הרפתקה דוט קום

18 באוגוסט 2019 נפתלי חאזי – מסע לקי-ווסט

לרכוב את החלום

מניו יורק לקי-ווסט

חלום ילדות לחצות את ארה"ב מניו יורק ועד קי ווסט. החלום במסע זה תמיד קינן בי. וכשיצאתי לגימלאות מצאתי כי זה הזמן להערך לקראת מסע חוצה יבשת. פינטזתי על קרוואן, על וואן, רכב פרטי כלשהו ובלבד להגשים חלום ואז עלה בי הרעיון לעשות זאת באופנוע. רעיון שבתחילה נראה מופרך אך עם הזמן שחלף ראיתי כי זו יכולה להיות הרפתקה בפני עצמה. בתחילה קבעתי לעשות זאת באירופה. ב-2017 רכבתי לבדי על אופנוע ובמשך 4 חודשים הקפתי את יבשת אירופה ונגעתי ב-4 קצוותיה. אבל החלום לחצות את ארה"ב לא הרפה ממני. שנתיים חלפו עד שגמלה בי ההחלטה לצאת ולהגשים החלום. יוני 2019 יצאתי לניו יורק ולמחרת יום הנחיתה כבר הייתי עם האופנוע על הוואן המסחרי של אחי המתגורר בניו יורק ועשינו דרכינו לאסוף את האופנוע החדש מסוג ק.ט.מ 790 שאחי רכש קודם לכן. אחרי זה המשכנו בנסיעה של עוד כשעתיים לעיירה דייויס במערב ווירג'יניה. המטרה: בילוי מספר ימים ברכיבה במסלולי שטח בעיקר המצויים ברכסי ההרים. אני כלל ללא ניסיון, עתיד לבצע זאת באופנוע כבד מסוג במוו 1200 והחששות גברו. אחי לעומתי, מנוסה והשתדל להרגיע אותי. הבטיח כי ידריך אותי בשיטת הרכיבה עד שאדע לבד לגבור על מכשולי דרך.

בשעת אחר צהרים הגענו לעיירה דייויס מחוז kanaan (כנען) והשתכנו במוטל מקומי. העיירה הציורית לרגלי רכס ההרים השרתה אווירה רגועה ושלווה. שעת אחה"צ ובמגרש החניה בחזית המוטל חנו כבר מספר אופנועי שטח מדגמים שונים שרמזו כי בעליהם רוכבים מקצועיים. חלק מהאופנועים היו עדיין על עגלות גרירה או על טנדרים וטרם נפרקו. חבורה זו של רוכבים מגיעה מכל רחבי ארה"ב ומתכנסת לרכיבות משותפות. חבורה מלוכדת ומגובשת אשר מצויה בקבוצת וואטצאפ ונקראים מידי פעם לרכיבה משותפתלחיצות ידיים והסתחבקות של חבר'ה המכירים כבר זמן רב. כמו חברים ליחידת מילואים. ג'ון. ג'ים. רוב. כריס. סטיב. גלין. ברני ועוד.. חברים כולם. ההתארגנות במוטל הייתה זריזה. הכל סודר מראש כולל ציוות של זוגות לכל חדר. אני ואחי התארגנו על חדר מרווח יחסית. בשעת ערב התאספנו 5 מחברי הקבוצה ברחבת הכניסה למלון וקבענו לצאת לבר מקומי בשם Country Roads saloon בעיירה הסמוכה בשם Thomas. מתוך המועדון עלתה מוסיקת קאנטרי שניגנה להקה בת 4 נגנים וזמרת שהנעימה בקולה שיר כפרי קופצני. התיישבנו סביב שולחן והזמנו לאכול. המועדון התמלא. השירים התחלפו והזמן חלף לו העייפות אפפה אותי. הגיע זמן לפרוש וחזרנו למוטל. בוקר יום המחרת וההמולה מעבר לדלת החדר רועשת. זה בה וזה נכנס. טיפוף של צעדים כבדים על ריצפת הפרוזדור מעידה על התארגנות. גם אני התלבשתי ויצאתי מצוייד ועטוף לפי הסטנדרט המחייב. וכן גם אחי בג'אקט מכנס ומגפיים תואמים. הקריאה להתכנס בחוץ נשמעה על ידי ג'ים מנהל הקבוצה. והרוכבים ממושמעים כמו ביחידה צבאית, מתאספים ומתכנסים סביבו. התידרוך ברור ונערך מול מפה המשתקפת ממסך טלויזיה המחובר ללפטופ ברכב ומציגה את מסלולי השטח לפי דרגות קושי. התדריך כלל מרחקים, יכולת עבירות. סוגי קרקע ושטח, תחנות דלק וכן כללי זהירות וחירום. בסיום, כל אחד קיבל מפה טופגרפית בה סימונים בצבעים שונים המציגים דרגות קושי. אחי וחבריו בחרו לצאת במסלול נוח בו אוכל להשתלב בשליטה על אופנוע בדרכי העפר.

