הרפתקה דוט קום

18 ביולי 2009 מקסיקו. כמו כישוף ירוק

IMG_4645.JPG

התחלתי לקפוץ במקום מחוסר סבלנות כשחיכיתי למרגלות כבש המעבורת. רציתי כבר לעבור לגדה השניה של מקסיקו. להבטחה הירוקה. למקום בו אוכל להניח את גופי בצל על חול רך להקשיב לגלים, לחזור לעצמי.

ד"ר ישוע איש חייכן וסקרן, הוא רופא פנימי בבית החולים בלה-פאז בבאחה. לפני העליה עם האופנוע למעבורת שבבטנה הפעור נבלעות משאיות ענק. דיברנו לרגע על המסע שלי. הוא סיפר לי שלפני למעלה משנה הוא טיפל באופנוען גרמני שנפל עם האופנוע מאיזה צוק.IMG_4569.JPG

ד"ר ישוע

האופנוע טיפס בקלילות לבטן המעבורת הריקה ברובה ונקשר לאחת הדפנות כך שלא יוכל לנוע לשום כיוון גם בטלטלות קיצוניות. למדתי את טכניקת הקשירה במעבורות שבין איי יוון. לקחתי את הלפטופ והמטען ועליתי למושבי המרווח בקומת הנוסעים להפלגה לילית של כ-16 שעות. סביבי היו עוד כמאתיים נוסעים, שזו הדרך הזולה בשבילהם לנוח קצת מהבאחה, בחיק מקסיקו המאוזנת יותר אקלימית בעונה הזו של השנה.

IMG_4571.JPGהאופנוע בבטן המעבורת

הנמל במאזאטלאן (Mazatlan) קלט את האניה ואותי בלי הרבה עניין. זרמתי החוצה מהנמל בחיפוש אחרי אותו חול לבן וכמה אגוזי קוקוס בתנוחה של "תשבור אותנו כבר". ומשכתי לאורך כביש מספר 200 לכיוון כללי דרום מערב.

IMG_4578.JPG

הבום, היה ממש טראח! כמו ברק ירוק ומכושף. כי כמו שיצאתי דרומה ממאזאטלאן נעטפתי סבך ג'ונגל . כזה ירוק, שהבנתי ברגע אחד, כי קופסת צבעי הקרנדש שלי שעליה גדלתי. היא יצירה מזוייפת של תחמנים שמעולם לא היו במקסיקו. אני רוצה להודיע כאן, שספרתי אחד אחד מעל שבעת אלפים ירוקים שונים. חלקם בכלל כחולים, סגולים או צהובים אבל הם ירוקים, כי זה מה שהחלטתי אחרי שדהיתי טוב טוב בבאחה.

מטעי מנגו

הוקפתי מייד בעצים סובטרופיים מכל סוג הזכור לי מימי כתלמיד במקוה-ישראל: מנגו ואבוקדו, בננות ומטעי קוקוס. ונמוך יותר שדות אננס. אז לידיעת חובבי הוידויים, אני שייך לאנונימוס מנגוס. כלומר מכור למנגו. בכל בית שגרתי בו מעולם, המנגו היה העץ הראשון שניטע. ואם תבדקו בדוחות החקלאיים של מקוה ישראל בין השנים 1965 ל- 1969 תנובת המנגו הייתה בשפל שלא ניתן לה הסבר – … אני. והנה קבלת פנים ראויה. לפני שורות על שורות של עצי מנגו מחכים לקטיף ועל הכביש לידי, משאיות וטנדרים עמוסי מנגו בדרך לשווקים. לצידי הכביש דוכני פרי כל כמה קילומטרים. עצרתי. אלא מה? יש כאן זנים זריעים שאיני מכיר, לקחתי שניים מכל סוג סה"כ 12, אז הסתבר שאין מקום על האופנוע. וכמו במסע מופלא בכדור פורח של וורן, נאלצתי להוריד משקל. אז חיסלתי שלושה על המקום ועוד שנים דחפתי בכיסי המעיל, ממש הפחתת משקל… וכל  הדרך חשבתי איך אני יורד על השאר.

