הרפתקה דוט קום

4 בדצמבר 2017 ליאור ודנה מחליטים להמשיך לארץ האש

עם הארוחה של לרכוב את צפון אמריקה

בא התיאבון להמשיך לקצה הדרומי של היבשת

הבלוג האישי של דנה וליאור כאן

אחרי שמורת הRedwood הגענו לסן פרנסיסקו בפעם השנייה, חלפנו מהר על פני העיר אך השעה הייתה מאוחרת ולא הצלחנו למצוא מקום סטנדרטי לשים בו את האוהל. הכל היה מלא או נעול ואפילו למצוא מקום בין השיחים אי אפשר כי תמיד יש גדר בקליפורניה. אחרי שאנחנו מחפשים שעתיים מקום לשים את הראש לכמה שעות ולא לשלם 200 דולר ללילה במוטל, עצרנו בHalf moon bay במגרש חנייה והקמנו את האוהל. וזה שיא חדש ברמת ההומלסיות שהגענו אליה.

כאשר אנחנו שבעים מקליפןרניה עד כדי בחילה ממה שהיא הופכת את התיירים או מוציאה מהם אנחנו מרביצים יום רכיבה ארוך, 700 ק"מ מסן פרנסיסקו ללוס אנגלס חזרה לקורת גג ומשפחה חמה ותומכת.

מגיעים לזרועות פתוחות וחום גדול מהמשפחה, לאותו מקום שממנו יצאנו לפני חמישה וקצת חודשים. מסתכלים אחד לשני בעיניים בהתרגשות וחיוך ענק מרוח לנו על הפנים. המסלול שעליו חלמנו נגמר והוצאנו הנחת רווחה ענקית.

מכבים את הראש ליומיים, לא עושים דבר, לא מקימים את האוהל, לא מבשלים על בנזינייה, לא בודקים את האופנוע אם הכל בסדר, איך לחץ האוויר, כל הברגים במקום, שצריך כבר לעשות טיפול נרחב, לא חושבים לאן רוכבים , איפה נישן, איפה נתדלק רק ישנים, אוכלים ומתקלחים ובהחלט לא יוצאים לתופת שמחוץ לדלת הכניסה, 42 מעלות.

אחרי התאוששות הגירודי ראש חוזרים. אז מה עושים עכשיו? נשאר לנו שבוע וחצי עד התאריך חזרה המקורי שלנו, מוכרים את האופנוע או ממשיכים?! חשבון נפש כמה כוח יש לנו והצצה מהירה לחשבון הבנק ולתקציב לטיול ויש החלטה:

אנחנו ממשיכים לארגנטינה!!!!! טירה דל פוואגו – ארץ האש אנחנו באים!! אנחנו כבר פה עם האופנוע רק צריכים להעלות עליו ולסובב את המצערת, לא נעשה את זה?! אם לא עכשיו אז מתי. קדימה הרגע בורח לנו צריך לתפוס אותו.

קדימה להכנות, מבדיקת כל האופציות, האופציה הכי טובה שמצאנו היא לקנות כרטיס הלוך מהארץ ללוס אנגל'ס וחזרה מבואנוס איירס ככה שאנחנו נבוא לבקר בארץ וננוח כי אנחנו בהחלט צריכים לנוח אחרי חמישה חודשים באוהל ושלושים וחמש אלף ק"מ ביבשת הצפונית. כך שיוצא לנו שלושה שבועות להיות בארץ במשך החגים ולצאת לדרך לכיוון מקסיקו אחרי יום כיפור.
בנוסף זה משאיר לנו מספיק זמן לטפל באופנוע טיפול מקיף, לעשות ארגון מחדש בציוד ובזיווד ולפי התקציב יהיה לנו בסביבות הארבע חודשים לכל פרק ב'.

