הרפתקה דוט קום

21 במאי 2009 דורית רמי שירלי שלמה אני ובובי מק'גי

IMG_0521.JPG

תראו מה מצאתי ברחוב בברקלי………………………………………………..יוני בנשלום ורמי גלבוע צילום: דורית פלד

"חופש הוא רק מילה אחרת לכך שאין לך מה להפסיד" (כריס כריסטופרסון) מזה שלושה ימים שאני משוטט לי בלב ליבו של הליבידו האינטלקטואלי של צפון סן-פרנסיסקו, או אם  ארצה לדייק. מקדש הסטייל המשומר, מימי זוהרה של תהילת שנות השישים שנסוכה על העיירה רחבת הרחובות והטבולה בעצי אדר עתיקים, אשר אוירה רווי כל הזמן בהורמונים הנידפים מקריית האוניברסטה הידוע שלה במעלה ההר. לדעתי הריכוז הגדול בעולם של וולוו סטיישן. סאאב. חיפושיות. אאוטבק, סטארבאק וסחבק בעולם. נדמה כאילו הכל מוכן כאן להפגנה הגדולה נגד המלחמה בויאטנם. רק מה? הסטודנטים הפכו פרופסורים, הפרופסורים הפכו לשמות של בתי קפה ובתי הקפה הפכו לאולמות הקלדה על לפטופים. אבל זה עדיין ערב ההפגנה ההיא, רק עם שיער שיבה והליכונים. זה כנראה מקום שבו נועדת לפגוש את גורלך, ואם לא אותו, אז לפחות להתקל במישהו שכל  החיים חי מאה מטר מביתך בארץ ואתם צריכים לכתת עצמותיכם עד לכאן, כדי סוף סוף להפגש ולגלות שאתם קרובי משפחה בדרגות ראשוניות בתת המין הקרוי "שרוטים". ומתוך מסגרת חלונו של קראוון פורד הציץ לעברי פרצופו של אחד רמי גלבוע. רמי ודורית יצאו שבועיים לפני לארה"ב של אמריקה לקנות קרוון ולגלות יחד איתו את אותם

עשרים ושתיים המטרים המרובעים הכי נחשקים בחוף המערבי. או כמו שדורית מסבירה: "לשוטט עם מסגרת חלון ולהכניס דרכה את הנוף הכי מדהים שניתן למצוא לתוך סלון הבית שלנו". רמי, האיש והמותג (עיתונאי רכבי השטח הבכיר בישראל, עורך מגזין "הגה בשטח" מחבר הספר "מלח הארץ", הנחיות מלומדות על בישול איכותי בשטח, לגברים מסוקסים שבדרך כלל לא יודעים להכין אפילו ביצה קשה) ואני שמענו בחצי השנה האחרונה אחד על תכניתו של השני ותיאמנו לפחות שש פעמים להפגש בארץ לצורך העברת מידע ותובנות. ולא צלח. אז קבענו בניכר. והיום אחה"צ נפגשנו כאן למפגש פסגה הזוי ברמות. על כוס קפה ב"פרנץ' הוטל קפה" ברחוב שאטוק בברקלי. לא הפסקנו לדבר לרגע ואני מקווה שהבנתי לפחות את הקומבינה שרמי הצליח לארגן כדי להשיג שיחות הכי זולות לארץ. כי עד עתה טרם הצלחתי לפענח את נוסחאות הלוגריתמים של משווקי הסלולר המקומי שהטריפו אותי בעודף מידע שבסופו פשוט ויתרתי ויצאתי מחנויותיהם. אוקצור. רמי ודורית מסתובבים במוטור-הום עם כל הפינוקים החל במקלחת חמה. מטבח מלא, שתי פינות שינה ואפילו עציץ צינרריה בחלון. חדר מבורדק וכל כך ביתי, שבקושי הסכמתי לצאת ממנו. בבחינת תנו לנשום את הבית קיבינימט.

