הרפתקה דוט קום

24 ביוני 2020 אדם רוכב (שוב) לדרום אמריקה-5

המשך רכיבה בכיוון צפון דרום אמריקה וקיפול

יצאתי מלימה עם שחר. עיר של 10 מליון תושבים וכדאי לצאת לפני המולת הבוקר. האופנוע נארז ערב קודם, וחיכה בשקט בחניית הבניין שבו שהיתי שבוע. הנעתי את המנוע וחיברתי את התיק על המיכל. הכול מוכן- טיפסתי על המושב ויצאתי לתוך החשכה. בחוץ עיר שעדין ישנה.

הפעם בחרתי במסלול חדש עבורי- דרך החוף מלימה לגבול עם אקוודור. לפני 10 שנים רכבתי צפונה על דרך ההר, מסע נהדר, אבל תמיד רציתי לראות את החוף. מדבר יבש קידם את פני. זו תופעה מעניינת בדרום אמריקה, ממערב לרכס האנדים ישנו מדבר יבש, הרכס עצמו גבוה, וממזרח שוכן אגן הניקוז של האמזונס.

כאן הפאן אמריקנה זה פס שחור על פני מדבר צחיח. פה ושם עיירות קטנות לאורך החוף.

לקראת הגבול עם אקוודור פניתי צפון מזרחה וירדתי מהפן אמריקנה. כביש קטן בלי משאיות ואוטובוסים, וקיוותי לעבור לתוך אקוודור במעבר גבול שקט וקל יחסית. וכך היה.

הדרך התרחקה מהאוקיינוס השקט, שזרם הומבולט זורם לאורכו ומקרר אותו מאוד. הטמפרטות עלו מעל 40, והורדתי כמה שכבות לבוש. לולים, כול הדרך רצופה בלולי תרנגולות שצבועים בלבן. "מישהוא אוהב לאכול עופות" הרהרתי לעצמי.

מעבר הגבול "מאקארה היה שקט לשמחתי. דרך עפר עם כמה צריפים . קשקשתי עם הפקידים הפרואנים תוך כדי שהם מחתימים את ערמת הניירות הלטינים (שעוד רגע יתויקו בתיק שאיש לעולם לא יבדוק) .

אופנוע הגיח מעבר לסיבוב וחנה ליד האופנוע שלי. כך פגשתי את ואליד מפקיסטאן, שרוכב כבר שנתיים וחצי מסביב לעולם. חמד של בחור. מייד התיידדנו והחלטנו לרכב לתוך אקוודור יחד.

הדרך טיפסה משפלת החוף של צפון פרו, צפונה אל רכס האנדים. שמענו שעל הכביש הראשי שהולך לאורך החוף יש הרבה מחסומים ושוטרים מושחתים, והחלטנו לרכב על דרך ההר. יותר סיבובים, אבל פחות כאב ראש. ואחלה נופים!!

לקראת הערב עצרנו בחלקה לצד הדרך, עלינו על שביל קטן ורכבנו חצי קילומטר. מצאנו גבעה חמודה ומקום נהדר ושקט ללילה. ערב ירד, צרצרים ברקע, אנחנו לבד באמצע שום מקום. מבשלים קצת אוכל ולומדים להכיר אחד את השני. ואליד עשה טיול מדהים ולמדתי ממנו המון על מולדתו פקיסטאן, על חבל קשמיר, הרי הקרקוראם שמשם מוצאו. מי שאומר לכם לא להביא אוהל לדרום אמריקה, פשוט לא יודע על מה הוא מדבר.

לחצות חבלי ארץ נידחים, לישון בשטח ולחיות חיים פשוטים, זו חוויה מיוחדת. מומלץ.

למחרת כבר עלינו לגובה של 2000 מטר פלוס, האוויר התקרר והמקומיים השתנו, פרצופים יותר אינדיאנים וקצב יותר רגוע.

ואליד לא האמין שהרבה ישראלים מבינים ערבית, לפחות ערבית בסיסית. הסברתי לו שזו שפה שמית, בת דודה של העברית, ושצריך להיות די סתום כדי לא להבין לפחות חלק מהשפה השניה. צחקנו המון על המצב בבית ועל הסטריאוטיפים שמפחידים אנשים משכניהם מעבר לגבול.

נפרדנו בפאתי קיטו, בירת אקוודור. ברקע הר הצימבוראסו, שעד לפני 250 שנה נחשב להר הגבוה בעולם (ולא רחוק מהמציאות, זו הנקודה הכי מרוחקת ממרכז כדור הארץ).

לחצנו ידיים וכול אחד המשיך לדרכו. ואליד לחקור את בירת אקוודור, ואני, מזרחה לשפלת ההר, ומשם לגבול עם קולומביה.

הפאס בהרים היה מושלג, ותוך חצי שעה לבשתי את כל הבגדים שהיו לי מרוב קור. מחסום משטרה נתן לי כוס תה, שהציל את המצב.

מייד אחרי הפאס הדרך נופלת ומאבדת גובה, ושעה אחרי ממינוס 3 מעלות, מצאתי את עצמי ב29 מעלות ומוריד שכבות ביגוד.

ג'ונגל ירוק קידם את פני.

אין ספק שדרום אמריקה היא יבשת מדהימה עם מגוון של טבע ותרבות.

שדות הנפט של אקוודור נמצאים בג'ונגלים האלו, והסביבה משלמת מחיר.

התקרבתי לאזור הגבול עם קולומביה בזהירות, ועצרתי ללילה אחד בעיירת הגבול נואבה לוחה. עירית גבול טיפוסית, אבל סה"כ הרגע בסדר.

בהוסטל פגשתי אמריקאי חמוד בן 26 שסיים קולג' איפשהו בחוף המזרחי ויצא לכבוש את דרום אמריקה על 800 דולר לחודש וימאהה 250. לא יאמן, אבל האופנוע עם 80,000 קמ, ועדיין עובד.

למחרת חצינו את הגבול ביחד. המקום נראה שומם, אך תוך חצי שעה כבר היינו בצד הקולומביאני. חום טרופי כבד, ואנחנו נמסים בתוך הציוד. חצינו את נהר סן מיגל, ורשמית נכנסנו לקולומביה, לאזור שנקרא פוטומאיו. אם אתם בקולומביה, ומחפשים את מורדי הפארק, זה המקום לחפש אותם, אבל האמת, שאלו חדשות מאתמול- האזור כבר נקי 10 שנים, ואין שום בעיה לחצות אותו.

בערב ראינו נהר צלול לצד הכביש המשובש שהולך צפונה, ועצרנו לחניית לילה. קפצנו לתוך הנהר הקריר, יחד עם כמה מקומיים חביבים, והגוף התקרר מייד. מים צלולים ועמוקים, בדיוק בזמן- נהר מדהים ביופיו.

אחרי כמה ימים ידידי האמריקאי התאהב בנערה מקומית שעבדה בתחנת דלק. העניינים התחממו די מהר, והוזמנו לארוחת ערב אצל המשפחה שלה. נפרדתי מהזוג הצעיר למחרת, נראו יופי ביחד.

הדרך השתפרה אחרי סן אוגוסטין. ביקרתי חבר שווצרי שמגדל שם קפה, ומשם עליתי על דרך המלך לכיוון בוגוטה. בדרך עשיתי עיקוף לאזור שהקולומביאנים קוראים מדבר טטאקואה.

רכבתי לתוך הלילה בחום כבד, מתרחק מהכפר ומחפש מקום לשים את האוהל אחרי 10 שעות רכיבה.

בסוף פשוט ירדתי מדרך העפר, והקמתי מאהל. אין נפש חיה.

בלילה ירד מבול, ככה שאני לא חושב שזה בקטגוריית מדבר (פחות מ100 ממ בשנה) אבל מי אני שאתן לאמת לעמוד בדרכו של סיפור טוב?

קמתי בבוקר למדבר מכוסה שלוליות. תוך כדי שאני מכין קפה, גיליתי שמטייל נוסף חנה 200 מטר ממני – רוכב אופניים. נתתי שריקה, והבחור הגיע אלי לקפה מה שנקרא. עולם קטן.

מורה אוסטרלי שלקח שנת שבתון ורכב מפטגוניה לקולומביה. החלפנו סיפורים, חלקנו את המעט שהיה לנו, וקבענו להפגש בבוגוטה בעוד כמה ימים.

