הרפתקה דוט קום

18 באוגוסט 2019 עמית ניב ונמרוד שדות עושים את דרך המשי 1

הדרך לדרך המשי

פרק ראשון : הגעה ליוון, מעבר לטורקיה :

זה אשכרה קורה. שלושת המילים האלו לא הפסיקו לרוץ לי בראש מהרגע בו נמרוד ואני סיימנו את המסע הכנה בו דימינו את העמסת האופנוע עוד בארץ, יצאנו לאילת וחזרנו, סהכ 600 קמ, יומיים של רכיבה עם האופנוע עמוס בציוד, פנצ'ר באילת בגלגל אחורי והריסת שקע הטעינה של הפלאפון שלי עקב הויברציות שמייצר מנוע הסינגל של הסוזוקי dr שלי, עוד לא יצאנו וכבר התחילה קארמת ההרפתקה לשלוח אותות הבנה בנוגע לאחריות לציוד, תלות הנווד בכלי הניוד, כלי התקשורת ובעיקר בתכנון.

30.5 – רכיבה לנמל חיפה, שליחת האופנועים ליוון :

השעון מצלצל, השעה 5:15 בבוקר. לא ישנתי מי יודע מה בעיקר עקב ההתרגשות מהאירוע הקרב ובא. אך ההתרגשות שגרמה בקלילות לחוסר השינה, גרמה גם להשכמה זריזה וחדה.
אחד הדברים שאתה מוכרח לסגל לפני מסע מהסוג הזה זו הקינאה לציוד, הקינאה לטפסי הזהות ובגדול, לוודא כל הזמן שאתה לא שוכח את הדברים שלך בשום מקום. כנווד אתה מרגיש שאתה תלוי ברוב הדברים אותם אתה לוקח וחלק מהדברים הם פריבילגיה נפרדת, כמו ערסל מתקפל למשל.

ובכן, וידאתי את כל הציוד, דחפתי איזה סנדביץ' או שניים ויצאתי לדרך מועמס למסע הרפתקאות עם כמות ציוד שלא הייתה מביישת את גדולי השופוהוליקים של ציודי המסעות.
התכנון היה להיפגש עם נמרוד ב6:15 בכניסה למושב "בית עוזיאל" ומשם לרכוב לחיפה.
לוח הזמנים היה מעט לחוץ אך שנינו על אופנועים חשבנו שנגחך ל"מרפי" בפנים, זאת אומרת, גם אם יש תאונה או פקקים בדרך, אנחנו עם האופנועים ננצח. כך, עם אופטימיות גדולה תיארנו לעצמינו שלא רק שנספיק להגיע לנמל בחיפה בשעה בה קבענו עם חברת הספנות (8:30), בטח גם נקדים בצורה כזו או אחרת, אולי אפילו נספיק לאכול ארוחת בוקר, שמחים, רגועים ומקדימים תרופה למכה.
אך מרפי לא פראייר, לאחר 25 דק נסיעה אני מרגיש את זנב האופנוע שלי מרקד כמו בלרינה על הכביש, נמרוד עולה מולי בקשר ומוודא איתי האם אני מכיר את מה שהוא בוודאי רואה.. בוודאי שהכרתי והרגשתי, משהו לא טוב בזמן – על הפנים נחת לי על כתפיי האופטימיות והוריד אותי חזרה לקרקעת הקארמה של ההרפתקה, של לקיחת האחריות, של הלמידה מטעויות ובעיקר, הצורך בקבלת החלטות זריזה לאורך חלון ההזדמנויות הקצר.

זה היה על כביש 6, קצת אחרי המנהרה שליד בן שמן.
עצרתי בצד, במפרץ החירום הראשון שראיתי, השעה הייתה 6:43. לעולם לא אשכח את המילים הבאות שנמרוד אמר לי, פשוטות אמנם אך בעלות משמעות עמוקה לרצף האירועים הקרבים לבוא, והמילים היו : "אחי, יש לך פנצ'ר."
ירדתי מהאופנוע ואני זוכר שלא האמנתי שזה קורה שוב, רק לפני כמה ימים החלפתי לפנימית heavy duty חדשה שמטרתה היא למנוע ממני להתמודד עם מצבים מהסוג הזה בטח בזמנים מהסוג הזה, זו הייתה אמורה להיות פוליסת הביטוח שלי כנגד מחטים למיניהם שיעשו לי חור הפנימית וימנעו ממני לממש את לוח הזמנים הלחוץ. קיללתי את עצמי בפנים, כעסתי על עצמי שלא לקחתי את זה שיכול לקרות דבר כזה בחשבון וכבר יום לפני שלחתי את האופנוע לחיפה, זה היה פותר הכל.