האויר היה לח ודחוס, רוח קלילה ועמוסת רסיסים ניתזה מדי כמה קילומטרים מכיוון הים. הכביש הדו מסלולי שחלף בנקודות יישוב קטנות, בהן כל החיים מתקיימים מחוץ לבית. כלומר בסוכה או על משטח בטון בינם לבין הכביש. מבשלים, סועדים, מכבסים ומתקנים את המכוניות. מין שקשוקה שוקקת, מעורבבת, עמוסת חיים, ערה, בוחנת, מתנהלת בקצב ובצבעוניות. כל כניסה לאיזור שכזה העיר בי מחדש את "חוש הבאמפר" ולמדתי כי איפה שאני רואה רוכל לפני, מסתתרת הגבהת האטה בכביש. כי החבר'ה כאן מנצלים את ההאטה של הנהגים, כדי לדחוף להם את מרכולתם לתוך השמשה. ולא תאמינו באיזו מהירות נסגרות כאן קניות של פרי, במחנה-יהודה בזמן הזה אתה אפילו לא מספיק לתלוש שקית ניילון מהוו.

טיילת החוף בפוארטו וייארטה

בכניסה לעיר פוארטו וייארטה (Puerto Vallarta) הבנתי בשניה אחת שכאן משחק הרבה כסף. יש באויר חשמל במזומן, מבנים חדשים יחסית, רחובות מתוחזקים היטב ובתי מלון שלא יביישו את שארם. מועדוני גולף עם שמות באמריקאית. נראה שאני באחד ממגרשי השעשועים של התיירות השבעה. מכוניות חדישות יותר. מסעדות עם מפות לבנות. חניות עם מדחנים וסניפי בנקים קטנים עם חזיתות נירוסטה. מחר יום ההולדת של גלי אהבתי ואשת חיי וכל הדרך אני מאקרבט כל מיני טריקים לשכנע את הסלולר שהבאתי מהארץ ליצור קשר. כאן עיר גדולה, אין מצב שאין זמינות סלולרית. השעה בארץ קרובה לחצות, אני אהיה הראשון לברך. ואכן הטלפון צלצל אבל – שתיקה. ושוב. שתיקה ושוב ואז עליתי על המשיבון של גלי. עמדתי באמצע הרחוב, פרוע שיער, לא מגולח וצרוב. סביב עיני שני עיגולים לבנים שנוצרו ממשקפי השמש. עטוף בתלבושת רכיבה מטונפת – וכמו איזה אהבל שרתי בקולי קולות בעברית "יומולדת שמח לגלי". עוברים ושבים החלו לעשות איגופים גדולים סביבי. הבנתי שבמחזמר הרומנטי הזה, כבר לא אגיע לבית השלישי, כי ודאי מישהו בסביבה צילצל והאמבולנס יצא לדרך. וכמו מפעיל משחקי מזל לא חוקיים, קיפלתי עצמי בכמה שניות, קפצתי על האופנוע ויצאתי לכיוון הטיילת לחפש מנוח ליום המנגו, הצבע הירוק והסרנדות.

פוארטה וייארטה

שוב הסתכלו עלי כמו על איזה טמבל. ידוע לי כי יש קמפינג, אך הבנתי כי עד אמצע הלילה אגיע רק למסביר הרביעי שיתן לי כיוונים שגויים. אפילו נהגי המוניות משכו בכתפיהם, אף שיכלו לעשות עלי מכה. כך שבסוף עצרתי במלון פשוט מול הים. עבור 300 פזו שזה כ-90 ש"ח, קיבלתי מקום סגור לחניית האופנוע ונעילתו. וחדר עם מקלחת וחתיכת ים מול החלון. יצאתי לסיבוב רגלי בטיילת המאד תיירותית ודי נהניתי מתחושת הקיץ הקליל שהיתה באויר.

הפיתולים לאורך המצוק המשקיף לים מדרום לפוארטה וייארטה משובצים וילות ובתי חשק פרטיים לרוב. קיבלתי טיפ מעומר כנעני שעשה את הקטע הזה לפני שנה בערך, ויצאתי לסביבות עיירת החוף בארה דה נאבידאד (Barra De Navidad) שם אמר לי עומר, ראוי להזרק כמה ימים. הגעתי שוב דרך מעבה ג'ונגלים בוריאציות מרתקות של מרקם, צפיפות, הרכב וגובה. כולל מעבר במנהרות בהן נפגשו צמרות עצים משני עברי הכביש לחופה ארוכה בה מכוניות הדליקו אורות.  עננים נמוכים, ספק ערפילים כיסו את צמרות העצים במעלה ההרים במזרח הכביש, ותחושה מסתורית היתה בכל. הגעתי לכפר/עיירה שבמבט ראשון נראתה מוזנחת למדי.

