הרפתקה דוט קום

4 בספטמבר 2009 קוסטה ריקה. יש דבר כזה.

IMG_7195.JPG

כמה ההורים על המצב

על הכביש הראשי בדרך למעבר הגבול בין ניקראגואה לקוסטה-ריקה. עברו לי בראש מחשבות שאינן קשורות לרכיבה, לאופנוע או לנוף. שאלתי את עצמי, למה אני כותב את הבלוג שלי ומה טעם מצאתי בפרסום טור שבועי בוויי-נט. העברתי בראש את כל משפטי ההבל המדוקלמים בטקסי מלכות יופי. החל ב"אני רוצה לעשות טוב לאנשים" "אני חושב שמימוש החלום שלי יוכיח לאחרים שגם הם יכולים" "אני מרגיש שהגיע זמן לדיווח מסוג אחר" ועד המון משפטים כל כך טפשיים שאחסוך מכם את המבוכה. בסוף כשנגמרו לי משפטי התירוץ נשארתי עם משפט אחד, שכל הזמן נפנפתי הצידה כמו זבוב טורדני. כבר לא עזר לי, הוא נדבק לי לחלק הפנימי של המצח ולא הסכים להרפות: "אני כותב, כי אני צריך לכתוב". המסע והכתיבה עליו, הם שני חלקים של דבר אחד. עדיין אין בי את האומץ לכתוב הכל. ניקיתי את כל נושאי הסקס הכבוש והמוחצן שאני חושב רואה או חווה. את אותם ביטויים בהם אני יוצא מדעתי פשוטו כמשמעו, כשאני עד לעוול שנעשה ולאו דוקא לי. את רגע הבכי בתוך הקסדה או מחוץ לה, כשאני כבר מתגעגע לדברים שחסרים לי. מאנשים ועד לקטעים של חרטות ורחמים עצמיים. לעיתים אני מאפשר לקוראי לגעת בעדינות אמנם, בדברים הקשורים בחוויות צדדיות. מעברי הגבול למשל, הם קצה קרחון. אני לא בחור אחרי צבא שיוצא לבדוק את הקצוות שלו, לדפוק ת'ראש ולחזור עם סימני וי על מקומות. ואיני מומחה להדרכת מסלולי טיולים. אני כבר בצד השני של המשוואה, בתוך מסע פנימי, חווה לאור מה שעברתי בחיי. מגיע למקומות ומתייחס לדברים שתייר רגיל חולף על פניהם או שהם נראים בעיניו מיותרים. אני מנסה בכל כוחי לקיים הבטחה שהבטחתי לעצמי לעשות מסע ולעשות אותו כמו שארגיש תוך כדי. כשארצה אעמיק. כשארצה אדלג. כשארגיש אעצור וכשלא, אטוס. ולכן גם לא צירפתי אלי איש… חוץ מקוראי – לפני כחודש גזרתי על עצמי קריאה והתייחסות רק לתגובות בבלוג שלי, בו אנשים מזדהים ומוכנים לעמוד מאחרי דבריהם– מישהו מחברי כתב לי מייל שיש תגובות איומות באתר וויי-נט. כאמור, החלטתי לא לקרוא את מדור התגובות בוויי-נט כלל. אני יודע שתגובות מעידות על המגיב יותר מאשר עלי. וזה בסדר גמור, זו גם סוג של שותפות סמויה במסע שלי.

בחזרה לדרך

בשלב זה המסע נכנס ללג מנהלתי כמעט. בעשרה בספטמבר אני אמור לפגוש את גלי האשה שאיתי בקיטו בירת אקוודור. משם נמשיך לרכוב ביחד למשך חמישה שבועות. את המסלול מכאן ועד לפנמה סיטי בניתי לכן, באופן שאסע בדרכים מרכזיות עם גיחות לנקודות עניין מצידי הציר. אני מתכוון לרכז זמן ואנרגיות בקוסטה-ריקה ופחות בפנמה. נכון, אני עומד להפסיד את הביקור המחייב בהוסטל עם שולחן הביליארד הידוע ואת הר הגעש שעל הלבה שלו מבשלים את שור הבר וגם את קורס שליית הפנינים בחופי התכלת. אבל אני במסע על אופנוע ויש מחיר ללוח זמנים הדוק. אל הסגנון העמוק והחוקר יותר, אני מקוה לחזור בקולומביה אליה אטיס את האופנוע בעוד כמה ימים מפנמה.
לפני בתור ביקורת הדרכונים במעבר הגבול בקוסטה-ריקה עמד ליאון. סטודנט בן עשרים וחמש מהונדוראס. הוא לומד הנדסה בקוסטה-ריקה. ביקשתי לברר אצלו מה בהונדוראס כלכך מיוחד לרעה, שאי אפשר לשכוח אותה. סיפרתי לו את שעברתי בארצו ועל התרשמויותי מהביקור. התשובה שלו היתה פשוטה. "גם אני מרגיש אורח בה". נכון, זה סקר של אדם אחד. אבל הרגשתי שהוא ביטא במשפט קצר אחד, את סך הרושם שלי מהתנהלות מרכז אמריקה שראיתי עד עתה. האם יתכן, שעדיין חושבים כאן שספרד תשלח ספינות להחזיר אותם הביתה ולכן כולם פה חיים כאילו אין מחר? והרושם שלי שהמעמד השולט יודע שהוא חי על זמן חברתי שאול? לפני שנים קראתי את יומניו של צ'ה גווארה שחצה על אופנוע את דרום אמריקה. תמצית הסיפור הובאה בסרט "דרום אמריקה על אופנוע", ואולי רק עכשיו, כשאני מבלה את רוב היום בתוך הקסדה – מעבדת המחשבות הקטנה הגדולה בעולם – ופוגש את הרוע שאנשים עושים כאן אחד לשני. אני מתחבר למהפכן שצמח מתוך האופנוען.

