הרפתקה דוט קום

2 ביולי 2018 דפנה ואלי חפץ עושים את האלפים 4

האלפים נותנים למי שיודעים לקחת


כזכור סיימנו את יומנו אתמול ב מלון postigliun החביב (והכמעט נטוש) בתה על המרפסת (הפעם עם ואפלים וניל… לא היו בטעם לימון), מול נוף שוויצרי טיפוסי, פסטוראלי ומוריק, לא לפני ששתי נשותינו מצויידות בארבעה מחממי ידיים לכל אחת, שנרכשו בערב מחנות ספורט מקומית בעיירה. לנו הרוכבים יש מחממי ידיים בגריפים, ואיריס הרגישה במהלך יום האתמול שקר לה בידיים. לדפנה כפפות חורף ייעודיות וטובות, אך גם היא מקבלת את המחחמים בחיוך ושמחה. הפתרון עוד יוכח כיעיל וחשוב במהלך היומיים הבאים. לטיול באזורים קרים במיוחד כדאי אם כן להצטייד מראש.
למרות שיוסי חלק עלי בערב הקודם בנושא ההרגשה שלי, חוץ מיום ההולדת שלי שחלף, דבר לא השתנה מיום האתמול. אני עדיין מרגיש רע פיזית, מצד שני אני עדיין מאושר ומלא התלהבות להמשיך את היום כמתוכנן. אז, כנראה שהוא בכל זאת צדק….
יצאנו מהמלון, מעמיסים את האופנועים ומתכוננים ליציאה לדרך. הפעם אני אתעכב על הציוד שלקחנו איתנו, אופן ההעמסה וההתארגנות היומיומית. ראשית יש לזכור שמדובר באופנוע, שמצויד בשלושה ארגזים בעלי נפח ממוצע של 35 ליטר כל אחד. מה שזה אומר, זה, שיש לארוז ביעילות את מה שבאמת חייבים. מה שלא – נשאר בבית. לבנים וגרביים בצורה מדודה, חולצות דריי-פיט, שניתן לשטוף וליבש במהירות, זוג כפכפים לערב, שכבת פליז אחת וכמה חולצות ארוכות, ולבנים תרמיים לשעות הקור, מכנסיים נוסף להחלפה בערב. זה מספיק מבחינת ביגוד. כל אחד מאיתנו קיבל ארגז צד אחד (אני את הקטן…דפנה לא שמה לב אבל התפעלה מתופעת הארגז המכיל ואינו מתמלא שלה. עכשיו את מבינה למה???) אבל גם אני כמובן מצליח להסתדר עם ארגז אחד לביגוד. הארגז השלישי – האחורי הצליח להכיל: כלי רחצה (וכל מה שקשור בזה, שבתור גבר אין לי סיכוי להבין מה זה כל דבר… מישהו יכול לספר לי מה זה גלייז ולמה צריך את זה?… טוב לא חשוב, ממילא זה ירד בעריכה של דפנה), מצלמות (כולל פוג׳י, gopro, iON) מים, נרתיק גאדג'טים (מטענים, בטריות, חוטים, מחברים, וגם לדרמן), נשנושים לדרך, ספרים, משקפים ספייר, שקיות רב פעמיות וזהו. אין יותר מקום לכלום. יש לזכור, שאנחנו שניים על האופנוע ובחרנו שלא להוסיף תיקים חיצוניים, למניעת סרבול בטיול שהוא קצר. ערכת קפה חיונית אחת לשני זוגות מספקת אותנו ונמצאת בארגז ה- GS, שם הארגזים יותר נדיבים.