לאחר התדריך והזנת הקורדינטות במכשיר ה-GPS יצאנו לדרך.

ג'ון משיקגו ויטרינר במקצועו רוכב על קטמ 1090. רוב עו"ד מניו יורק רוכב על סוזוקי 350. אחי בקטמ 790 ואני עם המפלצת במוו 1200. אופנוע כבד שהשליטה בו בדרך העפר לא הייתה נוחה ואף מפחידה. מהמורות דרך. בוץ וחצץ. דרדרת של אבנים, סלעים ונתיבי מים שחצו את שביל העפר, חייבו אותי להיות הדוק סביב כיסא האופנוע וקשוב בקסדה להוראות של אחי שלא הפסיק לתדרך ולהסביר על אופן הרכיבה הנכונה והדרכים להתגברות על מכשולי דרך.

חבריו רכבו בקלילות ופתחו פערי מרחק אולם בכל צומת שבילים הם המתינו לי ושאלו אם הכל בסדר איתי. מה אגידהכל טוב תמשיכו אני אחריכם. המאמץ היה לא קטן ולמרות זאת הייתי בשליטה מלאה על האופנוע. אחי תמיד בקשר איתי באמצעות האינטרקום בקסדה הזהיר מבורות פתע ומאבנים חדות. ממהמורות מבוץ מפיתולים חדים במיוחד ושלוליות מים. ואני הרוכב המתלמד מקשיב ומיישם הלכה למעשה את כל מה שאמר. הדרך בעלת פיתולים רבים. בוצית מאוד. קרני השמש לא חדרו את צמרות העצים ממעל והדרך בוצית רוב הזמן וחלקלקה. הצמיגים לא משהו והם ללא אחיזה כנדרש. אני רוכב בעינטוזי דרך על האופנוע וכך גם הביטחון שלי עולה. יחד עם זאת המתח היה רב ואני בחששות גומע מרחקים וצולח מכשולים. יערות ורכסים, אזור המהווה אתגר מהנה לרוכבי שטח. כך ביליתי 4 ימים של הנאה ברכיבת שטח. ללא אספלט ללא כל זכר לציוויליזציה. רק עפר ועצים. אתגר אשר יכולתי לו. בכל יום גמענו קרוב ל-250 ק"מ של דרכי עפק בהרי מערב ווירג'יניה. ימים מהנים בעבורי שהקנו לי מיומנות וביטחון עצמי ברכיבה על אופנוע בדרכי עפר. כל יום שעבר עליתי בדרגת הקושי. אחי היה מרוצה מאופן ההתקדמות, השליטה באופנוע ובקצב הרכיבה שלי. החברים. באחת הפעמים לקראת סוף יום, הם הביעו פליאה ביכולת הראשונית שלי לחצות קטע המכונה בלאק ווטר. (Black water). קטע דרך בו מצויים סלעים ובולדרים וחצייתם מחייבת שליטה רבה מאוד. מים ניתזים מכל עבר מרבצי סלעי גרניט מוטים בזויות שונות והן בעצם משטח חלקלק המסכן אותי בנפילה ונזק לגוף ולאופנוע. לא ידעתי זאת קודם לכן. בעבורי זו הייתה הפתעה. מעין בוחן פתע. ואני חציתי זאת במאמץ ותוך סיכון עצמי ושל הכלי. חציה שלוותה במאמץ פיזי רב וריכוז עצום של התקדמות ללא נפילה תוך מהמורות וטילטולי אין סוף עד לסיום במעלה המכשול המאתגר. צלחתי זאת ללא נפילה כלל! חציתי באופן מושלם את המעבר האיום והדבר עורר השתאות ופליאה מצד הרוכבים שהמתינו לי במעלה הקטע. בהגעתי למעלה, התקבלתי במחיאות כפיים בלחיצות יד וטפיחות כתף מצד הרוכבים. היה זה כאילו סיימתי מסלול מכשולים בטירונות. ג'ון קבע שאני כבר מוכן לחצות את מסלול ה-BDR. ומסלולי הקולורדו כבר אינם מכשול בעבורי. חייכתי וכולי עדיין רועד מהתרגשות. לא מבין על מה המהומה. אחי מגיע אליי ומחבק אותי ואומר "הנה. אתה רואה. הצלחת לחצות מה שאחרים כשלו בו. ואתה הצלחת בפעם אחת והראשונה שלך". אני עדיין לא מבין מה שהוא אומר אבל נוכחתי כי היה זה באמת קשה. אחי האמין בי ולכן בחר בקטע זה כאחרון לפני שמסיימים את הרכיבות בחופשת סופ"ש שלהם.