בשנת 1948 הוציאה קוסטה ריקה החלטה לבטל את הצבא. והיתה למדינה הראשונה בעולם שעשתה כך. והיום כשישים שנה מאז, נראה שהעסק עובד. כמו שנכנסים אליה, מבינים שמשהו בחופי העושר הללו מתנהג על פי קוד אחר. ישנה איזו נינוחות על פני האנשים. השוטרים במעבר הגבול חייכו. שמעתי מילים כמו "תודה" "בבקשה" "יום יפה" "מה שלומך?". כלומר אני, האלמוני בקסדה, הגרינגו, הארנק המשוטט – מעניין מישהו. שמתי לב שבאירגון ועיצוב מתחם הטרמינל, הושקעה מחשבה בה האורח הוא החשוב. כבר נמלאתי רוגע.
גם כאן, מנגנון המכס בכל הקשור לאופנוע עובד על פי המקובל בעולם. ביטול הרישוי הקודם והכנת החדש באופן מהיר, שקט וענייני. הדרך שירדה ממעבר הגבול דרום מזרחה, נשארה שטוחה ובתוך כשעה חציתי שמונה נהרות ונחלים בצבע מוקה שזרמו בעוצמה מערבה אל הים. באחד מהם ראיתי ילדים קופצים למי הבוץ הגועשים, נגררים איתם ובעיקול הנחל במרחק כשמונים מטר "נזרקים" מהזרם לגדה ממול. שעשועי מים. אחר הצהריים עצרתי במסעדה עממית בצד הדרך במבואותיה הצפוניים של העיר ליבריה (Liberia). האופנוע עמד בטווח עין וישבתי עם הגב לעיקר הסועדים, לפתע קיבלתי טפיחה מהסוג הכבד על השכם ומישהו במבטא לטיני עמוק אמר באנגלית; "תגיד זה האופנוע שלך שם?" פניתי לאחור, מעלי עמד איש גבוה ורחב. זה היה לורנצו. יש אנשים שאתה מבין שרוב הגוף שלהם זה לב, גם אם אתה חולף על פניהם לרגע במעבר חציה. ובודאי אם הם מניחים יד על כתפך ואומרים כמה מילים. כשעניתי לו שאני הוא הרוכב, הוא התיישב מולי בשלוחן, בלי הזמנה או גינונים מיותרים, לחץ בשתי ידיו את ידי בחום וכאילו זה מפגש חברים ותיקים, סיפר לי שהוא בן חמישים ושש, קבלן עבודות עפר שבעברו היה קצין משטרה. יש לו גם אופנוע, אבל קטן. כששמע מה המסלול שלי ושאני מישראל הוא הלך להביא את הילדים והאשה מהקצה השני של המסעדה. ישבנו וסיפרתי לו באופן כללי את התכנית. לורנצו ישב מולי בעיניים נוצצות וסיכם, "אני לעולם לא אצליח לממש חלום כזה". שם בידי את כרטיס הביקור שלו והשביע אותי להרים אליו טלפון אם מתעוררת איזו שהי בעיה. "זו קוסטה-ריקה ואתה האורח שלי אישית. עוד תראה שכל מי שתפגוש, יתייחס אליך כך". אהבתי את הצניעות שלו וגם את האופטימיות – כרגע הוא לא יודע, אבל הוא עוד יעשה את המסע שלו. אכן זו היתה חווייה מתקנת. רציתי לצאת אחריו ולהודות על כך, אבל הוא כבר חילק צ'פחות לתיירים חדשים.

IMG_7144.JPG

לורנצו איש יקר

חופים הם כל הזמן

מליבריה יצאתי לכיוון דרום מערב אל חוף תמרינדו (Tamarindo) בחלק הצפון מערבי של חצי האי ניקויה (Nicoya). קוסטה ריקה היא ארץ מסודרת בערכים מערב אירופאים. מבואות הערים מטופחים. על פי נקיון המדרכות, שכונות המגורים נראות כמקום אהוב על תושביהן, איזורי תעשיה נראים מתוכננים ומאורגנים כמו הצצה לתוך מנגנון של שעון. משהו כאן מסונכרן, מדבר עם הסובב אותו, זורם. שמתי לב כי אופנועים כאן עומדים בתור. אף שאני בוגר תרבות הרכיבה בישראל, מנסה לשאוף בכל יום רכיבה יותר טבע ונוף ופחות עמידה חשופה מאחרי אגזוז של מכונית, אהבתי את זה. סבלנות, היא עוד סממן למקום מתוקן. החלטתי, כמו שאני נוהג ברוב המסע הזה, לא לחפש את האתר שכולם נוסעים אליו, ומבלי לפגוע באיש, אני ממש סובל ממקומות הומים או רוויי אנשים. אני מעדיף ללכת על פי האינטואיציה. ומעדיף המלצות של רוכבי אתגר כמוני, חוף תמרינדו נראה לי מקום שאוכל לשטוף מעלי את צחנת הונדוראס. לרשותי שישה ימים והחלטתי לפסוח על צפון מזרח המדינה, ועל עיר הבירה סן-חוזה (San Jose) רציתי להתחבר לדבר הכי מאפיין אותה. הטבע והחופים.

חוף תמרינדו

בדרך לתמרינדו, תיקוני כביש וגשר ששלחו אותי לראשונה במרכז אמריקה, לאיגוף של כשלושה קילומטר ולחצות נהר רדוד במים בעומק של כחצי מטר. נסעתי בעקבות נתיב שהוכן וסומן. וקינחתי בעליה בדרך חצצית, מתונה ורטובה בחזרה לציר המרכזי. הנוף היה מישורי, רחוק בצפון מזרח נראו רכסי הרים. הקרובים ניכרו ביערות שבהם והרחוקים יותר, כבר היו בגוון סגול והתמזגו לתוך השמים. האויר היה לח מאד. מאז נכנסתי לאיזור הטרופי מעיל הרכיבה הקסדה והמגפיים ספוגי זיעה. ועל אף התנאים, איני מרשה לעצמי לוותר על ההגנה שהם מספקים לי ובקוסטה-ריקה לחות האויר סביב, נראתה כמעט כוילון מלמלה שאני עובר דרכו כל הזמן, מה שחייב עצירות תכופות לניקוי משקף הקסדה. הנסיעה בסופי שבוע בכבישים צדדיים המובילים לאתרי תיירות. דומה למה שקורה בכל ארץ מתוקנת. כל העולם ואשתו ביחד על הכביש. עוד לפני שהגעתי לחוף תמרינדו היה טפטוף של תופעת "הכל למכירה" וככל שהתקרבתי לאיזור החוף ראיתי יותר שלטים של חברות השקעה, עם ניסוחים מסדרות טלויזיה, המציעים למכירה מבנים. חוות. חופים. איים. מפרצים. יערות. נחלים. או סתם את כל קוסטה-ריקה. אחרי כשעתיים, כשהגעתי לעיירה תמרינדו ממש נבהלתי. נראה שכאן לוקחים את התיירים הזרים כעדר מטומטם והמקום שידר לי בשניה "תברח". שורת המבנים הראשונה על החוף היתה ברובה מבנים יקרים, עם שמות שהמציאו קופירייטרים מניו יורק וחניות מלאות ג'יפי יוקרה. דוכני מזכרות תוצרת סין ורוכלים. בתי קפה מעוצבים ובקצה הרחוב ירידה ציבורית לשפת הים. לפני שאני קובע עמדה, אני חייב לעצור לדבר עם מישהו. ואכן בפינה חיכו לי זוג שוטרים סילבה ואלרדין עושים משמרות על אופנועים. שמדדו אותי במבט מחוייך וישר דיקלמו לי באנגלית "אם אתה יורד למים אל תשאיר כלום על האופנוע". "אני סומך עליכם". וקבענו שהם נשארים באיזור עד שאני חוזר.