פריקה והעמסה יומיומיים: ביום הראשון פירקתי את הארגזים מהאופנוע, והעליתי אותם לחדר. הפתרון נראה פשוט, אבל באין מעלית (ברוב בתי המלון הקטנים שבדרכנו אין מעליות), הארגזים כבדים ולוקח המון זמן ומאמץ להעלותם. בהמשך, ייעלנו את ההתארגנות ולקחנו מתוך הארגזים, לכל אחד מאיתנו את מה שנדרש ללינת הלילה בלבד, בשקיות רב פעמיות. הביגוד המשומש נארז בנפרד וכך עשינו במשך כל שאר הימים. יוסי ואיריס התארגנו מבעוד מועד בתיקים ייעודיים המותאמים לארגזי האופנוע. התיקים מכילים המון ונוחים לנשיאה.
טיפ – כדאי לארוז "חבילות יומיות" הכוללות את כל מה שנדרש להחלפה וללינה, ולא לארוז אריזה נושאית כגון, כל החולצות יחד, גרביים יחד וכולי. עם חבילות יומיות, התארגנות ללינה יכולה להתבצע הרבה יותר מהר, ביעילות, ללא חיפושים מיותרים ונפילה אקראית של פרטי לבוש או הירטבותם בגשם אם יורד.
טיפ נוסף – אם הבחירה בידכם, העדיפו ארגזים הנפתחים עם מכסה עליון, על פני ארגזים הנפתחים הצידה. כאשר ארגז מלא עד אפס מקום, נפתח הצידה, חזקה עליכם שחלק מהציוד ייפול. גם האריזה באמצע רחוב פחות נעימה בפתיחה צידית של הארגז, שלא לדבר על הגשם המטפטף לתוך הארגז בכל פתיחה. אם אין בידכם בחירה, דאגו שכל הציוד שנדרש תכופות יימצא בארגז האחורי (הנפתח במכסה עליון) ובכל מקרה אני ממליץ על אריזת הציוד בשקיות נילון מאורגנות ואטומות. כך רק הדברים שתדירות הגישה אליהם נמוכה, יארזו בארגזי הצד. כמובן עד כמה שניתן לתמרן בנפחים הקטנים שלרשותכם.
אז ארזנו, סגרנו, טיפסנו על האופנועים ורכבנו לנו לדרכינו. מזג האוויר מתחיל להאיר לנו פנים, והיום מתחיל בהיר ונעים. הפעם הדרך רצופה בכרמים. הכרמים נטועות על צלעות ההרים בטרסות, ובאמצע כל כרם, יושבת בקתת עץ קטנה לשימוש הכורמים. המראה של עשרות הכרמים וביניהם נטועים יקבים קטנים, פשוט מהפנט. מתחשק לעבור בכל אחד מהם ללגום מעט יין, להריח אותו, להתבשם ולהמשיך להבא בתור. במחשבה שנייה, קצת בעייתי עם רכיבה… אז התבשמנו מהמראות והמשכנו להחליק בין הגבעות וההרים בנוף המיוחד הזה, לכיוון מעלה סטאלוויו.


היום אנחנו לומדים שאם שומרים על אופטימיות, היקום מזמן לנו פתרונות. במהלך עצירה לתדלוק, אנחנו מעיפים מבט אל מעבר לכביש, לשלט אדום ומאיר פנים. ומה רואות עינינו? כיתוב גדול Ducati… מוסך מורשה. זוכרים את מגן היד השבור באופנוע? כמובן שמיד חצינו את הכביש פנימה אל המוסך. מוסכניק שוויצרי חמור סבר מקבל את פנינו ואומד את הנזק באופנוע. הבחור נראה מאוד נוקשה, אבל מבין שאנחנו בטיול, ומיד מתפנה מכל עבודתו נחלץ לעזרתנו. הוא מאתר את החלקים השבורים, אבל, יש לו מגן יד בצבע שחור (ואילו מגן היד המקורי הוא בצבע כסף). אני מחליט ללכת על זה בכל מקרה על מנת לנסוע באופנוע תקין. מאתיים פרנק שוויצרי מחליפים ידיים, שעת עבודה אחת, ואנחנו ממשיכים בדרך מתוקנים לגמרי.
בדיעבד, במעמד החזרת האופנועים, כמובן שפרשתי בפני דנילו את כל מה שאירע. להפתעתי, לא זאת בלבד שדנילו לא חייב אותי בתשלום נוסף (למרות הבדלי הצבע בין מגיני הרוח בשני הצדדים), אלא שהוא אף הודה לי על שטיפלתי בבעיה באופן עצמאי, ועל כי דיווחתי לו על כך ביושר. הוא אמר כי כשבדק את האופנוע בהחזרה, לא הבחין כלל בתיקון ובשוני. למותר לציין כי ההשתתפות העצמית במקרה של נזק עמדה על 350 אירו, וככול הנראה באם הייתי משאיר את התיקון לחברת ההשכרה היה נגבה ממני הסכום המלא. כמובן שיכולתי גם לדווח מהדרך על הבעיה ולדרוש אופנוע תקין שיגיע אלי, הסוכנות מחויבת לכך. אבל, היה נגזל מאיתנו חצי יום טיול, סכום השתתפות מלא, וסוכנות ההשכרה הייתה צריכה לשאת בשאר ההוצאות. lose lose – הכי גרוע שיכול להיות. אז באם ניתן לטפל בבעיות בעצמך, בצורה אחראית ומסודרת, זה מתברר כמשתלם לשני הצדדים.

