הרפתקה דוט קום

15 באוקטובר 2009 פרו. ת'נק יו ורי מאצ'ופיצ'ו

IMG_1186.JPG

כל מי שהחזיק פעם בכף ידו הפרושה, טיפה של כספית, מכיר את התחושה הכרוכה בשמירה עליה שלא תחמוק ותיפול לרצפה, תתנפץ לאין ספור גרגירי מתכת קטנים וקסמה המהפנט יאבד לעולם. כך הרגשתי כשגופי הפקיד אצל ראשי ובתוך חדרי רגשותי, את העיר קוסקו (Cusco) ומייד אחריה את האתר המיתולוגי מאצ'ופיצ'ו (Machupicchu) (יש לקרוא: מאצ'ו פיקצ'ו – הפירוש: "הפסגה העתיקה") שניהם שוכנים בדרום מזרח פרו. לקוסקו הגענו בשעה בה גשם קל שטף את כל מה שהיה עד אותו רגע. כמו עובד נקיון המכין את האתר למתרגשים הבאים בתור. בעיקרון, לא ממש עניין אותנו עד כמה האיזור נגוע בכמה מווירוסי התיירות המקובלים ואף שבאנו מהדרך על אופנוע, חשדניים כלפי כל גרם נוסף של ציוד שמנסים למכור לנו, או לכל עלון או סיסמא, של מארגן טיולים שפונה אלינו – הבנו שכאן בקוסקו, כללי המשחק שונים. מי שרוצה באמת להוציא את המקסימום מקסם האינקה, המונח כנוגה על הסביבה, להפיק את המירב מההשקעה האדירה שממשלת פרו שפכה על קוסקו ובנותיה. כדאי לו שיחליף דיסקט בראש ומהר.

IMG_0816.JPG

הפגנת עובדים עם דגל הצבעים. זה עם הפסים, סמלן של קוסקו והאינקה, שהקדימו מן הסתם את קהילת הגאים בשימוש בו.

את קרלוס הכרנו בארוחת ערב אליה הוזמנו על ידי אבי ורוזי בלימה הבירה, לפני ארבעה ימים. קרלוס שאיבד אצבע באחד מתעלולי ההשרדות שלו בהרי האנדים. הוא בן לשושלת מפוארת שמתפרנסת מתיירות משימתית בקוסקו. האיש הצעיר שהיה מלוהק בקלות לכל סרט על אינדיאנה ג'ונס הלטיני. מחזיק במשרד צנוע בקומה שניה הצופה ממזרח, על הפלאזה דה ארמאס בקוסקו. מכאן הוא מזיז מנגנון מקצועי של מדריכים, טיולים ומסעות לכל מכמני התיירות בדרום ובמזרח פרו. כן, כמה טוב להכיר את האיש הקובע. כבר בארוחת הערב ההיא, כשכולם ניגבו את חמאת הדגים מהמחבת. הוא ואני שירטטנו על נייר בצד, כל מיני נון צדיקים ויעדים לקראת השבוע הקרוב. וכמובן סיכמנו שניפגש בקוסקו.

