הרפתקה דוט קום

23 באוגוסט 2016 יוני רוכב את אפריקה 4

לרכוב באוגנדה. נו, טוב שלא הקמנו פה מולדת…

DCIM101GOPRO
מאז שהגעתי מאתיופיה לקניה, מעבר גבול מייצר אצלי סוג של תקווה לשינוי ומהיותי זהיר אך בעל כמה מאפיינים אופטימיים, אולי יהיה לשינוי לטובה. אז המעבר לאוגנדה היה… נקרא לזה מבדר. בעודי רוכב באיטיות להנאתי עם כל הזחיחות והפוזה, טראח מישהו בחולצה אדומה זועק לעברי "סטופ סטופ!" אז עצרתי. "מהמצב??" "תביא מסמכים, תכין כסף, תעמיד את האופנוע פה. בוא איתי לשם".. אהה הגעתי לגבול… "סליחה מי אתה?" הבנתי תוך שניה זו מהדורת הפיקסר שבין קניה לאוגנדה. את האמת לא אכפת לי. ממש לא בא לי להוכיח שאני מנצח כאן את השיטה. "כמה??" התחלתי לנהל משא ומתן שהסתיים כצפוי בסכום של בערך 5 דולר לטיפול בניירת בשני צידי הגבול. וזה היה שווה כי מעבר הגבול בצד הקנייתי עובר בדיוק בנייה מחדש והתורים הארוכים בין דרכי עפר וחפירות, בולדוזרים, משאיות וצריפי בוטקה קטנים בהם יושבים פקידים מיואשים עם מחשבים מאובקים ופנקסים עבים. היו בשבילי לא יותר משעשוע כשהנציג שלי מהדס בין כולם ומזיז דברים כמו קסם. (למי שמתעקש: ויזה לאוגנדה 50$ ביטוח לכל אפריקה 100$, רשיון זמני לאופנוע 30$ ) נכנסתי לאוגנדה בעיר MBALE. ליד הכספומט בו משכתי סכום זעום שיהיה עם מה להתחיל כבר הצטופפו סקרנים ובהיותי בתוך חדרון מכשיר הכספומט, אחד מהם כבר התיישב על האוכף. פניתי לשומר הכספומט שהיה חמוש בשוטגאן והצבעתי לעבר הבחור ההוא. לא ממש התכוונתי אך השומר קפץ עליו והכניס לו מכה עם הקת ברגל. הבנתי שאני צריך לעוף משם מהר וכך יצאתי בשעטה לכיוון העיר ג'ינג'ה הממוקמת ממזרח למוצא הנילוס מאגם וויקטוריה צפונה. כשממערב לנהר, משתרעת הבירה קמפלה.
הדרך הייתה מעולה, חלקה שחורה ופסי צבע טריים נתנו תחושה כמעט אירופאית. היו קטעים שהדרך עברה בתוך סבך עצים גבוהים שהחשיכו לרגע את הנתיב. אכן תפאורה נהדרת למסע רגוע. עד שהגעתי לכבישים משולשי המסלול בהם הוכיחו נהגי אוגנדה שתמיד יש מה לשדרג ביחס לנהגי קניה כשמדובר בנהיגה גרועה ויחס אלים כלפי נהגים אחרים. זה שזורקים אותי מהכביש מילא, אני מחזיק בעמדת: תהיה חכם לא צודק, שמתי לב שהם מאד אגרסיבים ונבזיים אחד כלפי השני. מין תרבות כזו שודאי גובה קורבנות ובכמויות.
זוג לובשי מדים על קטנוע נענה להרמת ידי והוביל אותי בדרכים פתלתלות לחלקה הצפוני של ג'ינג'ה. הגעתי לאיזור לוג'ים וקמפינג נחמד בשם ADRIFTשתלוי ומשקיף על הנהר מגובה של כשלושים מטר. הקצו לי חלקת דשא (5$ ללילה) והקמתי את ארמון הסמרטוטים הכתום שלי בעוד הכלב הצהוב חונה מכוסה ביריעה הכחולה שבד"כ משמשת כמצע לאוהל, ליד סוכת השומר הירוקה במעלה הגבעה.

