הרפתקה דוט קום

26 באוגוסט 2014 הדר ואסי רוכבים סביב אוסטרליה – 3

מפרייזר איילנד לקיירנס

קמפסייטס, אוכל והחום רק עולה

SC_0141.JPG

12.7"מסתבר שברווזים כן אוהבים קוסקוס"

קמנו ב0700, אבל התארגנו לאט יחסית אחרי שנת לילה טובה. היום נוסעים ל-נוסה. יצאנו לדרך ועברנו בחופים יפהפיים כמו קולום ביץ' וסנשיין ביץ' ונהנינו מהנוף ומהשמש הנעימה. מה יכול להיות רע?
הגענו לנוסה והתפנקנו בקפה וגלידה. 22 מעלות מרגישים לנו כמו שיא הקיץ אחרי הקור הגדול של ויקטוריה…
עצרנו באינפורמיישן כדי לקבל קצת מידע על המקום ולהחליט איפה ישנים היום. נוסה מחולקת לשני חלקים – נוסה הדס ו-נוסה וויל ואחרי התייעצות קטנה החלטנו לנסוע לכיוון נוסה-וויל כדי למצוא מקום לישון. כשהגענו, הופתענו מהמחיר הגבוה שגבו מאיתנו – 46 דולר, שזה בערך פי שניים מהמחיר ששילמנו עד כה. כנראה שזה המחיר שנצטרך לשלם במקומות שהם יותר תיירותיים… לא רק שגבו מאיתנו מחיר מאוד גבוה גם היו מאוד לא נחמדים אלינו ואסרו עלינו לחנות את האופנוע ליד האוהל, אלא בחנייה מרוחקת. הקמנו את האוהל על גדות האגם. השטח עליו בנינו את האוהל היה חולי ולא נעים, אבל לא נתנו לזה לבאס אותנו. בסופו של דבר גם הבאנו את האופנוע לידינו כי לא יכולנו להרשות לעצמנו להשאיר את כל הציוד בלי השגחה.
השכנים שלנו היו זוג אוסטרלי צעיר ונחמד שהגיעו מבריסביין שהביאו איתם קיאקים כדי לדוג. דיברנו קצת ונהנינו מהשקיעה היפה. אחרי הנסיעה המסורתית לסופר, הכנו ארוחת ערב מפנקת של חזה עוף, קוסקוס וסלט וגילינו שהברווזים שהסתובבו סביבנו מאוד אוהבים קוסקוס 🙂
שטפתי כלים בחברתו של אופוסום קטן וחמוד והלכנו לשבת קצת במבטבח המשותף.
במטבח פגשנו חבורה של הולנדים צעירים ונחמדים ואפילו הספקנו לדבר קצת עם המשפחה בבית, למרות הרעש מסביב.. אנחנו מאוד מודאגים מהחדשות שמגיעות מהארץ ומקווים לשמוע חדשות טובות בקרוב.

DC_0651.JPG

13.7 "טיול מאורגן או לא טיול מאורגן"