מהר, היינו צריכים לקבל החלטה מה עושים.
2 דק והגלגל היה בחוץ, מפרקים, ומנסים להפריד את הצמיג מהג'אנט ללא הצלחה. צריך להבין, יש המון שיטות שמקלות על הפרדת צמיג האופנוע מהג'אנט, אנחנו שני צעירים מסוגלים, לא הכרנו אותן, עברו 5 דק, 10 דק, ובכל פעם העובדה שיצאנו חסרי ניסיון בנושא החלפת הפנימית מכה בפנינו, פעם אחר פעם.
לפתע משאית עוצרת לידינו, בהמשך המפרץ.


המשאית יוצא בחור צעיר, שואל אותנו מה קרה, אני מראה לו את חתיכת הצינור שנכנס לי בצמיג והוא לאחר שיחה בה הוא מבין שאנו עלולים לאבד הזדמנות פז לממש את לוח הזמנים שלנו, מתחיל לפרק את בצמיג, תוך כדי מספר שהוא היה מכונאי אופנועים פעם, תוך 3 דק הצמיג כבר היה בחוץ.

לפעמים במצבים הכי מחורבנים, מגיע אליך האדם הבדיוק נכון לתת מענה למצב המחורבן.
קרנתי משמחה, הרגשתי שניצחנו את מרפי שוב, כוחות אופל הפסידו ואנחנו עוד רגע ממשיכים את דרכונו באופטימיות שעכשיו היא כבר מחוזקת יותר מבעוד מועד.


לאחר ניפוח הפנימית, אני מביא את הגלגל לאופנוע על מנת לחברו שוב ואז.. פוףףף. לאט לאט יוצא האוויר שוב. הצמיג ניזוק מבפנים וכנראה קרע את הפנימית. ההסבר לכך הוא שצמיג בנוי מצמות מתכת גמישות בתוכו וכאשר חדר המסמר העצום והארור אליו הוא הפנה את צמות המתכת כלפי פנים הצמיג ובכך קרע את הפנימית וכנראה יקרע שוב ושוב ולכן צריך להחליפו.
עכשיו השעה כבר הייתה 7:30.

שאריות לחץ אטומי שמלוות באמונה שעדיין ניתן להספיק למעבורת בזמן לאט לאט נעטפות בפסימיות וייאוש אשר דוחפים אותך להתחיל להסתכל קדימה ולא לבכות על החלב שנשפך.

אני מתחיל לחפש גרר שייקח אותי לפנצ'ריה אבל.. 7:30 בבוקר, מי עובד עכשיו? הזמן דוחק והלחץ העטוף בייאוש עולה ועולה.
נמרוד מתקשר לחברת הספנות אחרי שסיכמנו בינינו שנבטל את הנסיעה לנמל חיפה ונדחה אותה לשבוע הבא.. ואז שוב, משפט שלא אשכח, "אחי, אין מעבורת בשבוע הבא, אנחנו נצטרך לדחות בשבועיים".
אין סיכוי, פשוט אין סיכוי. אמרנו למזכירה שם שנגיע עד 10:00 ויהי מה!
זה אולי נשמע קליל לדחות בשבועיים כי זה לא עניין של חיים ומוות אבל צריך להבין שמבחינתנו זו הייתה בדיוק אותה הרגשה שאתה מרגיש לפני כל דבר גדול שתיכננת במשך חודשים, הכל הלך כראוי, תכנון לפרטים יצא לפועל בצורה מופלאה ואז, פופ! רציפות ההגשמה נעצרת בגלל משהו שלא תלוי בך והוא במקרה שלנו לוח הזמנים של המעבורת.
אין סיכוי, אנחנו מגיעים.
עכשיו כבר הייתי חדור להשיג את מבוקשי בכל מחיר, הרגשתי באמת כאילו חיי תלויים בהגעה למעבורת הזו.
ובכן, מי יהיה מוכן לקחת אותי תמורת סכום ראוי לנמל חיפה מהנקודה הארורה הזו בכביש 6?


קיבלתי מספר טלפון של גרריסט מאבא שלי, קראו לו "טיבי". כשדיברתי איתו הסברתי לו על הסיטואציה ועל הצורך שלנו לפעול בחדות ובמהירות על מנת להגיע בזמן למעבורת, הוא ברוב טובו זורם איתי והרגשתי ממנו אפילו דרך הטלפון שהוא ייתן הכל על מנת להביא אותנו אל היעד בזמן. כך היה, הייתי נפעם ממסירותו של אדם שאינו מכיר אותי לביצוע ההעמסה, הנסיעה והדאגה ללוח הזמנים שלנו. הוא כל כך התרגש מאופי המסע שאנחנו מתכננים לעשות שהוא פשוט פעל כמו 3 אנשים ודאג לנו כמו 10. טיבי הוא בחור חזק, באזור גיל ה – 60 אך צעיר ללא חת בנפש.


