הרפתקה דוט קום

10 באוקטובר 2009 פרו. נאסקה ונסיקה לקוסקו

IMG_0400.JPG

לכל מסע יש מפה, כזו שקונים או מכינים ומטרתה להוביל את הדרך ולספק אוריינטציה על פי מטרות המסע. אצלי יש גם מפות נוספות, רב מימדיות. כאלה שלא ניתן לצייר ממש. למשל, יש את מפת המסע פנימי. כזו המשרטטת את מסלול הנפש המחשבה, הרצון והיכולת. ויש את מפת החלומות. כזו המנווטת את מהלך ההגשמה, המימוש והסיפוק, הנובעים מהמפגש החמקמק של מציאות עם פנטזיה. יש את מפת המקריות, המזל, האיומים וכל הבלתי צפוי. שכולם יחד – אם מעמיקים בהם – מאד צפויים ומאד אפשריים. הקווים בה, באים לעיתים מאיזה מחסן של חרדות, של פחדים והתנסויות שהותירו זכרון רע. ויש כמובן את המפה האנושית, זו שמישרטטת לה תוך כדי, הנארגת כערסל משי עדין, ומכילה בתוכה שבילים ונקודות ציון שאף שאינם נראים, הם מוחשיים מאד. זו מפה המורכבת מאנשים אותם פוגשים בדרך. המשפיעים אם מרצון ואם במקרה, אם באופן יזום ואם מתוך התלהבות של רגע.

IMG_0397.JPG

מרגע צאתי למסע אני כל הזמן נוגע, מושפע ומתעדכן, במפות הללו, המעניקות לי רבדים מרגשים של חווייה. המטביעות וצורבות בי נקודות מבט, על דברים בתוכם אני עובר ועל חיי בכלל. ואין מטר אחד בכל המסע, בו איני בוחן וממסקן מסקנות. גם על דברים זעירים תוך שימוש בהן. לא אחת, אני מרגיש כמו אותו שאמאן בן המאיה, שפגשתי בקצאלטננגו גואטמאלה, אשר הזמין אותי לטקס תפילה וברכות, וכששאלתי אותו, על מה מבוססים המשפטים אותם הוא מנסח בקול רם, הוא הסביר לי שהם נובעים ממפוי מאד סבוך של לוחות שמש, ירח, שעה, מקום, מזג-אויר, צומח, חי, עוף השמיים ונפש האנשים הקרובים לאירוע התפילה. מאד קל לי לאמץ את הגישה הזו, כי עם כל החידתיות שבה, היא הכי קרובה להגדרה שלי לשאלה. איך אני מסנן ומשמר דברים? יהודה עמיחי שאל בספר שיריו האחרון "פתוח סגור פתוח", איך משמרים את הזכרון?.. וענה. "את הזכרון משמרים בתוך השכחה". אני חושב, שאת הזכרון שבי, אני משמר בתוך התודעה. לא רק שלי, אלא של אנשים נוספים. כמו אצל השמאן מקצלטננגו דברי מביעים מכנה משותף של הרבה מפות בתוכי.

IMG_0191.JPG

רחבת ההסבה בהוסטל "הכלב המעופף" ממש מעל "פארק קנדי"

לימה היא עיר ענקית שקפצה באיטיות לתוך הפריים שלפנינו. זה התחיל בשכונות הצפוניות, שוודאי היו בעבר עיירות או כפרים נפרדים שלאט לאט, נתמלא הרווח בינהן לבין העיר הגדולה. בהכנות לקטע הזה נשענתי על המלצות של רוכבים אחרים שעברו על הציר לפני וכיוונתי להוסטל הכלב המעופף  (The Flying Dog) הנמצא בשכונת מיראפלורס בפינת "פארק קנדי". הגן נראה יותר כאילו גזרו אותו מתוך עלון מכירות לקורס גננים: כל פרח בדיוק במקום, כל ספסל, כל שער, עץ או מסעדה. ניכר כי המקום משרת אוכלוסיה מאד מסויימת; תיירים. ידענו, כי בעיר הזו רוב התושבים חיים במרחבי שכונות פחות ייצוגיות. ויחד עם זאת השדירות הרחבות, ההשקעה האישית שניכר שנעשית על ידי דיירי העיר, בנסיון לתת לרחובם רעננות וצבע עשו לנו טוב.

שווקים קבועים, ניידים, פתאומיים ומפתיעים. לימה מלאה בהם.