מקו המים הכל נראה אחרת, דף מלוח-שנה של חברת תעופה או תיירות, מהתמונות שנועדו לתת לך תחושה אופטימית, בה החיים אמורים להיות שכיבה על חוף משלך וגלים שעובדים בשבילך. לפני היה פרוש מפרץ בצורת פרסה ברוחב כשלושה קילומטר, תחום בשני גושי סלע עצומים שנפלו לים ומכוסים בעצים וצמחיה סבוכה ממש על קו הגלים המתנפצים. מימין הגיח לתוך המפרץ נהר רחב, מנומנם ושקט, עטוף בצעיף עצי מנגרובים נמוכים והפריד מהחוף פיסת אי מיוער שטוח ומאורך. בתוך הים ישבו על גלשניהם כמה עשרות גולשים שחיכו לגל הגדול הבא, אך נראה שבשעה הזו הים רגוע יחסית. הרגשתי שצעיף של רוגע צונח עלי ושכחתי את עצמי, עד שהגיע ילד חמוד ואמר לי בספרדית מהירה שהשוטרים שהתנדבו לשמור לי על האופנוע רוצים לעזוב. רק על זה מגיע להם שאפו. חזרתי אליהם והודתי להם בכל ארבע מילות התודה בספרדית שאני יודע. מה קורה כאן? על המקום החלטתי שאני קונה כאן מגרש עם בית על החוף ואם לא יספיק לי הכסף, אז לפחות אקנה לילה מול החוף. וזה מה שקרה. בחלק הצפוני מצאתי מקום שאפשר לדחוף לתוכו את האופנוע – כן, הוא הכי חשוב – וגם מקום לעצמי. היתה שם חבורה צעירה של גולשים מקומיים שבאו להכין עצמם לתחרות גדולה שתהיה כאן בעוד שבוע. הנה עוד בונוס. אחרי שני לילות רטובים בהם יצאתי באמצע הלילה בגשם הכי סוער לשוטט על החוף ולראות את הברקים מבקעים את הים. שכבתי בין צדפים וספרתי מחזורים של שמונה גלים שטוחים ואחד גבוה. התידדתי עם שני סרטנים אדומים ומוכר גלידה מקסים בשם מקסים. הבנתי שחוף תמרינדו הוא רק הפרק הראשון ויש עוד.

הייתי ער לגודש השלטים המציעים הכל למכירה, מעין בהלת זהב נדלנית כזו וכששאלתי את מנהל האכסניה על הדבר הוא כבר ביכה את המצב. מה שנקרא פיתוח יתר. בבוקר החלטתי לחפש חוף נטוש ממש, יצאתי בהמשך הכביש המדהים באיכותו דרום מערבה. אחרי כשעה צדה עיני דרך עפר צדדית עם שלט ל"פלאייה" (לחוף) איזה שהוא. בלי לחשוב פעמיים ידעתי שמצאתי את מבוקשי. דרך העפר נמשכה ונמשכה ואחרי 11 ק"מ שכללו מעבר בכפר שטרם קולקל על ידי תיירים. כמה גשרונים חורשות יער עצומות, כמה שיפועים וירידות תלולות, מצאתי עצמי על חופו של מפרץ מדהים. רוחבו כשני ק"מ, עצי קוקוס לשפתו ציפורי ים רוחשות סביב ו.. כן אתר נופש שנשתל כאן מתוך איזה פרוספקט. האתר הוא "ריזורט" כלומר לכאן לא מגיעים במקרה על אופנוע ושואלים אם יש מקום. לכאן מגיעה תיירות משומנת של חברות שמוכרות חבילות בארה"ב. בתוך שתי דקות כבר נעמדו משני צדדי שני גברתנים שהגיעו על טרקטורון, לבושי מדי שומרים בשכר. ופשוט ליוו אותי בדממה בשיטוטי על החוף שמול הריזורט ההזוי הזה. בו ישבו אנשים בכורסאות שיזוף לבנות על מדשאות מעוצבות בעזרת קוצץ ציפורניים וביניהם התרוצצו מלצרים בעניבות פרפר. מגלה ארצות עאלק, ממש מצאתי את החוף האבוד. לפני שעזבתי ניגשו אלי שני אורחים נחמדים מהריזוטו, אחד אמריקני והשני איטלקי וכשהבינו מהמדבקה בצד האופנוע מה

עומד לידם, הודיעו לי בשתי שפות ואצבע אחת שאני משוגע. תודה. חזרתי לכביש הראשי והתקדמתי לכיוון חוף סאמארה (Samara) שם, משום שהוא נראה פחות קרוב לציר התיירות הראשי, חשבתי אמצא משהו אחר. ואכן כן, סאמארה כבר נראתה זרוקה יותר. מקורית הרבה יותר והגולשים שבה מהליבה הגלשנית האמיתית, מחוייבת יותר. הם ישבו במים גם בחשיכה מוחלטת וגם בגשם שוטף. בטח ששכרתי מקום ללילה, בטח שירד גשם ובטח ובטח שנכנסתי בלילה החם לשחות בים בגשם. וגם אם יש כבר ניצני התמסחרות זולה עדיין החוף הזה כבש אותי. אם רציתם לגעת ולו פעם אחת בצילום החלומי של חוף עטור דקלי קוקוס, לבן, רחב, ריק – אפילו שהוא מלא, סאמארה שווה את הכרטיס.

סאמארה

כחובב זאולוגיה מושבע הגעתי לפארק/שמורה "מנואל אנטוניו (Manuel Antonio) , שליד העיירה קוופוס (Quepos) והחלטתי שאני עוצם עיניים מול הסעות התיירים ששטפו את המקום ומתמקד בחיפוש אחרי דיירי השמורה. כאן הרגשתי כמה מאמצים עושים במדינה הזו כדי למצות את הערך התיירותי שלה. הכל מתוקתק ומתוחזק. פגשתי במקום שני ישראלים צעירים שסיפרו לי שזה הסיבוב השני שלהם בקוסטה ריקה והם שוקלים לעבור לגור כאן.