הילולת סאן-חרונימו

רוב סוכני הטיולים בכיכר המרכזית הם בעצם מעין קואופרטיב לא מוכרז, של נותני שירותי תיירות. כלומר. אתה סוגר עם קבלן תיירות פלוני, והוא ניגש ל"פול" השירותים שרוב הסוכנים משתמשים בו ומצרף אותך, לאותם אלמנטים הרלוונטיים לתוכנית שביקשת לתפור עבורך: הסעה, הסעדה, הדרכה, שימוש במתקנים כמו מלון דרכים, שייט וכו'. רוצה לומר. אין כאן סודות או טריקים. יש נהר של שירותים וכולם שטים בו תחת שם תואר כזה או אחר. גם שידענו כי ניתן להגיע למאצ'ופיצ'ו בדרך עפר עם האופנוע, החלטנו שבמקרה הזה, נלך עם הצורך, הסקרנות וההתלהבות שלנו. ולא ניתן לטיפת הכספית להתנפץ. נחווה את הביקור לאט ולאורך כל המסלול התיירותי האפשרי בארבעה ימים. קרלוס פגש אותנו בצהרי היום השני שלנו והוביל אותנו לסיבוב היכרות עם קוסקו וסביבתה. אחרי שהחננו את האופנוע ברחבה הפנימית של המלון הצנוע בקרבת הכיכר. התיישבנו במכוניתו ועלינו מעל להרים מערבית לעיר. אור השקיעה האדמדם, היכה בעיר כמו אור מדורה ביושבים סביבה, שניה אחרי שמושלך אליה קרש דליק. זה לא היה אור זה היה פיצוץ של להבה שקרנה מכל גג ובית. גלשנו לאט מההרים, בדרך עפר נסתרת והגענו לפאתי הכפר סן חרונימו (San Jeronimo) קרלוס שגדל בעיר ודובר את שפת הקאצ'וה המקומית, שחה בשטח כבתוך ביתו. מצאנו עצמנו בעיצומה של הילולת טקס דתי חברתי, שהשכונה כולה היתה שותפה לו. דוכני מזון בשיטה הלטינית הידועה. כלומר. בשלנית ביתית על שלל תבשילה סיריה ועוזריה, ממוקמת במרכז וסביבה שולחנות עמוסי סועדים. ומה אכלו? עור חזיר קלוי, מעי פרות ממולאים, סרטני נחל בתחמיץ אבוקדו טרי. חזירי-ים קטנים צלויים ואוזני כבש מעושנים ברוטב חריף. מעבר לפינת אחד הרחובות, עלתה תהלוכה אותה הוביל איש המחזיק בקופסה קטנה ושקופה בה נעוץ פסל מדונה צבעונית ועצובה ומייד אחריו הפטרון. איש נשוא פנים שהוא המממן של כל הפייסטה הססגונית הזו. כלומר בפשטות. הספונסר המוחלט – האיש ש"עשה את זה", מחזיר לקהילה במימון החגיגה העונתית. וכולם שרים בהתרגשות סביב, מוחאים כפיים ועושים לגביר כבוד. מייד לידו ומאחוריו, קיפצו רקדנים ורקדניות צעירים, עטויים תלבושות מחול השזורות רקמות צבעוניות, לרגליהם מגפי עור, אליהם הודבקו עשרות פעמוני מתכת. וממש בסוף הילכה בקצב מתנדנד, תזמורת כלי נשיפה ותופים של אנשים, שניכר מהבעת פניהם הרצינית, כי כל אחד מהם מרגיש כאילו הוא לבד נושא על כתפיו את ההילולה כולה. בכיכר שליד הכנסיה, עצרה התהלוכה והפכה למופע מחולות סוחף שגם אם לא רקדתי מעודי את הריקוד ההוא, אני מרגיש שגם כרגע, בהשמע התוף אני מסוגל לקפוץ למדרכה הקרובה ולחולל כמוהם. עד כדי כך זה היה מלהיב, חודר ומדבק.

IMG_0938.JPG

עוד באותו ערב, קרלוס 'תפר' לנו תכנית נוחה הכוללת את אתרי "העמק הקדוש" ואת הביקור בחורבות המאצ'ופיצ'ו. שמנו בידיו את התשלום ויצאנו לסגור את הערב ב"פאב נורטון" הנחשב מיתוס בקרב אופנוענים החולפים בעיר. הפאב האנגלי, ממוקם בפינה הצפון מזרחית של הכיכר ומשקיף עליה מהקומה השניה. הקים אותו בשנת 2003 ג'פרי הבריטי, שהגיע על אופנוע ב.מ.וו לקוסקו לפני עשרים שנה והתאהב במקום. לפני כארבע שנים נסע הלוך וחזור לאושואיה על אופנוע "נורטון" תוצרת אנגליה שהיה אז ברשותו. כשנודע (מה נודע?… נדחפנו!) שאנחנו כאן במסע על אופנוע, הוזמנו להכניס כמה מילים בספר האורחים השמן. שמנו מדבקה וכמה מילים בעברית ואנגלית (ולא היינו הישראלים הראשונים שחתמו בספר הזה). אחר כך צירפנו את סדרת המדבקות שלנו, לקיר המדבקות בו מופיעים רוכבי מסע מכל העולם ובהתרוקן כוס הבירה השלישית, זחלנו בחזרה למלון. (וכן, חזרנו לפאב, אחרי יומיים)

