הרפתקה דוט קום

23 באוקטובר 2009 פרו. צפון צ'ילה. פרידה

IMG_2042.JPG

"…זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"...(ירמיהו ב' 2)
גם אם הציטוט למעלה, גדול על הבלוג הקטן שלי, אני מרגיש איתו בסדר ולכן סלח ירמי ואף שלדבריך, אמר את הדברים אלוהים בכבודו ובעצמו לעם ישראל, אני בטוח שדגני המורה הנערץ שלי לתנ"ך, היה מאשר לי לדבר בגוף ראשון תוך שימוש בציטוט, כי המדבר במקרה שלנו היה מוחשי כל כך. עיון מעמיק בפירוש בש"י*, מעלה כי הפסוק מדבר על כוחה של אהבה, על מסירות ועל גדולת הנפש שבמתן אמון באחר. אני רוצה לומר את זה לגלי שלי.
IMG_2397.JPG

את הפוסט הזה, אני כותב, לאחר שגלי כבר חזרה לארץ. הפרידה ממנה השאירה בי פתאום בור. הגענו בשעה שבע בבוקר לשדה התעופה הקטן מצפון לעיר אנטופאגאסטה (Antofagasta) שבצפון צ'ילה ואיזה אוירון לבן, לקח אותה רחוק ממני לתוך שמים מכוסי ערפל נמוך. כך שלא יכולתי לראות אם היא נופפה לי לשלום, או אם הספיקה לכסות בהבל את חלון המטוס ולסמן עליו באצבעה, לב. חמישה שבועות היינו כרוכים זה בזה, כמו שני מזלגות שהשיניים שלהם לא מסוגלים להנתק. כמה מכם זוכים לחבק בשעות היום, את אהוב/ת ליבכם תשע שעות רצופות? חמש? שלוש? ולעשות את זה כמעט יום אחרי יום. כמה מכם מוצאים נושאי שיחה עם חברים, גם אחרי שלושה שבועות של דיבור צמוד צמוד, בתוך התרגשויות הרודפות זו את זו? כמה מכם מבינים איזה כוח צריך בכדי לרכב במושב האחורי, במדבריות שלא נגמרים ובסוף היום לחייך לעודד ולהיות עם כל הלב בהרפתקה? גלי הגיעה בדיוק בזמן. התגעגעתי אליה ולריח הבית שהגיע איתה. ועכשיו אני שוב לבד, מדבר לעצמי בקול רם, מספר לכם על זה ועוד חושב שאני נורמאלי.

לאחר שנפרדנו מפונו לחופו של אגם טיטיקאקא, הגענו לכביש שהיה בעיצומה של סלילה מחודשת, מה ששלח אותנו בלית ברירה, לדרך עפר עוקפת. כמה דקות לפני שחלפנו בה, עברה עליה מיכלית שהציפה את הדרך במים, כדי למנוע מאבק לעלות והפכה את הדרך לעיסת בוץ שלא עברנו אלא חמישה מטרים, בטרם החלקנו ועפנו לאמצע בריכת בוץ, גלי קיבלה מכה במותן ואני בירך. היינו מרוחים בשכבה חומה כהה. כמה חבל שזה לא היה שוקולד. אנשים עצרו מכוניותיהם, תוך החלקה ללא שליטה ומיהרו לעזור לנו להתרומם. לא הצלחנו לעמוד על הרגליים והחלקנו שוב ושוב והאופנוע יחד איתנו. ואם אלה לא היינו אנחנו, היינו משתוללים מצחוק, לכן, צחקנו קלות. בסוף יצאנו ממלכודת הבוץ ובלי הסברים מיותרים בספרדית ספרותית לפועלים שעסקו בתיקון הכביש, חזרנו לדרך שהיתה בסלילה, עלינו עליה ועברנו אותה בזהירות להמשך דרכנו.
לשנינו כאב הראש כבר כמה ימים, מתוך אי הסתגלות לגבהים של מעל 3500 מטר, בהם הסתובבנו. ועל אף שלעסנו כל מיני גלולות, חיפשנו באינטרנט טריקים עוקפי תסמונת גבהים, אחזנו קמעות ולחשנו לחשים ותפילות. היינו במצב בו כל מה שעניין אותנו זה לרדת בגובה. אך מערבה מהעיר חוליאקה, הדרך הלכה והגביה עוד ועוד וכעבור כמאה קילומטר כבר עלינו מעל ל-4500 מטר. נסענו בתוך רמה שטוחה והבנו שוב, כמה קשה להיות כלב כאן – ללא עץ אחד לרפואה. הנוף החל לקבל מאפיינים מדבריים ככל שהתקדמנו דרום מערבה. איכות הכביש המעולה היתה סוג של נחמה וגם עזרה לנו להתקדם מהר. ממש לפני שיא הרמה, הכביש חלף בין מספר אגמים חלקים, לחופם רעו עדרי גואנקו ובשוליהם עמדו פלמינגו ורדרדים ועסקו במלאכת סינון המים וחיפוש מזון במקורם המוזר.

