הרפתקה דוט קום

15 במאי 2011 אריקה ויניב ממשיכים צפונה בדרום אמריקה. פרק 2

סאגת הצמיגים נמשכת, או מה זה 2200 ק"מ, בשביל צמיג…

P1050167.JPG

בפרק הקודם, יצאו אריקה ויניב (שהכתבה הזו מתורגמת לעברית מהבלוג הנפלא שלהם) לדרכם צפונה לכיוון בארילוצ'ה, מהעיר הדרומית בעולם; אושואייה. הם התכוונו להגיע אליה בתוך 10 ימים, מלווים ברכב שכור ובו שתי אימהות ודודה אחת שהגיעו לעשות איתם כברת דרך משותפת והכתיבו קצב מהיר מהרגיל. ובינתיים, לצמיגים יש תכניות אחרות…

אבל בארילוצ'ה לא הגיעה כלל. עוד השפעה שהיתה לנסיעה עם הגברות, זו המהירות שלנו. בדרכי עפר הכל היה בסדר, אך על כבישים סלולים הגברות דפקו מהירויות של 95 מייל לשעה, מאותגרות מהזמן הקצוב ומעודדות מחוסר נוכחותה של משטרת תנועה של פאטגוניה. היינו חייבים לשמור על קצב מסחרר. דבר לא היה בעייתי בכל הקשור למנועים – אך הצמיגים חשבו אחרת; במיוחד זה שלי. פשוט נמאס לו מכל הסיפור הזה באופן מוחלט וסופי. ביום שעזבנו את אל-צ'אלטן למרגלות גושי הסלע של פיצרוי, כמה קילומטרים בתוך דרך מס' 40,  תחילת המסלול 1500 ק"מ שאמור להמשך יומיים לבארילוצ'ה. בעצירה בתחנת הדלק בצומת טרס-לאגוס Tres Lagos הבחנתי במשהו מוזר. נקרא לזה; יותר משעשע מאשר מוזר – גיליתי חור בגודל אגודל בצמיג האחורי השחוק למשעי שלי והראתי זאת לאריקה. בתור זו שדואגת לחבר אותנו למציאות, היא שמה לב מייד שמאחורי החור בצמיג, מציצה פנימית מפונצ'רת. מבלי לקחת בחשבון את אוסף הפנצ'רים באופנוע של אריקה, שנגרמו בעקבות החלטתה הפתאומית, להשכיב את האופנוע שלה במאוזן בעזרת סלע גדול וחד בבאחה קליפורניה שבצפון מקסיקו – זה היה התקר הראשון שלנו בשבעה חודשים וכ-15 אלף מיילים(!). זו חתיכת מרחק ללא תקרים.