בלימה ניסיתי את מזלי בחיפוש צמיג אחורי בעל תכונות נסיעה בשטח. אני בדרך למסלול, שידוע לי כי ארצה לרדת לשבילים ודרכי עפר, כמו מסלול ה"סלאר", מדבר המלח המיתולוגי בבוליביה ולכן היה ראוי להחליף את צמיגי הכביש (הנהדרים! תוצרת קונטיננטל) שעדיין הרבה בשר על גופם. במשהו ראוי יותר. פניתי ל"מוסך של טיטו" הנמצא במרחק קצר מההוסטל, שכניו שהציצו מחרך, הודיעו לי כי טיטו סגר את העסק. אז פניתי לסוכנות "הונדה" מעבר לרחוב, גם שם לא יכלו להושיע. מאחר ומדובר במידות ייחודיות לדגם. נשלחתי לסוכנות קיי.טי.אם, הנמצאת באחת השדירות הרחוקות. ידוע לי כי לדגמי היצרן האוסטרי הזה, יש צמיגים במידות מתאימות לאופנוע שלי, אף שהם כוללים אבוב פנימי (האופנוע שלי מונח על צמיגי טיובלס), במקום קיבל את פני המנהל, איש נחמד, שהחל לייצג גם את היצרן של האופנוע שלי לפני כמה חודשים, אך הוא אינו מחזיק מלאי מיידי, לא של חלקי קיי. טי אם. ולא של ב.מ.וו. בקיצור. מלימה אצא כמו שנכנסתי אליה.

IMG_0259.JPG

רוזי ואבי. לימה

הבלוג כאן, הוא גם ערוץ תקשורת עם הקוראים. ויש לי רשימה ארוכה של אנשים נהדרים שכותבים לי. מברכים. מבקרים. מסבירים. שואלים, מציעים ומזמינים. איני מסוגל לענות לכל אחד בנפרד ואני מצטער על כך מעומק הלב. אני יודע שרבים מכם כבר הפכו לחברים. שלא לדבר על חברים שחזרתי לפגוש דרך הבלוג. איש אחד אבי שמו, העושה עסקים בלימה, עקב אחרי המסלול שלי והזמין אותי ואת גלי לבלות ערב משותף כשנגיע לעירו. מנסיוני, אין מצב שהפגישה הזו לא תצלח. אבי גם הציע לי עזרה בנושא האופנוע אם אצטרך ובהבנת הייחוד של לימה. קבענו, ואבי הגיע לאסוף אותנו מפתח ההוסטל. נסענו לשכונה בה נמצא ריכוז בתי אוכל ייחודיים ובה מתרחשת סצנת המועדונים והבוהמה הלימאית. אבי ורעייתו היפהפייה (זו גלי אומרת, ואני מסכים) פתחו לנו שולחן של פירות ים, אולי מהטעימים שאכלתי במסע הזה. ארוחה שהיתה הפגנת כשרון קולינרי של בעלי ובשלן המסעדה,

IMG_0251.JPG

המקום מעוצב בפשטות, כאולם עטוף בדגלים לבן תכלת, וחולצות נבחרת כדורגל. משהו שעושה כבוד לכדורגל הארגנטיני. כן. זו אינה טעות. ארגנטינה, בלב פרו. ישבנו לבד באמצעו, אלינו הצטרפו מרסדס הצעירה, גיסתו של אבי וחברו של אבי, קרלוס הפרואני, בעליה של חברת תיירות היושב בקוסקו. (איתו עוד ניפגש בהמשך). דיברנו על המסע, על חייו במקום, על פרו ועל המדינה שלנו. אבי 'סידר' לי את הראש בכמה נושאים מקומיים וסירב בכל תוקף לכל נסיון של מישהו להשתתף בתשלום. לאחר ערב מחבק ונעים, נפרדנו עם טעם של עוד. תודה אבי ורוזי.

לימה מתנוססת מעל חופו של האוקיינוס, על מצוק המזכיר את נתניה. בהמלצתה של רוזי, יצאנו לסיבוב רגלי של שעתיים לאורכו ומצאנו עצמנו בפארק על שמו של יצחק רבין. מעוצב ומטופח.  הגנים לאורך מצוק החוף, מפרידים אותו משורת מבני מגדלים, חלקם בני למעלה מעשר קומות הצופים למרחקי הים. החיים הטובים. שוב נחשפנו לפן בלתי צפוי ומהנה של העיר התוססת.

IMG_0212.JPG

לקראת הערב נסענו לפלאסה דה ארמאס – הכיכר המרכזית והחשובה של לימה. המקום אינו רק שיר הלל לארכיטקטורה הספרדית הקולוניאלית, אלא גם מרכז סואן, ממנו יוצאים רחובות עמוסי חנויות ואדם. את הקשר לתפארת ההווה, מצאנו בדמות במה ענקית שנועדה לאיזה מופע רוק, על שורת מגבירי הקול בגודל מקרר ביתי ועגורני תאורה, שהיו בשלבי הקמה למופע שיתקיים בכיכר בעוד יומיים.