בבוקר הסתבר לנו שתכניות מדוייקות הן בסיס לחיפופים. קבלן טיולים משני שאמור היה לאסוף אותנו לביקורים שנכונו לנו היום. לא עמד בסטנדרט שהובטח על ידי קרלוס. גלי, שאינה לוקחת שבויים במצבים כאלה. הודיעה לכל הנוכחים שהבינו רק ספרדית, וטוב שכך. כי אנחנו יורדים מההסעה עד שיסדרו לנו הדרכה באנגלית ורכב קטן יותר כמו שהובטח. מאחר וגם קרלוס לא לוקח אויר לפני שהוא מתרגז. הוא התייצב תוך עשר דקות במקום, סינן משהו באינטונציה של "חכה לאחר שהאורחים ילכו" אל קבלן המשנה. הזעיק אליו בתוך שתי דקות מדריך מוסמך דובר אנגלית וביחד, כשארבעתנו ישובים בתוך הפאג'רו המצוחצח של קרלוס, יצאנו לגלות את העמק הקדוש, בסוג של הדרכה וליווי השמור לוי. איי. פי.

עצירה בדרך בחווה בה מוצגת כל משפחת הלאמות, גואנאקו והאלפקות של האנדים, יחד עם הדרך בה הופכים צמר גולמי לסריג אלפאקה מרשים (ויקר להחריד)

אבר (Eber) המדריך בן האינקה, נתן לנו הסברים עמוקים על מה הוא בעצם העמק הקדוש וחשיבותו של נהר האורובמבה באמונת האינקה. בלי להרחיב רבות; כל בן אינקה צריך היה לעלות לרגל פעם בחייו לאתר הקדוש במאצ'ופיצ'ו והוא עשה זאת לאורך הנהר המתחיל בביצות שבאיזור קוסקו. הנהר מייצג את המסע הגשמי הארצי שאדם עושה בחייו. בעוד ששביל החלב העובר בשמים ממזרח למערב הוא המסע המחכה למי שעובר מהעולם. שלושה בעלי חיים מקומיים נחשבים כמרכזיים בהבעת ערכי האמונה: הקונדור בשמים, מקשר בין העולם הזה לבא. הפומה מייצגת את ההווה והקיום הנוכחי. והנחש מייצג את כל האפל, המסתורי, המאיים והמכושף. שלושת אלה מקבלים הרבה כבוד במבחני רורשך, שכנראה הפכו לספורט לאומי ברחבי האנדים הפרואניים. בכל הר, עמק, סלע, שדה, נהר, ואולי גם עננים חולפים, מוצאים בני המקום איזו דמות המביעה את אחד מבעלי החיים הללו. ולעיתים את שלושתם.(קצת סבלנות, במאצ'ופיצ'ו הדבר מגיע לשיא).

אחרי יום מהנה שהסתכם בטיפוס ושיטוט בחורבות אוייאנטאיטאמבו (Ollantytambo) נפרדנו מקרלוס ואבר שחזרו לקוסקו ואנחנו המשכנו לעיירה אגואה קליינטה  (Agua Caliente), (פירוש השם: מים חמים).שכל כולה בנויה חיה ונושמת, מעצם היותה בתחתיתו של אתר התיירות מספר אחד בדרום אמריקה. וכשזה המצב. מכונת הביקורים במקום עובדת בתיאום מדהים בין כל חלקיה הנעים והקבועים. רכבות מיוחדות שועטות כל שעות היממה הלוך וחזור מכאן לקוסקו. כל העיירה בנויה סביב תעשיית האירוח. מוטלים הוסטלים, מלונות קטנים פשוטים או מפוארים. מסעדות לכל טעם ושוקי מזכרות שיספיקו לכל המדפים בכל בית בעולם. וכמובן המחירים בהתאם. כל מה ששכחת לקנות בקוסקו, יעלה כאן הרבה יותר. מים מינראליים, כובע או סוללות. הרכבת הכחולה הביאה אותנו לאגווה-קליינטה בשעה שבע בערב. מצאנו את המלון שהוזמן עבורנו ובתוך דקות המראנו כבמעלית מהירה, לתוך תרדמה השמורה למי שכל היום טיפס במדרגות.
כאבי הראש מהשפעת הגובה, הקפיצו אותנו מוקדם. מהחלון שפתחנו, ניבטו אלינו חרוטי הרים עצומים בגובה מאות מטרים, שדמו למגבעות מחודדות עשויות אבן, עוטות סבך צמחיה טרופית בירוק כהה. משהו שכאילו נגזר מתוך ספריו של טולקין. מסתורי, מאיים ולא בפרופורציות שאנחנו רגילים להן וכשאדי הבוקר זחלו לרגלי ההרים, חיכינו לפרש עוטה פונצ'ו ארוך ומתבדר ממשי לבן, רכוב על חד קרן שיעלה מכיוון הערפל לעברנו וכשהוא בושש להגיע, תפסנו מקום בתור לאוטובוס המעלה תיירים למרומי האתר בשעה שש וחצי.

