הרפתקה דוט קום

20 ביוני 2011 בדרך חזרה מנורדקאפ, בין פינלנד לרוסיה. דיווח 18

לאמא רוסיה. האמא של הבלאגן

הגשם לא מפסיק והמעבר לרוסיה הוא כמו מכונת זמן; דור אחד לאחור.

PIC_0999.JPG

פרק 18

אחרי גשם שוטף, שליווה אותנו אתמול אחה"צ ונמשך לכל אורך הלילה וגם דפק במשהו את הרכיבה לרוסיה, התעוררנו לעוד בוקר חורפי של ממש. הצצה חטופה מבעד לחלון, חשפה עוד כמה אופנוענים שנקלעו לאותה צרה מאתמול והצטרפו מאוחר יותר לקמפינג. השמיים מסתתרים מעבר לעננים כבדים ומלאי מים, והדרך המהודקת שהובילה לצימר המשודרג הפכה לשלולית חלקלקה ובוצית.
היום מגיעים לסנט פטרסבורג  ויהי מה !!! החלטה סופית וברוב מוחץ.

הפוגת בוקר קלה בגשם, מאיצה את התארגנות הבוקר ואנו בוחרים לוותר על ארוחת הבוקר ולצאת מיד, חמושים בחליפות ומיגוני מים לדרך המובילה לרוסיה.
הכבישים עדיין ריקים יחסית והתנועה דלילה, הגשם מנקר קלות על הקסדה וביחד עם משב הרוח מנגנים שיר ערש לתוך הקסדה. עצירת תדלוק, שחרור עצמות ומתיחות, הזנה לקיבה עם שוקו חם "וממריאים" שוב לכיוון רוסיה.
הדרך ארוכה ומתארכת והגשם מקפיד ללוות אותנו מבלי להתייאש.
רטובים כהוגן (חיצונית כמובן… לבושים בבגדים נורבגיים…), חוצים את העיר  Lappeenranta ומגיעים למעבר הגבול.
שילוט מנחה מוביל אותנו לביקורת דרכונים פינלנדית שאורכת כמה דקות טובות בזכות האופנועים כמובן – הצטיידנו מראש באישור של משכיר האופנועים, לצורך כניסה איתם לרוסיה והתהליך מתקצר פלאים. הדרכונים מקבלים את החותמות הנדרשות ואנו ממשיכים הלאה.

רכיבה של 2 ק"מ הובילה אותנו לביקורת הדרכונים הרוסית. התור ארוך כאורך הגלות, משאיות בשול הימני, נושקות אחת לשנייה ונדמה, שהבילוי בתור הארוך לוקח כמה ימים…? תמונה, ציור, תרשים או דמות כלשהיא של אופנוע אינה נראית בשלטים ואנחנו מתיישרים לתור המכוניות הארוך, מימין הבחנו בתור קצר של אחמי"ם ובתנועת הנהון קסדה להסכמה גלשנו חרישית עד לראש התור. פרקנו כפפות וקסדות, שלפנו את הדרכונים ויצאו לכיוון שוטרי הגבול הרוסים.

רק כמה צעדים שלנו… ומופיע לפנינו שוטר ובתנועות ידיים מנסה להסביר לנו לפנות את האופנועים מהמקום, אנחנו כמובן, שלא מבינים מאומה…מגיע עוד אחד שיודע כמה מילים ואותיות באנגלית (והאמת…בחרנו שוב לא להבין !) הבחור מתייאש מהר ולוקח אותנו לראשית התור. נבדקנו בקפידה והועברנו (בליווי כמובן…) לתור נוסף להוצאת רישיון לרכב זר, המקנה אישור נסיעה ברוסיה (מעין משרד רישוי, מכון תקנים ורשות עליונה…).
התחלנו למלא באדיקות שני טפסים הכתובים ברוסית (ללא שום מילה באנגלית או בספרדית… ואפילו שולה לא יכלה לתרגם) עם מעט תושייה, עזרה והעתקה מטפסים ממולאים של אנשים נוספים שעמדו בתור, בהחלט חוויה מתסכלת.
החבר'ה, לא ידעים אנגלית וקשה מאד לתקשר.

אחרי שלוש שעות המתנה מתישות בבוטקה של משרד הרישוי, שיחות בשפת סימנים, תנועות ידיים וציורים, אנחנו מקבלים את מסמכי הרישוי הרוסיים ממולאים בחתימות ומדבקות.
מאושרים ושמחים, חזרנו לאופנועים בנקודת האחמי"ם, השוטר הרוסי כבר התמקם ליד השער המתרומם וחיכה שנגיע. השער התרומם וחלפנו על פניו עם האופנועים, לאדמת רוסיה.
עשינו את זה ו"יייייייש" ענקי ושואג נשמע מבעד לקסדות!
השעה 17:00 ועל הכוונת של שולה סנט פטרסבורג.
בחלוף 100 מטרים בלבד ממעבר הגבול, שולה משתוללת ולא מבינה היכן היא נמצאת… בירור כירורגי מעמיק של הבעיה מוביל למסקנה אחת ברורה – אין לה את המפות של רוסיה בזיכרון.
בלית ברירה, משאירים את שולה בגבול וממשיכים ברכיבה עצמאית עם מפות לכיוון סנקט פטרסבורג. אין ולו אות אחת באנגלית…(כול כך מבאס… זו קבלת הפנים לשועלים…) הכול כתוב ברוסית ואי אפשר להבין את הכיוון אלא, עפ"י המספרים בלבד. יצאנו מתחום הגבול, המחסומים, החיילים והשוטרים ועלינו על כביש M10 הרוסי בדרך לעיר. עצרנו ב- Change הראשון והחלפנו יורו לרובל. שלטי חוצות ענקיים בצדי הדרך מלווים אותנו והשלט הראשון שאנו פוגשים (לא הבנו מילה ממה שכתוב וגם לא ממש חשוב….!) לעינכם הרואות… זו הכניסה לרוסיה.

