הרפתקה דוט קום

4 במרץ 2015 הדר ואסי משלימים את הקפת אוז – פרק 7 ואחרון

כמו תסריט שלם, המסע הרכוב מגיע לסיומו

והתחלה חדשה יוצאת לדרך

DSC_1240.JPG

24.8

המון לוויתנים וחתול אחד פושטק

השעונים שלנו עדיין לא מסונכרנים עם השעה המדויקת כי עדיין אין תקשורת, מה שאומר שגם היום (כנראה) התעוררנו מאוחר מידי… היום מתחילים להדרים לכיוון Streaky Bay.

כ12 ק"מ אחרי שיצאנו, נכנסנו למפרץ בשם Head of Bight לפי המלצה שקיבלנו לפני כמה ימים, וגילו לנו שפה אפשר לראות המון לוויתנים. בדרך עברנו שני נחשים מלחיצים (אפילו שהיו מתים) ואפילו לרגע לא ציפינו למחזה המדהים שחיכה לנו במפרץ… מסתבר שבעונה הזו נקבות הHumpbacks מגיעות למפרץ החמים יחד עם הגורים שלהם (גורים..? לא בטוחה שזה המונח הנכון) וראינו לפחות 10 זוגות כאלה. היינו בעננים! צילמתי בלי סוף וחיכיתי כבר לאיזו תמונה קלאסית של סנפיר. אחרי עשרות תמונות די משעממות נתתי לאסי את המצלמה וכמובן ששניה אחרי זה ראינו הנפת סנפיר מדהימה! לשמחתנו (ולקנאתי), אסי הצליח לתפוס אותה במצלמה.

נהנינו מאוד והיינו שמחים להשאר שם עוד הרבה, אך לא יכולנו להתמהמה כי מחכים לנו עוד 400 ק"מ היום ולא רצינו לרכוב בחושך. יצאנו לדרך, אני (כרגיל) גוועת ברעב, אבל לא היה איפה לעצור. רק אחרי קילומטרים רבים, כשעצרנו באחת מתחנות הדלק שכוחות האל, קנינו קצת עוגיות, קפה וBeef Pie לאסי.

גם היום, במסגרת המסורת החדשה "שיר לכל יום", כתבתי לאסי שיר:

"לא ראינו כריש, אפילו שהבטיחו,

אבל ראינו נחש חוצה את הכביש וגם כמה שלא הצליחו.

לא ראינו גם גמל דו-דבשתי ועליז,

אבל ראינו אתמול דינגו יפה וזריז.

לא ראינו גם וומבט חמודים ושמנמנים,

אבל ראינו לווייתן עם פלולות בפנים!

נראה מה יהיה כשמזרחה נטפס,

בינתיים אנחנו ממשיכים לחפש!"

לפעמים אני לא מבינה איך אסי לא בורח כשאני עדיין ישנה באוהל J

סוף סוף חזרו השלטים שמעידים על כך שיש פה וומבטים (Wombats) וחיפשתי אותם כל הדרך. לצערי, היחידים שראינו היו מתים בצד הדרך. הם נפוצים מאוד פה, אך כיוון שהם איטיים למדי, הם מטרות קלות בכביש. עצרנו לתדלוק בעיירה קטנה בשם Ceduna ואכלנו הר של צ'יפס טעים. סוף סוף יש גם אינטרנט, אז מיהרנו להזמין מקום בקראוון פארק ב Streaky Bay כי חששנו שייסגר כבר עד שנגיע.

המשכנו ברכיבה וכשהשמש היתה ממש מאחורינו והצל של האופנוע ושלנו על הכביש, השתעשענו כמו שני מפגרים במשחקים עם הצל שלנו. התחיל להיות ממש קר והיינו מתים כבר להגיע. מרחוק ראינו חיה קטנה ולא מזוהה חוצה את הכביש. נבהלנו מאוד וכמה היינו מופתעים כשהתקרבנו וראינו שזה חתול! החתול הראשון שראינו מאז מלבורן, לא ממש ציפינו לו כאן…

כשהגענו לסטריקי ביי כבר היה ממש ממש קר ושמחנו שהזמנו מקום מראש כי הקראוון פארק היה סגור והשאירו לנו מעטפה עם כל הפרטים לבקשתנו. מכיוון שיום ראשון בערב, הכל היה סגור ולא היה היכן לקנות מצרכים לארוחת ערב. אין ספק שאסי היה שורד גם עם כמה קשיו ותפוח, אבל כמו שהבנתם – עלי זה לא ממש עובד. אני צריכה חלבונים…!

הקמנו את האוהל על חופו של מפרץ יפהפה, ששחו בו שקנאים יפים. הקרבה לים תמיד משמחת אותנו כי המקום יפה, אבל זה גם אומר שיהיה קרררר…..! הקמנו את האוהל במהירות (ובחושך) ולשמחתנו (בעיקר לשמחתי) גילינו שיש ממש קרוב מסעדה משפחתית וחמימה שמגישה סטייקים טעימים וחמימים. נשנשנו להנאתנו והתארגנו למקלחת שהיתה ממש ממש רחוקה מהאוהל… הלכנו לישון עייפים אך מאושרים.

 

25.8 מתקפת המשובטים

התעוררנו בחופו היפה של Streaky Bay. היה לילה קר מאוד, הגב של אסי עדיין כואב וקמנו מאוחר יחסית. אנחנו מוכרחים למצוא היום מקום להחליף שרשרת לאופנוע ומקווים שנמצא כזה ב Port Lincoln כי הבנו שזו עיר גדולה יחסית.

יצאנו דרומה, הישר למתקפת חרקים אדירה! ניקינו את הקסדות, כרגיל, לפני שיצאנו ולא עברו מספר דקות לפני שהן היו שחורות (וירוקות, ואדומות, וצהובות) ממגוון החרקים שהתרסקו עליהם (ועל הג'קט והמכנס והמגפיים והאופנוע…). המצב אצלי היה גרוע ואצל אסי שיושב בחזית, הרבה יותר! עצרנו כל כמה קילומטרים לנקות את הקסדות, אבל לא עמדנו בקצב הריסוק של החרקים.

הגועל מהחרקים לא מנע ממני לדמיין ארוחת בוקר מפנקת באיזה פטיסרי צרפתי משובח, עם בריוש איכותי, אבל הסתפקתי בלחמניה עם גבינה צהובה חתיכות בייקון אחרי 120 ק"מ של רכיבה… כל כך כיף לי, שאני מוכנה כל החיים לאכול לחמניות ולדמיין שהן בריוש.

כשהיינו במאפייה, חיפשנו מוסך בפורט לינקולן, כדי שניסע לשם מיד כשמגיעים וכך גם עשינו. כששוב יצאנו לדרך, מזג האוויר התקרר מאוד וכבר בשלוש אנחנו קפואים. אנחנו באיזור של מפרץ וכנראה זו הסיבה לקור הגדול.

כשהגענו למוסך, הזמנו שרשרת שאנחנו מקווים שתגיע כבר מחר בבוקר ואני התאהבתי במכסחת דשא ירוקה ויפה של John Deere. אסי הבטיח לי שאת הטיול הבא אנחנו עושים איתה.

מהמוסך המשכנו לקראוון פארק יפה מול הים ובגלל שהיה זול למדי, החלטנו להתפנק בקבין עם נוף לים. עשינו צ'ק אין ונסענו לשטוף את האופנוע שלא ראה מקלחת מ Cairns. אחרי מתקפת החרקים היום כבר אי אפשר לדחות את זה, מה גם הגריז שקנינו לשרשרת לפני כמה שבועות התגלה כזוועה אמיתית שנדבקה לכל חלק באופנוע. שנינו די פסיכים ואוהבים מאוד לשטוף את האופנוע (רבים מי ישים Degreaser), אז מבחינתנו זה בילוי נהדר לאחר הצהריים. בשטיפה פירקנו את האופנוע כדי להוריד את ה Slime מהגריז ולמרות שצחצחנו אותו זמן רב, לא הצלחנו להוריד את כולו או את כל החרקים שאספנו מאז קווינסלנד.

