הרפתקה דוט קום

29 באוגוסט 2016 יוני רוכב את אפריקה 5

החיים הם הרפתקה נהדרת אז למה צריך להיות עצובים

חייב להתחיל במשהו אישי. לא בטוח שהוא עצוב אולי יש בו קורטוב של שמחה.
הבוקר (24 באוגוסט) מאשה, אמא של גלי נפטרה. מאשה הייתה בת תשעים ושמונה ושבוע. אהבתי אותה. בשנה האחרונה היא כבר ייחלה למות. היא נשארה אחרונה ממחזור חבריה בחיים. מאשה הייתה בריאה לגילה ללא שום מחלות או כאבים. אף שעישנה כעשר חצאי סיגריות ביום. בחודשיים האחרונים מצבה התדרדר משהו. בילתה את רוב הזמן בשינה. כשיצאתי למסע הזה הנחנו גלי ואני כי עלול להיות מצב שמאשה תיפרד מאיתנו במהלכו והחלטנו, כי במקרה כזה אני ממשיך במסע. אין טעם לעצור הכל, להתגלגל 3 ימים בדרכים ובטיסות כדי להיות נוכח בטקס שאם היו שואלים את מאשה, היא הייתה מניפה יד בביטול ואומרת בקיצור: "שטויות, מה הטעם. האדם מת מה זה כבר משנה…" ובכל זאת, כשנודע לי על כך באמצע שום מקום בטנזניה, עמדו דמעות כבדות עד כאב בעיני. זה היה מדרום לטאבורה, כשעצרתי לצלם באובב ענק שנראה לי שונה מכל העשרות שחלפתי על פניהם במשך הבוקר. גזעו העצום היה סמוק באדום וסגול כהה ועליו הצעירים ליבלבו בקצות זרועותים שנישאו לשמיים. כשלקחתי ליד את הטלפון כדי לצלם, ראיתי הודעת סמס מגלי על כך שמאשה מתה. בעיני היה בכך משהו מאד סימבולי, מאשה הייתה הנצר האחרון למשפחת אושרובסקי הענפה והמפוארת. הוריה ושני אחיה נרצחו ע"י הנאצים בשואה. מאשה, צעירה בת 21, הצליחה לברוח ממש ברגע האחרון באוגוסט 1939 לצאת מפולין והגיעה לארץ לגמרי לבד. נישאה למשה אותו הכירה במלחמת השחרור ונולדה להם גלי, בת אחת לאחר קשיים רבים. והנה כמו העץ העצום והחזק הזה שלידו עצרתי במקרה או שלא – שחווה ודאי אין ספור קשיי גדילה ומאבק קיומי במדבר הקיצוני הזה: רמיסה, יובש, שריפות, בני אדם. והנה הוא על מאות שנותיו, מלבלב בגאווה. צועק למרחוק את עוצמת השרדותו. כמשל על השבט של משפחות אושרובסקי, גולדמן ומישקינסקי שנכחדו בשואה – איך הנבט הקטן ההוא הצמיח ילדים ונכדים ונינים ולפניו עוד חלומות שיוגשמו ומשפחות שישתרגו למאות ולאלפי ענפים ועלים ופירות ונבטים. מאשה, ניצחת!
מודעת האבל שגלי והבנות ניסחו ושהתפרסמה בעיתון הארץ, זכתה לתהודה גדולה ברשתות. היא נוסחה כהזמנה של מאשה להלוייתה. ובמקום הזמנה להתאבל בשבעה. היתה שם הזמנה לבוא לשמוח בזכרה. כן, זו הייתה מאשה. תמיד ראתה דברים באור אחר, חיובי.

מודעת אבל מאשה
ההכנות להלוויה נערכו בהעדרי. בפועל רוב הדברים היו מוכנים, חלקת הקבר נקנתה עוד לפני 18 שנה ליד קברו של משה אבא של גלי (שנפטר באותו יום ממש, 24 באוגוסט 1998). כלכך צר לי שלא יכולתי להיות שם. סליחה לגלי ולבנותי הנפלאות שאיבדו אם וסבתא. חיבוק של חברים סביב, נתן את מה שחברים אמיתיים נותנים ברגע של אמת. כתף, חום ונוכחות. תודה לכם מכאן.