הוסטל "הכלב המעופף" העניק לנו מנוחה אמיתית של שלושה לילות. באיכותו נהדרת ומיקומו הקלאסי. האופנוע שאוחסן בחצר הפנימית, עבר שוב במסדרונות הקבלה, הוצא לכביש בשעה שש וחצי בבוקר. הכיוון: מישורי הנאסקה. יום רכיבה בכיוון דרום, של כ- 470 ק"מ. שבו אנו אמורים לחזור למסלול המדברי הקשוח, אך עם ציפיה – מבדיקה מוקדמת – לכביש איכותי. גם תחזית מזג האויר הבטיחה טמפרטורות שאינן מעבר ל 19 מעלות. קארלוס המליץ לנו על מקומות שכדאי לעצור בהם: עיירת החוף פיסקו (Pisco) והעיר איקה (Ica)  היושבת על איזור דיונות ובמרכזה אגם. במקום ניתן להחליק בסנובורד במורד דיונות מהגבוהות בעולם וכמובן להסתלבט בזולות סביב האגם. החלטנו שמהמדבר שקרא לנו כל חיינו, אנחנו זקוקים למנוחה ופרט למישורי הנאסקה היושבים אצלי כבר שנים בעשרת היעדים שסיקרנו אותי במיוחד. ננסה לצאת מהחול ומנעמיו בהקדם ( שלא לדבר על כך שמדרום לעיר ארקיפה בדרום פרו, בדרכנו לצ'ילה הצפונית, עוד נחזור לגרגרי החול והאופק הפאטה מורגאני המיימי) אז קדימה.

פגישה מקרית חוזרת עם ונסה ויואן איתם נפגשנו באקוודור, כארבעים ק"מ מדרום ללימה

גלי שתולה מאחור כיחידת בקרת איכות ל: ניווט, מדידת מרחקים וגובה, שתיה, דלק, בנק, גילוי מראות מיוחדים. וכממציאה בלתי נלאית של שפת סימנים לכל נושא דחוף, או עניין משפחתי שנזכרה בו פתאום. וזה מדהים אותי שוב ושוב, איך אנחנו בסוג של טלפטיה או אם תרצו "זה מה שקורה כשחיים כבר שלושים ושש שנים ביחד". מראות מסויימים מזכירים לנו ממש את אותם דברים.

לאחר כשלוש מאות ק"מ הכביש נכנס לשטח הררי ושעת הצהריים מצאה אותנו בפתחה של מסעדה משפחתית. שאוספת סרטני נהר והופכת אותם לארוחה אשר שמעה הגיע למרחקים. קיבלנו שתי המלצות לא לוותר עליה כשעוברים באיזור וכך עשינו. כל המשפחה התייצבה ליד השלחן לשרת אותנו.

מישורי הנאסקה נמצאים בין העיירות פאלפה לנאסקה. משובצים מאות ציורי ענק של סמלי פולחן של האינקה. וקווים המתוחים על הקרקע למרחקים של כמה קילומטר. עוד בצעירותי, נסעתי עם מוני מתל אביב לחיפה במיוחד לראות את הסרט "מרכבות האלים", אותו הפיק אריך פון דניקן, שטען כי יש בידיו הוכחות לכך שחוצנים ביקרו בכדור הארץ לפני מאות ואלפי שנים. הוא כופף כל חידה ארכאולוגית או תנ"כית בלתי מפוענחת, לטובת התיאוריה שלו. זה התחיל בסיפור מעמד הר סיני, בו הוא מוצא הקבלות בין המראת טילים בכף קנדי, לבין קטעים מסיפור הסנה ומשה על ההר. ומגיע גם לציורי הקרקע הענקיים במדבר נאסקה שניתן לצפות בהם בבירור רק מהאויר. כלומר, על פי התיאוריה שלו, רק מי שבא מהחלל יכול היה לתת הוראות ציור כל כך מדוייקות וקוי הנאסקה המקבילים והישרים אינם אלא מסלולי נחיתה לחלליות. אני לעומתו, נוטה לקבל את התיאוריה שהתחילה בבסיס, כלומר בתרבות אנשי המקום. חוקרים מצאו כי רפרטואר ציורי הענק, מקביל לאייקונים פולחניים מרחבי דרום אמריקה. קוף, קוליברי, תוכי, עכביש, עץ. אדם, ועוד. על פי החוקרים, בין המאה שהשניה לפני הספירה למאה השביעית אחריה, היו נאספים לכאן מאמינים, מסתדרים בשורות ארוכות מקבילות ורוקעים ברגליהם. ציפוי האבן הכהה שמכסה על הקרקע בהירה, הוסט הצידה וכך נוצרו הקווים הישרים. כל קבוצת מאמינים, נכנסה בתורה ועל פי סדר "תפילה" והלכה על הציור שצוייר בענק על הקרקע, כנראה על ידי כוהני הדת. כך נוצר שביל לבן בצורת האייקון הפולחני, המצוייר כולו בקו אחד. זה הסבר קביל יותר בעיני הצנועות. פרט למישורי הנאסקה, יש גם את מישורי הפאלפה, המשתרעים בצמוד וכוללים גם הם ציורי קרקע אדירים.
הגענו לעיירה נאסקה לקראת חשיכה, בתום רכיבה מתישה של שבע שעות בנופים שטוחים וקטעי כביש ישרים כמו עובד מצטיין בפורט נוקס. כמו שקראתי באחד המדריכים, המדבר הזה לא שינה צורתו כמה מאות שנים. אין בו תנועה ממשית של חול ולכן כל סימן שתשאיר בשטח, כגון סימני צמיגי רכב שיסע עליו, נדון להצטרף לחידות של עוד כמה אלפי שנים.