הדרך הראשית טיפסה לבוגוטה, ומראות מוכרים מהתקופה שעבדתי בקולומביה קידמו את פני בברכה. טוב לחזור.

מהעבודה התקשרו וביקשו שאגיע מהר, אז ארזתי את האופנוע ושלחתי באוויר לארצות הברית.

ביקרתי חברים, ואחרי שבוע בערך טסתי חזרה לארצות הברית.

בשדה התעופה מדדו לי חום, כששאלתי למה, אמרו לי: וירוס חדש, מתפשט מהר.

הקורונה הכתה בעולם, ממש כשיצאתי מדרום אמריקה. חברי למסע שנשארו מאחור עדיין תקועים שם בסדר, ויש צפי שאזרח אמריקאי עומד להוולד בדרום קולומביה לזוג האמריקאי/קולומביאני .

העתיד זה לא מה שהיה פעם.

————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורת לאדם שני

————————————————–

תגים: , , , , , , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה     הדפס פוסט

30 באפריל 2020 גל רוכב את אפריקה 4

נמיביה או אתגר יכולות רכיבה

שבילי העפר הכבושים של נמיביה, לא ניתן לראות את האופק

הכניסה לנמיביה תחנה ראשונה ראש פינה

הגעתי לעיירה דרום אפריקאית על גבול נמיביה בשם springbock. שם קבעתי להפגש עם רועי ושחר, אותם שני ישראלים שפגשתי בקייפטאון. רועי טייל מעל חצי שנה באפריקה ושחר הוא החבר הכי טוב שלו מהבית והחליט להצטרף אליו למסע על אופנוע. לשניהם אין רקע קודם באופנועים והוציאו רישיון ימים ספורים לפני הגעתם ליבשת. מאוד התרגשתי לקראת המפגש ולרכב ביחד לנמיביה. לפני שהחלטתי להצטרף אליהם לנמיביה התלבטתי הרבה האם להמשיך בתכנון המקורי שלי לכיוון מזרח לאורך החוף של דרום אפריקה ולבלות חודשיים נוספים בדרום אפריקה, אבל לבסוף החלטתי  שהרעיון של 3 רוכבים ישראלים שחוצים מדבריות על 3 אופנועים זהים הוא לא רק יותר מעניין אלא גם הרבה יותר בטיחותי. חשבתי לעצמי: "יש מי שיעזור להרים את האופנוע, לחלץ במקרה הצורך, אפשר לקחת סיכונים גבוהים יותר ולרכב בשטח מאתגר יותר שלא הייתי נכנס אליו לבד"

הוטלה עלי המשימה למצוא לנו מקום לינה ללילה מכיוון שהגעתי ל"ספרינגבוק" הרבה לפניהם.
כמה קילומטרים מחוץ לעיר מצאתי אתר קמפינג מוסדר שמיועד לקרוואנים. ניגשתי לדלפק וביקשתי לדבר עם בעל הבית. סיפרתי לו את הסיפור שלי שכבר הייתי מתורגל לספר בכל מקום שהגעתי אליו, על מנת לחסוך כמה שקלים נוספים. "אני ישראלי שרוכב בכל אפריקה על האופנוע בתקציב נמוך ומתכנן להגיע עד קו המשווה". ביקשתי ממנו רשות לישון בחינם מחוץ לקמפסייט עצמו מתחת לעצים שממול לקבלה. "אני לא צריך כלום, לא חשמל, לא וויפי, לא מים ולא שירותים. רק מקום בטוח לישון בו ללילהופשוט כך הוא החליט לעזור מעבר למה שביקשתי ונתן לי ולשני החברים שעומדים להגיע מאוחר יותר, לישון באתר עם כל התשתיות בחינם. ⁦

🏾 התפעלתי ממיכלי איסוף מי הגשמים שמותקנים מחוץ למבנה הקבלה, הם מיועדים למי שתיה ובישול ושותים מהם ישירות ללא סינון. המקום די צחיח ומדברי וקיים מחסור במי שתיה וחשמל ובכלל בכל אפריקה הדרומית.

בזמן שחיכיתי אירחו אותי לעל האש שני זוגות גרמנים מבוגרים שמטיילים בג'יפ קרוואן בכל אפריקה הדרומית. מהם למדתי את סגולות שתיית הג'ין וטוניק נגד יתושים, לטענתם זה עוזר.
כבר נהיה מאוחר ועדיין אין סימן לשחר ורועי. החושך ירד לפני כמה שעות והתחלתי לחשוב "אוקי כבר חשוך והם נסעו בשטח, בטח הם פתחו אוהל בצד הדרך". ובדיוק שתכננתי להכנס לאוהל ולסיים את היום שמעתי את נהמת המנועים מתקרבים. שמחתי ונופפתי להם לאן להגיע.
ההתרגשות הייתה גדולה גם מצידי וגם מצידם. הם היו מותשים לגמרי ובזמן שפתחו אוהלים הכנתי להם פסטה ב"סיר של המאמות" "mama's pot" הקדוש של שחר שבהמשך נהיה לקדוש לכולנו. הוא נקרא ככה בגלל שהוא זהה לסירים בהם מבשלות הנשים הזקנות ברחובות אפריקה. סך הכל מדובר בסיר אלומניום פשוט ב-40 שקל אבל כשאתה חי חיי נווד מינימליסטיים, לכל פיסת ציוד נהיה ערך רוחני סנטימנטלי עבורך וכמובן שאין לו תחליף.
מרוב ההתרגשות של ההיכרות הראשונית השיחות נמשכו עד אמצע הלילה. לא יכולנו להפסיק לשתף אחד את השני בסיפורים וחוויות מהימים האחרונים וכמובן איך לא, להשוות בין האופנועים והציוד.

בבוקר פנינו היו לכיוון צפון לשפך נהר האורנג' על הגבול עם נמיביה. נהר באורך 2,200 קילומטר המשתרע מהרי הדרקנסברג שבמזרח דרום אפריקה ודרך הגבולות עם בוצוואנה ונמיביה עד שפכו באוקיינוס האטלנטי. הנוף התחיל להיות מדברי ככל שהצפנו, הדרכים נהיו חוליות ומאתגרות יותר. רכבנו בגיא רחב בדרך למעבר הרים יפהפה, השבילים על רקע המישור הפתוח נתנו לנו תחושת ביטחון שגרמה לנו להאיץ באופנועים למהירות של 80-100 קמ"ש.

הגיא המישורי הרחב שצולם מחציית מעבר ההרים בקצה הצפוני של דרום אפריקה ליער העיר springbok

ללא שום התראה מוקדמת השביל שמשדר אחיזה טובה נהיה לחול רך שגרם לי לאבד שליטה ולכידון להתנועע מצד לצד ללא הכרה. האינסטינקטים שלי גרמו לי ללחוץ על הקלאץ' ועל הבלם האחורי המופעל ברגל. מצאתי עצמי על הרצפה ללא פגע. במבט לאחור ראיתי את שובל הסלאלום שהאופנוע השאיר מתמשך למעל 100 מטר. נכנסתי לפרופורציות והבנתי את המשמעות של נפילה במהירות 80 קמ"ש וכמה רחוק אפשר להיזרק. שלושתנו הבנו שצריך להוריד מהירות. והרבה. לא היה ניתן לצפות את השינוי בתוואי השטח, השביל נראה טוב.

הבנו שלא נוכל לחצות את הגבול עוד היום וחיפשנו מקום לישון. רועי רצה להגיע לשפך נהר האורנג'. מצאנו כר דשא רחב על שפך הנהר, סרקנו סביבינו כל דבר חשוד המעיד על אנשים בסביבה שכן היינו ממש ליד עיירת הגבול. אחרי ששללנו הימצאות של אנשים והיפופוטמים התמקמנו ופרסנו את האוהלים.

מחנה הלילה בשפך נהר האורנג' רגע לפני החציה לנמיביה

בדיעבד שמחתי מאוד על המקום שמצאנו ועל הההתעקשות של רועי לישון על שפך הנהר, כדי להגיע לשם עברנו מחסומים,מעברים צרים וסוללת חול צרה וגבוהה. זו הסיבה העיקרית שבחרתי לטייל על אופנוע, מגיעים למקומות שאי אפשר להגיע אליהם באף דרך אחרת. אף תרמילאי או ג'יפאי לא יכל להגיע לכאן גם אם היה רוצה.

