הרפתקה דוט קום

29 ביוני 2015 לירן רוכב את קולומביה-3

לירן חוצה את בוגוטה

ומדרים בדרך לאקוודור

resized_20141228_122812.jpg

לאחר הפסקה קלה.

לירן חוזר עם הפרק המשלים על המעבר בקולומביה, כרגיל ביסודיות. ויש הרבה גם באתר הדשן של לירן כאן.

קולומביה-אהבה ממבט ראשון פרק 3.
20.12.14

הערה:לפני שתקראו את הפוסט הנ"ל גשו למטבח והכינו קנקן של קפה משובח.פוסט זה מסכם את החלק הקולומביאני של הטיול ולכן הוא ארוך ומוצף בתמונות.

שבת בבוקר יום יפה,אנחנו יושבים בבית קפה צרפתי.העוגות והעוגיות בנוסח צרפתי אך הקפה שמוגש הוא קפה קולומביאני טהור,איזו ארומה ואיזה טעם שחבל על הזמן פשוט מעולה.
כן אנחנו  בבוגוטה (Bogota) בירת קולומביה, שמעתי וקראתי המון סיפורים על העיר הזו.
חברים טובים שלי איציק ונדב היו פה בשנת 1998 כשבוגוטה הייתה עוד מסוכנת. אנשים אחרים סיפרו לי שזו עיר משעממת וגם מסוכנת מאוד, מלחמות רחוב בין קרטלי הסמים והמשטרה ועוד עשרות סיפורים על תיירים שנשדדו.
אני רציתי להגיע לבוגוטה כדי לראות אותה בעצמי, מישל החליט להגיע לבוגוטה כדי לקנות צמיגים ולטפל באופנוע שלו, ולכן החלטנו ביחד שנשאר כאן כמה ימים.
האזור בו אנחנו ישנים הוא העיר העתיקה של בוגוטה, באזור הזה של בוגוטה הבתים והמבנים ישנים מאוד ובנויים בסגנון קולוניאלי עתיק וזה מה שיפה כאן.
לאחר שסיימנו לשתות את הקפה הנהדר הזה החלטנו לעלות לתצפית על העיר בוגוטה, אל התצפית אפשר להגיע ברכבל היוצא ממרגלות ההר שמשקיף על בוגוטה או לטפס על ההר ברגל, בחרנו באפשרות הראשונה. בוגוטה נמצאת בגובה של כ 2,640 מטרים מעל לפני הים, כן העיר הנ"ל גבוהה יותר בכ 400 מטרים מפסגת החרמון (בצד הישראלי) ולכן יש אנשים שסובלים מקשיי נשימה.
התחלנו ללכת אל תחנת הרכבל שנמצאת כ 40 דקות הליכה מהמלון בו אנחנו שוהים. רחובות העיר צרים וברובם חד סיטריים. הבניינים והבתים מסביב ישנים וחלקם גם מוזנחים.
כמעט בכל רחוב אנו נתקלים בקירות מקושטים בגרפיטי וציורי קיר יפים להפליא אפילו יפה יותר מהקירות שצילמתי בקרטחנה, הגרפיטי בבוגטה נראה ומרגיש הרבה יותר כואב וממורמר מהגרפיטי שראיתי בקרטחנה.
הגרפיטי הוא פשוט אומנות רחוב בו האמנים מראים את רגשותיהם האמיתיים, כל כמה צעדים אני נתקל בציור קיר אחר שגורם לי להתפעל ולומר ואוו ואיזה יופי, תותח הצייר הזה ועוד משפטים בסגנון.
בהמשך הדרך ראינו המון שוטרים וכאשר שאלנו אותם "כיצד מגיעים לרכבל?" הם הסבירו לנו כיצד להגיע ובנוסף אמרו לנו ללכת אך ורק ברחובות הראשיים היות והשכונות באזור מסוכנות לתייר המצוי, כמו כן השוטרים אמרו לנו להכניס את המצלמות לתיקים בכדי לא למשוך את תשומת לבם של הגנבים. המשכנו ללכת וכעבור כ 20 דקות נוספות הגענו לתחנת הרכבל, כרטיס הלוך ושוב עולה כ 6$ כאשר ישנה אופציה לעלות בקרון רכבת חשמלית ולרדת ברכבל או הלוך וחזור ברכבל. אנחנו בחרנו באופציה הראשונה.

קרון הרכבת מוזר במקצת ומחולק לתאים משופעים ומדורגים בהם אנשים עומדים בזוית לא נוחה ונזקקים להישען על דפנות הקרון. כאשר הקרון מתחיל לטפס העמידה הופכת לנוחה וזקופה היות ורצפת הקרון מתוכננת להיות מאוזנת בעת הטיפוס.
לאחר כ 15 דקות בהן הקרון טיפס כ 600 מטרים הגענו לפסגת ההר שנמצאת בגובה של 3,200 מטרים וכעת בוגוטה פרוסה לרגלינו במבט פנורמי יוצא מן הכלל, איזו עיר ענקית!!.
מזג האוויר הנפלא מאפשר לנו מבט על העיר שנפרסת כמעט עד לאופק, כמו כן בתצפית ישנה כנסיה עתיקה ויפה המוקפת בגינות נוי נהדרות, נשארנו בתצפית קצת יותר משעה, פשוט ישבנו ונהנינו מהנוף.
את הדרך מהתצפית מטה עשינו ברכבל לאחר כמה דקות הגענו למרגלות ההר.
מיד לאחר שיצאנו מהתחנה פגשתי את ולרי דיילת בחברת דלתא שהגיעה לבוגוטה לכמה ימים, ולרי שאלה אותי "כיצד מגיעים למרכז העיר?" הסברתי לה והוספתי "אנחנו גם הולכים לשם רוצה להצטרף אלינו?" ולרי ענתה בחיוב ואמרה "כן אני אשמח" אז קדימה נמשיך ביחד.
בעודנו הולכים ברחובות העיר התחלנו לדבר ולספר על הטיול שלנו וולרי סיפרה על עצמה. לאחר כשעה הגענו אל הכיכר המרכזית, התיישבנו על אחד הספסלים ואכלנו פירות טריים דיברנו, צחקנו והצטלמנו עם המבנים העתיקים והמרשימים שבנויים סביב הכיכר.
משם המשכנו לטייל ובאחד הרחובות ע"י הכיכר המרכזית הבחנו במחסום צבאי בו החיילים בודקים את כל מי שנכנס אל הרחוב. ע"פ השלטים הבנתי שכאן נמצא ארמונו של הנשיא, שיחה קצרה עם החיילים שחמושים ברובי "גליל" וכדי לשבור את הקרח אני אומר להם "זה רובה גליל מישראל!! הרובה הכי טוב בעולם" הם מיד שואלים איך אני יודע, ואני מסביר להם שאני מישראל. החיילים מיד מבקשים להצטלם איתי ופותחים לנו את השער, אנחנו לוחצים ידיים ואומרים המשך יום טוב אחד לשני. כמו כן אנחנו מורשים ללכת צמוד לגדר של ארמון הנשיא ולצלם את משמר הנשיא וארמונו, שאר האזרחים שמורשים לעבור שם עושים זאת מעברו השני של הכביש רחוק מהגדר ממש VIP אנחנו.