איזה לילה! חצי לילה לא ישנו בגלל שכמה חברה גרמנים שחנו לידינו היו שיכורים בטירוף וכנראה שננעלו מחוץ לרכב שלהם, צעקו המון ועשו רעש מטורף. השכנים החמודים שלנו מבריסביין ניסו להשתיק אותם אבל זה לא ממש עזר… אנחנו רטנו קצת באוהל, אבל לא אמרנו כלום כי הבנו שהם שיכורים ולא רצינו שיתחיל בלאגן. במצבים כאלה אנחנו מעדיפים להתבאס עם עצמנו אבל להשתדל להתעלם (אפילו שזה ממש קשה!), לעשן סיגריה ולנסות לחזור לישון… לא ממש ישנו בחצי השני של הלילה, אז הבוקר שלנו היה לא פשוט.
יצאנו לכיוון הארווי-ביי ובתכנית שלנו להגיע לשם ולנסות להבין איך אנחנו מגיעים ל-פרייזר איילנד. פרייזר איילנד הוא אי חולי ממזרח להארווי ביי ואמור להיות מדהים שם. אנחנו רוצים להגיע לשם, אבל מבינים שהכניסה לשם היא רק לרכבי ארבע על ארבע והאופנוע לא בא בחשבון.
הגענו לתחנת המידע וכרגיל היתה שם גברת סופר נחמדה שהעמיסה עלינו המון מידע. שקלנו לשכור רכב 4 על 4 ולנסוע לאי עצמאית אחרי שנשאיר את האופנוע באחסנה, אבל אחרי בירור קצר הבנו שנצטרך להפרד מיותר מ600 דולר בשביל זה וזה קצת יותר מידי בשביל התקציב שנתנו לטיול הזה בייחוד בהתחשב בזה שעוד נצטרך להוסיף את העלות של הקמפינג, אוכל וכל מה שמסביב. האלטרנטיבה היתה להצטרף לטיול מאורגן של יום אחד לאי. רק הביטוי "טיול מאורגן" עושה לשנינו צמרמורת, אבל כנראה שלא תהיה ברירה אם אנחנו רוצים לראות את האי.
בינתיים התמקמנו בקמפ סייט ממש ממש נחמד על פי המלצת הגברת באינפורמיישן והקמנו את האוהל על גדת אגם יפה, עמוס בברווזים ואווזים שנהנו מפירורי כריך עם גבינה צהובה שחלקנו איתם.
קפצנו לסופר לקנות קצת מצרכים לארוחת ערב ואחר כך לחוף הים לראות את השקיעה. הגענו שתי דקות אחרי שהשמש כבר שקעה, אבל עדיין נהנינו מהנוף ומהשמיים שנצבעו בצבעים ורודים ויפים.
ארוחת הערב שלנו היום היתה קוסקוס (באופן מפתיע) וקציצות בקר ברוטב אדום. אנחנו מבשלים על טרנג'יה עם שני סירים קטנטנים ולאט לאט הופכים מומחים לבישול בשני סירים, שלא נדבר על כמה יצירתיים אנחנו בבישול קוסקוס עם כל מה שאפשר. נוח לסחוב את הקוסקוס וקל מאוד להכין אותו, אז אנחנו פשוט מחליפים תוספת בכל פעם. עוד משהו שלא אסי ולא אני נוכל לאכול כמה חודשים אחרי שהטיול הזה יגמר!
עכשיו אנחנו יושבים קצת במין לאונג' נחמד ומנסים להקליד קצת מהיומן במחשב ולהעלות תמונות. אנחנו נאבקים עם ההקלדה כי ה-אופיס לא עולה לנו במחשב אז אולי נדפיס קצת ב-נוטפד אם לא היה ברירה…
אין לנו עדיין תכנית למחר, ולא החלטנו מה ואיך נעשה עם פרייזר איילנד, אבל היה לנו יום נהדר היום וזה מה שחשוב!

14.7 "הטיול השנתי"

היום אין לנו תכניות, חוץ מלמצוא דרך להגיע מחר לפרייזר איילנד. קפצנו לקבלה בקמפ סייט שבו אנו נמצאים כדי לקבל עצה ובסוף התברר לנו שהם בעצמם עושים בוקינג לטיולים מאורגנים לאי! שמחנו מאוד והזמנו טיול של יום אחד למחר שבו עושים טיול באי ורואים את יערות הגשם, החופים ועוד כמה מקומות שאמורים להיות יפים. שנינו לא מתלהבים מהרעיון של טיול מאורגן שקצת מזכיר לנו טיול שנתי בבית הספר, אבל מכיוון שזו נראית כמו האופציה היחידה שלנו לראות את האי, החלטנו שאנחנו הולכים על זה.
עכשיו כשסידרנו לנו את מחר, נשאר לנו יום שלם פנוי היום להנות מהאיזור שבו אנו נמצאים, בלי לחץ ועם מינימים נסיעות. קפצנו לחוף הים וישבנו לאכול ארוחת בוקר שהיתה מפנקת למדי והקפה, לשם שינוי, היה איטלקי ומצוין. עשינו טיול לאורך החוף ואז הלכנו לחפש לאסי כובע לטיול של מחר. השמש באוסטרליה צורבת מאוד והקרינה פה חזקה, אז אנחנו מנסים להיות ממושמעים ולמרוח את עצמנו או לשים כובע כשצריך. לא תמיד קורה, אבל משתדלים…
בדרך פגשנו זוג מבוגרים סופר נחמדים שמטיילים על אופנוע ויסטרום כמו האופנוע הקודם שהיה לאסי והחלפנו חוויות. לא יוצא לנו לפגוש הרבה זוגות על אופנועים פה, או הרבה רוכבי אופנועים בכלל, שזה קצת מפתיע ואנחנו תמיד שמחים לפגוש רוכבים ולהחליף חוויות ועצות.
לא מצאנו כובע בטיילת אז החלטנו להמשיך למרכז הקניות הקרוב ובאמת אחרי שיטוט קצר מצאנו כובע נחמד לאסי. אני רק שמחה שאני הבאתי איתי כובע מהבית, כי לראש הגדול שלי נראה לי שהיה קצת יותר קשה למצוא פה כובע 🙂
חזרנו לקמפ סייט ואכלנו בביסטרו של המקום פיצה וצ'יפס. כמות הג'אנק פוד שאנחנו אוכלים פה היא ממש מזעזעת, יהיה קשה להגמל מזה בסוף הטיול… בכלל, באוסטרליה נראה כאילו אין הרבה מודעות לאוכל בריא ובכל מקום תמצא בעיקר לחם לבן או מאפים מקמח לבן, המון סוכר לבן ואפילו מרגרינה! מרגרינה! מי לעזאזל אוכל היום מרגרינה. וצ'יפס, וגבינה (או משהו שנראה כמו גבינה) ובייקון והכל מטוגן. דברי החלב פה די מזעזעים ובייחוד בטיול כזה שאין לך אפשרות לסחוב איתך הרבה אוכל ולבשל כל הזמן, אתה מוצא את עצמך אוכל די הרבה ג'אנק. אפילו לפירות ולירקות פה אין ממש טעם, שלא נדבר על זה שהם יותר יקרים פה מבשר.