בבוקר שלמחרת עדר עצמאי של פרות ללא רועה העיר אותנו. מיהרנו להגיע לגבול. בשבילי מעבר הגבול לנמיביה היה קל וחינמי תודות לדרכון הגרמני שלי. בעלי דרכון ישראלי צריכים להגיש בקשות מיוחדות מבעוד מועד בשגרירות נמיביה בקייפטון שכוללות מכתב בקשה המסביר מדוע הם מעוניינים להכנס לנמיביה, הוכחה על מקום לינה, תשלומים נוספים והמתנה של כמה שבועות לתשובה. הויזה לישראלים היא לזמן מועט מלאירופאים ובתנאי שיכנסו ויצאו מהמדינה בימים שהגדירו להם.

תחנה ראשונה ראש פינה
חציית הגבול הרשמית מתבצעת על גשר בדיוק מעל נהר האוראנ'ג החוצה בין שתי המדינות. מעבר הגבול לא היה רק עניין רשמי פוליטי, אלא גם הנוף והאוירה השתנו לחלוטין. הרכיבה לאורך הנהר בצד הנמיבי הייתה שונה מאוד מהצד הדרום אפריקאי. האווירה הייתה מדברית אך לאורך הנהר הנוף היה ירוק. נחשפנו לראשונה לדיונות חול ענקיות בצד הדרך.

רועי הוביל אותנו מעתה ואילך מכיוון שלמד ותכנן מסלול מדוייק וספציפי לפי נקודות העניין שחקר עליהן מראש. באותה עת זה התאים לי, לא היה לי שום תכנון או ידע על נמיביה. סטינו קילומטרים בודדים מהדרך כדי להגיע לעיירה בשם "ראש פינה". עיירת כורים שהוקמה ב 1920 על ידי יהודי גרמני בשם משה כהן. בתחילה נמצאה שם נחושת ואבץ ובהמשך כל האזור המתפרש על מאות קילומטרים נהיה לאזור כריית היהלומים הראשי של נמיביה. בראש פינה חיפשנו אוכל רחוב מקומי וזול אבל מהר מאוד גילינו שיש מסעדה אחת שפתוחה ובה זכינו לאכול את הצ'יזבורגר הכי טוב שאכלנו באפריקה.

ההגעה לראש פינה הנמיבית. משמאל לימין: רועי שחר ואני

בתחילת המאה ה20 נמיביה אוכלסה על ידי גרמנים שהגיעו אליה מהחוף והייתה עד שנות ה90 מחוז של דרום אפריקה, הם עסקו בעיקר בכריית יהלומים. כיום, נמיביה מדינה "עצמאית" הגדולה מישראל פי 40 וגובלת בשני המדבריות העתיקים בעולם, הנמיב והקלהארי ומאכלסת פחות מ2 מליון איש המורכבים מלבנים ממוצא גרמני ושבטים אפריקאים שונים שחיו כאן מאז תחילת האנושות. בהמשך הופתעתי לגלות שהכלכלה הנמיבית בנויה בעיקרה על תיירות ומתבססת ברובה על תמיכתה כמדינת חסות של דרום אפריקה.

לקראת ערב רצינו למצוא מקום לישון על שפת נהר הfish river. בעודנו נוסעים בשיירה בה אני האחרון פקחתי עיניים לחפש מקומות הולמים להקים מחנה. מצאתי ירידה מהשביל הראשי לכיוון הנהר ונכנסתי לחקור, הייתי בטוח ששחר שם לב שירדתי מהשביל. כשחזרתי ראיתי את שניהם בחיפושים אחרי והיו מופתעים שנעלמתי ולא יכלו למצוא אותי. לא הייתה בנינו תקשורת מרחוק כי לא הייתה קליטה ואין לנו תקשורת בקסדההמשכנו לחפש במשך זמן רב וככל שהזמן עבר התחלתי להלחץ מרדת החושך. חיפשנו מקומות לינה שהומלצו באפליקציית ioverlander ואחרי כמה נסיונות כושלים לעקוב בשבילי חול אחרי המלצות של ג'יפאים נאלצנו לישון במקום מוסתר סמוך לשביל הראשי רגעים ספורים לפני רדת החשכה.

שינוי הנוף מירוק למדברי ביום הרכיבה הראשון בנמיביה. האופנועים על רקע נהר הפיש ריבר

האוירה הייתה מתוחה מאוד בין כולנו.
אף אחד לא היה מרוצה וכל אחד מאיתנו היה מאוכזב מהשני.
לפני שפרסנו את הציוד, שחר יזם שיחת צוות שנמשכה מהשקיעה עד חושך מוחלט. בקול מאוד רגוע ומונוטוני אמר "תראו, אנחנו עושים פה את הדבר הכי מטורף ואינטנסיבי שאפשר לעשות. לכל אחד מאיתנו סגנון טיול משלו ורצונות משלו, אנחנו רק כמה ימים בודדים ביחד וצריך ללמוד להכיר אחד את השני. צריך לדבר ולפתוח ולא להשאיר שום דבר בבטן. זה רק שלושתינו באמצע המדבר ואנחנו חייבים לפרוק"
התנצלתי על ההיעלמות שלי שגרמה להם לדאוג, זה באמת לא היה במקום. הסברתי להם את החשיבות שלי להקים מחנה מוקדם. ככה נוכל להינות מהמקום עוד לפני השקיעה. ובנוסף אני לא רוצה לעבור על החוק מספר 1 שהצבתי לעצמי במסע הזה "לא רוכבים בלילה". כל המקומיים שפגשנו בדרך גם הטיחו בנו את החוק הזה.

תנוחת המנוחה הקבועה בשעות החמות ברכיבות במדבר

הגענו להבנה ועדיין הוצאנו את המירב מהערב הזה. בישלנו אורז ושעועית מקופסאת שימורים על ה"סיר של המאמות" עם הבנזיניה שלי. במסע על אופנוע ובמיוחד במדינות נידחות פשוט יותר להשתמש בכירת המופעלת באמצעות בנזין ולא על גז שקשה למצוא במדינות כאלו.
זו הייתה הכניסה הרשמית שלנו לשגרת הלינה בשטח. בכל ערב פרסנו שקי שינה על יריעת ניילון על הקרקע והכנו אורז ושעועית. זה פשוט לא נמאס לנו! שמחנו כל פעם מחדש על הסידור הזה. נהננו לישון על הקרקע ולצפות בכוכבים מעלינו, מהשקט ומהאויר הקריר הנקי.

למחרת הגענו לfish river canyon ערוץ נחל ענק שמגיע לעומק של 550 מטר מתחת לגדה. זהו הקניון השני בגודלו בעולם אחרי הגראנד קניון והוא האטרקציה המתויירת ביותר בנמיביה. הקניון היה יבש לגמרי אבל זה לא מנע מאיתנו להתרשם ולהעריך את העוצמה של פלא הטבע הזה. ודווקא ברגע המרהיב הזה נזכרתי בטיולים של הצופים במדבר ובמכתש רמון, ברכיבות על הטנרה במדבר יהודה. גם אצלינו בארץ יש מדבר מרהיב ויפהפה עם פלאי עולם ייחודיים. אנשים מגיעים מכל העולם כדי לצפות בפיש ריבר קניון אבל אני הייתי ממליץ לכל אותם מטיילים להגיע דווקא אלינו לישראל.

הפיש ריבר קניון. הקניון השני בגודלו בעולם

ביציאה משמורת הטבע הרגשנו את החום של המדבר משתלט עלינו וגרם לנו לעצור לשנ"ץ מתחת לעץ הקרוב. תדלקנו את האופנועים והמיכלים הרזרביים בעוד 5 ליטר דלק וכל אחד הוסיף לקחת עוד ג'רה של 5 ליטר מים נוספים על מה שכבר סחבנו איתנו כך שכל אחד רכב עם 8-9 ליטר מים ששימשו אותנו לשתיה, בישול ושטיפת כלים. הדלק הנוסף נשמר למקרה שתחנות הדלק יהיו רחוקות מדי אחת מהשניה או שנמצא תחנות שיהיו ריקות מדלק (מה שקרה בפועל).