קפיצה לסופר מאפשרת לנו לקנות סוף סוף קצת ירקות ואוכל מזין לעומת הג'אנק שאכלנו בימים האחרונים. לירקות ולפירות אין פה הרבה טעם, אבל עדיין כיף לאכול סוף סוף חביתה וסלט תוצרת בית!

היו המון שפנים (או ארנבים) קטנים וחמודים בפארק ופיזרתי להם קצת כרוב בתקווה שיבואו לבקר. מיותר לציין שאספתי את כל הכרוב בבושת פנים בבוקר. בטח פה גם הארנבונים אוכלים Beef Pie.

גם היום לא נטשנו את המסורת החדשה ויש אפילו שיר חדש:

"נדבקו לי לקסדה מלא חרקים,

חלקם אדומים וחלקם ירוקים,

חלק נמרחים וחלק מתפרקים,

ואז על המשקף יש מלא חלקים.

נדבקו על הג'קט וגם במכנסיים,

מזל שהבוקר נעלתי מגפיים!

הם מגיעים מהשיחים וגם מהעצים,

מזל שלא נדבקו לאסי בביצ$#!

כולם מגעילים ולחלק יש גם ריח,

מתי יגיע ערב ונלך להתקלח?!"

וכמו שאומרים בטופ גיר – and on that bomb shell… לילה טוב!

 

26.8

שודדים במוסך ולטאה ענקית ליד האוהל

וואו, איזו סחרחורת מרושעת יש לי. מקווה שיעבור בהמשך כי אני לא ממש טובה בללכת באלכסון. היום יוצאים לכיוון Port Augusta, אבל זה רק בתנאי שהגיעה השרשרת. לשמחתנו ב9:00 הגיע הטלפון המיוחל ואחרי ארגון מהיר יצאנו למוסך. שני מוסכניקים נחמדים החליפו לנו את השרשרת, פילטר שמן ושמן ושדדו מאיתנו באלגנטיות 400$. התמרמרנו קצת על המחיר בינינו לבין עצמנו, אבל בעיקר חשנו הקלה שסוף סוף החלפנו שרשרת. החלטנו להתייעל ולהזמין כבר מקום לערב בקראוון פארק בפורט אוגוסטה, ליתר בטחון.

יצאנו לדרך, מזג האוויר היה נהדר והנוף היה משגע. מחכים לנו כ350 ק"מ של שדות צבעוניים, גפנים יפים והמון כבשים ופרות. עצרנו במקום קטן בשם Port Neil ונהנינו לשבת על החוף ולהסתכל על שקנאים. יש פה מעט מאוד בתים, אבל הם יפים מאוד ולכל אחד מהם סירה. אנחנו מפנטזים שיום אחד גם לנו יהיה.

הגענו לפורט אוגוסטה קצת אחרי חמש ושמחנו שהזמנו מקום מראש. הקמנו את האוהל על חלקת דשא נעימה ומכיוון שאין הרבה מטיילים עם אוהלים כעת, היינו כמעט היחידים על המדשאה. מתחת לשיח שליד האוהל ראינו מין לטאה ענקית (אני חושבת שזה Bearded Dragon אבל לא בטוחה). היא היתה ממש גדולה, אבל בכלל לא התרגשה מהנוכחות שלנו שם, אז גם אנחנו התעלמנו ממנה. עד עכשיו ראינו די הרבה "לטאות קקי" (כמו שאסי קורא להן, או בשמן הקצת יותר מדעי Shingleback lizards ) בצידי הכביש (או עליו), אבל זו היתה פעם ראשונה שראינו כזו.

קפצנו להאנגרי ג'ק להמבורגר של ערב (לאזן את הסלט של אתמול) ודי הופתענו כשחזרנו לראות שלמרות השטח הגדול של הדשא, מישהו בחר להקים את האוהל שלנו ממש צמוד לשלנו. קצת חששנו לציוד שלנו, אבל אחרי שווידאנו שהכל במקום, הבנו שכנראה הוא היה סתם בודד. או אהבל.

 

27.8

True heaven is a place on earth

היום נוסעים לAdelaide! יש קצת יותר מ300 ק"מ, אבל אין תכניות, נראה מה יוליד יום. הדרך כל כך יפה ואנחנו נהנים מכל רגע ומהנוף המשגע. אנחנו משעשעים את עצמנו ברכיבה ומעבירים את הזמן בכיף גדול. הגענו לאדלייד יחסית מוקדם בצהריים ונהנינו מהעיר היפה. העיר משלבת בניינים עתיקים ומודרניים ומאוד מיוחדת. אסי כבר היה פה, בשבילי הכל חדש. מכיוון שאנחנו רוצים לנסוע מחר לKangaroo Island, החלטנו לעצור בInformation כדי להבין מה האופציות שלנו לגבי שינה היום ולטיול של מחר. אשה מקסימה נותנת לנו את כל המידע שאנחנו צריכים ואנחנו מחליטים לישון היום בCape Jervis משם גם תצא המעבורת בבוקר. המשכנו למשרדים של SeaLink שמפעילים את המעבורות וגם מוכרים חבילות תיור ואחרי שעה ארוכה שם שהסתיימה בסכום מופקע של כ500$ עבור מעבורות ולילה במלון, המשכנו לארוחת צהריים בריאה וצמחונית (yeah, right) בKFC. כל מה שאני זוכרת זה דלי בגודל של הראש שלי ואת זה שאח"כ לא יכולנו לקום מהכסא.

משם המשכנו ישירות לCape Jervis. לא ידענו מה לצפות מהדרך, וגילינו שבעצם הגענו לגן עדן! ברגע שיצאנו מאדלייד, הגענו לאיזור שלי הזכיר מיד את טוסקנה וקצת את ניו זילנד. הכבישים היו מפותלים ומכל עבר התגלו גבעות יפות וירוקות, המוני גפנים ויקבים, עצי זית, שקדיות פורחות, אגמים, אלפקות ופרות. ככל שהדרמנו, הדרך הפכה יותר ויותר יפה. השמש שקעה וצבעה את האוויר בצבעים מושלמים וצילמתי המון. אין ספק שזהו אחד המקומות היפים ביותר שראינו בטיול, בייחוד כשלא היו לנו ציפיות גבוהות מדרום אוסטרליה. השקיעה אמנם היתה יפהפיה, אבל העובדה שנשארה לנו דרך לא קצרה לרכוב בחושך, בקור ובכבישים המפותלים לא היתה משמחת במיוחד. חששנו מאוד מחברינו הקופצניים ואת יתרת הדרך רכבנו דרוכים, קפואים ודי לחוצים.

כשהגענו לקייפ ג'רוויס, היה כבר מאוד חשוך וקר. היינו בטוחים שמחכה לנו לילה קפוא ולא נחמד במיוחד, אבל הקמנו את האוהל על חלקת דשא מוגנת יחסית וקיווינו שכך נוכל להשאר מחוממים. המקום היה יחסית קטן ומשפחתי, בעלי המקום היו נחמדים מאוד ונתנו לנו הרגשה טובה. הקמנו את האוהל בזריזות וניגשנו לשכנים שלנו להגיד שלום. היו שם שני זוגות בגילאי 60 בערך ונהנינו מאוד להעביר איתם שעה של חוויות נהדרות. צחקנו המון והיה נפלא. הם ממערב אוסטרליה ואחד הגברים סיפר לנו שבין היתר, הוא צד קנגרואים למחייתו. החלפנו פרטים וקיווינו לפגוש אותם מחר בקנגרו איילנד. מקלחת הזויה בתאי מקלחת קטנים והלכנו לישון יחסית מוקדם. מחר קמים בארבע בבוקר…

 

28.8

Kangaroo Island

אני חושבת שבחיים שלי לא שמחתי ככה לשמוע שעון מעורר מצלצל לפני עשר בבוקר. ולא סתם לפני עשר – בארבע ורבע! גם ישנו טוב היום, לא היה קר כמו שחשבנו וגם האוהל לא רטוב – אז אפשר להתקפל במהירות, אבל בעיקר אנחנו מתרגשים מאוד לקראת הטיול שלנו בקנגרו איילנד!

