הרפתקה דוט קום

12 בפברואר 2011 עמיר בבאחה: סיבוב אחרון ופרידה

המשך הרכיבה לבאחה, חלק 2

Baja-12_25-30_10-110.jpg

ראשית אני רוצה לתקן טעות שעשיתי בפרק הראשון. השעון בדרום הבאחה משיג את זה בחלק הצפוני של הבאחה בשעה, ולא כפי שנכתב קודם לכן. למי שישקול רכיבה במקום ביום מן הימים.
קסמו של מפרץ גוזאנגה גרם לי לא לרצות לעזוב את גן העדן הזה. ובנוסף, אנחנו שבעה שחלקנו ערב מקסים של צחוק, אוכל וחברותא, הרשנו לעצמנו להודות שהיה קשה למדי להפנים שהגיעה העת לומר שלום.

ארבעת האמריקנים, דן, ג'ף, ג'ו ו'רוקפלר' הכינו עצמם לתזוזה ברכב הבאגי המדברי שלהם. הם אמרו שבכוונתם להמשיך כ -30 מייל דרומה בדרך העפר המשובשת שיצאה מגוזאנגה ולהגיע ל"פינת קוקו" Coco corner. אמרתי להם כי גם אני תכננתי לעבור שם, וכעבור עוד 12 מייל להגיע ל'כביש באחה 1', הדרך הראשית והיחידה אם מישהו רוצה לחצות את הבאחה כל הדרך מצפון לדרום על אספלט. תכננו להפגש בקוקו. זו הפעם הראשונה בה שמעתי על המקום הזה, שמאוחר יותר הסתבר לי כי הוא נקודת עצירה ומנוחה ידועה בקרב הרוכבים המדבריים של הבאחה.
האמריקנים והבאגי הצהוב שלהם עזבו ואני עסקתי בהכנות לקראת צאתי לדרך; אריזת ארגזי הצד וחיבורם למתלים היעודיים באופנוע, לבישת בגדי הרכיבה, מעבר מסניקרס לזוג מגפי רכיבה מקצועיים כבדים ומגושמים, תוך הקפדה שאני נועל אותם באופן הנוח ביותר, כדי שגם יאפשרו גמישות בתפעול מנופי הרגליים.
אמרתי שלום לאנשים המקסימים, הנעימים והרגועים במלון אלפונסינו תוך לחישה לעצמי בתוך הקסדה: " עוד אשוב גוזאנגה…"
קפצתי על אוכף האופנוע ובאופן הכי טבעי, יצאתי לרכיבת שטח. לא יכולתי להמנע מהמחשבה כי במקום מגורי בדרום קליפורניה, למרות שהטבע שופע שם בכל פינה סביבי – יש חוקים ותקנות שאינן מאפשרות לי סתם לצאת לרכיבת שטח כשמתחשק לי. בעוד שכאן, הגישה לרכיבת שטח היא כל כך טבעית, אין אופציות אחרות. אין חלוקה בין המקומות המותרים ואלה האסורים. כאן האדם והטבע אחד הם.
וכך נעמדתי על תמוכות הרגליים ונתתי לאופנוע להתמודד עם הבורות, האבנים, החול והצרות תחתָי. הייתי קצת מכווץ בשעה הזו של הבוקר, אך ככל שהזמן חלף, הכל החל לזרום בנינוחות. כך שגם המהירות זרמה כלפי מעלה והרגשתי פשוט ב ג ן  ע ד ן! כל כך הרבה פעמים רציתי להיות בדיוק במצב הזה, רוכב בשטח, מנווט דרכי במדבר באיזור נטוש ורחוק מצויליזציה מערבית. שמחתי על החלטתי לקנות גלון סְפֶּר. זה הוסיף לי בטחון ושחרר אותי מדאגה בסיסית; דלק.
הדרך התפתלה בין הגבעות ומשכה לקטע ישר שנמתח לאורך מישור ובמרחק התרוממה מעין קשת מעל לנתיב וככל שהתקרבתי יכולתי כבר להבחין בכיתוב ; "הפינה של קוקו".זו אינה טעות. זה קוקו.