IMG_7497.JPG

בהמשך הגעתי לאיזור העיירה דומיניקאל (Dominical) ולבית הקפה הידוע "האוירון" (La Avion) הבנוי סביב מטוס תובלה ענק שממוקם על הר הצופה למפרץ, במרכזו אי סלעי על זה בדיוק נאמר "המיקום עושה הכל". קשה להאמין שמישהו היה באיזור ולא נכנס למקום (נפתח משעה 14:00).

את שני הימים הבאים, עשיתי בסמוך לעיירה יוביטה (Uvita)  שם נכנסתי להוסטל "הטוקאן", עסק משפחתי, הוא מטנסי והיא בת המקום. המתחם בנוי סביב חצר ענקית המחופה בגג מאוורר וכוללת חדרים נוחים. מקום מעוצב בפשטות נעימה הלוקחת בחשבון את הצרכים האמיתיים של מי שעייף, רוצה קצת בידור, קצת אוכל, קצת תקשורת הביתה והרבה קוסטה-ריקה. מכאן יוצאים לצפות בליווייתנים. לטיולי אופניים, מסעות אומגה במרומי צמרות הג'ונגל, ולתוך מעבה היערות לשחות בבריכות חבויות בחלקן ניתן לקפוץ ממפלים. בחרתי ביערות. הצטרפתי לטיול יום רגלי למשפחה צעירה: טניה שעובדת בתחנת רדיו, רון, הולנדי במקור, מכונאי אופנועים וילדיהם קול וסינטיה, מוודסטוק במדינת ניו יורק שבאו לעשרה ימי כיף. הבנו שאנחנו חולקים את אותן דעות על מה זה טיול ומה זו קוסטה ריקה ובתום הליכה של שעה, הגענו למפל בגובה כשמונה מטרים, שהטבע סידר אותו כמו מגלשת מים ישר לתוך בריכה צוננת.

וסביב, הג'ונגל החי צורח, צועק, מצייץ ושואג וכמה שכבר חוויתי זאת, איני מרגיש שום שובע. פגשנו שני צעירים מקומיים שהובילו אותנו למעבה הצמחיה, לקטוף פרי ממשפחת הליצ'י הגדל פרא (והמותר לקטיפה) באשכולות אדומים. הפרי נראה כעכביש שמן ואדום עם מאות זרועות ופנימו בשרני ומתוק. קופים שהחלו להתרוצץ בצווחות ולחפש מסתור בחופת הצמרות מעלינו רמזו ששעת הגשם מגיעה. ברקים ורעמים נתנו לכך משנה תוקף וביחד החלטנו. נשארים. וכשהשמים החלו לזרום זה היה מושלם.

נפרדתי ממשפחת ואן דר הוק ומעיירת הדרכים הקטנה, בביקור בבית קפה קטנטן שהחזיר לי את האמון בקפה טוב והחלטתי לצאת לסיבוב בחצי האי דה אוסה (De Osa) בו נמצאת שמורת הטבע קורקובאדו (Corcovado) שקראתי עליה שהיא המרתקת בין השמורות בקוסטה-ריקה. ידעתי שאין לי ממש זמן להשקיע בה, אבל קיוויתי להגיע לשוליה לעיירה קארטה (Carate) ולנסות לבלות שם יום אחד לפחות. לחוות במשהו את מה שהגיע לאזני. חצי האי הוא בהמשך הכיוון שלי לפנמה אז קדימה.

השמים היו כחולים כאילו אין צבעים אחרים בעולם. כאלה המזמינים לחלוף מתחתם בשירי מולדת. הדרך הפכה מסבירה למטולאת, פה ושם וניכר שאינה בעלת ערך מרכזי בתחבורה באיזור וזה משך אותי יותר. חלפתי בסמוך למטעי דקלים שמפריים היפה מפיקים שמן אותו אנו פוגשים במוצרי טיפוח. ובסמוך למטעים מפעלים עשנים בהם סוחטים את השמן. כשהגעתי לצומת הבא בסמוך לעיירה פיידראס בלאנקא (Piedras Blancas) פניתי לכיוון דרום מערב. בצומת שמתי לב למבני בית החולים המודרני, שגגותיו המשופעים רחבים בהרבה מהקירות. מה שמאפשר לאנשים לצאת מהמבנים בגשם שוטף שזורם כאן כל הזמן. ובעונה היבשה הגג מצל על הקירות רוב היום. בית חולים מסוג ציוני הדרך שאני אוגר בתת-חרדה שלי, שהיה ואצטרך וכו'. נכנסתי לתוך כפר שנמתח וחבק את הכביש, מדי פעם עצרתי לשאול על כיוונים ושמות מקומות,

כל עצירה הביאה מייד להתקהלות ושאלות שלא הבנתי את רובן. הדרך החלה לטפס לגבהים של מעל 500 מ' ומדי פעם מבין לחומות הג'ונגל מצד שמאל, יכולתי לראות את המפרצים וההרים הנופלים אליהם באלגנטיות המזכירה להקת דולפינים שהצילום הקפיא את השנייה בה הם מדלגים מעל למים. ידעתי שאני חוזר בדיוק בנתיב הזה ולכן החלטתי לדחות עצירה לצילומי הנוף, שגיאה שעוד אבין אותה. כביש כביש, אבל גם בורות בקטרים של בין חצי מטר למטר בעומק עשרים סנטימטר.ללא כל התראה, מסתתרים מאחורי סיבוב ומעבר לעליה. אחרי החבטה הראשונה, הבנתי שאני צריך לשנות סגנון רכיבה והעלתי את רדאר המכשולים שלי לקוד אדום. לפתע, הם ההגעה לרינקון (Rincon) הכביש נגמר. באיבחה ממש. הדרך הפכה חצצית כבושה עם קוליסים של משאיות שכיוונתי עצמי לתוכם. ירדתי לגובה פני הים והמשכתי עוד ועוד, לכיוון פורט חימנז (Port Jimanez) בקצה החוף הצפוני של חצי האי. הבתים הנמוכים נראו יותר ויותר.. פשוטים, נקרא לזה, אנשים יצאו למרפסות העץ להביט וילדים נופפו לשלום. והדרך גם היא ניפנפה אותי מצד לצד. כל כך הייתי עסוק באדמה, שלא שמתי לב שהשמיים ההם מהבוקר, עברו למקום אחר. עננים שחורים נסעו במהירות מכיוון הים. למרות החום הכבד, שמתי לב גם שאנשים בגופיות ובגדי ים, מסתובבים עם מטריות בהיכון. מנת גשם הראשונה היתה כמו חבטת נבוט. בתוך שתי דקות לא ראיתי לאן אני מתקדם. והדרך לפני הוצפה והפכה צבעה מחום בהיר לחום אדמדם ושלוליות עליזות חברו זו לזו והפכו ליובלים קטנים בדרך לנהר הגדול. הי, אחרי כל המרחק הזה, מה קורה עם קורקובאדו? כל כך רציתי להגיע, אבל ידעתי באותו רגע כי יש לי שתי ברירות. לעצור במחסה כלשהו ולחכות עד שהכל ירגע, אבל אז יתכן והדרך חזרה תיחסם. או לסוב על עקבותי ולנסות לחצות את מה שכבר