בעודנו ממשיכים להסתובב בעיר אני מתחיל להבחין בתושבים מקומיים שמסמנים לנו סימנים, נהג מונית אחד צופר ומסמן "לא"עם האצבע המורה שלו, בחור אחר עם אופניים זורק איזו מילה, אישה אחרת אומרת "גרינגו לא", בחור אחר מסמן בידיו על המצלמה שמישל נושא על חזהו. כמו כן אני מבחין שהמון שוטרים מתהלכים ברחובות, כנראה החשדות שלי אמתיים והגענו לאזור מסוכן ולכן הארתי את תשומת ליבם של מישל וולרי וגם היא אמרה שהיא שמה לב לכך ושזה קצת מוזר. אמרתי סבבה בוא ונשאל את השוטרים מה קורה כאן.
נגשנו לקבוצת שוטרים בצומת הרחובות ומישל שאל אותם "האם האזור בטוח לתיירים?" השוטרים השיבו בשלילה והוסיפו שגם להם כשוטרים האזור מסוכן וכדאי שנכניס את המצלמות לתיק ונעשה פרסה ושנחזור על עקבותינו. במקרים שכאלו צריך להקשיב לשוטרים ולקרוא את שפת הגוף של התושבים שמסביב.
חזרנו על עקבותינו והמשכנו להסתובב בשאר רחובות העיר כאשר אנחנו עוצרים מדי פעם בבתי קפה,ו גם מסעדה מקומית לארוחת צהריים לקראת ערב ישבנו לארוחה נוספת ומשם חזרנו למלון.
למחרת היום מישל שכנע אותי לבוא איתו לראות כמה מוזיאונים. אני שאינני חובב מוזיאונים הסכמתי לבוא, מה כבר יכול להיות אולי זה כן ימצא חן בעיניי. בימי ראשון בחלק מהמוזיאונים הכניסה חופשית ואינה כרוכה בתשלום. המוזיאון הראשון בו ביקרנו היה מוזיאון הזהב,מוזיאון זה מציג חפצי אומנות ופריטים ארכיאולוגיים מזהב שנמצאו בקולומביה. כמו כן מתואר תהליך מציאת הזהב עיבודו והאזורים בו נמצאו הממצאים, סה"כ נחמד במוזיאון הזה דווקא מצאתי עניין.משם המשכנו לעוד כמה מוזיאונים שברובם באמת שהשתעממתי.
לקראת צהריים ביקרנו במוזיאון לאומנות מודרנית. אני עובר בזריזות ומסתכל על המוצגים ומישל לעומת זאת מקפיד להסתכל על המוצגים ולהתעכב על כל תמונה שהוא רואה ואני חושב לעצמי כמה זמן אפשר להסתכל על אותה התמונה?
השקט במוזיאונים פשוט הורג אותי, במוזיאון האחרון היה כל כך מעניין שנרדמתי לחצי שעה על אחד הספסלים שנמצא בגינת המוזיאון, כאשר מישל מצא אותי ישן על הספסל הוא התחיל לצחוק ואמר "אני רואה שאתה נהנה מהמוזיאון" עניתי לו "כמובן מה יותר טוב מנמנום קל על הספסל לצד קולות מזרקת המים והציפורים?"
בנוסף אמרתי למישל "אני מילאתי את מכסת המוזיאונים שלי לעשר שנים הבאות וכעת בוא נלך לאכול משהו", הלכנו למסעדת בשרים טובה ולאחר מכן המשכנו להסתובב עד שעות הערב.
בבוקר השלישי בבוגוטה מישל קם מוקדם העמיס את הצמיגים החדשים ונסע אל המוסך שגונזלו (יבואן הצמיגים) המליץ עליו. אני קמתי לי מאוחר ויצאתי לשתות קפה של בוקר, בימים האחרונים אמרתי למישל שאת הצמיג האחורי שלו לא יחליף היות והוא עדיין במצב טוב, אך מישל החליט להרכיב את הצמיג החדש בכל זאת, ולכן שכנעתי אותו לקחת את הצמיג הישן בחזרה ולהשתמש בו כצמיג ספייר למקרה חירום, וטוב שהוא עשה ככה בהמשך אנחנו נזדקק לו.

