- הרפתקה דוט קום - http://www.harpatka.com -

אדם שָני עולה לסיאטל במערב ארה"ב

ממקסיקו לארה"ב. מאילתורים ותושיה טכנית,

למקדש הטכנולוגי של אופנועי האתגר.


לאחר שיצאתי ממקסיקו סיטי, ביליתי כמה ימים בעיר הקולוניאלית היפה סן מיגואל דה איינדה San Miguel De Allende [1]. העיר הקולוניאלית העתיקה הזו שימשה כמרכז בתקופת המרד המקסיקני [2]וגם לאחר מלחמת העולם השניה. משכה הרבה אמנים מרחבי העולם, בזכות האוירה הקולוניאלית עלות מחיה נמוכה וסביבה יפהפיה. שוטטתי בעיירה, נהניתי מהמראות והכרתי חברים חדשים. בערבים תכננתי, התארגנתי וסגרתי מנהלות לקטע המסע הבא – ארצות הברית של אמריקה.


בשלב זה האופנוע היה זקוק לקצת תשומת לב ואיזה מקום טוב יותר מארה"ב, לטיפול מושלם…?

יצרתי קשר עם כמה חברים אופנוענים ושאלתי אם הם יכולים להמליץ על מקום בו אוכל לבצע בעצמי את התיקונים הנדרשים. איפה אוכל להשיג חלקים וכו'.

שבוע חלף, והגיע הזמן לזוז.

ממש לפני שעזבתי את סן מיגואל, קיבלתי מייל מטום מאיירס, הבעלים של "טוראטק" ארה"ב Touratech USA. שבישר לי כי אני מוזמן להשתמש במוסך של טוראטק לטיפולים הנדרשים – אלה היו חדשות נהדרות עבורי.

עם החדשות הטובות האלה בראשי ועם אזהרתם של ידידי על פעילותם המאיימת של ברוני הסמים בצפונה של מקסיקו – יצאתי לדרך.

הנוף השתנה מירוק עשיר ומזג אויר טרופי, למדבר יבש. כבישי מקסיקו ונהגיה הם מאד בלתי צפויים ומאחר ורציתי להכנס לארה"ב במהירות האפשרית, עליתי על דרך המלך הראשית שהובילה למעבר הגבול מקסיקו/ארה"ב באיגל פאס, טקסס [3].

משהו באויר השתנה במאה הקילומטרים האחרונים לפני הגבול: התחבורה הפכה להיות פרועה והיתה באויר תחושה של הפקרות. תדלקתי בדלק מקסיקני זול ושמתי פעמי לצד הארצות הבריתי של אמריקה.

היציאה מהצד המקסיקני של הגבול נמשך רק שעה ובמהרה מצאתי עצמי חוצה גשר ונכנס לתוך ארה"ב.

ארה"ב ידועה בחוקי ההגירה הקשוחים שלה ובהכרה הזו חיכיתי בתור עם שאר כלי הרכב העמוסים במקסיקנים ורכבתי עד למחסום. גבר לבוש מדים התקרב אלי ושאל: "אזרח ארה"ב?" "לא!" עניתי. "מהי האזרחות שלך?" "ישראלי". "מה מביא אותך למדינה שלנו היום?" הוא שאל שוב. "אני רוכב על האופנוע שלי סביב העולם והייתי שמח לכלול את ארצך המעניינת במסע הזה" היתה תשובתי.

התבקשתי להחנות את האופנוע במגרש החניה ולהכנס למשרד לשאלות נוספות. להפתעתי זה נמשך 7 שעות ו 3 ראיונות שונים, עד שפקידי ההגירה שוכנעו שאין לי שום כוונה להרע. כך שלבסוף הוחתם הדרכון שלי באישור כניסה. פרטי האופנוע הוקלדו לתוך המחשב וכאשר ביקשתי העתק מודפס של כל הפרטים, נאמר לי כי "אין צורך בכך, מאחר והכל מוזן לתוך מחשבי המכס האמריקני". או קיי!

השעה היתה כבר עשר בלילה והאויר היה קר ויבש. הרשתי נפלא ונינוח, בידיעה שהצלחתי להכנס לארה"ב ובמובן מסויים השארתי את העולם השלישי מאחור. לפחות בינתיים.