כמאה קילומטרים לפני אריקיפה (Arequipa) הכל הפך להיות מדברי נטו. רוחות צולבות, הרימו מערבולות אבק וחול בשולי הדרך ויחד עם זאת, הקור רק גבר. מרחוק בדרום, הציצה לעברנו פסגתו הצחיחה של הר הגעש אל-מאטי (El Mati) מגובה של כמעט 6000 מטר ומימין ליוותה אותנו מסילת הברזל של הרכבת  היורדת מקוסקו לשפלה. באחד המקומות מצאנו שלט המכריז על המלחה הגדולה שלידה חלפנו, כעל אגם. לאחר שש שעות של רכיבה לא קלה, גם אם בנופי בראשית. הגענו לאריקיפה. עיר שמתחילה במפעלים עשנים למוצרי בטון, שכונות עוני, כבישים מפורקים וככל שהתכנסנו למרכזה, התגלתה עיר שלווה, ירוקה ופורחת.

מבואות אריקיפה

שכרנו חדר במלון קטן, בתוך שכונה שקטה המחולקת לקבוצות בניינים דו קומתיים מעוצבים בסגנון הכי מערבי יאפי שפוגשים גם בארץ. מגודרים בגדר סורגים גבוהה, עם שומר בכניסה. אריקיפה יושבת בגובה של כ-2300 מטר וכבר ביום הראשון התחלנו להשתחרר מתסמיני הגובה. אני בדרך הקשה וגלי בדרך הקלה יותר. את הרמז לכך שמדובר במלון בבעלות אופנוען, מצאנו במחירון פרטי הכביסה, בו היה סעיף "מעיל אופנוע". את המקום הקים לארס, בחור הולנדי שנישא לגברת פרואנית, השתקע בעיר לפני שמונה שנים. בבעלותו חברה לטיולי אופנועי שטח קלים, אליה מגיעים רוכבים מכל העולם כדי לרכב במדבריות של פרו, בוליביה וצפון צ'ילה. הוא בחן בעיניים נוצצות את הב.מ.וו שלי.ישבנו כאן יומיים רגועים בהם קפצנו למרכז העתיק. שוטטנו במרכז העיר, שהיפה בה הוא שהרחובות הבתים והכיכרות נשמרו בעיצובם הקולוניאלי הקלאסי. ועם הכבוד לייחוד של העיר הזו, התיישבנו במסעדה הצופה על הכיכר המרכזית בה עומדת מזרקה וענני יונים טסו ונחתו בין האנשים שנחו בצל. את עיני תפס דורס שחור, פרס אני מניח, שעמד על כרכוב אחד הגגות וחיפש לעצמו ארוחה תוך מעקב על מעוף היונים (אף שידוע לי, כי הוא אוכל פגרים ואינו עוסק בצייד). השעה הייתה צהרי היום, לפתע פרש הפרס את כנפיו ונעמד כמו פסל חי לכמה דקות כאומר "אני הבוס". קליק, קליק. הוא מתועד.

