הרפתקה דוט קום

7 ביולי 2009 דרומה אל ממ"א*-המדינות המאוחדות של אמריקה

(*סליחה, אבל זה התרגום הנכון ל- USA)

IMG_3153.JPGחואן

לפני שיצאתי את קאלגרי עצר לידי בחור עם קוקו בגון שיבה בטנדר לבן. הציג עצמו בשם חואן. "לפי הציור על האופנוע שלך אני מבין שאתה נוסע למקסיקו" אמר באנגלית באקצנט ספרדי בולט. "אני בא עכשיו משם. ואני בטוח שכולם אומרים לך לא לנסוע למקסיקו. אז תדע שאין שום בעיה זה הכל ניפוח של התקשורת" הרגשתי לרגע כאילו עוד מעט הוא יעבור לעברית שוטפת של שיחות סלון בארץ, שיחות בהן התקשורת אחראית לכל. "ועוד משהו. שים מדבקה של דגל קנדה מלפנים ומאחור באופנוע. ותראה איזה יחס תקבל. הם שונאים את ארה"ב ומתים על הקנדים". חואן עצר בצד והחל לחטט בין הניירות במכונית שלו מחפש מדבקות של דגל קנדה לתת לי, אך לא מצא. אני מוכרח לציין כי חואן הוא השני שכבר מציין את העובדה ה"קנדית" הזו בהקשר לדרום אמריקה. ועכשיו כשאני יוצא ממדינת הענק הזו אני חושב שקיבלתי רמזים רבים למה. הקנדים באמת עסוקים בעצמם. עם כל פוטנציאל הכוח שראיתי כאן, וכמובן אי אפשר לאפיין את המורכבות העצומה הזו בהכללה במשפט או בתואר אחד, יש בה משהו פשוט, רדום, נאיבי מצועף ומביט בעיניים. לא מתיימר, גם אם פה ושם מנסה לפעמים. יש כאן נסיון ליסד אווירה כללית (ודאי יש הרבה יוצאים מן הכלל) של קבלת האחר, השונה. כמדינת הגירה, אין לה ברירה. ראיתי ערב רב של מהגרים שנוכחים בכל פינה, כל מקצוע או מעמד בהם נתקלתי. הענקית הזו כל כך עסוקה בהשתלטות על עצמה ועל גודלה, שסביר להניח שמצפים ממנה להרבה סובלנות כלפי המתרחש בחצרות האחוריים של אמריקה הלטינית. היא כנראה נתפסת כשכן המצופה טפלון ואנחנו מחבבים אותו שרק ישאר כך. שלום קנדה.

מונטנה באופק

החלקתי על חוט הכביש מחניון הלילה בקארדטסון קנדה לכיוון מעבר הגבול עם מונטנה. לפי התכנית. קילומטר לפני מעבר הגבול, הכביש נתן שני פיתולים חדים ימינה ושמאלה. מעין קריצה אחרי אין סוף הקווים הישרים. שוב שוטר הגבול עם הגיבנת הקלה והאצבעות הסגולות מחותמות. ומונטנה מציצה מעבר לכתפו כרכבת הרים המחממת מנועים. כי כמו שעברתי את הגבול, ההרים גבהו והכבישים כמו סרטי סאטן רחבים ומבהיקים, עטפו כל סיבוב ופניה והוסיפו עניין לרכיבה. יערות משובצי אגמים ומכוניות רבות יחסית. איזור מתוייר העובר מתבניות נוף זרועות יחידות חקלאיות לפינות חמד מדושאות וכמו עירוניות הכוללות מרכזי קניות וחניות נוצצות.