resized_IMG-20141222-WA0056.jpg

במוזיאון בוטרו -בוגוטה


בזמן שמישל היה במוסך אני הסתובבתי שוב ברחובות הסובבים את המלון, אכלתי חומוס בגסטהאוס "הבית של יפתח"עדכנתי את הבלוג ואפילו נחתי קצת, אחה"צ מישל חזר למלון עייף מיום המתנה ארוך במוסך.
לקראת 20:00 יצאנו לאכול ארוחת ערב ומשם למלון מחר אנחנו ממשיכים דרומה. למחרת בבוקר התעוררנו מוקדם, המטרה שלנו היא העיר צ'ינצ'ינה (Chinchiná) שם נפגוש את ניקולס איש הקשר שלנו אשר יקח אותנו לחוות הקפה שבבעלותו, מישל קיבל המלצה על המקום מג'יל הצרפתי (בעל המסעדה במדג'ין) כדי להגיע לצ'ינצ'ינה עלינו לבחור באחת מהדרכים הנ"ל: לחזור על אותו הכביש אליו הגענו לבוגוטה ולעבור שוב דרך העיר הונדה או לבחור בכביש אחר בו עדיין לא נסענו ולעבור דרך העיירה סלנטו (Salento).
בחרנו באפשרות השנייה היות ובכביש הזה עדיין לא נסענו, כך גם יצא לנו לראות עוד עיירה בה עדיין לא היינו.
בשעה 7:30 מישל ואני הלכנו אל החניון שנמצא ברחוב המקביל כדי להביא את האופנועים לפתח המלון.

"בוקר קרנף!! מה שלומך?כבר 4 ימים שאתה נח והגיע הזמן להמשיך הלאה אז קדימה תתעורר", לחיצה קצרה על כפתור ההתנעה והקרנף התעורר מתרדמתו.
עדיין קר בחוץ אך ההליכה הלוך וחזור עם הציוד מהחדר לקרנף חיממה את גופי, קשרתי את תיק הציוד והצמיג החדש לאוכפו האחורי ונגשתי לחדר להביא את ציוד הרכיבה,היות ואנחנו רוכבים בזוג האופנועים לא נשארו לרגע לבד ברחוב,כאשר אני נכנס למלון מישל משגיח על האופנועים וכאשר הוא נכנס אני שם.
בשעה 8:00 יצאנו לדרכנו, מרחק הנסיעה לסלנטו הוא כ 300 ק"מ, אך קודם כל עלינו לצאת מהעיר העמוסה הזו.יום שני בבוקר והעיר מתעוררת מסוף השבוע, רק 8 בבוקר והכבישים כבר עמוסים, כדי לצאת מהעיר עלינו לעבור כ 20 ק"מ בהם אנו נאלצים לפלס דרכנו בתנועה הסואנת, למרות העומס הפעם זה עבר בקלות ובזריזות. כעבור כשעה הגענו אל כביש מספר 40 בו נמשיך עד לעיר סלנטו. מיד לאחר שיצאנו מהעיר הנוף הקולומביאני חזר לצבעו הירוק זוהר, הכביש רחב וסלול ברמה גבוהה, מזג האוויר שמשי ונעים פשוט מושלם. כמו בכל יום רכיבה בקולומביה גם היום הזה עמוס בעליות, ירידות, משאיות מעשנות, עשרות אופנועים קטני נפח, מכוניות, אוטובוסים ואיך לא פיתולים בלי סוף.
במהלך היום עצרנו מדי פעם למנוחה ורענון וכמובן שניצלתי זאת גם כדי לצלם קצת. כביש 40 ברובו הוא כביש רחב אך היו גם קטעים צרים בעלי נתיב אחד לכל כיוון,בהם מצאנו את עצמנו עוקפים בלי סוף את כל אותם הרכבים הכבדים שמטפסים את העליות בכבדות או שזוחלים בירידות.

לקראת צהריים עצרנו לנשנש איזה סטייק ולאחר ששבענו המשכנו להתפתל שוב במעלה אחד ההרים אך הפעם הרגשתי שהטיפוס ארוך מקודמיו, הפעם במהלך הטיפוס הטמפ' ירדה באופן כזה שאפילו התחיל להיות קריר, אני מביט במד הטמפ' ורואה 48F (מעלות פרנהייט) שהן כ 9 מעלות צלזיוס, אנחנו כבר בגובה העננים ועדיין ממשיכים לטפס, מדי פעם העננים מכסים את הכביש ואנחנו עוברים בתוך הערפל, כל הזמן אני מציץ אל ה GPS ורואה את מד הגובה ממשיך לטפס, כאשר בשיא הטיפוס מד הגובה מראה 3,283 מטרים הכי גבוה שרכבתי עד כה בטיול.
הנוף הירוק והאין סופי לא נגמר וכמה פעמים שאומר זאת לא אצליח לבטא ולהסביר כמה שהכל כל כך ירוק וכל כך יפה.

לקראת אחה"צ הגענו לעיירה סלנטו הרחובות בנויים בזווית כל כך חזקה שמקשה על העצירה בצידי הרחובות, כאשר מישל ניסה לעצור באחד הפעמים ליד מלון הוא כמעט ונפל היות וקשה להחזיק בהמה ששוקלת כמעט 500 קילו בזוית שכזו. בכיכר המרכזית חיכו עשרות מאכרים או יחצ"נים של הוסטלים שאמרו בו אקח אותכם למלון טוב, אך העדפנו להסתדר בעצמנו וכעבור כמה דקות מצאנו מלון ברמה טובה מאוד+חניה+אינטרנט ומים חמים והכל ב 15$, מגניב בכל השאר רצו יותר ונתנו פחות אז לקחנו 2 חדרים ללילה אחד.
פרקנו את הציוד מקלחת וקדימה יצאנו לסיבוב בעיירה הרגועה הזו.