נסיעה של חצי שעה בדרך מתפתלת, הביאה אותנו לפתח הכניסה לחורבות. מדריך דובר אנגלית הוביל את הקבוצה אליה הצטרפנו במעלה קצר אל תוך מאצ'ופיצ'ו ובאחת, נגלה לפנינו המראה המוכר כל כך ממאות צילומים. ברקע עמדה שן הסלע וואיינאפיצ'ו (Waynapicchu) ובתווך חורבות עיר/כפר אשר שרתה פעם את אנשי הדת והפולחן, פרט לגגות (הקש), מאצ'ופיצ'ו נשארה כמו שהיתה כשנעזבה על ידי מתיישביה. מקום אליו לא הגיעו הספרדים, לשמחת משרד ותעשיית התיירות של פרו ושאר האנושות. לפרטים מדוייקים יותר על האתר אפשר להכנס לכאן.
שעת הבוקר בה השמש מאירה ממזרח ומעניקה נפח לכל מבנה או קפל קרקע. היתה שעה נהדרת למיצוי היופי הגלום במקום. לא רק יופי אלא סוג של הוד, של קדושה. האפור על שלל דרגותיו, אשר קרן מהאבנים המסותתות. הירוק שכיסה באייריס נעים, את הרווח בין המבנים והמדרגות, העניקו מראה של פוסטר שאינך יכול או רוצה להסיר את עיניך ממנו. קבוצות המבקרים הרבות שכיסו כל משעול באתר, נעו באיטיות ודיברו בקול נמוך. מבלי להכנס לעומקם של פרטי התכנון והחדשנות הטכנולוגית שהותירו בני האינקה במקום, גם ההצגה היתה מקצועית. ממול על שיני לוחות הסלע הדרומיים – הוסבר לנו – כי ניתן לראות פני פומה ודמות של קונדור ממריא. או. קיי. מקבל. והנחש? אני מניח שזה הנהר הזורם בתחתית המצוק. או שמא הנהר שם הוא קדוש… נעזוב. מרשים בכל קנה מידה.

להלן הסבר על הדמויות הנשקפות מן ההר.

זה המראה:

IMG_1206.JPG

וכאן למטה, הקוים הדמיוניים שהוספתי על הצילום, שיעזרו לכם להבחין בפומה ובקונדור.

הקצה העליון של וואיינאפיצ'ו אליו שמתי פעמי

אחרי סיור מקיף בו ראינו מצפן אבן שמבדיל בין הצפון המגנטי לצפון האמיתי. מדרגות סלע אשר עוזרות לדייק בתאריכי השנה. ובניית סיתות מדוייקת להפליא, נפרדתי מהקבוצה ובתיאום עם גלי שנשארה להמתין בנקודה מוצלת, רצתי אל שן הוואיינאפיצ'ו. טיפסתי לפסגתו ולאחר 40 דקות של קריעת שרירים, במדרגותיו התלולות עם קטעים בהם מימין ומשמאל תהום ישירה של אלף ומשהו מטר, לקטעים ארוכים של המדרגות יש מעקה עשוי כבל פלדה. הגעתי בתוך שיירה ארוכה של מטפסים נוספים, לטיפ של החוד של הקצה של השפיץ. שם כבר התנחלה חבורת ישראלים צעירים שסעדה את ליבה. ובכל זאת כשהתקרבתי כדי לנסות ולצלם. קיבל את פני אביתר, שעבור הערה נבזית כלפי, כשלא ידע שאני ישראלי ומבין מה הוא אומר, הוא התנצל ונודב לצלם אותי פרוש ידיים, שם על הטיפ. כשצעקתי בליבי בלחש הכי חזק: "יש!".