בארגון מחדש העפנו את התיקים הגדולים שסחבנו במטרה לעשות איתם טיולים וקנינו צמידן קטן אטום למים שבו יהיו כל הדברים שאנחנו צריכים ללינה משום שברוב המקומות התכנון לישון בגסטהאוסים. בהחלט לא ממולץ לישון באוהל האמריקה הלטינית אם אוהבים להישאר עם הציוד ושלמים עם שתי הכליות שיצאנו איתן. נפתרנו מבגדים וציוד שלא השתמשנו בו ובנוסף קנינו שתי כריות Airhawk למושבים בזכות ביקורות טובות ששמענו.

בטיפול החלפנו את כל השמנים (מנוע, גיר ופינל דרייב) רצועת אלטרנטר, מצבר, פלגים, חידוש או-רינגים, תיאום שסתומים, סנכון מצערת ועל הדרך קנייה של חלקים ספייר לדרום אמריקה

כמעט והספקנו את כל הטיפול לפני הטיסה אך בגלל מחסור בכמה כלים מיוחדים שעדיין לא הגיעו נדחה את סוף הטיפול לאחרי שנחזור אך הארגון מחדש של הציוד הושלם ואנחנו ממשיכים הרבה יותר קלים דרומה.
לפני שהספקנו לנשום עמוק בארץ, נשיקות להורים, אחים ולחברים והנה הופ שלושה שבועות חלפו במצמוץ ואנחנו שוב על המטוס בחזרה ללוס אנגלס מתרגשים מחלק ב'.

האופנוע הגיבור מחכה בלוס אנגל'ס לפינישים אחרונים בטיפול ואריזה וכבר מוכן להרים אבק דרום אמריקאי.
יוצאים מלוס אנגילס בסביבות שתיים בצהריים דרומה לסן דייגו, שעה שאסור לצאת בה, 60 ק"מ בשעתיים בשל פקקים אין סופיים אף על פי ניסיונות נהיגה בשוליים , בין הרכבים ומעליהם. סן דייגו מראה כבר אווירה אחרת מקליפורניה עם קצת תחושה אירופאית במיוחד באזור איטליה הקטנה. קבענו בגבול להיפגש עם אבי הרכוב שטיילנו עמו בוושינגטון ועם אנדרו הבחור מאלסקה. החצייה מתרחשת בטיחואנה, עיר מאוד לא סימפטית ושמענו לא מעט סיפורי אימה על מקסיקו ומה שמצפה לנו בהמשך. כך שהתכנון זה לעשות את הביקורת דרכונים ולתת גז עד אנסנדה שהינה עיירת תיירות אמריקאית שכל הקרוזים מגיעים אליה.

יום החצייה מגיע, אנדרו עם בעיות בראדיטור לא מצליח להגיע והוא מודיע לנו שיחצה יום למוחרת עם מק, הבחור האמריקאי הנוסף מאלסקה (ככה נפגשנו חמישה רוכבים מאלסקה בכניסה למקסיקו ). אנחנו ואבי מגיעים לגבול, יש מחסום ומצלמות, המחסום נפתח ואנחנו מתקדמים ומחפשים איפה הביקורת דרכונים והמכס לאישור יבוא זמני לאופנוע. אין כלום, אחרי מאה מטר מהמחסום אנחנו כבר בשיירה דוהרת על אוטוסטרדה בטיחואנה, איך לעזעזל הגענו לפה. שינוי דרסטי בנוף, ביוב זורם ברחוב, חושות ופחונים אנשים חסרי גפיים מנדבים על הכבישים מהירים ואנחנו בלי אישור לאופנוע וללא ביקורת דרכונים. רכבנו בנתיב ללא מוצא בסביבות ק"מ והצלחנו להסתובב חזרה לכיוון הגבול. עכשיו אנחנו צריכים להיכנס שוב לארה"ב ואז לצאת למקסיקו. מצאנו את הכניסה לארהב ושם יש תור מכוניות שמוערך כשלוש שעות המתנה, היתרון של הדו גלגלי נכנס לפעולה וקיצרנו אותו לעשר דקות, מעט מובכים מבקשים אישור להיכנס שוב לארהב רק בשביל לצאת והפעם מצאנו את המכס והביקרות ממש לפני השער ולא אחרי כמו שסיפרו לנו משלמים ביטוח, פיקדון (460 דולר שנקבל ביציאה 400) וויזות ונכנסים בפעם השנייה לבאחה קליפורניה.


