספות במרכז הרי החוף של קליפורניה, הגיע הזמן להחליט, אם אני רוצה להכין תכנית לרכיבה לבאחה קליפורניה (Baja California) – לשון היבשה שבצפון מערב מקסיקו.
חשוב להבין, כי כאן בדרום קליפורניה, קרטלי הסמים המקסיקנים; האכזריות והאלימות שלהם, ממלאים תמיד את ראש מהדורות החדשות. ויותר מכך, כדאי לזכור כי כשאתה מספר לחברים שלך בעבודה שאתה מתכוון להכנס לבדך ולרכוב בבאחה, הם יגיבו ברמיזות שאתה אינך טיפוס אחראי וכי זה מאד מסוכן, "יש לך בן"…וכל הקלישאות, שאנשים מוזנים בהן על ידי התקשורת. נתקלתי באותה גישה בקרב חברים, באקראי מול זרים בהם נתקלתי בחנות המכולת ובעצם איפה לא. הבנתי כי, כל האנשים האלה שאומרים לך כי "אסור לך לצאת!", מעולם לא היו שם… יצרתי קשר עם כמה אנשים שידעתי כי רכבו בבאחה הרבה פעמים בעבר ובמקום לשאול אותם על סכנות. ביקשתי מידע שימושי כגון איכות הכבישים, מצב דרכי העפר, אפשרויות תדלוק והערכת תקציב נדרש. במידה והם, כבעלי נסיון יגידו כי כרגע זה מסוכן וראוי להמתין שרמת האלימות תרד – אתייחס להמלצות האלה ברצינות. אך איש מהם לא רמז אפילו על האפשרות לדחות את היציאה לימים טובים יותר. זה היה סימן טוב ומילא אותי בטחון בכל הקשור ל"יועצים" ורואי השחורות, בהם הייתי מוקף. החלטתי להכנס לבאחה בבוקר שאחרי הקריסמס.

