הרפתקה דוט קום

12 באוגוסט 2016 יוני רוכב את אפריקה 2.

על אופנוע מאדיס לניירובי בדרך שונה… לגמרי

IMG_6960

כבר שעתיים מאז יצאתי מניירובי צפון מערבה. מנסה להתרגל למבט ראי של הרגלי הרכיבה שלי – כאן נוהגים בצד שמאל. דמות גבוהה עמדה בצד השמאלי של הדרך שחתכה את קטע הג'ונגל הדחוס והניפה יד כשראיתי אותה מרחוק. מחוג מד המהירות התנדנד באיזור השבעים קמ"ש. האטתי, התקרבתי עד לכדי עצירה מוחלטת בשולי הדרך ליד אדם זקן, שחום כשעת חצות שהביט בי מבעד לפנים גרומות. עיניו השקועות היו שטופות דם כשתי מטבעות של סנט ואישוניו אפורים בהירים עד תכלת. הוא נשען על מוט שהיה גבוה ממנו במטר לערך והיה עטוף בד כותנה דק ולבן שהבליט את עצמות כתפיו. הרמתי את משקף הקסדה שלי. "ג'מבו!" קראתי לעברו בעליצות. הוא עמד שם מבלי לזוז. משמאלי על כידון האופנוע זרח האייפן 6 שלי שהראה את המסלול על אפליקציית הניווט. באוזני רעמה מוסיקה מהאייפוד מיני. השקטתי אותה. ידו הימינית שהייתה מוסתרת בחיקו נשלחה לעברי והוא אמר לי בפשטות: "מאני!".

זה היה היום הראשון האמיתי לרכיבה שלי באפריקה על גבי הכלב. והאיש הזה היה הראשון שסיכם עבורי באופן חד את מה שכבר נרמז לי מאז נחתתי ב-27 ביולי באדיס-אבבה: אפריקה נמצאת דור מאחור. כל האיבזור השגרתי המתבקש מאליו בעולמי, מבחר לא יוצא דופן של מכשירים ועזרים שלקחתי איתי, החל באופנוע, מכשירי איכון, מוסיקה, ניווט, דיבור, דיווח, חימום, צילום, וכל הכסף שמסתתר בכל מיני פינות באופנוע ובגוף וגם בכרטיס האשראי – שווים פי כמה ממה שהאדם הזה יזכה להרוויח בימי חייו. לפני יציאתי לדרך, קיבלתי תגובות והתייחסויות במגוון אדיר של הנחות יסוד: "אפריקה מרושלת, אפריקה מוזנחת, אפריקה מלוכלכת, אפריקה מפחידה, מסוכנת, אפריקה זה שם, המקום הזה שמגיעים ממנו אנשים דפוקים, פרימיטיביים, המנסים לנצל אותנו" נכון שאני עוד לא ממש מחובר למקום הזה, ויחד עם זאת, הדרך רומזת כל הזמן. הריחות, הצבעים הטקסטורה והטמפרטורה. אך האנשים הם הם סיפורו של כל מסע, תנאי מזג האויר הבינאישי, החשמל הניתן כמעט לאחיזה – שביני לבין אנשים מקריים שאני פוגש, הוא החווייה הנחרטת ממש. כי גם מהמסע שעשיתי לפני 7 שנים באמריקות אני נושא בזכרון הרגשי שלי יותר מכל את המפגש עם אנשים.

היציאה מאדיס אבבה

IMG_6589 - Copy.JPG
לאחר הנחיתה באדיס השתכנתי בגסטהאוז בשם שבא ששמו בא לו אתם יודעים מאיפה. גיליתי כי אדיס היא עיר מדהימה ביופיה האותנטי גם אם מרושל, וגם אם מכוסה בוץ עדין המתעדכן בכל ממטר חולף – וחלפו מעלי הרבה כאלה בשהותי שם. בחרתי באכסניה הזו מעצם סוג המסע שאני עושה, זה אינו מסע עם כובע שעם, מפה גדולה זכוכית מגדלת, מגדיר בעלי חיים או צמחים. ללא ציוד צילום משוכלל או רשת פרפרים. איני מתכוון להעמיק בשכיות החמדה של ההסטוריה המקומית הרצופה או הקולוניאלית. גם אין לי שום שאיפות להוכיח יכולות רכיבה שלא מהעולם, לקפץ על מהמורות בוץ בלב ג'ונגל נידח שרגל או גלגל אדם (לבן) טרם עברה בו, או לבלות לילה לבן ואמיץ בשמורה טבעית בעיניים פעורות והאזנה לרחשי הצמחייה, שמא הלביאה באה לטעום אותי. לא. אני רוכב על אופנוע במטרה לפגוש יבשת באופן שניתן לעשות רק מעל אופנוע. לחלוף בדרכים נסתרות אך בטוחות. לפגוש אנשים, אך אני יודע כי לא יהיה לי זמן להעמיק ממש, אני רוצה לצלם אך לא כדי לזכות בפרס של נשיונאל ג'. אני רוצה ליהנות מעצם החווייה של רכיבה בתוך הנוף. לתת לו לחלוף מבעדי, להיות בלתי אמצעי במפגשים עם אנשים. לא מתוך מכונית ולא בתנאים אקדמיים אלא מתוך הבוץ, האבק, הסירחון והנגיעה.