ירדתי דרומה על כביש מספר 93 והנוף החל לשנות צבע, לדהות. צפיפות הצמחיה ירדה והנמיכה. פה ושם בלט סלע צהבהב בראש הר. ושטחים חשופים שכנראה מושקים במים קצובים המובאים מרחוק. הנוף נמלא חוות ענק. וכמעט בכל אחת מהן ללא יוצא מהכלל, שטח מגודר ובו כמה סוסים. חוות עד האופק. וניכר מתחזוקת ומראה השדות ומבני החוות. מי מהן מצליחה ומי לא. אני חולף בכבישים ראשיים החוצים עיירות קטנות של שלושה רחובות ומגלה

IMG_3229.JPG

שהמאפיין הבולט לעין הוא שילוט אלקטרוני לאורך כל הרחוב המציע הימורים. כן. בתי קזינו צמודים לרחוב הראשי. לא משהו גדול מדי, בגודל חנות בינונית באלנבי. אבל ללא כל עכבות. שלטים המזמינים לשחק בלק ג'ק. מכונות מזל והימורים על כל דבר, מיוחצנים בראש חוצות ולמעשה השתלטו על הנוף הרגוע אשר חשבתי שאמור לאפיין את אחד האיקונים של ימי כיבוש המערב. ומול אלה שמתי לב למספר גדול של חנויות לממכר נשק ותחמושת.  כמעט בכל קרן רחוב. בתחנת דלק אחת, פניתי לפרדי וסאלי שבאו לתדלק. ושאלתי למה יש כל כך הרבה חנויות למכירת נשק? כמה צריך בעיירה כחושה אחת? פרדי הוציא מהבגאז' שלו שני רובים כבדים ואקדח ואמר. "אנחנו עם של ציידים. אתה מבין. וזו זכות המוקנית לנו בחוקה לשאת נשק". -"סליחה פרדי, זה לא בגלל בתי הקזינו? כי מסתובב כאן הרבה כסף. וזה מעודד בטלה ואלימות וכסף קל?" -" לא מה פתאום, אני יוצא מחר לצוד איילות." סאלי אשתו פרצה בצחוק בתוך הרכב ובעצם נתנה תשובה ברורה.

IMG_3228.JPGפרדי וסאלי

הגעתי לעיירה המילטון (Hemilton) בה חיפשתי אתר קמפינג. ואחרי שעה שטירטרו אותי מפה לשם. מצאתי את האתר חבוי בתוך ההרים מהלך 40 ק"מ מהעיירה ובו רק 6 מקומות להקים אוהל וכולם תפוסים. לא עזרו תחנוני לאחראי. אין מקום. אז הלכתי לישון מעבר לשער טיפה לתוך היער. כי זה מה היה.

המעבר לאיידהו

המעבר לאיידהו לא הורגש כלל. ניכר מהחוות הצמודות לכביש כי הן כאן דורות על דורות. בחלקן גידלו בקר, בחלקן סוסים והיו כמה שגידלו לאמות, ענף חי מתעורר שראיתי לו סימנים גם בקנדה. הדרך נצמדה לנהר סלמון (Salmon River) שזרם צפונה בעוצמה בינונית ושוצפת. הכביש והנהר עברו בינות לקניון גבה הרים ובבת אחת יצאתי לנוף שהתחלף כהעברת דף בספר – לצהוב כהה, חום וערום כמעט לגמרי מעצים. החל גשם סוער שהגיע כמעט במאוזן. נאלצתי לעצור בצד כי לא ראיתי את הדרך וודאי גם לא ראו אותי. ישבתי כך כשעה במבול ושום יונה לא הגיעה, אז דילגתי חיש על האוכף וללא יותר מדי גינונים, נכנסתי למוטל הראשון מימין בעיירה ארקו (Arco) אי שם בלב החקלאי של איידהו. לא שסבלתי אבל היה ברור לי שמישהו מבקש שאעצור.

וינסנט

שכרתי חדר (37 דולר) עם גישה לאינטרנט וישבתי להרגע כשבחוץ סופת ברקים. למשמע רעש מנועים בחוץ הסטתי הוילון וראיתי שיירה של מכוניות עתיקות מגיעה לבלות לילה במוטל הזה. מכוניות מראשית המאה העשרים. כשחיברו מנוע לכרכרה. מלהיב.