אחר הצהריים נפרדנו מהאתר המדהים וירדנו בחזרה לאגווה-קליינטה. המתנו במסעדה קטנה ברחוב הראשי עד להגעת הרכבת שלנו, תוך האזנה לחבורת נגני רחוב. הנסיעה ברכבת הכחולה בחזרה כבר היתה בחושך. אולי פספסנו את מראה הפיתולים לאורכם עוברת המסילה מעל הנהר. אבל בתוך הרכבת, היה מעניין לא פחות. צוות השירות בקרון, אחרי איסוף כרטיסים וחלוקת סנדביצ'ים. הפך לצוות הווי פיקוד מאצ'ופיצ'ו. הדייל האחראי לרישום, עטה על עצמו תחפושת איש הרים מבני האינקה. הדייל הראשי והדיילת המשנית, יצאו בתצוגת אופנה כשני דוגמנים לכל דבר, בהציגם גרדרובה מרשימה של בגדים עשויים צמר אלפאקה. לא בצחוק, כי אם בשיא הרצינות והמקצועיות. החליפו בגדים בחדר צדדי ויצאו טופפים בצעידה מקצועית, במעבר שבין המושבים. לקול תשואות הנוסעים, שחלקם הצטרף להילולה רווי בירה ושמחת חיים. איזו נסיעה! אני רוצה לראות את דיילות אלעל מביאות אותה בתצוגת אופנה של אוברזון, לתיירים העושים דרכם לארץ.

דוגמנים במעבר בתוך הרכבת. הזוי, מקורי ומהנה.

מאוחר בלילה, חזרנו לבית המלון בקוסקו, לאחר יומיים שהפכו את האינקה מסתם שם אצלנו, למושא הערצה. קמנו בבוקר והלכנו לחפש בשוק המקומי משהו שישאיר לנו מזכרת מהחווייה. ובמקביל נערכנו ליציאה לכיוון פונו השוכנת כ- 400 ק"מ דרומית לקוסקו על שפת אגם טיטיקאקא, המפריד בין פרו לבוליביה במרומי האנדים. הבדיקה שעשינו, הבטיחה כביש איכותי בגובה שנע בין 3200 ל 4000 מטרים.

יצאנו בשעה שמונה בבוקר. קיווינו למצוא דלק איכותי, אך בתחנות מכרו רק אוקטן 84 בכל זאת, ובניגוד לכל מה שאני מייעץ לאחרים, יצאתי עם חצי מיכל, מתוך תקווה למצוא דלק איכותי בהמשך הציר. הכביש עבר בתוך נוף חקלאי שכלל מטעים, שדות, נחלים, עיירות וכפרים דלי מראה. לקראת הצהריים הגענו למרומי פאס בקצה רכס ההרים שסגר על העמק בו רכבנו בגובה 4,335 מטר. כמובן ששטח החניה היה רווי דוכני מזכרות וצלמים עם מצלמות פולארוייד (חשבתי שהם כבר סגרו את בית החרושת) תיירת אוסטראלית קשישה, ניגשה אלינו בהתלהבות ושאלה שאלות מהן למדתי שהיא מבינה באופנועים לא פחות ממני. והתנדבה לצלם אותנו. תודה שילה. כמה קילומטרים מעבר לפאס מצאנו תחנת דלק עם אוקטן 90. מזל.

שני שוטרים שהתחילו קשוחים וסיימו חברים

הדרך לפונו(Puno)  , חלפה בעיירה חוליאקה (Juliaca) במבואותיה באה לקראתנו שיירת רוכבי הארלי דיווידסון, שעלו מכיוון דרום צפונה. אלה היו חבורת הארליסטים שיצאה מפוארטו אלגרה בברזיל, לפני ארבעה ימים ושעשתה דרכה לקוסוקו, בה אמור להתקיים מפגש כלל דרום אמריקני של רוכבי הארלי. החלפנו מזכרות וכתובות והמשכנו. לקראת פונו כבר קיבלנו רמז על ריחוקה מהלב הכלכלי של פרו. הכביש הפך מוזנח ומטולא והכניסה לעיר הייתה מבוקעת ומעופרת בערימות עפר וזבל, ששלחו אותנו לרכיבת שטח ממש.

שולי פונו וברקע אגם טיטיקאקא

פונו יושבת על מעין שלוחה חצי מעגלית כמו אמפיתאטרון ענק, משקיפה ממערב על משטחי המים של אגם טיטיקאקא (Titicaca) בחלקו הצפוני. עיר מאובקת בצבע חלודה. אך יחד עם זאת נעימה, ומתוחזקת. רוב הבניינים ישנים מאד ופרט למרכז התיירותי הסמוך לכיכר ולרחוב לימה. רוב בנייני העיר נראים כאילו הם נמצאים בתהליכי בניה, או שקבלני השלד ברחו באמצע העבודה לפני הרבה שנים. בחרנו מלון על פי המלצה. והאופנוע הוכנס לחניה ציבורית נעולה עם שמירה צמודה של 24 שעות. הכל היה טוב ויפה עד שירד הלילה ואיתו זחל אלינו קור מקפיא. מילא זה, אך השיטה לחמם אנשים בבתי המלון כאן זה לצייד אותם בשמיכות צמר שהן סוג של שטיחים עבים וכבדים במשקל עצום, המקשים בחוסר גמישותם ועוביים, על נשימה או התהפכות מצד לצד.