 

15.7 "Maybe the Dingo ate your baby"

התעוררנו בשש בבוקר (!!!) להספיק להסעה של 0730 לפרייזר איילנד. הסעה! מרגיש קצת כמו בית ספר. אני עדיין חצי ישנה, התארגנו מהר ואחסנו חלק מהדברים בלוקרים שהיו בקמפ סייט כי קצת חששנו להשאיר הכל באוהל. כמובן שבקושי הספקנו, אבל בסוף מצאנו את עצמנו דחוסים בשני מושבים צרים באוטובוס, קצת כמו ב"אלכס חולה אהבה" בסצנה שהם נוסעים לטיול שנתי, רק שלא היה לנו למי על מי לזרוק ביצים.
האוטובוס המשיך לאסוף עוד כמה אנשים מבתי מלון שונים באיזור והגענו למעבורת. כרגיל, אני גוועתי ברעב כי שכחנו לקחת את הלחמניות שקנינו וקיוויתי שיהיה משהו לאכול על המעבורת. מזג האוויר היה אפרורי וקודר למדי מה שלא ממש עזר להעיר אותנו.
המעבורת העמיסה את כל הרכבים תחילה ואז אותנו. האוטובוס שבו נטייל על האי הועמס גם הוא, אוטובוס גבוה ומיוחד, 4 על 4 כמו יתר הרכבים שיגיעו לאי. כשהגענו לאי, המראה הראשוני היה די מאכזב. זה היה נראה כמו אותו היער שראינו בחלק גדול מהנסיעה שלנו ולא ראינו שום דבר מיוחד. היה לנו מדריך שמנמן ונחמד בשם דייב שהיה גם הנהג של הרכב והוא פילס את דרכו בדיונות בצורה מקצועית למדי. נדהמנו מהדרכים שהיו חוליות וצרות והאוטובוס הטלטל מצד לצד כל הדרך. דייב הסביר לנו קצת על האי עד שהגענו לאגם יפה בשם "לייק מקנזי", שהוא אגם מים מתוקים המוקף בחול לבן ויפה שמורכב רובו מסיליקה. בכלל מזג האוויר הקודר, גם האגם נראה אפרורי למדי ולא ממש יכולנו להנות מהיופי שלו. לדעתי ביום יפה המקום הרבה יותר מרשים. כמה אנשים בחרו לשחות שם, אבל היה ממש קריר אז אנחנו החלטנו להמנע. מהאגם המשכנו ליער גשם בשם "סנטרל סטיישן". עצם הרעיון שיער גשם ובו עצי ענק מלבלב על דיונות חוליות הוא הזוי למדי, ועד עכשיו לא ממש מבינים איך העצים שורדים שם ומגיעים לגבהים שהם מגיעים. יש שם עצים בני כמה מאות שנים, שרכים ודקלים יפהפיים, ונחל של מים מתוקים וצלולים זורם ביניהם. המים שם נקיים ואתה יכול (אם תבחר) לשתות מהם. בשלב הזה התחיל לרדת גשם, אבל היינו מוגנים יחסית ביער. היה יפה וקסום ונהנינו שם מאוד.
כמה שמחתי כשהבנתי שהתחנה הבאה שלנו היא ארוחת צהריים! נסענו למעין בית הארחה על האי ואכלנו שם, מה שהרגיש בדיוק כמו ארוחה בחדר אוכל של הקיבוץ. אכלנו עוף, אורז ופלאפל בטעם של פעם (באמת היה לו טעם כאילו הכינו אותו פעם).
משם המשכנו לתחנה הבאה שבעינינו היתה היפה ביותר – "75 מייל ביץ'". זוהי רצועת חוף הנמשכת לאורכו של האי והיא גם למעשה הכביש המהיר של האי, ויש שם משטרת תנועה ותמרורים וכל מה שהיית מצפה מכביש מהיר (חוץ מכביש). מותר לנסוע שם 80 קמש וזה מה שדייב החביב והשמנמן עשה. לשמחתנו לא הרבה זמן אחרי שנכנסנו לחוף / כביש ראינו כארבעה כלבי דינגו (שהם למעשה יותר זאבים מכלבים) והתלהבנו מאוד. זה לא אירוע שכיח לראות דינגואים באוסטרליה ואנחנו תמיד שמחים לראות פה חיות בטבע. העצירה הבאה היתה כדי לראות את שרידי האנייה "מאהינו", שהיא אנייה טרופה ממלחמת העולם הראשונה. השרידים שלה חלודים ואכולים ממי הים המלוחים והרוח ולא נראה כי ישרדו עוד שנים רבות. בחנייה גם ראינו עיטים מדהימים וצילמנו אותם. אני משוגעת על ציפרים בכלל ועופות דורסים בפרט וכל מפגש כזה מרגש אותי מאוד (ונראה לי שלאט לאט גם אסי נכנס לעניין). ברגע שאסי מבין שראיתי ציפור יפה, הוא גם מיד מבין שהמצלמה נעלמה..
כשהגענו ל"איליי קריק", גילינו שהנחל הזה מזרים כחמישה מיליון ליטרים של מים מתוקים מיערות הגשם לתוך הים בכל שעה. 5 מיליון! איזה בזבוז….
איליי קריק היה התחנה האחרונה שלנו באי ומשם נסענו בנסיעה מטלטלת למדי חזרה למעבורת שתיקח אותנו חזרה ל"מיינלנד". הגענו למעבורת בתזמון מושלם לראות את השקיעה ואפילו התמזל מזלנו לראות לוויתני האמפבק וכמה דולפינים. בונוס לא רע ליום כזה 🙂
הגענו לקמפ סייט אחרי פיזור של כל האנשים בבתי המלון, עייפים אך מרוצים. אסי פינק אותנו לארוחת ערב כשקפץ להביא לנו המבורגרים  ואז מקלחת ולישון. עוד יום נהדר עבר על כוחותינו.