קיפול זריז והעמסה של הציוד, קפה מהיר ויוצאים למעבורת. טוב שחנינו קרוב, אז הנסיעה קצרה למדי. היו מעט מאוד אנשים והיה תענוג לראות באיזו יעילות החברה מתקתקים את העלייה של הרכבים למעבורת. העלינו גם את הבייבי שלנו וקשרנו אותו בעזרתם האדיבה של העובדים.

השייט היה מהנה ונהנינו לקשקש עם שני חבר'ה נחמדים על ישראל, אוסטרליה ומה שביניהם. השמש החלה לעלות והמראות מחלון המעבורת היו קסומים.

כשהגענו לאי, פרקנו את האופנוע ועצרנו בצד לשתות קפה ולהתפעל מהיום היפה ומהנופים המשגעים. ידענו מיד שאנחנו מאוהבים. גם אחד בשני וגם באי המדהים הזה. שמחנו שהקיצור שכפה עלינו מזג האוויר בדרום מערב אוסטרליה משתלם לנו עכשיו בכך שיש לנו יותר זמן לטייל פה. גם העלות המוגזמת של המעבורת והשהייה באי מתחילים להשתלם.

יצאנו מ Penneshaw שם עגנה המעבורת לכיוון Kingscote שהיא העיירה הגדולה והמרכזית באי. כמה דקות אחרי תחילת הנסיעה הטמפרטורות החלו לרדת ותוך זמן קצר הגיעו ל4 מעלות! מה?!?! היה כל כך קר ולא האמנו שהטמפרטורות צנחו ככה ובכזו מהירות. למרות הקור הגדול, עדיין היינו בעננים ועצרנו מידי פעם להתפעל מהנוף המקסים. גבעות ירוקות, ים כחול, סוסים, פרות, אלפקות וכבשים חמודות, מלחחות עשב ברוגע. בטח שהבשר פה כל כך טעים, הכבשים והפרות פה רגועות ומפונקות ואם כבר לגמור את החיים שלך על צלחת עם מלח, פלפל וקצת צ'יפס – אז באוסטרליה. אני שוב רעבה.

תחנה ראשונה שלנו – American River. זה נהר גדול ויפה, עמוס בציפורים יפות ושבעות משפע הדגים והנשנושים הלא כשרים שמחכים להם שם. אנחנו מתכננים להיות באי רק ליום אחד, אז מתקצבים את הזמן בזהירות וממשיכים הלאה לכיוון קינגסקוט. כשהגענו לעיר, עצרנו לקפה ומאפין בבית קפה יפה וחמים. הטמפרטורות חזרו למספר דו ספרתי ואנחנו מפשירים לנו בשמש הנעימה. הבחנו באדון קשיש בוחן את האופנוע שלנו ולא עבר זמן רב והוא הגיע לבית הקפה. אנחנו בחליפות הרכיבה והקסדות לידינו – לא קשה לנחש למי שייך היפיוף בחוץ (ואני לא מדברת על הקשיש, למרות שגם הוא לא נראה רע…). האדון הנחמד סיפר לנו על חייו המרתקים ועל ההמצאות שפיתח. הוא אפילו סיפר לנו על מנוע חדש שתכנן (לא ממש "לנו" אלא לאסי, אני מניחה שהוא חשב שבהיותי בחורה אני מתעסקת בעיקר בטלנובלות ובאיפור. אני מניחה שהיה מאכזב אותו לדעת שאני דווקא די מבינה בבוכנות ושסתומים, אבל שיתפתי פעולה וניסיתי להיות יפה ושתוקה. שתי תכונות שאני לא ממש חזקה בהן…).

אנחנו רק מספר שעות מועט באי, אבל כבר מתלבטים אם להאריך את השהות שלנו פה ביום נוסף. יש סניף של Sealink ממש ליד הקפה ואחרי ביקור קצר שם, אני מבינה שזה אפשרי, אבל אנחנו עדיין מתלבטים אם מבחינת לוחות זמנים זה מסתדר.

מצאנו את המלון שהזמנו יום קודם ויצאנו צפון-מערבה לכיוון Emu Bay. יש המון מה לראות באי והמרחקים לא קטנים. אנחנו רוצים להספיק הכל ולחזור לפני החשיכה. כשהגענו למפרץ גילינו עיירה קסומה ופסטורלית על גדות המפרץ היפה. כמובן שמיד החלטנו שאנחנו רוצים לגור (גם) פה. היו המון שקנאים על הJetty (שדרכו מורידים ומעלים סירות למים) ולמרות שיש לנו כבר מיליוני תמונות של שקנאים, לא יכולתי להתאפק וצילמתי עוד ועוד. בחזירותי החלטתי שאני לא מספיק קרובה אליהם והחלטתי להתקדם עוד קצת על הJetty כדי לצלם תמונות טובות יותר. לשמחתי אסי טייל על המזח באותו הזמן ולא ראה את הצוקהרה הכפולה שהדגמתי כשהחלקתי על האצות הרטובות שעל הJetty. כל כך פחדתי שהמצלמה תשבר, אז הקרבתי את הברכיים והמרפקים שלי וכעונש הסתובבתי בהמשך הטיול עם חליפת רכיבה מקושטת בירוקת מפוארת בכל מקום אפשרי. מסקנה ראשונה – אין מספיק חיכוך במגפי הרכיבה שלי. מסקנה שניה – אין דרך להראות חיננית כשאת מחליקה כמו גמל עיוור. אבל בינינו, ויתרתי כבר מזמן על חינניות כשלבשתי מכנסי רכיבה מרופדות.

המשכנו דרומה לכיוון Seal Bay לראות כלבי ים. שילמנו 15$ כניסה (היתה אפשרות נוספת לשלם יותר ולהצטרף לסיור אבל החלטנו לוותר). דקה אחרי שהתחלנו לרדת לכיוון החוף על הגשר, שמענו צעקה מוזרה וכשהבטנו למטה ראינו כלב ים קטן וחמוווווד שקרא קריאות רמות. אני מיד החלטתי שהוא מחפש את אמא שלו ובהיותי בכיינית לא קטנה, גם התחלתי קצת לבכות. לא יודעת אם בכיתי כי ריחמתי עליו (בסיפור שהמצאתי הוא איבד את אמא שלו לעמלץ אכזרי), או בגלל שהייתי כל כך מאושרת ולא ידעתי איך להכיל את זה. כשהמשכנו לחוף, ראינו עשרות כלבי ים יפים וחמודים רובצים להם על החוף ונהנים מהשמש. הגור הקטן (להלן: "היתום"), המשיך לצעוק וליילל והיה נראה כאילו הוא עובר את הכלבים אחד אחד ומחפש מי שישחק איתו ואף אחד לא רצה. כולם נהמו עליו ואני חשבתי שזה ממש לא יפה לעשות ככה למי שרק לא מזמן ראה את אמא שלו נאכלת על ידי כריש באורך 5 מטרים. מה הסיכוי שזה לא מה שקרה?! אנחנו בפאק$# אוסטרליה!

בקושי רב גררנו את עצמנו מהחוף ועלינו חזרה לחניה. הטמפרטורות ממשיכות לטפס ואנחנו, שני אתלטים ידועים, כבר מתחילים להדבק לחליפות. כשאנחנו מצליחים סוף סוף לעלות לאופנוע, אנחנו ממשיכים דרום מערבה לכיוון Flinders Chase National Park כדי לראות את הRemarkables, שהיא תצורת סלעים שאמורה להיות מיוחדת ויפה ממש על שפת הים. בדרך לשם אנחנו רואים תרנגולי הודו, ברכיות (ברווזים), אווזים והמון סוגים של עופות שלא זיהינו. אתם כבר מנחשים לבד כמה הייתי רעבה בשלב הזה.

