הרפתקה דוט קום

26 בנובמבר 2009 קיפול ותודה.

IMG_7126.JPG

השלג שחגג איתי את צאתי צפונה מאושואייה נטש אותי כמאה קילומטר משם. אני חוזר על אותו כביש ממש ואותה מעבורת שתחצה את מיצר מגלאן ואל העיר ריו גאייגוס. החלטתי לעשות את כל המרחק הזה בנסיעה רצופה אחת.

העלייה צפונה לבואנוס איירס מרחק של כ-3000 ק"מ, היא קטע שניתן לקרוא לו מנהלתי, יחד עם זאת, זו רכיבה אתגרית לכל דבר. נכון שהגעתי לקצה, אך גם בדרך למעלה, יש די מקומות מעניינים ודרך תובענית.
בריו גאייגוס השתכנתי באותו חדר והחלפתי צמיג אחורי במוסך קרוב, מצמיגי השטח שהרכבתי בסנטיאגו צ'ילה לפני  כ- 4500 ק"מ, כבר לא נשאר הרבה. כביש מספר 3 הוא איכותי, מסלול אחד לכל כיוון וכל מה שראיתי בדרך שעלתה עד לפוארטו סאן יוליאן (Puerto San Julian), היו שדות פאמפאס צפופי שיחים ומגודרים בגדר הדרום אמריקאית הסטנדרטית שגובהה שמונים ס"מ והמחולקת לקטעי עמודי עץ בני 8 כלונסאות דקים ואחד עבה, בינהם מתוחים 5 חוטי מתכת. עדרי מקנה ובקר רעו במרחבים ומדי פעם חצתה את הכביש להקת גואנקו, אשר דילגה מעל לגדר בקלילות ונעלמה לתוך האופק.

ביום השני הגעתי לסן יוליאן. מקום שמאד רציתי להכיר מקרוב. זה התחיל ממפגש שלי עם ספריו של אנטואן דה סנט אקזיפרי, הדוכס/טייס/סופר הצרפתי ,שידוע יותר כמי שכתב את "הנסיך הקטן". עם משל החיים, שהוא ארג שם בדמיון ויד קלה, גדלו דורות של אנשים שלמדו משהו על פרספקטיבה. הספר שלו שאהבתי מכל, היה ספרון קטן שנכתב ב-1931  ותורגם בידי מנשה לוין עוד בשנת 1946 ; "טיסת לילה". (הוצאת ספריית פועלים) בין דפיו מספר סנט אקזיפרי על התקופה טרם מלחמת העולם השניה, בה עבד כטייס באוירונים שהובילו דואר מארץ האש לבואנוס איירס. התאהבתי בספר. היה בו סיפור על העזה מול מחוייבות. ריחוק מול קרבה. סקרנות למרות הרבה ידע. צפיפות מול ריקנות. הוא ידע למלא כל מישור ריק בפאמפאס וכל גבנון בענני קומולונימבוס שראה באופק, בתיאור עוצמתי. הזדהתי עם יכולתו לראות מרחבית באופן יוצא דופן. התחברות רגשית לסובב אותו, כזו הלוקחת בחשבון כל כך הרבה נקודות מבט ולא רק פיזיות. הוא דיבר על בדידות, על טבע אנושי, על כמיהה, פחד, געגוע. הוא ידע לצבוע בכמה שורות מנוסחות, דברים פשוטים לכאורה ולהעבירם מתיאור מקרה חסר חשיבות, לאמירה ערכית. את הספר הזה אני נושא איתי לכל מקום. גם במסע הזה הוא שכב שם בתחתית הארגז הימיני. שמא אזדקק לכמה רגעים של שאר רוח. לא הוצאתי את הספר עד שהגעתי לסאן יוליאן. המקום מוזכר כאחת מתחנות התדלוק שמטוסו היה נוחת בה. שם נקרא המקום "כפר קטן". היום זו עיירה החיה מעבודה בתעשיית הנפט באיזור ומעצם מיקומה לחופו של מפרץ שליו.

IMG_6540.JPG

למפרץ הזה הגיע ב- 31 במרץ 1520 פרדיננד מגלאן ויסד את פוארטו סאן יוליאן. מגלאן שסבל רבות מתככים, בגידות, בריחות ומרידות של אנשי צוותו. תלה כאן שניים מהמורדים. לימים ( 1578) הגיע גם פרנסיס דרייק הימאי הבריטי, שהחל כשודד ים והמשיך לתוך דפי ההסטוריה כמגלה ארצות בשם בית המלוכה (בעיקר בזכות העברת האוצרות ששדד למחסני הכתר) וערף על החוף את ראשו של סגנו המורד. הגעתי לכאן בשעת בין ערביים, נסיעה של שלושה קילומטר מזרחה מהכביש הראשי. את מרכז העיירה חוצה רחוב ברוחב מאה מטר, במרכזו גן נשוב רוחות. באתי לטיילת לאורך החוף, בה עמדו שתי אנדרטאות, אחת בדמות אניית מפרש לציון הגעת מגלאן למקום והשניה מטוס מיראז' שהוצב על עמוד בטון לזכר הנופלים במלחמת פוקלאנד בשנת 1982. על חרטומו מצויירות שלוש משחתות, שכנראה היה שותף בפגיעה בהן. ניכר, כי בקיץ המפרץ הרחב תוסס בתיירים שבאים לחוף השטוח והמזמין. ואולי שתי האנדרטאות הפכו כבר מזמן לעוד אובייקט בסגנון "תחכה לי עם הקניות ליד המיראז'". והנה אני מגיע לכאן להזכיר מישהו, שאין מצב לדחוק אותו לתוך היסטוריית הגיבורים הרשמיים של המקום. סנט אקזיפרי חזר לצרפת (אחרי שהות בארה"ב) למרות גילו המבוגר, הצטרף לצבא צרפת החופשית ויצא לכמה גיחות הפצצה וקרב אל מול מטוסי גרמניה, במרחב האוירי שבין דרום צרפת לחופי איטליה. הוא אבד בים מול חופי מרסיי באחת הגיחות האחרונות של המלחמה. (לפני זמן לא רב טען חוקר צרפתי כי מצא את שרידיו). ישבתי שם על שפת המדרכה מול החוף ושוב קראתי את הפרק בו הוא מספר על ההגעה למקום…
"…אגב ירידה במנוע מואט מעל סאן יוליאן, חש פביאן עייפות מתפשטת בו. כל מה שמנעים חייהם של בני אדם נתעצם והלך לנגד עיניו: בתי מגוריהם, בתי הקפה הקטנים שלהם, האילנות שבצילם הם מטיילים. משול היה פביאן לאותו כובש המשקיף בערב נצחונותיו על פני ארצות קיסרותו ומגלה את האושר הענוותני של הבריות. פביאן הרגיש שצריך הוא להניח את נשקו מידו, לחוש בכובד גופו, בפיקוק אבריו, – גם היסורים הם לו לאדם מידה של עשירות – להיות אדם פשוט, המביט בעד החלון ורואה חזות שמעתה ואילך לא תחול בה תמורה. כפר זעיר זה, הוא היה מקבלו. לאחר שאדם מרבה לבור, מסתפק הוא במקרה שנזדמן לו ויכול הוא לאהבו. מקרה זה מגבילך בדומה לאהבה. משתוקק פביאן להאריך באותו כפר ימים ושנים, ליטול שם חלקו בנצח…" כמה מדוייק.