בבוקר טרם יצאתי, קפצתי לדיינר הסמוך לכוס תה חזק ופגשתי את וינס. בחור צנום ומופנם שסיפר לי כי הוא מגיע מאיזור שיקאגו. הוא נודד בדרכים כבר חודשיים מזגזג בין מדינות ארה"ב. היה שותף בעסק משפחתי של הבאת בטון מוכן שהתפרק. חווה גירושין אחרי 12 שנים ושני ילדים. הוא סיפר על כמה הבנות שיש לו על החיים. מסתובב לנקות את הראש. כשיצאתי לראות את האופנוע והציוד שלו הבנתי מה היא רכיבה בתנאים ספארטניים. הכל מינימאלי ולא מפנק, וינסנט סיפר לי על אין ספור תקלות שנאלץ להתמודד איתן וזה גם עקב רכיבות רבות בשטח קשה. נפרדנו. ושמתי פני דרומה לכיוון יוטה.

בדרך חלפתי במישור עצום מאופק לאופק ורק הר קטום מימין שבר את הרצף. פה ושם הבהיק במרחק מגדל מתכת או מבנה לבן. כשהגעתי לנקודת מנוחה בצד הדרך העניין הובהר. איידהו מתגאה כי במרחב הזה הוקם הריכוז הגדול בעולם של ריאקטורים אטומיים המשרתים מפעלים אזרחיים, העושים שימוש באנרגיה אטומית. ולאחר עוד כמה קילומטר עברתי ליד שלט המפנה את הבאים ימינה לעיר האטום. תודה. המשכתי.

מישורי האטום של איידהו

זה היה יום א'. סולט לייק סיטי בירת יוטה חיכתה לי ברחובות ריקים מאדם. גבעת הקפיטול שלה עם בית הנבחרים הניצב שם כמו גלויה תלת מימדית ואיזור גורדי השחקים נתנו רמז חד משמעי על עוצמתה של המדינה הזו. לאחר כשעה של שוטטות והספגת חושי בייחוד של המקום, המשכתי דרומה.

סולט לייק סיטי

לנוכח הרוח והעננים ממעל, החלטתי לא לאחר במציאת מקום להקים בו אוהל ופניתי ימינה בעיירה פרובו (Provo)  השוכנת לחופו של אגם המים המתוקים הגדול ביוטה (כחמישים ק"מ מדרום לאגם המלח הגדול בארה"ב, לחופו שוכנת סולט לייק סיטי). הגעתי לחניון קמפינג מסודר, מוקפד וריק. בכניסה חנה הקראוון של האחראי. הוא יצא לקראתי. היה זה רוג'ר. הוא נעמד ליד האופנוע וביקש 20 דולר עבור לילה פלוס מקלחת. מחיתי בעדינות באזניו על הסכום הגבוה. סיפרתי לו שהמחיר היקר באתרי קמפינג נע בדרך כלל סביב ה- 16 דולר. "מאיפה אתה?" הוא שאל. הסרתי הקסדה הושטתי לו יד ואמרתי "מישראל". הוא הבין מייד, הוציא את השטר של עשרים הדולר לתקע לי אותו בחזרה ביד. "אתה אורח שלי!" זהו. הערב שצנח על הפארק השליו, מצא אותי מקים את האוהל כשביחד איתי רוג'ר, מותח את החבלים ונועץ יתדות. עוזר לי בכיסוי האופנוע. הבחור הגדול הוא פנסיונר של המארינס בדרגת רס"ן, המקבל גם קצבת נכות על בעיה ברגליים. אין מקום שיש שם דגל ארה"ב בעולם שהוא לא שירת בו.