ידעתי כי עומד להיערך מפגש של "הוריזון אן לימיטד" Horizons Unlimited בקליפרוניה [4]בעוד כ 40 שעות… אז פתחתי מפה וקלטתי: 2,200 ק"מ… "למה לא?" חשבתי לעצמי. דילגתי לעבר האופנוע ובמשך שאר 38 השעות רכבתי נון סטופ לקליפורניה.

הדרך היתה נהדרת. הנהגים אדיבים והכל כאן באמריקה, פתוח 24 שעות ברציפות! בכל 5 שעות עצרתי לאוכל ודלק נחתי 45 דקות והמשכתי. הצלחתי להגיע בזמן ליום ההתכנסות האחרון ונכחתי בהרצאתו של אגדת רכיבת האתגר, טד סיימון Ted Simon על מסעו האפי סביב העולם בשנות השבעים של המאה הקודמת. לאחר מצגת השקופיות, הזדמן לי לדבר עם האיש המדהים והמוכשר הזה, אשר דרך אגב, עשה מסע שני נוסף לפני כעשר שנים בהיותו בן 72… אכן איש צנוע וממלא השראה.

למטה: צילומים מתוך מפגש HU

עם אגדת הרכיבה האתגרית – טד סיימון

המפגש הסתיים וכולם היו עסוקים בקיפול האוהלים והעמסת האופנועים. כמה אופנוענים שזה אך פגשתי פנו אלי ושאלו אם הייתי רוצה לרכוב איתם לפארק יוסמטי באותו יום. בוודאי שאני רוצה!

יחד עם ג'יימס מבריטניה (רוכב על BMW R1200ADV) ושרי-ג'ו מאוסטרליה (שרכבה על KTM 690 ENDURO), ביליתי 5 ימים נפלאים של רכיבה בפארקים של יוסמטי ודט-וואלי Death Valley. מקמפנגים ביער ובמדבר ומחליפים סיפורים על מסעותינו: ג'יימס היה רק בראשית מסעו, בדרך מאלסקה לטיירה דל פואגו (AK TO TDF) בארגנטינה ושרי הייתה כבר כשנה בדרכים. מאוסטרליה שרי השיטה את האופנוע שלה ליפן ומשם לוולאדיווסטוק ברוסיה. היא רכבה מערבה למונגוליה משם למוסקבה ולסקנדינביה. היא שלחה את האופנוע מאירופה לארה"ב. רכבה לאלסקה בקיץ האחרון וכרגע היא בדרכה דרומה למרכז ולדרום אמריקה. רוכבי מרחקים ארוכים – מקיפי עולם, אינם משהו שפוגשים בכל יום, כך שלרכוב ולשהות בחברת האנשים הנפלאים האלה, זה סוג של פריבילגיה בשבילי.

נפרדנו. הם פנו דרומה לגבול מקסיקו ואני פניתי צפונה לכיוון קליפורניה.

בעצירה באחת התחנות לתדלוק, שמתי לב כי הצמיג הקדמי שלי כל כך שחוק, עד שהאבוב הפנימי מבצבץ מתוכו! ממממ…. לפתע עלה בי רעיון: שאלתי על חנות אופנועים בסביבה ובסוג של תחושת בטן, ביקשתי לראות את מנהל המוסך "הוא שם!" אמרה לי פקידת הקבלה. ללא טקס מיוחד ניגשתי לחברי למקצוע ושאלתי אם יש לו צמיג 21 אינץ' משומש והאיש הנדיב הזה, נתן לי צמיג מוטוקרוס "21 ישן. "זה יעשה את העבודה" הוא אמר לי והרכבתי את הצמיג על המקום.

חזרתי לדרך וכעבור כשעת רכיבה החלק הקדמי של האופנוע החל להתנודד ובמהרה הבנתי, כי יש לי פנצ'ר בצמיג הקדמי! האטתי בזהירות לשולי הכביש הראשי והוצאתי את האבוב הקדמי מתוך הצמיג, הוא היה מחורר אז שלפתי את הקוץ מתוכו, הדבקתי עליו טלאי תיקון והמשכתי. כעבור עוד שעתיים, צדקתם, עוד תקר. שוב עצרתי שלפתי את הקוץ, הטלאתי את התקר. לאחר מכן… שוב. שאלתי את עצמי כמה קוצים עוד מסתתרים בצמיג ה"חדש" שלי?