IMG_6575 - Copy.JPG
אני מודע לסכנות מעצם הייותי זר, לבן, "עשיר" לא מחובר לחדשות וכו' ולכן איני מקל ראש בבחירת מקומות העצירה או השהות. הגסטהאווז באדיס נבחר כבסיס יציאה. חצר גדולה לאחסון האופנוע, שכונה שקטה ובה מערך אנשי אבטחה בשלושה מעגלים: לשכונה, לרחוב ולחצר עצמה. ווייפיי חזק היה תנאי, קרבה למרכז העיר בו ניתן למצוא שירותיים מתבקשים כמו אוכל, בנקים, אנשים.
לאחר שהבנתי כי יש לי ביד גוש ברזל מעצבן שמסרב להתייחס לכך שזה אופנוע שנועד לגדולות. קיבלתי החלטות מהירות – רגע. מה מהירות, השיחות שהיו לי עם גלי שלי מהחמ"ל, נעו בין הכרזות שלי שאני מקפל הכל ועד לשכנועים שלה שאני צריך להפסיק לדבר שטויות ולחזור למסלול ולעצמי… צדקה האשה שלי – כלומר אני צדקתי כשבחרתי בה לחלוק איתה את חיי. והתחלנו שוב לחשבן חשבונותת של עלויות – המסע מתוקצב בזהירות ומחשבה – באפריקה אני אולי עשיר גדול אך בבית יש גבולות. התחלתי להרים ווצאפים לחברי בקבוצת "הרפתקה" והתחילו לזרום אלי אינספור עצות לסיוע טכני, שמות של אנשים על הציר שיכולים לסייע, מכונאים, שמות ישראלים שסתם גרים באדיס ויוכלו לתת כתף, שמות של עמילי מכס. שמות של סוכויות למשלוח חלקים. וגם מי שכמוני לא ממש אלוף טכני שלח לעברי אמפטיה חמה ואישית. והיה אחד שיכעס עלי אם אזכיר את שמו שהודיע לי שהוא כבר מחפש ברשת וקונה ושולח לי מנוע משומש וכל מכלול שידרש – על חשבונו… למדתי להכיר את האיש הנפלא הזה לאורך זמן ואני יודע שהוא כבר התחיל לעבוד על זה…זה ריגש אותי – ועדיין.
לאחר שהצלחתי לדבר עם כריס המכונאי הגרמני שמחזיק מרכז טכני ומוסך בניירובי, הבנתי שמחשב האופנוע לא ממש אכפת לו מה התכוונו שיעשה והוא פשוט התחרפן ושולח כל מיני חיוויים לא הגיוניים. גם שיחות ארוכות עם שני האלכסים ממוסך האלכסים בתל-אביב לא עזרו לי להבין את חומרת הבעיה או את האופן לתקנה. ושוב גם כאן אלכס נתן להבין שהוא לרשותי 24/7- זה לא רק שירות זה חבר. אוקצור, נפל הפור והחלטתי לחולל את ההפקה להעברת הפגר החי לניירובי 1600 ק"מ דרומה מכאן.
התחלתי לחפש משאית קלה. אחת האפשרויות שעלתה היא זו של חבר של החצרן בגסטהאוז-חאסן. שביקש 2000 דולר להובלה עד הגבול עם קניה בעיירה מוייאלה. ועוד הצעה קיבלתי מחברת "פאקפורד" שעסקה בהוצאת והובלת האופנוע מהמכס בשדה התעופה – של 1500 דולר. ניהלתי קצת התמקחות לא הכי מתוחכמת והמחיר נקבע על 1200 דולר עם פאקפורד.
בבוקר המיועד הגיע היילה מארייאם הנהג החייכן יחד עם מנהל התפעול חאפז ומצאתי עבורם ערימת חצץ באתר בנייה סמוך ששימשה ככבש להעלאת האופנווע ובעזרת פועלים מהאתר' הוא נדחף ונקשר. לידו ריתקתי את כל הציוד. הכל כוסה בכיסוי פלסטי גם כדי להגן וגם כדי לא לעורר סקרנות והטרדות מיותרות.
התשלום מראש אדון. שילשלתי לידיו של הבוס 1200 דולר בכסף מקומי ויאללה לדרך. 780 ק"מ לפנינו.

היציאה מאדיס התפתלה בשכונות שעושות מאמץ לרדוף אחרי הסטנדרט שהמערב מציב, יש כביש, יש תמרורים, יש עמודי חשמל, יש שלטי חוצות, יש מכוניות משפחתיות ויוקרתיות. ויחד עם זאת הכל עייף משהו ולא ממש סגור עד הסוף. רבים מהעמודים עקומים, הכביש ללא שוליים רצופים, התמרורים מתעתעים ושילוט הפרסומות שמרני ומאד אגרסיבי. מוניות טוק-טוק שהם תלת אופן עם כידון-לא הגה, הנושא את רוב התנועה העירונית הפרטית בערי העולם השלישי. במזרח, באמריקה הלטינית וגם כאן. כמות מוניות הקטנועים-אופנועים הקטנים שהתרוצצו בכל רווח בין המכוניות או בין אנשים על מדרכות, היה עצום! קטנוע בנפח מנוע של 125 סמ"ק ועליו 4 אנשים זו שגרת הובלה, בה אנשים שאינם מכירים זה את זה נצמדים "מזלגות" אחד/ת חובק ברגלים פשוקות ונצמד לזה/ו שלפניו באופן מביך, הנהג יושב על מיכל הדלק ואודרוב!