שמחים ומתוקנים, המשכנו בדרכינו. מעט ירידות, שוב במעלה – מעבר חדש, Gallenhutten. גם כאן אגם קפוא, שני מבנים, ואיש אחד שדג במים הקפואים. מעט צילומים, כמה דקות לנשום את הטבע, השקט והאוויר הצלול כיין (גם אם ללא ריח האורנים), הבנות מכניסות לפעולה זוג ראשון של מחממי ידיים לכפפות ואנו ממשיכים בדרכנו. הדרך מתפתלת ויפה, ועד מהרה אנו מגיעים לכפר Santa maria Val Mustair. באחת, ניכר השינוי באופי המקום. הכפר נראה ככפר איטלקי (למרות שמעשית אנו עדיין בשוויץ), הבתים, הקולות, הריחות והאווירה. עברנו מהמעונבות השוויצרית, לפשטות האיטלקית. חצינו את הכפר, פניה ימינה בעקבות השילוט, והנה אנחנו מתחילים לטפס את הסטלוויו.
עשרות רבות של פניות של 180 מעלות, פניות צפופות, הדוקות ועם תנועה נגדית שלא בהכרח שומרת על נתיב הנסיעה שלה, בניגוד לדיוק השוויצרי. הגוף מסובב את האופנוע לפנייה, אבל הראש כבר צופה לפנייה הבאה, ובודק האם פנוי, האם יש ממי להיזהר. האופנועים, עמוסים, אבל חזקים, והעבודה מאחורי הכידון אינטנסיבית אבל מענגת ומתגמלת. במהלך הטיפוס, באחד הסיבובים, מבשר לנו שלט קטן : ברוכים הבאים לאיטליה. הנוף משתנה שוב, מירוק, לצחיח, גושי גרניט מזדקרים מימן ומשמאל, האוויר מתקרר במהירות, ומדי פעם נפתח צוהר להשקיף על הנוף שהולך ונפתח מתחתינו. כמובן שכל הדרך הזו מונצחת בהתלהבות במצלמת הוידאו שבידיה הנאמנות של זוגתי במושב האחורי. הגשם חוזר לבקר, המראות משכרים, האוויר לא פחות, ואני מתחיל להבין מה כל כך מיוחד במעבר הזה מכל המעברים… שבכל המעברים אנו מטפסים בין סיבוב לבין עקומה, הסטאלוויו הזה הסטאלוויו הזה כולו סיבובים..
אנחנו מתמרנים, בין מכוניות זוחלות, אופנועים במגמת "גירזון", מכוניות ספורט במגמת טיסה נמוכה ומול כל סגנונות הנהיגה – מקצה אחד לאחר. הפסגה כבר נראית באופק, והטבע מהמם. אבל דפנה ואני חשים מעט הפתעה ואכזבה. המקום הומה אדם, ממוסחר, דוכני נקניקיות, קבאב ומזכרות, המון מסעדות. אוטובוסים בטיולים שנתיים עם עשרות תלמידים, המוני תיירים על מכוניותיהם, אופנועיהם, ושאר כלי רכב וגם מוכרני אטרקציות למיניהם משמשים בערבוביה. איפה השלווה של גרימזל? אנחנו כבר באיטליה. שכחתם?
ובכל זאת אם מצליחים להתעלם מההמולה והקפיטליזם המתפרץ, או אם מטפסים מעט בשביל תלול שעולה לכיוון המצודה העליונה, ורק מעטים מטיילים בו, הרי שנפרס לרגליך נוף עוצר נשימה, פראי, משונן, מנוכר אבל מדהים. נכון, גם כאן מלמעלה יש לסנן את כמות המבנים (רכבל, מסעדות, בתי מלון למיניהם ועוד), אבל ההרים האדירים, הקרח והמרחבים הנפרשים, מחפים על הכול.
שהינו במעבר כשעה. גם כאן לא וויתרנו על מרק גולאש, (הרבה פחות טוב מזה של מעבר גרימזל, אפילו בגולאש הוא מנצח…), צילמנו, הצטלמנו ליד השלט שמורה על 2750 מטר מעל פני הים. התאפקנו מלקנות מזכרות. טיפסנו על האופנועים, ואנחנו גולשים במורד. הירידה, לא פחות מעניינת ומאתגרת מהעלייה. התסריט של עשרות פניות של 180 מעלות, פניות צפופות והדוקות, חוזר על עצמו, והתנועה גם היא לא משתנה, אם כי למזלנו, הרבה יותר דלילה.
אנו משנים מגמה צפונה, ולמעשה מכאן זו הנקודה הדרומית ביותר בטיולנו ולכן גם הנקודה הרחוקה ביותר מבסיס האם של הטיול בפרנקפורט. פונים שמאלה לכיוון Gloranza והדרמה של הנוף נרגעת לאיטה ואנו שוב במישור יחסי. עכשיו כשהר הבית בידינו (לא, לא סטלוויו, אלא בלון גז ומבער) אנחנו לא מוותרים על עצירה קלה לכוס תה עם ואפלים (הפעם בתצורת אוראו). בעוד אנחנו לוגמים מהתה, מתחיל טפטוף. הגשם ״דופק״ לנו על הקסדה ומציע בחביבות שכדאי להמשיך. הסכמנו, לא כדאי להתווכח עם אימא, במיוחד לא עם אימא טבע.