IMG_0438.JPG

למחרת יצאנו בשעה 10 מהעיירה נאסקה ועלינו חזרה 20 ק"מ צפונה למגדל התצפית הממוקם קרוב לכביש. תמורת מחיר זעום טיפסנו עליו ויכולנו לראות דמות של עץ ודמות של אדם. נכון, לא ראינו את הקוליברי או את התוכי והקוף, יחד עם זאת כן ראינו איך נראים הקוים מקרוב וגם את הנזק שעשה רכב שעבר עליהם. לאחר סיפוק הסקרנות שלנו, חזרנו לכיוון נאסקה והתחלנו בטיפוס מזרחה במטרה להגיע לקוסקו עוד באותו ערב. זו היתה חוסר הבנה מוחלטת, ביחס למה שמחכה לנו.

הכביש טיפס גבוה יותר ויותר ובבת אחת הפך לדרך חתחתים מטורפת לגמרי. כביש שנקטע כל כמה מאות מטרים, שוליים שנפלו לתוך תהום וללא כל תמיכה נגד נפילה מהדרך. הכביש היה עמוס משאיות כבדות ועקיפה הייתה הימור בכל מצב מרוב שטחים מתים. קטעים ארוכים היו בעצם נתיב אחד. הרכיבה הפכה קשה ואיטית ממש. אחד הכבישים הגרועים עד עתה וכך הגענו לשערי פוקויו  עיירה במרום שלושת אלפי מטר, אשר כמה קילומטרים לפניה נתקלנו לראשונה בעדר גואנאקו שהציץ מתוך שמורה מגודרת. פוקיו היא עיירה/כפר גדול, שלא היינו עוצרים בה אלא אם נתקענו. וזה מה שקרה. הלילה הקר כבר זחל ממזרח ומיהרנו להכנס למלון של סימון במרכז. חדר טיפה גדול יותר מהמיטה ועליה בור בתור מזרן. מה שהפך את הלילה, למלחמת שכיבה בכל מיני זויות וכבר פיללנו לבוקר שיעלה. עם אור ראשון, קמנו ובישלנו שש ביצים קשות שתשמשנה אותנו לנישנושים בדרך וכוס תה עם שתי לחמניות לפתיחת התיאבון, ששמרנו מאמש.

Puqiu העיירה פוקיו

יצאנו לדרך מוקדם, גילינו שאנחנו הגרינגוס היחידים ברחובות וזכינו לקריאות מחוייכות ולטישת עיניים. חיפשנו את הדרך החוצה, לכביש המוביל לכיוון קוסקו. עדיין חיכו לנו כ- 400 ק"מ. בחור צעיר אליו פנינו בשאלה על הכיוון, לא היסס, קפץ על אופנוע השטח שלו והוביל אותנו בשבילי העיירה אל היציאה. זה היה בשבילנו רמז ראשון ליום נפלא שמחכה לנו. מכאן, איכות הכביש קיבלה תפנית של מאה ושמונים מעלות. זה הכביש הכי כיפי שרכבתי בו בדרום אמריקה. חדש, חלק, משולט. מוגן בפסי מתכת ומחזירי אור, בסטנדרט של מדינה מובילה באירופה. והנוף סביב הלך והעמיק בזמן שטיפסנו לגבהים שמעל 3500 מטר. מורדות ההרים היו משובצים שדות, מטעים וכפרים שנדבקו במרחק לקטעי רכסים, לא הבנתי איך הם מחזיקים מעמד ואינם גולשים מטה. בתחתית המדרונות חצינו גשרים מעל נחלים גועשים בקצף לבן.