לאחר הטלאי האחרון, המשכתי צפונה על כביש 395 ולבסוף הפנימית התפוצצה. למרבה המזל, זה קרה ממש בסמוך למוסך קטן, כך שדחפתי את האופנוע פנימה והתקבלתי על ידי בעל המקום. הוא אמר כי אין ברשותו אבובים לאופנוע "אבל חכה רק רגע" הוא עלה למעלה וחזר עם קופסה קטנה "זה כל מה שיש לי, פנימית של אופנים"… הבטנו זה בזה ואני אמרתי "בוא ננסה את זה!" הכנסנו את הפנימית הקטנטונת ההיא וניפחנו אותה למלוא נפח הצמיג. "שלעולם לא יחסרו לנו ניסים" אמר לי האיש הנחמד ההוא. אשר אגב, סירב לקחת כסף עבור עזרתו.

בהמשך, המדבר הפך לאט לאט לנוף כָּפרי גִבעי יפהפה מנוקד בעצי אלון ועשב צהבהב. מימיני, הרחק במזרח, נמתח רכס הרי הסיירה מתוכם זהר לעברי, הר וויטני Mt. Whitney [5] ההר הגבוה בין הרי ארה"ב העיקרית. האמריקנים קוראים לארצם "ארץ האלוהים" ואני מסוגל להבין למה – היא פשוט יפה!

ביום המחרת, הגעתי לעיירה קטנה מצפון לסן-פרנסיסקו והתארחתי אצל חברים למסע אותם פגשתי בפטאגוניה – אריקה ויניב [6]. זה היה נפלא לפגוש בהם שוב, ולהחליף חוויות ועידכונים. לאחר מסעם, הזוג הנהדר הזה התיישבו בצפון קליפורניה וחזר לעבודה. שמחתי לשמוע כי הם מתכוונים לחזור לישראל בשנה הבאה וסיכמנו להיפגש בארץ יום אחד.

אריקה ויניב

ממקום מושבם של אריקה ויניב, המשכתי צפונה בדרך כפרית צדדית ומאוחר יותר התחברתי לדרך הבין מדינתית מס' 5 “Interstate 5”- אחת מהדרכים הראשיות המדהימות שניתן למצוא בארץ הזו. שמתי לב, כי כיוון כל הדרכים שמספרן אי זוגי, I-5 או I-15 הוא צפון דרום וכל הדרכים שמספרן זוגי כמו I-60 או I-10 כיוונן מזרח מערב. האמריקנים אכן תכננו את תשתית המדינה שלהם באופן נוח.

מזג האויר הפך להיות קר יותר ויותר. ממש לפני הכניסה למדינת אורגון. אבוב האופניים סיים את חיי הסבל שלא יועדו לו ושוב מצאתי עצמי תקוע בצד הדרך. מאחר ולא נותרו ברשותי אבובים להחלפה, החלטתי להמשיך ולרכוב על הצמיג המפונצ'ר עד שאגיע למוסך או לתחנת דלק. העברתי להילוך ראשון ופתחתי ברכיבה איטית וקופצנית של שעה לערך בשול הכביש. לפתע חלף על פני טנדר, האט ועצר.

פנים מחייכות הציצו לעברי ושאלו אם אני צריך עזרה. "ועוד איך!" עניתי. וכך פגשתי את האנק. העמסנו את האופנוע לגב טנדר השברולט של האנק והמשכנו לכיוון העיירה הסמוכה. האנק גר באיזור החקלאי הזה ומייד אהבתי את הבחור הפשוט והשמח הזה. מאחר ולא היו כל מוסכי אופנועים בעיירה הקטנה. החל האנק – נאמן ובטוח ביכולתו לעזור לי – להרים טלפונים ובמהרה הגיע חבר שלו ונתן לי אבוב של אופנוע הארלי דיוודסון. הרכבנו את הצמיג והודתי להאנק על עזרתו.