הכיכר באריקיפה

בבוקר מאוחר, יצאנו לכיוון הגבול עם צ'ילה. לשמחתנו הנמכנו עוד ועוד והמדבר הפך להיות ריק, חולי, רחב ושטוח. הכביש שנמתח מאיתנו למרחקים אדירים כמו קו אחד שחור שמתכנס לחוד מחט ממש, הזדמנות נדירה להתסכל לתוך המושג "אין סוף". לא כל כך ידענו אם עלינו להתלהב או להתאכזב. באמצע שום כלום, בשולי הכביש עצרנו לאכול. כל שעניין אותנו זה להגיע לעיר הבאה מוקווגואה (Moquegua) שאני מבטיח פרס של דלי חול שלם, למי שמוכיח שהוא שלף את המילה הזו אי פעם ב"ארץ עיר". יותר חור מטימבוקטו. מה לנו ולדבר הזה. עיר שבאמת נתקעה לה בתוך עמק קטן ופורה בו עובר נהר לא גדול. הכל פה משדר שתיירים לא עוצרים כאן. אולי לתדלק. אבל בטח לא לישון. היינו מכוסחים מעיפות, אז: חניה. חדר. מקלחת. מיטה. בוקר. אוכל. דלק. שלום. שמנו את העיר טאקנה (Tacna) על האף והדרך הטובה המשיכה לצלול לגובה פני הים.

מעבר הגבול לצ'ילה' כלל את כל הטקסים הבירוקרטיים הרגילים לאמריקה הלטינית. כאן זה מפגש בין פרו, מדינה שתקועה בחול, לצ'ילה מדינה שמנערת במהירות את עצמה ומתפתחת בקצב מהיר. לאחר שרשרת פקידים, טפסים וכמה אנשים נחמדים שהבינו יפה מאד ששני הישראלים האלה, זה באמת אירוע לא שגרתי וסידרו ליווי של דובר אנגלית שעבר איתנו את כל המסלול. אנשים טובים. כמו שיצאנו ממעבר הגבול לכיוון העיר אריקה (Arica), הבנו שאנחנו במקום שמדבר בכלים אחרים, כשמדובר בניהול מערכות כבישים, תחזוקה, שילוט, תחנות דלק. בכניסה לאריקה, פגשנו עוד מלאך בסדרת מלאכי המסע, נהג מיניוואן שהבין שאנחנו קצת אבודים, עצר ונידב עצמו להוביל אותנו לאן שנרצה  ולקח אותנו עד לפתח ההוסטל של רוס. בחור ניוזילנדי הנשוי לצ'יליאנית. המקום מקסים בפשטותו ובתחושת הבית שהוא מעניק. רוס עושה הכל לבד ("אם אני רוצה שזה ייעשה נכון, אני צריך לעשות לבד"). נגר, מסגר, בונה. מארח. מסביר על מסלולי טיול באיזור. מזמין מוניות. מדפיס. בקיצור, איש מקסים. פגישה עם הסופרמרקט המקומי, נתנה לנו איכון מהיר גם על רמת החיים בצ'ילה. מצאנו בו הכל. גם בעיר המרוטה הזו בקצה הצפוני של צ'ילה (שאורכה כ-4300 ק"מ), אנשים מחזיקים רמת חיים סבירה. לראשונה באמריקה הלטינית, אני מזהה מעמד ביניים.

המלאך שלנו באריקה

התמונה הזו מוגשת באהבה לחדוה הגדי זיסמן

רוס הציע לנו לעבור דרך נאת המדבר פיקה (Pica), שם הוא אמר, הכפר בנוי סביב מעיין מים חמים שיהיה כיף להכנס לתוכו ויש במקום הוסטל נעים. נאת-מדבר, הוא ביטוי קסמים, באזני מי שלועס חול כבר שבוע. ולכן המראנו בקלילות, לתוך קטעי מדבר נוספים עצרנו בדרך במסעדה שיכולה בקלות לקבל את הלוגו של כושי רימון כסוג של זיכון. באמצע ערבה צחיחה, כמה עצים, מסעדה מעולפת מחום ואוכל של בני אדם: מרק. לחם. ירקות. אורז. הגענו לקראת ערב לפיקה. כאן האכזבה היתה גדולה. מעיין המים החמים נתגלה כחור בקיר סלע ולידו בריכה מבטון מכוער בגודל 20 על 15 מטר, בה רבצו אנשים כמו היפופוטמים. והכל מוקף בארכיטקטורה ועיצוב של בריכה עירונית מיושנת מהסוג הכי לא מזמין. קצת הלאה משם עמד אגמון קטן בו צפה פסולת וסביב, דוכני רוכלים המנסים לדחוף לנכנסים גלגלי-ים וציוד המתאים לאגם בגודל הכנרת לפחות. ההוסטל עליו קיבלנו המלצה, לא היה אלא צריף בחצרם של זוג קשישים חביבים שהשאלה לגבי אינטרנט שזרקתי לעברם, היתה בשבילם סוג של אחשדרפנים. לפחות המזרן היה סביר. ברחנו משם עם שחר. לכיוון אנטופאגאסטה.