רוג'ר ואליזבט אלן. פרובו יוטה

לא עברו עשר דקות עד שהוא הביע לפני את חלומו הכמוס. להגר לישראל. לא פחות. הוא אינו רוצה טובות. יש לו כסף, אבל הוא רוצה לחיות בארץ. סבו וסבתו מצד אביו היו יהודים. אך הוריו היו מורמונים אדוקים במיוחד ולכן גם הוא כזה. מתוך הקראוון נשמעו נקישות קצביות. הוא ביקש את סליחתי לרגע. וחזר עם אליזבט רעייתו. "אליזבט חולה באלצהיימר. כבר חמש שנים מאז התגלתה המחלה. היא מבוגרת ממני בעשר שנים". אליזבט הושיטה לי יד לשלום ונצמדה כעלה נידף לרוג'ר. הוא חיבק אותה בחום והרעיף עליה מילות אהבה. לאחר שחזרה לבית הפלסטיק שלהם. רוג'ר אמר לי כי ברור לו שהוא בכביש חד סטרי עם אליזבט. היא אהבת חייו ואם בניו. אך ברור לו שבבוא היום חייו ישתנו שוב והוא באמת חושב לבוא לחיות בישראל. בחנייה עמד האופנוע של רוג'ר, מסוג שהיה לי פעם וזה עזר להסיח את השיחה מהעצב שעמד באויר. בבוקר הזמין אותי רוג'ר לארוחה קלה במסעדה השכונתית, צייד אותי במפות והמלצות להמשך המסלול ונפרדנו בהבטחה שעוד ניפגש.

העיירה גרין ריבר (Green River)  אליה הגעתי בבוקר המאוחר, יכולה לשמש תפאורה מוכנה לסרט עם דין מרטין ופרנק סינטרה, הכל נשאר כמו ביום שהם עזבו את המסך. באמת חתיכת עולם שנעלם, עם גרפיקה וארכיטקטורה שמאמינות באותיות מרצדות ובניינים עם גגות בורוד ותכלת. אתה מצפה למצוא בחנייה מכוניות עם כנפונים וחבר'ה עם בריליאנטין בשיער, מכנסי טרילין ונעלי לק. בעיירה הזו מסתתר אתר קמפינג מצויין שהחלטתי לשוב אליו בערב. אך הדבר הכי משמעותי שקרה היום היוא השינוי הדרמתי בנוף. נכנסתי למדבר. ומדבר הוא הסביבה הטבעית שלי.

גרין ריבר

בהמשך: הצבע האדום משתלט על המסע. יוטה הדרומית סדנת הפיסול של אלוהי החול והרוח. ולאס וגאס עונה לשאלה הנצחית: האם תאהב אותי גם בבוקר ללא האיפור, דרלינג?

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום     הדפס פוסט

יש 8 תגובות על הפוסט “דרומה אל ממ"א*-המדינות המאוחדות של אמריקה”

  1. תגובה מאת יהונתן ביום 07 יול 2009 בשעה 21:01

    שיחקת אותה, יופי של פוסט.
    🙂

  2. תגובה מאת danidin ביום 07 יול 2009 בשעה 21:23

    its your best post until now

  3. תגובה מאת שמעון הלינגר ביום 08 יול 2009 בשעה 0:18

    ליוני שלום רב!
    א. אני ממש ממש נהנה מהכתיבה שלך, מחזיק לך אצבעות ומאחל לך שתמשיך להגשים את חלומך ולסיים את טיולך בכיף ובהצלחה.
    ב. כמי שטייל כבר בהמון מקומות בעולם (כולל ארה"ב וקנדה, כל מרכז אמריקה ודרום אמריקה , אפריקה, הודו סין ויתר המזרח הרחוק והאזור הפסיפי) דע לך שמקסיקו וכל יתר המדינות במרכז ובדרום אמריקה (פרט אולי מצ'ילי וארגנטינה) הם אינם קנדה ואינם ארה"ב. עם כל האהבה שיש לדעתו של הבחור שפגשת לקנדים, עדין יש מלאן בנדיטים, נוכלים , שודדים ומתחזים למיניהם שעדיף שלא תיתקל בהם ובגלל שאתה נוסע לבד יש לינהוג במישנה זהירות. אני מקוה בשבילך שתהיה זהיר וחכם לדעת היכן יש סכנות ולעקוף אותן והעיקר שיהיה לך בכיף ובהצלחה. במידה ותרצה מידע או להתיעץ תוכל לעשות זאת גם באינטרנט או לחילופין בטלפון 08-9451705 . שמעון הלינגר