הגענו לפארק ו(שוב) שילמנו דמי כניסה. האי הזה מושלם, אבל יקר בטירוף!!!

אחרי תפוצ'יפס וצעידה קצרה, הגענו לסלעים. לקרוא להם סלעים זה understatement רציני.. לא סתם קוראים להם remarkables! הם באמת מדהימים. הסלעים האדירים שבמשך שנים ארוכות נשחקו ע"י מים ורוח מעוצבים בצורות מוזרות ויפות והנוף משם לים עוצר נשימה. לא האמנתי כשראיתי באופק לווייתן אדיר מזנק במים, ונהנינו מכל רגע. מתחיל להיות כבר מאוחר ויש לנו עוד דרך ארוכה חזרה למלון, אז בכאב גדול החלטנו שמוותרים כל Admiral’s Arch ונוסעים חזרה לKingscote. הדרך היתה לא פשוטה כלל וכלל… היה קר מאוד וברגע שהתחיל להחשיך שולי הכביש התמלאו בקנגרואים. באמת התפלאנו איך אנחנו באי שנקרא קנגרו איילנד ולא ראינו אותם כל היום… היו מאות קנגרואים ונסענו לאט מאוד ובזהירות מאוד. כל שיח נראה לי חשוד והיינו ממש בלחץ. אחרי יותר משעה וחצי, הגענו קפואים ומותשים למלון.

נכנסנו לחדר ואחרי מנוחה קצרה ירדנו לבר של המלון (שהיה המקום היחיד שעדיין היה פתוח בעיר) ואכלנו ארוחת ערב במחיר מופקע (אלא מה) של 100$!! אנחנו מוציאים בד"כ סכום כזה בשלושה ימים. חוזרים למלון שבעים אבל מבואסים שמחר עוזבים את האי ומתקרבים יום נוסף לסיום הטיול המופלא הזה…

 

29.8

למעבורת ובחזרה

היום בעשר יש מעבורת חזרה… התעוררנו יחסית מאוחר ושנינו מרגישים שלא מיצינו את האי. הכנו קפה וירדנו למטה לעשן. איש נחמד שפגשנו מספר לנו שראה כלבי ים במזח ואנחנו ממשיכים לשם, כמו שני חוראנים, בפיג'מות שלנו. שמחנו מאוד לראות את את החמדמדים משתעשעים להם בים וחזרנו למלון להתארגן לנסיעה חזרה בלב דואב. הגענו לנמל ואחרי כמה דקות של התלבטות החלטנו שאנחנו רוצים להשאר. קפצתי למשרדים ודחיתי את המעבורת למחר ושנינו הרגשנו הקלה גדולה ושמחה. שיטוט קצר בעיירה ומצאנו בית קפה קטן ומשפחתי, הזמנו קפה וקוראסונים והצצנו במפה כדי להחליט מה עושים היום. החלטנו שהלילה נישן בcabin באמריקן ריבר, גם זול יותר מהמלון שבו ישנו הלילה וגם קרוב יותר למעבורת, מה שיקצר לנו את הרכיבה בבוקר. בדרך לשם עצרנו בחוף יפה ומסולע וכשהגענו לאמריקן ריבר היה שפל אדיר. מצאנו קבין חמוד, נרשמנו ויצאנו צפונה לכיוון Stokes Bay. הדרך לשם היתה משגעת, המון עצי אורן, גבעות ירוקות ובעלי חיים. כשהגענו למפרץ גילינו חוף יפהפה, מלא אבנים ומים צלולים. עברנו דרך מבוך של סלעים גדולים לצד השני של החוף ולא עמדנו בפיתוי להוריד נעליים ולשכשך את כפות הרגליים במים הקפואים…

אנחנו עדיין בחליפות הרכיבה שלנו, עם כל הריפודים של החורף ומתחילים להזיע בתוכם… אנחנו מתלבטים אם להוריד את השכבות הפנימיות, אבל מבינים שאחרי צהריים יהיה שוב קפוא ומחליטים לחכות עם זה. החליפות נדבקות לנו לגוף, מה שהופך את העלייה חזרה לאופנוע לאתגר לא קטן… אחרי מאמץ אנחנו ממשיכים בטיול לכיוון Parndana ושם אנחנו כבר נשברים ומורידים מהחליפות את כל השכבות הפנימיות. אסי קושר הכל בכשרון רב לאופנוע ואנחנו ממשיכים לכיוון אמריקן ריבר.

החלטתי שזה זמן מצויין לשמר את המסורת החדשה ונולד לו עוד שיר:

"אני מזיעה במגפיים, כי הבוקר גרבתי גרביים עבות.

מזיעה גם במכנסיים, מזיעה אפילו בגבות.

הברכיות נדבקו לי לברכיים ואי אפשר להתכופף,

השרוולים נדבקו לי לידיים והכותפות אל הכתף.

את כל הריצ'רצ'ים פתחתי לאוורור, אבל זה לא ממש מספק,

את זה שבגב השארתי סגור, כי אני לא יכולה לכופף את המרפק!

עוד מעט נעלה על האופנוע, אז יש לי משהו קטן לבקש,

שברגע שנתחיל לרכוב, הרוח אותנו תייבש,

ואולי אם אפשר, בעצירה הבאה,

כשנשב על שפת האגם,

אם אפשר, רק לחצי שעה,

להדליק פה את המזגן?!"

התארגנו בקבין ויצאנו לטיול ברגל לנהר. שמחנו לגלות שהשפל עבר, המים והציפורים חזרו. צילמנו המון ציפורים יפות ולא האמנו כשראינו שוב כלבי וים ואפילו דולפינים מקפצים להם במים. השמש התחילה לשקוע וצבעה את השמיים בצבעים משגעים, כחולים וורודים. נהנינו מכל רגע במקום המדהים הזה. כשכבר החשיך, חזרנו לקבין ונהנינו מערב של מוזיקה טובה ומנוחה. הלכנו לישון עייפים אך מאושרים. מאוד מאושרים!

 

30.8

כביסה וטוסטים עם גבינה מאתמול

טוב, היום באמת עוזבים את קנגרו איילנד, אחרי יומיים נ ה ד ר י ם!! התארגנו די באיטיות כי המעבורת יוצאת רק בעשר וחצי ואנחנו די קרובים לנמל. יצאנו לדרך ואחרי שיט נהדר, הגענו חזרה לCape Jervis. כעת יש לנו כ430 ק"מ עד לRobe. עלינו בדרך היפה חזרה צפונה וכעת מתחילים להדרים שוב. היינו כבר די עייפים ונורא רצינו כבר להגיע. מבט בGPS מראה שתכף מגיעים למעבורת וזה די מפתיע אותנו. אפילו יותר הופתענו כשהגענו לנהר והבנו שיש שם מעבורת קטנה, מין "אוטובוס" ימי, שעובר כל כמה דקות ומעביר כלי רכב לגדה השניה של הנהר. השיט היה קצר ומשעשע והמשך הרכיבה היתה בדרך יפה, מלאה באורנים ענקיים ויפים, נטועים בסימטריות ראויה לציון. השמש התחילה לרדת ועננים התאספו. כשהגענו לRobe הופתעתי לגלות עיירה קטנה ויפהפיה, בדיוק כמו שאסי זכר מהטיול הקודם שלו ולי העיירה הזכירה מאוד את אנגליה בגלל הבניינים העתיקים והצמחייה. מצאנו קראוון פארק קטן וחמוד והקמנו את האוהל בדשא. מהרטיבות הרבה היה ניכר שהאיזור זכה למנה יפה של גשמים בימים האחרונים. קפצנו לסופר לקנות לחם לארוחת ערב, בתפריט להיום טוסטים עם גבינה מאתמול.