IMG_4643.JPG

IMG_4669.JPG

אך שני סיבובים בה הבהירו לי שזו אינה הזנחה, כי אם מפגש עמוק יותר עם המושג "פשטות", אשר עומד ללוות אותי כנראה, בתוך מקסיקו והלאה מכאן. בפינה הדרומית של הישוב, מצאתי את החוף, הדקלים ואפילו אגוז קוקוס אחד. וגיליתי שם גם איש במדי שוטר שאמר באנגלית צחה, כי אין לישון על החוף. כך שמצאתי עצמי שוב בתוך חדר קטן ובסיסי בקומת קרקע, עם מקלחת, מטבחון ואפילו חיבור קלוש לנט. חמישים מטר מהים. אין לי טענות. 300 פזו פור פאבור. וכך רבצתי שם יומיים וחצי, בלי להסתכל לאופנוע אפילו פעם אחת מתחת לכיסוי.

IMG_4695.JPGהפינה שלי בבארה דה נאבידאד

IMG_4701.JPGמנת היום העצמית שלי

שוטטתי על החוף ובשבילי הכפר. קניתי מצרכים במכולת. ביצים, אבוקדו, ירקות, יוגורט, לחם ופשוט נחתי כמו שלא עשיתי מאז צאתי לדרך. באחד הערבים התיישבה חבורה שחגגה במסעדה סמוכה ואיתם הגיעה להקת מנגנים ששפכה לחלל האויר מוסיקה נהדרת. אך איזה מקום.

IMG_4692.JPG

IMG_4687.JPG

כדי לקבל קליטת רשת טובה יותר למחשב, התיישבתי בסמוך למשרד של מלון שכן. ומייד הפכתי לאטרקציה. אין לי מושג איך. אבל מצאתי מאחורי כמה אנשים והבנתי שמתקיים ויכוח באיזו שפה אני כותב. "אני מטיירה-סאנטה וזו שפת הקודש". זו שעמדה הכי קרוב הצטלבה ושאלה רק אם אני פרוטסטנטי או קתולי. הסברתי לה בעזרת מתורגמן שנדחק בינתיים, שאני יהודי. ישראלי. וגר בארץ שיש בה את חרוסלן (ירושלים) בית-לחם ואפילו נצרת. ואז נעמד לי תור של ילדים עם פתקים ועט שאני אכתוב את שמותיהם בשפת הקודש.

בסמוך לחוף וכחמישים מטר מזרחה מהמקום בו נזרקתי, היתה שמורת טבע בתוך שפך נהר רדוד. גדות סבך בגווני ירוק חדשים. מעין אגם ביצתי ששפע ציפורים וצמחי מים.

IMG_4688.JPG

אחרי שלושה לילות הרגשתי טרי כצנון שלוף מוכן לתזוזה. עסקתי באריזה כשגיליתי שמגן הבוץ האחורי של האופנוע נשאר תלוי על בורג אחד מתוך שלושה. אז הסרתי אותו וקשרתיו לאחד הארגזים. שם הוא יהיה עד סוף המסע. כיוונתי להמשך כביש מספר 200 לפחות לעוד 400 ק"מ שהמפות הבטיחו לי, בהם כמה חופים חלומיים ומפרצונים מחבקים.

IMG_4751.JPGמחסום גבייה. מנגנון גביית כספים גם בקטעי כביש קצרצרים משומן ויקר להחריד

לפני הגיעי לטקומאן  (Tecoman) , שורת קופות של כביש אגרה. הי. מה זה? אני על כביש חופשי. לא אדוני אתה לא, 80 פזו מזומן עכשיו. כן אבל אני בין כה עולה עוד שני ק"מ על המשך ה-200 . אדוני 80 פזו! יללה, אתה מעכב את המכוניות אחריך. מה נשאר לי לעשות. עוד גרינגו. ברוך הבא לשיטת אגרות הכבישים אולי היקרה בעולם. חציתי את העיר טקומאן חזרה לכביש 200 ועברתי מחסום צבא. ולאורה הצלול של שמש הצהריים, חלפתי על פני מטעים מפרצים וחופים רחבים ומזמינים.