Baja-12_25-30_10-14.jpg

הבאחה הוא חצי-אי שאורכו 800 מייל, המתחיל בצפון באיזור הגבול בין סן-דייגו לטיחואנה ומסתיים בדרום, בערי התיירות ואתרי הנופש הממוסחרות של קאבו סאן לוקאס ( Cabo San Lucas) וסאן חוסה דל קאבו (San Jose Del Cabo).  הים הנח בין חצי-האי באחה, לבין היבשת העיקרית של מקסיקו, הוא מפרץ קליפורניה שנקרא גם ים קורטז Cortez. בכל הקשור לתחום הזמן, צפון הבאחה מקדים בשעה את החלק הדרומי של חצי האי.
דרך שנים רבות של רכיבת אופנועים ותכנון ההרפתקאות שלי, לבד או עם חבר או שניים, למדתי כי לדחוס רכיבה למרחקים עצומים ביום אחד, זה משהו מתיש ומיותר. אינו משאיר די זמן לספונטניות או ההרפתקה. גיליתי כי החוויה והאתגר, נמצאים ממש לרגלי ולא אי שם באופק הרחוק. בתכנון רכיבות, אני שואף לפנות זמן ומקום לגילוי הסביבה ומאפשר לספונטניות להוביל. כך שהתכנית שלי הפעם היתה; לא לרכוב כלכך רחוק דרומה. לא יותר מ- 280 עד 300 מייל לעומק הבאחה.
הגעתי לסן דייגו בליל הקריסמס וביליתי את הלילה בביתה של ידידה. ותוך כדי ישיבה סביב שולחן עמוס בצלי בשר עשיר, שעועית, אורז וסלסה שבושלו ביד מקצועית של גברת הבית, חשבתי כי הנה זו כנראה הפעם האחרונה שאני נהנה מארוחה הגונה בשבוע הקרוב… טעיתי ובגדול.
למחרת מוקדם בבוקר, הסתבר כי השעון המעורר לא כוון כראוי ולא התעוררתי בשעה 06:30 כמו שתכננתי. הדבר היה חשוב, כי תיאמתי עם חבר שעמד לעבור לבאחה באופן עצמאי עם קבוצה של שלושה רוכבים, לשהוּת של לילה אחד. יחד עם זאת, לא ויתרתי על ספל של אספרסו חם ואיכותי שמיד אחריו דילגתי על גב האופנוע, שכבר היה מוכן ועמוס בציוד עוד מאמש ורכבתי בתוך צינת הבוקר של דצמבר המאוחר, חמישים מייל לכיוון מעבר הגבול בעיירה המקסיקנית טקאטה Tecate , הממוקמת כארבעים מייל מזרחית לטיחואנה. מעבר הגבול בטאקטה נחשב למקום רגוע ושקט יותר יחסית למעבר הגבול הלחוץ והמלחיץ בטיחואנה.
עצרתי בתחנת דלק כדי לקנות גלון נוסף של בנזין במיכל נפרד. כך הרגשתי בטוח יותר מפני האפשרות שאמצא עצמי באיזה מישור מדברי נידח, מבלי לדעת מה המרחק עד לתחנה הבאה. למזלי, ביירון החבר שלי, השאיר לי הודעה בנייד והחבורה חיכתה לי מעבר לגבול. ברגע שהגעתי למעבר, סידרתי לעצמי ביטוח מקסיקני לימים בהם אשהה בבאחה. מאחר ומיהרתי – כדי למנוע עיכוב נוסף לרוכבים שהמתינו לי – לא ממש בדקתי את תוקף הביטוח והסתפקתי בקריאתה מרחוק של הפקידה, כי הוא יפוג ביום חמישי בו אשוב לארה"ב. (מאוחר יותר, פגשתי את ביירון ושאר הרוכבים כחמישה עשר מייל מזרחית לחווה בה הם פרקו את הציוד שנשאו על האופנועים הצנומים שלהם מדגמי KTM 450 ו – Honda CRF250/450 ).
היעד שלי היה "חוות השמיים של מייק" (Mike’s sky rancho) , אשר שמעתי הרבה סיפורים על האתגר שבהגעה אליה ועל האירוח החם של המשפחה המנהלת את המקום. מדובר בחווה קטנה ומבודדת בהרים שהדרך היחידה להגיע אליה, היא ברכיבת שטח. המקום פועל על גנרטור וברגע שהוא עוצר מתי שהוא אחרי ארוחת הערב, משתרר שקט ועלטה יורדת על הכל. הקבוצה של ביירון כיוונה לחוות "ראנצ'ו אל קאיוטֶה, מהלך עשרה עד חמישה עשר מיילים נוספים.
שבעים המיילם הראשונים, היו בוציים למדי אך בקטעים החוליים, החול הרטוב הקל על הרכיבה בו. חציתי הרבה שלוליות בוץ שאותן עברתי ברוב המקרים בשוליים, איפה שהן רדודות יותר, שם יש סיכוי מועט להרטיב את הרגליי. בקיצור, היתה שם שלולית אחת ענקית שנראה כי חצייתה במרכז היא ברירה נכונה יותר. צריך להבין שבמצבים כאלה אנחנו רוכבים די מהר והחלטות מתקבלות שבריר שניה. נכנסתי לשלולית באמצעה – בידיעה שהיא עמוקה – בנסיעה איטית כדי לא לחטוף את התזת מי הבוץ בפרצוף. העסק היה כל כך עמוק, שהמנוע נשנק וכבה… רגל נשלחה בחטף לקרקע, המים חדרו למגפיים. הבטתי בריכוז בכפתור המתנע והתפללתי: "תניע!" והוא הניע והטיס אותי כמו רקטה מחוץ לשלולית.
לאחר זמן מצאתי עצמי רוכב לבד לתוך ההרים, מנווט את דרכי לנקודת המפגש בכיוון דרום. תחושת החופש והעצמאות. בהן אדם שולט בתנועה שלו, העובדה כי אין מי שמחלק לך הוראות או שופט אותך; מעניקים השראה הנעה ודחף. הוסף לכך שאתה לבד בתוך הטבע – רק אתה והאופנוע האדיר שלך ושהכל תלוי רק בך ובאופנוע , כדי שהחווייה תמשיך להתקיים. ללא רכב סיוע או גיבוי משום סוג. הכל היה תלוי רק בי ובאופנוע עליו רכבתי. כעבור 70 מייל של רכיבת שטח, מצאתי – לא בלי קושי, כי לא היו שום שלטי הכוונה או סימנים – את הדרך הסלולה שהובילה לנקודת המפגש. עוד 40 מייל ונפגשנו בתחנת הדלק בוילה דה-לה-טרינידד Valle De La Trinidad, משם יצאנו ביחד לרכיבת שטח טכנית בת 35 מייל שהובילה ל"חוות השמיים של מייק". כשהגענו לשם החשיכה כבר היתה כמעט מוחלטת. נפרדנו לשלום והם המשיכו במעלה ההרים ליעדם. הנה אני, במקום עליו שמעתי רבות. ראיתי אין ספור תמונות שצילמו אחרים. לרגע הייתה לי תחושת הישג. בסיכומו של דבר עשיתי זאת ועשיתי זאת היטב. ברכיבה על אופנוע אינדורו גדול עם שני ארגזי צד עמוסים לעייפה.
המקום היה שקט. אין אינטרנט, אין מרכזי קניות, אין אוטוסטרדות, אין טלויזיה, אין פארק תעשייתי משרדים או מפעלים, אין סופר מרקטים או חנויות כל-בו, אין סוכנויות רכב ואין פקידים או ביורוקרטיה. זה מצב בו ניתן כמעט לעבור טרנספורמציה ליישות אחרת של קיום. חיה יותר. אנושית יותר.
ארוחת הערב הייתה נהדרת; סטייק ענק, שעועית, אורז וסלסה שנשטפו בבירה מקסיקנית בשם "פָסיפיקו".
ההרדמות במקום כזה היא טבעית, מאחר ואין חשמל לכבות ודי קר וגם הייתי האורח היחידי באותו לילה. פעולת ההליכה למיטה נשמעת סתמית בעיניכם ודאי, אך אני מניח כי רובכם ממש נלחמים מדי ערב, בעובדה כי הגיע הזמן ללכת לישון. אז כשהדבר מגיע באופן טבעי כלכך, בעיקר אחרי יום רכיבה מתיש ומספק, האמינו לי כי התחושה נפלאה.