סופסוף יש גם הזדמנות לעשות כביסה אחרי שאנחנו ממחזרים בגדים כבר כמה ימים ואחרי כביסה ומקלחת, אנחנו מכינים טוסטים ומקווים שהגבינה מאתמול לא תאשפז אותנו.

ולפינתנו: "השיר היומי":

"היום ראינו פרות, חלק חומות וחלק שחורות,

ראינו גם כבשים, ראינו אפילו עז,

חלק עדיין עם צמר וחלק כבר אחרי גז.

תמיד כשאני רואה כבש או פרה,

מתחילה אצלי תופעה מוזרה,

לא יודעת מדוע ולמה,

בא לי מיד אחרי זה שווארמה".

לילה טוב!

 

31.8

הלילה האחרון באוהל…

היום נוסעים לכיוון Warrnambool, מה שאומר בעצם שחוצים את הגבול חזרה לVictoria. זו, למעשה, חציית הגבול האחרונה שלנו בטיול הזה ואנחנו מודעים היטב למשמעות… העננים בשמיים לא ממש עוזרים למצברוח, ומזכירים לנו שויקטוריה קרובה. יצאנו בתחילת החורף והוא מחכה לנו שנחזור. כשהתארגנו בבוקר, הופתענו לפגוש את הזוג המקסים שפגשנו בתחילת הטיול ב Eden. הם מטיילים כבר שנים ואין להם דבר למעט הקראוון שלהם ואחד את השני. אבל מה בעצם צריך יותר מזה? אני מקנאה בהם ומעריצה אותם. הם עושים את מה שכולנו חולמים. אחרי חיבוקים ונשיקות, החלפנו חוויות והיה כיף גדול, למרות שזה עיכב אותנו קצת ביציאה. לקראת 11 בבוקר יצאנו לדרך ושוב פגשנו את עצי האורן המפוארים…אלו נגמרו בדיוק בשלט שבישר לנו שאנחנו נכנסים לויקטוריה. הנוף התחלף ובמקום שורות של אורנים חזרנו לנוף המוכר של סבך שיחים ועצים. גם השלטים המוכרים של הקואלות חזרו והיתה תחושה שהכבישים פה הרבה פחות טובים. אני מניחה שכמויות הגשם הגדולות פה לא ממש עוזרות לאיכות הכבישים. מתחילות גם רוחות חזקות ומלבורן חוזרת לשלטי הדרכים. וואו. אופפפף.

עצירה קצרה להתרעננות ב Port Fairy וממשיכים. כשהגענו לWarrnambool הבנו שזו לא העיירה שחשבנו שזכרנו מהטיול הראשון שלנו ל Great Ocean Road, אלא עיר די גדולה ומפותחת. חיפשנו קראוון פארק לחנות ללילה ומצאנו אחד כזה ביציאה מהעיר, במקום קטן ומקסים על שפת אגם. הפארק היה יפה ומטופח, היו בו SPA, בריכה ואפילו חדר משחקים עם משחקי מחשב וטלויזיה. הקמנו את האוהל על הדשא שהיה לח למדי, התארגנו והלכנו לג'קוזי. היינו די לבד בפארק, מה שאומר שהיה לנו ג'קוזי לעצמנו ושמיד אחרי יכולנו להביך את עצמנו במשחק ארוך של מירוצי מכוניות. כן, כבר דיברנו על זה שאחד המאפיינים הבולטים בזוגיות הזאת זה הבגרות.

ומה יותר מתאים לסיום של ערב כזה מפנק מהמבורגר בהאנגרי ג'ק?? נסיעה קצרה ואנחנו שם וחצי שעה אח"כ כבר חזרה בפארק, שבעים, עם פתק לצינתור (נראה לי שבאמת אצטרך אחד אחרי כל הג'אנק שאנחנו אוכלים פה). יושבים קצת בחדר טלויזיה לכתוב יומן וחזרה לאוהל לישון. זהו בעצם הלילה האחרון שלנו באוהל ואנחנו מסרבים להאמין.

 

1.9

גשם, גשם ועוד קצת גשם. ברוכים הבאים (השבים) למלבורן!

כל הלילה ירד גשם. וגם בבוקר. וגם אחרי. אנחנו נצורים באוהל ומנסים למצוא אסטרטגיה טובה להתארגנות ויציאה לדרך. כשהתחיל הגשם בלילה אסי הגיבור יצא והביא את הכביסה שלנו מהחבל ועכשיו אנחנו, הקסדות, המגפיים והכביסה הרטובה באוהל בגודל איגלו של גמדים. העננים שחורים ורבים ולא נראה כאילו השמש מתכננת לצאת בקרוב. ההחלטה הראשונה להיום היא שאנחנו מוותרים על נהיגה דרך Great Ocean Road, שבמזג האוויר הזה מסוכנת מאוד ובמקום זה ניסע דרך הכביש המהיר. לא כיף אבל אחראי. בהפוגה הבאה של הגשם אנחנו קמים מהר, מקפלים את האוהל הרטוב, הציוד, עצמנו, עולים לאופנוע ויוצאים לדרך. נסענו דרך כבישים מהירים, ירד גשם כל הדרך, הרוח היתה חזקה והיה לא פשוט בכלל. ברגעים האלה (בין היתר), אני מודה לאלהים על אסי. נהג נהדר, אחראי וזהיר. אין מישהו אחר שהייתי מוכנה לרכוב איתו בתנאים כאלה (או בכלל).

עצרנו ב Colac לחמם את עצמנו קצת בקפה של תחנת הדלק. היה "טעים" בדיוק כמו שזה נשמע, אבל לפחות היה חם. היינו קפואים ורטובים. אני לא רואה הרבה בדרך בגלל הגשם והאדים על המשקף וגם אסי לא. זה מפחיד ואנחנו שמחים שהגענו עד פה בשלום. למזלנו, באוסטרליה הנהגים לא מתעלמים מקיומם של אופנועים (בניגוד למדינות אחרות שמתחרזות עם ישמעאל) ומכבדים אותם, מה שהופך את כל הסיפור הזה לאפשרי. החלטנו שכשנגיע למלבורן ניקח מלון וננוח קצת ונדחה את כל הסידורים שלנו למחר. אחרי הכל, יש לנו עוד קצת זמן ואנחנו צריכים את המנוחה.

בסוג של סגירת מעגל עשינו צ'ק אין במלון בו ישנו בלילה הראשון שבו יצאנו לטיול ושמחנו להוריד את הבגדים הרטובים ולעשות מקלחת חמה. קפה חם וקרואסונים שקנינו בסופר סוגרים לנו את ערבו של היום המתיש הזה.

 

2.9

לפעמים התכנית הכי טובה היא שאין תכנית

וואו. צריך לקחת רגע, לנשום עמוק ולהפנים שאנחנו פה, במלבורן, והטיול הגדול (לפחות הנוכחי), מאחורינו. איך אפשר להפנים דבר כזה? ומה עושים עכשיו? לי יש טיסה חזרה לארץ ב6/9 ואסי נשאר פה? אסי עזב את העבודה לפני הטיול, איפסנו את תכולת הדירה שלו ומה עכשיו? חזרה לשגרה? איך אפשר לחזור לשגרה אחרי כל מה שעברנו?! ומי בכלל רוצה לחזור לשגרה…? אנחנו מוצפים במחשבות ודילמות ויש לנו ממש מעט זמן לקחת החלטות. אם כך, ההחלטה הראשונה שלוקחים היא – שממשיכים את הטיול עד לרגע האחרון. החלטה שניה – אסי בא איתי לארץ! לפחות לשלושה חודשים. ההחלטה שלישית – שלא מחליטים שום דבר נוסף בינתיים. אוקיי, הזמן קצר והמלאכה מרובה!