הפלגתי על הכביש החלק והנעים. והנה מרחוק מתוח מעל הכביש איזה שלט בד ומחסום עם אנשים שמתחבאים בשיחים. לא הספקתי ממש לקלוט וכבר הייתי מוקף בחבורת צעירים שהחלו לשאול שאלות בספרדית מהירה שאני בטוח שגם הם אינם מסוגלים להבין. לשניים מהם היו מאשטות מתדלדלות מידיהם ואז הגיע אחד עם אקדח ומשקפת שדה על צווארו. הוא דיבר אנגלית והסביר לי בקיצור שהכביש חסום ואין מעבר נקודה. ואם אחליט שבכל זאת אני פותח בגז, החבר'ה מסביב פותחים גם הם. "תשמע, אני תייר, לא מבין ולא מעורב. עזוב אותך. בוא תן לי אתה ליווי ונעבור ביחד" הוא הלך להתייעץ בצד וחזר עם תשובה שלילית. "אנחנו נאבקים על זכויותינו באדמה הזו. אנחנו האינדיאנים המקוריים כאן ורומסים אותנו" הבחור נשמע כנואם והתנהג כמנהיג. והיה חד משמעי גם בשפת הגוף שלו מול שאר ה"חיילים" שלו וגם מולי. היה ברור לי שאני צריך להסתובב לאחור. הוא נתן הוראה לשניים שהחזיקו באופנוע מאחור להניח. ביקשתי רשות לצלם אותם, אפילו מוסתרים. אך הם סירבו. הסתובבתי ותוך הרמת אצבעות בסימן וי מטופש, חזרתי על עקבותי.

IMG_4775.JPGהמחסום ושלטי המחאה לרוחבו. כמה שניות טרם נעצרתי בו

הגעתי שוב למחסום הצבא בו חלפתי קודם. קצין צעיר עצר אותי. הסברתי לו מה עברתי והוא עוד רגע היה מפהק. "כן, כן, אנחנו יודעים, הם חוסמים את הכביש כבר שבוע וירו לפני כמה ימים לעבר תייר מארה"ב. אנחנו מחכים להוראות מהמפקדה. וחוץ מזה אם כבר אתה כאן, יללה פתח ת'תיקים בוא נראה מה אתה מבריח" שלושה חיילים התחילו לעבור לי על האוהל והשק"ש. משחת השיניים והאייפוד שהיו בתיק המיכל. עוד רגע היו מגיעים לאחד הסליקים של המזומן אלה המוחבאים בפינות נסתרות של הציוד והאופנוע. שמתי לב לדיסטאנס ולכל מיני הצדעות שהחיילים והסמלים מצדיעים זה לזה על כל שטות. אז ניגשתי לקצין הצעיר והודעתי לו שאני קולונל חשוב במיליטר של ישראל. ואני מסרב שימשיכו בבדיקה. אצלנו זה סוג של עלבון שחייל רגיל בודק קולונל. אני רוצה לדבר עם אופיסר גבוה יותר. בתחילה שם עצמו כלא מבין. אבל אחרי שלוש פעמים עם תנועות ידיים ועמידה בין החיילים לאופנוע, הוא דיבר כמה מילים למוטורולה שהייתה צמודה לכתפו, נתרצה וסימן לחייליו להניח לי. זהו, עכשיו נגמר לי ציר החוף. ואת החול עם הדקל והגלים אחפש בהמשך רחוק יותר. כי כדי לשוב אל המשכו של כביש 200 שמאחורי המחסום, אני נדרש לסיבוב של מינימום 500 ק"מ. וגם אותם אצטרך לעבור בתוך ההרים בכבישים משניים.

קטע נידח בהרים לכיוון שלא הייתי בטוח לגמרי מה מחכה לי בקצהו. אחורה פנה!

התחלתי לטפס בהרים וכשהגעתי לכפר השני ירד לי האסימון. המקום כל כך נידח והאנשים שמהם ביקשתי הכוונה, שידרו הכל חוץ מתחושת בטחון. חזרתי לכביש העיקרי ושמתי פני לעיר קולימה (Colima) על ציר 110 אליה הגעתי עם חשיכה. כן ושוב לתוך חניה סגורה במלון פשוט.