אין ספק שמסלול זה האחרון היה אחד המאתגרים שעברתי בחיי. הימים שקדמו היו במסלולי עפר וחצץ ומעט שלוליות בוץ שהכינו אותי לזה. והדרכתו של אחי עזרה לי מאוד הצלחתי לרכוש את המיומנות בעת רכיבת שטח. הודות לאחי צלחתי דרכי עפר. את "סלע הדב" ואת "שביל הנחש" ואת "הבלאק ווטר" האיום. ועודבסיום ימי הרכיבה חבריו לקבוצה חזרו לעיסוקיהם. אלה בניו יורק ואלה בפילדלפיה. זה בשיקאגו וזה בפינסלבניהועוד.. את האופנועים העמיסו על עגלות ויצאו חזרה לביתם.

המפגש הבא יהיה כבר כשג'ים מנהל הקבוצה יזמן אותם בוואטצאפ הקבוצתי במהלך הימים הבאים לרכיבה קבוצתי לסופ"ש הבא. כולם כבר נסעו ואני נותרתי עם אחי מתכננים את המשך המסע שלי דרומה, עד קי ווסט. לאחר שקבעתי את המסלול. יצאתי לדרך ולאחר כשעתיים של רכיבה כבר הייתי בכניסה לפארק שנאנדואה (Shenandoah) שתחילתו בעיירה פרונט רויאל, וירגיניה. כביש הסקאיליין ("Skyline") הוא ארוך ומסתיים עם תחילתו של כביש הבלו רידג'. לאחר תשלום של 17 דולר בדלפק הכניסה נכנסתי לפארק והתשלום תקף ל-7 ימים בהצגת החשבונית. קיימת מפת מסלול גם בשפה העברית. במהלך הרכיבה עצרתי בנקודות תצפית מרהיבות. לאורכו של הכביש מצויות נקודות חניה מסודרות המציגות נופים מהפנטים. הכביש בפארק נמתח לאורך של 105 מייל (כ-170 ק"מ) ועם עצירות ונופים הניגלים בדרך. אין סיכוי לסיים את הרכיבה ביום אחד או יומיים. התחלתי במסעי על הסקאי ליין בוירגיניה והמשכתי על הבלו רידג' במערב וירגיניה עד טנסי. אורכו של הבלו רידג' 450 מייל (כ-720 ק"מ). בדאך עצרתי לצפות בנופים. מבט במפת המסלול הביאה אותי להחלטה שאבלה כאן שבוע ימים. יצאתי שלם בהחלטה זו לדרך המפותלת. הרשויות בפארק הציבו שילוט נוח לאטרקציות. לאלה שברגל או בכלי רכב. כל שילוט מעניין בפני עצמו. "הסלע על הצוק" "מפל מים נסתר" "מערת דובים.." פארק דיג. ועוד כהנה וכהנה אטרקציות שכדי להשלים את כולן נדרשים ימים רבים ואף אוליי שבועות, רק כדי להקיף את כל האתרים שהפארק מציע. אני הסתפקתי