IMG_6590.JPG

יצאתי למחרת מסאן יוליאן. חלפתי ליד מה שנראה לי כמו המנחת הישן, בו כנראה השתמש גם סנט אקזיפרי והגעתי לקומודורו ריבדיבה (Comodoro Rivadiva) העיר הגדולה בפטגוניה, המשמשת כמרכז תעשיית הנפט של ארגנטינה. אולי העיר המלוכלכת ביותר שראיתי בכל המסע. שקיות ניילון שמתעופפות כנראה מהמזבלה העירונית, שאיזה חכמולוג מיקם ממערב לעיר בה מנשבת רוח מערבית קבועה, היו דבוקות לכל גדר, חוט, קיר או שלט ואנשים מהלכים להם ברחובות מטונפים, משליכים עטיפות ארטיקים למדרכה ולא ממצמצים. עמדתי לרגע להסתכל וראיתי שזו מציאות, לא מקרה בודד. הזוי זו מילה ממעיטה. בינתיים נודע לי  כי יואן וונסה, שני הרוכבים הבריטים שגלי ואני פגשנו באקוודור, במדבר בפרו וגם בקוסקו. הכל במקרה. נמצאים בעיירה כמאתיים ק"מ מערבה. קבענו שהם באים לאיזור שלי ונבלה יום ביחד. הם  סיפרו בבואם כי יש באופנוע שלהם נזילה מהבולם האחורי, ובעיקרון אחרי ההתהפכות בבוליביה, הם ממעיטים כמה שניתן לרדת לדרכי עפר. בתכניתם להגיע רק עד לקרחון פריטו מורנו ומשם לחתוך הביתה. בדקתי את הבולם שלהם. לי הוא נראה תקין. ישבתי ערב שלם עם שניהם ושכנעתי אותם כי לקרבה כזו לאושואייה על אופנוע, הם כבר לא יגיעו לעולם והם חייבים לעשות מאמץ ולהצמד לתכניות שלהם. למחרת הם אכן יצאו לשם (הגיעו וכרגע כבר עולים צפונה).

תכננתי להגיע לחצי האי וולדז, שמורת טבע לחופיה מגיעים יונקי ים, החל בלוייתנים ועד אריות ופילי ים וגם להקות פינגווינים, שזו עונת הדגירה שלהם. בקיצור, אתר חובה. לשם כך גלגלתי עצמי לעיירה פוארטו מאדרין (Puerto Madrin) היושבת בתוך מפרץ מאורך ושקט. שכרתי חדר ב- B&B  ויצאתי מוקדם מאד ליום רכיבה ארוך בדרכי עפר של השמורה העצומה, קפצתי מנקודת תצפית אחת לרעותה. מהלך כולל של כ- 400 ק"מ.  בשמורה, חופים המעוצבים ומסודרים כדי לקלוט את התיירות הרבה המגיעה לכאן. פרט למקומות בהם בעלי החיים חוצים את הגדרות ואז הם ממש לרגליך, יש ללכת בשבילים מגודרים ומסומנים כדי לא להפריע להם. פינגווינים ואריות-ים שוכבים להם שם כאילו אנחנו לא קיימים. אינם  בורחים  ואינם חוששים. חווייה מתקנת, למי שרגיל שרוב בעלי החיים בטבע נעלמים כשהוא מתקרב.

נכון, אני כבר מקפל את המסע אבל עייפות היא אוייב מספר אחד של מי שנוהג או רוכב ולכן החלטתי לרבוץ יום שלם על חוף הים הנעים בפוארטו מאדרין ופשוט לנוח בין דפיו של ספר.
בדרך לבואנוס איירס עברתי עוד בעיירות טרס ארויוס  (Tres Aroyos) ואזול (Azul)  ובחלוף שמונה ימים, באתי אחר צהריים אחד לתוככי בואנוס איירס. שם כיוונתי למקום הנקרא "דקאר מוטוס" שהפך כבר למוסד בעל שם עולמי בקרב רוכבים המגיעים לדרום אמריקה או עוזבים אותה על אופנוע. זוג (יהודים) הוא מכונאי והיא אשתו הנחמדה, הקימו מוסך היושב בשכונת פלורידה בשולי העיר. בו ניתן לקבל שירותי תיקונים וטיפולים לכל סוגי האופנועים המגיעים ליבשת, (שלא תמיד ליצרן או לדגם יש כאן איזה כיסוי מקצועי) ובפינת המוסך, חדר המכיל 4 מיטות, מטבחון ומקלחת חמה. מאחור, חצר בה ניתן להקים אוהלים למי שמתאים דווקא קמפינג. ניתן להסתייע בהם בארגון הטסה החוצה מארגנטינה, או עזרה בשחרור מהמכס למי שמגיע. כבר מהדרך שריינתי לעצמי מקום כאן. חבייאר וסנדרה קיבלו את פני בחמימות. והתארגנתי כאן להכנת האופנוע להטסה בחזרה לסן פרנסיסקו שם הוא יעמוד למכירה.

זורייק מצ'כיה 3 שנים עם הפסקות, על האופנוע סביב העולם.