P1090794.JPG

P1090798.JPG

P1090784.JPG

P1090807.JPG

SC_0099.JPG

SC_0136.JPG

SC_0198.JPG

SC_0232.JPG

SC_0228.JPG

16.7 "חם, חם, מתחמם"
התחלנו בנסיעה צפונה אחרי שייבשנו את האוהל שהיה רטוב כולו מהלחות. כיוון כללי – גולדסטון. הדרך מתחילה להשתנות, גם הצמחייה ובעלי החיים והטמפרטורה מתחילה לעלות. אסי כבר הוריד את השכבות הפנימיות של החליפה של האופנוע, אני עדיין לא, מחכה שיתחמם עוד קצת.
ראינו בדרך המון קני סוכר ושדות מצהיבים וזה שינוי משמעותי מהנופים הירוקים שהורגלנו בהם עד עכשיו. הדרך די משעממת אבל עדיין יפה.
בימים האחרונים יש המון עבודות בדרך וזה די מעכב אותנו.
לקראת הצהריים הגענו לגולדסטון וחיפשנו קמפ סייט, מה שהסתבר כמטלה לא פשוטה בעיר הזו. דרשו מאיתנו מחירים מופקעים על קבינ'ז עלובים ובשום מקום לא היה מקום לשים את האוהל. ניחמנו את עצמנו בפיצה האט ואחרי עוד קצת חיפושים מצאנו מוטל נחמד ב110 דולר. נראה כאילו זה היה בניין משרדים או אחסון כלשהו בעבר שהוסב למלון, אבל היה נקי ומסודר וזה הספיק לנו. כשהלכנו לישון גילינו שהחדר שלנו צמוד לפיר המעלית כך שיכולנו לדעת בדיוק מתי משתמשים בה, אבל היי, עצם העובדה שיכולנו לקום באמצע הלילה לעשות פיפי בלי לנעול מגפיים ולצעוד לשירותים זה כבר שדרוג נהדר!

17.7 "כשרעבים הכל טעים"