רחובות העיירה מרוצפים באבנים מסותתות, והמקום נראה כישוב מתויר. בשיחה עם אחד המקומיים שדיבר אנגלית אנחנו מבינים שדעות התושבים חלוקות בנושא פיתוח העיירה, חלקם תומך בפיתוח והגדלת העיירה וחלקם מתנגד נחרצות לכך. למרות זאת נראה שכל תושבי סלנטו מחייכים ושמחים במעט שיש להם, כמו כן אותו בחור המליץ לנו לטפס על ההר שמשקיף על העיירה, הוא הוסיף ואמר "עליכם לטפס רק 200 מדרגות ואתם בתצפית" מה??רק 200 מדרגות? אמרתי בקול ומישל החל לחייך, אמרתי למישל "עזוב אותך אין לי כוח לטפס לשם" אך הוא שכנע אותי וטיפסנו במעלה המדרגות הנוף היה יפה אך לא "וואו" כמו שהבחור אמר.
התיישבנו על הדשא והמתנו לשקיעה, כמה דקות לאחר שהשמש שקעה, התברר לנו שבצידה השני של הגבעה ישנה תצפית נוספת המשקיפה על עמק יפייפה שמוקף בחוות שמגדלות קפה. כמו כן שמתי לב שאל התצפית השנייה מגיעים רכבים, בדיקה קצרה ואכן יש כביש גישה מסודר. היות וכבר חשוך אמרתי למישל מחר בבוקר לפני שנצא לדרך נעלה לכאן עם האופנועים נצלם קצת ונשקיף על הנוף ואח"כ נצא לדרכינו.
חזרנו מטה אל העיירה דרך כביש הגישה, לפתע בעודנו הולכים בסמטאות הרחנו ריח חזק של קפה משובח, עקבנו אחרי הריח עד לבית הקפה. התיישבנו ונהנינו מכוס קפה משובח ונפלא, משם המשכנו למסעדה לאכול ארוחת ערב שהייתה זוועה ומשם למלון.
7:30 בבוקר העיירה סלנטו שקטה כמעט לגמרי למעט ציוץ הציפורים, היום אנחנו מתכננים לנסוע אל העיר צ'ינצ'ינה (Chinchiná) הנמצאת במרחק נסיעה קצר מאוד, רק 60 ק"מ ולכן היום אנחנו איננו ממהרים לצאת אל הדרך. כעבור כמה דקות מישל מגיע עם שני קרואסונים חמים ומציע שנלך לשתות קפה במקום בו הוא רכש את הקרואסונים. מובן שהסכמתי והלכנו לשתות קפה איכותי ומאפה טעים לפני היציאה.
לאחר ששתינו והתעוררנו יצאנו אל הדרך אך לפני שנעזוב את העיירה נעלה לתצפית, נסיעה קצרה ואנחנו שם כמו בכל יום מזג האוויר נפלא והנוף מהתצפית אל עבר עמק הקפה פשוט מדהים, שוב פגשנו מקומיים שהתלהבו מהאופנועים וביקשו להצטלם יחד איתנו. לאחר שסיימנו לדבר ולהצטלם יצאנו מהעיירה.