IMG_6704

לאחר מספר קילומטרים במגמה דרום מזרחה, יצאנו אל הכביש הראשי. וווואאו! כביש אגרה הכי גרמני שאתם מכירים. 3 נתיבים לכל כיוון. מתוקתק לתוך הנוף בפניות חלקות ומרהיבות. ואיזה נוף, שדות ירוקים בהירים של אחרי גשם. ועשרות חלקות ובהן איכרים החורשים בעזרת צמד שוורים פולחים קרקע שחורה בינות לעצי אקצייה שעומדים בתוך השדות.

הכיוון, העיר AWASA כעבור 50 ק"מ של קונצרט לאספלט ומהנדסי כבישים, יצאנו מבעד לעמדת תשלום. ועברנו לדרך צדדית צרה ומתוחזקת… ע"י חברה סינית. הסמלים הסינים היו בכל פינה ותחנת רכבת גדולה היתהה בהקמה בסמוך לעיירה מוג'ו. MOJO
דגם המשאית הזה של איסוזו, היה כזה בו תא הנהג יושב על המנוע. פנים התא היה מוזנח ומבורדק ופרט להגה להילוכים ולשעון המהירות כלום לא נראה מתפקד. היילה ישב על מושב עם קפיצים תומכים ואני על קרש מכוסה ספוג דק ובד ריפוד בצבע לא מזוהה מבעד ללכלוך. למטה' שם באגף הבולמים/קפיצים לא ממש תכננו שבני אדם יחזרו בשלום מישיבה עליהם, כל מהמורה או חבטונת בדרך שידרה עצמה במלוא העוצמה לישבני. למרגלותי היה תרמיל הגב שהכיל את כל התעוד, הכסף, והאלקטרוניקה. כשהבנתי שאין ברכב רדיו או אפילו חיבור לשקע, נטלתי את ההובלה. מגבר הקול הקטן שקיבלתי מאילאיל ערב היציאה על 4 ג'יגה הפלייליסט שאיחסנתי בו על מיני צ'יפ, נתן לשנינו בראש ממיטב הרפרטואר הקלאסי, הישראלי והאנלא יודע מה. וחשמל להטענה? או. אז הנה ההברקה של המסע עד כה. לקחתי איתי בהחלטה של היום האחרון מטען נייד בעל קיבולת של 13000 מילי אמפר שעה שטוב להטענה לשלושה מכשירים ליום שלם! סמארטפון, מוסיקה, גופרו. אחלה!
ועוד משהו שולי, היילה לא מדבר מילה באנגלית ואני אבוי לא ממש מצוי באמהרית. ומצאנו שכשהו מדבר אלי אמהרית ואני אליו בעברית אננחנו מבינים היטב זה את זה.

IMG_6815

שמתי לו קטעים של הנדל בביצוע דייויד דניאלס. ולא להאמין הוא ביקש הרצה חוזרת. בשלב מסויים מזג האויר התבהר מעט ונחתנו לקראת צהריים בעיירה זיוואיי ZIWAY המנומנמת. בתכנית הדרך הבסיסית שלי התכוונתי לבלות כאן לילה ראשון בדרכי במקום הנקרא גרין ואלי רסורט, המאפשר הקמת אוהל על שפת האגם. היילה חיפש מסעדה ועצר ליד משהו מאד צנוע ואתני ירדתי איתו בשמחה, אני אוהב מקומות כאלה. התיישבנו והמלצר/בעל המקום כפוף גב וחגור סינר לבן, הלך להביא מנות. שאלתי את היילה "מה אוכלים?" והוא הצביע על עז שליחכה עשב ברחוב… הו הו היילה! נו! אני לא אוכל בעלי חיים אמרתי בעברית עם תנועות מדגימות של בע"ח הולך וציפור מנפנפת. היילה רץ למטבח וביטל את ההזמנה ויצאנו לחפש משהו לאהבל הזה שאלוהים יודע מה הוא כן אוכל. אמרתי לו את המונח הבינלאומי "פאסטה" והנה מעבר לכביש יש מסעדה מצועצעת עם מוסיקה צרחנית. הוא שם אותי בידיו של מלצר חנפן וגנדרן שהזיז שולחן מיוחד עבורי והלך להביא פאסטה עם טומטו. עוד עשיתי לו סימן שאני רוצה גם חריף. הלך וחזר. ובינתיים כל האוכלים סביבי מתקשרים עם המנות על השלחן שלהם על עיוור והעניים – עלי. המנה מגיעה – מעולה! אפילו הפלפלונים החריפים בדרגה 4 (שלי) נהדרים וגם היה שם עוד תבלין מלהיב שאיני מצליח לשחזר.
בהמשך הדרך, חלפנו ממערב לאגם לאנגנו LANGANO בו חשבתי לבלות עוד לילה באתר קמפינג בשם קארקרו ביץ'. זה אגם שמימיו רוויים סודה שהורגת את מחוללי הבילהרציה ואינם חביבים על טורפים כמו תנינים ולכן נחשב למקום בטוח לרחצה.
משם ירדנו עוד דרומה והתחלנו לטפס מגובה של כ-1200 מטר ל-1900 מטרים ובאנו בשעריה של שאשמנה SHASHAMNE הכביש היה באיכות סבירה אך כבר הורגשה מידה מסויימת של הזנחה. בכניסות וביציאות מכל ישוב בו חלפנו עמדו בהמתנה טוקטוקים ונהגי מוניות קטנוע וחיכו להובלת נוסעים לתוככי סמטאות העיירות. לאורך הרחובות הראשיים עמדו רוכלים וקלו קלחי תירס על אש פתוחה בנצלם את הבאמפרים המאיטים נהגים, לתחוב לידם קלח חם בעד 50 ביר. משם הדרמנו לעיר המחוז הגדולה אוואסה AWASA השוכנת ליד אגם שהיה בשבילי חלופה ללינת לילה בקמפסייט נחמד בשם אולד זווד OLD ZEWED.