P1040667.JPG

P1040666.JPG

P1050358.JPG

אז לפני שאני ממשיך בסיפור הסאגה שלשמה התכנסנו בפרק הזה. אני רוצה לתת עצה לרוכבים שרוצים להמנע מפנצ'רים. אני חושב שזה קטע מחוייב כי אני שומע ופוגש כל כך הרבה אנשים עם פנצ'רים וברור לי, שההצלחה שלנו אינה נובעת מסוג של מזל. אף שאני מודה שאנחנו ברי מזל…
אנחנו לא ממש מומחים לצמיגים, אך הנה רשימת הכנות שעזרו לנו ועשויות לעבוד אצלכם:
1)    חשוב להשתמש בצמיגים טובים ויקרים. אנחנו בחרנו בצמיגי מצלר טוראנס. לדעתי ככל שדברים כאלה גרמניים יותר, כך טוב יותר… עם יוצאים מן הכלל כמובן. למי ששואל כמה אגרסיביים על הצמיגים להיות לסוג כזה של מסע. אני יכול להבטיח לכם, כי לא חווינו שום בעיית אחיזה בשטח עם הצמיגים האלה, שהם בעלי פרופיל של 95% כביש. גם כשרכבנו בדרכי עפר בבאחה, ירדנו בקארטרה אוסטראל בצ'ילה ורוטָה קווָארֶנטָה (דרך 40) בארגנטינה. היתרון של צמיגים המיועדים יותר לכביש, הוא בקשיות שלהם והם ישרדו יותר כמובן אם אינך מתכוון להתחרות ברכיבת שטח אגרסיבית, אינך צריך צמיגי קוביות, אפילו אם אתה רוכב בסהרה.
2)    אם אתה רוכב עם פנימיות. אל תתעצל, הכנס אבובים עם דופן בעובי 3 מ"מ שנועדו לעבודה מאומצת. שוב. לך על הטובים ביותר.
3)    לפני שאתה יוצא לדרך, הכנס חומר מהסוג של "פאסט" לתוך האבובים. נכון יש אנשים שאומרים – וזה מנוסח גם בהוראות על המיכל- כי הדבר עלול לגרום לאי יציבות במהירויות גבוהות. אך איש מאיתנו לא הרגיש בכך.
4)    תרכוב עם לחץ אויר מעט גבוה מהמומלץ על ידי יצרן האופנוע שלך. מי שרוכבים על אופנועי שטח, חוטפים תקרים כל הזמן. זה המחיר שהם מוכנים לשלם כדי לשפר אחיזה – לחץ אויר נמוך משפר מאד את האחיזה (מגדיל את שטח המגע של הצמיג בקרקע). זה גם הופך את הנסיעה לנוחה יותר. לא מרגישים כל אבן קטנה, כי הצמיג רך. אם זה הסגנון שלך, לך על זה. אם בכל מקרה – כמונו אתה רוכב עם כמה מזוודות על האופנוע וגם שואף להגיע ליעד במרחק כמה אלפי קילומטרים, אז רכיבה בעלת מאפיינים תחרותיים, לא ממש מומלצת. במקרה שלנו, הוראות היצרן היו 30psi ברכיבת שטח ו-33psi ברכיבת כביש. אנחנו רכבנו עם 35psi כל הזמן. ידענו כי במקרה קיצוני של בוץ או חול, תמיד נוכל להוריד איזה שני psi ולצאת מהקטע. לא צריך לנסוע כל הזמן עם לחץ נמוך.
5)    לבסוף, זה נוגע לנ"ל. אנשים נוטים לשכוח, אבל עליך לבדוק את הלחץ בצמיגים מדי כמה ימים. ראוי לזכור, כי צמיג חם נוטה להכיל 10% יותר לחץ מאשר צמיג קר. כלומר, אם אתה רוצה לרכוב עם לחץ 35 ובודק את הלחץ לאחר כמה שעות רכיבה. אל תתבייש נפח עד 38. באותו נושא, תמיד שא איתך מד לחץ משלך. בהרבה מקומות ותחנות דלק אין מד לחץ ואם יש, הם מזייפים בדרך כלל.
או. קי. הסאגה ממשיכה. ממש לא התרגשנו. הסרנו את הגלגל האחורי אצלי, שמנו אותו בבגאז' של הגברות ונסענו לפנצ'ר-מאכר הקרוב. בעיירה טרס-לאגוס. הבחור שטיפל בנו, היה צעיר חסר דמיון וללא שום חשק ניכר לעין לעזור לנו. הוא פשוט הפטיר : "סליחה, איני יכול לתקן דבר כזה"… התעקשתי, אמרתי לו "בוא נתחיל בכך שנסיר את הצמיג מהחישוק" תוך פיהוק כבד, הוא התקדם עם התכנית שלי והתנהג כמו איזה חניך במוסך שלי. הייתי צריך ליזום כל דבר. תוך שיטוט במוסך, גיליתי משהו שתיראתי לעצמי שיש כאן אך לא ראיתיו בתחילה. טלאי לתיקון תקרים. הגשתי לו אותו והוא העלה רעיון; נטליא את הצמיג וגם את האבוב הפנימי והכל יהיה בסדר… וכך עשה. "אני יכול להשבע שמלאתי אויר בלחץ 35 " אמרתי לאריקה תוך בדיקה חוזרת וגיליתי שהלחץ הוא רק 25… לאחר כשעת רכיבה, היה ברור לי כי יש דליפה של משהו כמו 10psi לשעה…