הדרך מסלנטו לכיוון צ'ינצ'ינה נפלאה והאספלט משובח כמה ק"מ לפני היעד הכביש הרחב הפך לכביש צר שעובר בין שדות ויערות לפרקים, מדי פעם אני מבחין בחוות קפה והמחזה פשוט נפלא.
לקראת השעה 12:00 הגענו לכיכר המרכזית בצ'ינצ'ינה, והמתנו שם כחצי שעה עד שניקולס הגיע לאסוף אותנו.
כאשר ניקולס הגיע הוא הסביר לנו שבחווה בה נישן אין מטבח ואין מה לאכול שם, מה?? היינו בשוק, מישל הסביר לו שאנחנו מתכננים לשהות שם כמה ימים ופשוט ליהנות מהשקט ומהנוף שמסביב ואיך לא גם מהקפה ולכן אנחנו רוצים למצוא פתרון לנושא האוכל, לאחר מחשבה קצרה ניקולס הציע שהוא יכין אוכל בבית העובדים שבחווה ושאנחנו נשלם לו על הארוחות, הסכמנו על מחיר ויצאנו לכיוון החווה.
"קדימה ניקולס סע ואנחנו בעקבותיך" ניקולס נוהג בג'יפ 4X4 ומוביל אותנו ברחובות העיר לכיוון החווה, מיד לאחר שיצאנו מהעיר הדרך הסלולה הפכה לדרך חתחתים שלפעמים הנתיב בו אנחנו נוסעים יצוק מרצועות בטון.
השיפוע כל כך חזק שפשוט אי אפשר לעצור, ניקולס נוסע לפני לאט ואני מסמן לו להתקדם, היות והוא גורם לי לנסוע במהירות אטית ולא נוחה לזווית הטיפוס בשביל הצר הזה, לאחר כמה דקות אני מבחין שמישל כבר לא מאחורי, בעזרת הצפצפה אני מסמן לניקולס לעצור בהזדמנות הראשונה בה אנחנו נמתין למישל.
לאחר כמה דקות אנחנו מבינים שמישל כנראה עצר או נתקע או חלילה נפל ולכן הוא לא מגיע, אני אומר לניקולס שחייבים לחזור ולראות מה קרה למישל ולכאני מסתובב וחוזר על עקבותיי וכך גם ניקולס.
לאחר כמה דקות של נסיעה אני מגיע למישל המיוזע ולאופנוע שלו ששוכב על הצד, מתברר שצדקנו ומישל באמת נפל, למזלנו לא קרה לו כלום למעט פגיעה באגו שלו.
מישל ועוד שני מקומיים ניסו להרים את האופנוע אך ללא הצלחה עקב השיפוע החזק, נסינו שוב כולם ביחד וכלום, פשוט בלתי אפשרי, מישל נכנס ללחץ והחל להפליא בקללות בצרפתית, אמרתי לכולם בואו נסובב את האופנוע לכיוון הירידה וננסה שוב וכך עשינו, ניסיון נוסף והאופנוע עמד על גלגליו.
resized_IMG-20141227-WA0056.jpg
מישל החליט שהספיק לו להיום והוא אינו מתכוון להמשיך אל החווה כשהוא רכוב על האופנוע, ולכן שאלנו את ניקולס היכן אנחנו יכולים להחנות את האופנועים לכמה ימים בביטחון מוחלט, ניקולס הציע שנחנה אצל חבר טוב שלו שהוא גם בעליו של חניון סגור ומאובטח. ניקולס הבטיח לנו שהמקום בטוח, סמכנו עליו שאכן המקום בטוח היות ואנחנו אורחים שלו אין מצב שהוא ידפוק אותנו.
נסענו חזרה העירה החנינו את האופנועים ולקחנו את הציוד שנצטרך בג'יפ של ניקולס, בדרך לחווה ניקולס עצר בסופרמרקט שנקנה לנו כמה דברים, בנוסף עצרנו לאכול צהריים באחת ממסעדות העוף בגריל שכל כך פופולריות בכל עיר בקולומביה, מישל הזמין חצי עוף ואילו אני הזמנתי לי עוף שלם שהיה טעים להפליא.
לאחר מכן נסענו בג'יפ אל החווה, בדיעבד שמחנו על ההחלטה לחזור העירה כדי להחנות את האופנועים שם, מתברר שמצב הדרך רק נעשה גרוע יותר ויותר ככל שמטפסים, סיבובים חדים באופן כזה שהג'יפ אינו יכול לקחת את הסיבוב ללא צורך בנסיעה אחורנית פעם אחת לפחות, שיפועים בזווית לא נורמלית בוץ ומה לא, הנסיעה בג'יפ הופכת להרפתקה בפני עצמה.
לאחר כשעה הגענו אל החווה, שוב ניקולס הפתיע אותנו ואמר שאין חדרים נפרדים, למרות שבהתכתבויות עם מישל הוא הבטיח שיש מקום לאכול בו ושיש חדרים נפרדים, נו מה לעשות אנחנו כבר פה וזה המצב אז לא נורא ניקח חדר משותף.
זה לא שאנחנו מתפנקים מדי אבל לא תמיד מישל ואני באותו הראש, אני אוהב ללכת לישון מאוחר ומישל מוקדם ואז יוצא מצב לא נעים שאני מפריע לו, ובבוקר המצב הפוך הוא מתעורר ב 4:30 ולא יכול לזוז ולהרגיש בנוח היות ואני עדיין ישן, כמו כן למישל היו עוד כמה דברים אישיים שאין זה המקום לפרטם שהפריעו לי ולכן העדפתי לישון לבד.
אני בטוח שגם לו היו סיבות שכאלו אך אינני יודע היות ולא דיברנו על זה.
בחוות הקפה פגשנו את קרלוס אביו של ניקולס ואת נטליה אישתו של ניקולס.

קרלוס הוא מרצה באוניברסיטה המקומית והיה גם יו"ר מגדלי הקפה תקופה ארוכה הוא פשוט אנציקלופדיה מהלכת ויודע הכל על צמח הקפה. במהלך 3 הימים בחווה קרלוס השתדל להסביר לנו כמה שיותר על תהליך גידול הקפה, כל כמה דקות שתינו קפה טרי שנקלה ונטחן במקום.
קרלוס לקח אותנו לסיור במטעי הקפה ונתן הסבר מפורט על סוגי הקפה שהוא מגדל, על כמה שהעבודה במטעי הקפה מפרכת וקשה בעיקר עקב התחזוקה שמסביב לעצי הקפה. עצי הקפה גדלים על מדרונות ההר וקשה מאוד ללכת לידם עקב השיפוע החזק. היות ומזג האוויר טרופי כאן עשבים טפילים גדלים ללא הרף ובמהירות ומאיימים על עצי הקפה ולכן יש להשמידם בהקדם האפשרי.
הקטיף נעשה 3 פעמים בשנה בצורה ידנית ורק מלחשוב על זה וכבר אני מתעייף.
קטפתי כמה פולי הקפה מן העץ, קילפתי את הקליפה וטעמתי את הפולים, הטעם הוא של קפה והמרקם של הפולים חלק, פשוט סוכרייה של קפה.
קרלוס מוסיף ואומר שלצערו ניקולס הבן אינו רוצה להמשיך את מסורת אבותיו וחלומו להקים במקום מלון בו הוא יארח תיירים.
כמו כן הוא עסוק בגידול עדר פרות המונה 17 פרות ולכל פרה יש שם כאשר לאחת מהן קוראים נטליה על שם אישתו, על פי ניקולס זו הפרה היפה מכולן ולכן היא קרויה על שם אישתו, לכו תבינו אותה זה דווקא מצחיק. אני רוצה לראות מה היה קורה בארץ אם בעל היה קורא לפרה על שם אישתו, לדעתי במקרה הטוב הוא היה ישן במרפסת לכל החיים.
באחד הימים אמרתי לקרלוס וניקולס שיש לי קפה טחון שהגיע מישראל והצעתי להכין פינג'אן כדי שיטעמו ממנו, הסברתי להם שהקפה לא גדל בישראל אלא רק נקלה ונטחן בארץ.
את שקית הקפה טורקי הנ"ל קיבלתי מיוני מבית חב"ד בניקרגואה ושמרתי אותה לאירועים מיוחדים, פתחתי את השקית ונתתי לקרלוס להריח את הארומה שבקעה מהשקית. קרלוס חייך ואמר שהריח מעולה, ניגשתי למטבחון ובישלתי את הקפה על האש. ריח קפה הטורקי נישא באוויר וקרלוס חייך ללא הפסקה, לאחר שמזגתי את הקפה ישבנו במרפסת לצד הנוף הירוק ולגמנו ממנו בהנאה, קרלוס האב ניקולס ומישל התלהבו מאוד מהטעם של הטורקי, קרלוס הוסיף ואמר שהקפה מעולה ושהוא התרשם ממנו לטובה, כיף לשמוע זאת מאנציקלופדיית הקפה המהלכת שכל חייו סבבו סביב הקפה אותו הוא מגדל.
באחד הימים קרלוס הציג בפניי את יומנו בו הוא נוהג להחתים את אורחיו והראה לי שהיו כמה ישראלים פה לפני כמה שנים וביקש שגם אני אכתוב ביומן וכך עשיתי.
לאחר 4 ימים בהם שתינו קפה, אכלנו, שתינו שוב קפה, נחנו קצת, שוב שתינו קפה, שוב אכלנו ושוב שתינו קפה החלטתו שאנחנו ממשיכים, נפרדנו מכולם ואמרנו תודה רבה היה ביקור מאלף ומענג ועזבנו את החווה. ניקולס ונטליה החזירו אותנו העירה. מצאנו את האופנועים בריאים ושלמים, העמסנו את הציוד ויצאנו לדרכנו. ניקולס ונטליה(אישתו) התעקשו ללוות אותנו עד ליציאה מהעיר צ'ינצ'ינה. נפרדנו שוב מניקולס ונטליה ויצאנו לדרכנו דרומה לכיוון העיר פופאיאן (Popayán).
מחוות הקפה אל העיר פופאיאן מרחק הנסיעה הוא כ 370 ק"מ.