התעוררנו בבוקר במוטל הנחמד שלנו, אני שוב רעבה והגב של אסי תפוס. מה חדש.
העמסנו את האופנוע ויצאנו לדרך לכיוון מקום שנקרא "קלייר'ז ווייו" בדרך ל-קיירנס. ידענו שהדרך תהיה יחסית משעממת והנמכנו ציפיות המהקום בו נישן הלילה. הטמפרטורות טיפסו לשיא של 29 מעלות והיה חם!! זה הספיק גם לי כדי להוריד את השכבות הפנימיות והחמות של המעיל והמכנסיים. בעצירת ביניים בצד הדרך, כשאני עדיין מארגנת את עצמי, עף ענף גדול מהעץ. מזל שאני מתארגנת לאט והייתי עדיין עם הקסדה. אחח… הדברים הקטנים שמשמחים אותך בטיול.
המשכנו צפונה והתפעלנו מרכבת ארוכה עמוסה בפחם שנסעה במקביל אלינו. היו בה עשרות קרונות, והאורך שלה היה מדהים. מה שעוד איפיין את הדרך היום היה הכמות העצומה של פגרי הקנגורו שהיו מוטלים בצד הכביש ובגלל החום הגדול הסרחון היה בלתי נסבל. כשאתה על אופנוע, אתה לא מפספס שום גרגר של ארומה, בין אם זו פריחה נהדרת ובין אם אלו פגרים של קנגורו שניסו לחצות את הכביש בתזמון גרוע.
אנחנו לא רוכבים מוקדם מאוד בבוקר או כשמחשיך כדי לא לפגוש קנגורו עם תזמון גרוע וחוש שמיעה בינוני.
סביב השעה 1500 הגענו ל-קלייר'ז וויו אחרי סה"כ 310 ק"מ של נסיעה וגילינו שזו בעצם שכונה קטנה באמצע שום מקום, עם קראוון פארק אחד שהמכולת הקטנה שיש בו היא למעשה הסופר השכונתי ואין שום דבר במרחק של כ80 ק"מ צפונה מכאן. קיבלו את פנינו בנחמדות ופגשנו בחור מבוגר ומוזנח למדי שהביע התפעלות מהאופנוע תוך כדי שאכל תירס עם הקליפה והשערות, מה שהצחיק אותנו מאוד. גם הציעו לנו לבוא לפאב המקומי בערב לאכול ארוחת ערב שהיתה מורכבת מקציצות ואני הייתי בטוחה שמכינים את הקציצות האלה מכל הפגרים של הקנגורו שראינו בדרך…
מיקמנו את האוהל באמצע החורש, ממש קרוב לשפת הים וחיפשנו במכולת מצרכים כדי שיהיה לנו ממה להכין ארוחת ערב. לחם קפוא וקופסה של תירס יהיו נהדרים יחד עם הטונה שיש לנו באופנוע (או לפחות כך חשבנו). קנינו גם חלב לקפה  (או לפחות זה מה שחשבנו) שגילינו שהוא למעשה שמנת מתוקה ממש שניה אחרי שמזגנו אותו לקפה. משמין, אבל טעים לאללה.
החלטנו לבלות את הערב שלנו ב"פאב" שהיה בקמפ סייט עם כל המקומיים שהתאספו שם. ניצלנו את הזמן לכתוב קצת יומן ולהתחמם מהמדורה, עד שהגיע בחור נחמד ושאל אותנו אם ראינו את ה"אורח" שבא לבקר אותנו. אני בהתלהבות שלי, בטוחה שהגיע משהו פרוותי וחמוד לבקר, קפצתי מהכסא כדי לראות מה יש לי מתחת לרגליים וכשקלטתי את הפיתון הענק, זרקתי כל מה שהיה לי בידיים וברחתי משם כל עוד רוחי בי, משאירה את אסי המום (הוא לא ידע שאני יודעת לרוץ כל כך מהר…). הבחור שמצא את הנחש דאג להרגיע אותי שאין לי מה לדאוג, שהרי זה לא נחש ארסי. מקסימום הוא יחנוק אותי למוות ואז יאכל אותי. וגם אין לי מה לדאוג כי "לא נראה לו" שיש עוד כאלה איפה שהאוהל שלנו נמצא. וואללה, עכשיו אני רגועה…
הלכנו לאוהל, אני עם הפנס, בטוחה שכל ענף שבור הוא נחש שזומם להכיש אותי… הוצאנו את ארוחת הערב המפנקת שלנו, חיממנו את הלחם הקפוא בטרנג'יה ופתחנו את הטונה. כשפתחנו את התירס הבנו שקנינו למעשה מין ממרח תירס מרוסק במרקם של קיא, מה שגרם לנו להסתפק בלחם עם טונה לארוחת הגורמה של היום.