הבוקר קיבל אותי בשמיים תכולים, שמש בריאה וציוצי ציפורים סביב. חברָי הרוכבים, חזרו מחוות אל-קיוטֶה  ורכבנו יחד את 35 המיילים דרך השטח, בחזרה לכביש הסלול. כאן נפרדנו שוב, הם פנו צפונה חזרה הביתה ואני יצאתי על כביש אספלט נהדר דרומה, ללב המדבר רחב הידיים והמהפנט של הבאחה. התכנית המקורית שלי היתה לבלות את הלילה בסן פיליפה (San Felipe) , אך אחרי שדיברתי עם אנשים שפגשתי בדרך. אימצתי את המלצותיהם החמות להגיע למפרץ גוזאנגה (Gonzaga bay), השוכן במרחק כ 110 מיילים דרומה. עד לאחרונה לא היתה דרך סלולה לגוזאנגה וצריך היה לנווט דרך השטח ללא שום תמרור או הכוונה. עכשיו כאמור הדרך הסלולה המגיעה עד לפורטוסיטו (Portocito) ושאר ה-40 – 50 מיילים אינם סלולים ומהווים ציר נסיעה אתגרי משהו. בפעם הראשונה שמגיעים בדרך הזו, נדמה לעיתים כי אתה מבורבר לחלוטין. אין שום סימן שהדרך מובילה בסופה למפרץ גוזאנגה. איך שלא יהיה, זו הייתה חתיכת רכיבת כיף, עקב היות הדרך זרועה מהמורות, בורות וקטעים חסרים. הטכניקה הטובה והנכונה לרכוב בתנאים כאלה, היא לעמוד על התמוכות. המדבר לימינך, ים קורטז לשמאלך. הרוח חובטת בחיוך האדיר הנמתח על פרצופך.

ואאוווו!!! הנה אנחנו באים גווווזזזזאאאאאנגה!!