IMG_7161.JPG

ברנד מגרמניה (משמאל) בא להשלים המסע בדרום אמריקה. אחרי איחסון של האופנוע כאן לכמה חודשים.

IMG_7027.JPG

כריס בן 26 (משמאל) מוונקובר קנדה, בדרך לאושואייה על ק.ל.ר.

IMG_7022.JPG

DV מגרמניה בן 32, רפד רכב במקצועו, נוסע בהפסקות סביב העולם כבר שנתיים

בואנוס איירס בה יצאתי לשוטט היא עיר מ ד ה י מ ה . כן, ממש בקיצור. מטרופולין גועש כלי רכב. עטור שדירות עצים ופארקים, רחובות רחבים ובניינים מקסימים ביופיים ובאיכות תחזוקתם. נראה כי בשעת צהריים כל 13 מליון התושבים  יורדים ביחד לאכול. ולאכול בארגנטינה למי שלא תפס עוד, זה לא כדי להיות שבע, זה כדי להיות שמח. ממסעדות אסאדו בחזיתן מסתובבת קרוסלה של בעלי חיים משופדים, סביב מדורת גחלים ועד למסעדות בריאות הכי יאפיות, עם אוכל ירוק, צלחות מרובעות ושישה סוגי קפה. אם תל אביב היא עיר ללא הפסקה. כאן ההפסקה בצהריים היא קודש. אך הפיצוי מגיע בערב בה שעת הסגירה נמתחת וחיי הלילה תוססים כאן ברמות.

בבואנוס איירס

לאחר יומיים רכבתי לשדה התעופה כדי לשלוח את האופנוע חזרה לסן פרנסיסקו שם הוא יעמוד למכירה (לא ניתן להעלותו לארץ, עקב חוק האוסר יבוא של כלי רכב שגילם מעל שנתיים). פירקתי ממנו מספר חלקים כדי להקטין את נפח האריזה ואורז מקצועי, עטף אותו לנגד עיני למשלוח. מלגזה איטית נשאה את חברי הקשוח למסע, כפות אך זקוף, לתוך מחסן משלוחים אפל.

IMG_7084.JPG

זה אכן הפוסט האחרון הנוגע למסע והמשוגר במהלכו. אך זה אינו סופו של הבלוג. הכתיבה מהדרך הייתה אתגר לא קטן כשלעצמו. אף שאני חי בארץ מול מחשב רוב הזמן. ההחלטה שכפיתי על עצמי להכין כתבה מהדרך על כל קטע מסלול, דרשה ממני משמעת ברזל, כוחות והרבה אילתור. כמו בהכנת הפוסט הזה, בישלתי את הרעיונות תוך רכיבה. בהפסקות הייתי רושם על פתק שמות אנשים, מקומות או גבהים. לעיתים הפתק היה אובד או נרטב בגשם ומתפורר. הייתי מכניס בסוף היום דברים לטיוטה בפנקס. מתחיל לערוך לפי סדר. מחטט באינטרנט לחפש קישורים. במפות, לעדכן שמות. נכנס למחסן הצילומים, לארגן משהו רלבנטי מהעבר. לעיתים בחושך, ישבתי לאייר משהו שישאר לי בזכרון. ואז פעם בשבוע, הייתי מקדיש בממוצע שבע שעות. כן, שבע שעות. שנהניתי מכל שניה בהן, לכתוב ולערוך את הפוסט, מחזור התעסקות שכלל כתיבה, מחיקה, עריכה ותיקונים ואז הכנסת תמונות. לעיתים, באמצע הכנסת הדברים הרשת נפלה, או שהמחשב פתאום שבת או כבה, לפני שעשיתי "סייב". ואז הכל מהתחלה. באוהל, בתחנות דלק. בצריפים דלוחים או במסעדה שכבר רצו לסגור והשאירו לי יציאה לחשמל, אז ישבתי ברחוב עד הבוקר להשלים. וגם האופרציה להכנס לשידור הישיר אצל אבי אתגר, ברשת ב' בשבתות, כשבארץ צהרי היום ואצלי שלוש לפנות בוקר, באיזה חור ביוקון או במקסיקו באוהל רטוב, או בהוסטל בין שמונה אנשים ישנים בחדר משותף. מה שחייב אותי לצאת לקור בחוץ לדבר לרדיו כאילו אני באיזה אולפן וגם לנסות לזכור הכל ולהישמע מעניין וקולח.

IMG_0660.JPG

לשבת פעם בשבוע עם המידע והחומרים ולנסות לדחוס הכל ל-1200 מילה עבור "וואי-נט". כשברור לי שאני מדבר לקהל שונה, המחפש מקצב וניסוחים שונים. שם חשבתי לא מה לכתוב, אלא מה לקצץ. גם בידיעה כי בזירה הזו מסתובבים הרבה סכינאים גסי רוח, שמדגימים יותר מכל את כוחה של תיבת התהודה הציבורית חינמית הזו, לשלוף שדים ולשגרם לחלל בלי לדפוק חשבון. תא ווידוי בו אנשים אומרים עלי דברים, אבל מתכוונים לעצמם. לקח לי זמן להבין זאת. היו גם שצדקו בביקורתם. בתחילה ניסיתי ליצור קשר עם כמה קיצוניים ממש והצלחתי. לחלקם הצלחתי להסביר.  עם זאת, אני רוצה להודות לגרועים שבמגיבים שירדו מתחת לחגורה. כי הם נתנו לי נקודות שפל אנושיות, להשוות אליהן דברים בחיי ולכן באופן אבסורדי, אני מעריך אותם.
גם אם בסופו של דבר יצאתי למסע פיסי תובעני. הדיווח השוטף, נתן לי מימד נוסף שבו בעצם דיברתי דרככם עם עצמי בקול רם, וחוויתי את הצדדים האינטלקטואליים והרגשיים של מה שהמסע היה בשבילי. יש לי כוונה לספר כאן עוד על הנחיתה בארץ ולהכין פוסט פרטני ובו ביקורת וחוות דעת הוגנת, על הציוד שלקחתי איתי. שוודאי יעניין מספר ניכר מקוראי. ואני מניח שיהיו עוד אי אילו עניינים שאגלה כי עלי להעלותם לכאן. מקווה שאשב במהרה להפוך את המסע הזה לספר, שיכיל מן הסתם הרבה דברים שטרם סיפרתי עליהם, מעצם היותי בתוך הדבר עצמו וניתן לכתוב עליהם רק ממרחק. וגם מפאת רגישותם של ארועים ואנשים, דברים שנכון להכניס רק לספר.