IMG_6633
IMG_6657

השעה כבר הייתה ארבע לקראת ערב. החל טפטוף קל. העננים הנמיכו והכביש הגביה עוד וכבר היינו בגובה של 2100 מטר הנוף סביב הייה ירוק לוחש, חי ועוצמתי. עצים רחבי עלים מהסוג שמוצאים במשתלות טרופיות, זינקו מכל רווח בצד הדרך. היילה הביט בי בשתיקה מחוייכת וקרא "דילה?!" עניתי אחריו בקריאה "דילה!!" וכך החלטנו והמשכנו לעייירה DILLA ששכנה בהמשך. רק כאן, כבר השתנו כללי משחקי הדרך. הכביש הסלול הפך למסננת של בורות צמודים זה לזה שוליהם חדים והגשם שהמשיך בכל העוצמה, מילא את הבורות במים אדומי בוץ ונהרות של בוץ חצו את הנתיבים, דרכם פילס היילה את הספינה עוד ועוד דרומה. לקראת השעה שבע כשהגענו לעיירה דילה, כבר היה חשוך למדי אך

מבעד לחלון שמהמגב שלו נותר רק פס גומי נוקשה דק בצבע שחור, ראיתי מקום כמעט ללא חשמל או אורות. היילה פנה לחניון נהגי משאיות ונכנס לחנייה בחצר הסגורה. הלכתי בעקבותיו לאיזור החדרים. הוא התלחש עם בעל המקום גדול המימדים ושניהם הביטו לעברי (כאילו אני מבין משהו) והוא לקח אותי לחדר בקצה שכלל מיטה גדולה מכוסה שמיכת צמר סדין וכר. ובפינה דלי פלסטיק לצרכים. אין חשמל. סורגים על החלונות ודלת ברזל "תנעל ואל תפתח לאיש" אמר בעל המקום באנגלית בסיסית. המחיר 150 ביר (כ- 25 שקלים) מראש. נפלתי לישון מת.
יצאנו בשעה שבע. הסתבר שהיילה ישן בלילה הקר בקבינת הרכב. השומר שהופקד על המשאית קיבל 100 ביר.
הלג השני והארוך יותר עמד לפנינו והדרך הלכה והמריאה לגבהים של 2500 מטרים, איכותה המשיכה להתדרדר. חלקים שלמים נסחפו, מה ששלח אותנו לדרכים עוקפות בהן משאיות ענק התנהלו באיטיות והיו כמה שהחליקו לשולי הדרך ממתינות לחילוץ והגשם הפך אותה לעבירה אף פחות. בכמה קטעי דרך כשהאטנו ורוכלים צבאו על הקבינה מכל עבר, הם הבחינו בי והחלו להצביע לעברי ולקרוא קריאות. "מאני!!" "מאני!!" "פאק!" "פאק!" ובכמה מקרים החלו להשליך אבנים קטנות אל הרכב. באחת הפניות הצרות, עצר היילה את הרכב ויצא בריצה לנסות לתפוס בחור שנראה מבוגר יחסית שכנראה פגע במראה השמאלית בחבטת מקל.