בחיי שלא ידעתי למה לצפות. הסימן החיובי הראשון היתה משאבת דלק באמצע שום מקום ואז נתגלתה לי מימין חנות מכולת קטנה, בה מצאתי מבחר מוגבל של מוצרי חלב, ירקות ופירות. משמאל המפרץ והכפר הנפרש לחופו. אלפונסינו Alphonsino, הוא המלון היחיד הממוקם בטיפ הצפוני של המפרץ. לא, זה לא בדיוק מלון הָאיָיט או מָריוט  וכו'. מי בכלל רוצה דברים כאלה?. כאן זה אלפונסינו, האיש ומשפחתו. בעודי לוגם בירה של טקאטה ונהנה מסיגריה, נתקלתי בחבורה של ארבעה אמריקנים בגילי – 46 ויותר. הם הגיעו ברכב בָּאגי מדברי. חבר'ה רועשים אבל ידידותיים. הם התלהבו מהאופנוע ומהעובדה שאני רוכב לבד. זקפו אגודלים וצעקו "להתראות באלפונסינו!". כן, אלפונסינו הוא המלון היחיד – אלא אם יש לך כוונות לישון במלון המוכר, זה עם מיליארד הכוכבים.

כאשר פגשתי את ארבעת הברנשים האלה, לא ידעתי שאנו עוד נהפוך את הערב לחווייה בלתי נשכחת של צחוק ואוכל נהדר. ג'ף, אחד מהם, יצא עם בחור מקומי בסירה לדוג משהו טרי והם חזרו עם חמישה דגים. בזמן שהדגים הפכו לארוחה במטבח, אנחנו בילינו עם בירה ובדיחות. דן, שהיה מרכז המסיבה והצחוק היה פשוט מדָבֶּק.
במקום שכזה, כל מה שצריך לחיים מאושרים הם דברים פשוטים. לחוות זאת, זה משהו מרענן מאין כמוהו. זו ההרגשה כי אתה משחרר את עצמך, מהגבולות והמגבלות הכולאים אותך בתוך התרבות ה"מתקדמת" והתחרותית של העולם המערבי. במקום כזה אין לאנשים עושר. הם העושר עצמו.

למחרת בבוקר השכמתי לזריחה מדהימה שעלתה מעל למפרץ והרגשתי איך ליבי עולה על גדותיו בתחושות של חיוניות פשוטה. שתינו קפה מוקדם ליד קו המים ואחריו ארוחת בוקר בריאה של ביצי משק עם שרימפס, עגבניות, פלפלים, בצל וטורטיה.
המשך יבוא.

ומי שרוצה עוד משהו כדי לחיות את המסע שלי,

צירפתי מצגת דינאמית בבקשה להקליק כאן

להתראות, עמיר.

תרגם יוני (מה לעשות, לבנדם יש קי-בורד באנגלית). כל הזכויות לסיפור ולצילומים C שמורות לעמיר פורת.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום     הדפס פוסט

יש 2 תגובות על הפוסט “רכיבה במדבריות הבאחה ותובנות אחרות”

  1. תגובה מאת ערן שביט ביום 05 פבר 2011 בשעה 7:09

    עמיר שלום!
    תודה רבה על הכתבה הנפלאה!!!
    בהחלט באחה קליפורניה זה חלום ואחד היעדים שאני אשמח להגיע אליהם.
    אני גר במקסיקו סיטי ועבורי לטיול כזה נדרשים כ – 20 יום דבר שכרגע קשה עבורי אבל לא בלתי אפשרי.
    אשמח אם תוכל בהמשך להוסיף קצת פרטים טכניים על כמה ימי רכיבה, מרחקים, מקומות מומלצים נוספים לעצור בהם, מצב הכבישים והצירים שבחרת וכדומה.
    במידה ואתה מגיע למקסיקו בבקשה תיצור קשר ונארגן מפגש.
    ד"ש
    ערן

  2. תגובה מאת Amir ביום 06 פבר 2011 בשעה 9:44

    Hi Eran

    My ride was five days, from Sunday's sunrise until Thursday by midnight when I was back in San Diego. Add to that two day of riding from Thousand oaks to San Diego on the Saturday before and back from San Diego to Thousand oaks one day after, so in total seven days in which I rode total of 2240 miles. The USA part was total of about 420 miles and the rest in Baja. Based on this first ride in Baja I liked the bay side better than the Ocean side and when I will do more travels there I will be able to see and experience more. Amir

Trackback URI | Comments RSS

הוסף תגובה