IMG_2284.JPG

יחד עם זאת. עוד בטרם אני נוטש את דרום אמריקה, חשובה לי הבעת התודה הפומבית. לאנשים יקרים שהיו לידי ואיתי לפני ולאורך הדרך. זה נכון, נסיעה למקום רחוק, מקרבת:

גלי שלי. האדם, האהבה והחברה הכי גדולים שזכיתי בהם בחיי. בנותי אילאיל, טל ותמר הנפלאות שלי, שהעניקו לי מכוח אהבתן. להמשיך ולחתור הלאה. לאחותי שירלי שלא חסכה כלום, כדי לסייע לי בכל ההתארגנויות ביציאה לדרך בקליפורניה. לשלמה שובל גיסי שללא היסוס העמיד את כל כולו לידי שם בניכר. ולנורית אחותי שבארץ. שכיסתה לגלי ולי את הגב בכל רגע. ובנשימה אחת כי גם זו משפחה ולעיתים אף יותר; מיכלי ומוסי חברי האהובים שהשתרעו עשרות פעמים על גדרות וליוו את גלי ואותי בכל הקשיים שנערמו, שתיחזקו לי את מצב הרוח באופן שוטף ומלטף עד כדי מבוכה. לעומר לוי שהסתער על הכנת הבלוג שלי והבאתו לרמה מקצועית כמו שרציתי. ואיפשר לי לנהל אותו באופן שוטף, תוך התגייסות בלילות ארוכים של תקלות וניתוקים. לרוניתי וגידי, זיוית ואודי, אלפא ואילן, שליוו אותי בהכנות ואחריהן. ליורם יוסי ודניאל, חברי הקרובים. לאורלי ברק. רפי ויגאל חברים ותיקים לעבודה. לגרסיאלה למשה ותמנע. תודה ללקוחותי. כולם עודדו אותי ושמרו איתי על קשר. תודה לעומר כנעני שישב איתי כמה פעמים, על המסלול והוסיף מנסיונו באמריקה הלטינית, בה רכב לאושואייה על אופנוע כשנה לפני. מיקי קאופמן וגדעון עמיחי חברי הטובים. לבועז ארוך ממוסך משין גן בבנימינה, שהכין אותי לקטע המכונאי במסע. לחברי במועדון אופנועי השטח של ב.מ.וו. תודה לרמי יגרמן הנפלא מ"קרט" יבואני מצלמות "קאנון" לישראל, שהיה הראשון לתרום ממש למסע.  ותודה לאנשי "קמור" יבואנית אופנועי ב.מ.וו לישראל, שהתגייסו לעזור באמצע הדרך. תודה לאבי אתגר ולרשת ב'. לאיווי ועמית מ- Ynet. לאנשים הנפלאים מהחברה הגיאוגרפית ששמעו על המסע שלי ועודדו. לכל האנשים המדהימים שארחו אותי בביתם: סינדי וערן בלב מדינת וואשינגטון. הגר ועופר בסיאטל וואשינגטון. רוני ואדם בקאלגרי קנדה. היידי ורפי בקאמאריו קליפורניה. עמיר פורת בסן דייגו. ירון ניר בן דודי ואסטריד בטפוזטלאן מקסיקו. ג'ראלדין ואילן בוואחאקה מקסיקו. רוזי ואבי בלימה פרו. עשרות אנשים טובים שכתבו לי מיילים אישיים עם הצעות והזמנות לארח אותי תחת קורתם, במסלול שעברתי. הרבים שתרמו מהידע שלהם על מקומות או חידושים עדכניים לאורך הציר. לוורנר באוזנהארט ידידי, שהקיף כבר את העולם על אופנוע כמה פעמים, שאמר לי בפשטות "ג'אסט גו!" וכמובן לכל מי שהתיישב להגיב לבלוג הזה. חברים קיימים, חברים שחזרנו להיות וחברים חדשים. אין לשום אדם מושג כמה הקשר הזה חשוב לי. כי למדתי במסע לא רק על ארצות, על תרבויות עתיקות, על רכיבת אופנועים ועל השרדות במקומות מאתגרים. קיבלתי שיעור מדהים על מי שחיים סביבי בחיי השוטפים, מהמעגלים הכי קרובים ועד לאנשים רחוקים חסרי פנים, שוודאי לא אפגוש לעולם. עם עוצמה אנושית, נשמה וטוב לב נדירים. וכמו שאני יודע שהגשמת החלום שלי עוררה אחרים להאמין ביכולתם לממש חלומות. גם אני מודה למי שפיזרו לעברי מעט אבק כוכבים והשראה בדרך לקצה הדרך. כולכם הייתם בכיס שהכי קרוב ללב. וכשהיה לי באמת בודד וזיפת על הנשמה אך גם בהרבה רגעי אושר, זכרתי וחיבקתי את כולכם. הייתם איתי. אין לכם שמץ שימצהו של שימצון של מושג, כמה התעלות ושמחה הוספתם לחיי.

תודה.

IMG_2328.JPG

מהקצה הצפוני, בפונדק קאריבו במחנה הקודחים בדד-הורס, פרודו ביי. אלסקה.

…ועד לקצה הדרומי, בפארק להפאטייה אושואייה, ארגנטינה.

IMG_6071.JPG

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום     הדפס פוסט

יש 45 תגובות על הפוסט “קיפול ותודה.”

  1. תגובה מאת יהודה רביב ביום 26 נוב 2009 בשעה 17:58

    Kליוני:
    בבמילה אחת: שאפו!
    בבשתי מילים: כל הכבוד!! ברוך הבא!!
    בבשלש מילים: סע הביתה בשלום!!!!