האספלט איכותי ורחב ידיים, לאחר שהנמכנו בגובה מזג האוויר השתנה והפך ללוהט. הנוף מסביב השתנה גם הוא והפך מהרים ירוקים לשדות רחבים הנמתחים עד לאופק, מדי פעם היה אפשר לראות משאיות וטרקטורים גוררים עגלות אשר מועמסות בכמות בלתי נתפסת של קנה סוכר, בצידיי הכביש אפשר לראות מדי פעם מקומיים שיוצאים מהשדות ומתהלכים עם מצ'טות בידיהם, שמתי לב שבאזור הזה המקומיים נראים שונים ביחס לאחיהם בצפון כאן הם נראים כצאצאים של יוצאי אפריקה לא כולם כמובן אך הרבה ביחס לצפון קולומביה.
לקראת אחה"צ הגענו לפופאיאן ולאחר כמה סיבובים בעיר מצאנו מלון נחמד עם חנייה. הבעיה שהמחיר גבוה, בזמן שמישל הלך לחפש מלון אחר בקצה הרחוב ואני נשארתי לשמור על האופנועים יצאה אלי פקידת הקבלה ואמרה שהיא מוכנה לתת לנו הנחה, התמקחתי איתה כמה דקות היות והבנתי שאם היא יצאה אלינו לרחוב כנראה שהיא זקוקה ללקוחות, כעבור כמה דקות של התמקחות היא הסכימה שניקח 2 חדרים במחיר שרצינו, מישל בדיוק חזר וכאשר הוא שמע את המחיר החדש הוא הסכים ולקחנו מיד 2 חדרים.
חנינו בלובי המלון פרקנו את הציוד החלפנו בגדים ויצאנו להסתובב ברחובות העיר.
פופאיאן היא עיר פשוטה ונעימה הבנויה בסגנון קולוניאלי יפייפה. העיר גם נקראת העיר הלבנה היות ורוב הבתים והמבנים בעיר צבועים בצבע לבן. לאורך השנים העיר פופאיאן הייתה ביתם של 17 מנשיאי קולומביה.
המשכנו להסתובב בעיר ומצאנו בית קפה איכותי שמגיש קפה בכל צורה, מישל הזמין קפה הפוך ואני הזמנתי אייס קפה על בסיס אספרסו, עוד לפני שטועמים מהקפה אפשר להבחין בצורת ההגשה הנפלאה שעל הקצפת שמעטרת את האייס קפה מפוזרים פירורים מוזהבים, הארומה נפלאה והטעם משגעעע.
לקראת ערב חזרנו למלון והחלטנו שלא שבענו מהעיר ולכן נשאר כאן עוד יום אחד לפחות.
למחרת בבוקר נתבקשנו להזיז את האופנועים היות והמקום הופך למסעדה לקראת הצהריים, פקידת הקבלה אמרה לנו שיש להם הסכם עם המלון הסמוך ואנחנו יכולים לחנות שם ללא תשלום, אמרנו אין בעיה והעברנו את האופנועים למלון הסמוך. משם המשכנו לבית הקפה מאתמול ולאחר מכן המשכנו להסתובב בעיר הלבנה, הלכנו לראות גשר עתיק, ולאחר מכן ביקרנו באוניברסיטה ובביתו של ראש העיר שהיה גם אחד מנשיאיה של קולומביה.
שוב הזמן טס ומצאנו את עצמנו שוב במלון רק לאחר שהחשיך.