באחה קליפורניה, ארץ מדבר הררית וים. מצד אחד האוקיינוס הפסיפי מצד שני מפרץ קליפורניה

ובאמצע הרי מדבר מדהימים ולכל התענוג הזה יש את האוכל המקסיקני המעורר. שלוות המדבר והים. אנחנו מדלגים מצד האוקיינס לצד המפרץ הלוך חזור. מוצאים מקומות מיוחדים לישון בהם על שפת המים כל פעם ומגיעים דרומה ללה פז. שם לוקחים מעבורת לילה למזטלן שנמצאת ביבשת בערך במרכז מקסיקו. על במעבורת מגיעים מלבדנו עוד 6 רוכבים שמתכננים לטייל במרכז אמריקה על אופנועים קטנים (250 ו 650).
החששות מדובים בצפון אמריקה הוחלפו בחששות מדובים שנראים יותר כמו בני אדם באמריקה הלטינית והחלטנו לדלג כמה שיותר מהר על מרכז מקסיקו עד שנגיע לווחאקה וצ'יאפס, ששתיהן מחוזות מתויירים ויותר מסבירי פנים לפי הסיפורים. עם הנחיתה במזטלן שיירה של עשרה אופנועים תופסים כיוון לגוואדלחרה, האופנועים הקטנים נושרים בדרך ונשארו רק המפלצות הגדולות 1200 ואנדרו הקטן עם הKLR650. מחפשים מקום לישון בגוודלאחרה,

הגענו לשכונה וילה ולגסטאוס ספק מלון שנראה מזמין מאוד לכל מי שחושש לאוטו שלו, כל חדר עם גראג' צמוד. מסתכלים ובטוחים שהמחיר יהיה בשמיים, נכנסים לבדוק ולהפתעתנו המחיר יחיסית זול לאזור, הרמת גבה קלה, בסדר, בואו נבדוק את החדרים. החדרים נקיים ומסודרים, הכל מאוד מטופח ומסודר. נו בסדר, נקח את החדר ונקווה להתעורר כמו שהלכנו לישון. קצת באיחור אבל נפל האסימון. אנחנו במלון בסגנון של תשלום לפי שעה, שבדיעבד התברר שהם נפוצים מאוד במרכז אמריקה וכל האוברלנדרים נתקלים באותה חוויה. אפילו הם מומלצים לישון בהם, בדר"כ הם אמורים להיות בטוחים וזולים.
מגדלאחרה המשכנו לטולה שישנם בה שרידי פרמידות ופסלים מהתקופה האצטקית.

התחנה הבאה וראקרוז שהינה עיר נמל על גדות מפרץ מקסיקו, חוויה נחמדה שהייתה לנו שם היא שישבנו בבית קפה שנראה שנעצר בשנות ה-60, מלצרים בעלי מקצוע מגישים מנות במקצועיות שיא, וגם ציבור הלקוחות עם כובעי קסקט ומעונבים.

ממשיכים לסן קריסטובל, עיר קולונוליאלית יפה ומשומרת שמרכזה הרבה דוכנים ושוק של מקומיים עם מסורת אינדיאנית. מקסיקו השאירה לנו טעם של עוד, הרי היא ענקית ומקווים שיום אחד עוד נחזור. מתאוששים מהלג הארוך שרכבנו ומסתכלים קדימה אל מעבר הגבול לגוטאמלה.

————————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לדנה וליאור

————————————————————-

 

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי     הדפס פוסט

Trackback URI | Comments RSS

הוסף תגובה