דבר ראשון – צריכים לארגן את כל הציוד של הטיול במחסן בו אחסנו את כל החפצים של אסי ולקחת את האוטו מהחברים האהובים שלנו אייל ולייני ששמרו עליו במהלך הטיול. צריכים גם לקנות לאסי כרטיס טיסה לארץ (יששש!!!), כך שהיום שלנו מתחיל להתגבש. מה עושים מחר? ממשיכים בטיול! יש לנו עוד יומיים שאפשר לנצל ונעשה את זה כמו שצריך. אסי הציע כבר מזמן שנסע לעשות סנואובורד ב Mount Buller . זה אתר סקי וסנואובורד במדינת ויקטוריה, מרחק של כ-4 שעות נסיעה ממלבורן (כן! יש שלג באוסטרליה! גם אתם המומים כמוני??). ואני אומרת – היינו כבר ביערות גשם, בחוף הים, במדבר – לא נהיה בשלג?! נשמע לי כמו סגירת מעגל מצויינת וסוף נהדר לטיול (אני לא אשקר ואודה שגם המחשבה על הסיכוי שאשבור איזה רגל או יד בסנואובורד שתשבית אותי לחודש או יותר גם קצת קסמה לי, שהרי המחשבה לחזור לעבודה עכשיו די עושה לי בחילה…).

מתארגנים ליציאה ועכשיו מכה בנו העובדה שזו הפעם האחרונה (לבינתיים) שאנחנו לובשים את חליפות הרכיבה וחובשים את הקסדות האהובות שלנו. אנחנו מתלבשים לאט לאט וסופגים כל רגע. ולא אכפת לנו שהחליפות עוד קצת רטובות וכך גם המגפיים. היינו מוכנים לרכוב איתם ככה עוד חודשים ארוכים. תחנה ראשונה להיום – תחנת השטיפה. מקרצפים את הבייבי שלנו טוב טוב ומקפידים להוריד את כל מה שנשאר מהחרקים ומהגריז. מתמהמהים שם קצת כדי לדחות את הפרידה ובלב כבד נוסעים למחסן. את העלייה למחסן עצמו אנחנו עושים בשתיקה (מה שלא אופייני לנו כל כך, שלא נאמר – לא אופייני לי בכלל), אבל זה היה רגע קשה לשנינו. מארגנים את הדברים מחדש במחסן כדי שיהיה מקום לאופנוע ומנסים לא לפרק את כל הארגזים (ולא ממש מצליחים) כשאנחנו מחפשים את בגדי הסקי של אסי ועוד קצת בגדים שיקח איתו לארץ. מפרקים את המצבר והארגזים ואסי בכשרון רב, מצליח להכניס את האופנוע בצורה מושלמת למחסן. את האוהל, שקי השינה ויתר הציוד אנחנו פורשים מעל כדי שלא יתעפשו ומכניסים גם את המזוודות שלנו פנימה, שהרי מחר נוסעים לשלג וביומיים הבאים הטויוטה הקטנה והאדומה של אסי היא הבית שלנו. אני מנסה לא להשמע דרמטית מידי, אבל חייבת להודות שהרגעים האלו היו קשים. מבט אחרון בבייבי שלנו וסוגרים את הדלת של המחסן. שנינו עצובים ונאחזים בכל כוחנו במחשבה שממש, אבל ממש בקרוב נפגש איתו שוב ונצבור זכרונות וחוויות חדשות. אפילו האוהל הקטנטן שלנו מפתה עכשיו כמו סוויטה מלכותית במלון ארבע עונות. כוסאמק חזרה לשגרה.

עם החליפות שלנו אנחנו צועדים לתחנת האוטובוס ומרגישים קצת מטופשים. נסיעה קצרה באוטובוס ואחריה אחת יותר ארוכה ברכבת ואנחנו רואים אותה. עומדת שם, מחכה לנו, מוקפת בעשביה. אדומה, נוצצת אחרי הגשם. הסטארלט של אסי. אוספים את המפתחות מהמחבוא, אסי מסובב את המפתח בסוויץ' ו… יש! היא מניעה. מפה ממשיכים לסוכנות נסיעות לקנות לאסי כרטיס טיסה. אני עדיין לא מעכלת שאסי בא לארץ ונראה לי שגם הוא לא. לא סיפרנו עדיין למשפחה – נפתיע אותם ממש לקראת הטיסה. נפרדים מקצת יותר מאלפיים דולר ומקבלים תמורתם כרטיס לשלושה חודשים. מה יהיה בשלושת החודשים האלה ומה יהיה אחריהם אנחנו לא יודעים עדיין וגם לא מעסיקים את עצמנו בזה. צעד צעד. לפעמים התכנית הכי טובה היא שאין תכנית.

קופצים לסופר לקנות קצת דברים לערב ולנסיעה של היומיים הקרובים וחוזרים למלון. מבלים ערב רגוע במלון ומתרגשים מהנסיעה של מחר.

 

3.9 שקיות של זקנים בקופת חולים

נוסעים לשלג!!! איזה כיף! אני לא יודעת ממה אני יותר מתרגשת – מזה שנוסעים לשלג (עדיין מתלהבת משלג כמו ילדה קטנה), מזה שהטיול ממשיך, מזה שאסי בא איתי לארץ, או מזה שאנחנו הולכים לנסות סנואובורד בפעם הראשונה. תכלס, מה זה משנה ממה, העיקר שמתרגשים!

מתקתקים הכל צ'יק צ'ק בבוקר, עושים צ'ק אאוט ויוצאים לדרך. איזה מוזר זה לנסוע באוטו! וכמה מקום יש בבגאז'! מעמיסים מינימום בגדים (כי התרגלנו), חטיפים ונשנושים ויוצאים לדרך. אין לנו תיקים מתאימים אז הכל בשקיות כמו זקנים בקופת חולים.

מזג האוויר מאיר לנו פנים. אנחנו שמים מוזיקה בipod ומתחילים לנשום את הנופים היפים ברגע שיוצאים מהעיר. ושוב הכל ירוק ושוב החופש זורם בגוף. אנחנו נהנים מכל רגע ומנצלים אותו כמו אסיר שאוכל ארוחה אחרונה לפני הזריקה. מי דרמטית, אני?? J

במחצית הדרך אני מתחילה לחפש לנו מלון ללילה. כבר סוף העונה ואנחנו מניחים שלא תהיה בעיה למצוא חדר. הממ… כבר אמרנו שאסור להניח?! כמובן שתוך כמה דקות אנחנו מתחילים להבין שהכל תפוס ומה שלא תפוס יקר בטירוף, אבל לשמחתנו עוד קצת מאמץ ואני מוצאת לנו חדר במחיר סביר ושנראה לא רע, ממש על ההר. יש שם גם מקום לשכור ציוד סנואובורד אז נראה שיהיה בסדר.

לא עובר זמן רב והנופים של האחו הפורה והירוק מתחלפים בכביש פתלתל במעלה ההר ואנחנו מוקפים אקליפטוסים תמירים. בטח היה תענוג לרכוב פה עם האופנוע. מתחיל להתקרר ואנחנו מבינים שאנחנו ממש קרובים. קצת מפליא שלא רואים עדיין שלג, אבל יש לנו סבלנות. עוד קצת ואנחנו מגיעים לכניסה לאתר. כמובן שמחזירים אותנו חזרה לרכוש שרשראות לגלגלים ואנחנו שמחים לגלות ש"במקרה" יש חנות כזו ממש בסמוך. מעמיסים את השרשראות בבגאז' (נשתמש בהן רק לפי הצורך) וחוזרים לכניסה. פה אנחנו מגלים שאת הרכב נצטרך להשאיר בחניון לא רחוק ולקחת מונית למלון. מה מונית לעזאזל?! עם כל השקיות של הזקנים מקופת חולים?? איזה פדיחות. הכל פה גם נורא יקר. השרשראות לגלגלים היו רק ההתחלה ואז הגיעו דמי כניסה, דמי חניה ומונית בעלות מופרזת למלון (נסיעה של חמש דקות). הוצאנו פה בחצי שעה סכום שחיינו ממנו שבוע בטיול וזה עוד מלון, ציוד לסנואובורד וכניסה לאתר סקי. יאללה, לא חשוב. תופסים מונית למלון וסוף סוף רואים קצת שלג! פחות ממה שציפינו, אבל אנחנו מקווים שישתפר. מגיעים למלון ושמחים לראות שפה יש המון שלג ושהמלון שלנו ממש חמוד ושיש לנו הר של שלג משלנו במרפסת. שתי השקיות של הדוריטוס שהבאנו איתנו התנפחו נורא ואנחנו לא מפסיקים לצחוק מזה ומהפדיחות עם כל השקיות שהתפזרו בבגאז' של המונית. בשביל 40$ לחמש דקות נסיעה נראה לי שהנהג לא ממש כעס.