פאטה מורגאנה מיימית באופק

הדרך שוב חצתה מדבריות. לא סתם, אלא את צפון מדבר האטאקאמה. אחד מיצרני ההכנסות העיקריים של צ'ילה. שזכתה בו אחרי מלחמת האוקינוס השקט ברבע האחרון של המאה ה-19 (1879-83), בה הביסה צ'ילה הקטנה, את בוליביה ופרו ובהסכמים בעקבות המלחמה, המדבר הזה נשאר ברשותה. הוא מנוקד במאות מכרות עיליים ותת קרקעיים, החופרים בשקדנות עפרות מתכת (בעיקר נחושת) ושולחים אותן לתעשיות הכבדות ברחבי העולם מבעד לשורת נמלי הטענה הפזורים לאורך חופי צ'ילה. שמנו לב גם לרמת הזיהום העצומה שהמכרות ומפעלי עיבוד חומרי הכריה, שולחים לאויר. כלי הרכב סביבנו, הפכו להיות איכותיים יותר, מודרניים ומן הסתם מהירים הרבה יותר.

כבר כמאה קילומטר לפני אנטופגאסטה המסתתרת על חוף האוקיינוס מעבר לשורת הרים חלודים ורוויי תחמוצות מתכת, הבחנו  בענן הערפל השוכב על הרכס, כמו שמיכת פוך על חמוקי אישה כהת עור. הערפל כאן, זו תופעה שנכיר עוד מקרוב. לחות העולה מהאוקיינוס אינה מתגבשת לעננים, אלא רובצת מעל החוף בגובה כמה עשרות מטרים, כשכבה לבנה. עיר שחיה רוב הזמן בצל הערפילים, עם כמה התבהרויות מהירות וקצרות. המצב האקלימי הייחודי הזה הביא לכך שמדבר האטאקמה שבחלקו הצפוני עברנו והשוכן ממזרח, לא זכה לטיפת גשם מעל 400 שנה, עליהן יש תיעוד וכנראה הרבה יותר מכך. – המדבר נחשב היבש בעולם.

רחובות אנטופאגאסטה

לעניות דעתי, אנטופאגאסטה אינה נמצאת בשום תכנית של שום מוצ'ילר או תייר נורמאלי שמתכננים לבקר בדרום אמריקה. ונראה שאזרחי העיר ופרנסיה יודעים את זה. לכן הם עסוקים בעיקר בענייניהם ובהתפרנסות. העיר היא נקודת היישוב העיקרית לשירות המכרות והתעשיות הנספחות לתחום, ברדיוס גדול מזרחה. ועושה רושם שכאן מרויחים מספיק, כי זו עיר סואנת ומלאת חיים. הרחובות מיושנים אמנם, אך מלאי חנויות בכל רמה. בתי כלבו עצומים סביב מדרחוב תוסס. מסעדות וגנים ציבוריים מתוחזקים, יפים ופורחים. ולאורך החוף, קניון ("מול") ענק, שנראה כמו חיבור בין שלושה קניונים בארץ. ובו יש כל מה שאתם מעלים בדעתכם, כולל סוכנויות רכב על שלל הרכבים הכי עדכניים. ואגב, קטנועים ואופנועים קלים, מוכרים בחנויות של מוצרי חשמל. מה שלדעתי היה צריך לקרות גם בארץ (כבר לפני שנתיים, ניסיתי להסביר את הרעיון לאחד היבואנים של דו-גלגלי לארץ, כי הגיע הזמן למכור קטנועים קלים כמו שמוכרים מיקסרים או טלויזיות. כאן אני רואה שהקונספט עובד). לאנטופאגאסטה יש סמל, אייקון אחד ויחיד שהוענק לה על ידי הטבע. זו קשת, מעין שער סלע, הבולט מהים במרחק כמה מאות מטרים מהחוף הצפוני שלה: "לה פורטדה" "השער" אולי ראיתי את תמונתו פעם, עכשיו למדתי איפה זה.