IMG_6854
IMG_6856
IMG_6859IMG_6899

לעיתים עברנו בישובים שהכביש הראשי חצה אותם במרכזם. הרחובות היו עמוסי אדם. רוכלים, טוקטוקים, נהגי אופנועי מונית, חנויות מוזנחות בנויות בוץ ועלי בננה שבינם לבין ה"כביש" היה נהר של בוץ סמיך ואדום, בו בוססו אנשים כחלק משגרת יומם. רבים יחפים בעלי כסות פשוטה של אריג או מעיל מטונף בלוי שנראה שהוא הבגד היחיד שברשותם מאז נערותם. ולהבדיל, בתוך הקהל נראו לפעמים אנשים ונשים לבושים בהידור יתר. בבגדים מסורתיים בצבעוניות זוהרת או בחליפה מערבית למהדרין. תופעה ששמתי לב אליה בחריפות הקונטרסט שבה, היא העובדה שגם אנשים שנראה שכל עולמם הוא כסות הבד המרופט שלגופם ומקל הנדודים בידם או עלה הבננה לראשם – השתמשו בטלפון סלולרי.
מדי פעם שלפתי את מצלמת הגו-פרו וצילמתי. באחד המקרים, זיהה אחד הרוכלים שאני מצלם הוא קפץ על חלון דלת הנהג והחל לצעוק וכנראה לקלל ואליו הצטרפו עוד מקומיים. היילה ניפנף אותו בצחוק. ועשה לי סימן שהבנאדם פסיכי. אך מייד אחר כך החל שוב מטר אבנים קטנות כאלה לדפוק בעורף תא הנהג וחלונותיו.
בין הכפרים צצו לעיתים כמה קטעי כביש טובים שנמשכו כמה קילומטרים, אך ברגע שהתנאים הטופוגרפיים היו מעט מורכבים – עליה תלולה, או פניה עם עיקולי עקלתון. הדרך הפכה שוב לעיסה בעלת נתיב אחד שמכל צד מישהו נדחף וזורק את זה שמולו הצידה – והגדול צודק. בל רגע נתון היו אנשים לצד הדרך. ילדים דוחפים עגלות עשויות זרדים מחוברים ברצועות ענפים. מובילים מיכלי מים צהובים או משאות כבדים אחרים. הנוף המשיך להיות של יער גשם קלאסי ומבעד לפסוקות בצפיפותו בקטעים של עליה לפסגה, הוא נראה למרחקי אופק משני צידי הדרך. בקתות קש עגולות העלו תמרות עשן ברווחים שבין אניצי הקש. אנשים ישבו עסוקים במלאכת יומם בפתחי הבתים או בסככות שהיו בנויות זרדים ומחופות עלי בננה. הדרך שמרה על קו גובה אחיד עם הפרשים של 20-50 מטרים.

IMG_6775

ישבתי לי שם כמו איזה אפנדי. מצלמה בידי האחת ותירס חם קלוי בשניה. חלצתי נעלי נשארתי בגרבי והשענתי את כפות רגלי על הדש-בורד לפני. חשבתי לעצמי, איך לעזאזל תכננתי לעבור את הקטע הזה בשלושה ימים על האופנוע. הרי זה היה לוקח לפחות שבוע עם עצירות במקומות בעלי מפלס עויינות גבוה ואפשרויות לינה אפס… כלומר הייתי צריך להקים איפה שהו אוהל כשברור שבאפריקה אתה לרגע לא לבד. בכל עצירה סתמית במקום סתמי, מישהם כבר יוצאים מהשיחים או היער ובוהים בך במקרה הטוב.
הגב שלי לאחר יומיים של חבטות נונסטופ שלח אותי לחפש את חבילת האתופן שלקחתי. עצרנו בגשם בצד הדרך ומייד קבוצת אנשים יחפים נעמדה לידינו לבהות. שלפתי את הכדורים מהתיק הוורוד. ואיש אחד ניגש וביקש אוכל. הלכתי לקבינה והבאתי לו שני קלחי תירס. היילה ניסה למנוע זאת, אך האיש כבר לקח (בראש מורכן ושתי ידיים מושטות לפנים – כאות תודה עמוקה) ונעלם לתוך הירוק. המשכנו ובחלוף כשעתיים הכאבים שככו.
ואז לפתע החלה הנמכה. ירדנו לגובה של 1300 מטר והנה הכביש חזר להיות כביש סלול, עצי אקצייה רחבי נוף ומכונות ענק בצבע צהוב ניקדו את הנתיבים בשוליים וגם כתובות בסינית היו מרוחות על גדרות של מחנות עובדים וציוד מכאני כבד. זה הפאן-אפריקה שבסלילתו זכו הסינים ונועד ליצור רצף תחבורתי מודרני בין מומבסה בחוף המזרחי של קניה עד לאדיס. היילה הסתכל החוצה מהחלון והביע שאט נפש מהסינים ועשה תנועות ידיים שמהן השתמע שהכבישים שלהם מתפוררים "נו גוד. נו גוד!"