בדרך צפונה נסענו שעות ארוכות בחום המדברי בדרכי העפר. הדרכים נראות טוב למראית עין שנותן לך תחושת ביטחון אבל ללא התראה מוקדמת הדרך נהיית חולית ומלאה בשובלי חול שהשאירו אחריהם הצמיגים של הג'יפים שיוצרים גבשושיות נמוכות וארוכות שמתמשכות לאורך כל הדרך בצורה מתפתלת ולא אחידה. רכבים על 4 כמעט ולא ירגישו את זה אבל על אופנועים עמוסים הדרך נהיית למאתגרת מאוד והשליטה על האופנוע קשה. במיוחד לשחר שרכב על צמיגי כביש חלקים לגמרי שלא התאימו לנסיעות בשטח.

מרחבי הפרא הנמיבים הלא נגמרים

כשחיפשנו מקום מוצל לעצירה מצאנו חווה של זוג בודד באמצע המדבר. הם מתפרנסים בעיקר מציד של אנטילופות למיניהם ותניני מדבר לבנים. כן כן גם אנחנו הופתענו לשמוע, הוא צד תנינים שחיין בהרים של המדבר. אל תשאלו אותי איך הגיעו לשם. הוא מחזיק באופן חוקי שטח של אלפי דונמים ויכול לצוד שם כאוות נפשו. אותו בחור מבוגר ממוצא גרמני הגיש לנו apfelshtrudel פאי תפוחים כמיטב המסורת הגרמנית וחתיכות biltong בייצור אישי. בילטומג הוא בעצם בשר מדמוי קבנוס העשוי מאותן האנטילופות שמסתובבות באפריקה הדרומית. הפעם הזו טעמנו ghemsbok ו springbok (חמסבוק וספרינגבוק) המאוד נפוצים באזור ורואים אותם מסתובבים בערים ובמדבר כמו שרואים יעלים בכיכר הראשית של מצפה רמון. הבילטונג הוא שיא הגאווה של האפריקאאנס. כולם הפצירו בנו לאכול ממנו ואני לא מבין ממה ההתלהבות, סך הכל בשר מיובש. אבל בשביל האפריקאאנס זה עניין תרבותי מושרש בהם בדיוק כמו ההאהבה שלהם לבירות.

מעבר מים רדוד אך מלא באצות חלקלקות

עצרנו לתדלוק במקום הנקרא canyon roadhouse. פיסת נווה מדבר יפיפיה ומטופחת שבנו בה פונדק דרכים באמצע שום מקום עם מסעדה ברמה גבוהה ואתרי קמפניג. העיצוב של המקום היה כולו על בסיס מכוניות אמריקאיות ישנות ואופנועים ובעצם מהווה מוזיאון פרטי של אוסף המכוניות של הבעלים. למרות המחיר הגבוה נשארנו לילה במקום. התקלחנו והתלבשנו יפה ובלילה אכלנו במסעדה. רועי ואני הזמנו סטייקים של בשר ספרינגבוק ואוריקס שיש להשיג רק באפריקה הדרומית. שחר כבר וויתר על הנסיון להיות צמחוני וטעם גם.

עלינו על הכביש הראשי של נמיביה שחוצה אותה מצפון לדרום, אחד מ3 כבישי האספלט היחידים במדינה. בדרכנו צפונה עברנו באתרי תיירות מוכרים שאת רובם אני כבר לא זוכר. ביקרנו באתר שנקרא quiver tree forest שם נמצאים עצי ה"קוויבר".

יער עצי הקוויבר הגדלים אך ורק באזור הספציפי הזה של מדבר הנמיב

עצבנה אותנו האישה בקבלה שהתעקשה על המחיר הגבוה לכניסה. לא הורשנו להכנס עם האופנועים פנימה. המקום הזה בעצם שייך למשפחה לבנה שפשוט גידרו את האתר היחידי בעולם שבו גדלים העצים האלה בצורה טבעית ומבקשים תשלום לכניסה. זו לא שמורת טבע. אבל ככה זה בנמיביה מדינה ענקית עם מעט אנשים בלי דין ודיין, כל אחד מגדר לעצמו שטח ענק ומכריז "זה שלי".  היינו צריכים לשלם יותר משרצינו על כל אתר תיירות במדינה. ביציאה משם שחר ורועי התקדמו על שביל העפר בעוד אני נשארתי מאחור כמה שניות נוספות. בדיוק כשהתחלתי את הנסיעה אחריהם ראיתי מימיני צ'יטה בוגרת מתחילה לרוץ אחרי! נתתי גז בכל הכוח וראיתי שהיא מצליחה לרוץ אחרי גם במהירות של 60 קמ"ש. רק אחרי כמה שניות לחוצות במיוחד ראיתי את הגדר שמפרידה בנינו, ואז יכולתי להרגע קצת ולצלם.

הצ'יטה שחשבתי שרדפה אחרי

בכניסה לעיירה kitmanshoop האופנוע של רועי לא שיתף איתו פעולה והחל להתחמם ונזקקנו לעזרת מכונאי אופנועים. הגענו למוסך טויוטה הקרוב והם מיד קראו לאופנוען המקומי שמטפל בכל האופנועים באיזור במוסך ביתי. Attie הגיע לאסוף אותנו על סוזוקי היאבוסה 1300, הוזמנו להתארח אצלו ללילה בזמן שיסדר את האופנוע של רועי.
"
אטי" ובת הזוג שלו "ריאט" הם זוג אופנוענים קשוחים שמארגנים את הראלי (מפגש אופנוענים) השנתי באזורם. פעם נוספת נחשפתי לתרבות מועדוני האופנועים ולעזרה ולהכנסת האורחים שמהווה מאין קוד מוסרי כלל עולמי בין אופנוענים באשר הם. הסתבר שכשרועי עשה טיפול לפני היציאה מקייפטאון מוסך במוו המקומי שמו מים רגילים ברדיאטור במקום נוזל קירור אמיתי.
ריאט סיפרה לי בגאווה על אחיה, אופנוען במועדון 1%. למי שלא מכיר בעולם הבייקרים יש מונח שנקרא 1% אלה מועדוני אופנועים שמבדילים את עצמם בגאווה משאר 99% האחוזים הנותרים של מועדוני האופנוענים. לפי איגוד האופנוענים האמריקאי 99% ממועדוני האופנועים הם אזרחים שומרי חוק. אלה האחוז הנותר.

ריאט ואטטי והיאבוסה שלהם. זוג האופנוענים שארחו אותנו ועזרו לרועים בתיקון האופנוע

כל אחד מאיתנו קיבל מצנה שק קטן מלא במזכרות מהראלי האחרון שהם ארגנו.
כשעזבנו את ביתם ביום למחרת הם סרבו לקבל תשלום ורועי נאלץ לדחוף כסף בכח לכיסו של אטטי.

במשך, הנסיעה ללודריץ….

——————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לגל אקרמן

————————————————

תשובההעברה

תגים: , , , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!     הדפס פוסט

26 במרץ 2020 גל רוכב את אפריקה 3

המשך המסע בסימן שאלה

10/11/19 (שבועיים לאחר היציאה מקייפטאון.)
לאחר החזרה מהוגסבאק, ביליתי כמה ימים סתמיים בג'פריז ביי, מקום שידוע כגן עדן לגולשים. חיכיתי לגלים אבל הים היה שטוח לגמרי. אחרי כמה ימים מבאסים נסעתי למקום בשם נייזנה. קיבלתי את עצת המקומיים ונסעתי בתוך יער הגשם שמעל הגשר של הבנג'י בכביש הישן שמקביל לn2. אחד הבנג'ים הגבוהים בעולם.
לאחר מכן המשכתי לכיוון שמורה שנקראת baviaanskloof. נכנסתי לתוך השמורה. זו הייתה רכיבת שטח לא מאתגרת במיוחד אבל בהחלט מעניינת. המון אנשים שפגשתי בדרך הציעו לי לנסוע לשם. כל הרוכבים שפגשתי הזכירו את המקום הזה שוב ושוב. התייעצתי בפייסבוק בקבוצות רוכבים של דרום אפריקה וכולם אמרו שאין בעיה לעבור את זה, שהם עברו את זה עם אופנוע כמו שלי  ואפילו הרכיבו נוסע/ת מאחור. מעברי הרים יפים וגאיות צפופים. אפילו ראיתי בופאלו שהוא אחד מ-5 הגדולים של אפריקה מקרוב. הגעתי למעבר המים שדיברו עליו. רצועה באורך של 40 מטר בערך וברוחב של 2 מטר ומים בגובה של חצי מהגלגל. הקרקעית היתה מכוסה בסלעים חלקלקים בגודל של כדוריד. העדפתי לא להכנס .אחרי כמה דקות הגיע הריינג'ר של השמורה עם לנד קרוזר טנדר פתוח ומאחורה עמדו שתי עובדות נוספות של השמורה, ביקשתי שיעבור לפני כדי שאוכל לראות מה מצב השטח ושאחרי זה יחכו לי לראות שהכל בסדר איתי. הטנדר עבר בלי בעיה ונראה היה שזה לא כל כך עמוק. נכנסתי יחסית במהירות איטית ואחרי כמה שניות בלי לשים לב