P1050344.JPG

באותו לילה חנינו ליד אגם מקסים סמוך לרוטה 40. שותים את אחרוני בקבוקי היין שאריקה ואני שמרנו בתא המטען של המכונית. החלטנו כולנו, כי מאחר ולגברות המלוות נועדה טיסה בחמישי בחודש מבארילוצ'ה ואנחנו  כבר בשלישי בו. יהיה ראוי שהן תעזובנה אותנו בבוקר. אנחנו נעשה עיקוף קטן דרך העיירה גוברנדור גרגורס G. Gregores, נקנה שם צמיגים ואולי נספיק להגיע לבארילוצ'ה לארוחת פרידה. בבוקר, האמהות שלנו ודודתי עזבו, לא לפני שנאמנו להם נאום צדקני שהשאיר להם תחושות אשמה… ארזנו את האופנועים באותה צורה ומשקל עוד טרם העברנו למכונית חלק מהציוד והמשקל. יצאנו להמשך הדרך על רוטה 40 לכיוון גוברנדור גרגורס, עוצרים בכל 30 דקות לנפח את הצמיג שלי. היום הזה הפך את סחיבת המשאבה החשמלית לאורך 7 חודשים, לרעיון מאד משתלם…

בגוברנדור גרגורס, לא מצאנו שום צמיג. פנינו לפאנצ'ריה מקומית, שם גילינו כי הדליפה הייתה איך לא – מנקודת התיקון שעשה לי האיש החרוץ בטרס-לאגוס 20 שעות קודם לכן. המתקֶן המקומי שלהבדיל, הראה סימני מקצועיות, חיבר עוד 7 טלאים חדשים.

טעונים במסד תפילות רענן ומחודש, יצאנו שוב לדרך במהירות שלא עלתה על 30 מייל לשעה. כעבור 10 ק"מ, חטפתי שוב תקר כל כך קשה, שהצמיג ירד מהחישוק. השמש נטתה מערבה והרגשתי די זיפת. ג.גרגורס היתה נקודת היישוב הקרובה היחידה (ובה כ- 7000 תושבים, רובם עובדי מדינה, צבא ונותני שירות). עיר נוספת באותו קוטן, נמצאת במרחק כ- 200 ק"מ בכיוון השני (באחו קארקולס – שהיא גם כן, רק תחנת שירות עם 15 בניינים). ידעתי כי בפעם הזאת, אכלנו אותה וכי יהיה עלינו לשלם על הרבה שגיאות.
באותו לילה, הקמנו את האוהל לצידי דרך 40. הרוח היתה כל כך חזקה, שלא יכולנו לבשל והיינו צריכים לקשור את קצות האוהל לאופנועים, כדי שעוצמת הרוח לא תשכיב את היריעות וחישוקי האוהל על אפינו. דאגנו גם להעמיד את האופנועים כך שהרגליות נוטות אל תוך הרוח למנוע התהפכותם. זה היה הלילה הראשון מזה שבועיים. והמתנה שאריקה קיבלה, כפרס על הגעתה לאושואייה והשרדותה את סיר הלחץ המשפחתי הצמוד – היה דיסק עם 8 עונות של הסדרה "24" ששחשפתי מהמסתור :). הצלחנו להחזיק מעמד שני פרקים מול הלפטופ ונרדמנו בתוך אוהל ששרק עם הרוח הסוערת סביב.