אחר הצהריים קפצתי עם שלמה גיסי האנרגטי, לקחת מהאיש שמכר לי את האופנוע שני משדרי (שלטים) אזעקת האופנוע שנשארו אצלו. שלמה בא עם ההארלי ספורטסטר שלו ויחד נסענו לכיוון העיירה לה-פאייט, כולל החלפת אופנועים בינינו (כן יורם ידידי, עליתי על הרלי ואפילו היה כיף) דרך כביש מתפתל כמו שרואים בלוחות שנה הכי סכריניים שאתם מכירים. גבעות עגלגלות וכרבולות חורש בגובה בינוני, שימשו מעין פיילונים ענקיים לכביש סלול ורחב, עם סיבובי ורטיגו משכרים. ככה הסתובבנו חצי שעה מענגת עד שחזרנו דרום מערבה לברקלי, להסתופף עם חבורה נחמדה של ישראלים לפרלמנט היומי בקפה אחר. ותתפלאו, לא היתה שם אפילו מילה אחת על המצב בארץ.

על פי בקשת הרבה שכתבו למייל הפרטי שלי, אני מצרף שיר שכתבתי ושהוקרא בתכניתו של אבי אתגר ביום שבת האחרון. (אגב, תכניתו עולה בכל שבת ברשת ב', בין 12:00 ל-14.00 כשאני אמור לעלות לשידור ישיר מהמסלול בשעה 13:30 כשאצלי 03:30 לפנות בוקר,,,)

מתנצל על אי הדיוק בניקוד. ותתכוננו, הפוסט הבא יהיה רווי ציורים.

poet-6

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום     הדפס פוסט

יש 13 תגובות על הפוסט “דורית רמי שירלי שלמה אני ובובי מק'גי”

  1. תגובה מאת הירוק... ביום 21 מאי 2009 בשעה 10:21

    יוני יקירי
    כל כך הרבה ואפילו עוד לא התחלת….
    או שבעצם זהו היום הרביעי לתחילת סיום הפרוייקט….
    תמשיך, ותמשיך לדווח
    I can't get enough
    רב"ש

  2. תגובה מאת דורית ביום 21 מאי 2009 בשעה 12:20

    יונתן,
    ועל זה נאמר – "אנשים טובים באמצע הדרך…"
    לפי התגובות ב-YNET העם איתך כל שנותר לך הוא להשלים את המסע
    לחזור לכאן ולהוביל את תהליך השלום…
    תמשיך לבלות ולעשות חיים.
    אנחנו ממשיכים לעקוב אחריך.
    סוף שבוע נעים
    דורית

  3. תגובה מאת התמר שלך ביום 21 מאי 2009 בשעה 14:08

    פאפס!
    אפשר ממש להרגיש התחיל המסע
    השיר שמוכר לי כבר זמן לא קצת מרגש כל פעם מחדש
    כזה מגניב אתה
    מחכה בקוצר רוח לאיורים שיגיעו
    נשיקות וחיבוקימים
    תמרוני הקטנה

  4. תגובה מאת נועם ביום 21 מאי 2009 בשעה 14:27

    שיר מקסים מקסים.

  5. תגובה מאת Dan ביום 21 מאי 2009 בשעה 15:42

    אין ספק שאתה חי חלום של המון אנשים, ושלי, סוף סוף יש אתר לרוץ אליו דבר ראשון בבוקר
    סע בזהירות ותן לכולנו סיבה לרייר 🙂

  6. תגובה מאת חדוה זיסמן הגדי ביום 21 מאי 2009 בשעה 21:25

    מצטרפת לכל הנהנים,גאה בך ,תמשיך לדווח,חדוה זיסמן הגדי

  7. תגובה מאת זהר זהר ביום 23 מאי 2009 בשעה 18:26

    שלום לרוחש בסאן פרנסיסקו על המים,
    לרכוב לבד, למסע עם עצמך, עניין לא פשוט כלל ואולי יש מה שהוא בספרות ובבימרים ובזן הזה ….
    עוקב בתענוג אחרי ההודעות והעדכונים.
    דע לך שתמיד יש לנו אנשים טובים במקומות שהם נדרשים .
    אם יידרשו – ייקראו לדגל – ואל תהסס.
    רכיבות טובות ותשגיח בקפדנות על מגבלת המהירות במיוחד במקומות בהם יש שוטרי מדינה ותנועה.
    להתראות
    זהר