להיום, זה הספיק וכדי לטרוק באופן משכנע את פרק החוף, ניצתו בשמים ברקים ורעמים השמיעו פס קול מעורב מהתחיה של מהלר ושל גרירת שער ברזל. גשם החל לרדת ונתן יותר מרמז על הצפוי לי בימים הקרובים במקסיקו ההררית והגשומה, אליה כיוונתי בבוקר למחרת.

poet-21a1

בפרק הבא: צפונה לתוך מקסיקו הגבוהה. יומיים של פיתולים וסוף סוף אצל ירון ואסטריד לכמה ימים של חיבור אמיתי לקרקע המקסיקנית, לאנשים, למראות, לקצב, לטעמים וליום יום.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום     הדפס פוסט

יש 17 תגובות על הפוסט “מקסיקו. כמו כישוף ירוק”

  1. תגובה מאת יוני מרברג ביום 18 יול 2009 בשעה 20:06

    היי יוני
    נהנתי מאד לקרוא את חוויותך במקסיקו. חידשת לי הרבה! לא ידעתי שבמדינה זו קיימים מקומות מפותחים כמעט כמו מדינות מערביות או אפילו משתווים להם.

    עם כל פוסט שמתפרסם, קינאתי אליך גדלה – איזה כיף לך!

    אגב, צילומיך מקסימים!!
    המשך דרך צלחה, ושמור על עצמך!

    יוני.

  2. תגובה מאת ישראל ברוידה ביום 18 יול 2009 בשעה 21:33

    הי יוני
    ה הייתי כבר מודאג שכמה ימים לא שמענו ממך.
    וכשקוראים על כל המחסומים שעליך לעבור,
    אני נעשה עוד יותר מודאג.
    תהיה זהיר שבעתיים בחלק זה של העולם.

  3. תגובה מאת רוי ק ביום 18 יול 2009 בשעה 23:11

    עוקב אחרי הבלוג שלך כבר כמה ימים. קראתי בשקיקה את ההסטוריה. התחברתי במיוחד לקטע שציטטת את ריימונד קרבר (לא הבאת סימוכין וחבל – עכשיו אני צריך לקרוא את כל כתביו…). בכל אופן, נשמע שבמקסיקו צריך להיות on guard כל העת. סחטיין על ההעזה והחוצפה במיפגש עם החיילים. שמור על עצמך.

    אתה משמש לי אבוקה.
    רוי.

  4. תגובה מאת דלית ת. ביום 19 יול 2009 בשעה 10:27

    יוני, הכנסתי את הבלוג שלך למועדפים- הוא פשוט נהדר, מעביר כמו שצריך את חוויית הדרך, מעורר השראה ומרחיב את הלב. חייבת להביע -כאן ועכשיו- הזדהות עמוקה עם התשוקה למנגו. מאום לא ישווה לחוויית האכילה בדוכנים מאובקים בצידי הדרך באמריקה הלטינית, כשכל העסיס הריחני מטפטף ונוזל על האצבעות, או לקטיף היישר מהעץ במקומות בהם המנגו- וגם הגויאבה- צומחים בר (איי סיישל- עוד מקום שצריך לחזור אליו). בכלל, הפירות באיזורים הטרופיים הם חלק ניכר מחוויית המסע של חובבי הז'אנר.
    הכתיבה שלך, עם התמונות, מחזירה אותי למסעות שעשיתי ומעוררת צורך אמיתי לצאת מיד למסע חדש. גם השירים והאיורים תורמים רבות ליחודיות של הבלוג, ומעל הכל- מרחפת האישיות יוצאת הדופן שלך.
    שמור על עצמך בדרכים ותמשיך להעשיר אותנו.
    בהערכה ובקנאה גלויה,
    דלית.

  5. תגובה מאת דני ביום 19 יול 2009 בשעה 15:40

    אני מודה שגם אני כמו ישראל ברוידה התחלתי לתהות
    לאן נעלמת.

    הגעתי למצב שכל יום אני נכנס לבדוק ולחפש
    מה קורה איתך.