18.7 "עונת הקציר"

לא הכישו אותנו נחשים בלילה! איזה יופי. אפשר לארוז ולצאת לדרך צפונה, לכיוון "בואן", נסיעה של מעל 300 ק"מ.
המון קני סוכר בדרך והמון עופות דורסים אורבים מעל, מחכים לנחשים, זוחלים ויונקים קטנים שיתגלו ברגע שהקומביין הגדול יקצור את הקנים. עכשיו עונת הקציר ורכבות מיוחדות עמוסות קנים קצוצים נוסעות על מסילות מיוחדות בשולי הכביש. יש לא מעט מזקקות של סוכר בדרך וארובות גבוהות מתמרות מעל, נושפות קיטור סמיך ולבן. אני חמושה במצלמה, לא מפסיקה לצלם את הנוף, אבל העופות הדורסים דורשים את המצלמה הגדולה וקצת יותר זמן ותשומת לב. אני מקווה שבהמשך הדרך תהיה לי הזדמנות לצלם כמה מהם.
עצירה לארוחת צהריים ב-מקיי וממשיכים. הגענו ל-בואן סביב 1500. העיירה נראית שקטה ויחסית ריקה מאנשים, אבל יכול להיות שזה מכיוון שיום שישי היום ובשעה הזאת עיירות קטנות תמיד דלילות בתנועה.
מצאנו קראוון פארק נחמד ליד המרינה והחלטנו לפנק את עצמנו ב-קבין ולא באוהל היום. קפצנו לסופר ולטיול קטן באיזור. בסופר היו הרבה טיפוסים די מפחידים ולא סימפטיים, נראה לי שהעיירה הזאת לא משהו. גליתי שמדד מעניין למצב בעיירות שאתה מגיע אליהם הוא התור לטבק בחנות. ככל שהמצב הסוציואקונומי נמוך יותר – כך התור גדול יותר.
קנינו לנו 2 סטייקים וירקות לסלט ועלינו לנקודת תצפית יפה לראות את הים.
חזרנו לקמפ סייט, עשינו כביסה והכנו לנו ארוחת ערב מפנקת. ראינו קצת טלוויזיה והחדשות תסכלו אותנו מאוד בצורה שבה מציגים פה את ישראל והמצב בארץ, אבל אני מניחה שזו גם קצת אשמתנו. הפתרון הזמני שלנו לזה היה לכבות את הטלויזיה ולנסות להנות מהמשך הערב בלי לחשוב יותר מידי על הצרות בבית ולנסות להנות מהזמן שלנו כאן

19.7 "RUN FORREST, RUN!"

נותנים בגז היום צפונה. כל הכביסה שלנו התייבשה לשמחתנו, אורזים הכל ויוצאים לכיוון אינגהאם \ פורסט ביץ'. את ההמלצה על פורסט ביץ' קיבלנו מאישה נחמדה שפגשנו באחד מהקמפ סייטס הקודמים שהיינו בהם. ככלל, למדנו שהכי טוב לקבל המלצות ממטיילים אחרים לגבי מקומות שכדאי או לא כדאי ללכת אליהם.
גם היום מצפים לנו מעל 350 קמ של רכיבה. שוב המון קני סוכר, שוב המון עופות דורסים. עכשיו גם התקופה שבה עושים שריפות מכוונות כדי למנו שריפות ענק בחורש, אז רואים המון שטחים שרופים ומלאים באפר. חוץ מזה רואים בדרך גם שטחים גדולים עם אקליפטוסים כרותים, אלהים יודע למה, אולי כדי לבנות כאן משהו חדש או כדי לסלול כבישים. בכל מקרה, זה לא נעים לראות את הענקים האלה שוכבים על הרצפה. כמו בימים האחרונים, גם היום אנחנו נתקלים בהרבה עבודות בכבישוזה לא עוזר לנו להגיע מהר ליעד הבא.
עלינו למצפה יפה בשם "אינקרמן". העלייה למצפה היתה תלולה ומפותלת ונהנינו מאוד מהרכיבה למעלה. הסוללה של המצלמה שלי נגמרה בדיוק לפני העליה, אז הפעלנו את מצלמת הראש של אסי כדי שיהיה לנו במה להזכר בעוד כמה שנים 🙂
מהמצפה יכולנו לראות את כל העמק ואת נהר "אייר" העצום והשפך שלו לים. הנוף היה יפה והמראה של שדות קני הסוכר מלמעלה היה מרשים מאוד. מהמצפה המשכנו לכיוון "טאונסוויל" ואחרי עצירה קצרה המשכנו לכיוון פורסט ביץ'. הקמנו את האוהל בזריזות והכנו ארוחת ערב. הקמפ סייט הזה היה ממש על שפת הים והיה אוויר נהדר. פגשנו שכנה נחמדה בת כחמישים שטיילה בגפה ובצד השני שלנו היתה משפחה גדולה ורעשנית שהכינה אוכל "ריחני" במיוחד. שמנו לנו קצת מוזיקה והלכנו לישון, מאושרים.