IMG_1712.JPG

בפונו הולכים לאט. כלומר תיירים שאינם מורגלים בגובה. כל השאר נעים ברחובות במוטו-טקסי שהוא אופנוע ריקשה, או בתלת אופן המדווש ברגל על ידי רוכב. כמו שכבר ציינתי בעבר את הערצתי למדוושי האופניים, החוצים ארצות ויבשות, כאן אני מוריד את כל הקסדה לנוכח האנשים העושים את העבודה הזו במקום שכזה. גובה של כמעט 4000 מ', עליות חדות. ועליך לדחוף בכוח השרירים, שתי נשים לא קלות, שחזרו מקניות בשוק שבמורד הרחוב. אם היתה באולימפיאדה תחרות תלת אופן. פונו לוקחת את הזהב קבוע.

IMG_1810.JPG

סככות האוכל בכניסה לנמל

למחרת בבוקר ירדנו לנמל וכשעברנו ליד בסיס חיל הים הפרואני (אגם אגם, אך יש כאן בסיס גדול של הנייבי), מצאנו ספינת מנוע קטנה, שתיקח אותנו לביקור באחד מהאיים הצפים שבאגם. הפלגה של חצי שעה, הנחיתה אותנו באי צף של משפחה המתפרנסת מהצגת מורשת המגורים על איים עשויים צמח מים בשם טוטורה, שאם מועכים אותו ביד יש לו תכונות של קל-קר, שלד המבני עשוי במבוק, (שמנו לב כי מתחת לחיפוי הטוטורה, המבנים עשויים פח שאינו חדיר לגשם). הליכה על משטחי הקש דומה להליכה על טרמפולינה או מזרן ענק. האיים צפים במרחק כמה קילומטרים מהחוף. המים כאן הם בעומק כ- 40 מטרים ולכל משפחה יש אי קטן עליו היא מנהלת את חייה המתנדנדים. חשמל נצבר בעזרת מערכת פוטו אלקטרית. בתום שעה, שבנו לפונו ולארוחת דגי שמך, באחת הבאסטות שראינו כי היא הכי עמוסה ולכן הערכנו שהמזון בה הכי טרי.

יציאה מפונו להמשך הדרך מערבה

מכאן שמנו את החרטום לכיוון אנטופאגאסטה בצ'ילה, ממנה תיאמנו לגלי טיסת קונקשן חזרה לארץ. כן. חמשת השבועות של גלי במסע כבר מתקרבים לסופם. ככה זה כשנהנים. יצאנו את פונו מערבה ושעטנו לכיוון אריקיפה כשעינינו ממוקדת כל הזמן על מד הגובה בג'י.פי.אס. רוצים כבר לרדת מגובה שמעל 3000 מ' ולסיים את הסיוט של קוצר נשימה, כאבי-ראש, בחילות ונדודי-שינה, ששיגעו אותנו מזה כמה ימים. אריקיפה היפה, נתנה לנו מנוח.

בפעם הבאה: אריקיפה והמעבר מפרו לצ'ילה. מדבר האטאקמה ופרידה באנטופאגאסטה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום     הדפס פוסט

יש 14 תגובות על הפוסט “פרו. ת'נק יו ורי מאצ'ופיצ'ו”

  1. תגובה מאת בן שמיר ביום 15 אוק 2009 בשעה 3:52

    כתבה נהדרת ותמונות יפייפיות.
    יוני, אתה נראה טוב ונשמע מאוד שמח. ניראה לי שגלי שלך עזרה לך למלא את המצברים ונפחה לכיוונך רוח גבית חזקה.
    המשך מסע נעים ומהנה.

    בן.