    תמשיך להנות ולרשום, תענוג לקרוא את זה…
    אני גם חושב שאולי שווה לקחת את הזמן טיפה יותר
    לאט…

    תעשה חיים…

    דני, חדרה

  6. תגובה מאת עזי בצר ביום 19 יול 2009 בשעה 17:55

    היי יוני.
    התמונות נפלאות התיאורים ממש מרתקים והמנגו – חבל"ז אני פריק של מנגו פשוט מת על הפרי הזה.
    שמור על עצמך ואל תתן לכל מיני " דספראדוס" לגרום לך לאיזה נזק.
    סע זהיר ונמשיך לעקוב מקרוב אחרי ההרפתקאות שלך.
    להשתמע

    עזי.

  7. תגובה מאת חדוה זיסמן הגדי ביום 19 יול 2009 בשעה 17:59

    יוני, סוף סוף פתרת את התעלומה של השפל במנגו במקוה….. ממשיכה להנותמסגנון הכתיבה מהתמונות המרהיבות ומדרכיך המקוריות לצאת ממצבים קשים…. שמור על עצמך חדוה

  8. תגובה מאת עופר ביום 19 יול 2009 בשעה 20:45

    הי איש המנגו שלום שלום
    הפצתי את בשורת המסע שלך בקרב חבריי ורובם הביעו תמיהה וכמובן את סימן הקוקו הבינלאומי נו טוב..קשה להם לקבל את עצם קיום המסע כי זה מערער את הקיום העצמי הבטוח של כל אחד מעצם העובדה כי ניתן לקום ולנסוע למין מסע עצום שכזה…אך אחרי שכמה מחבריי קראו את הבלוג ושמעו אותך ברדיו השתנתה הדיעה לטובת הערכה רבה.."וואלה איזה איש אמיץ וכ"ו וכ"ו" ולמה אתה שואל אני מספר לך כל זה.. משום שדווקא בימים בהם חבריי שוטטו בבלוג – לא היו עידכונים חדשים והתחלתי לקבל שיחות בנוסח- "מה קורה/נסגר עם היוני הזה…"
    לסיכום הקטע …הפוסטים שלך מהווים עבורי מרגוע ומפלט,מעוררי זיכרון של ימי נדודים ממסעותי בעולם…אפשר ממש להריח את המנגו אות הירוק ואת הכבישים
    אני שמח שלקחת לך כמה ימים להוריד קצב ולהסתנכרן עם הסביבה…בייחוד במקסיקו ובאמריקה הלטינית שווה להשקיע במניעה מאשר בחילוץ..
    עוקב מכאן ומאחל לך רק טוב והרמוניה
    עופר

  9. תגובה מאת פולניות ביום 19 יול 2009 בשעה 22:09

    יוני,

    כשמנו כן אנחנו, פולניות אשכרה, עוקבות אחריך עוד משלבי קניית האופנוע

    ולא, אנחנו לא רוכבות מדופלמות אבל דואגות וסקרניות מאוד מאוד, עוקבות

    אחריך כמו בסרט מתח, מתרגשות איתך (פה ושם דמעה של התרגשות עם תמונה לא רגילה), תמהות איך אפשר להחזיק מעמד בלי בשר או לפחות עוף – בדרך ארוכה שכזאת
    מקוות שלא קר לך בלילה באוהל ומקוות שלא יבואו "ליסטים" לשדוד אותך,(טפו טפו)ובקיצר, הפכת להיות חלק מהקפה של הבוקר שלנו, ושמחות שסוף סוף אתה מוצא איזה
    אינטרנט לעדכן אותנו ולהוריד קצת את מד הדאגה שלנו.
    שמור על עצמך, וכתוב/שלח תמונות יותר ודע לך שרבים מאוד עוקבים בשקיקה
    אחריך.

    הפולניות.

  10. תגובה מאת ר.בקצה ביום 20 יול 2009 בשעה 12:15

    יוני שלום,
    קראתי את התיאורים בשקיקה והתמונות נהדרות.כמישהו שחי תקופה במקסיקו, אני שמח שיש לך את ההזדמנות להכיר את מקסיקו "מבפנים". קח את הזמן להכיר את האנשים ,האווירה ובעיקר את האוכל(אחרי החריף שאכלתי שם אפשר לשלוח אותי להתחרות בתימניאדה, ואנחנו אשכנזים בני אשכנזים). יש לך הזדמנות מצוינת להכיר את מקסיקו מהפן הפחות "תיירותי" שלה. אני בטוח שתנצל אותה.
    שיהיה בהצלחה ונמשיך לעקוב.