  4. תגובה מאת יקיס קדרון ביום 08 יול 2009 בשעה 11:05

    יוני, כשאתה רוכב במכסיקו תחשוב עליי קצת כי אני מכסיקני (למרות שלא ביקרתי בה מאז עליתי בהיותי בן 3), גם תחשוב עליי כי אני אופנועיסט בנישמתי וגם כי אני ויזואליסט שלעולם אינו בא על סיפוקו. תפנטז בשבילי שאני חוזר לערש ילדותי, חזק, שרירי ושזוף, רכוב על פיסגת ההמצאות האנושיות המתנייעות. בפינקסך, בנוסף לאיוריך הנפלאים, תאר גם את הריחות שאתה חווה במעופך החרישי ואנא הבא אליי את כל אלה, לכשתשוב בשלום אל הארץ המובטחת.
    יקיס

  5. תגובה מאת ישראל ברוידה ביום 08 יול 2009 בשעה 12:32

    הי יוני
    כבר נמאס לכתוב כמה אני מקנא בך ובכל זאת אני כותב.
    אתה בטח יודע, ואף על פי כן אזכיר לך,
    אל תפספס את הברייס קניון, שזה המקום היפה בעולם (לדעתי),
    שמכל הקניונים היפים שביוטה, אין שני לו. אמא טבע התעלתה
    על עצמה כשיצרה אותו.
    אני מחכה בחוסר סבלנות לפרק הבא.
    נסיעה טובה ובטוחה. ישראל.

  6. תגובה מאת ש.ע. ביום 08 יול 2009 בשעה 15:15

    מדהים!
    מדוע אתה מקפיד לישון בחניונים מסודרים? אסור או מסוכן לישון בחוץ?
    אחד הדברים שמאפיינים, מבחינתי, אופנוע היא העובדה שעל אופנוע מריחים ושומעים את הסביבה ולא צופים בה כמו על גבי מסך מתוך אוטו. לא התייחסת לזה. אני זכרתי את הריחות והקולות מהמדבר בארה"ב.
    תמשיך להנות. סע בזהירות.

  7. תגובה מאת דני ביום 08 יול 2009 בשעה 15:49

    יוני…

    ואללה אני מודה שהתגעגעתי.
    אחלה פוסט, מפגשים מעניינים ותמונות נדירות.
    מתי נזכה לעוד אלבום תמונות בפיקסה?

    דני, חדרה.

  8. תגובה מאת רמי גלבוע ביום 25 יול 2009 בשעה 6:18

    היי, יוני
    אנחנו יושבים עכשיו ב'מאפייה' בצומת 'היינס', באלסקה, אני משער שגם אתה שתית כאן קפה ואיזה מאפין? מתי זה היה, לפני שנתיים, עשור? נראה שבהשוואה לתנועה שלך המרצדת בהילוך מהיר ולתימרות האבק שאתה מיתמר בין האמריקות, אנחנו משאירים מאחורינו שובל רטוב של חילזון, ועוד אחד הנמצא בשנת שבתון…

    לקח לנו שלושה חודשים להגיע לאלסקה, ואנחנו נהנים מכל רגע. קרחונים, לוויתנים, גריזלים, מה רע? נהנים מאוד לקרוא את עלילותייך, מאחלים לך להמשיך. כייף לקרוא את סיפורייך.

    בשותפות למסעות, דורית ורמי גלבוע

Trackback URI | Comments RSS

הוסף תגובה