קופצים לחנות בכניסה של המלון לברר לגבי ציוד ומסכמים עם הבחור הנחמד שנפגש מחר בבוקר להתארגן.

מקלחת חמה, ארוחת ערב לא רעה (ויקרה בטירוף!!!) והעברנו ערב נעים וחמים במלון, מתרגשים לקראת מחר.

 

4.9

ליפול זה קל. הבעיה זה לקום.

המראה הזה, הלבן, השקט של שלג מחוץ לחלון שלך, כל כך קסום ולא דומה לשום דבר ממה שראינו עד עכשיו בטיול. אנחנו קמים מוקדם ויורדים לאכול ארוחת בוקר. אחרי קפה וכמה צנימים עם ריבה, אנחנו כבר מודדים מגפיים וסנואובורדים ומתחילים להתרגש. מאורגנים למשעי אנחנו צועדים לתחנה של השאטל וכמה דקות אחרי אנחנו כבר בדרך לאתר. פה כבר מחכים מלא אנשים שהשכימו הרבה לפנינו ואנחנו מחליטים לקחת שיעור סנואבורד כדי ללמוד איך עושים (או לפחות מנסים לעשות) את זה נכון. נפגשים עם המדריך והקבוצה ולומדים כל מיני טכניקות של גלישה. עד כאן – נראה פשוט למדי ואנחנו מצליחים די יפה. אנחנו גם מגלים שאסי הוא "גופי" ואני לא, כלומר – אסי גולש עם רגל ימין קדימה ואני עם רגל שמאל. מאוחר יותר יסתבר לנו שמי שיותר "גופי" משנינו הוא אני… בשלב שהמדריך מלמד איך גולשים עם הפנים קדימה (ולא על הצד כמו בסקייטבורד), אני מבינה שזה "קצת" יותר מאתגר ממה שחשבתי והמדריך בטח מצטער שהוא החליט להיות מדריך. הוא נוזף בי שאני לוחצת יותר מידי על הבורד ומייד מסיק שאני נהגת שודים. אז נפלתי עליו. שוב ושוב. אחרי שעתיים מתישות, סוף סוף משחררים אותנו מהשיעור ואנחנו מתחילים לגלוש לבד. כלומר, לנסות לגלוש לבד. אסי גולש כמעט כמו מקצוען ואני נופלת כמו מקצוענית. מידי פעם מצליחה להחזיק מעמד על הבורד די יפה,

אבל תמיד זה נגמר בפזצטא על השלג. גם אסי מרגיש מידי פעם את עצם הזנב שלו, אבל אני מביאה את זה ממש לכדי אמנות. ליפול? ליפול זה קל. הבעיה היא לקום אחרי שנפלת. ברגע שקמת אתה מתחיל להחליק ולא פשוט בכלל לעשות את זה, בייחוד בשלב שהרגליים שלך מתחילות לרעוד. אבל זה כיף. כל כך כיף. וזה ממש ממכר. ואתה כבר עייף ומותש, אבל לא יכול להפסיק. בזמן שאני נופלת וקמה, אסי גולש למטה ועולה שוב כדי לוודא שלא דרס אותי איזה ילד בן שלוש עם מגלשי סקי. לשמחתו הרבה, הוא התקין הבוקר את המצלמה על המשקף, אז כל הפדיחות שלי מתועדות. יופי, יהיה מה להראות לנכדים.

אנחנו מעבירים כמה שעות טובות בשלג ואחרי הצהריים כשכבר נגמר לנו הכח מחליטים לחזור למלון, מותשים אבל מבסוטים לאללה. הפעם החלטנו לחזור ברגל ולהנות קצת מהנוף. מגיעים למלון, מזדכים על הציוד ובמקלחת אנחנו מגלים את המחיר של כל הנפילות. לא ידעתי ששטפי דם מגיעים לכאלה גוונים. יהיה מעניין להרגיש את השרירים מחר בבוקר…

מסיימים את היום הנפלא בערב מפנק בחדר ונהנים מהזמן שנשאר לפני שחוזרים חזרה למלבורן מחר.

 

5.9

יום ההולדת הכי טוב שיש

השרירים… הכל כואב. הרגליים, התח#, הידיים, ה כ ל. אבל היה שווה כל רגע! חבל שאי אפשר להשאר עוד יום. אוכלים ארוחת בוקר, נפרדים מהשלג ויוצאים חזרה לכיוון מלבורן. החלטנו שנאריך קצת את הדרך חזרה ונטייל עוד קצת. מזג האוויר נפלא ואנחנו עוצרים בכל מקום שרק יכולים ומטיילים ברגל. יש פה אגמים יפהפיים והנוף משגע. עוצרים גם לפיקניק על גדות אגם יפה בצהריים וחולקים את ארוחת הצהריים שלנו עם ה Magpies היפים. היום יש לי יום הולדת ולא יכולתי לבקש מתנה טובה יותר מזה – טיול נהדר עם אהבת חיי. מה בנאדם צריך יותר מזה. אני בעננים!

שומעים מוזיקה נהדרת כל הדרך ולקראת מלבורן אני מתקשרת למלון שאותו עזבנו לפני יומיים להזמין חדר ללילה. הלילה האחרון שלנו במלבורן. מגיעים לעיר עייפים ועוברים במחסן לקחת את המזוודות שלנו. מחר טסים לארץ ואנחנו ברגשות מעורבים. משם ממשיכים למלון ומבלים את הערב במנוחה, אחרי שארגנו את המזוודות, דיברנו קצת עם המשפוחה והזמנו מונית לשדה התעופה מחר בערב. קבענו להפגש מחר עם חברים במשך היום ואנחנו מחכים לראות אותם כבר בקוצר רוח. לילה טוב…

P1120894.JPG

DSC_1266.JPG

 

6.9

נפרדים מאוסטרליה (לבינתיים…)

איך, איך כבר עברו שלושה חודשים?? אנחנו קמים לבוקר של יום יפה. קצת קריר, אבל אין גשם והשמש (יחסית) זורחת. אנחנו לא ממש מאמינים שהיום טסים לארץ ואני בעיקר מסרבת להאמין שלא שברתי כלום בשלג ואני חוזרת לעבודה. מי יודע, אולי אני עוד אפול בשדה, יש הפתעות בחיים…

מתארגנים באיטיות ועוזבים את המלון בסביבות 11 בבוקר. אנחנו נוסעים להפגש עם וויין והלן, חברים של אסי ואח"כ קבענו להפגש עם איאן וג'ולי המקסימים, שהכרתי כבר לפני הטיול. וויין והלן יוצאים עם אסי לטיולי אופנועים מידי פעם והם שמחים מאוד לשמוע את החוויות שלנו מהטיול. וויין קצת מקנא והלן די מזדעזעת לשמוע שישנו כמעט שלושה חודשים באוהל קטנטן. משם אנחנו ממשיכים לביתם של איאן וג'ולי ואחרי סשן ממושך של חיבוקים, אנחנו נסחפים איתם, כרגיל, לשיחה ארוכה על החיים, טיולים ומה שביניהם. איאן הוא חבר של אסי מהעבודה, הוא וג'ולי כבני חמישים, והם נהדרים. אוהבי טבע מושבעים ומטיילים כמה שרק אפשר. הם אדיבים ונדיבים ואנחנו מאוד אוהבים אותם. כל מפגש איתם מעשיר אותנו ומשמח אותנו מאוד. אחרי שעות ארוכות אנחנו נאלצים להפרד מהם וממשיכים לכיוון הבית של אייל ולייני, שם נשאיר את הטויוטה של אסי לבייביסיטר מסור. אייל ולייני מטיילים עכשיו בישראל אחרי שהיו בהוואי ואנחנו מחכים כבר לפגוש אותם בארץ. אני רק יכולה לדמיין כמה הם יופתעו כשיגלו שגם אסי מגיע.