בבוקר שלמחרת ב 8:00 העמסנו את הציוד על האופנועים אמרנו שלום ותודה רבה לאנשי המלון הידידותיים להפליא ויצאנו לדרכנו לעבר עיירת הגבול איפיאלס (Ipiales) שנמצאת במרחק של כ 340 ק"מ מפופאין. לאחר כשעה מאז שעזבנו את "העיר הלבנה" שוב הנוף החל להשתנות, שוב טיפסנו בהרים לגובה של 1,700 מטר והסתנוורנו מהירוק זוהר של הצמחייה הטרופית, ומזג אוויר נעים מאוד.
בהמשך הדרך ירדנו בגובה לכ 500 מטר הנוף השתנה שוב, ממש מדבר בו גדלים קקטוסים ומזג האוויר הפך לחם ויבש, אך עדיין קצת ירוק פה, באזור הזה אני מבחין פתאום באנשים שיושבים בצידי הדרכים ומושיטים יד לתרומה, העוני נראה מסביב ונראה שהאזור מוזנח עד מאוד, אפילו הכבישים כאן סדוקים ופשוט זה נראה כמו מדינה אחרת, למרות זאת כאשר אנחנו עוברים בכפרים המקומיים משפריצים עלינו מים בעזרת דליים או שקיות, בהמשך נבין שיש היום חג וזו המסורת ולכן זו הסיבה שחלק מהרוכבים המקומיים לבושים בשכמיות גשם באזור חם ויבש שכזה.
אני התעצבנתי מהקטע הזה של זריקת המים לעברנו וכך גם מישל, לא נעים לקבל כמות גדולה של מים תוך כדי נסיעה פשוט המסה הזאת שפוגעת בך מורגשת כמכה רצינית, ותוך כדי בלימה או סיבוב זה מסוכן עד מאוד.
מהר מאוד הבנתי את הקטע ולכן בכל פעם שמישהו המתין בצד הכביש או שראיתי סימני מים על הכביש האטתי עד כדי עצירה וסימנתי ואמרתי למקומיים "לא!!!" ולרב הם כבדו את בקשתי, מישל ראה שהשיטה עובדת וגם הוא עשה כך.
בהמשך הדרך החלנו לטפס שוב, הפעם הטיפוס היה ארוך ומזג האוויר השתנה שוב והפך לנעים ואפילו קר הנוף שוב ירוק שנראה עד האופק, האספלט השתפר מעט אך עדיין במצב פחות טוב ממה שראינו בשאר הכבישים בקולומביה, אפילו מחסומי הדרכים של הצבא נראו מאוימים יותר ולכן החיילים כאן עומדים עם קסדות ושכפצ"ים לגופם, באחד המחסומים אחד החיילם סיפר לנו שהאזור הנ"ל מותקף על ידי המורדים ולכן יש יותר מחסומי דרכים, אנחנו לא הרגשנו מאויימים אפילו לא לאלפית השנייה.
באחד הקטעים הגבוהים והערפליים ראיתי ב GPS במד הגובה 3,180 מטרים,הטמפ' ירדה ל 10 מעלות ואנחנו כבר קרובים לאיפיאלס העייפות מראה את אותותיה ולמרות שרכבנו רק כ 300 ק"מ אנחנו נמצאים בדרך המקסימה הזו כבר למעלה משש שעות. בהמשך הדרך נחסמה עקב תאונה, הפקק היה עצום אך למרות זאת השתחלנו בין המכוניות וכעבור כמה דקות הגעתי לראש הטור, בדיוק שהגעתי לראש הטור השוטר סימן שאפשר לנסוע, מישל היה מאחורי אז התחלתי בנסיעה. לאחר כמה מטרים ראיתי אוטובוס הפוך ומרוסק על דופן ההר, היות והכביש צר אין היכן לעצור ולכן לא הספקתי לצלם תמונה מאזור התאונה, כעבור כמה דקות אני מבחין שמישל אינו מאחורי ואני עוצר וממתין לו, היות ובנתיב הנגדי עומדות עשרות מכוניות, משאיות ואוטובוסים איני יכול לחזור על עקבותיי ולראות היכן הצרפתי נעלם, כעבור כמה דקות מישל מגיע אני מסמן לו להמשיך ומיד דולק בעקבותיו, מכאן והילך התנועה זרמה ללא עיכובים נוספים.
לקראת חשיכה הגענו לאיפיאלס העיר נראית זוועה ונראה שהביטחון אליו היינו מורגלים בקולומביה אינו שורר כאן, לאחר כחצי שעה מצאנו מלון מעופש בו נשהה את הלילה.
איפיאלס זה מקום שאינו מזמין ונראה כעיר רפאים, כל התושבים בהם נתקלנו בעודנו מחפשים מלון נראים מוזרים ומחשידים ולכן היום אנחנו לא מסתובבים בעיר. חנינו בחנייה של המלון קרוב לכלב מאיים ועצבני כבר קר כאן והיום נישן בגובה של 2,980 מטרים, כן גבוה בכ 800 מטרים מהחרמון הישראלי.
לקראת ערב נעשה קר ואפילו בלובי המלון ישבנו עם מעילים. את ארוחת הערב אכלנו במלון כאשר הטבחית ובתה שמעו שאני מישראל הן התלהבו נורא, אמרתי לה "אני גר 45 ק"מ מחרוסלם (ירושלים) המשפט הזה הוציא את האמא משלוותה והיא ביקשה שאבוא איתה לכנסייה כדי שנתפלל ביחד. אך אני סירבתי בעדינות ואמרתי לה שאני עייף, הן אף ביקשו להצטלם איתי וכל הערב האם ובתה לא הפסיקו להוציא קולות התפעלות מוזרים כגון: אההה, יוווו, אייי דבר שהפך עם הזמן לבדיחה ביני לבין מישל.