נפלתי על צד ימין. לא הצלחתי למצוא את הקיל סוויץ לכבות את המנוע כי הוא היה בתוך המים. אחרי כמה שניות ארוכות המנוע נכבה לבד. לא משנה כמה ניסיתי לא הצלחתי להרים את האופנוע עם כל המשקל. צעקתי להם help help בחוסר אונים. הן הסתכלו עלי אבל לא רצו לעזור כי זה היה בתוך המים. התחלתי להלחץ. כל רגע שעובר יותר ויותר מים נכנסים למקומות לא טובים באופנוע. אני אשלם! צעקתי להם בחוסר אונים. אחרי כמה דקות הגיעו 2 הבחורות שעמדו על הטנדר, אתה לא צריך לשלם, נעזור לך. הן עזרו לי להוציא את האופנוע מהמים. ניסיתי להניע כדי לצאת מהמים וכשנתתי גז הסל"ד עלה אבל לא קרה כלום. התחלתי לראות שמן צף על המים. הצג הדיגיטלי הפסיק לעבוד והיו קצרים בחשמל. דיברתי עם כל החברה שעבדו שם וביקשתי להעמיס את האופנוע על הטנדר כדי לצאת מהשמורה. 4 אנשים עזרו לי להעמיס את האופנוע ולבסוף הוציאו אותי.

רק אחרי זה הבחנתי שהשרשרת נפלה. העמסנו את "ברנדה" על הטנדר ופנינו היו בחזרה במעלה ההר לנקודת הכניסה לשמורה.
בדרך החוצה  כ40 קילומטר במעברי הרים ,בשטח בתוך השמורה, הנהג נהג כמו משוגע עם האופנוע ,איתי ועוד בחורה מאחור.

החזרנו את השרשרת למקום וראיתי את הסדק במנוע. כל הזמן הזה חייכתי ושמרתי על אופטימיות ואני חושב שזה מה שגרם לאנשים לרצות לעזור לי.

אותו מעבר מים תמים למראה

חיפשתי מקום לישון בו בלילה ומצאתי חווה לא רחוקה שהם מארחים שם במחיר זול. זה נפוץ בדרום אפריקה ונקרא guest farm. היה להם שטח ענק ושטח יעודי לקמפינג על נהר פרטי שלהם. מקום יפהפה, פרטי ושקט. הם ביקשו 40 ראנד שזה המחיר הכי זול שהיה לי בכל הטיול! אבל לא היה לי במדויק אז נתתי להם 200 כי זה מה שהיה לי. שם ישנתי בלילה לבד. פתחתי את הכיסא המתקפל שלי מול המדורה וייבשתי את שק השינה שנרטב בנפילה. גם המגפיים היו רטובים לגמרי אז הכנסתי פנימה נייר עיתון שיייבש אותם מבפנים. הנחתי את הפלאפון באוהל, ובמשך כמה שעות ישבתי לבד בוהה במדורה, חושב על איך לתקן את האופנוע ביום למחרת. באותו רגע לא ידעתי מה יעלה בגורלה של "ברנדה" ואם בכלל המסע שלי באפריקה ימשיך כמתוכנן. פשוט נהנתי מהשקט של הלילה וקולות הצפרדעים וחיות הלילה. נהנתי להיות לבד. לא יודע כמה שעות ישבתי שם מול המדורה אבל זה היה בהחלט מספק ומרגיע אחרי יום כל כך אינטנסיבי.

למחרת נסעתי לפורט אליזבת לתקן את האופנוע ,נסיעה של 150 קילומטר וכל  כמה עשרות קילומטרים הוספתי שמן, מצאתי שמן לאופנועים בכלל שמתאים לאופנועי שטח אבל בזמן שנוזל שמן העיקר שיהיה משהו שישמן את המנוע ולא משנה מה.

הגעתי לGuy Duelsport motorcycle clinic . והוא ואישתו אירחו אותי עד שהאופנוע היה מוכן לנסיעה. במשך שלושה ימים נצמדתי לגיא ולמדתי איך הוא מפרק את המנוע מהאופנוע. הוא מקצוען והיה ניכר שהוא יודע מה הוא עושה.
עמדו לו במוסך עוד 10 BMW וכמה ktm. את התיקון של כולם הוא דחה בכמה ימים כדי שאוכל לחזור לדרך כמה שיותר מהר.

שברתי את חלק האלומניום התחתון של המנוע. אני מניח שזה קרה כשהשרשרת נפלה ונתתי גז, היא כנראה התבלגנה בתוך עצמה ויצרה לחץ בדיוק על נקודת החיבור שבה המנוע מחובר לשלדה. הזמנו את החלק הזה במיוחד , יד שניה , מקייפטאון וביום למחרת הוא כבר הגיע במשלוח מיוחד לפורט אליזבת. עשיתי טיפול גדול  שגם ככה תכננתי לעשות לפני היציאה מדרום אפריקה וסך הכל עלה לי 16000 ראנד. הרבה מאוד כסף שלא תכננתי להוציא בשלב הזה של הטיול. כשישבתי בבית על המחשב ותיכננתי את המסע הכנתי קובץ אקסל גדול ורציני שמלא בטבלאות לפרטי פרטים והוא תכנון התקציב שלי. הכנסתי שם סעיף בלת"ם בדיוק כמו שבניתי תקציבים לטיולים של הצופים כשהייתי רכז.  אז ההוצאה הזו היא בהחלט בלת"ם וירדה מהסעיף הזה. בכל המסע רשמתי באפליקציה כל הוצאה והוצאה שיצאה לי מהכיס. אני משתדל להיות מאוד מחושב.

כשהתיקון הסתיים והאופנוע חזר לשגרה עדיין הרגשתי מדוכדך ומיואש. לא ידעתי לאן להמשיך וגם לא היה לי עם מי לדבר. התקשרתי למשפחת פרקר בבקשה להתארח אצלם לעוד לילה אחד. אותה משפחה שאירחו אותי שבוע ומשהו לפני זה בפורט אליזבת אחרי שחזרנו מהראלי.  הם נענו בחיוב. הגעתי אליהם מצוברח, ודיאודרה (האמא) נתנה לי את החיבוק שכל כך הייתי צריך. כל כך רחוק מהבית ובודד, הם ממש העלו את מצב רוחי. אני מרגיש אצלם כמו בן בית. שלא לדבר על בתם הבכורה שלקחתי איתי להרים שבוע לפני כן.
נפרדנו לשלום פעם נוספת ויצאתי מפורט אליזבת בדרכי צפונה כדי להפגש עם שחר וסידי בגבול נמיביה. נסיעה של 2000 קילומטר ללא הפסקה דרך הkaroo -איזור צחיח וחם מאוד עם שיחים נמוכים המשתרע אלפי קילומטרים.
עברתי בעירות קטנות ומרוחקות. רוב הכבישים היו משעממים. כבישי סרגל שלא נגמרים, הנוף מישורי ומדברי וחםםםם. היה ממש משעמם. אילצתי את עצמי לא לעצור לפחות 70 קילומטר ברציפות, היה חם מאוד ולא היה לי נוח על הכיסא ובתוך הקסדה, עצרתי כל 70-100 ק"מ במקומות עצירה בצד הדרך שיש בהם שולחן פיקניק עם כיסאות, לרוב אפילו בלי צל. הדבר היחידי שמשך את עיניי  בין כל המישור הצחיח היה קיני הציפורים הגדולים שהשתלטו על עמודי החשמל.

בעיירה בשם ניו בטסדה ישנתי לילה שעלה לי כמו הלינה בקייפטאון. הגעתי אליהם במקרה בפסטיבל השום השנתי. כל אנשי העיירה (בערך 40 אנשים) מגיעים לבר המקומי וכל אחד מביא מאכל המבוסס שום. אז אכלתי גם ארוחת ערב מבוססת שום בחינם והכרתי חבר חדש.