  2. תגובה מאת עמרי אינגבר ביום 15 אוק 2009 בשעה 11:38

    היי יוני וגלי,
    פוסט נפלא ומלהיב (השתמש פחות במילה אחרי- טוב יותר לאחר).
    לא תקח את גלי לאיגוואסו?
    להשתמע
    עמרי

  3. תגובה מאת יאיר חסיד ביום 16 אוק 2009 בשעה 0:20

    אדיוס מאצ'ו(יוני) אדיוס פיצ'ו(גלי)
    כל מילה מיותרת, פשוט נפלא!
    הצילומים והתאורים שולחים אותי לישון מאושר.
    פרידה קלה "זוג צעיר", תהיו חזקים.
    ממני
    יאיר המושבניק

  4. תגובה מאת אהרון אש ביום 16 אוק 2009 בשעה 14:28

    קורא כל פוסט שלך ומתלהב כל פעם מחדש. הפעם התעלית על עצמך. נראה לי שאתה מתבזבז בתור פירסומאי והגיע הזמן שתתחבר לסופר שבתוכך.

    בתור אןפנוען מתחיל (בגיל 40 – אמא לא הרשתה לי לפני…:) ואישה שאוהבת לרכב מאחור, אני מקבל טעם ממה שיכול להיות בעתיד.

    מבכה על כך שהבלוג בעיברית בלבד ולא יכול לחלוק אותו עם עמיתי האנגלים.

    המשיכו להנות. ומבקש להתחיל לתכנן את המסע הבא. לא יודע איך יראה השבוע אחרי שתגיע ותגמר הציפיה לפוסט הבא.

    בברכה והמשך דרך צלחה ובטוחה.

    אהרון – לונדון 

  5. תגובה מאת דני ביום 17 אוק 2009 בשעה 7:17

    יוני ידידי,

    אני חייב לציין שממש כיף להתעורר בשבת ב 6:00
    ולפתוח את היום עם קפה וטיול וירטואלי במאצ'ו פיקצ'ו..
    שמח בשבילך שגלי ליוותה אותך בטיול הזה וגם אני כמו מס' 4
    מקווה שאתם עוד תטיילו ביחד ותאפשרו לנו להתלוות מהסלון… 😉
    מאחל לך המשך מסע מיוחד וקסום – חיצוני ופנימי.

    דני, חדרה

  6. תגובה מאת עזי בצר ביום 17 אוק 2009 בשעה 13:44

    יוני וגלי

    איזה כיף לקרוא את רשמי המסע ולצפות בתמונות הנפלאות שלכם.

    עזי

  7. תגובה מאת ירון פיק DL650 ביום 17 אוק 2009 בשעה 13:53

    ליוני וגלי,
    המשך רכיבה משותפת, מהנה וצוברת חוויות השמורה רק לכם,
    יוני, תן לגלי אפשרות לכתוב את חוויותיה היא ממושב המורכבת,על הבימר.
    אתה כותב נפלא והתמנות מקסימות, ממש מעבירות את החוויה במלוא עוצמתה,
    הכל עובר טוב, הריחות, הטעמים, הזיעה, הרוח והגשם, הימים עוברים והרבה ק"מ עוד לפניך,
    המשך לרכב בזהירות האופיינית לך, ותהנה מן הרוח במשקף פתוח,
    שתף אותנו גם בחווית הרכיבה ובמחשבות בתוך הקסדה,
    שומר עליכם מכאן.
    ירון פיק
    זכרון יעקב

  8. תגובה מאת itsik mirovski ביום 17 אוק 2009 בשעה 20:16

    hi yoni,
    about tyres in chile you will have more options and usually with resnoble prices,try the BMW and KTM dealers, i think the tkc-80 of continental is the best for what you are going to do, if you won`t find try the metzler karoo,
    all the best ,

    itsik-brasil

  9. תגובה מאת נחום כנר ביום 18 אוק 2009 בשעה 0:48

    גלי ויוני שלום !
    הפיצ'ו- מצ'ו-מצ'ו ! איזה ….מה אגיד ?נהדר-נהדר !
    כל פעם מרתק . לא הייתי בנופים האלה אך כאילו-כן. לטיל על
    אופנוע בין הרים קסומים…אולי יום אחד…
    המשך דרך צלחה …גם לפונה-ימינה וגם לפונה-שמאלה !
    בסימפטיה, נחום

  10. תגובה מאת יאיר חסיד ביום 18 אוק 2009 בשעה 9:51

    יוני יקירנו.
    עכשיו, אתה כנראה לבד,אך לא.
    מרגע זה נהיה איתך ביתר שאת,
    נעודד אותך, נחזק אותך ונתמוך
    בך מוראלית.אתה לא לבד יוני,
    כל שוחרי טובתך עומדים לצדך,
    צופים בך ובוטחים בך.
    אתה יכול להביט אחורה בסיפוק,
    עשית עבודה נהדרת!
    150 ימים 30.000 ק"מ עוד מאמץ קטן
    בן אדם.
    רוץ, יוני רוץ. איתך עד סוף הדרך, יאיר המושבניק.

