- הרפתקה דוט קום - http://www.harpatka.com -

אדם רוכב (שוב) לדרום אמריקה-5

המשך רכיבה בכיוון צפון דרום אמריקה וקיפול

יצאתי מלימה [1] עם שחר. עיר של 10 מליון תושבים וכדאי לצאת לפני המולת הבוקר. האופנוע נארז ערב קודם, וחיכה בשקט בחניית הבניין שבו שהיתי שבוע. הנעתי את המנוע וחיברתי את התיק על המיכל. הכול מוכן- טיפסתי על המושב ויצאתי לתוך החשכה. בחוץ עיר שעדין ישנה.

הפעם בחרתי במסלול חדש עבורי- דרך החוף מלימה לגבול עם אקוודור. לפני 10 שנים רכבתי צפונה על דרך ההר, מסע נהדר, אבל תמיד רציתי לראות את החוף. מדבר יבש קידם את פני. זו תופעה מעניינת בדרום אמריקה, ממערב לרכס האנדים ישנו מדבר יבש, הרכס עצמו גבוה, וממזרח שוכן אגן הניקוז של האמזונס.

כאן הפאן אמריקנה [2] זה פס שחור על פני מדבר צחיח. פה ושם עיירות קטנות לאורך החוף.

לקראת הגבול עם אקוודור פניתי צפון מזרחה וירדתי מהפן אמריקנה. כביש קטן בלי משאיות ואוטובוסים, וקיוותי לעבור לתוך אקוודור במעבר גבול שקט וקל יחסית. וכך היה.

הדרך התרחקה מהאוקיינוס השקט, שזרם הומבולט [3] זורם לאורכו ומקרר אותו מאוד. הטמפרטות עלו מעל 40, והורדתי כמה שכבות לבוש. לולים, כול הדרך רצופה בלולי תרנגולות שצבועים בלבן. "מישהוא אוהב לאכול עופות" הרהרתי לעצמי.

מעבר הגבול "מאקארה [4] היה שקט לשמחתי. דרך עפר עם כמה צריפים . קשקשתי עם הפקידים הפרואנים תוך כדי שהם מחתימים את ערמת הניירות הלטינים (שעוד רגע יתויקו בתיק שאיש לעולם לא יבדוק) .

אופנוע הגיח מעבר לסיבוב וחנה ליד האופנוע שלי. כך פגשתי את ואליד מפקיסטאן, שרוכב כבר שנתיים וחצי מסביב לעולם. חמד של בחור. מייד התיידדנו והחלטנו לרכב לתוך אקוודור יחד.

הדרך טיפסה משפלת החוף של צפון פרו, צפונה אל רכס האנדים. שמענו שעל הכביש הראשי שהולך לאורך החוף יש הרבה מחסומים ושוטרים מושחתים, והחלטנו לרכב על דרך ההר. יותר סיבובים, אבל פחות כאב ראש. ואחלה נופים!!

לקראת הערב עצרנו בחלקה לצד הדרך, עלינו על שביל קטן ורכבנו חצי קילומטר. מצאנו גבעה חמודה ומקום נהדר ושקט ללילה. ערב ירד, צרצרים ברקע, אנחנו לבד באמצע שום מקום. מבשלים קצת אוכל ולומדים להכיר אחד את השני. ואליד עשה טיול מדהים ולמדתי ממנו המון על מולדתו פקיסטאן, על חבל קשמיר, הרי הקרקוראם [5] שמשם מוצאו. מי שאומר לכם לא להביא אוהל לדרום אמריקה, פשוט לא יודע על מה הוא מדבר.

לחצות חבלי ארץ נידחים, לישון בשטח ולחיות חיים פשוטים, זו חוויה מיוחדת. מומלץ.

למחרת כבר עלינו לגובה של 2000 מטר פלוס, האוויר התקרר והמקומיים השתנו, פרצופים יותר אינדיאנים וקצב יותר רגוע.

ואליד לא האמין שהרבה ישראלים מבינים ערבית, לפחות ערבית בסיסית. הסברתי לו שזו שפה שמית, בת דודה של העברית, ושצריך להיות די סתום כדי לא להבין לפחות חלק מהשפה השניה. צחקנו המון על המצב בבית ועל הסטריאוטיפים שמפחידים אנשים משכניהם מעבר לגבול.

נפרדנו בפאתי קיטו [6], בירת אקוודור. ברקע הר הצימבוראסו [7], שעד לפני 250 שנה נחשב להר הגבוה בעולם (ולא רחוק מהמציאות, זו הנקודה הכי מרוחקת ממרכז כדור הארץ).

לחצנו ידיים וכול אחד המשיך לדרכו. ואליד לחקור את בירת אקוודור, ואני, מזרחה לשפלת ההר, ומשם לגבול עם קולומביה.