האנק

לקמפניג בארה"ב דרושה מיומנות. ולמצוא מקום לקמפינג "מתחת לראדאר" אינו דבר קל ברוב המקרים, אך אפשרי. רוב האדמות בארה"ב מגודרות והוזהרתי לא אחת "לא להכנס למקומות מגודרים" מאחר והאמריקנים מאד רגישים לרכושם – "אחד מחוקי המערב העתיקים…"

כמה ימים לאחר מכן הגעתי לסיאטל ובניווט הג'י פי אס שלי, רכבתי ישירות לסוכנות טוראטק באירפורט רוד [7].

טום מאיירס בעליה של סוכנות טוראטק USA , קיבל את פני באופן אישי וסייר איתי במתחם היפה הזה הממוקם במפעל ישן ששופץ.

חוג אופנועני האתגר של סיאטל הוא רחב ויעיל והודתי לאלוהי המסעות על פגישתי עם לורה סייבר, אופנוענית אתגר וחברה שרכבה במסעות רבים, אותה פגשתי בארגנטינה. לורה הצליחה (איכשהו) לשכנע את טום ואת הבחורים בטוראטק לעזור לי, פריבילגיה ששום חברה או עסק בתחום האופנועים לא העמידו לרשותי בעבר.

כמה מהשמות הגדולים בעולם רכיבת האתגר וההרפתקה הם מסיאטל וזה היה כבוד של ממש לפגוש ולבלות זמן עם מהנדסים/צלמים/רוכבים – מקצוענים שכאלה. קהילת האופנוענים הנדיבה הזו, לא רק איפשרה לי לטפל באופנוע כי אם אירגנה עבורי מקום לשהות בו. אריק ואווה והחתול השמן שלהם – נורטון ("קומנדו"), העמידו לרשותי את החדר הנוסף בביתם והפכו אותי לבן משפחה למשך 3 השבועות הבאים. זה היה נפלא לפגוש את האנשים הנפלאים האלה ולטפל באופנוע בסדנה ראויה – הבדל של ממש מאותם "מוסכי תיקוני דרך" שהתרגלתי לסטנדרט שלהם לאורך הדרך.

האופנוע זכה למצמד חדש, מיסבים להילוך היתר. זרוע העברה חדשה לתיבת ההילוכים, האינג'קטורים נוקו ונבדקו. המנשא השבור האחורי הוחלף ונצבע באבקה. ולבסוף, הבולמים זכו לטיפול תחזוקתי אצל סוכן אוהלינס Ohlins המקומי שגם החליף את הקפיצים הקדמיים לקשיחים יותר.

ערב אחד, הוזמנתי למסיבת פרידה שטוראטק אירגנה ליונה סטריט – כנראה רוכב מירוץ הדקאר האמריקני הטוב ביותר. זה היה נפלא לפגוש רוכב איכותי שכזה ואדם נעים וצנוע כמו יונה ולראות את הימאהה 450 שלו. אני מאחל לו הרבה הצלחה במירוץ הדקאר בשבוע הבא.

בסוף השבוע, הזמין אותי טום מאיירס לפגוש אותו ואת משפחתו, בבית עץ קטן שהוא מחזיק בהרי קסקייד ויצאנו לרכיבת שטח במסלולים יפים באיזור. במהרה גיליתי כי טום הוא רוכב מיומן ביותר. בילינו ביחד זמן נפלא.

לאחד החלקים לקח כעשרה ימים להגיע מגרמניה, אך לאט ובטוח הכל התחבר והאופנוע היה מוכן לרכיבת המבחן. הייתי שבע רצון מהתוצאות.

היה זה חג ההודיה כשפול, אחד מהאנשים הידידותיים בטוראטק הזמין אותי להצטרף אליו ואל משפחתו לחג ונעניתי בשמחה.

פול

האופנוע היה מוכן. וכך גם אני. ארזתי את התיקים, הודיתי לחברי על עזרתם, סבלנותם ותמיכתם ויצאתי דרומה.

זהו לעכשיו. אגיע לאל. אי. ומשם אני מתכנן את המעבר לאוקיאניה – ניו-זילנד ואוסטרליה.

אדם.

————————————————————————————————

תרגום-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לאדם שני

————————————————————————————————