אין ספק שמלוא החוויה איתו לא הייתה האקטים הפיזיים שבהם הוא הוכיח שגיל זה רק מספר אלא בשיחות שהיו לנו בדרך לנמל, בחור מצחיק אופטימי, בדיוק מה שהיינו צריכים על מנת להרגע ולחזור לנשום.
הכל היה מצוין עד שהבנתי שתהיה בעיה להכניס את הרכב של טיבי ביחד עם העגלה והאופנועים בשער הנמל.
אני אחזור אחורה טיפה, מכיוון והצמיג האחורי שלי היה מפונצ'ר ולא היה לי מענה מספיק זריז לתקן אותו, העמסנו אותו עם הפנצ'ר על העגלה של טיבי בהחלטה שפשוט נפרוק אותו ישירות אל בטן האונייה, "יהיה בסדר אמרתי לעצמי, מצאנו פתרון חד לבעיה גדולה אחת, נמצא לכל אחת אחרת." ובכן מימוש הגישה הזו בא לידי מבחן שוב, היינו צריכים למצוא דרך לקבל אישור להכניס את הרכב של טיבי ואת טיבי עצמו לתוך איבריו הפנימיים של הנמל. לאחר שיחה כם המזכירה של חברת הספנות,
קיבלנו מספר של הסוכן שתפקידו לנהל את כל תהליך הרישום שלנו ושל האופנוע בנמל, בעצם, "האיש עם הקשרים". קראו לו רן.


מיד התקשרתי אליו והסברתי לו על הסיטואציה והוא כמו טיבי מקודם החל מהר מאוד להזיז את גלגלי השיניים ותוך דקות ספורות השיג לנו אישורים, שוב.. הודות לאיש הנכון בזמן הנכון במצב מחורבן – נתנו מענה לבעיה.
כמה אדרנלין יכול לזרום לך בגוף תוך כדי שאתה יושב על כיסא ולא מזיז שריר.
רצף ההרמוניות בהן אתה נופל לתהום ומוצא חבל למשיכה גורם לך להיות בהיי מסוים, היי שהוא לא אנרגטי במיוחד אלא בעיקר מרגיע, משרה בך כוח לבצע הרבה משימות בו זמנית אך במעטפת של רוגע מוחלט, של אופטימיות וקור רוח.

טיבי באיזשהו שלב יחד עם יחסי הפתיחות המהירים שנוצרו בינינו עקב החוויה העצימה הודיע לנו שהוא מוכרח לאכול משהו, בחיוך כמובן. נסיעה של שעה וחצי חשבתי לעצמי "בטח הבחור צריך קפה ומשהו לנשנש", שעה כל כך מוקדמת לעשות מעבר מ 0 ל – 100 קמש בטח מעייפת ומעוררת תיאבון. סיכמנו איתו שיוריד אותנו בכניסה למשרד חברת הספנות וילך לאכול.
השעה הייתה 10:00, הגענו בזמן, לא להאמין, אחרי כל התקלות הגיעה הגאולה.
נמרוד ואני יורדים מהרכב בכניסה לבניין בו ממוקם משרד המזכירה של חברת הספנות.
ממהרים לנו במעלה המדרגות על מנת לקבל את ה"ok" שכל כך חיכינו וציפינו לו וכך היה, שילמנו לא פחות מ450 יורו למעבורת ועוד 300 ש"ח מס נמל, אין ספק שאחת העובדות הכואבות בדרך למימוש מסע מהסוג הזה היא תשלום למעטפת למימוש ביצועה. אבל לא היה שמץ של תחושה שלילית בזמן התשלום, כל התהליך בוצע בהתרגשות והחיוך מאוזן לאוזן, חיוך של ניצחון, עשינו את זה ויש עוד הרבה לפנינו.
לאחר הוכרת התודה למזכירת החברה שלה חלק לא קטן במתן המענה לבעיית הזמנים – המשכנו במסע להעמסת האופנועים למעבורת.
השעה כבר הייתה 11:00, טיבי, נמרוד ואני, מחכים בשער הכניסה לאישור הקשיח על מנת שנוכל להוביל את האופנועים לתוך הנמל. כל 10 דק אני מתקשר לרן הסוכן והוא באופטימיות מבשר לי להסיר דאגה מליבי, הוא בדרך, הוא יטפל בהכל.
ואכן הוא מגיע, בחור שחום, תווי פנים רזות ועיניים שמבשרות אמת וטוב, מתקתק את כל מה שצריך ומכניס אותנו פנימה.
בזמן שנמרוד ואני מחתימים טפסים באחד מהמשרדים בנמל שנראה כמו איזה בסיס מפוזר של חיל הים, טיבי משחרר את רצועות המתיחה מהאופנועים ומכין אותם לפריקה עבורנו, היה מרגש לראות את המסירות של הבחור שכנראה נבעה גם מטוב ליבו אך בוודאי גם מרצונו לשוב כבר הביתה.