הפאס בהרים היה מושלג, ותוך חצי שעה לבשתי את כל הבגדים שהיו לי מרוב קור. מחסום משטרה נתן לי כוס תה, שהציל את המצב.

מייד אחרי הפאס הדרך נופלת ומאבדת גובה, ושעה אחרי ממינוס 3 מעלות, מצאתי את עצמי ב29 מעלות ומוריד שכבות ביגוד.

ג'ונגל ירוק קידם את פני.

אין ספק שדרום אמריקה היא יבשת מדהימה עם מגוון של טבע ותרבות.

שדות הנפט של אקוודור נמצאים בג'ונגלים האלו, והסביבה משלמת מחיר.

התקרבתי לאזור הגבול עם קולומביה בזהירות, ועצרתי ללילה אחד בעיירת הגבול נואבה לוחה [8]. עירית גבול טיפוסית, אבל סה"כ הרגע בסדר.

בהוסטל פגשתי אמריקאי חמוד בן 26 שסיים קולג' איפשהו בחוף המזרחי ויצא לכבוש את דרום אמריקה על 800 דולר לחודש וימאהה 250. לא יאמן, אבל האופנוע עם 80,000 קמ, ועדיין עובד.

למחרת חצינו את הגבול ביחד. המקום נראה שומם, אך תוך חצי שעה כבר היינו בצד הקולומביאני. חום טרופי כבד, ואנחנו נמסים בתוך הציוד. חצינו את נהר סן מיגל, ורשמית נכנסנו לקולומביה, לאזור שנקרא פוטומאיו [9]. אם אתם בקולומביה, ומחפשים את מורדי הפארק [10], זה המקום לחפש אותם, אבל האמת, שאלו חדשות מאתמול- האזור כבר נקי 10 שנים, ואין שום בעיה לחצות אותו.

בערב ראינו נהר צלול לצד הכביש המשובש שהולך צפונה, ועצרנו לחניית לילה. קפצנו לתוך הנהר הקריר, יחד עם כמה מקומיים חביבים, והגוף התקרר מייד. מים צלולים ועמוקים, בדיוק בזמן- נהר מדהים ביופיו.

אחרי כמה ימים ידידי האמריקאי התאהב בנערה מקומית שעבדה בתחנת דלק. העניינים התחממו די מהר, והוזמנו לארוחת ערב אצל המשפחה שלה. נפרדתי מהזוג הצעיר למחרת, נראו יופי ביחד.

הדרך השתפרה אחרי סן אוגוסטין. ביקרתי חבר שווצרי שמגדל שם קפה, ומשם עליתי על דרך המלך לכיוון בוגוטה. בדרך עשיתי עיקוף לאזור שהקולומביאנים קוראים מדבר טטאקואה [11].

רכבתי לתוך הלילה בחום כבד, מתרחק מהכפר ומחפש מקום לשים את האוהל אחרי 10 שעות רכיבה.

בסוף פשוט ירדתי מדרך העפר, והקמתי מאהל. אין נפש חיה.

בלילה ירד מבול, ככה שאני לא חושב שזה בקטגוריית מדבר (פחות מ100 ממ בשנה) אבל מי אני שאתן לאמת לעמוד בדרכו של סיפור טוב?

קמתי בבוקר למדבר מכוסה שלוליות. תוך כדי שאני מכין קפה, גיליתי שמטייל נוסף חנה 200 מטר ממני – רוכב אופניים. נתתי שריקה, והבחור הגיע אלי לקפה מה שנקרא. עולם קטן.

מורה אוסטרלי שלקח שנת שבתון ורכב מפטגוניה לקולומביה. החלפנו סיפורים, חלקנו את המעט שהיה לנו, וקבענו להפגש בבוגוטה בעוד כמה ימים.

הדרך הראשית טיפסה לבוגוטה, ומראות מוכרים מהתקופה שעבדתי בקולומביה קידמו את פני בברכה. טוב לחזור.

מהעבודה התקשרו וביקשו שאגיע מהר, אז ארזתי את האופנוע ושלחתי באוויר לארצות הברית.

ביקרתי חברים, ואחרי שבוע בערך טסתי חזרה לארצות הברית.

בשדה התעופה מדדו לי חום, כששאלתי למה, אמרו לי: וירוס חדש, מתפשט מהר.

הקורונה הכתה בעולם, ממש כשיצאתי מדרום אמריקה. חברי למסע שנשארו מאחור עדיין תקועים שם בסדר, ויש צפי שאזרח אמריקאי עומד להוולד בדרום קולומביה לזוג האמריקאי/קולומביאני .

העתיד זה לא מה שהיה פעם.

————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורת לאדם שני

————————————————–