P1090295.JPG

20.7 "חם בחורף וקר בקיץ"

התעוררנו לבוקר לח במיוחד , מה שהיה צפוי ברגע שהקמנו את האוהל כל כך קרוב לשפת הים. בגלל שהאוהל שלנו עמד בצל, לקח לנו המון זמן לנגב אותו ולייבש אותו מכל הרטיבות ויצאנו רק בסביבות 10:00 לדרך. מתרגשים, כי היום מגיעים ל-קיירנס!
עצרנו בעיירת חוף יפה בשם "הינצ'ברוק" ושתינו קפה מול הים, כשמולנו שני איים יפים. בדרך צפונה ראינו המון מטעי בננות ומאות דונמים של קני סוכר, שהולכים ומתרבים ככל שאנחנו מצפינים. הנוף מתחיל להוריק והופך יפה והררי יותר מרגע לרגע. עברנו את "איניספייל" והגענו לקיירנס שהזכירה לשנינו קצת את אילת בגלל החופים, הטיילת ובתי המלון. העיר היתה עמוסה בתיירים והיתה גדולה ועמוסה יותר ממה שהורגלנו בימים האחרונים. אכלנו ארוחת צהריים במחיר מופקע כמצופה מעיר מתויירת כזאת ויצאנו לחפש קמפ סייט ללילה. הכל היה עמוס, כי מסתבר שבניגוד לויקטוריה וניו סאות' וויילס, פה זה "פיק סיזן" כי מזג האוויר יפה וכולם עולים צפונה לחפש קצת חום. פה חם בחורף וגשום בקיץ, אבל לחורף קוראים "העונה היבשה" ולקיץ "העונה הרטובה". לא יותר קל פשוט להפוך ביניהם??
לא מצאנו שום מקום להקים בו את האוהל, אז נאלצנו לקחת קבין יקר יחסית בעיירה קטנה ומקסימה מחוץ לעיר, שהיתה מוקפת בגבעות ירוקות ויערות גשם יפהפיים. קפצנו לסופר כדי לקנות מצרכים לארוחת ערב, התעדכנו קצת בחדשות מהארץ ונחנו קצת כדי לאגור כוחות להמשך.
עוד יום נפלא עבר!

21.7 "גם בזוגיות אפשר לישון באלכסון"

היום אנחנו חייבים למצוא סידור לינה להמשך השבוע כי לאסי יש את טקס האזרחות שלו ביום חמישי והוא טס למלבורן כדי לקבל את התעודה. אנחנו מאוד מתרגשים לקראת הטקס, אבל זה עושה לנו קצת צרות מבחינת לוחות זמנים…מכיוון שבקמפ סייט שבו התמקמנו אתמול אין מקום בשבילנו בהמשך השבוע, חיפשנו מקום אחר ומצאנו קמפ סייט נהדר שנקרא "קול ווטרס". נישן באוהל היום ומחר ואז נעבור לקבין לעוד שלושה ימים בו אהיה לבדי, בחושך, עד שאסי יחזור ממלבורן.
קפצנו לקיירנס כדי לקנות לאסי כרטיס טיסה למלבורן והחלטנו לנסוע כ60 ק"מ צפונה לטיול בעיר שנקראת "פורט קמפבל". לא ידענו מה לצפות מהעיר, אבל לא רצינו לבזבז את היום הזה בישיבה בקמפ סייט. כמה שמחנו לגלות שהדרך לשם היתה יפהפיה! חופים משגעים וצוקים גבוהים, דרך מפותלת וכיפית ביותר לנהיגה. גם העיירה שהגענו אליה היתה קסומה ונהנינו מהשמש. טיילנו קצת וישבנו לאכול ארוחת צהריים. לא יכולנו להתעכב שם הרבה כי היינו צריכים לנהוג חזרה לפני שיחשיך, אז יצאנו לכיוון הקמפ סייט כשסיימנו לאכול.
הקמנו את האוהל על משטח משופע מאוד, כי לא היה מקום יותר נורמלי לישון בו וקיווינו שלא נתגלגל בלילה לתוך נחל הצבים שזרם בסמוך… בערב התפנקנו לנו על סלט פירות שהכנו ובעיקר נהנינו מכך שיכולנו לשבת מול המטבח המשותף ולצפות בכל הקשישים רוקדים ומשתכרים לצלילי זמר קאנטרי שהנעים את זמננו..
נהנינו מכל רגע והלכנו לישון מאושרים וקצת מקנאים בעצמנו בכמה כיף לנו 🙂