קטע מצחיק עם הנמל, תהיתי בהתחלה מדוע צריך סוכן פנימי שיוביל אותך לכל נקודה, הרי נמל צריך להיות משהו מסודר, מלא בהגדרות, כך חשבתי.
כשנכנסנו פנימה עם רכבו של רן הסוכן הבנתי שמי שלא היה בנמל לפני בחייו – בקלות יכול לאבד את עצמו.
חלל אספלט אשר עליו מצויירים קוים מפרידים רק לשם אישורי הבנייה והעבודה, משאיות נוסעות לאורך ולרוחב, רכבי נמל חונים בחניות יצירתיות ומבנים בעלי קטגוריות שונות מפוזרים ברחבי הנמל אליהם מכוונים שלטים עם ראשי תיבות שאדם שאינו עובד בנמל לעולם לא יבין, לכן – צריך סוכן נמל שיוביל אותך בתוך המבוך ובין המכשולים לקבלת החותמת.

סיימנו את תהליך הטפסים במשרד המכס, משם חברנו שוב לטיבי, פרקנו את האופנועים והצבנו אותם בבטן האוניה. אלה היו רגעים מרגשים, זהו פיזית האופנועים עצמם כבר בשלב מתקדם לעבר קו ההתחלה של ההרפתקה המיוחדת שלנו,
ואנחנו? שוב, לקחנו נשימה, הודנו בכל ליבנו לכן הסוכן לטיבי הגרריסט ולכל האנשים שעזרו לנו לברוח מלהבות מדורתו של מרפי הארור שהוא בעצם – אנחנו לוקחים סיכונים, עושים טעויות של מסע ראשון אך בחדות מטרה מוצאים פתרון

נחיתה ביוון

10 ביוני 2019 טורקיה

טורקיה, אתמול Nimrod Sadot ואני עברנו את החצי (אחרי 4 ימי נסיעה), נסענו בתוכה כבר באזור ה2000 קמ. אחת המדינות היפות שראיתי,

נופים מתחלפים כל כמה עשרות קילומטרים, לצד ערים גדולות מצאנו כפרים שכוחי אל שנראה כאילו לא שמו לב שהעולם התקדם והתפתח.. ילדות נוסעות על טרקטור באמצע עיר גדולה, סבתא מכוסה שרוכבת על חמור בחום של 30 מעלות, קפדוקיה.. חבל ארץ מדהים שבעבר עקב פעילות געשית שקרתה באזור נוצרו בו צורות קרקע מטורפות (נראה קצת כמו בולבולים ענקיים), קניון ענקי שנקרא. Ihara valley בו גרו בני אדם לפני אלפי שנים בתוך מערות חצובות וניהלו אורך חיים הזוי למדי.. עצרנו גם במקום שנקרא pamukale מן תל גבוהה שכולו סלע בצבע לבן אשר משקיף על עמק ירוק במרכזו וטיפה אפילו מדברי בחלקו, מלא במעיינות חמים, גם תופעה נדירה ויפייפיה.
בקיצור.. מעניין פה.
ולכל מי שחשב או חושב שמסוכן לטייל פה בטורקיה, צודק, מפחיד לטייל במדינה זרה, במיוחד כשבראשה עומד אדם אשר תומך ביריבות שלנו, החשד והחשש נע מעל ראשינו, כשאנחנו ממלאים דלק, כשאנחנו נשאלים מהיכן אנחנו.. אך לאחר הרבה מאוד קילומטרים, הרבה מאוד פרצופים ושיחות קטנות, נרגענו.. לפתע הרגשנו אפילו בבית, העזנו קצת יותר, לדבר, להכיר.
יאללה יצאנו לdark canyon (נחל פרת). נעדכן בהמשך 😎

———————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לעמית ניב ונמרוד שדות

—————————

 

 

 

 

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי     הדפס פוסט

Trackback URI | Comments RSS

הוסף תגובה