אין לי ממש מושג לגבי ההיסטוריה של הבחור, אך הוא ישב שם, תחת סככה שהיא סוג של חדר אורחים ולידו דן, ג'ף, ג'ו ו"רוקפלר" בידם בירה קרה מקשיבים לסיפורים של קוקו. האיש מלא בסיפורים על עברו המפואר. החנתי את האופנוע זרקתי שלום ולחיצת יד לקוקו והצטרפתי לחבורה. מבט מהיר לקירות, הם נראו כמו לוח מזכרות והקדשות תודה. מכוסים באין ספור צילומים של אופנוענים ואופנועיהם,. על רבים מהם שורבטו הקדשות אישיות לקוקו. הרבה חלוצות טי נושאות סמלים-לוגויים מחוברות לקירות וכמובן כרטיסי ביקור של אין ספור מבקרים. התקרה מוקדשת לדבר אחד בלבד: תחתוני נשים. בכל המידות והצורות של תחתוני נשים, זה המקום של קוקו וככה הוא אוהב את זה. מצאתי את הישיבה עם קוקו והחבר'ה מרתקת ומשעשעת. שמענו צ'יזבטים מתחת לתקרת התחתונים, כמובן שהתפאורה חייבה בדיחות של גברים… כמו שקוראים לזה.

לקוקו יש ספר מבקרים וכל מבקר מוזמן לחתום ולכתוב משהו. כל דבר. אני חתמתי בכרך השביעי של ספר האורחים המיתולוגי. קוקו גידם בשתי רגליו. הסיבה היא הסתבכות של מחלת הסוכרת. הרגשתי צער רב וחשבתי לעצמי איך אני הייתי מסתדר אם הייתי קטוע שתי רגלי. אך קוקו הוא איש אמיץ. נשמתו ורוחו מלאי חיים בהתחשב בתנאים, כולל העובדה שהוא חי במקום מבודד ונידח במדבר. עוד עלתה במוחי המחשבה על המקריות בכך שאני עובד בחברת ביוטכנולוגיה גדולה, המפתחת תרופות למחלות קשות ריפוי ולמעשה אני בצוות מחקר, שמטרתו לפתח תרופה למחלת הסוכרת. זה מסוג הדברים המעניקים תחושת חשיבות, לדברים שאני עושה במקום העבודה שלי. אולי באחד הימים אנשים כמו קוקו יוכלו להציל את רגליהם.

יצאנו כולנו מתחת לסככה וקוקו לקח אותנו לסיור בחצר האחורית שלו. מצאנו פינת טלויזיה וסביבה בחצי גורן מושבי אסלה. ההצגה היתה גולגולת פרה שהיתה מונחת על המכשיר וכולנו הצטלמנו איתה.
זהו. לאחר הסיור הקצר הגיע הזמן לומר שלום ונפרדנו. קוקו נשאר כמובן.

Baja-12_25-30_10-120.jpg

הבחורים קיפצו לתוך הבאגי שלהם והפליגו צפונה לכיוון סן-פיליפה – שם יש להם בית ואני דילגתי על האופנוע, נופפתי לשלום והמשכתי ברכיבה, עוד 12 מייל אל הכביש הראשי. לזמן קצר בעודי מתרחק מהפינה של קוקו הרגשתי עצב מסויים. ידעתי כי הלילה המופלא ההוא שכייפנו ביחד עבר ואיננו. כנראה לא אראה שוב את ארבעת האמריקנים טובי המזג והמשעשעים. הבנתי שכל זה כבר שייך לעבר. זה חי, כל עוד היינו שם. חגגנו סולידריות אנושית. עכשיו הקטע הבא בבאחה יכול להיות טוב או רע – זה תלוי רק בי.
התכנית שלי הייתה לרכוב צפונה ולבלות את הלילה בסן-קוונטין San Quintin . בכל מקרה, כשליש מייל בכיוון השני ראיתי משהו שדמה לתחנת דלק והחלטתי לבדוק. כשנכנסתי למקום, הוא הרגיש לי חשוד ובאויר עמד ריח סכנה. ברנש מקסיקני דמוי גרינגו אמר שהוא יכנס ויבדוק אם יש איזה דלק ולאחר זמן חזר עם מיכל ומָשפֶּך. מילאתי את המיכל ונתתי בידיו שטר של 20 דולר, הוא נכנס לתוך המבנה כדי להביא עודף. כשראיתי כי הוא מתמהמה, נכנסתי אחריו. מצאתי שם בר ובו ארבעה טיפוסים. נהגי משאיות מקסיקנים שהביטו בי בסגנון: "מה לעזאזל אחד כמוך עושה כאן?" חשבתי: "קיביני, שיקחו את עשרים הדולר, אני מסתלק מכאן." בסיכומו של דבר קיבלתי את העודף שלי והסתלקתי במהירות על הכביש. הרבה יותר בטוח על אופנוע.