IMG_7581.JPG

IMG_7590.JPG

IMG_7605.JPG

IMG_7635.JPG

IMG_7638.JPG

קורה לפני שהעניין מחמיר. וזה מה שעשיתי. במאמץ רב, כדי לא להחליק, הפנתי את האופנוע הכבד לאחור. איש נושא מטריה רכוב על סוס, שאל אם אני צריך עזרה. ונהג משאית שבאה ממול עצר עד שאחלוף על פניו, כדי לתת לי את עיקר הדרך. באחד העיקולים ראיתי שמפולת בוץ משמאל כבר בדרך להשפך על הדרך. וחלפתי לידה במהירות. הגעתי לפיסת חוף עטופת עצי מנגרובים בכפר רינקון, ועצרתי לארגן את הציוד שחלקו לא היה ערוך לעוצמת מים שכזו. ומה כבר אפשר לעשות? כלום. אז ישבתי בגשם מול ים חלק, בטקסטורת זאמש מפגיעת טיפות הגשם, שם חיסלתי את שקית הפרי שקניתי באחד מדוכני הפרי בדרך. אחר  כך עליתי חזרה בגשם לכביש הסלול

ובהגיעי חזרה לאותן נקודות מהן חשבתי לצלם את הנוף. ראיתי רק וילון סמיך של גשם. ובנוסף, לא העזתי לשלוף את המצלמה בגשם שכזה, אחרי הנסיון שהיה לי איתה בגשמים של גואטמאלה. בכפר האחרון לפני הצומת הגדול עצרתי במסעדה קטנה להרגע ולצחוק יחד עם אלונסו ומשפחתו על החיים. וגם שלא הבנתי שני שליש ממה שנאמר סביבי, זה היה רגע מזכך, בעיקר הילדים הקטנים שרצו לגעת בכל דבר באופנוע ובציוד שנשאתי עלי. הראתי להם איך הכפר נראה בג'י.פי.אס. שלפתי את הלפטופ עם הצילומים מהמסע ודיברתי איתם על מקומות שהייתי בהם וכמובן השתדלתי לספר שהאופנוע עלה הרבה פחות ממחירו האמיתי… אני לא מסתדר ממש עם טורטיות, אבל כאן הן היו טעימות. בלי תוספות מבושלות. והפירות הטרופיים היו השלמה מלאה לתמונת הגשם הטרופי שהפך את צהרי היום לערב ולא חדל לזלוג בחוץ.
בפעם הבאה: לדלג לכיוון דרום אמריקה. זה סיפור.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום     הדפס פוסט

יש 26 תגובות על הפוסט “קוסטה ריקה. יש דבר כזה.”

  1. תגובה מאת אברהם ביום 04 ספט 2009 בשעה 5:00

    יוני היקר בין אם אתה קורא או לא אז חזק ואמץ!
    כשקראתי את תחילת הכתבה ואת השאלות ששאלת לגבי מהות הטיול בא לי לצעוק– בגלל שזה צריך להעשות! היית צריך לראות את החיוך על פני שראיתי את המשך דבריך…..האמת שלאחר מחשבה שאר כל ’’התירוצים’’ גם בהם חבויה האמת….קצרה היריעה מלהחיל את כל מחשבותי בנושא ( שוב עם תגיע לניו יורק אתה מוזמן) אבל אתה לא לבד ….. אז סע תזהר תהנה וחיי את חייך כי זה כל האדם
    שבת שלום

  2. תגובה מאת יוני מרברג ביום 04 ספט 2009 בשעה 10:12

    יוני היקר
    שאלת מדוע הנך כותב את הבלוג הזה?
    אז הנה התשובה: כדי שגם אנשים פשוטים כמונו שכנראה לא יזכו להגשים חלום כמו מסע כזה, יחוו ולו חלקיק קטן מהחוויה וירגישו שותפים להגשמת חלום חייך. וכן, גם כדי להרגיש שאתה לא ממש לבד (-:

    אל תקרא את התגובות שב Ynet!!! האמת, שרציתי לומר לך את זה עוד בתחילת המסע. כשהתחלת לנסוע צפונה לכיוון קנדה וכתבת ב Ynet כבר אז היו תגובות מרושעות ורציתי לומר לך אז שפשוט את תיקרא אותם, יש אנשם עם רשעות פנימית חקוקה, אין מה לעשות.
    אולי אפילו כדאי להפסיק עם הטור השבועי שם, מי שרוצה – שיבא לפה, לבלוג, הוא מספיק מוכר ומפורסם. (154,950 מבקרים עד כה!)

    בהצלחה בהמשך הדרך. תהנה, תחווה, ותתעד כל רגע. אין לך מושג עד כמה אני מחכה כל השבוע לפוסט שלך.
    (אגב, בעקבות ובזכות הבלוג הזה, הוצאתי רשיון רכיבה. שנה הבאה, בע"ה, – נשדרג למעל 500 כ"ס).

    המשך דרך צלחה ושבת שלום.
    יוני.

  3. תגובה מאת ירון פיק DL650 ביום 04 ספט 2009 בשעה 13:43

    יוני,
    המשך להנות ולקרוע את הרוח
    הזיעה מתיבשת
    הגשם מפסיק
    הרוח נרגעת
    אך הכביש לעולם אינו נגמר
    תמשיך לכתוב אלינו דרך הבלוג שלך
    כל מילה זהב, כל תמונה פצצה
    בעיקר למי שעוד לא היה שם !!
    שבת שלום
    ירון פיק
    זכרון יעקב

  4. תגובה מאת רוני מיכאל ביום 04 ספט 2009 בשעה 14:48

    יוני שלום

    שלא תחשוב על הפסקת הכתיבה אני מצפה לה בכליון

    לא רוצה לחשוב מה יהיה בסיום המסע

    ר ו נ י
    גבעת אולגה -כפר הים

  5. תגובה מאת מוסי ביום 04 ספט 2009 בשעה 14:49

    יוני,
    אהבתי את הסירה עם הגלגלי עזר,
    אהבתי את הנמלים עם המפרשים,
    אבל בעיקר אהבתי את העובדה,
    שלאט לאט ובהיסוס אתה מתחיל
    לשתף במה שמתחולל בטיול הפנימי.
    לך על זה כי זה בעצם הענין. זו
    המהות שמקשרת בין כולנו, ובעקר
    אלה שכבר עברו כשני שלישים מהדרך.
    יאללה תעשה חיים עם גלי יא תופעת טבע שכמותך.
    חיבוק,
    מוסי

  6. תגובה מאת רות ביום 04 ספט 2009 בשעה 16:27

    יוני .