סיימנו את היום ב – hotel Am Reschensee עמוס המדרגות. מדובר במלון שהוא "motorbike friendly", עם חניות ייעודיות, ועד מתקנים מתאימים. העיירה Resia, שוכנת על הגדה המזרחית בצפון אגם Reschensee, באיטליה כמעט על הגבול עם אוסטריה. בעבר האזור כולו נשלט על ידי האוסטרים ובמשך למעלה ממאה שנה. עתה הוא תחת ריבונות איטלקית. אבל, בניגוד לסכסוכי הטריטוריה העקובים מדם אצלנו, שם החליטו שעבר זמן המלחמות (לא שהיו חסרות כאלו במאה השנים האחרונות…), וכרגע משלבים שם מסורות אוסטריות ואיטלקיות. המחיר שנמסר לנו היה לפי אדם בחדר וזה קצת מבלבל. בסופו של דבר, שילמנו 136 יורו לחדר לזוג ללילה, אבל האירוח כלל ארוחת בוקר וגם ארוחת ערב מסורתית לאזור. אמנם איריס הודיעה כבר לפני זמן רב שהיום אנחנו מגיעים לאיטליה והיא חושקת בארוחה איטלקית שווה ודפנה הצטרפה לתשוקה. אבל – סגרנו עסקה עם המלון…..

התיישבנו לארוחת הערב, באווירה חגיגית, יחד עם יתר אורחי המלון, אופנוענים כולם, ובעוד אנו צופים לאגם נהנינו מארוחה מעניינת של מיזוג תרבויות ומסורות, שכללה מספר מנות: התחלנו במתאבן בסגנון אוסטרי של פלטת טעימות של סוגי בשר ונקניק שונים. בהמשך הוגשה מנת רביולי מעולה, ממולאת בגבינת עיזים, ומתובלת בשמנת, תרד ועשבי תיבול.

מנה איטלקית – מימשנו את תשוקתנו למעדן איטלקי. המנה העיקרית כללה מנת בשר, תפוחי אדמה, וירקות מאודים שוב בסגנון אוסטרי ואם כל זה לא הספיק, אז הוגש גם קינוח עדין ומעולה, של גבינה מוקצפת עם פירות יער. המנות יפהפיות. האווירה מיוחדת. תענוג צרוף.
פרשנו לחדרינו הצופים לאגם ולנוף פסטורלי למנוחה ולשנת לילה. מחר מתוכננת רכיבה ליעד מרתק נוסף: גרמיש וצוק-שפיצה.

מסלול יום 4

להתראות בפוסט הבא.
————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאלי ודפנה חפץ

—————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי     הדפס פוסט

Trackback URI | Comments RSS

הוסף תגובה