המתנו ממש מעט עד שהגיעה המונית שלנו ויצאנו לשדה התעופה. המשפחה עדיין לא יודעת שאסי מגיע, נגלה להם רק כשנהיה בשדה. הנסיעה נעימה ונהג המונית אדיב ואנחנו נפרדים ממלבורן שמחשיכה מסביבנו. עוברים את דלפקי הצ'ק אין בשדה וחוטפים המבורגר אחרון בהאנגרי ג'ק. עוד נתגעגע אליו עכשיו כשחוזרים לאכול לחם שיפון ועוגיות שיבולת שועל.

כשהבורדינג פס ביד שלנו אנו מצלמים את של אסי ושולחים למשפחה – של אסי ושלי. כמה שניות אחר כך מגיעות גם התגובות וכולם מאושרים עד הגג. אמא של אסי מפשירה בשר. היא מכירה אותי כבר מצויין J

אנחנו משתדלים לא לחשוב על מה יהיה הלאה, אלא לחיות את הרגע ולתת לדברים לקרות כפי שהם צריכים. אם יש מה שלמדנו עד עכשיו זה שהכל מסתדר בסוף ואנחנו מקווים שגם הפעם זה יעבוד. שהרי מישהו אמר פעם ש"אם אתה רוצה להצחיק את אלהים, ספר לו מה התכניות שלך". אנחנו לא ממש רוצים להצחיק אותו וסומכים עליו שהתכנית שלו עבורינו תהיה סבבה. עד עכשיו – אין לנו מה להתלונן. טיסה נעימה, נפגש בבנגקוק.

 

8.9

Home is where your heart is

בנגקוק. שנינו מתעבים את השדה הזה, במיוחד בגלל החוויה המפוקפקת של הטיסות של אל על מפה לישראל. תיארנו לנו שהפעם לא יהיה שונה – ובאמת כך היה. חבורות חבורות של צעירים שחוזרים מתאילנד, משפחות עם ילדים צעקניים, בטוח יהיה כיף בטיסה. בדלפק אנחנו מגלים שבגלל שעשו Overbooking לטיסה אני משודרגת לביזנס. לא הצלחנו לשדרג גם את אסי ואני לא רוצה להפרד ממנו אפילו לעשר שעות, גם בתמורה למקום לרגליים וסכו"ם ממתכת. כשכולם יישובים במקומותיהם, אני ניגשת לבחור שיושב ליד אסי, ממש שתי שורות לפני השירותים ומציעה לו לעבור לביזנס במקומי. הבחור (או אם תבחרו לקרוא לו "הישראלי המכוער", או סתם "הטמבל") ברוב חוצפתו אומר לי שאם אני מציעה לו את זה כנראה שמשהו לא בסדר ושהוא יסכים להחליף איתי רק אחרי שיראה את המקום. כן, אתה צודק, מקום בביזנס יכול להיות יותר גרוע מלשבת על השירותים כשמסביבך בוכים ילדים קטנים. כמובן שאמרתי לו שהוא חצוף ושישאר במקום שלו (זה היה בקול רם, בלב זה היה הרבה פחות מנומס), נפרדתי מאסי וחזרתי למקום שלי ולשמיכה עם הריח של ילנג ילנג ופצ'ולי. פחות מ12 שעות אח"כ, כבר חיכינו ליד המסוע של המזוודות בנמל התעופה בן גוריון…

DSC_1270.JPG

באיזור מקבלי הפנים התרגשנו מאוד לראות את המשפחות שלנו עם בלונים, שלטים וציורים מהאחיינים. התחבקנו ארוכות ונשמנו את האהובים שלנו מקרוב. שנינו התברכנו במשפחות נפלאות ואנחנו ברי מזל בשל כך. משם המשכנו הביתה, לבית שלי שחיכה בסבלנות שאשוב והפך במהרה להיות הבית שלנו. גם פה קיבלו את פנינו ציורים של האחיינים המתוקים שלי והבית היה נקי ומצוחצח ובמקרר חיכו לנו מאפים טעימים שהאחיות הנהדרות שלי הביאו. התקלחנו והלכנו לישון, בדיוק כמו בשלושת החודשים האחרונים – עייפים אך מאושרים.

 

סוף דבר…

את הפרק האחרון ביומן הזה אני כותבת ממרחק של כמעט חצי שנה מאז שחזרנו וכל כך הרבה קרה מאז…

לא הרבה אחרי שחזרנו, החלטנו אסי ואני להתחתן. בעצם, אם חושבים על זה, ידענו שנתחתן בערך יומיים אחרי שהתחלנו להתכתב ב WhatsApp אחרי שעודד, גיסו של אסי החליט שלשדך בין מישהי מחדרה ומישהו ממלבורן זה הגיוני. באוקטובר נסענו עם המשפחות להתחתן בקפריסין ובנובמבר חגגנו עם המשפחה המורחבת והחברים הקרובים במסיבת חתונה נהדרת בארץ. שניים מהאורחים הכי חשובים שלנו בחתונה היו יוני בן שלום, שליווה אותנו בהכנות לטיול ובטיול ושבזכותו אנחנו יכולים לחלוק איתכם את חוויותינו כאן וגלי אשתו הנהדרת. יוני וגלי – אנחנו אוהבים אתכם אהבה גדולה ומאושרים שאתם חלק מחיינו. אני מאחלת לכולנו לחלוק עוד חוויות רבות מטיולים נהדרים עוד שנים רבות.

Hadar & Asi 1091.JPG

בחודשים האחרונים אנחנו עובדים על הוצאת ויזת עבודה עבורי (כזכור, לאסי יש אזרחות אוסטרלית והוא גר במלבורן כחמש שנים עד שהפרעתי לו) וכשאקבל אותה נעבור אסי ואני לאוסטרליה. המעבר הוא לא פשוט עבורנו, מכיוון שיש לנו פה משפחות חמות ואוהבות וחברים נהדרים, אבל אנחנו מרגישים שזהו הצעד נכון לנו (לפחות בשלב הזה). בינתיים אנחנו בארץ, מתכננים את הטיול הבא. אסי יוצר יצירות מופלאות מקרמיקה ואני, שצומצמתי מעבודתי לפני כחודשיים יחד עם כ300 מחבריי), משתדלת לעמוד בקצב. מבחינתנו, אנחנו עדיין בירח דבש נהדר ובעוד חודש בדיוק, ב27.3, נחגוג שנה להיכרותנו.

 

היה לנו עונג גדול לחלוק אתכם את התקופה היפה בחיינו. מקווים שגם אתם נהניתם ומחכים כבר לחלוק איתכם את החוויות מהטיול הבא. מאחלים לכולכם בריאות טובה, אושר והרבה, הרבה אהבה.

 

אסי והדר.

———————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאסי מילר והדר אזולאי

——————————————————————————————————–

 

 

 

 

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי     הדפס פוסט

Trackback URI | Comments RSS

הוסף תגובה