    פשוט תודה, נפלא, מענג, מעניין ומרתק

    שבת שלום
    רות
    נחשולים

  7. תגובה מאת יוסי מאי ביום 04 ספט 2009 בשעה 18:06

    הצורך שלך בכתיבה תואם לצורך שלי בלראות את מה שאתה רואה, ואתה גם כותב
    יפה. לגבי תגובות של הקוראים, לא הייתי מותר (אולי כן במהלך הטיול)
    אך דעות קוראים עם דעות העם ולפי זה יכולים להרגיש הדופק.

  8. תגובה מאת עופר ביום 04 ספט 2009 בשעה 23:45

    הי יוני
    למה אתה כותב אתה שואל , למה לשאול? פשוט כתוב את כל מה שבא לך!כי זה מה שאתה צריך…וכל מה שאינך כותב כעת ייכתב מאוחר יותר. מה שחשוב עכשיו זה שאתה אכן כותב ואכן ישנם כאן קוראים נאמנים נרגשים וסקרנים שנהנים מאוד לקרוא את הגשמת החלום בדרך של מסע ושותפים איתך לאורך הדרך עם כל החוויות והאתגרים שאתה חווה.אני באופן אישי מרגיש שאני סוג של חבר שלך ושאתה מספר רק לי את כל החוויות כי אתה יודע שגם אני טיילתי תקופה ארוכה בחלקי עולם ולכן אני יכול להעריך את המסע החיצוני ובעיקר הפנימי שאתה עובר.אני כתבתי ביומנים ובמכתבים אתה כותב בבלוג זה לא משנה את עוצמת החוויה.בעיקרון תמשיך לכתוב כמו שאתה יודע ולשתף ולגעת באנשים ברמה עמוקה דרך החוויות שלך.אתה משמח אנשים ונותן להם תקווה ופותח חלון למסע שלך.זה בעיני מדהים.אני מחכה כל השבוע לפוסט ממך בכדי לשבת מול הבלוג ולחייך כמו איזה ילד שזכה בממתק אהוב….
    קוסטה ריקה עושה רושם חיובי ביותר…תאר לעצמך מדינה ללא צבא!בכלל!וואו
    רק זה עושה חשק לקום ולעבור לגור בה…
    מה מצב המנגו אצלך?מתי תפרסם עוד רישומים ומתכונים?ספר על השיגרה של הרכיבה..
    משורר דו גלגלי…
    בברכה
    ויה קון דיוס
    עופר

  9. תגובה מאת יהודה רביב ביום 05 ספט 2009 בשעה 0:49

    שבת שלום יוני, כף לשמוע ממך עוד פעם. הכי כף היה לקרוא את הפסקה הראשונה (תאמין או לא,,,), ודווקא מפני ש"שידרתה" מבפנים החוצה (כפי שציינתה),, וזהו הרי המסע האמיתי,, זן ואומנות החזקת האופנוע,,, תיחזוק (או תיקון) הנשמה,,, המראות הנשקפים אליך ממיליון מראות פנימיות ומראות לך, ורק לך, עבר, הווה ואולי גם עתיד,,,בן אדם, אל תעצור כאן!!!! וזו אינה רק בקשה, זו תחינה! יצאת למסע, חתיכת מסע, ואני רק יכול לשער שבין מטרות הנסיעה העיקריות לא היו למשל (ז"א לפחות לא בטופ): איסוף תמונות לאלבום צילומים למרות שאתה כמובן מצלם, ובבקשה אל תרפה,, לא נסעת ע"מ לדבר פעם בשבוע בתחנת ראדיו, לא יצאת ע"מ לפרסם במהלכו ובםופו מדריך לאמריקות,,,(רק אל תפסיק לכתוב!!!) וכיו"ב דוגמאות,,,, יוני, אתה אומנם לבד בדרכים אך באופן פיזי בלבד,, למרות שיש לך את האופנוע, ואני רק יכול לשער שמידי פעם אתם מחליפים כמה מילים. אני משער (למרות שאני די בטוח) שיחד איתך, במובן המטאפרוי כמובן, נמצאת האישה, הילדים, ההורים, חברים, אולי גם האהבה הראשונה, אלו שאתמול פגשת בדרך ואלו מאורגון (או אלסקה), החברים מהצבא: אלו שאיתנו ואלו שצופים בך ממעל. ואיתם כולם אתה וודאי משוחח ללא הפסק, דין ודברים בשיאו ועם מלא המשמעות. קל? בטוח שלא, שווה? רק אתה תוכל לאמר זאת בסיום. תסיים ותגיע אל המטרה? יש מטרה? רק אתה יודע, רק אתה תדע,,, ואולי אולי גם אנחנו, קוראי הבלוג שלך (ששת קוראי הנאמנים, כפי שנהג לאמר דן בן אמוץ),,, אשר לועסים כל מילה ומשפט ופיסקה. כל זאת כמובן אם תמצא לנכון לשתף אותנו כפי שעשית בראשיתו של עמוד זה.
    יוני, יכולתי להמשיך עוד המון אבל היום הבמה היא שלך ורצוי שכך תישאר.
    אל תפסיק! שבת שלום!!!!

  10. תגובה מאת william Angel ביום 05 ספט 2009 בשעה 9:47

    ליוני שמוביל אותנו למקומות חלומיים ממליץ לך להתחבר כמה שתספיק וכאשר תגיע לקולומביה וברזיל למוסיקה המקומית.
    מהרחוב,מהנשמה,ישר ללב,תהנה ואל תרגיש חובה לנסות לתאר את זה .
    חזק ואמץ, מהרוכבים שנשארו הפעם מאחור .