 !!RWADERFUL

לרכוב ברואנדה לא מה שחשבתם

IMG_7196
איזכור השם רואנדה נתפס אצל הרבה אנשים בהקשר נורא של מלחמת שבטי הטוטסי וההוטו מאבק שהגיע לשיאו בו נרצחו במשך שנה אחת מעל 800,000 בני הטוטסי על ידי בני ההוטו שתפסו את השלטון בכוח – בשיטתיות מעוררת חלחלה באופן המזכיר את תפיסה ההשמדה הנאצית.
המלחמה הבין שבטית מקורה כמו הרבה חוליים תרבותיים אפריקנים עכשויים, באופי הנבזי של מי שכבשו אותם לאורך ההיסטוריה: גרמנים, אנגלים, ספרדים, צרפתים, פורטוגזים, בלגים, הולנדים ואחרים שראו בעולם "החדש" (מנקודת הראות האגואיסטית שלהם) מגרש משחקים לסיפוק הצרכים החומריים של שליטיהם ועל הדרך רמסו, סכסכו, הפרידו, שדדו, השמידו, העבידו והגלו אנשים ותרבויות ללא הכר. חיסלו משאבים, רמסו זכויות על אוצרות טבע, על מחצבים. הכחידו מיני בעלי-חיים ועוד ועוד. וגם היום יש מדינות הממשיכות בכך בדרך לחיזוקן הכלכלי על חשבון הסבל והעוני האפריקני – (סין למשל).
עד שהאו"ם יחד עם הצרפתים ובני שבט הטוטסי שגלו למדינות השכנות עלו על רואנדה, עצרו את הטבח והשתלטו על המדינה. אחד הדברים המיוחדים שקרו במקום לאחר נצחון בני שבט הטוטסי היה ה"סליחה". כלומר הפושעים שלקחו חלק בטבח נקראו להתייצב למשפטים עממיים והם נאלצו להודות בפומבי בפשעיהם ולקבל מחילה מהמשפחות הנפגעות. הנוראים שבהם נשלחו למאסרים ארוכים. חלקם נשלח למאסר ועבודת פרך (בבניית תשתיות המדינה המתחדשת) ולרובם נמחל והם שוחררו לחיות ע"פ סדר חדש ומתוקן שהוחלט עליו על ידי בני העם.
הוכחה לכך שמלחמה מיח"צנת את עצמה באופן מוצלח יותר משלום, היא בכך שאיזכור המילה רואנדה, נתפס כמקום נורא… אז תשנו את הכפתורים. הסיפור היום שונה מקצה לקצה!
הדבר שתפס אותי מהרגע הראשון היתה דלילות התנועה על הכביש שהוביל אותי לכיוון קיגאלי הבירה. היו מספר משאיות, אך לאורך מאה ומשהו הק"מ ראיתי לא יותר מ 15 מכוניות פרטיות. הכביש היה שלי. ואיזה כבישים, מתוקתקים ע"פ כל הספרים הכי מעודכנים. חלקים, רחבים מסומנים ומשולטים עם שוליים רחבים ונקיים ממכשולים. הדבר השני היו האנשים לצד הדרכים. הולכים ברגל או רוכבים על אופניים. מיעוט אופנועי טקסי. הישובים דרכם חלפה הדרך היו נקיים ומסודרים באופן מעורר השתאות. דוכני הרוכלים, תחנות האוטובוס, נקיון המדרכות ואיפוק האנשים. משהו אחר היה באוויר. מרגיע, מארח, מצהיר כי זה מקום המקדים לפחות בעשרים שנה את אפריקה שהכרתי עד עתה.