הניגוד בין הכביש החדיש, לכפרים העניים בלט מאד לעין. לקראת צהריים הגענו לעיירה צ'אלואנקה (Chalhuanca) שבתכנון המוקדם הייתה אלטרנטיבה ללינת לילה. או ליתר דיוק חווה/מלון דרכים, השוכנת כעשרים ק"מ ממזרח לה על הדרך. אך כשעברנו לידה, היום היה צעיר והחלטנו למשוך עד לעיירה הבאה אבאנקי (Abancy)   בקצב איטי יחסית. הכביש המשיך להיות חלק למשעי והנוף הוציא מאיתנו קריאות. הדרך טיפסה לגבהים שמעל 4000 מטר 4400 ליתר דיוק ושם פגשנו עדרים של גואנקו למה ואלפאקה, רועים במרחבים שהצהיבו בדשאים ושיחים נמוכים, באיזור המישורים הגבוהים. וסליחה, מי שחושב שאגם טיטיקאקא, הוא אגם המים המתוקים הגבוה בעולם, אנחנו גילינו בדרך, כמה אגמים מרשימים, הגבוהים ממנו בכמה מאות מטרים

IMG_0596.JPG

IMG_0601.JPG

הקור היה עז. עצרנו כדי שגלי תעטה עליה את ביגוד הגשם שתכונה נוספת שלו – שהוא חוסם כל כניסה של רוח. לאחר שעה וחצי של דאיה מהנה באלטי-פלאנו, ירדנו בכאלף וחמש מאות מטר, לתוך נוף יבש וחם שהזכיר יותר מכל את קטעי המדבר בבאחה במקסיקו. ועכשיו עברנו לשלב הקילוף של ביגוד הגשם.

אבקאני נתגלתה לנו כעיר תוססת שרחובותיה צפופים כל הזמן ובכל פינה חנות מוצרי סלולר כמו בכל מדינה מתקדמת. רק מה, הכל קצת מרושל, זנוח ותקוע איפה שהוא בשנות השישים. גם כאן רוב רובה של התנועה, מורכב מרכבים מסחריים ומוניות. ורוב החנויות מעוצבות כמחסן מדפים, עליו מונחת סחורה באופן הכי אפסנאי שאפשר. המלון שבחרנו ברחוב הראשי, הצטיין בחדר בגודל דירה ממוצעת. יצאנו נינוחים לקטע האחרון בכיוון קוסקו.  כבר כאן התחילה גלי לחוש כאבי ראש, סחרחורות בחילות וחוסר שינה. מאותות תסמונת הגבהים, אף שטיפסנו מגובה פני הים לשלושת אלפים חמש מאות מטר בכמה ימים בקצב איטי.

ביציאה מהעיר, הסתבר שהכביש חוזר לטפס ובתוך חצי שעה כבר היינו בגובה 4000 לערך, מתפתלים בתוך סיבובים, עטופים בערפל סמיך בחלקו. וטוב שכך, כי התהומות בצד הדרך הוסתרו על ידו. חלפנו שוב בתוך כפרים וישובים קטנים שמאיכות הבניה בהם, ניכר כי לתושביהם חיים קשים. לקראת אחת בצהריים גלשנו לקוסקו מההרים ממערב. השמש היתה בגבנו והאירה את הנוף, כמו תאורה מוזמנת על ידי במאי נסתר. לפנינו נפרש מראה מרהיב, עיר בגוון אדמדם שמדגישה את צבע האדמה המקיפה אותה סביב. מהאדמה הזו  מכינים לבני בוץ מהם בנויות שכונות שלמות. וכמובן לבנים שרופות בגון אדום חום.

קוסקו

ירדנו במורד הרחובות הצפופים ובמהירות מצאנו את פלאזה דה-ארמאס (כן, לכל עיר שמכבדת את עצמה בפרו יש כיכר/פלאזה דה ארמאס). לא הספקנו לומר "קוסוקו" וכבר תקעו בפרצופנו עלוני מכירות ומשפטים באנגלית. בנסיון למכור לנו טיול או מסאז' או ארוחה. מצויידים בכתובות אותן משכנו מאתרי אינטרנט וספרי מסע מדופלמים, יצאנו לחפש את לינת הלילה. המקומות אליהם הגענו לא היו אלא אכזבה, סליחה על הבוטות: "חורים" ובלי שמות.  חזרנו לכיכר תוך דילוג סוער על גלי אבני הריצוף העגולות והחלקלקות מהגשם הקל שירד בינתיים. אפשר לומר שהיינו שפוכים. ולא להאמין, דווקא מחלק עלונים מקרי, שדחף לנו עלון ליד, הביא אותנו למלון בו החלטנו להשאר לבסוף. מלון "קאזה גראנדה", כמאה מטר מעבר לפינה. ובנוסף הסתבר שהוא מתמחה באירוח אופנוענים. המלון בנוי סביב חצר בה מצאנו לאופנוע נקודת חניה. נכנסנו לחדר נעים ונקי והכנו עצמנו לשלב הבא המיועד לעוד יומיים: הביקור בחורבות האינקה במאצ'ופיצ'ו.