P1050359.JPG

למחרת בבוקר, עמדנו בפני דילמה לא פשוטה וסוף סוף הבנו את עומק נהר החרה שהיינו שקועים בו. היינו צריכים להחליט לאיזה כיוון עלי לצאת, כדי למצוא 4 צמיגים חדשים ואיפה אמורה אריקה לחכות עם שני האופנועים בינתיים. העיר האמיתית הקרובה היא ריו גאייגוס Rio Gallegos הממוקמת 800 ק"מ דרומה לנו. אך אם אין שם צמיגים, אני תקוע. [אגב, יש ויש. בריו גאייגוס מחסן שלם של כל הצמיגים, של כל המותגים לכל האופנועים. רק מאד יקר! – (יוני)]. כי אין שום דבר נוסף ליד ריו גאייגוס. ברילוצ'ה יושבת 1100 ק"מ מצפון לנו. וידעתי כי בכל מקרה, אם לא אמצא שם. אוכל בלי בעייה, לעבור לעיר אוסורנו Osorno בצד הצ'יליאני הסמוך אליה. שם ידענו, יש צמיגים שכאלה.
ואכן פניי צפונה לבארילוצ'ה ובאשר לאריקה, העיירה ג. גרגורס היתה במרחק של 10 מייל לאחור. היה ברור, כי שם היא תצטרך להתגורר במלון ולחכות במקום די מכוער ומדכא. לכן היא החליטה להשאר ולהמתין במקום בשם טאמל אייק ואף שהמקום מופיע במפה, מדובר בישוב ובו בית אחד, המשמש את הרשות הארגנטינית המטפלת בכבישים. חנינו שם בדרכנו דרומה, כך שידענו כי המקום בטוח עבור אריקה והיא יכולה לשהות שם בחינם ככל שנרצה. כן, אין במקום שום שיטת תקשורת מקובלת, פרט לגלי רדיו קצרים. אך יש שם מקלחת חמה, תנור בישול. נהגים מעניינים שעוצרים עם סיפורי מסע מרתקים ואספקה סדירה של בשר טרי בדמות ארנבות שהם דרסו בדרך…מעיין עם מים זורמים. 4 כלבים וחתול ג'ינג'י מתוק.

ראשית, כמובן, היה עלינו להגיע לשם. מדובר על כ-60 מייל של דרך חתחתים. רכבתי לשם על האופנוע של אריקה. המקום היה נטוש. הסרתי את הצמיג האחורי והבנתי ברגע, שגם הצמיגים של אריקה גמורים קומפלט. תפסתי טרמפ בחזרה למקום בו השארתי את אריקה, לא לפני שהשארתי פתק על האופנוע של אריקה כי אני מתכוון לשוב.
ברגע שהגעתי לאריקה, שוב הסרנו את הגלגל האחורי מהאופנוע שלי והרכבנו את הגלגל שהסרתי מהאופנוע שלה. ארזנו את האוהל שבו הסתתרה מהשמש הקופחת במשך 4 השעות שנעדרתי. שוב נפרדנו ורכבתי חזרה לטאמל אייק ברכיבה איטית ואריקה באה אחרי בטרמפ שתפסה, עם הצמיג המפונצ'ר בידה. בשעה 6 בערב, הגענו שנינו טאמל אייק. והפעם חוזה היה שם. הוא הקשיב למאורעות אותנו וללא היסוס הודיע שנוכל להשאר במקום ככל שיידרש.

P1050298.JPG

המשך יבוא. ומי שרוצה כבר לדעת יותר, מוזמן לבלוג שלנו (באנגלית). אריקה ויניב.

———————————————————————————————————————————————————–

תרגם וערך בקטנה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליניב ולאריקה

———————————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום     הדפס פוסט

יש תגובה אחת על הפוסט “אריקה ויניב ממשיכים צפונה בדרום אמריקה. פרק 2”

  1. תגובה מאת ערן שביט ביום 16 מאי 2011 בשעה 15:43

    שלום לכולם!
    ראשית תודה ליוני על התרגום ועל הבאת הסיפור.
    תודה ליניב ואריקה על ההרפתקאה באמת תענוג לקרוא אותה.
    בדרך כלל נהוג במקטעים שכוחי אל כמו הפטגוניה לסחוב סט צמיגים נוסף בדיוק למקרים כאלו.
    אבל זה חלק מ ובסוף זוכרים את הקטעים האלו .
    ד"ש
    ערן

Trackback URI | Comments RSS

הוסף תגובה