כן, שלושה ימים לפני חזרתה של גלי הביתה, המסע המשותף שלנו עבר לפאזה של קיפול והתאוששות. חיפשנו את כתובת המלון שהומלץ לנו ובאחד הצמתים בו רציתי לפנות שמאלה, עקפה אותי משמאל מונית, שאם לא הייתי מבחין בה ולוחץ על הבלמים בכל הכוח, המסע ואנחנו היינו נגמרים. מעצירת החרום שלי, נפלנו שנינו הצידה אולי בפעם הרביעית.
שכרנו דירה בקומה שביעית של מלון דירות, המאובזרת כמו דירה לדוגמא, עם כל מה שיש בקטלוג – עברנו שיקום איטי מכמה ימים קשים בהם רכבנו בתנאים מדבריים לא קלים. גלי הגיעה לקטע הקשה בכל המסע עד עתה, ועמדה בכך בגבורה. היה חשוב לנו הביחד. שחיפה במשהו על הקושי. ההצטרפות של גלי יכלה לצאת לפועל רק בתקופת חופשות החגים. לא יכולנו לבנות אותה יותר טוב. אנחנו רק יודעים שהנסיעה הבאה שלנו תהיה בתוך יערות, אגמים, ופסגות מושלגות. שלא לדבר על חופי ים זרועי דקלים.
לאחר הפרידה מגלי, שבתי למלון להעמיס את האופנוע ולקראת הצהריים יצאתי חזרה צפון מזרחה, 200 ק"מ לתוך מדבר האטאקאמה אל העיר קאלאמה (Calama), עיר מחוז במרכז מכרות. וממנה המשכתי עוד כמאה ק"מ לכיוון הכפר/אתר התיירות, סן-פדרו דה אטאקאמה (San Pedro de Atacama). מקום שהפך ליעד תיירות מדברית לוהט. הכפר שרחובותיו הן דרכי עפר מעלות אבק ובתיו עשויים בוץ, עלול להטעות ברגע הראשון, אך הצצה במחירי לינה, מסעדות וטיולים מאורגנים היוצאים מכאן, מבהיר מהר מאד שלכאן צריך להגיע עם ארנק עבה וחשבון פתוח.

ברחובות סן פדרו

מפה יוצאים לכמה אתרים מרתקים. למשטחי מלח הצמודים ליישוב.  לעמק יפה הדומה לפני הירח, גם הוא במרחק קצר. לאתר נביעת גייזרים במרחק כ-90 ק"מ' בטטיו  (Tatio) ואפשר לבחור בטיול של כמה ימים, המגיע למדבר המלח ליד הכפר יויוני (Salar de Uyuni)  בבוליביה. סן-פדרו מלאה במדריכים צעירים, המיומנים בהדרכה כמעט כל שפה ולרשותם צי רכבי שטח מדוגמים ונוחים. נכנסתי ללינה במלון צנוע. בחצר פגשתי את מארק, בחור גרמני שעוסק בהדרכת קבוצות המגיעות מגרמניה. התייעצתי איתו לגבי המסלול שתכננתי ליום המחר. החלטתי להגיע לשדה הגייזרים טטיו וידוע לי כי מדובר בדרך לא סלולה של כ- 90 ק"מ. הוא תיאר לי את הדרך המצפה לי בפרוטרוט. רשמתי כמה נתונים וכתבתי הערות על מרחקים וציוני דרך חשובים.

בשעה שבע בבוקר, מצוייד בעוד שני בקבוקי מים. עמוס עם כל הציוד שלי איתי, כדי שאם אחליט להשאר בשטח או לשנות כיוון, לא אצטרך לחזור לסן-פדרו. הורדתי לחץ בצמיגים שכבר אותתו שמגיע זמנם. ויצאתי נחוש לכיוון כללי צפון, על דרך עפר כבושה. בעשרת הקילומטרים הראשונים, דרך העפר היתה חלקה ככביש ואז הפכה לדרך חצצית. לא קשה יותר מהדרכים אותן חציתי עשרות פעמים כשהייתי יורד עם אופנוע לנגב. מצאתי עצמי לגמרי לבד, מדי כחצי שעה הגיע מולי טנדר או רכב שטח של טיול מאורגן, גם קבוצת רוכבים על אופנועי שטח מושכרים. מד הגובה הראה 3500 מטר. איכות המסלול השתנתה כל הזמן, לעיתים חולית, לעיתים חצצית ולעיתים כבושה וחלקה. לאורך הציר היה שילוט איכותי שהוצב בצמתים והוסיף לתחושת הבטחון.