עם הרכיבה צפונה, הנוף השתנה. החלק הראשון היה כמו לרכוב בתוך גן בוטאני של קקטוסים, קקטוסי ענק בכל צורה. הדרך אינה מהסוג המאתגר ויחד עם זאת אינה משמעממת. החלק השני מתעקל כלפי מעלה לרמה מישורית בה ניתן לראות 360 מעלות של אופק. רוח חזקה ופניות הדוקות. זה היה משהו מהנה לפני שהגעתי למלון "אולד מיל" Old Mill במפרץ סן קוונטין.
זו היתה הפעם הראשונה בה זכיתי למקלחת חמה מאז יצאתי לדרך. פגשתי במסעדת המלון שתי בחורות, אחת הגיעה בלוויית אחיה תומס והשניה עם בעלה. בעודי סועד איתם ארוחת ערב, הקשבתי לסיפורים על הגיחות התכופות שלהם לבאחה, הבנתי כי בשבילם להגיע לבאחה זו סוג של בריחה ממרוץ העכברים של העולם המפותח.

Baja-12_25-30_10-137.jpg

לאחר ארוחת הערב פגשתי עוד טיפוס, ג'ון, שכני למלון. ג'ון ישב בחוץ סמוך לכירת אש. הבחור מנהל במקביל כמה עסקים. אחד מהם הוא ייצור חצאי חביות העשויות מטיטניום, הממולאות בפחמים. חצי החבית מחובר בצינור גז למיכל המכיל את הגז הנפלט מהפחמים – ויש לך כירה ניידת. הוא ממש גאה בהמצאה שלו שנמכרת היטב לדבריו. הוא מתגורר בצפון קליפורניה ובין שאר עסקיו, מוציא לאור מגזין דמוי "פנטהאוז". הוא העניק לי את המגזין האחרון הכולל כמה חתיכות בפוזיצייות מעניינות. ג'ון סיפר כי הוא מגיע לכאן בכל חורף לחודש בערך כדי לנוח, לנקות את הראש. קישקשנו וצחקנו עם בירה ביד עד שהתשישות הכריעה. בכל מקרה, הוא הבטיח כי כשאגיע לבקר אותו בצ'יקו היכן שהוא גר. הוא יסדר לי נהיגת מבחן עם אחת הבחורות שמופיעות במגזין שלו. הוווו יייייה!! ממש לפני שנפרדנו, ג'ון שאל לאן מועדות פני למחרת. "לאנסינדה" Ensenada עניתי. "או. קי." הוא אמר "כנס למלון באהייה Bahia, הוא ממש במרכז העיר ליד הנמל". ואז הוא מציע לי לבדוק את ה"ליקס" מועדון סטריפטיז ליד מלון באהייה והבטיח כי תמורת עוד סכום צנוע אני יכול לצאת משם עם אחת הבנות. קפיש.