  11. תגובה מאת עזי בצר ביום 05 ספט 2009 בשעה 11:19

    היי יוני
    תמשיך את המסע המופלא שלך בכיף ואל תתלבט בקשר לכלום. הלוואי ואני הייתי יוצא למסע כזה אבל זה כנראה כבר לא יסתייע בגלגול הזה.
    אל תשים קצוץ על מה שכותבים אנשים ב-ynet כי הרשת מלאה באנשים שהמקלדת היא הפתרון לתיסכולים ולבעיות שלהם ואסור להקדיש להם אפילו שנייה אחת של מחשבה.
    תמשיך לכתוב ולצלם אני עוקב אחרייך כל העת ונהנה מאד .
    שמור על עצמך ותהיה חזק.
    עזי

  12. תגובה מאת תום ביום 05 ספט 2009 בשעה 17:00

    ההיי יוני,
    בבין אם אתה תקרא את התגובות ובין אם לא, חשוב שתידע מה עושה הכתיבה שלך לאנשים.
    כשמי תום, בן 20 וכרגע בצבא, בכל יום שאני חוזר מהבסיס אני יישר ניגש למחשב לקרוא אם עידכנת פוסט חדש. המסע שלך הוא חלומי לעתיד, הוא נותן לי כיוון, השראה, ורצון עז ללכת בעקבותיך אחרי השחרור. כל פוסט ופוסט שלך פותח לי את העיניים לכיוונים שאתה פשוט לא יכול להבין. החיבור של מסע עם דו"ג ועם טבע הוא קסום. אני פשוט נהנה לקרוא את הכתיבה שלך.
    כרגע אני עובד על הכנת כושר פיזי ליום בו אעשה מסע דומה לשלך.

    אאשמח אם תיצור עימי קשר בתיבת המייל.
    תתום

  13. תגובה מאת אבי לוי ביום 05 ספט 2009 בשעה 23:03

    ב"ה
    ליוני שבוע טוב
    גילית מה שרציתי לשאול
    שאתה שומר על הבלוג שלך מתמונות לא צנועות
    (אם כי יש שם איזה רוחצי מכוניות בקנדה וגם החברה הצעירים הישראלים באכסניה בבגדי ים)
    אז תודה
    והמשך מוצלח
    א

  14. תגובה מאת דני ביום 06 ספט 2009 בשעה 12:36

    אהלן יוני,

    אני חושב שהפסקה הראשונה הבליטה את העוצמה של המסע
    הנפשי שלך. היה ממש כיף להציץ פנימה… 😉
    אני חייב לציין שככל שאתה מדרים התמונות הופכות
    ליפות יותר…

    אני חושב שכמות האנשים שמגיבה וכמות האנשים שנכנסת
    לבלוג שלך תענה על השאלה אם להפסיק לכתוב אולא.

    אתה בתיאוריך ובתמונות שאתה מעלה פה מצליח לקחת
    אותנו איתך במסע הזה. וזה פשוט תענוג !

    מחכה בציפייה לפוסט הבא.

    דני, חדרה.

  15. תגובה מאת ש.ע. ביום 06 ספט 2009 בשעה 12:48

    אל תחשוב לרגע להפסיק לכתוב.
    תמשיך להינות ולטייל.
    תתעלם מאנשים רעים/טיפשים/קנאים ואל תתן להם להרפות את ידיך.
    כתיבתך נהדרת, מזינה וגורמת לי לעוף בדימיון למקומות רחוקים.
    חזק ואמץ. שמור על עצמך.
    אתה עכשיו נימצא בתוך חלום. תהנה ממנו ככול שתוכל.
    כתבתי לך שאני מקנא?

  16. תגובה מאת דורון שטרן ביום 06 ספט 2009 בשעה 17:40

    יוני

    אנשים הם אנשים הם אנשים. בסוף הם כלם רוצים רק שיאהבו אותם, ואם מישהו הורס להם בדרך את האמון באנשים אחרים – אז הם משתבשים.

    בשבוע שעבר הופעתי בבית משפט והשופטת אמרה שהיא נוסעת לגווטמלה. המלצתי לה על הבלוג שלך והא אמרה שהיא כל הזמן קוראת אותו. אז תראה איזה קורים סמויים נטווים סביבך.

    פרצי הכנות שלך, מאופקים ומרומזים ככל שיהיו – מפליאים באיכותם, ובכלל – אתה מצליח לעשות ולשתף בכל – בצורה מעוררת התפעלות והתרגשות.

    כל הכבוד.

    דורון

  17. תגובה מאת רותם ביום 06 ספט 2009 בשעה 17:49

    היי יוני,

    אני עוקב אחרי המסע שלך כל שבוע, וזה מעלה בי נוסטלגיות (טיילתי במרכז אמריקה לפני שנה).

    רק תיקון קטן, הבר שבנוי בתוך מטוס תובלה נמצא בעיר מנואל אנטוניו (הייתי שם, מקום מגניב).

    תמשיך להנות ולשתף אותנו בחוויותיך !

  18. תגובה מאת אילון ביום 06 ספט 2009 בשעה 19:14

    יוני שלום!
    אני עוקב אחרי הבלוג שלך מאז שהופיעה הכתבה ב-Yנט שאתה מחפש ספונסרים.
    אמנם אני צעיר ממך שנות דור, אך מאז שקראתי את "זן ואומנות אחזקת האופנוע" לפני שנים רבות (ומאז עוד מספר פעמים לא מבוטל), גמרתי אומר בליבי לצאת למסע דומה כשיתאפשר.
    כרגע זה לא מתאפשר, ואני שמח כל פעם שעולה פוסט חדש כאן, כי אני יודע שאתה עורך את מסע חייך, ובסיומו לא יהיה מאושר ממך באדם.
    בפוסט הזה אני מתחיל להרגיש כי שבו אליך כוחות הנפש שהם -הם לב ליבו של המסע, אלו שמאפשרים לך לפתוח את עצמך לחוויה ולתרבויות שבדרך.
    אני שמח שהונדורס לא שברה אותך, ומחכה בכליון עיניים לקרוא על החוויות בדרום אמריקה עצמה, שם גם אני אהיה בעוד כחודשיים. (מבטיח לעקוב גם משם!)