בסלע על הצוק אליו טיפסתי רגלית 3.5 ק"מ ממגרש החניה. חמוש בחליפת רוכבים ללא מים (טעות איומה). כמעט והתייבשתי. לולא זוג מקומי שנתנו לי בקבוק מים. ההגעה לסלע הייתה מפרכת אך גם משתלמת. שם כבר בילתי זמן של שעה במנוחה ובהנאה מהנוף הירוק שהציע העמק והרכסים ממול. כשחזרתי לרכב הנופים מפתים לעצירות חוזרות ונישנות כאשר כל עצירה מגלה גלויית נוף מהממת. וכן גם אטרקציות שאינן מותירות את המטייל אדיש למראה ההסבר עליהן בלוח המידע המוצב בסמוך לנקודת תצפית. כאן ירידה לנחל המציע מפלי מים.. ואו טיפוס לעבר מגדל תצפית המשקיף לנוף סביב. כאן קיר טיפוס ואו גלישה ממצוק. שם גן חיות או מרכז מבקרים עם מוזיאון מקומי. בדרך מעניינת מפתה ומחייבת זמן ארוך הרבה יותר כדי להקיף את כל האטרקציות. מידי פעם כשעצרתי לנוח ואו לתצפית נוף פגשתי בתיירים ובמקומיים שהתעניינו בי ובאופנוע. מידה של פליאה הייתה בהם כשאמרתי שהגעתי מישראל ואני עושה דרכי עד לקי ווסט וחזרה לניו יורק. הייתי כבר רגיל לזה אך הם האמריקאים במיוחד. לא רגילים לפגוש בישראלי חוצה את מזרח ארה"ב באופנוע מדגם זה. חמוש בכובע אדום עליו רקומה הכתובת: "טראמפ 2020". הכובע שחבשתי בעצירות היווה נושא לשיחה. ותמיד זה התחיל בנימה של קריאת חיבה ואגודל כלפי מעלה היו אומרים לי.

"אנחנו אוהבים את הכובע שלך". "I like your hat" ככלל האמריקאים עם חביב. תמיד הייתה פניה לשלום או בוקר טוב גם כשחלפת על מי שאינו מוכר לך. אדיבות כלפי השני היא מנת חלקם של האמריקאים. ציפיתי שכך יהיה ואכן עם נחמד הוא. מיד עם סיומה של הבלו רידג' אשר לו גם נופים מטריפים וגבהים של מעל 3000 מטר מצאתי עצמי במחוז צ'ירוקיטנסי.

חווית הרכיבה שארכה 6 ימים כאשר בכל יום אני גומע מרחק של 150 עד 200 ק"מ הייתה מהנה ומסקרנת כאחד משום מקומות נפלאים שעברתי ואנשים מופלאים שהכרתי. בכל שעת אחה"צ הייתי יורד מהרכס לעבר אחד מהמוטלים שהזמנתי יום קודם. למחרת היום הייתי חוזר למסלול מהנקודה בה הפסקתי וכך מתקדם עד סוף היום.