בפרק הבא: מאצ'ופיצ'ו, מקום מרגש. קוסקו, קרלוס, והיציאה לכיוון אגם טיטיקאקא.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום     הדפס פוסט

יש 19 תגובות על הפוסט “פרו. נאסקה ונסיקה לקוסקו”

  1. תגובה מאת סולי ביום 10 אוק 2009 בשעה 7:32

    איזה כיף לקרוא
    WELL DONE
    סולי טורונטו

  2. תגובה מאת עופר טל ביום 10 אוק 2009 בשעה 12:13

    יוני וגלי,מאוד כיף לקרוא אותכם,נהנה מכל מה שעובר עליכם.תודה והמשך דרך צלחה!!עופר מירושלים…

  3. תגובה מאת יהודה רביב ביום 10 אוק 2009 בשעה 12:29

    ליוני וגלי שבת שלום וברוכים הבאים (אם יורשה לי,,,) בצל קורותיה של קוסקו ומאצ'ופיצ'ו, ואולי רק נדמה לי אך אני מאמין כי בלתי אפשרי לנתק את השתיים אחת מרעותה. מאחל לכם להנות מכל רגע.
    יהודה

  4. תגובה מאת עמרי אינגבר ביום 10 אוק 2009 בשעה 12:51

    היי גלי ויוני,
    ראיתי לפני ימים אחדים את התמונות מלימה ומהדרך לקוסקו. הביטוי תמונה אחת שווה אלף מילים, הוכח כלא נכון. הפוסט צבע והחיה את התמונות ועתה נשוב להנות מהן.
    כבר מחכים לפוסט הבא.
    להשתמע
    לאה ועמרי

  5. תגובה מאת יאיר חסיד ביום 10 אוק 2009 בשעה 15:23

    לזוג הדוהר בדרכים, שלום!
    טוב, אני מרגיש כאילו אני נוטל חלק במסע.
    התחלנו זרים לגמרי, ואט אט ההרגשה כשל
    חברים ותיקים, איזה יופי! יוני וגלי,
    אני כבר מתחיל להתעצב בגלל הפרידה
    הממשמשת והמתקרבת, מה לעשות כזה אני.
    חברים, להתראות בהמשך הדרך! יאיר, החקלאי.

  6. תגובה מאת חדוה זיסמן הגדי ביום 10 אוק 2009 בשעה 17:24

    מצטרפת לדעתו של עמרי ומשנה את הפתגם מילה אחת שווהאלף תמונות, אני כל כך מתלהבת מכתיבתך,והתמונות הן רקע ,ממשיכה ללוות אתכם,המשיכו להנות ושמרו על עצמכם, כרגיל……………חדוה

  7. תגובה מאת אבי פלדמן ביום 10 אוק 2009 בשעה 17:43

    ליוני וגלי
    כמה נכון זה לחשוב ,על אותו אופנוען שבא מישום מקום,כמו איזה נביא.
    מראה לך במטה את המשך הדרך,ונעלם לו,ומשאיר אותכם עם מחשבות של פרפרים.
    אני נהנה מכל רגע ,מאותם חוויות שלהם אתם זוכים,קומפוזציה מושלמת של צבעים שאתה יוני בכשרון מופלא מתאר ,
    ונותן לנו לחוש.
    זה משאיר אותי על אש של הרפתקה !!!
    אבי

  8. תגובה מאת ש.ע. ביום 10 אוק 2009 בשעה 21:18

    מדהים. אני נהנה לקרוא, חוזר ומבקר מדי יום.
    הערה קטנה. אם ברצונך להחליף לצמיג המיועד יותר לשטח, תחליף את הקידמי. הצמיג הקידמי הוא שאחראי על האחיזה, האחורי יכול להחליק או לספק פחות אחיזה, אך כל עוד הקידמי אוחז, לא תיפול ותוכל להמשיך להתקדם.
    בהצלחה.

  9. תגובה מאת פולניות ביום 11 אוק 2009 בשעה 6:37

    שלום יוני ועכשיו גם שלום לגלי.