יום למחרת ישנתי ב-prieska בגסטהאוס שיש להם צימרים למשפחות ואפשר לפתוח אוהל על הדשא. ב-12 בלילה התחילו הממטרות, האוהל שלי היה מכוסה אז לא התרגשתי כי רק מכיוון אחד הגיעו המים. אחרי שעה כל הממטרות התחילו וזה הגיע מכל הכיוונים וזה לא כמו גשם שאפשר להתרגל לזה. זה לא אחיד כי הממטרה זזה ממקום למקום. לא הצלחתי לישון כל הלילה. בערך ב1:30 בלילה התקשרתי לבעלים וביקשתי שיסגור. הוא כמובן שכח שהן עובדות בלילה.

המים שהשקו את הגינה היו עם מלח או משהו ואני מפחד שזה הרס את כיסוי הגשם. בבוקר ניגשתי לדבר על זה עם הבעלים והסברתי לו שהמין האלה עשו כתמים שלא יורדים מהאוהל. הבעלים אמר שזה בסדר ואני לא צריך לשלם. שמחתי כי החלטתי שבטיול הזה כשמציעים לי דברים בחינם אני צריך להענות בחיוב כי אני על תקציב נמוך.

אחרי שתידלקתי עצרתי מחוץ לאיזו עיר על הדרך והתחיל לדבר איתי בחור שגם טייל את כל אפריקה על אופנוע ונתן לי את משאבת האופניים שלו.


הרגשתי מדוכדך בימים האלה. גם בגלל הכבישים, גם בגלל המקומות שהייתי בהם. הערים האלה היו ממש לא נעימות בלשון המעטה, אין לי מושג ממה אנשים מתפרנסים במקומות הנידחים האלה. עיירות רפאים שלעובר אורח כמוני נראה שאין עניין בהן, וגם לא פרנסה. רחובות רחבים ושקטים הסלולים בעפר גס ולא אספלט איכותי. גם מזג האויר היה לא נעים ובכלל האוירה שם הייתה לא מזמינה וחברותית. גם מהלבד כבר לא נהנתי במקומות האלה. המשכתי לכיוון נמיביה, עשיתי עצירה על האורנג' ריבר ורציתי לראות נקודה שסימנתי במפה, מפלים של נהר האורנג' אז כבר אמרתי לעצמי שאני אמצא מקום קרוב לישון. מצאתי גסט פארם שיש להם אגם פרטי לסקי מים. הבן שלהם אירח אותי והסכים שאני אשאר בחינם ללילה. הלכתי לשמורה לראות את המפלים על נהר האורנג' אחד הנהרות הגדולים באפריקה הנמצא בין נמיביה לדרום אפריקה.

בדרך החוצה השומר סגר את השער וביקש שאני אראה לו את הטופס שנתן לי. הוא אמר שלא הלכתי לקבלה לשלם. אמרתי לו שהלכתי לקבלה ולא ביקשו ממני כסף, התווכחנו ובסוף הוא אמר טוב אז תן לי 20 ראנד ואני כזה: what? No! הוא התקפל ונתן לי לנסוע. עוד לחצתי לו את היד. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו באפריקה ניסה להוציא ממני משהו.
מסתבר שיש פה זוג שמשכיר לתקופה ארוכה את אחד הקוטג'ים בחווה פה. דיברתי איתם קצת ואחרי זה הם הזמינו אותי אליהם. אחרי שאכלתי ארוחת ערב הוזמנתי לכוס תה ומאחר והייתי לבד נענתי בחיוב להזמנה. עד היום אני שומר איתם על קשר בפייסבוק.

—————————————-

כל הזכויות C לסיפור, לצילומים וקטעי הוידאו שמורות לגל אקרמן

——————————————–

תגים: , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!     הדפס פוסט

1 במרץ 2020 שמולה מקיף את כדור הארץ

סיכום המסע

אחרי הרבה שנים של חלום שבער בי, ב-2015 קבעתי ש– 2019 זאת שנת היעד ליציאה למסע. בקשה לחופשה ארוכה הוגשה למקום העבודה (שמאוד פרגנו) בעוד מועד, שקיבלתי את האישור באמצע 2018 לערך התחיל התכנון היותר מדוקדק. ולקראת סוף 2018 החלטתי על תאריך היציאה 25.4.2019 המשפחה הקרובה שידעה על הכל כבר מהתחלה קיבלה את הבשורה בהתלהבות ובתמיכה אין סופית שנמשכה עד סוף המסע.

בשלווה ובנחישות (אולי ההיפך) עמדתי במשימה העיקרית של המסע וחזרתי הביתה בריא ושלם.

יוון, בולגריה, רומניה, מולדובה, אוקראינה, גאורגיה, אזרבייג'אן, קזחסטן, אוזבקיסטן, קירגיזסטן, מונגוליה, רוסיה, דרום קוריאה, קנדה, ארה"ב, מקסיקו, קובה, בליז, גואטמלה, הונדורס, ניקרגואה, קוסטה ריקה, פנמה, קולומביה, אקוודור, פרו, בוליביה, צ'ילה וארגנטינה, 29 מדינות 4 יבשות.

המהות העיקרית של המסע עבורי היתה הרכיבה על האופנוע, וחציית היבשות היה הסיפוק הגדול, האתגר לרכב בדרכים לא סלולות שאינני מכיר הסבו לי סיפוק רב. האנשים הנפלאים שפגשתי בדרך השאירו בי זיכרונות חזקים ולזמן רב.

התרבויות, אורח החיים, מאכלים, קבלת אורחים, השוני בין העמים, ריתקו אותי כל פעם מחדש, האנשים באשר הם כולם בני אדם ורובם ככולם טובים הם.

הנופים המהממים שהשתנו מאזור לאזור ואיתם גם מזג האויר נתנו לי את ההרגשה האמיתית שאכן אני חוצה ארצות ויבשות.

רגעי השיא במסע היו ללא ספק ההגעה ל– DEADHORESE שבאלסקה ול-USHUAIA שבארגנטינה, שני הקצוות של יבשת אמריקה הצפונית והדרומית. התרגשות גדולה היתה גם בקבלת האופנוע בוונקוברקנדה לאחר הטסתו מסיאולדרום קוריאה. קבלת האופנוע בארץ ציינה את סוף המסע.

בלי שום התלבטות הרכיבה המהנה ביותר עבורי היתה לרכב את ה-Dalton Hwy שבאלסקה, קשה לתאר במילים את השראה והאנרגיות שעוצמות הטבע מעניקות לך באזור כזה בעולם. Ride Of My Life

לא יכול להצביע על המקום היפה ביותר אך כן יכול לציין שמאוד נהניתי מנופיה של צפון קנדה, אלסקה, פרו, כמובן פטגוניה וארץ האש, הרי האלטאי, מונגוליה המיוחדת, קוסטה ריקה הירוקה, דרום קוריאה המתוקתקת, הפארקים הלאומיים בארה"ב ובטח היו עוד. לא מצטער על המקומות שהחלטתי שלא לבקר בהם, ההיפך שמח על המקומות שכן.

האופנוע GS1200R 2014 עם 20.000 ק"מ. גמע 61.448 ק"מ בקצת פחות מ-10 חודשים עם אפס תקלות, צריכת דלק 21.3 ק"מ לליטר, מהירות ממוצעת 54.6 קמ"ש (נתונים מהמחשב של האופנוע) טיפולים שוטפים בוצעו כל 10.000 ק"מ לערך, הוחלפו 2 צמיגים קדמיים 3 אחוריים.

בצעירותי עבדתי כ-20 שנים כקצין הנווט של האוניה באוניות צי הסוחר, חציתי ימים ואוקיינוסים על כל פני הגלובוס עכשיו יכול לומר גם ארצות ויבשות.

אין ספק שמסע כזה משנה בך משהו, באופי, בדרך החשיבה ובכלל בהתנהלות היום יומית, לא מרגיש שחל בי שינוי שכרגע יכול להצביע עליו, ימים יגידו לאחר שאחזור לאט לאט לשגרת חיים.

לכל מי שהחלום בוער בו וידו משגת, אומר: קום ותגשים את חלומך, הכדור שבו אנו חיים נפלא ומרתק ובני האדם נפלאים ומרתקים שבעתיים.

תודה ענקית למשפחתי האהובה שתמכה ונתנה לי שקט ואפס דאגות למה שקורה בבית. תודה ל"קבוצת הרפתקה" שעקבה ויעצה מרחוק.