  11. תגובה מאת יהודה רביב ביום 18 אוק 2009 בשעה 23:02

    ליוני וגלי שלום, בתקווה שהכל עדין בסדר,
    שתי הערות ברשותכם: ראשית,נראה שגלי מצלמת לא רע בכלל, ויותר מזה! הצילומים לאורך הדרך השתפרו בשבועות האחרונים והסיבה היחידה שעולה על דעתי היא גלי במושב האחורי עם ראש פנוי מ"זוועות" האספלט ונהגים מקומיים,,, ובמידה ואיני טועה אז באמת כל הכבוד!
    דבר שני, פתחת את הפוסט עם: "כל מי שהחזיק פעם בכף ידו הפרושה, טיפה של כספית, מכיר את התחושה הכרוכה בשמירה עליה שלא תחמוק ותיפול לרצפה, תתנפץ לאין ספור גרגירי מתכת קטנים וקסמה המהפנט יאבד לעולם. כך הרגשתי,,," סוף ציטוט. יוני, רציתי לקרוא מזה עוד ועוד,,, מקווה שבפעם הבאה,,,
    לפני 33 שנים טפסתי רגלית ו"דרוך" (לא לאורך הפיסט שהיה) למעלה, מאגוואה קלינטה למאצ'ופיצ'ו והזכרונות והרשמים והחוויות ממאצ'ופיצ'ו וקוסקו עולים וצפים, וזה בזכותך. גם פונו והטיטיקאקה,,, כל הכבוד,, אפילו שזה כבר נשמע נדוש. לגלי, אני רוצה לאחל לך קודם כל טיסה בטוחה הביתה ופרידה קלה,,, אם יש כאלו. יהייה מענין (כפי שכתבו למעלה) לשמוע / לקרוא אותך. את לא חייבת לחסוך את זה מאיתנו, "ששת קוראי הנאמנים",,, ולך יוני, הרבה הרבה איחולים לפרק 3 של מסע זה, המון בטיחות והנאה, ובקשה אחת: אל תחשוב מה יאמרו,,, זרוק לפוסט את מה שבראש,,, עד עכשיו, היכן שמצאת לנכון, היה מהנה ומענין מאד מאד!
    בהצלחה, יהודה

  12. תגובה מאת משה קול ביום 19 אוק 2009 בשעה 12:29

    ליוני

    מאחר ואת כל התשבחות על תאורי הדרך והנופים כבר כתבו לפני

    נשאר לי רק להוסיף תודה !!!

    והמשך רכיבה בטוחה ותאורים מהנים.

  13. תגובה מאת יקיס קדרון ביום 31 אוק 2009 בשעה 2:00

    איזה כיף לי שאתם ישנכם…

  14. תגובה מאת משה כ"ץ ביום 15 נוב 2009 בשעה 15:43

    ליוני שלום
    1. אני נהנה מאוד לקרוא את יומן המסע שלך.
    2. עשיתי 4 מסעות אופניים ארוכים בחו"ל ואני כל כך מבין את הרגשות שלך:
    חופש מתמשך אך "משועבד" לאופנוע, נוודות מתעניינת בכל עניין בדרך,
    ובקיצור הנאה אמיתית.
    3. אהבתי במיוחד את תמונות הפרחים ובעלי החיים.
    4. כיום אני חי, בגלל, שליחות חקלאית בטשקנט, אוזבקיסטן. 3/4 עולם שלישי
    בצד השני של העולם (שלך עכשיו), איך שאתה מתאר את האנשים, המנטליות
    והסביבה הכפרית והעירונית כל כך דומה שזה מדהים, "רק" השפה והתרבות
    שונות.
    5. מאחל לך שתמשיך להנות מכל רגע. אם אפשר תפרט קצת יותר על השיחות שלך
    עם רוכבי האופניים מדוושי הטורינג שאתה פוגש בדרך.
    כל טוב
    משה כ"ץ
    כיום בטשקנט

Trackback URI | Comments RSS

הוסף תגובה