  2. תגובה מאת צור מוסרי ביום 26 נוב 2009 בשעה 19:49

    אין מילים כול הכבוד, מדהים, מרגש

  3. תגובה מאת עופר גרייצר ביום 26 נוב 2009 בשעה 20:16

    אין מילים
    ריגשת אותי ואת ילדי הבחור (בן 5) ולימדת את שנינו מה היא הגשמת חלום
    אם רק מעט מזה יישאר בחיקו לעתידו ו/או לעתידי יצאנו כולנו בשכרינו

    רק בריאות ומחכה כבר לשמוע מתי והיכן אתה מקרין שקופיות ו/או מעביר הרצאה על חוויות הדרך
    עופר גרייצר
    תל אביב

  4. תגובה מאת roni ביום 26 נוב 2009 בשעה 21:40

    תודה תודה תודה
    דמעה אחת על שהסתיימה חוויה חוויה
    והשניה שהכל הסתיים בשלום
    ר ו נ י
    גבעת אולגה- כפר הים

  5. תגובה מאת ירון פיק DL650 ביום 26 נוב 2009 בשעה 22:23

    יוני,

    תודה על חוויה מדהימה שעברת,
    ושיתפת אותנו בכל,
    כל הכבוד לך,

    ירון פיק
    זכרון יעקב

  6. תגובה מאת יאיר חסיד ביום 26 נוב 2009 בשעה 22:45

    יוני, איזה יופי!
    תודה לך, על רגעים יפים של מתח ושל אושר,
    תודה לך,על כל תמונה, ועל יפי האומר.
    תודה לך, על זה המאמץ, ועל היותך בכושר,
    תודה לך חבר, אתה היית לנו ג'וקר!
    בהערכה רבה,
    יאיר

  7. תגובה מאת יוסי בן ארי ביום 26 נוב 2009 בשעה 22:57

    יוני
    לאורך המסע שלך הייתי בין אלה "ששותקים"…אך עקבתי אחרייך כל שבוע כמו שעון.כל הכבוד והרבה תודה לך על ששיתפת את כולנו בחוויית המסע שלך.
    שמור על עצמך ותחזור הביתה בשלום, מאחל לך הרבה בריאות וטיולים נוספים.
    יוסי

  8. תגובה מאת ישראל אלתר ביום 26 נוב 2009 בשעה 23:30

    תודה תודה על השיתוף בחוויה המדהימה על שנתת לנו את ההצצה למסע המרגש והמדהים שלך מעריץ מתי המסע והתובנות יוצא בספר

  9. תגובה מאת אביבה קלארק ביום 27 נוב 2009 בשעה 2:02

    יוני
    איזה מסע עברת ואיזה מסע עברנו יחד איתך כל מקום שתארת כאילו היינו איתך שם פיזית
    כל שבוע בלי יוצא מן הכלל חיכיתי לתאורים והחויות שעברת בכל מקום ואיזה יופי של תאורים
    שמור על עצמך
    תחזור למשפחתך בשלום
    אביבה

  10. תגובה מאת סולי ביום 27 נוב 2009 בשעה 8:13

    יוני שוב תודה על הכתיבה הנהדרת ,סוף הדרך אך מקווה כי לא סוף הבלוג.
    אחלה סיפור המסע הזה .
    שמח כי סיימת אותו בשלום.
    דרך צלחה והרבה בריאות.

    סולי טורונטו

  11. תגובה מאת אבי אפרתי ביום 27 נוב 2009 בשעה 10:17

    היי יוני
    I can wait for the book&blog
    המעקב הדרוך וההמתנה השבועית לפוסט הבא יחסרו,אך:
    ספר המסע הפנימי שלך ברחבי האמריקות הוא לתקוותי התחלה של בלוג אישי,שהלוואי וימשיך להופיע.
    המראה מהקסדה,שאיפשרת לנו להביט מעבר לה,נותן לי תקווה ואופק,בסמטאות החיים.
    תודה תודה תודה.
    דון שימודה(תעתועים),גו'ונתן ליווינגסטון(השחף),אקזיפרי(הנסיך הקטן)ואתה יוני בן שלום חבורה אחת מופלאה.
    שוב בשלום.
    אבי

  12. תגובה מאת שימי מים ביום 27 נוב 2009 בשעה 11:24

    אוך איתך ..
    שוב גרמת לי לדמוע …..
    לו היית יודע כמה "יונים קטנים" נמצאים שם.
    בכל אחד קיים יוני הקטן שרק ממתין לפגוש את עצמו.
    יוני …. נגעת בנימי נפשי …לקחת אותי לסוף העולם וחזרה
    ועל לא נותר לי אלא לומר תודה .

  13. תגובה מאת ענת ודורון ביום 27 נוב 2009 בשעה 11:40

    נחשפנו למסע שלך שנתיים אחרי שהשלמת אותו… ועדיין כל דף ריגש אותנו מאד. את קטע המסע בואנוס-איירס אוסוויה וחזרה עשינו במוטור הום (קארואן) לפני כשנתיים במשך חודשיים וחצי – זוג עם ילדה בת 10, ואיתנו זוג נוסף וילד בגיל 11.התמונות שצילמת החזירו אותנו בגעגועים למקומות רבים. חלק מהתמונות שלך זהות לשלנו, וזה מרגש מאד.
    כעת עשית לנו חשק לעשות גם את חלקו הצפוני של המסע… אין לנו המזל והיכולת להיות רוכבי אופנוע, לצערנו. נצטרך לעשות זאצ בדרך שלנו, כמו שאמר פרנק סינטרה.
    ואולי המסר שהכי דיבר אלי מהבלוג שלך – להגשים את החלומות! כל הכבוד לך- ותודה ששיתפת!

  14. תגובה מאת דלית ת. ביום 27 נוב 2009 בשעה 18:10

    יוני,
    פשוט נפלא, מרגש ומעורר השראה. עקבתי אחרי המסע שלך באדיקות מדי שבוע.
    אתה ההוכחה שחלומות לא רק אפשר, אלא חובה להגשים, וזה בהחלט משהו שאקח איתי לדרך. שיווקתי את הבלוג שלך בכל הזדמנות כשהשיחה התגלגלה למסעות, חלומות ואופציות לחיים מחוץ לקופסה הקטנה והבנאלית שבה אנו כלואים רוב הזמן.
    תודה שהעשרת אותנו. מחכה לספר.
    דלית.