רוב הזמן רכבתי בעמידה, טכניקה המסייעת לשליטה באופנוע וממזערת את החבטות, כך אני יכול להזיז את הגוף קדימה ואחורה או לצדדים ולאזן את תנועת האופנוע ביתר קלות. באחת העליות בקטע מהיר, נקלעתי למלכודת חול שהסתתרה מעבר לפניה ימינה ועפתי עם האופנוע לצד שמאל. לא משהו נדיר או דרמטי. רק כדי להרים את האופנוע נזקקתי ליותר זמן מהרגיל. האויר הדליל בחמצן, עשה את שלו. פרקתי בעצלתיים את הציוד. וחפרתי בעזרת פלח אבן חדה, שתי תעלות מתחת לגלגלים כדי שהרמת האופנוע תהיה קלה יותר. והופ  הוא הורם. לאחר מאמץ שכזה, מנוחה של עשר דקות.

לאתר הגייזרים הגעתי אחרי סדרת נפילות ועוד התהפכות קטנה בדרך. משהו שעיכב אותי כמה שעות מיותרות. האתר שהוא שטח בגודל כקילומטר על שניים. במרחקים של כמה עשרות מטר זה מזה, נובעים גייזרים של מים רותחים או רק אדי מים מתוך האדמה. התופעה נובעת מזרימה של מי תהום קרים על שכבה של סלעים חמים בעומק האדמה, חום הסלעים נגרם מפעילות טרמית בשולי הרי הגעש הניצבים סביב. חלק מהנביעות, הן בעצם בריכות קטנות בקוטר כשני מטר, עטורות התאבנות של מינראלים בצורות וגוונים שונים. במרכזן מבעבעים מים רותחים, ממש כמו סיר מים או קומקום ששכחנו על הכירה. ומדי כמה דקות מתגבר הלחץ ולאויר מזנק נד מים שרצוי לא לעמוד בקרבתו.

הכנסתי יד לאחת הבריכות – כן, יש לי כוויה קלה. טעם המים מלוח. או בעצם חמוץ, מלוח, מריר. טפו, איכס. ליד כל גייזר רציני הוקמה מרפסת תצפית, כדי למנוע ממבקרים להתקרב אל הנביעה. קליפת האדמה בקרבתה עלולה להתמוטט ממשקל אדם וליפול לתוך יורה רותחת כאן לבד בקיביני, זה תענוג מפוקפק. זהו. מיציתי. מאחר וכאמור נשאתי על האופנוע את כל הציוד שלי. החלטתי לא לשוב לסן-פדרו אלא להמשיך לכיוון העיר קאלאמה בצלע השניה של הקטע המדברי. וכך בבדידות מזהירה ורכיבה זהירה, משכתי על דרכי העפר לכיוון עיר הכורים, מרחק 80 ק"מ מתוכם 60 ק"מ דרך עפר טחונה ומחורבשת, באמצעה פגשתי את ברברה השוויצרית על אופני התיור שלה, שבאה לחצות את האטאקאמה לגמרי לבד. משהו חד פעמי החבר'ה האלה.