  19. תגובה מאת זיוית ביום 06 ספט 2009 בשעה 21:20

    יוני'לה
    לדהור אחריך זה לא קל…
    בכל דרך שאתה מוצא לנכון להעביר חוויה,
    אי אפשר לוותר על ההרגשה של להיות איתך.
    אז, המשך בבקשה.
    זיוית

  20. תגובה מאת יהודה רביב ביום 06 ספט 2009 בשעה 21:38

    שלום יוני,,, בום,,, כמה תגובות,,, חיכית לכמות שכזו?
    האמת, שמאז התגובה (שלי) של שישי האחרון הציק לי באג קטן ולבסוף אתמול בערב הצצתי באותן תגובות ב YNET. יוני, התגובה שלך (ל YNET) לדעתי היא יותר תוצאה של קומבינציה לא קלה: שילוב של זמן ומרחק,,, וזהו,,, מפה (ת"א) זה נראה כ"כ טיפשי שפשוט אפילו לא שווה היתיחסות, אלא אם כן אתה אנטרופולוג החוקר איך ירדה רמת משרד החינוך בארץ ב 30 שנים האחרונות,,,,ואז תמצא אין סוף חומרים המספיקים לפקולטה שלמה,,, לאלף מסעות,,,

    אז ככה, חוץ מהנ"ל, אתמול רצה פרסומת של CK בטלוויזיה והסלוגן הולך כך:
    BEST THING ABOUT GETTING LOST IS WHAT YOU FIND ON YOUR WAY
    נו, מה דעתך? נכון נחמד? ואפשר לעשות על זה אין םוף סשנים (אפילו וגם בתוך הקסדה,,,), וואריאציות, ורובם ימצאו נכונים,,, נחמדים,, מתאימים,,
    BEST THING ABOUT GETTING LOST IS WHAT YOU FIND IN YOUR OWN WAY
    BEST THING ABOUT GETTING LOST IS WHAT YOU GET ON YOUR WAY
    BETTER GET LOST THAN GET THE EVIL ON YOUR WAY
    BEST THING ABOUT GETTING LOST IS WHAT YOU FIND IN YOURSELF
    טוב, הייתי צלם ולא קופיריטר,,, אז תן הנחה קטנה,, בטוח שתבוא עם משהו מוצלח יןתר,,,
    יוני, אין לי ספק שלא פעם היית צריך, ואפילו מחויב, לעשות סדרי עדיפויות, במשפחה, בזוגיות, בעבודה, והמסע שבו אתה נמצא מהווה (לדעתי) את ההוכחה הטובה ביותר לכך שעשית זאת ושעדין אתה יודע לעשות. מהמקום בו אנו נמצאים (אלו שקוראים את הבלוג ואלו שטורחים להיתיחס) אתה מצטייר טוב מאד, טוב מאד מאד מאד! הייתי אומר, ושילכו הקנאים לעזעזל!!!
    סע יוני, סע,, סע,, בקרוב מאד תרגיש אחרת (האשה,,,),,פרק ב, של המסע,, סע,,, זהו מסע שלא יגמר,,, גם כאשר תחזור,,, הוא איתך עד סוף העולם באושואייה ועד אין סוף,,, חבק אותו, סחוט אותו, לטף אותו וטפל בו עד אין סוף,,, הוא כולו שלך ורק שלך,,, שאפו! שאפו! שאפו!
    יהודה

  21. תגובה מאת RAFI COHEN ביום 07 ספט 2009 בשעה 5:36

    Yoni Shalom

    As a person hou love to read your blog and follow you at you trip, Please if you come to Cali Colombia plan to stay with as to ROSH HASHANA. *Sep, 18
    You will find a warm Jewish community that will be proud to know you.
    Rafi Cohen
    57-3154137914

  22. תגובה מאת ניצן שטיינמן ביום 07 ספט 2009 בשעה 10:44

    ייוני שלום צורך לכתוב הוא סיבה מספקת ואתה עושה זאת טוב ללא ספק . מאוד מאוד ננהנה מכתיבתך ושותף לחלק נכבד מהשקפותיך וגם… אולי מקנא . אבל זו לא הגדרה ננכונה . המשך בדרכך בשלום וספוג כמה שתוכל. ניצן

  23. תגובה מאת יקיס קדרון ביום 07 ספט 2009 בשעה 23:20

    יוני,
    מה, אתה גנוב? על כל טרחן נודניק בYNET יש אלפים אחרים שנשפכים מכיף, גם אם אינם מגיבים בכלל…
    תכתוב בכיף, בלי להתמכר… תמשיך להנות בשלווה גם בשביל עצמך בלבד… ללא מילים. כמו שכתבת (בערך…) אתה לא מוכרח ללמוד בע"פ כל פיפס בדרך, רק כדי לשחזר אותו על המיקלדת.

  24. תגובה מאת א. ל. ביום 08 ספט 2009 בשעה 15:53

    להודות לך על הצניעות בבלוג שלך כבר הודיתי
    ממש א-מחייה
    על ההנאה מהכתיבה שיש לי ולכולם היא מן המפורסמות וכמעט אין צורך להודיעך
    לא נותר אלא לברכך בכתיבה וחתימה טובה
    ואם תרצה להיות מוזכר באומן ערב ראש השנה על ציון רבי נחמן מברסלב ז"ל
    שלח לי שמך המדויק ושם אימך, שכן כך מזכירים כשמתפללים
    יונתן, או, יונה בן ….
    ובלי נדר אזכירך
    שנה טובה
    ראישתי שיש עוד אחד שמשתמש בשמי על כן שיניתי קצת
    א. ל.

  25. תגובה מאת טלון ביום 10 ספט 2009 בשעה 18:32

    אבא!
    אמא בדרך – תתכונן 🙂
    לא דיברנו כבר יותר מחודש, הכתיבה שלך מאפשרת לי ולכולנו פה
    לעקוב אחרייך, הקוראים בווי נט ובבלוג זוכים לאותה אינפורמציה כמו כל הבנות שלך, שזה תקדימי פה במשפחה, ואולי גם קצת משעשע… אתה כותב בשבילנו, לא? 🙂
    אתה לא חייב כלום, לא להיות רהוט או לדייק – זה המסע שלך.
    וכל גלי המחשבות שמציפים, כבר נזדמן לנו לדבר על זה כמה פעמים, עזוב אבא – הכל מתפוגג בסופו של דבר (עם האלצהיימר…).
    יאללה סע בזהירות, גם אודרי מתגעגעת
    טל

  26. תגובה מאת יאיר חסיד ביום 09 אוק 2009 בשעה 15:33

    יןני חביבי
    שוב ושוב אני נפעם, איש בודד רוכב על אופנוע. כמו קאובוי וסוסו במרחבי הערבות. אין ספק, אתה מופת ודוגמא לרבבות צופים מפרגנים שאתה מגשים את חלומם שלעולם לא יתגשם. תיאוריך המרתקים הגיגך הכנים וצילומיך המצוינים,
    מקרבים אותך אל לב אנשים אלמונים הרוצים בהצלחתך.
    שמור על עצמך ואל תהיה אמיץ
    יאיר חקלאי מעמק חפר

Trackback URI | Comments RSS

הוסף תגובה