    אז ככה, אנחנו לא מצטיינות בתגובות לכל פוסט אבל מצטיינות במעקב, בדאגה

    ובהתרגשות רבה למקרא כל פוסט . אנו מחכות לו(לפוסט) בכליון עיניים ונהנות

    כמלוות אתכם ביום יום ברכיבה הארוכה,או במנוחה של מס' ימים במקום

    מרתק(ואז רווח לנו),במפגש עם אנשים שונים אך מדהימים,במחשבות שלכם ,

    בצילומים הנפלאים של הנופים והאנשים.

    האמת, אנחנו הרבה יותר רגועות כשגלי איתך,יוני, וכנראה שגם אתה.

    תמשיכו בזהירות וזיכרו כי אנו עוקבות ומחכות לעוד פרק בסיפור המסע המרתק הזה.

    אתם נפלאים,

    פולניות.

  10. תגובה מאת משה קול ביום 11 אוק 2009 בשעה 9:00

    לגלית ןיןני

    מזמן לא קראתי סיפורי ארפתקאות מעניינים כמו תיאורי המסע שלכם

    הכתיבה של יוני היא כל כך פלסטית שההרגשה בזמן הקריאה היא כאילו

    הקורא נמצא גם הוא על האופנוע .

    המשך נסיעה בטוחה ומעניינת.

  11. תגובה מאת מוסי ביום 11 אוק 2009 בשעה 22:09

    הי חברים,
    אני מסכים עם 5.; מזדהה עם 9.; מבין את4. ו6.; מפקפק בקשר ל8.; ומפרגן לכל השאר.
    יאללה תן בגז, מתגעגעים.

  12. תגובה מאת דני ביום 12 אוק 2009 בשעה 12:37

    יוני וגלי היקרים,
    אני קורא את הפסקה הראשונה ושמח בשבילך שיש לך את גלי לחלוק
    איתה את הדברים האלו, אני זוכר מהמסע שלי כמה מחשבות וכמה מסעות
    פנימיים בן אדם עובר בהרפתקה כזו.
    אני כל פעם קורא קצת וקצת מהבלוג ומושך את זה על פני שעתיים רק
    בכדי להנות מזה. משש כיף להיות חלק במסע הזה ועל כך בפעם
    ה"אלוהים-יודע-כמה" – תודה.
    אני חייב להוסיף ולציין שבכל פעם שאני נכנס לאלבומים שלך אני
    נהנה שם מכל תמונה! השאלה היחידה שעלתה לי היא האם יוצא לך לצלם
    תמונות פנורמה ?

    אני מחכה כבר לשמוע על החוויות ממאצ'ו פיצ'ו כי התמונות פשוט
    מטורפות!

    המשך דרך צלחה!

    דני, חדרה.

  13. תגובה מאת יאיר חסיד ביום 12 אוק 2009 בשעה 19:54

    לגלי ויוני השלום והברכה!
    יוני, אין ספק, שניחנת על שלל מעלותיך בכישרון כתיבה מרגשת ומענינת.
    הפנת זרקור למפת האנשים שאתה פוגש, שזה לבד מעניין מאד, ואני אקרא
    לו, גורל. לטעמי, המפגש עם אנשים זרים לגמרי מהוויתך, כמו אבי ורוזי
    למשל, עושים את המסע הזה ליומן כל כך אנושי ומעורר הזדהות. כמו כן,
    שמחתי לקרוא שתגובות הכותבים מחזקות ומעודדות אתכם, אז יופי!
    אז צאו לדרך, עם המון עידוד. יאיר המושבניק

  14. תגובה מאת ערן ZZR1100 ביום 13 אוק 2009 בשעה 12:59

    איזה יופי… כל כך כיף לקרוא. תעשו חיים, תרכבו בזהירות ובבטיחות ושימרו על עצמכם !!
    יוני, כרוכב על דו-גלגלי אני יעדכן אותך שאנחנו בעיצומו של מאבק נגד העלאת ביטוח החובה פה בארץ (אולי אתה בטח יודע ממקורות אחרים או מהפרסומים ב NET). אזה ככה, אתמול הייתי עם עוד כמה מאות חבר'ה רכובים בקריית הממשלה ועלינו לרגל לכנסת אחרי שחסמו אותנו מכל הכיוונים כדי שלא נתקרב עם הכלים. אני גאה בכך שההפגנתיות שהפגנו היתה אסרטיבית אך לא פרועה ואנרכיסטית. חוץ מאחד שהתעמת אישית מרוב טיפשותו עם מפקד המחוז אף אחד לא קיבל דו"ח או נעצר/עוכב.
    אני מקווה שהח"כים שתרחו לצאת אלינו ולהתראיין ולהבטיח, בינהם איתן כבל ששירת באותה חטיבה שלי במילואים ואף דיברתי איתו אישית אתמול, לא יאכזבו אותנו וידחפו כדי לטרפד את הנושא.
    שוב, טיול מהנה.
    ערן