  15. תגובה מאת אלדד גפני ביום 27 נוב 2009 בשעה 18:56

    יוני,
    מזל טוב ובשעה טובה…
    בהצלחה במכירה של הכלי ומחכה בקוצר רוח לפוסט האחרון…
    אני מאמין שאהיה בין הראשונים לרכוש את יצירתך
    להתראות בפוסט הבא

    אלדד

  16. תגובה מאת עופר טל ביום 28 נוב 2009 בשעה 9:53

    סלמתק!יוני היה כייף ומרגש,
    המסע שלך לקח אותי הכי רחוק,
    תגיד מה דעתך על ליווי או הדרכה של קבוצות
    למסעות דומים? ישר כח,עופר ירושלים.

  17. תגובה מאת משה גואל ביום 28 נוב 2009 בשעה 11:25

    יוני שלום!
    איזו יופי של דרך מהמכוורת של "מקוה" לקצה העולם וחזרה.
    (ולחשוב שהייתי פעם כל כך קרוב ).
    נקווה שנפגש כולנו.
    רק בשמחות
    משה

  18. תגובה מאת Rami ביום 28 נוב 2009 בשעה 17:50

    Hi Yoni,

    Thank you for sharing your amazing journey — sorry you missed us in Vancouver — maybe in the next adventure.. Cant wait for the book — safe trip home.

  19. תגובה מאת עמוס צרפתי ביום 28 נוב 2009 בשעה 17:58

    ליוני שלום רב!
    שמחתי מאוד לקרוא את הפוסט האחרון שלך אבל אני רוצה קודם להגיב על הפוסט הקודם שלך שריגש אותי מאוד.
    תענוג ממש תענוג לקרוא את הכתיבה שלך והכל יותר מתעצם בליווי הקונצ'רטו ה23 של מוצארט,ולקרוא על הילד ההוא מאשקלון-פשוט מהנה!
    קודם כל על השלמת המסע המדהים שעשית,אני מניח שעכשיו שאני עומד לצאת למסע משלי(ביחד עם אישתי) אני יודע שיש לי מנטור, מישהו להסתכל עליו וללמוד ממנו ולדעת לא לוותר,לחלום,להעריך ולהנות ולחזור ולספר על זה.
    יישר כוח על הסבלנות שבכתיבת כל הבלוג הזה, אני מקווה שגם לי תהיה הסבלנות להעלות את כל קורתנו על הדף(נוסעים בלי לפטופ……)
    אני מקווה שניפגש יום אחד או בדרכים או בבלוג(אם יהיה כזה..) של המסע שלנו
    ונעביר חוויות על המסעות בעולם.
    בהצלחה בחזרה לארץ הלא קלה שלנו ובהצלחה במאבק של רוכבי הדו-גלגלי ובכלל אני מאחל לכל מטייל עזרה וחברים ומשפחה כמו שיש לך!
    שיהיה רק טוב ואני אנסה לעדכן ממרוקו-ועד לדרום אפריקה'
    שיהיה לך שבוע טוב
    רק בשמחות…..
    עמוס.

  20. תגובה מאת יהושע ביום 28 נוב 2009 בשעה 19:11

    שלום יוני
    ראשית אין מילים על הכל. עלהאתר על התמונות על הכתבות המענינות והכתיבה המענינת באתר ומעל הכל על האתגר שלקחתה על עצמך אני בטוח שהוא היה חלום שהתממש .

    לפני כחודש ומחצה תוך כדי חיפוס מידע טכני על אופנועי B.M.W ברשת ,נתקלתי באתר שלך ומצאתי את עצמי מלווה אותך כל יום בחלום שהגשמת, לי יש חלום דומה שכרגע אני עובד עליו אבל לא לשם זה אני כותב לך אלה לומר לך בפשטות כל הכבוד
    יהושע

  21. תגובה מאת נחום כנר ביום 28 נוב 2009 בשעה 19:11

    יוני שלום !
    נפלא שסיימת בשלום את המסע "חצי כדור הארץ"…
    היו מקומות שחששתי מן האפשרויות שתיפגע (דובים, אנשים
    באיזורים מפוקפקים…).כל פעם נשמתי לרוחה כשיצאת מן
    הפחדים…שלי.
    אני מקוה שבספר שלך,יהיו מלבד הדרך הנפלאה שלך לספר בהרחבה
    את אשר ראו עיניך במילים ובתמונות, גם ציוריך וגם שיריך.
    אתה אדם רחב אופקים ואשמח לרכוש את מה שתספר בספריך, כפי ששמחתי לקרוא שבוע אחר שבוע על המסע שלך.
    כשאני יוצא לטייל עם הקטנוע שלי,פיאג'ו בברלי 500,
    (יחסית קטן,אך …שובב), ההתבוננות שלי בנופים ובמרחבים,
    קבלו איכשהו מבט אחר, רחב יותר, בהשפעת המסע שלך…
    שוב תודה רבה,ובהצלחה גם בהמשך לדרכך… ברגל (הרי מכרת
    את האופנוע… עד שתקנה)!
    המשך דרך צלחה, בסמפתיה ואהבה, נחום כ., קיבוץ שובל

  22. תגובה מאת עומר כנעני ביום 28 נוב 2009 בשעה 20:16

    נו יוני, ביננו, אז איך היה?

  23. תגובה מאת חדוה זיסמן הגדי ביום 28 נוב 2009 בשעה 22:37

    חזור אלינו בשלום,יוני בן שלום!

  24. תגובה מאת אדוארדו לינה ביום 28 נוב 2009 בשעה 23:36

    Como suelen decir (bueno, gritar) en Buenos Aires, Argentina; Grandeeeeeeeeeeeeeeeeeee Yoni

    כל הכבוד לך!

    עקבתי אחר המסע שלך, לפעמים יותר ולפעמים פחות, אבל תמיד בעניין.
    אין לי מושג כמה מתלמידי בבית ספר תיכון קוגל בחולון (בני עשרה עסוקים בעניניים שלהם ולא ממש מחוברים לכל דבר שמורה מציע להם לראות ולקרוא, אתה יודע) ו(אני ממש לא יודע) כמה קוראי הכתבה ההיא שכתבתי על המסע שלך ופורסמה בקיץ האחרון בשבועון בספרדית בארץ AURORA המשיכו לעקוב אחר המסע, אבל אולי גם שם מדי פעם היו לך מבקרים.