למחרת בבוקר השכמתי לשמיים מעוננים. לראשונה מאז יצאתי להרפתקה הזו. מייד לאחר ארוחת הבוקר, כמו שהתארגנתי על האופנוע ועל עצמי החל הגשם. מגשם קל העסק הפך לגשם כבד ומשם לגשם ממש כבד. עצרתי בתחנת דלק, הוצאתי את ציוד הגשם; מעיל וכפפות חמות. המכנסיים והמגפיים כבר חסיני גשם.
רכבתי צפונה לאנסינדה מרחק של כ-80 מייל. רוב הדרך, הכביש היה מכוסה בבוץ חלקלק. טווח הראיה היה אפסי. אך לי היה חם ויבש מכף רגל ועד ראש. אנסינדה היא עיר גדולה, יושבת כ-60 מייל דרומית לגבול עם ארה"ב. הרבה אמריקנים שחצו את הגבול לבאחה לא עברו מעולם את אנסינדה דרומה ובשבילם אנסינדה היא משמעות המילה "באחה". לפני שנכנסתי לתוך העיר, פניתי שמאלה מהכביש הראשי ורכבתי בדרך יפהפיה שהתפתלה באיטיות במעלה וסביב הגבעות של חצי האי פואנטה באנדה Punta Banda peninsula. ממש מדרום לאנסינדה. נוף עוצר נשימה. הגשם ניקה את האויר והעניק לו ריח רענן. הגבעות הירוקות נישאו מעל לאוקיינוס וכפרים קטנים שכנו בתוכן וביניהן. היעד שלי היה לראות את ה- Bufadora שהוא מצוק סלע ייחודי, המסתיים בצורה דמויית מנהרה צרה. הגלים המתכנסים לתוך המנהרה כאשר מגיע גל גדול במיוחד ונדחסים לתוכה בלחץ רב. הלחץ משתחרר במין פיצוץ אדיר של מים הפורצים מבעד לסלע, כנֶד הפורץ לשמיים ונראים כמו גייזר ענק. ישנם מספר תופעות מסוג Bufadora בעולם. על אף השעה המאוחרת, (החלטתי לא לרכוב אחרי רדת החשיכה) מזג האויר הגשום והקור, הגעתי לשם. היה נחמד למרות שכשהגעתי לשם הים היה רגוע, כך שלא חוויתי את מלוא האקשן. אגב, המקום מאד מתוייר ופופולרי. העדות לכך היא טיילת הבאסטות, מעין באזר הכולל את כל סוגי המזון ודוכני המזכרות. כמעט כמו שוק הכרמל שלנו – רק בתוך נוף שונה למדי.
מלון באהייה אכן היה נחמד. אחד היתרונות, יכולתי להחנות את האופנוע קרוב לחדרי, סמוך לדלת ההזזה מזכוכית. זה תנאי חשוב כי בערים גדולות הסיכוי כי מישהו יגנוב את האופנוע גבוה יחסית. במקום בו אנשים מרוויחים את קיומם בקושי, אופנוע מפואר יכול לספק פרנסה לא רעה. בקיצור, הלכתי לראות כמה חתיכות חמות במועדון Licks ואחר כך ארוחת ערב במסעדה קרובה.
למחרת בבוקר הכל זרם לאט. לא כל כך בא לי להפרד מאנסינדה כי העצירה הבאה אמורה היתה להיות מעבר הגבול בטקאטה. כלומר סוף המסע. הבאחה תישאר מאחור ולא כל כך רציתי שהכל יסתיים.
איך שיצאתי לדרך, מחפש את דרכי החוצה, עצרתי בשלט עצור, הבטתי שמאלה ועוד מבט ימינ…טראח!! בווום!… אאוץ'… מכונית נכנסה בי מאחור. נפלתי מהאופנוע לאספלט והאופנוע נשכב לידי. לא קמתי מייד. רק סיננתי "קיביני! במשך חמישה ימים צלחתי כל כך הרבה אתגרי רכיבה ללא שום תקלה, ועכשיו שעתיים ממעבר הגבול, אני חוטף ת'דבר הזה".
היתה זו נהגת לבנה בת 24 היא היתה מבוהלת ושאלה אם נפגעתי כי היא אחות. אמרתי לה שאני בסדר, אבל יש נזק לאופנוע. היא מייד הציעה כסף ושאלה "כמה?" ואני עניתי "זה יהיה יותר מדי בשבילך".
באופן מפתיע, האופנוע לא ממש ניזוק ויחד עם זאת. גלגל חדש, צמיג, ארגז צד ומסגרת מתלי הארגזים הם הרבה כסף. היא למדה רפואה ומימנה את לימודיה בעבודה כאחות. שוטר הגיע אסף את כל הפרטים וכתב דו"ח. יש ברשותי ביטוח של AAA בארה"ב ועשיתי ביטוח מקיסקני לשבוע בלבד כשנכנסתי לבאחה. הביטוח הזה פקע בשעה 09:00 בבוקר והשעה היתה 11:30 לפני הצהריים. אני מניח כי רוב הנהגים של מקסיקו נושאים רק ביטוח חובה וזו הסיבה שהיא הציעה לי כסף מזומן. הלכנו לתחנת המשטרה. רציתי את דו"ח המשטרה, כדי שאוכל להגיש תביעה לביטוח. אם בכלל ניתן לעשות משהו בנידון. הלכתי עם הנהגת הפוגעת לכספומט והיא נתנה לי 500 דולר. יצא לנו לבלות כשעתיים ביחד. הלכנו לחפש מכונת צילום כדי לשכפל כמה מסמכים ושאלתי אותה איך קרה שלא הבחינה בי, זה היה יום שמש בהיר. שאלתי אם זה מעייפות של משמרת לילה. היא השיבה כי אכן הייתה לה משמרת לילה מתישה, אך לא זו היתה הסיבה. הסיבה האמיתית היתה שהיא דיברה בנייד.
כך או אחרת, היא היתה מלאת התנצלויות ולקחה אחריות מיידית. היום שלה נהרס. ניסיתי לגרום לה להרגיש טוב יותר ואמרתי כי דברים כאלה קורים ואם היא תלמד מזה משהו, זה כבר טוב. הנזק מזערי ואני כבר אתקן זאת. אמרתי לה כי בסה"כ עזרה לי רבות לדאוג לכל הסידורים. ת'אמת הסתדר לי, היא הייתה בחורה נחמדה, שלא ניסתה לברוח או לתחמן את המצב.
בתכל'ס, יכולתי לרכוב על האופנוע עד לסן-דייגו ומשם למחרת עד למקום מגורי ב Thousand Oaks . הייתי די בר מזל כשהחלטתי לצלצל ל AAA להגיש תביעה. הם לא מיצמצו ואישרו את כל התיקונים שנעשו בסוכנות BMW. כך שעכשיו האופנוע במצב טוב יותר, כי בנוסף שדרגתי את המפלט המקורי שהיה די חדש אך שרוט מעט. החלפתי אותו במפלט תוצרת "אקראפוביץ'" המוכר. שדרוג שהופך את מנוע האופנוע לתגובתי וגמיש יותר והצליל פשוט נפלא.
Baja-12_25-30_10-122.jpg
כאשר ישבתי וחיכיתי בתחנת המשטרה באנסינדה. בתחילה הם אמרו כי הדו"ח יהיה מוכן ב- 13:30, אחר כך זה עבר ל- 14:00 ואז ל- 14:30 ל-15:00 ובסוף נפרדתי מהם ממש קרוב לארבע. כך שעמד לרשותי הרבה זמן לצפות במתרחש בתחנה. מה שראיתי היה מדהים; אנשים באו והלכו לצורך סידורים לא הכי נעימים; תאונות, קנסות, ביטוחים. ישבו שם כמה פקידים מאחורי דלפקים. לא חריצים צרים או שמשות עם מחיצות ומיקרופונים בין הפקיד ללקוח. לא היה תור מסודר. לא מספרים לקחת ולהמתין. אנשים נכנסו וניגשו לדבר עם אחד הפקידים ברגע שהתאפשר להם. לא היו שום צעקות, כעס או עויינות. ההיפך, אנשים עזרו זה לזה. הם היו ידידותיים ולא ראית שום זעם או הרמת קול. ניסיתי להבין איך זה עובד ועדיין אין לי תשובה. רק שלאנשים כאן יש סבלנות וערכים שאנחנו במערב כבר שכחנו מהם.
מחוץ לתחנת המשטרה היה איש זקן, שהביזנס שלו היה עגלה עמוסה פירות אקזוטים כמו פאפייה, קוקוס, אננס, ובננות ושמחתי לתת לו כמה פזוס כשהייתי שם ונהניתי מסלט פירות בריא.
כשבוע לאחר שחזרתי הביתה, שלחתי לבחורה שנתקעה בי מאחור, מכתב בו הודתי לה על עזרתה, על לקיחת האחריות ומעל לכל על כך שהיא אדם טוב והזמנתי אותה לבקר.