דרך עפר מהודקת וחלקה

IMG_2704.JPG

בקאלאמה, מול המסעדה בה עצרתי ללעוס משהו, לאחר היציאה מהשטח

עשרים הק"מ הנותרים, הם דרך עפר כבושה שמשרתת גם את המכרות באיזור וככזו היא חלקה ומהירה. קאלאמה נהנית מהפרוספריטי של עסקי הכריה ולכן יש בה בתי מלון בשפע ומחיריהם גם הם של חברת שפע. נפרדתי מ-30 דולר, תמורת לילה נוח ובעיקר אמבטיה מרפאת מכאובי נפילות, בה רבצתי שעה וחצי עד שהעור בקצות האצבעות נראה כמו דפים מספר של גמדים. [כן, רעיון לסיפור בלשי בו הפושע משאיר טביעת אצבעות אחרי שהן שרו כמה שעות במים. החוקר חושב בתחילה כי מדובר בסוג של כפפות סרוגות.  אך התעלומה נפתרת אחרי שהבלש מזהה את הכובסת (או האופנוען שישב באמבטיה) כחשוד העיקרי וכו' וגו' ] הביקור באיזור סן-פדרו סימן בשבילי את הפרידה מהמדבר. פניתי חזרה על כביש 5 ה"פאן אמריקאנה", לכיוון דרום מערב וכיוונתי מבעד ללב האמיתי של מדבר האטאקאמה, לכביש החוף, בואכה העיירה טלטל (Taltal). ראשית, התגעגעתי לים. גדלתי באשקלון מול הים וים אצלי זו סוג של התניה לרוגע ואיפוס מערכות פנימיות. אני צריך גלים מתנפצים כדי לשטוף מעלי את החול. ושנית איזה שם מקורי, זה מעין ד"ש. יש לי בבית טלטל משלי. בתי המרכזית טל. ואחרי שביקרתי בתמרינדו בקוסטה-ריקה, לכבודה של תמר בתי הצעירה. וכדי לפרגן גם לאילאיל בתי הבכורה, הרי האותיות IL , הן הקיצור המקובל לישראל ולכן ILIL זו תזכורת נהדרת. כמאה ק"מ לפני הפניה לאנטופאגאסטה, הגעתי לשלט המודיע שאני חוצה את חוג הגדי. (כן, אני גדי) הקו הדרומי של חגורת האיזור הטרופי שמרכזה בקו-המשווה. את צפונה תוחם חוג-הסרטן (וגלי היא סרטן, אז הבנתם) אותו חציתי בצפון מקסיקו. חוג הגדי, הוא הקו הרוחב הדרומי ביותר בו השמש מגיעה לזניט, כלומר ניצבת לכדור הארץ. מכאן הצל תמיד ארוך ומזג האויר הופך ממוזג יותר. מבחינתי קריר יותר. אני מקוה שלא קריר מדי.

כמה מבטים על טלטל

IMG_2869.JPG

המוטל בעיירה טלטל

*בן שלום יוני
בפעם הבאה: לאורך החופים הקרירים והפראיים. עם מחשבות לקנות כאן כמה קילומטרים של גלים מתנפצים (לצערי, לא מקבלים כסף של מונופול). העיירה טלטל. העיר לה-סרנה. מפגש עם חוזה והגעה לסנטיאגו.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום     הדפס פוסט

יש 9 תגובות על הפוסט “פרו. צפון צ'ילה. פרידה”

  1. תגובה מאת דני ביום 23 אוק 2009 בשעה 11:10

    אני מאחל לך המשך דרך צלחה וחזקה,
    געגועים יכולים לשגע בן אדם ואני שמח
    שהצלחת להנות כמה שבועות במחיצה של
    גלי, רואים שיש לכם חברות חזקה מעבר
    לאהבה גדולה וזה ממש מקסים!
    אני כבר שמתי לב למשפט שכתבת פה:
    "אנחנו רק יודעים שהנסיעה הבאה שלנו תהיה בתוך יערות, אגמים, ופסגות מושלגות. שלא לדבר על חופי ים זרועי דקלים." – אני מקווה ששם גם
    נוכל לשמוע ממך….

    המשך דרך צלחה ידידי
    דני, חדרה.

  2. תגובה מאת מוסי ביום 23 אוק 2009 בשעה 12:34

    יונילה,
    אין עליך כשאתה כותב בסגנון האישי-רגשי הזה שלך,
    ולא שיש לי איזה תלונות לגבי השאר.
    פתיחה כזו היא למעשה הרזון ד'אטר של המסע כלו. (איך לעזאזל מתרגמים זאת לעברית
    צחה)?
    "ועכשיו אני שוב לבד, מדבר לעצמי בקול רם, מספר לכם על זה ועוד חושב שאני נורמאלי". נכון, אתה לא ממש נופל להגדרה של ויקיפדיה לנורמלי, אבל אם לא היית
    משתף את קוראיך הנאמנים הייתי חושד שאתה גם לא ממש שפוי.
    אדיוס אמיגו,
    מוסי

  3. תגובה מאת יאיר חסיד ביום 23 אוק 2009 בשעה 13:00

    אוח, אוח יא יוני!
    הפוסט הזה היה קשה,צחיח חולי וטובעני.
    אתה נפרד, ושוב אתה לבד.ומסביב יהום החול.
    יוני,כל כך שמחתי בשבילך,לפגוש נאות מדבר,
    או שמות מעוררים כמו,טל טל קאלאמה ואנטופאגאסטה.
    בעיניי, אתה כמו לודר בזירה ואנחנו ביציע, מעודדים,
    דואגים ובעיקר מייחלים לניצחונך! ניצחון האיש את איתני הטבע.
    וטיפ קטן ממני, בפנייה שמאלה תיזהר שם!
    איתך לאורך כל הדרך, יאיר המושבניק.