  8. תגובה מאת ברק ביום 24 מאי 2009 בשעה 11:38

    הי יוני,
    לפני מספר שנים סיימתי מסע של 6000ק"מ ברגל (השביל נקרא PCT) – מהגבול של קליפורניה עם מקסיקו ועד הגבול של וושינגטון עם קנדה – לקח לי חצי שנה – אתה יודע זה ברגל לא על גלגלים.
    מקווה לעקוב אחרי המסע המופלא שלך בכל רגע שאוכל.
    יש לי שלושה טיפים קטנים (שאינם קשורים לצורת התנועה – גלגלים/רגליים):
    הראשון – לאורך הדרך ישנן נקודות שבירה. רובן נק' קטנות שבמבט לאחור אולי אפילו לא תזכור אבל ישנן מספר מועט של נק' גדולות. אציין כאן שלוש מרכזיות – אולי אם תדע שהן עלולות להופיע תוכל להתמודד איתן טוב יותר. א' – בשבוע הראשון של המסע ברגע שמשמעות ה"לבד" מתישבת לה טוב טוב בין השכמות. ב' – כאשר אדם קרוב חולק איתך קטע מהמסע ומגיע היום שבו הוא עוזב. ג' – בערך אחרי 70%-80% מהדרך.
    עברתי את כולן (ועוד לא מעט אחרות) אבל לשמחתי צלחתי – הסוד: ממשיכים לנוע עוד מספר ימים עם התחושה הכבדה של הגעגוע ואז עוצרים ליום או שניים נרגעים ונחים ללא תנועה וללא מרדף אחרי ק"מ (עצירה מוחלטת למנוחה).
    הטיפ השני – הדבר שעושה את המסע מנפלא למדהים ביותר שנחווה עד כה הוא (יותר נכון הם) ה'אנשים' !! האנשים אותם אתה פוגש בדרך, הסיפורים, החוויות הקטנות עימם הם הם שגורמים למסע להתמלא בחיים. הסיפור האישי של פקח שמורות בקנדה ועד הבדיחות של נהג אסדה באקודור – הם סוד החוויה המושלמת.
    השלישי (והאחרון) – תשתדל שמרבית התמונות (והרישומים) יהיו עם אנשים בתוכם. זה מחייה אותן ונותן למתבונן בהם את האפשרות לחוות בצורה חייה יותר את אותה תמונה.

    בהצלחה מכל הלב (וסליחה על אורך התגובה).

    ברק.

  9. תגובה מאת רוני מיכאל ביום 25 מאי 2009 בשעה 20:51

    שלום חבר

    ככל שמסעך הופך צבעוני יותר

    החיים מכאן נראים אפרוריים יותר

    בהחלט מזילה ריר

    ר ו נ י

  10. תגובה מאת רמי זרחין ביום 26 מאי 2009 בשעה 5:48

    אמי מעריך אנשים שמנסים להגשים את חלומם ולכן אברך אותך בהצלחה ושתחזור בשלום ללבית ואולי תספיק גם לפריחת הגרניום שלך.

  11. תגובה מאת חולי רז ביום 26 מאי 2009 בשעה 16:34

    אאהלן יוני!
    ממש מרתק! הכתיבה שלך, התמונות, השיר, החוויות…
    כרגע דיברתי עם האחת והיחידה- גלי שדירבנה אותי להכנס ולצפות ואני ממש שמחה שסוף סוף עשיתי זאת!
    אתה כותב מרתק וכיף שאתה משתף את כולנו.
    מאחלת שהמסע הגשמי והרוחני יהיה עמוק וכיפי
    חולי

  12. תגובה מאת חנן שפיר ביום 26 מאי 2009 בשעה 16:47

    יוני ידידי,
    שמחתי לשמוע היום כי יצאת למסע
    אני אתך בכל הדרך אך הקנאה בלב בוערת….
    התחלתי לחרוש את הבלוג שלך ולאסוף טיפים
    כיצד לארגן את הטיול המתוכנן שלי ביפן
    עוד 2-3 שנים (כשאגיע לגילך)
    אתקשר לגלי לשאול לשלומך
    תן גז
    חנן

  13. תגובה מאת נחום כנר ביום 07 יונ 2009 בשעה 16:38

    יוני שלום ! העלית חיוך מדונאי על שפתי ! הייתי פעם כמו גונטר מפרנקפורט -בארץ וזה כשנה, כמו…שאני,על אופנוע (קטנוע 500)-מטייל וחולם על מסלולים,אולי צנועים יותר, אבל יוני,הצתת את אהבתי לטבע ולמרחבים ! שמור על עצמך, והמשך דרך צלחה ,ממשיך לעקוב ולחייך, בסימפטיה, נחום כנר, שובל

Trackback URI | Comments RSS

הוסף תגובה