את מסלולי הרכיבה סיימתי בערב יום העצמאות של ארה"ב. תושבי העיירה מאגי וואלי ישובים מחוץ לבתים. על טנדרים במדרכות ובמדשאות ציבוריות ממתינים בסבלנות למופע הזיקוקים אשר החל רק לאחר רדת החשיכה. משהו בסביבות 10 בלילה. המופע היה מרהיב והכיל את כל הפרוטכניקה ותצורות הזיקוקים כיאה למופע אמריקאי. שואו שהאיר את השמים החשוכים.

ביום המחרת כבר עשיתי דרכי על כביש 76 במטרה להתחבר דרומה לכביש 109 בעיקר לקטע מאתגר הקרוי בשם זנב הדרקון. (Tail of the Dragon) קטע כביש שאורכו 11 מייל עם 138 פיתולים בזוויות שונות. רבים קיפחו את חייהם ברכיבה לא אחראית. ובעת שעשיתי זאת, הייתי חייב לנקוט בכל כללי הבטיחות שאימצתי לעצמי. 11 מייל של פיתולים חדים עיוורים בסיבוב הבא ובמבט קדימה שלא יחצה רכב ספורט ואו אופנוע כביש לא זהיר את קו ההפרדה. רבים עושים זאת. קטע כביש המושך איליו רוכבים ונהגים ברכבי ספורט כדי לחוש את הפיתול. הדרקון אכן מסלק בקלות מזנבו את הלא זהירים. מצבות מוצבות לצד פיתול בקטעים השונים שלו. עשיתי זאת פעמיים. הדרקון דווקא חיבב אותי. הזהירות שנקטתי ברכיבה וסלח לי על היכולת לחצות בלי טעויות. המשכתי בדרכי לעבר דרום וירגיניה ובדרך עצרתי במארוויל צפון קרוליינה. סוף שבוע של שישי שבת עשיתי במלון. היה זה זמן כביסה ומנוחה לאחר רכיבה ממושכת ומתוחה שעברתי קודם לכן. ההתארגנות חשובה לפני הרכיבה הממושכת דרומה ניצלתי גם את הזמן הפנוי לטיפול תקופתי לאופנוע במרכז BMW באשוויל. ביום ראשון כבר עשיתי דרכי לדרום קרוליינה לבקר את העץ העתיק בארה"ב. המרחק הוא יומיים ולכן עצרתי באנדרסון ולמחרת כבר הייתי בעיר צארלסטון. השעה היא שעת צהרים מזג אוויר לח וחם וטיפטוף קל של גשם מלווה את כניסתי לעיירה. תיירים הולכים אנא ואנא. סוסים גוררים כרכרות עמוסות תיירים סוסים והעגלון מסביר לישובים בכרכרה על מראות העיר צארלסטון היא העיירה אשר אליה הגיעו לראשונה עבדים. לכאן הגיעו לראשונה ומכאן הם נמכרו על ידי סוחרי עברים לבעלי החוות. המוזיאון מציג את הליך מסחר זה מצוי ממול לבניין בית המשפט המחוזי. (כמה אירוני). ביקרתי במוזיאון והתרשמתי קשות מאופן ניצול העבדים על ידי בעלי החוות בדרום ארה"ב. ההרגשה לא נעימה בסיום הביקור שנותרתי ישוב בספסל בחזית המוזיאון. נותרתי עוד זמן מה ויצאתי ברכיבה לכיוון העץ העתיק בשם Angel Oak Tree הממוקם דרומית לעיר צארלסטון דרום קרולאינה.