בחזרה בבית Home Sweet Home

שנמשיך להגשים חלומות, רכיבות מהנות ובטוחות לכולנו.

—————————————————–

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לשמואל שוקר-שמולה בלבד

——————————————————

תגים: , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!     הדפס פוסט

19 בפברואר 2020 גל רוכב את מזרח אפריקה 2

רכיבה בדרך הגנים 

חלק 3

סוף סוף אחרי שלושה שבועות מייגעים בקייפטאון בהם הוצאתי אחוז נכבד מתקציב הטיול שלי שמיועד לחצי שנה לפחות, יצאתי מקייפטאון עם הפנים מזרחה.
עם המסלול שצחי הכין לי לימים הראשונים. רכבתי בעיקר על דרכי עפר צדדיות שהובילו אותי בין חוות יענים, עיירות לא מתויירות, עיירות כן מתויירות.

התחנה הראשונה שלי הייתה cape aghulas. הנקודה הדרומית ביותר ביבשת ונקודת ההתחלה לכל חוצי היבשות שעושים את המסלול: cape to cairo.


היעד הבא הוא wilderness. מקום קטן מעל georg שמתצפת על האוקייאנוס ומצפונית לו יערות ומעברי הרים מעניינים.
בדרך הייתי צריך לחצות נהר עם מעבורת. אבל זו לא סתם מעבורת (או שכן?) זו בעצם רפסודה קטנה שמספיקה בגודלה לשני רכבים והדרך בה מעבירים אותה מצד אחד של הגדה לצד השני היא באמצעות שני הפועלים שרתומים בגופם לכבל העובר בין שני צידי הנהר. הם מושכים את הכבל תוך הליכה על הרפסודה, בכל פעם שהגיעו לקצה הם חוזרים להתחלה וממשיכים למשוך.

הדרך לווילדרנס הייתה יפהפיה אפילו על הכביש הראשי. ישנתי כמה לילות בבקפקארס מגניב על צלע הר שם השארתי את כל הציוד מלבד הכלים ובמהלך הימים הבאים חקרתי את כל האזור הסובב במרחק 150 קילומטר לכל כיוון. היערות שצפונית לווילדרנס, prince albert pass, de hell. ועוד.

לפני שהמשכתי מזרחה הייתי צריך להחליף צמיג. אז רכבתי עם סט של michelin anakee adventure wild. צמיג עם אחיזה מעולה בכביש ובשטח אך האחורי לא מחזיק מספיק זמן ורציתי להכין את האופנוע ליציאה מדרום אפריקה עם צמיג ארוך טווח.
הגעתי לחנות צמיגים בשם eden tyre george. (מידע חשוב לפרק הבא בסיפור)
כשהורידו את הצמיג הישן הם אמרו לי שיש משהו מוזר בפנימית שלי. אוקי אז תבדקו ותגידו לי מה לעשות. בדקו אמרו שהכל בסדר והחזירו למקום  עם צמיג חדש  50/50 כיאה לאופנוע אדוונצ'ר.

 

 

חלק 4

אחרי שהחלפתי צמיג בgeorge. פני היו מזרחה לכיוון שמורה בשם baviaanskloof מקום שהומלץ לי עליו על ידי הרבה אנשים.

נסעתי על הכביש המהיר ואחרי 45 דקות של נסיעה דוך, הקסדה הציקה לי עם הדיבורית הכי זולה שמצאתי. הראש כאב לי והייתי חייב הפסקה. עצרתי בכניסה לאיזו חווה. אחרי כמה דקות שתמתחתי נגשו אלי סבתא אמא ושני ילדים שאלו אם אני צריך משהו. אמרתי להם "לא הכל בסדר רק עצרתי להתרענן" התחלנו לדבר וסיפרתי להן שאני מישראל ומטייל בכל אפריקה על אופנוע. הן הציעו לי להכנס לבית לשתות תה ולראות את רבע גמר הרוגבי. רוגבי בדרום אפריקה זו הגאווה הלאומית שלהם ובאותם ימים כל דרום אפריקה התעסקה רק בזה. ישבתי עם הסבא והאבא לראות את המשחק.

שתיתי משהו קר ועוגה והמשכתי בדרכי. איזה כיף! זו הייתה הפעם הראשונה שהתארחתי אצל זרים. סתם ככה פתחו לי את הדלת והתעניינו בי.

המשכתי לעצירת דלק בעיירה בשם willowmore.

בכניסה לעיירה ראיתי מאות רוכבים. תחרויות ווילי וברנאאוט.

מלא מועדוני רוכבים קשוחים עם ג'קטים שחורים מעור ועליהם הסמלים של המועדון. לאן הגעתי?

ניגשתי לאיזה בחור רנדומלי ושאלתי אותו בתומי "מה זה פה? מה כולם עושים פה" "זה ראלי" הוא ענה לי. ראלי? מה זה ראלי?

כמו פאריז דקר ראלי? לא כל כך הבנתי ושאלתי אותו איפה כולם ישנים. "סע ישר וימינה עד הסוף ותגיע לשער הכניסה".

בשער הכניסה התחילו לדבר איתי africaans. רק אנגלית עניתי להם.

אוקי מה שמך?

Akerman עניתי

Ackerman? אתה בטוח שאתה לא אפריקאן?

בטוח אני מישראל

"Ackerman זה שם מאוד אפריקנרי"

הסיטואציה הזו תחזור על עצמה בדיוק באותו האופן מעתה ועד שאעזוב את נמיביה.

Africaans הם האנשים הלבנים בדרום אפריקה ונמיביה שהגיעו במקור מגרמניה והולנד.

הם לבנים עם עיניים כחולות לרוב והגברים אוהבים לגדל זקן. בדיוק כמוני. מה שגרם להם לחשוב שאני מקומי. ומסתבר שackerman זה שם אפריקנרי מאוד נפוץ ואפילו יש חנות בגדים בשם הזה שרואים בכל פינה בדרום אפריקה ונמיביה.

אבל אני כותב את זה אחרת.

בכל מקרה שאלתי מה זה פה? מה זה ראלי?

ניגש אלי בחור נחמד שנראה בגילי. הוא הסביר לי.

ראלי זה בעצם מפגש של רוכבים. כל המועדוני אופנועים מוזמנים וכל פעם מועדון אחר יוזם את הראלי.

הראלי הזה נקרא boarbock rally ומאורגן על ידי evolution club. מפגש אופנועים של סוף השבוע 3 ימים עם מוזיקה braii שזו הגרסא האפריקנרית של על האש, תחרויות, ריקודים והרבה הרבה הרבה אלכוהול.

סיפרתי להם שאני מישראל ורוכב לבד בכל אפריקה. הם ממש ממש נדלקו עלי והזמינו אותי להשאר איתם. מילאתי טופס עם השם שלי ובטופס צריך להשלים מועדון: רשמתי virago owners club israel כי זה המועדון אופנועים היחידי שהייתי בו.

קיבלתי סיכה של הראלי. את הסיכות האלה הם אוספים ושמים על הג'קט שלהם. ככל שיש לך יותר זה יותר מכובד.

התוכניות שלי השתנו אבל הרגשתי שאם אני בחברת רוכבים אז אני מרגיש בבית.

זה הרגיש ממש כמו בארצות הברית. מלא מעדונים שונים עם הסמלים שלהם על גב הג'קט. הפרצ'ים והסיכות שהם אוספים במהלך השנים. יש נשיא וסגן נשיא לכל מועדון. זה הרגיש ממש כמו הסדרה sons of anarchy רק שפה לא רואים כמעט הארלי ולכל אחד יש את האופנוע שלו ולא משנה על איזה אופנוע אתה רוכב. ורואים המון המון רוכבות! וואו.

לרובם יש קעקועים של המועדון. ואם מישהו חדש רוצה להצטרף הוא צריך להוכיח את עצמו במשך שנה או בעצם להיות הסאנג'ר של המועדון וקוראים לו prospect תקופת מבחן בעצם לפני שהוא מקבל את הפאצ'ים ונהיה חבר מן המניין.

בהמשך היו מרוצי דראג ותחרויות אחרות כמו מירוצי שליחים ועוד משחקים משעשעים כמו בכל הפסקה פעילה בבית הספר תחרותיות ספורטיבית בין המועדונים.