  15. תגובה מאת אלדד ג'וירייד 200 ביום 13 אוק 2009 בשעה 19:02

    יוני וגלי
    אני עוקב בהתמדה ושקיקה אחר מסעותיכם ביבשת אמריקה.
    בתור אחד שטייל גם בארה"ב וגם בדרום אמריקה אני מזדהה ומוצא מקום מפלט כאשר אני מעיין בכתביך ובתמונות.
    אני מרגיש כאילו אני חי שוב את הטיול וכולי תקווה שיום יבוא וגם אני אאזור אומץ לטיול שכזה.
    חזק ואמץ
    ולנושא אחר, לא יכולתי להתעלם מדבריו של ערן מתגובה 14. אנחנו נמצאים במאבק בארץ כנגד העלאת תעריפי הביטוח מה שבמרים רבים עלול להגיע אף יותר מעלות הקטנוע/אופנוע.
    אנחנו בקהילת האופנועים חייבים כל תמיכה אפשרית ואנו נשמח אם בדרך ישירה או עקיפה תוכל להעלות את המודעות כנגד עליית המחירים.
    בכל מקרה, תהנה בטיול.
    פה בארץ מפרגנים ומאחלים לך בהצלחה בדרך ונסיעה בטוחה
    אלדד

  16. תגובה מאת נחום כנר ביום 14 אוק 2009 בשעה 1:06

    גלי ויוני שלום !
    …כרגיל:מקסים, מרתק,מעניין…תאורי האדם, הטבע,הנופים והמחשבות שעורי הבית שעשית…יצרו "מפות" בראש ;
    המון תודה והמשך דרך צלחה !
    בסימפטיה, נחום כ.,שובל

  17. תגובה מאת ענת קהתי ביום 18 אוק 2009 בשעה 19:01

    כל הכבוד לשניכם!
    היום כלתי שלחה לי את כתובת האתר, הקלקתי ונשביתי.
    קראתי על המסעות בפרו (אני גרה בלימה) ובימים הבאים אמשיך לקרוא על המסעות הקודמים. יש לי הערה בעניין אגם ה"טיטיקקה" – האגם הוא כן הגבוה בעולם אבל כאגם שבו יש שייט, לא כאגם לכשעצמו.
    שמרו על עצמכם, המשיכו להנות מכל רגע ולחלוק את חוויותיכם בדרך כל-כך יפה,
    ענת קהתי – טרטמברג

  18. תגובה מאת נדב מלכי ביום 02 נוב 2009 בשעה 14:22

    שלומי וגילי!

    קודם כל..כל הכבוד אני עוקב אחרי הכתבות והסיפורים שלך וכל פעם מרותק לכסא מחדש!

    בחלק מהמקומות גם אני טיילתי לפני פחות מחמישה חודשים.
    וקוסקו אחד המקומות שאני אל אשכח כל החיים שלי מהחוויות הכיפיות שהיו לי שם!

    אבל פתאום מהנקודת מבט שלך זה נראה הרבה יותר מענין ומרתק.
    פשוט כיף לראות ולקרוא את מה שאתה מציג בפנינו!

    תמשיך לעשות חיים ולהנות והמלצה קטנה!

    שאתה מגיע לאושוואיה תעשה את טראק מספר 4 ב"פארק נסיונל" שלהם.
    הוא מדהים ועוצר נשימה..הוא לא פשוט ואפילו די קשה לטיפוס אבל שווה כל שניה ושניה שאתה מגיע לפיסגה!

    תצא לפני שמונה בבוקר שלא תצטרך לשלם את ה 60 פסו הלא מוצדקים לדעתי כדי להיכנס לפארק!

    בהצלחה!

  19. תגובה מאת נדב מלכי ביום 02 נוב 2009 בשעה 14:30

    אגב משהו קטן.

    אם אתה לפני הקרטרה הוסטרל.
    לידע כללי!

    אם אתה עובר בכפר קויאקה, זה כפר שמאד אבל מאד לא אוהב ישראלים ויהודים בכלל!

    נתקלנו שם כמעט בכל ההוסטלים ששמעו שאנחנו מישראל ב- "לא אין מקום" או "לא מקבלים ישראלים" אז קח בחשבון את הדבר הזה!

    בלי שום קשר הם דיי אנטישמים שם ולא כל כך נחמדים. (ואנחנו לא מהישראלים שעושים בעיות, אנחנו מאד רגועים ומאד אדיבים בדרך כלל).

    אשמח להראות לך תמונות בפייסבוק אם תרצה!
    אני במייל שכתוב למעלה!

Trackback URI | Comments RSS

הוסף תגובה