    כך או כך, כולנו הרווחנו במידה מסויימת.

    אני מתכוון להראות הרבה מהתמונות של הבלוג לתלמידי ספרדית בקוגל, ברגע שיהיה מתאים. טוב ותודה שאתה לא "מוריד" את הבלוג לאחר סיום המסע.
    אני מניח שלמדת לא מעט ספדית לכן תבין את הסוף של התגובה שלי:הנה הוא

    Chau che

    אולי הרבה ארגטינאים (ומאמריקה המרכזית ומדרום אמריקאים – אגב, אומנם רבים בארצות הברית קוראים רק למדינתם אמריקה, אבל ברור שהם לא כל אמריקה) בארץ הפכנו גם במידה רבה לישראלים (מבחינתי, טוב שכך), אבל כשתפגוש כאלה בישראל "תחזור" קצת לאמריקה הלטינית.

    נסיעה טובה ובהצלחה בהמשך!

    אדוארדו

  25. תגובה מאת ערן בן-סירא ביום 29 נוב 2009 בשעה 1:15

    יוני וגלי, היה כייף להפגש ,להנות ..ולקבל כל כך הרבה השראה
    אני כל כך שמח שגיליתי אותך עוד בהתחלה בהתחלה
    חיבוק
    ערן וסינדי

  26. תגובה מאת ש.ע. ביום 29 נוב 2009 בשעה 12:06

    ניפלא, פשוט ניפלא.
    ובבקשה, תתעלם מכל האנשים "הקטנים" הרעים שמעזים להקניט או להעיר הערות רעות. אתה במקום כל כך ניפלא, תשכח מהם.
    אשמח להמשיך לקרוא את הבלוג הניפלא שלך.
    כל הכבוד.

  27. תגובה מאת דני ביום 29 נוב 2009 בשעה 15:47

    איזה צמרמורת של התרגשות יש לי כשאני קורא את
    הפוסט הזה – חבל על הזמן !

    יוני,
    אני חושב שאמרתי לך תודה על ההזדמנות הזאת שנתת לנו
    להיות שותפים למסע שלך כמו כמות האנשים שביקרו בבלוג שלך…

    היה לי תענוג, התרגשתי איתך, נהנתי איתך ואני אומר לך כל הכבוד.

    תודה תודה תודה!

    דני, חדרה.

  28. תגובה מאת אלעד ניניו ביום 29 נוב 2009 בשעה 16:08

    ליוני,
    עכשיו משסיימת את המסע, אני נשאר עם הטעם הטוב בפה שנשאר אחרי שאוכלים שוקולד טוב.
    לאורך כל המסע שלך הייתי ממתין לפוסט שלך בקוצר רוח כדי לחוות עוד קצת מנופי הדרך ומהחוויות שעברת, כאשר ביום של הקריאה הייתי מסתובב מאושר ועם חיוך שהיה מחזיק עד לפעם הבאה.
    אני שויתרתי על הטיול שאחרי הצבא לטובת בית עם גינה חשבתי שהריגוש שבגילוי עולמות חדשים כבר לא יפול בחלקי אבל אתך ודרכך ראיתי כי זה לא חייב להיות כך ואפילו יש יתרונות בלעשות זאת בגיל מבוגר.
    אני רוצה להודות לך על שהכנסת אותי למסע הפרטי שלך, ודרכך יצא לי לחוות טיול נפלא כל כך.
    עכשיו חובתי לא לוותר על החלומות שלי
    בכבוד רב
    אלעד

  29. תגובה מאת חיים שמעיה ביום 29 נוב 2009 בשעה 17:02

    יוני ,המון תודה לך על "שלקחת" אותי למסע הזה. ליוויתי אותך מהרגע הראשון וקראתי בצימאון את כתבותיך. כל הכבוד וברכת נחיתה טובה בארץ.
    חיים שמעיה

  30. תגובה מאת עמרי אינגבר ביום 29 נוב 2009 בשעה 17:44

    היי יוני,
    המסע תם. טוב ששבת הביתה.
    בשבילי מאז הכרתנו באוגוסט 1965 תמיד היית חזק וסקרן בוגר וידען.
    ההרפתקה בה שיתפת אותנו הוכיחה כי למרות שחלפו 44 שנים אבחנה זו לא השתנתה.
    מחכים להפגש
    עמרי

  31. תגובה מאת avraham ביום 29 נוב 2009 בשעה 22:04

    מה מצריך יותר אומץ, להתחיל או לסיים מסע כזה?

  32. תגובה מאת אורנה ק. ביום 29 נוב 2009 בשעה 23:31

    היי יוני,
    "הצטרפתי" למסע שלך אי שם במהלכו.
    זה היה מסקרן, מפתיע ואפילו – מציצני (מצידי).
    שמחתי להיפגש עם גלי לפני כמה חודשים(במקרה. הפתעה נעימה), בסמוך למועד נסיעתה אליך. ממנה הבנתי את "גודל השעה".
    הרבה מים זרמו בכל נהרות העולם מאז נפגשנו לאחרונה ( לפני כ- 15 שנה).
    אני מודה שהצלחת לסחוף אותי אתך, אל חלומך המתגשם.
    עקבתי בהתפעמות אחרי המילים, המראות, העננים, הרגישות, ההתרגשות, הפיוט והנחישות.
    בהרבה הערכה,
    אורנה ק.