DCIM101GOPRO

DCIM101GOPRO

DCIM101GOPRO

שדות אורז ברואנדה

רואנדה היא ארץ של גבעות ועמקים. גובה ממוצע של כ-2000 מ' וכמעט ואין כביש ישר אחד של יותר משני ק"מ. הנוף משובץ כפרים המפוזרים על כל השטח ללא גבולות של ממש וגגות הפח הכסופים והמשופעים, מנצנצים למרחוק. הצמחיה דלילה מאד, בהשוואה למדינות ברוכות במים, בהן תנאי קיץ כמעט כל השנה (עונה רטובה ועונה יבשה) מעצם קרבתן לקו המשווה. מיעוט הצמחיה הוא מסימני המלחמה ההיא בה השלטון הכחיד יערות ובעלי חיים. וניכרו פה ושם מאמצי נטיעה ושיקום של הנוף ומרכיביו. (אף שלטעמי, נטיעת אקליפטוסים אוסטרליים בכמויות עצומות כי הם קלי קליטה – עושה עוול עם החייאת המורשת הבוטאנית המקומית)
כשהגעתי לקיגאלי, אמנם צפיפות אינה תופעה לא מוכרת בעולם – אך כאן הייתה מהדורה מסודרת של בלאגן. רמזורים, שוטרי תנועה. נהגים שעוצרים במעבר חצייה, וקהל ממושמע. בתחנת הדלק לאחר שמילאתי פול, הסתבר שהייתי קצר בכסף. אין בעיה, מנהל התחנה הזיז את רכבו כדי שאחנה שם ואוכל ללכת בשקט לכספומט ברחוב הסמוך להביא קצת מזומנים. הכל בשלווה ונינוחות.
כיוונתי לאחת השכונות העוטפות את מרכז הבירה. כמו רואנדה כולה, גם קיגאלי בנויה על גבעות. חמוקים שנותנים סוג של אינטימיות לכל שכונה וגם תצפית בה כולם רואים את כולם כל הזמן ומבינים את ממימדי הסביבה שלהם – נאמר בהשוואה לערים היושבות על מישור מוחלט ואיש רואה את אחורי שכנו, בלי הפרספקטיבה הרחבה. הככרות, הכבישים הפנימיים והמדרכות הם שירה אמיתית למהנדסים, סוללים ומתחזקים. לא ראיתי פיסת בוץ, ליכלוך או שלט עקום. הכל מתוקתק באיכות הכי קטלוגית של "עיר לדוגמא". שאפו!
התמקמתי על פיסת הדשא הצמא בהוסטל השוקק "דיסקאבר רואנדה" (אותו ואחרים אני מוצא באפליקציית IOVERLANDER שהומלצה לי ע"י אחינעם הראל הרוכבת גם היא סולו (!) כרגע באפריקה). ומה הדבר הכי חשוב? נכון, ויי פיי! עבד כמו אש. הנה יש עידכונים, דיווחים, הרגעת העורף ודחיפת איחסון בענן. נשארתי במקום יומיים. בהם שוטטתי מעט במרכז העיר העמוס כלי רכב הנוהגים עפ חוק. איזור ה"סיטי" קצת שומם וקצת בומבסטי – כלומר היו לפחות שני מקרים ששאלתי את עצמי איך העניים סביבי נחמדים ככל שיהיו, נהנים מבנייני זכוכית מפוארים או מרכז משרדים שלטוני שקצת הזכיר תפיסה אורבנית סינית. הרבה שטח ציבורי. רחבות ענק מרוצפות ובניינים מעוררי יראה והכל ריק מאנשים…
בהוסטל התפנקתי במנת פסטה בירקות מפולפלים (5$) נתתי ערימת בגדים לכביסה (3$) והתחברתי לבאים ולהולכים כנהוג במרכזים זמניים שכאלה – ולא הייתי המבוגר בחבורה…
לאחר יומיים ארזתי הכל ויצאתי לכיוון מערב לביקור באגם קיוו KIVU ששמו יצא למרחוק בהיותו אחד משלושה או ארבעה אגמים במרכז אפריקה שבעומקם מחוברים לבקע וולקני פעיל במעבה האדמה, ממנו נפלטים מדי כמה מאות שנים גזים רעילים. הנפוץ ביניהם הוא מתאן. הגאזים נאספים למטה במים הקרים כבועה עצומה שנפלטת בבת אחת כתוצאה מרעידת אדמה קלה. ובעלותה על פני האדמה הגז מכחיד את כל הנמצא וסובב את האגם. (בחלקו הצפוני של אגם קיוו, רתמו הרואנדים את גז המתאן הנשאב בצינורות מהאגם, לייצור חשמל) נכון מסוכן לישון במקומות שמועדים לפורענות כל 400 שנה לערך, אבל מעניין.