  11. תגובה מאת ש.ע. ביום 20 יול 2009 בשעה 13:58

    ניפלא. אני קורא באתר שלך מדי יום.
    לגבי מגן המנוע, אתה חייב לחבר אותו מהר, כי מכה מאבן שקופצת מהגלגל הקידמי עלולה לגרום נזק בילתי הפיך. לדעתי, אתה צריך להסתובב עם "בירגיה", אוסף ברגים תואמים לברגים בשימוש באופנוע להשלמת ברגים שנופלים. תרכיב את מגן המנוע וסע בזהירות.

  12. תגובה מאת יחזקאל ביום 21 יול 2009 בשעה 6:34

    tאהלן יוני,בתור אופנוען [סוזוקי 1100 שנת 80 ,20 שנה ברשותי]אני נפעם מהתמונות ומהמראות שאתה רואה ,קינאה אינה דבר טוב אבל אהדה בטח ובטח ומחשבה שאולי יום אחד גם אני אעשה את זה…[אני בן 45 נשוי +3]אפרופו "הרוק סטור" הייתי "לקוח" קבוע שם לפני בדיוק 20 שנה כאשר הייתי בארה"ב אהבתי מאוד את המפגשים בימי ראשון ,למרות המראות הלא מלבבים של התרסקויות רוכבים במעלה הכביש…המשך טיול נעים בטוח ומהנה ,אמשיך לעקוב אחרייך מהאתר ,וד"ש חם לכול הצ'יקיטיטות במכסיקו….

  13. תגובה מאת ירון פיק DL650 ביום 23 יול 2009 בשעה 18:09

    יוני,
    אתה באמת מצליח להעביר בכתיבתך ובצילומך, לא רק את המראות והנופים, אלא ממש גורם לי לחוש את הריחות והטעמים של כל הטבע הטוב הזה הסובב אותך, ואף את אוירת וריח הגשם העומד לרדת, התמונות נהדרות וממחישות את המראות, אגב אתה לא משלב צילומי וידאו?, מקבץ החוויות שלך הוא יומיומי ואין סופי, המשך בדרכך,
    אסוף חוויות, זה הטיול של החיים ובטח יהווה מודל חיקוי להרבה רוכבים שבדרך.
    ממשיך להנות וסע בזהירות גם מול הרוח,עם משקף פתוח!
    ירון פיק
    זכרון יעקב

  14. תגובה מאת תומר ביום 24 יול 2009 בשעה 12:07

    ליוני המלך
    אני מתגורר בלונדון כבר אי אילו שנים ודווקא המסע המופלא שלך לוקח אותי ואת געגועיי חזרה לישראל.
    שמור על עצמך , ודע שאתה מהווה השראה לכמות ישראלים שתפתיע אותך במימדיה.
    דרך צלחה

  15. תגובה מאת שרה עזרן ביום 03 אוג 2009 בשעה 15:32

    שלום לך יוני ההרפתקן

    שמעתי את הסיפור שלך ברדיו ומיד ניגשתי למחשב.מרגע לרגע אני מקנה בך ורוצה להתחלף איתך אם זה היה אפשרי.
    עך מה שנותר לי הוא לאחל לך המשך מסע מהנה ונפלא.

    שרה

  16. תגובה מאת רפי א. ביום 08 אוג 2009 בשעה 13:57

    ליוני, שלום
    מזה מספר שבועות אני מאזין לשדורך ברשת ב' (אבי אתגר), היום מתוך סקרנות, החלטתי להכנס לבלוגך. מאד התרשמתי מהתעוזה שלך לעשות טיול כזה לבד, כל הכבוד.
    כמו כל יתר המגיבים, ובקצרה: דרך צלחה ושמור על עצמך.
    רפי

  17. תגובה מאת Rafi Francke ביום 09 אוג 2009 בשעה 18:08

    Shalom Yoni
    Heidi and I watching your progress . we do not like to overload you with too many e mais, this one is only to let you know that we are thinking about you and happy to follow your interesting reports. ride safe and enjoy your adventure. Shalom and 'derech zlecha'. Heidi and Rafi Camarillo California.

Trackback URI | Comments RSS

הוסף תגובה