22.7

היום לא היו לנו תכניות. הנסיעה של אסי למלבורן לטקס האזרחות ביום חמישי קצת מגבילה אותנו, אז נאלצנו לוותר על נסיעה ל"קוקטאון" והחלטנו לנסוע צפונה לראות קצת תנינים במקום שראינו אתמול בדרך לפורט קמפבל. היה פשוט משוגע! ראינו תנינים ענקיים ומפחידים, אבל גם ראינו קואלות פרוותיות וחמודות, קנגורואים ו-וולאביז. ראינו גם 2 קוקברות שעמדו בצורה מוזרה על הרצפה ליד הקואלות. היינו בטוחים שאלו בובות או פוחלצים כי נראה לנו מוזר שהן לא עפות, אבל אז הבנו שאלו ציפרים שנפצעו מרכבים והובאו לשם לשיקום. הן לא יכולות לעוף… עצוב. אני משוגעת על הציפור הזאת, גם בגלל שהיא יפה כל כך, אבל גם בגלל שהקולות שהיא משמיע נשמעים כמו צחוק משוגע. בימים האחרונים אני טורחת להזכיר לאסי בקשר של הקסדה בכל בוקר איך הם נשמעים, ולא אתפלא אם בקרוב אסי יתחיל להשתיק את הקשר שלו…
ראינו מעין מופע של תנינים, אבל לא קרקסי כזה, אלא יותר חינוכי והמנחים הסבירו קצת על התנינים והאיזור שבו הם חיים. אח"כ היה מופע דומה עם נחשים, וגם שם הסבירו מה לעשות במקרה של הכשה. אני, כמובן, אתעלף או אקבל התקף לב אם משהו כזה יקרה, אז בשבילי זה לא רלוונטי, אבל הקשבתי למקרה שאצטרך לעזור למישהו אחר ושמחתי לעצמי שהבאנו איתנו תחבושת אלסטית.
בצהריים יצאנו לשיט מהנה בנהר וראינו עוד קצת תנינים, כולל תנין בן 100 או משהו כזה עם שן אחת. הסבירו לנו על ההבדל בין תנינים של מים מלוחים לכאלו של מים מתוקים וגם הסבירו איך להמנע מלהאכל על ידי תנין. מסתבר שזה שימושי כשאתה בחלק הצפוני של אוסטרליה, לשם אנחנו נוסעים. מעודד.
נהנינו מאוד בפארק וחזרנו לאוהל החמים והנעים שלנו עייפים ומאושרים.

23.7 "חומוס בטעם של במבה"

היום עוברים לקבין, ומחר טקס האזרחות של אסי במלבורן! מתעוררים לעוד בוקר לח, מייבשים את האוהל ומעבירים את הציוד לקבין. היינו מאוד עייפים ולא היה לנו כל כך חשק לנסוע לשום מקום, מה גם שהאופציות שלנו לטיולים של יום אחד באיזור היו מוגבלות.
אחרי שארגנו את כל הציוד, נחנו קצת בקבין ובצהריים נסענו לשטוף את האופנוע. אח"כ עלינו למצפה יפה שצופה אל סכר מדהים שיוצר אגם יפהפה. הדרך לשם היתה מפותלת וארוכה וראינו המון רוכבי אופניים שזהו בשבילם מסלול אימונים. נהנינו מאוד מהנוף הקסום.
היינו כבר די רעבים, אז קפצנו לסופר לקנות מצרכים וכשהגענו לקבין אסי פינק אותנו בחומוס תוצרת בית (החומוס פה מזעזע), בשר עם פטריות וסלט ירקות. בגלל שלטחינה שקנינו היה קצת טעם של חמאת בוטנים גם לחומוס היה קצת טעם של במבה, אבל נהנינו בכל מקרה.
מחר לפנות בוקר אסי יוצא במונית לשדה התעופה לטיסה שלו למלבורן ואני קצת עצובה, לא יכולה לחשוב על כך שאבלה את היומיים הקרובים בלעדיו….

24.7 "השמש עוד תזרח ואני אהיה אזרח"

התעוררנו הבוקר בארבע, כי המונית של אסי הגיעה לאסוף אותו לשדה ב0445. הכנתי לאסי כריכים לטיסה ונפרדנו זמנית… היה לי כל כך קשה לחזור לקבין לבד ולא הצלחתי להרדם שעות ארוכות. החלטתי לקום ולעשות כביסה בינתיים וסידרתי קצת את הקבין. אח"כ עוד קצת טלויזיה וציפייה דרוכה לטלפון מאסי שיספר לי שהגיע בשלום למלבורן.
בגלל שאני לא משתמשת בטלפון לשיחות בכלל מאז שאני פה, לקח לי דקה להבין שהטלפון שלי מצלצל, אבל שמחתי מאוד לקבל את השיחה המיוחלת מאסי.
הטקס של אסי היה אחר הצהריים והתרגשתי מאוד לראות את התמונה שלו עם תעודת האזרחות שקיבל! הגעגועים לא פשוטים לשנינו, אבל אוטוטו נפגשים שוב!

——————————————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות להדר ולאסי

—————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי     הדפס פוסט

Trackback URI | Comments RSS

הוסף תגובה