IMG_6717

השעה הייתה חמש ומשהו, השמים עדיין הזעיפו והטמפרטורות עלו מעט כשבאנו בשערי מויאלה המאובקת (הבוצית) ששידרה למרחוק את שליטת האיסלם בה בדמות צריחים ורמקולים שקראו לתפילה. וגם כנסיות ובתי תפילה נוצריים הציצו מבין הסמטאות פה ושם. התקדמנו לקצה הרחוב לכיוון מעבר הגבול שהסתיים לפתע באתר בנייה. שם עסקו בבניית גשר שאמור כנראה להוביל לעבר השני של הגבול לקניה. הכל נראה כמגרש נטוש של חברה לעבודות עפר שכל שותפיה מסוכסכים ושעובדיהם משבשים את העבודה בכך שהם מחנים רכבים בתוך בורות. טרקטורים בכפות מורמים נעים במהירות בתוך נהר אדם. רוכלים. אנשי צבא, נשים עם סלי קניות. טוקטוקים ואופנועי מונית מזגזגים בבוץ בין כולם. והעיקר, הגיע העירה מזונגו (כינוי לאדם הלבן באפריקה) לבנבן ועשיר. היילה נכנס לאיזו סמטה והבנתי שהוא מתכוון שנלון הלילה באיזה סטנדרט של מינוס חמישה כוכבים. "רגע היילה! השתגעת?" "גו טו גוד הוטל" לרכב קפץ בהזמנת היילה בחור צעיר והתיישב לידי לצורך הכוונה ל"גוד הוטל". איך לומר בלי לפגוע – הסריח רצח! כך שגיליתי שיא אישי חדש של החזקת אויר בריאות בלי לנשום עד שהגענו ל"הוסטל קוקה קולה" שלושה מבנים חד קומתיים מאורכים עם חדרים פשוטים אך נקיים מאד. האדם הלבן הוכנס לחדר עם שירותים מקלחת וכיור – שלא היו מחחוברים לכלום. דלת ברזל, סורגים. מיטה רחבה ונוחה. הקרבה למשרד הראשי נתנה גם סימני ויי פיי קלושים לטקסטים בלבד. היילה התכוון ללכת לאיזה חור לישון והכרחתי אותו להשאר איתי יחד עם המשאית ושאני אשלם על חדרו 200 ביר לילה. (כ-35 ש"ח)

IMG_6903

בבוקר. עשיתי לו השכמה בשעה שבע ויאללה למעבר הגבול. כמו שהתקרבנו לשם, הסתערה לעברנו עדה של "פיקסרים". כאלה המתפרנסים מהידע והקשרים בהעברה מורכבת של אנשים, ציוד, או רכבים את הגבול. בדרך כלל שכרם (הממוצע בעולם כמו שלמדתי מנסיוני גם בדרום אמריקה) עומד על כ- 5 דולר.

המשימה שלי כרגע הייתה מורכבת למדי. החלטתי שאין טעם לפרוק את האופנוע והציוד מהמשאית ולכן עלי לחפש דרך לקרב משאית קנייתית גב אל גב לזו של היילה. נו! כמעט משבר בינלאומי. שהרי יש מתח מסויים בין קניה ה"מתקדמת" עם אתיופיה שנשארה קצת מאחור, בליגה למקומות ניחדים בכל הקשור לטכנולוגיה, תשתיות ושירותים מקצועיים. במשרד המכס זיכו את רשיונות האופנוע בסגנון של חמישה אנשים מסתופפים סביב הטופס הפשוט ורבים איפה צריך לכתוב מה.. בסוף הגעתי לביקורת הדרכונים בחדר מוזנח בבית בקצה העיירה. פקיד דובר אנגלית רהוטה ואדיב תיקתק דברים ויאללה לפעלול המשאיות. הפיקסר שלקחתי יצא איתי לצד הקנייתי שם עברתי את ביקורת הדרכונים. ואז חזרתי לצד האתיופי. שם מפקד המשטרה לא הסכים שרכב קנייתי יבוא לצד שלו להעמסה ומנגד הקצין הקנייתי דווקא הסכים ואז איש חשוב בבגדים אזרחיים שכולם פחדו ממנו, צעק שהוא לא מרשה להיילה לעבור לצד הקנייתי. אז עמדנו כך שעתיים. בוהים בגדר הגבול (שהייתה סרט ניילון אדום) עמדתי לי ומרוב שיעמום צילמתי קצת טיפוסים שחלפו על פני ואת הנוף סביב והנה האיש המפחיד (אותם) ניגש אלי "פאספורט!" הוא נבח. "נו פרובלם. קח פספורט". "מה אתה מצלם?" "אני מצלם מה שתיירים מצלמים. נופים, אנשים זכרונות" "תראה מה צילמת! "איך אני יכול להראות? זה גו-פרו. אין מסך" מאי שם הופיע איש מוזנח אחר והוציא מכשיר קריאת כרטיסים. שלפו את כרטיס הזכרון מהגו-פרו ופירמטו אותו. סבבה, בשביל זה ישבתי אתמול חצי שעה בלילה והעברתי חומרים להרד דיסק. והבוקר את עיקר הצילומים עשיתי באייפון כולל במעבר הגבול.