הגעתי לעיירה קיבוייה,KIBUYE שמציגה נוכחות אורבנית מודרנית ושלווה של עיר קייט בטוחה בעצמה – וכן גם כאן העיירה היתה משובצת קבלני תשתיות סינים חבושים כובעי קש (וג'יפ טויוטה ענק ושחור מחכה עם נהג בצד… ) מנהלים שיפוצי דרכים בסביבה. פניתי על דרך עפר לאורך קו החוף שמצפון לעיירה, למלון הולידיי שידעתי שהוא סמוך לקו המים ובעליו מאפשרים הקמת אוהל על החוף. ואכן, תמורת 11$ חניתי והקמתי לעצמי מעון ללילה. כשגלי האגם השלווים מלחכים את שולי הדשא שקרץ בירוק רענן. לפני חשיכה, אל מול שקיעה אותה עיטרו צלליות ציפורי מים שדאו לכאן ולשם וקולות ציוץ במקהלה טרופית קקופונית, הגיעו למתחם שלושה. זוג גרמני, דניאל וסוזי ברכב טויוטה קרוון ישן ומעט אחר כך הגיע גם וולטר, חברם החי ברואנדה במסגרת עבודתו רכוב על אופנוע ק.ט.מ רועש ומצ'וקמק. התיישבו לידי והזמינו אוכל במסעד המלון במעלה הגבעה. קראו לי לשבת איתם לצ'טצ'ט קצת ועשיתי זאת בשמחה. כמו עם רוב המטיילים האחרים שפוגשים במקומות מקריים שכאלה, יש מין מכנה משותף מחבר ופתוח של פירגון הדדי והתעניינות אמיתית. יש העברת מידע מועיל על ההמשך, על הדרכים ושיתוף טיפים על מה ראוי ומה כדאי לעקוף. כשהגיע החשבון הם סרבו שאשלם את חלקי על הארוחה. (תודה חברים). והמשיכו לדרכם לחניון אחר.