עץ מרשים שגילו מוערך בין 400-500 שנה ומהווה אטרקציה למבקרים בעיר. את הדרך דרומה כבר עשיתי באופן מהיר יותר. שעת אחה"צ וכל שרציתי זה לצמצם טווח עד לקי ווסט. הרי כל מה שאפגוש בדרך זה בונוס מבחינתי. עזבתי את דרום קרולאינה ונכנסתי לג'ורג'יה ואת הדרך לג'קסונוויל פלורידה עשיתי בחטף. כביש 17 מצרלסטון הוביל לכביש 95 חלפתי על העיירה סוואנה, ברונסוויק שנראו דומות לעיירות האחרות שחלפתי עליהן בימים האחרונים וזה די לא הביא לכדי עצירה והתעניינות אישית. משעממות הן.

חזרתי לכביש 17 דרומה והנה אני בקו המפריד בין ג'ורג'יה לפלורידה. עצרתי לצילום מול השלט פלורידה והלחות היכתה בי. העיירה גקסונוויל לא מבשרת דבר מה מיוחד. הגעתי למוטל "אקסנטד אמריקה" והתארגנתי למנוחת לילה. יום המחרת יצאתי ללא ארוחת הבוקר. המטרה היא להגיע לחופי פלאם ביץ'. עליתי על כביש 95 ולאחר זמן התחברתי לכביש A1A דרומה. כביש זה צמוד לקו המים נושק לחופים שטופי שמש ומתרחצים רבים שרועים על החול הזהוב. החוף הרחב איפשר נוחות רבה למתרחצים. הכביש ארוך וצמוד לקו החוף. מלונות רבים נטועים סביב. היקרים ממזרח לכביש וצמודים למים. הזולים יותר בצידו השני, המערבי של הכביש. לא הייתי במצב רוח לרדת לחוף. מסיבות שונות של זמן, ביגוד מתאים, אבטחת האופנוע וציודו. על כן החלטתי להמשיך דרומה למרכז קנדי (נאס"א) המרחק היה כ-70 ק"מ אותם עשיתי בזריזות.

הכבישים בפלורידה מוחים ורחבים. ישרים כסרגל ומאפשרים רכיבה נוחה עד כדי שיחרור ידיים מהכידון משום קונטרול קרוז באופנוע. הזמן והמרחק הצטמצמו ולאחר ביקורי במרכז נאס"א יצאתי חזרה לכביש 95 המוביל עד מיאמי שם בסופ"ש של יומיים מנוחה במלון בוטיק ומקסים בשם Patio New Yorker.

ההפתעה נעימה. מלון קובני ומוסיקה תואמת בוקעת מהבר הצמוד. את היומיים כבר ניצלתי לביקור במרכז העיר התוססת. המאוד תיירותית ומציעה אטרקציות רבות של שמש חופים הפלגות וכמובן מסעדות ומוסיקת רחוב בשפה לאטינית בעיקר. לאחר שספגתי די ונחתי מספיק ביומיים אלה, יצאתי לכיוון היעד הסופי שלי. לעבר הנקודה עליה חלמתי מאז ומתמיד. לקי ווסט. התרגשות אחזה בי ביום ראשון של השבוע. מזג אוויר של שמש הבטיח יום נעים ולח. יצאתי ארוז כהלכה מהמלון לכיוון דרום. נותרו לי 250 ק"מ עד לסיום. הרכיבה התנהלה בנוחות ובין שלוליות גשם שהצטברו מגשמי לילה. הכביש רחב ופתוח. המקומיים טרם יצאו לבילוי של יום ראשון ואני ניצלתי זאת לרכיבה זריזה בחציית העיר דרומה.