CIMG6799.JPG
המשכנו ברכיבה במזג אוויר נוח (והכוונה, ללא גשם…) ובכביש משובש, מסוכן ואיום ונורא. 145 הק"מ לעיר רצופים בבורות, מהמורות, קולייסים של משאיות בתוך הנתיב, ונהיגה מטורפת של הרכבים (התאבדות של ממש… לא פלא שפה הומצא הביטוי – "רולטה רוסית") הנהגים נוסעים כאילו אין מחר, עקיפות מימין ובתוך הנתיב שלנו ומסיטים אותנו לשול הימני, מפחיד לאלללללה. מהירות הרכיבה מותאמת לתנאי הדרך והאקלים השורר על הכביש, תנועת אצבע מסתובבת על הקסדה כהסכמה משותפת למשוגעות והלם ממה שקורה סביבנו.

100 ק"מ מייגעים ומסוכנים נגמרים ואנחנו בכניסה לעיר בתחנת הדלק הראשונה ברוסיה. טלפון לפטרוביץ (החבר הטלפוני שאתו יצרתי קשר עוד בארץ) לבירור נקודת המפגש. אופנוען נוסף (מקומי), שהגיח לתדלוק נרתם למשימה מלווה אותנו בהדרכת פטרוביץ לכביש המוביל אל הקלאב של מועדון ההארליסטים המקומי.
רכיבה עירונית של 15 דקות בעיר הרוסית ביחד עם המלווה, עד למחלף שבו המשכנו לרכוב לבד. ושוב, איך אפשר בלי הגשם… והוא הגיע ובגדול ענקי,
טיפות ענקיות בגודל מטבע 5 שקלים נחבטות על ראשינו. רכיבה של 40 דקות נוספות בתוך העיר על הכביש הראשי (4 מסלולים…) בגשם שוטף ללא הפסק. עומס תנועה שלא יתואר. מכוניות שורקות טסות במהירויות עצומות ומשאיות עמוסות סחורה "רצות" על הכבישים.
23:00 והרכיבה מסתיימת בתחנת משטרה על אם הדרך הראשית תחת קורת גג למחסה. חיוג חוזר ונוסף לפטרוביץ בעזרת השוטרים המקומיים, הוביל לגיוס שני חברים מהמועדון המקומי לבוא ולאסוף אותנו מתחנת המשטרה. בינתיים, מתארגנת לה ארוחת גורמה (מרק אטריות בכוס פלסטיק) ברחבה המקורה בתחנת המשטרה.
כעבור כחצי שעה נשמע רעש הארליסטי חזק גולש לתחנת המשטרה ואתו מגיעים שני הארליסטים בשנות השלושים לחייהם, בגשם השוטף, לבושים בג'ינס, קסדת חצי- שחורה, משקפי אבק ממלחמת העולם וחם-צוואר קשור מאחור בדמות מטפחת אדומה משובצת של קאובויי, שרשראות וצמידים ונוטפים מים כהוגן. לחיצות ידיים, חיבוק הארליסטי והכרות קצרה, אלכס הרזה, עם הקוקו הבלונדיני, ומקס המלא, עם הזקנקן הקטן. לשאלתי, מדוע לא הגעתם עם רכב ? נעניתי : אין לנו, ואנחנו רק על אופנוע ! זו תשובה… ותגידו שזו לא אופנוענות  בדם…!!!

PIC_1008.JPG

רכבנו עוד כ- 30 ק"מ עד לבית המועדון (ושלא תחשבו לרגע שזה מועדון גיל הזהב…). דרך לא סלולה, ארוכה ואיטית להחריד (מקסימום 20 קמ"ש…) ומשובשת להפליא מובילה ל- Club House
01:00  ואנחנו יושבים בחדר האוכל לארוחת ספגטי בולונז' ביחד עם איגור, מקס, אלכס, אלכסיי, יבגני וסבטלנה (אשתו של אלכס) שהכינה את ארוחת הערב. מחליפים חוויות ולמדים האחד על השני, איגור דובר אנגלית רהוטה כך שסופסוף אנחנו מצליחים לתקשר ואפילו לצחוק ביחד. החבר'ה, הארליסטים בנשמה מלאים בקעקועים כדת וכדין, רוכבי הארלי בלבד. אף אופנוע אחר לא מורשה להצטרף לחבורה למעט הביואל (שהוא סוג של הארלי) של איגור …וגם לא נשים. חוקים משלהם ותקופת מבחן ארוכה (כמעט שנה…) למצטרפים החדשים.

את הלילה אנחנו מבלים בבית "האח הגדול", אורי ואני בסלון ופופקין בקומת האחמי"ם. מקס ואלכס נשארים כבייביסיטר ללון ביחד אתנו.
לאות הוקרה על אומץ ליבם לביצוע החילוץ בתנאי אקלים קשים ולהכנסת האורחים הלבבית והמרשימה קיבלו אלכס ומקס שי צנוע.
לאלכס – חולצת פולו של מועדון השועלים ולמקס כובע צהוב של המועדון.
והמועדון המקומי קיבל את ברכת הבית בדמות חמסה יפה שנתלתה אחר כבוד על אחד מקירות הבית.
למחרת, אנחנו מתכוונים לעבור דירה למרכז העיר
האחריות על תיאום המלון וחניית האופנועים הבטוחה הוטלה על איגור.
חוויות, וריגושים מהעיר סנקט פטרסבורג בפרק הבא.
איציק.

——————————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, מיכאל ואורי

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות     הדפס פוסט

Trackback URI | Comments RSS

הוסף תגובה