IMG_6943

מבט מהצד של אתיופיה לצד הדרומי למעבר הגבול של קניה

כך שזה לא ממש עשה נזק. בינתיים היילה מעביר לי את הטלפון שלו – על הקו הבוס באדיס-אבבה "מיסטר יונתן, למה אתה מחזיק לי את המשאית עדיין? אתמול הבאנו את האופנוע שלך למויאלה והנהג כבר היה צריך להיות בדרך הביתה, זה יעלה לך עוד 300 דולר" "הלו מיי פרנד, איך אתה מרגיש? הכל כאן מתנהל פיקס בתוך חמש דקות המשאית יוצאת וכו'" שקרים? לא. השרדות. איזה פיקס ואיזה שטויות. הלכו להביא את ראש הפיקסרים של מויאלה. והוא תמורת 100 ביר הלך ושכנע את מי שצריך ונתנו להיילה לעבור לצד הקנייתי עם המשאית. אבל הי רגע, צריך לסדר משאית קנייתית. תפסתי רוכב קטנוע וטסתי איתו לצד הקנייתי לחפש משאית. כשאני משאיר את האופנוע והציוד לחסדי היילה ואיתי רק תרמיל הגב עם הניירת והאלקטרוניקה. והנה בכניסה לחניית המשאיות בצד הקנייתי, אני רואה משאית וסבלים עומסים שקים גדולים. "הו איז דה בוס?" קראתי. ניגש אלי בחור צעיר בחיוך רחב. "לאן אתה נוסע מכאן?" שאלתי. "הנהג נוסע לניירובי". "או קיי אני צריך שתעביר לי אופנוע מקולקל". אורו עיניו – זה הרי בונוס בשבילו, בין כך על הובלת השקים משלמים לו. "כמה?" שאלתי." 1400 דולר" ענה בלי היסוס. אוקצור עשיתי שעורים. יש כאן כ-800 ק"מ עד ניירובי, כריס המכונאי אמר לי שהמחירים להובלת בונוס כזו, הם סביב ה 50 סנט אמריקאי לק"מ… אמרתי לו שאני מוכן לשלם 30 סנט לק"מ ובסוף סגרנו על 45 סנט. ובין לבין בעל המשאית מאדיס על ההטלפון עצבני, רוצה עוד 300 דולר. חזרתי לצד האתיופי להיילה ובעזרת מתורגמן ביקשתי שיודיע לבוס שהוא כבר יצא הביתה. כעבור עוד רבע שעה, 6 סבלים מטעם עצמם ועוד פיקסר שנשבע שגם הוא עזר בתהליך,

IMG_6950

גב אל גב בקניה

נפרדתי מעוד 20 דולר לערך במבט קר ומהיילה מארייאם הנהג "שלי" בחיבוק חם. עליתי על משאית מיצובישי כפולה בגודל מהקודמת. מלפנים: עאקעד הנהג, ענק שתקן ממוצא סודני. אני בצד השמאלי של הקבינה ובינינו באמצע, רעייתו הצעירה והקולנית עיישה, עטופה בהתאם לחוקי השריעה האדוקים במשי אדום זוהר כשמאחור בארגז המשא זרוק עלי, עוזר הנהג שתפסתי את מקומו הקבוע בקבינה ושתפקידו לטפל במכונית לאורך הדרך, לתדלק ולבדוק מערכות, לנהל פריקה, העמסה, להרים הכיסויים בביקורת במחסומים וכו'. ובינות לשקי השעועית השחורה, טמון לו זקוף וגאה, האופנוע וכל הציוד, וכולנו נעים בכברת ארץ זרועת עצי שיטה סוככנית ותלי טרמיטים בגבהים של כ 5 מטרים,

IMG_6926

פנורמה שהלכה והפכה שממה צהובה בדרך הארוכה לניירובי. עד לפני שנתיים וחצי כשרכב כאן עודד וטאליס ידידי בכיוון ההפוך, הדרך הייתה דרך עפר מאתגרת וידועה לשמצה בקרב נהגים ורוכבים. ועכשיו היא סלולה למשעי. כמובן עם נוכחות ביצוע סינית מאסיבית.
ישיבה לאורך 13 שעות נסיעה רצופה לתוך ערב ולילה ובוקר, עם שני חבר'ה צעירים שהחליפו את הג'יבריש הבין כה וכה לא מובן לי מאמהרית לסוואהילית – הייתה חווייה מרעננת במסע של גילוי מימדים עמוקים של סבלנות, סובלנות כושר ערנות ודיבור בתנועות ידיים, שלעיתים הייתי צריך גם את הרגליים למשפטים ארוכים ממש.

DCIM101GOPRO

עיישה עאקעד וחבר

הפליי-ליסט של שני החבר'ה האלה הועבר להם באמצע הדרך ע"י דיסק און-קי שנזרק מרכב שבא ממול – הדוד של עאקעד. ומכאן בעצם לא היה צריך לדבר כי המוסיקה הייתה בווליום כזה שלא הצלחתי לשמוע את עצמי חושב ויחד עם זאת לא הצלחתי להרדם. עצירה ראשונה במסעדת דרכים. מה מגישים? עז באורז. שוב, אני לא אוכל בע"ח. עיישה לא מבינה ממה אני מתקיים. והודיעה לי שאני "מאן אוף גוד" יענו איש האלוהים שלא פוגע בנפש חיה. יופי. "תודה אבל אפשר להזמין פיתה משהו?" בדיוק נגמר! יאללה, בקבוק מים גדול וממשיכים. בכל כעשרים ק"מ מחסום משטרתי. הדמות הבולטת – אני – זוהר מבעד לחזית המשאית וכל שוטר עולה במדרגה בצד שלי לתרגל את האנגלית ולחייך ורק השלישי פשוט הסביר לי שאני צריך לשלם לו כסף כי משהו במסמכי האופנוע לא תקין. אז באנגלית הכי אוקספורדית הסברתי לו שיפנה בבקשה למפקד שלו במויאלה בעניין אי הסדרים בטפסים וכך המשכנו. שוב, הבטתי בנוף בעניים כלות, לעבור כאן באופנוע זו חווייה אחרת. החמצתי. ויחד עם זאת שמחתי שבינתיים הכל מתקתק. עוד עצירה הניבה לחמניה ושקית צ'יפס בלי מלח ועוד בקבוק מים גדול.
הלילה עבר כמו דרקון סיני עשוי משי שקוף שמרקד באולם ללא גבולות. השמיים עדיין קדרו אך איפשרו מבט לכוכבים פה ושם.