כביש ארוך וישר כסרגל ומשני צידיו פרוש האוקיאנוס האטלנטי. סירות דייגים ואו אופנועי ים חורצים במים ומותירים שובל לבן. השמיים כחולים אולם מדרום מתעבים עננים מעל קי ווסט. אבל זה לא עשוי להשפיע. גשם טרופי זה הוא ארעי ונמשך דקות ספורות ומיד כבר השמש מייבשת את כל הרטיבות. הגשר הארוך מעל המים היה מקסים בעיני. תמיד חלמתי על נסיעה על הגשר במכונית אבל הנה התמזל מזלי ואני עושה זאת ברכיבה על אופנוע. נעמדתי עליו וכך רכבתי מעל הגשר כשמשני צדדיי האוקיאנוס ההרגשה היא של השגיות. מאות קילומטרים עברתי כדי לחוש בהרגשה עילאית של רגעי עונג והשגיות. כשם שרבים היו בנורד-קאפ, כך גם רבים עוד יהיו שם אזיי לעצמי אמרתי זה הולם גם למקום זה. לקי ווסט. רבים היו כאן וגם אחריי. אני הייתי שם וגם כאן. קצוות עולם. הדרך נמשכה והובילה לעיירה שקטה עם רחובות ציוריים שהובילו אותי עד לנקודה התיירותית בה מוצב עמוד המסמן את הנקודה הדרומית ביותר והקרובה ביותר לקובה. מרחק של 91 מייל מחופי קובה. תיירים רבים עומדים בתור בשמש הקופחת ובלחות הגבוהה. העמוד מצוי בקרן רחוב באחד מרחובותיה הדרומיים של העיר. נעמדתי מול עם האופנוע. הצטלמתי ובכך אישרתי: הגעתי למקום אותו רציתי מאז התגבש החלום. מעתה כל שאראה בדרך חזרה יהיה בונוס עבורי. ביקרתי במס אתרים בעיר כולל הבית הלבן הקטן בו התגורר נשיא ארהב הארי טרומן. מרפסת תצפית על המים. ביתו של ארנסט המנגווי. מצודת זאקרי וכן רכבתי להנאתי ברחובות סופג מהאווירה הדרומית של ארה"ב. אין כאן חובת חבישת קסדה על כן הסרתי מעליי קסדה ומעיל רכיבה (חם ולח) וכך רכבתי "חופשי" ברחובות העיר וכן גם את הדרך חזרה לכל אורכה של פלורידה חזרה צפונה.

את מסעי וחציית ארהב בקו המזרחי שלה השלמתי. הרגשתי סיפוק מלא מהחוויות ומעצם הרכיבה הממושכת. הנופים אינם כה מעניינים בדרך דרומה אולם חוויית הרכיבה מילאה בי תחושה של הנאה מרובה. הנקודה הדרומית קראה לי ומילאה בי את המוטיבציה לרכב ולהנות מהדרך. החוויות שהצטברו הוסיפו נופך נוסף על ההרגשה שהציפה אותי בשמחה וגאווה ומילאה אותי גם במידה רבה של סקרנות במפגש עם אנשים מקומיים ואחרים במסע עצמו. עתה כשאני עושה את דרכי חזרה לניו יורק ההרגשה האישית שלי היא של סיפוק עצום ממסע לא הרפתקני ויחד עם זאת, בהחלט ממצה ובעל השגיות של הגשמת חלום ילדות. חציית הגשר המוביל לקי ווסט וביקור בנקודה הדרומית ביותר בארהב. אבל זה עדיין לא נגמר. בסה״כ תם ולא נשלם המסע באר״הב. נותר עוד החוף המערבי וצפונה לאלסקה. את זאת אותיר לפעם הבאה.

כעת במסע זריז חזרה עד ניו יורק לקראת מפגש עם המשפחה. לרגל הולדת נכדתי הראשונה.

ועד לפעם הבאה אתברך בברכת "שהחיינו והגיענו לזמן הזה" בהולדת נכדתי ובהגשמת חלומי.

—————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לנפתלי חאזי

——————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי     הדפס פוסט

יש תגובה אחת על הפוסט “נפתלי חאזי – מסע לקי-ווסט”

  1. תגובה מאת דובי יונג ביום 02 ספט 2019 בשעה 17:18

    מדהים.ומזל טוב.

Trackback URI | Comments RSS

הוסף תגובה