תודה ליוני על האירוח בבלוג וההזדמנות לספר את סיפור החווייה.

עד כאן חברים, להתראות יום אחד בדרכים.

עמיר.

תרגם יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לעמיר פורת.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום     הדפס פוסט

יש 5 תגובות על הפוסט “עמיר בבאחה: סיבוב אחרון ופרידה”

  1. תגובה מאת ארני ביום 12 פבר 2011 בשעה 9:48

    אחלה טיול, חסר פה איזה חצי פוסט…

  2. תגובה מאת יוני ביום 12 פבר 2011 בשעה 16:55

    אכן כן, התקלה תוקנה 🙂

  3. תגובה מאת ערן שביט ביום 14 פבר 2011 בשעה 7:34

    עמיר תודה על השיתוף כתבה נפלאה ומעוררת רצון לצאת לשטח…
    אם אתה מגיח שוב למקסיקו אתה מוזמן
    ערן-מקסיקו סיטי

  4. תגובה מאת Amir ביום 16 פבר 2011 בשעה 8:19

    Eran

    Thanks, I will be soon again in Baja and already made a tentative plan, hopefully in April/May
    Amir

  5. תגובה מאת גדי שבתאי ביום 07 מאי 2011 בשעה 6:26

    מדהים,מזכיר לי את מסעותי ברחבי העולם,בשנות השמונים ערכתי מסע אשר החל ביוון עבר ליגוסלביה(דאז)משם לאיטליה שוב יוון ומשם לתורכיה עד חלקה המיזרחי,הרבה מסעות ברומניה,מסתבר שהחיידק מדבק ויש הרבה משוגעים לדבר,כל הכבוד לכם,חברים לפני כחודש סיימתי מסע אשר תם אך לא נשלם כאות הזדהות עם משפחת שליט מראש הניקרה בצפון ועד ירושלים במרכז(ברגל).חיידק הוא חיידק.

Trackback URI | Comments RSS

הוסף תגובה