ללא ספק אחד המקומות המוזרים ביותר בהם עברתי עד כה.
לאחר יום ארוך ומתיש התקפלתי לחדר המעופש לסיכום, התחלנו את היום ב-29 מעלות בגובה 1700 מטר אח"כ המשיך להתחמם ל 43 מעלות כאשר היינו בגובה 500 מטר ובהמשך התקרר ל 6 מעלות כשההינו בגובה 3,180 ובלילה באיפיאלס הטמפ' ירדה ל 3 מעלות בגובה 2,980 מטרים.
החלטנו לעצור באיפיאלס משתי סיבות: הראשונה היא כשעוד התכוננתי לצאת למסע ראיתי שיש כנסייה יפיפייה כאן שחייבת ביקור ולאחר שהראיתי למישל תמונות בגוגל הוא הסכים שזו נקודה שחייב לבקר בה,  והסיבה השנייה היא שזו עיר גבול בה נישן לפני החצייה לאקוודור.
למחרת בבוקר קמנו מוקדם, עדיין קר בחוץ, אפילו הכלב האימתני שקשור ליד האופנועים ונבח ללא הפסקה אתמול אינו מעז להוציא את אפו מהמלונה.
העמסנו את הציוד על האופנועים, אך לפני שניסע לראות את הכנסייה שנמצאת כ 15 ק"מ מהמלון עלינו לתדלק, נורית הדלק החלה להבהב כבר אתמול בכניסה אל העיר אז ניגשנו לתחנת הדלק ליד המלון, מיד המתדלק קפץ ואמר לנו שאין בנזין במשאבה ושעלינו לנסוע לתחנה אחרת בצד שני של העיר, נו טוב זה בדרך לכנסייה אז קדימה לדרך, כעבור כמה דקות הגענו לתחנת הדלק וגם כאן נאמר לנו שאין בנזין ושיש מחסור בכל העיר, החלטנו להמשיך אל עבר הכנסייה ואם לא נמצא דלק נתדלק בחזרה איפשהו בדרך למעבר הגבול.
היות והכנסייה בנויה על צלע ההר בתחתית העמק אפשר לראות אותה מרחוק כבר מכמה ק"מ. כעבור כמה דקות הגענו למתחם הענק של הכנסייה, אחד השוטרים כיוון אותנו לעבר החנייה שנמצאת כחצי ק"מ מהכנסייה עצמה, השומרת בכניסה לחניון דרשה שנשלם חנייה, ראיתי שיש כביש המשך המוביל אל הכנסייה ובצחוק אמרתי לשומרת "אין לנו כסף ושרק באנו לראות את הכנסייה", לא הספקתי למצמץ או לקרוץ ולומר לה שזו בדיחה והיא מיד ענתה "אין בעיה סעו בהמשך הכביש המוביל מטה שם יש חנייה בחינם" לא התווכחנו ומיד נסענו מטה, מתברר שהכביש הנ"ל מגיע עד לכנסייה שם יש חניון אחר בחינם, יפה יצא לנו טוב.
בעודנו צועדים אל הכנסייה ניתן היה להבחין בנהר שזורם תחת הגשר שמוביל אל הכנסייה, בתחתית ההר ישנה תחנה הידרואלקטרית שמייצרת חשמל.

בכנסייה מרשימה ביופייה ונראה שהושקעה כאן המון מחשבה וירידה לפרטים, מאוד שמחתי שלא ויתרתי על האתר הנ"ל היות והכנסייה מרשימה מאוד.
לאחר שסיימנו לבקר בכנסייה חזרנו על עקבותינו והמשכנו בחיפוש אחר תחנת דלק, לכל תחנה שהגענו נאמר לנו שאין דלק, ונאמר לנו "סעו לתחנה אחרת", בסופו של דבר איכשהו חזרנו לתחנה הראשונה בה היינו בבוקר כן זו שצמודה למלון, כאשר אני נכנס לתחנה אני מבחין במתדלק מוציא את הצינור מפתח המילוי של מכונית ואומר לנהג סע לשלום, אני אומר לו "שלום גאזולינה פורפאבור" והוא אומר לי "אין דלק" אני אומר לו "עכשיו תדלקת את המכונית הזאת וגם אני צריך דלק", הוא עונה לי "זה היה דיזל פה זה לא אמריקה" פה כבר נשרף לי הפיוז, הורדתי קסדה ונגשתי אליו ואמרתי לו "תגיד לי אתה חושב שאני מטומטם? אני מכונאי אז אל תספר לי סיפורים זו הייתה מכונית עם מנוע בנזין,ככה אתה מקבל פני תיירים? ודרך אגב אני ישראלי ולא אמריקאי", מנהלת התחנה שמעה אותי ויצאה החוצה אמרה לי "אדוני,כבר חודש לא שלחו לנו אספקת דלק והדלק במכלים נועד לרכבי ממשלה, אבל רק בגלל שאתה תייר ועוד מארץ הקודש אנחנו נתדלק לך את האופנוע, אנחנו מכבדים ואוהבים תיירים".

resized_20150625_123953.jpg
לאחר שתדלקנו אמרנו תודה ונסענו למעבר הגבול עם אקוודור.

 

קולומביה לסיכום: רכבתי בקולומביה כמעט 3,000 ק"מ ב-28 ימים , קולומביה ארץ מדהימה בעלת תרבות עשירה. האנשים בקולומביה מופלאים וחמים עד מאוד, למרות שכולם אמרו לי על קולומביה "השתגעת מה אתה נוסע לשם ועוד עם אופנוע?" קראתי כמה שהיא מסוכנת ולא מסבירה פנים, מלחמות הקרטלים סביב הסחר בסמים ומה לא? אני לעומת זאת לא הרגשתי ולו לרגע אחד מאוים או במצב סכנה, הנוף ההררי בקולומביה עוצר נשימה והירוק זה מכל עבר עושה נפלאות לנפש האדם, הקפה המהולל בעל טעם חזק וארומה איכותית-פשוט תענוג.
כבישי קולומביה מרשימים באיכותם ויותר מפעם אחת הרגשתי כמו במסלול מירוצים.
תרבות הנהיגה והכבוד לאופנוען נראים כל רגע רכיבה נתון.
אשמח עד מאוד לבקר במדינה המופלאה והמקסימה הזאת בעתיד ולכל מי ששואל קולומביה היא מדינה חובה בטיול שכזה.

עוד מידע:

הבלוג של לירן

דף הפייס של לירן

בפוסט הבא-אקוודור ארץ קו המשווה.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

———————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

———————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי     הדפס פוסט

Trackback URI | Comments RSS

הוסף תגובה