Nico הוא הבחור הצעיר גדול ממני בשנה שלקח עלי בעלות בלילה הזה.

הקמתי את האוהל שלי ליד ניקו. מכאן ועד אמצע הלילה לא הפסקנו לשתות. באולם גדול כולם התכנסו שתו ורקדו עד הבוקר. זו הייתה ממש תרבות הקאנטרי האמריקאית. ריקודי שורות, זוגות, תחרויות שתייה. ושוב הוקסמתי מהשוויון בין הגברים לנשים. צעירים רוקדים עם מבוגרות, כולם שותים עם כולם, כולם רוקדים. אני התביישתי כמובן ולא רקדתי. רק התמונמתי מהצד והייתי מוקסם. עוד בירה ועוד בירה. לא שילמתי על עצמי שקל, כל פעם מישהו אחר הזמין אותי.

המוזיקה הפסיקה ונשיא המועדון עלה לבמה. הוא דיבר אפריקאנס והתחיל לחלק פרסים לזוכים בתחרויות. פתאום כולם אומרים לי: עלה עלה לבמה הוא קרה לך. מה? לי? למה?

מול כולם העלו אותי לבמה ונתנו לי מלא מתנות עד שלא יכולתי להחזיק את הכל בידיים. נשיא המועדון הציג אותי מול כולםזה גל אקרמן. הוא בייקר אמיתי ורוכב לבד בכל אפריקה והגיע אלינו כל הדרך מישראל ועל זה הוא מקבל ממני את הפרס על "הדרך הארוכה ביותר" אני הייתי בשוק. וואו!

כל הלילה חשבתי לעצמי. איזה מדהים. כל זה על טהרת האופנועים. אופנוענים פשוט מדהימים. תמיד עוזרים אחד לשני ומארחים. נזכרתי בכל הפעמים שאני כרוכב עזרתי לאחרים ושרוכבים אחרים עזרו לי ומה זו האחווה הזו. חוק לא כתוב בקרב אופנוענים.

הוא העלה אותי לבמה ונתן לי את המקרופון. הייתי חייב להגיד משהו. כולם מסתכלים אלי. הדופק בשמיים. פשוט אמרתי להם באנגלית. תודה רבה על האירוח, בכל מקום בעולם חש אחוות רוכבים מדהימה. רוכבים תמיד עוזרים אחד לשני. לא ציפיתי לאירוח כזה. אתם אנשים מדהימים. וכמו בסרט כולם ביחד צעקו ו מחאו כפיים וחזרו לרקוד.

לא יכולתי לעמוד בקצב השתיה שלהם ופרשתי לישון.

בבוקר התחברתי לזוג בשם אנדרו ודיאדרה. שניהם רוכבים על הונדה 750 אוטמט. הם נוסעים הביתה לפורט אליזבת עם ריקו והזמינו אותי לרכב איתם לשם.

בדרך עצרנו במקום שבו הם עוצרים כל שנה. חיכינו לכל המועדון שיגיע כדי לאכול ארוחת בוקר ולצפות בחצי הגמר אליפות העולם ברוגבי. אם הספרינגבוקס (דקום אפריקה) מנצחים הם עולים לגמר.

בדרך לפורט אליזבת 15 קילומטר מהעיר. היה לי פנצ'ר. מיד הרגשתי את זה ולחצתי על הבלמים, ייצבתי את עצמי תוך בלימת חירום לא ליפול. מצב בו לרוכב מתחיל היה עלול להראות אחרת.

בצד הכביש הורדתי את הגלגל מהאופנוע. וראיתי שאין שום מסמר או שריטה בצמיג (החדש) שעשה רק 300 קילומטר.

אני ריקו ואנדרו נאבקנו בכוח בצמיג motoz הקשוח. והצלחנו להוריד אותו מהג'אנט. הונטיל נקרע מהפנימית. נכרתי שהיה משהו מוזר בפנימית בחנות הצמיגים. הרי הם אמרו שהכל בסדר והחזירו למקום.זו אשמתם שזה קרה, הם הרכיבו בצורה לא נכונה את הפנימית והחזירו את הפנימית הישנה התקולה חזרה לגלגל למרות שזיהו תקלה.

ניסינו להחזיר את הצמיג למקום עם פנימית חדשה. לא משנה כמה ניסינו. 3 גברים לא הצלחנו להחזיר את הצמיג הקשוח בחזרה למקום. על הדרך פצענו את שפת הצמיגה.

התסכול אחרי שעתיים שלא הצלחנו להחזיר את הצמיג

אנדרו התקשר לאחיו שיגיע עם גרר. בחצי הדרך אלינו הייתה לו תקלה והוא חזר הביתה. התקשרנו לנשיא המועדון, אותו אחד שהעלה אותי לבמה לילה לפני שיבוא עם גרר. העמסנו את ברנדה על הנגרר ויצאנו לדרך. אופס. שני ההונדה לא מניעים. הם עמדו כל הזמן הזה עם 4 וינקרים ונגמר המצבר. אנחנו כבר היינו בדרך לפורט אליזבת עם נגרר אבל חזרנו חזרה. לא היה לאף אחד כבלים. אי אפשר להניע את ההונדה בדחיפה כי הם אוטומט. הבן של נשיא המועדון הגיע עם הונדה סיויק ישנה ומצ'וקמקת. הוא פתח את מכסה המנוע וישר ראיתי מליון אלתורים מפוברקים במנוע וגם עלה עשן. הוא חיבר את המצבר שלו לאופנוע האוטומט. אמרתי לו שהוא צריך להניע את האוטו שלו לפני שהוא נותן בוסט לאופנוע אבל הוא לא שמע בקולי. 3 פעמים הוא ניסע להניע את האופנוע עד שלבסוף הקשיב בקולי והניע את האוטו שלו. רק מה. הוא לא מצליח להמיע כי עכשיו נגמר לו המצבר!!! וככה מצאנו את עצמנו מניעים מרכב אחד לרכב אחד. מהרכב לאופנוע ומהאופנוע לאופנוע השני אחד אחרי השני.

כבר נהיה מאוחר ואנדרו ודיאודרה הזמינו אותי לשיון אצלם עד שאסדר את הגלגל. אח של אנדרו עובד בימאהה ויעזור לי למחרת.

הגענו אליהם הביתה והם הכירו לי את שתי הבנות שלם. אחד בת 22 ואחת בת 19. נתנו לי לישון בחדר של אחת מהן והן נאלצו לישון ביחד.

למחרת נאלצתי לקנות צמיג חדש כי לא יכול לסמוך על הצמיג עם הישן שדי הרסנו כשניסינו להחזיר למקום. הצלחנו לגרום לחנות הצמיגים לשלם חצי מהמחיר. קניתי heidenau k60 scout. צמיג אדוונצ'ר שאמור להחזיק הרהה.

היעד הבא שלי היה hogsback. מקום יפה בערים שדקרתי במפה שלי עוד מישראל. יש שם אמבטיה חיצונית שמתצפתת להרים וחלמתי להגיע לשם.

שייאן הבת הגדולה (רוכבת גם כמובן) מקעקעת שעברה ליוהנסבורג וחזרה לחופשה בבית בפורט אליזבת, ליוותה אותי לתחנת הדלק אחרי שנפרדתי מכולם.

בספונטניות מוחלטת הצעתי לה להצטרף אלי. היא בקשה רשות מההורים וגם כן בספומטניות מוחלטת הצטרפה אלי. יצאנו שנינו על האופנוע שלי.

היא בחיים לא הייתה בטיול כזה. לקחתי אותה בין הכפרים למקומות שהיא מעולם לא הייתה. זה לא כמו אצלינו שאנחנו תרבות של מטיילים. היא כמעט ולא יצאה מפורט אליזבת בחייה. עצירות ספונטניות במקומות יפים בדרך. ילדים בכפר ליד ההרים שהתלהבו מהשיער והעגילים שלה. ראינו בתי בוץ ונשים שואבות מים מהנהר ונושאות דליים על הראש. בדרום אפריקה! לשנינו זו הייתה הפעם הראשונה שראינו מראה כזה. לא אפרט יותר מה היה המשך סוף השבוע הזה. רק אגיד שזו הייתה חוויה של פעם בחיים בשבילה.

——————————————————

כל הזכויות  C לצילומים לקטעי הוידאו ולטקסט שמורות לגל אקרמן

————————————————————————

תגים: , , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!     הדפס פוסט

פוסטים קודמים »