  4. תגובה מאת נחום כנר ביום 23 אוק 2009 בשעה 23:18

    יוני שלום !
    …ימין ושמאל…רק חול וחול … יצהיב מדבר ללא משעול…
    אכן לא קל לחצות מרחבים בסדר גודל כפי שעשיתם… כל הכבוד
    לנחישות גם אם בחרתם ואולי גם לא היתה ברירה טובה יותר.
    הפעימה אותי רגישותכם אחד אל השני, כפי שציינתה.
    המשך דרך ..כתיבה בדרכך המיוחדת והמשך דרך צלחה !
    בסמפתיה, נחום כ., ק. שובל

  5. תגובה מאת רות ביום 24 אוק 2009 בשעה 14:47

    הי יוני.
    עם כזה פתיח, מה נשאר לומר?
    אתה ממשיך לרגש כל פעם מחדש.
    ולראיה יש דברים/גברים כאלה בעולם.

    תודה
    רק שתדע, פליקנים ורודים יש גם לנו, "שוכרים" פינה בבריכות הדגים באיזור שלנו בכל שנה במשך כחודשיים (כנראה שהשכנים טובים בעינהם)
    כ- 20 פריטים ובהחלט חוויה לעקוב גם אחריהם.

    המשך רכיבה זהירה ונפלאה

    רות נחשולים

  6. תגובה מאת רות ביום 24 אוק 2009 בשעה 14:53

    הי יוני.

    עם פתיח כזה מה נשאר לומר?
    כן, יש דברים/גברים כאלה בעולם.
    ממשיכה להנות.

    ובקשר לפליקנס הוורודים, גם לנו יש כאן – 20 דיירים הבאים בכל שנה ל""שכור" פינה בבריכות הדגים (כנראה השכנים טובים בעיניהם) .
    אז המשך רכיבה, כתיבה, התרגשות וכל השאר,

    היום שסוף סוף הצלחתי לפתוח את גל ב' בזמן, אבי אתגר איכזב אותי כשלא הצליח להעלות אותך לאוויר.

    רות נחשולים

  7. תגובה מאת ליאור ניר ביום 25 אוק 2009 בשעה 13:21

    שלום יוני,

    אני מקנא בך! אך בכל מקרה, תודה על הפוסטים הנפלאים, הכתיבה הקולחת והמעניינת ותודה על התמונות הנפלאות. פשוט כיף לשבת ולקרוא, לחוש ולראות את המסע הזה, כל פעם מחדש. תמשיך להינות ולגרום לנו להינות ביחד איתך.

    אני רוצה להציע לך כלי נוח שתוכל להעלות באמצעותו תמונות לאינטרנט. מדובר בתוכנה קלה מבית מיקרוסופט אשר תקטין את נפח התמונה מבלי לפגום באיכותה יתר על המידה, וכך תוכל לחסוך זמן וכסף בהעלאת התמונות:
    http://download.microsoft.com/download/whistler/Install/2/WXP/EN-US/ImageResizerPowertoySetup.exe

    מקווה שעזרתי במשהו (ואולי לקוראים נוספים).

    ליאור
    רמת-ישי

  8. תגובה מאת ליאור ניר ביום 25 אוק 2009 בשעה 15:57

    אגב התוכנה חינמית לגמרי… אין כאן שום פרסומת. פשוט להתקין, קליק ימני עם העכבר על התמונה\תמונות שרוצים, לוחצים על Resize picture וזהו.

  9. תגובה מאת חדוה זיסמן הגדי ביום 26 אוק 2009 בשעה 18:09

    היי יוני תודה על התמונה שהקדשת לי, כל כך צחקתי, ולחשוב שבנעורינו נעלבתי כל פעם שקראו לי פיקה אמרתי לך שאני מלווה אותך ,הנה ההוכחה. חוץ מזה מאד מרגש לגלות איזו אהבה וחברות יפה שוררת בינכם, זה לא מובן מאליו…………ממשיכה לעקוב להנות ולבקש שמור על עצמך! חדוה פיקה

Trackback URI | Comments RSS

הוסף תגובה