IMG_6961
IMG_6964
IMG_6971
IMG_6998
IMG_7030

הכביש החדש ממויאללה לניירובי

בשעה שמונה לערך הגענו לפאתי ניירובי. חמוש במטען אזהרות על המוניטין של ניירובי כבירת הפשע של אפריקה ויש המכנים אותה NAIROBERY כלומר עיר השודדים, אחזתי היטב בתיק הגב שלי כשעברנו ונתקענו בפקקים בתוככי שכונות צדדיות. בשכונה של מוסלמים, שנראתה כמו רחוב ראשי בטהרן, נפרדנו מעיישה שנעלמה בתוך שניה בסבך לובשות הכסות המסורתית המוסלמית. הגענו למגרש צדדי, חברה איתנו משאית ריקה, שקי השעועית הועברו אליה ומשם נסענו למרכז הלוגיסטי של חברת המשאיות. בעלי החברה בחור צעיר בשם חוסיין דובר אנגלית שוטפת. לימדתי אותו להשתמש באפליקציית הניווט CYGIC בה אני משתמש לאורך הדרך – לנהל את המשלוחים שלו בתוך ניירובי  ביתר יעילות.. שמח להוביל אותי בדרכים מוזרות למתחם המוסך/הוסטל/חניון/קמפינג/מנוחה למטיילים ברחבי אפריקה ברכב או אופנוע – של כריס,

IMG_7041

בשכונה שקטה בפאתי ניירובי. כמה סבלים שהביא איתו עזרו לדרדר את האופנוע בכבש מתכת לתוך חניית המוסך המתוקתק. כריס שקיבל אותי ממרום 2 המטר פלוס שלו בברכה: "בוא נניח את זה כאן. נתחיל מחר".

IMG_7045

 ארוחה ראשונה מזה 28 שעות

התחיל שוב גשם, הקמת אוהל לא באה בחשבון מבחינתי אז הלכתי לישון 11 שעות רצוף בדורם, חדר משותף, במחיר 12 דולר ללילה חלקתי אותו עם אדולף הגרמני, עוזר כומר כנסיה בדימוס, המסתובב באפריקה על פאג'רו מצ'וקמק בן 30 שעד שנרדמתי התנצל כי זה שמו והחלטתי לסלוח לו. קמתי לארוחה הנ"ל.

הכי מקובל בבלוגים של הרפתקנים לספר בסגנון "ואז עשיתי" "ואז המשכתי" "ואז הצלחתי" "קלי קלות. בקטנה" "שופוני"…ברוב המקרים עורכים את הדברים בעמימות מאצ'ואית והסתרה של לב שנופל לתחתונים פה ושם. אז תפנימו חברים, בלי אלה מסע אינו מסע. ואיני מתבייש לומר שעם כל הנסיון שלי. היו לי נפילות. בהמשך פשוט אפפו אותי מיילים, ווצאפים וטלפונים של עשרות מידידי. שאני מודה בפני עצמי, שלא ידעתי כמה מספרם גדול וכמה הם קרובים במחשבותיהם לי ולמעשי וכמה דאגה, אהבה, איכפתיות והקשבה הם נוטים אלי. לעולם לא אמצא די מילים להודות לכל אחת ואחד מהם. אם אני טוען כל הזמן שמסע הוא קודם כל אנשים. נוכחתי לדעת שזה כולל את העורף. תודה חברים! ותודה גלי שלי, אהבת חיי, ששלחת אותי שוב ושוב להמשיך בדרך ולבטל את הפגישה שכבר קבעתי עם עמיל המכס בניירובי לבירור עלות משלוח האופנוע הביתה.

כרגע אני כותב מהעיר ג'ינג'ה בקרבת קמפלה שבאוגנדה. הקישור פה כלכך חלש שאחכה לחצות שהרשת תשתחרר קצת מהעומס כדי לשלוח את הפוסט.


———————————————

כל הזכויות C שמורות ליוני בן שלום

———————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי     הדפס פוסט

יש 3 תגובות על הפוסט “יוני רוכב את אפריקה 2.”

  1. תגובה מאת אילן מולכו ביום 12 אוג 2016 בשעה 20:36

    יוני יקירי,מאלף, שובה לב, כתוב נפלא!!!

  2. תגובה מאת מוסי ערמון ביום 14 אוג 2016 בשעה 9:17

    הרפתקה גם אם לא דוט קום היא עדיין הרפתקה.אוהבים אותך יוני, וכדאי שתעלה כבר על המפה..

  3. תגובה מאת שמולה ביום 14 אוג 2016 בשעה 12:20

    חוייה אותנטית אמיתית מהחיים באפריקה.

Trackback URI | Comments RSS

הוסף תגובה