  33. תגובה מאת דני אפיק ביום 30 נוב 2009 בשעה 13:32

    יוני,
    כקורא שקט של קורותיך אני מבקש להודות לך על ששיתפת אותי בחוויה כל כך משמעותית. למדתי המון על הגשמת חלומות תוך כדי מעקב אחרי הדרך הנפלאה בה אתה מגשים את חלומותיך שלך. תודה על קטעי טקסט נפלאים, תמונות מרהיבות ובכלל – חומר שאם לא יסוכם לסםר תהיה זו החמצה גדולה!
    קדימה, נראה אותך מתמודד גם עם אתגר זה! כל טוב והערכה רבה, דני אפיק

  34. תגובה מאת מרים בר אור ביום 30 נוב 2009 בשעה 18:49

    כולם כבר כתבו הכל… אז, שוב, תודה ע נ ק י ת! על הכף שחיכה לי בסוף ימים קשים – לקרוא את כתבותיך, להתיישב קצת בכסא האחורי על האופנוע, לראות ולהריח מקומות, אנשים ,גשם, חום, קור ובעצם להבין שאנשים בסך הכל – טובים.
    נפש נפלאה לך יוני, שמור עליה, מירושלים

  35. תגובה מאת דרור עבדה ביום 30 נוב 2009 בשעה 22:27

    לליוני,נהניתי לקרוא פעם אחר פעם אחר את המסע שלך להגשמת החלום,הכישרון הנפלא שלך בכתיבה הצליח להעביר בצורה מוחשית עד כמה שאפשר את המאמצים לפני ההמסע,במהלך ואני בטוח שגם אחרי.מנסיוני הדל בטיול סולו באוסטרליה על אופנוע שוהגשמת חלום משל עצמי,שני דברים ילוו אותך בקרוב.האחד,תחושת הגשמה עצמית של ממישהו שיודע בלב ליבו שהוא "עשה את זה",השני,תחושת ריקנות שתבוא אחרי מכירת האופנוע,ציוד הרכיבה המיותם והרגשה שלקחו לך את השותף הכי טוב שהיה לך.
    הNO WORRIES MITE
    בבהצלחה בהמשך,
    דדרור-מושב דור

  36. תגובה מאת יוגב ביום 01 דצמ 2009 בשעה 12:09

    תותחחחח אהבתי אני יוצא בעקבות הסיפור שלך גם למסע רכיבה

  37. תגובה מאת עזי בצר ביום 01 דצמ 2009 בשעה 17:28

    היי יוני

    תודה תודה תודה על ששיתפת אותנו במסע הקסום הזה.

    תודה על הסיפורים על התמונות ועל שהצלחת להביא את המסע הנהדר הזה אלי הביתה.

    לא רק לך גם לי עצוב על שהמסע הסתיים כי הרגשתי כל הזמן שותף סמוי.

    דרך צלחה בחזרה הביתה.

    עזי

  38. תגובה מאת דובי (הרלי) קנר ביום 02 דצמ 2009 בשעה 13:53

    kליוני
    תודה על ששיתפת אותי בחוויות מהטיול. גרמת לי לעונג רב, לתיאבון מתגבר לעשות טיול דומה.
    שאפו על המקצוענות שבעריכה! אין מילים
    דובי הרלי קנר
    קיראון

  39. תגובה מאת Nino Taranto ביום 02 דצמ 2009 בשעה 17:54

    Hello again,
    We have followed your routes with interest, it has been a thrill for us all. What you have done is magical. We wish you only the best.
    Love from your Uncle Nisimico and Anne

  40. תגובה מאת ערן ZZR1100 ביום 02 דצמ 2009 בשעה 22:03

    חבל… חבל שנגמר.

    אולי תחשוב לצאת שוב בקרוב למקום אחר ולהמשיך את מסורת הכתיבה ?

    כתיבתך תאוריך וחוויותיך יחסרו אני מאמין שלא רק לי…

    מקווה שאולי שתחזור ותתמקם/תתאפס בארץ אולי תארגן מפגש איפהשהו כדי שנפגוש את האיש והאגדה/מסע/הרפתקה (אתה?..אתה!)

    לא להסמיק, זה מגיע לך !!!

    בברכת מזל טוב על סיום המסע והצלחת האתגר,

    ערן

    ערן

  41. תגובה מאת דרור ביום 05 דצמ 2009 בשעה 12:28

    יא אללה !
    מדהים ומעורר השראה .
    ההרפתקה עצמה כמו ההכנות המדוקדקות וההשקעה בתיעוד ובכתיבה .

  42. תגובה מאת ליאור מ ביום 09 דצמ 2009 בשעה 17:50

    יוני!
    הרבה הרבה תודה לך! על קריאה מהנה במשך 6 חודשים 🙂
    גרמת לי לרצות לבקר בהרבה ארצות שלא הייתי מתקרב אליהם.
    כתיבה מעולה – אני באמת מקווה שנראה ממך ספר.
    התמונות – טובות לא פחות; מדהימות אחת אחת.
    אני הכי מקנא בעובדה שיצא לך לפגוש כ"כ הרבה אנשים מגוונים ואדיבים(!) במהלך המסע – רק מראה על טוב הלב של שאר העולם.

    בהצלחה בהמשך!
    ליאור, אשקלון.

  43. תגובה מאת יקיס קדרון ביום 10 דצמ 2009 בשעה 10:27

    יוני!!! ברכות חמות ומחבקות! יו דיד איט! אבל אוף…, פספסתי את ריגושי סוף המסע בזמן אמיתי… מתנצל בפני עצמי. הייתי באמריקה של הגרינגוס לטובת עיסוק תרבותי מחליא במירוץ שופינג מיותר. איזו החמצה. אבל מה זה משנה…, המסע שלי אל עבר האופק, על גבו הירקרק של אופנועי המזדקן או על גבו של סוס אחר, רק מתקרב….
    אוהב אותך,
    יקיס

  44. תגובה מאת איל סביון ביום 30 דצמ 2009 בשעה 22:38

    אהלן יוני,

    ליוויתי אותך מהפוסט הראשון כל ק"מ וק"מ.
    היה לי העונג, לקרוא על המסע האישי והמצולם במרחבים הגדולים והמשתנים,
    סחתיין – היה שווה כל רגע ומילה.
    יישר כוח,
    שא ברכה,
    איל

  45. תגובה מאת MACLIH ביום 30 אוג 2014 בשעה 12:07

    30.8.2014 12.00
    ואוו

    ארוכה היא הדרך
    והאור בראש ההר,
    בודד הרוכב לבדו
    חולף מעיר לכפר..

    הלב מתגעגע
    והנשמה סוחפת הלאה
    מתפתל הכביש
    ואלוהים שומר מלמעלה..

    רחב העולם
    ורוצה את כולו לגמוע
    מנציח בתמונות
    מופלאות כמו בקולנוע..

    והלאה הלאה
    נוע נוע נוע
    ועצוב הרגע
    בו מדממים את המנוע!

    פשוט מקסים!
    MACLIH

Trackback URI | Comments RSS

הוסף תגובה