IMG_7203
ההשכמה היתה פשוטה למדי – הציפרים פצחו בבת אחת בקונצרט אופטימי שהטיס אותי החוצה. אריזה ולדרך חזרה לקיגאלי. באחת העצירות ראיתי קבוצה של כמאה פועלים מקימים חומת אבנים לתמוך במדרון עפר נטוי מעל לכביש, כולם היו לבושים סרבלים בורוד זוהר. בתתחנת הדלק ממול הסבירו לי ללא שום טון של שמחה לאיד או כעס – כי אלה אסירים מהמלחמה ההיא, המבצעים את העונש הטמון במונח "עבודת פרך". וראיתי גם שתי נשים שעצרו וחילקו להם דבר מה לאכול.
חזרתי עם ערב לקיגאלי לאותה פיסת דשא ללילה נוסף של רגיעה. במסעות מהסוג הזה יש ערך עצום בחזרה למקום מוכר. זה חוסך מתח וידיעה שלא יהיו הפתעות ולכן הרכיבה לשם רגועה ובטוחה יותר.
עוד יום וכבר הייתי במעבר הגבול RUSUMO לטנזניה. וכצפוי העניינים כאן עשויים אחרת. מתחם סופר מודרני, סלול, בנוי, מגודר, משולט, צבוע והגיוני. אין פיקסרים ואין אי הבנות. ויזה לטנזניה (50$) ורשיון לרכב (לאופנועים חינם!) נציגי שתי המדינות יושבים אשנב ליד אשנב באותו אולם מודרני ומעוצב. מחתימים דרכון ליציאה מרואנדה. זזים מטר הצידה כדי להחתים את הדרכון לכניסה לטנזניה. אחלה. תודה!
50 הקילומטרים הראשונים בטנזניה דאגו להחזיר אותי מהר מאד לאפריקה המוכרת והחביבה: נסיעה בצד שמאל של הדרך ויותר בורות מכביש. או ליתר דיוק, לאחר כמה אי הבנות מקפיצות בקריאת מה שלפני, הורדתי מהירות ל-60 קמ"ש. ורק לאחר עוד 70 ק"מ הכביש חזר לשפיות של 80-90 קמ"ש. לקראת ערב הגעתי לעיירה MASUMBWE צמודת כביש ובכניסה ראיתי מלון קטנטן שהזכיר לי תמונות של בניינים פרסיים עתיקים. מחופה בקרמיקה מקושקשת בתכלת ירוק וחום, מדוייקת ומבריקה. אח ואחות חייכניים וטובי לב, קיבלו אותי בשמחה גלויה – לא מדברים מילה באנגלית. חדר, מקלחת, סדינים נקיים 9$.
שש בבוקר ואני וחמשת המואזינים שהתחרו בניגון תפילה על אהבתו של אללה, יוצאים ברעם לעוד יום עבודה. (בהמשך העיירה ראיתי גם שתי כנסיות – כן, יש הרבה סובלנות באפריקה!)
כשהרגלית למטה:
– מדהים כמה מפגש מקרי עם אדם אחד משפיע על ההחלטה של מבקר/תייר/נוסע/זר, אם עיר או מדינה אליהם הוא מגיע "שווים" או לא.
– כשאני אומר תמיד: "כשאתה יוצא למסע, תעמיס הכל ואז תשאיר חצי בבית"… כנראה אני צריך לתת דוגמה אישית.
– אפריקה רחוקה? כן, אך לא במובן הגיאוגרפי. כי אם במובן ההתפתחותי. זה צועק בכל מטר. ומי שחושב שזה ישאר כך הרבה זמן, טומן את הראש בחול – מאחר ואין מצב שהיא תדביק את הפער – מכאן תתחיל מלחמת העולם של המאה הבאה.
– כדי להפנים חוויות של יום רכיבה אני לא צריך תמונות או סרטונים די בכאב שרירי התחת…

———————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולכל השאר שמורות ליוני בן שלום

—————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי     הדפס פוסט

יש 3 תגובות על הפוסט “יוני רוכב את אפריקה 5”

  1. תגובה מאת Yair hassid ביום 29 אוג 2016 בשעה 22:29

    מה ? הגם לך חוצה יבשות אדירות,
    בסוף היום כואבים לך שרירי התחת ?
    יוני ?

  2. תגובה מאת לאה אינגבר ביום 29 אוג 2016 בשעה 23:04

    היי יוני,
    אני ובטוח שהקוראים העוקבים מציירים לנו בכל קטע את התפאורה והסרט הנפלא שאתה מעביר אלינו בהרבה רגש תשומת לב לפרטים שאם אתה לא הרפתקן לא תראה את זה.
    אתה גם נותן הרגשה שכל אחד כמעט יכול מחר לתפוס טיסה ולעבור בדרך זו – אבל הקשיים נשארים שלך ואנו נהנים מהמסע המיוחד הססגוני ומלא ההרפתקאות הזה.
    חוזק בריאות ושמחה עד סוף המסע

  3. תגובה מאת מוסי ערמון ביום 02 ספט 2016 בשעה 10:47

    הי חבר,
    יש לי תחושה שנרגע קצת, או אולי התרגלת לעולם הכל כך שונה הזה.בכל אופן, התאורים כבר פחות השרדותיים וזה משמח.שא ברכה קאובוי.

Trackback URI | Comments RSS

הוסף תגובה