IMG_7086 IMG_7090 IMG_7095 IMG_7099 IMG_7137
השקיעה השקטה על הנהר שקיבלה את פני היתה קסומה. מין פיצוי על היומיים האחרונים. סירות עץ קטנות בהן ישוב אדם אחד בירכתיים חתרו בזיגזג עצל, לצידן נמתחו חכות זעירות כשמדי פעם שוברים מים מתערבלים באיזה זרם שעולה על פני המים את המראה הצלולל של השמש שנשקפה במי הנהר השועטים באיטיות צפונה. קורמורנים, אנפות אפורות ושחורות דאו קרוב לפני המים ופרפורים עקודים צללו בחטף ושלו דגיגים. על סבך העצים ממזרח קיפצו משפחות קופיפים זהובים ארוכי זנב כתום ושעיר מענף לענף. זה מקום להרגע. מבנה מרכזי שבנוי כסוכת עצים מחופה בגג קש המונח בשכבות. כלל בר, שלחנות וכסאות מעץ כבד מאד, שלחן פול וכורסאות שניתן להשקיף מהן על דייגי הנהר ועל מתקן באנג'י שרכן אל תהום המצוק מדרום לאתר. לכל עמוד בסככה מחובר שקע חשמלי כך שיכולתי לטעון את מבחר החפיצים החשמליים שנתברכתי בם וגם וויצאפטי הביתה בזכות חיבור אינטרנט חופשי ואיכותי. למקום הגיעו מדי פעם קבוצות מטיילים שבאו לחוות חתירה במים גועשים באחד מפיתולי הנהר צפונה מכאן ולרשותם עמדה עגלה נגררת גדולה, עליה חיכו סירות מתנפחות וציוד חתירה. בלילה הגיעה משאית מטיילים. סגנון טיול אפריקני נפוץ בו תמורת כ-1000 דולר לשבועיים, מקבלים מושב במשאית – מאחור. המושבים מסודרים כמו באוטובוס רק מרווחים ומרופדים יותר, כיסוי חלונות הצד ניתן להסרה. מקבלים אוהל אישי ושלוש ארוחות ביום. לאחר שצילמו את דמדומי השקיעה פנו לצלם את האופנוע ולהפציץ אותי בשאלות. כולל אחד שנראה מהשכונה בארץ, שכששמע שאני מישראל פנה לאחור ופלט קללה כלשהי.

IMG_7110 IMG_7115 IMG_7119 IMG_7130

נחתי יומיים בדממה המרגיעה של אדריפט, ויצאתי בשעת בוקר מוקדמת של יום ראשון, כדי לנצל את יום המנוחה לחצות את קמפלה לפני שעות העומס. הניווט מאד פשוט: לכביש ראשי, מעבר מערבה על הגשרים מעל לנילוס ובום אני בתוך כאוס תחבורתי ועירוני. מלחמת קיום אורבנית בה לא רק הנהגים חובטים זה בזה כי אם מעין האבקות בסגנון חופשי בין כל מרכיבי המרחב התכנוני והקיומי: כבישים, בניינים, קוי חשמל, בתי עסק, צמתים, תמרורים וגשרונים (ולרגע אסור לשכוח באפריקה את התבלין התחבורתי החריף: "באמפרים" מרסקי רכבים) נראו כאילו מישהו ניער שטיח ענק ונתן לו לנחות מעצמו על הקרקע וכך זה נשאר : "תסתדרו!"
שמרתי על מהירות של לא יותר מ-40 קמ"ש בפורמט של רכיבה הגנתית כשאני בריכוז עליון. עוקב אחרי הנתיב על הנווטן אחרי הנעשה לפנים, בצדדים ומה שנעשה מאחור. התעמלות בוקר סוחטת למדי ואז באחד הצמתים – עם הרמזור הראשון מזה שבוע, החליט נהג משאית קלה שהוא צריך לפנות שמאלה מהנתיב שפונה ימינה וכך בעודי עומד שלישי בתור לפני הרמזור ובלי יותר מדי עכבות, הטה את ההגה שמאלה ופשוט הכניס לאופנוע חבטה בצד ימין מאחור, המשיך כשהצמיג הקדמי השמאלי שלו דורס את קצה הגלגל הקדמי שלי שהיה שכוב במצב מאוזן על הכביש והמשיך לדרכו ככה הכי רגוע ושגרתי. אני שמתורגל בשכאלה (יש בעיה? תעזוב ת'אופנוע) קפצתי מבעוד מועד שמאלה מביט בחרדה על אירוע הבזק. לרגע, התנועה סביב נעצרה. אנשים שגדשו את צידי הכביש עמדו והביטו באדישות מסויימת. ולא נותר לי אלא לצעוק "הלפ מי!" ואז באו שלושה גברים ועזרו לי להעמיד את האופנוע שוב במאונך, הסעתי אותו כמה מטרים לפנים לבחון אם הגלגל הקדמי התעקם. למזלי, לא. הארגז הימיני האחורי קיבל שקע קל בציפוי המתכת שלו וזהו. מזל.
בתוככי העיר המצב השתפר מעט. הכבישים היו משולטים ומסומנים באיכות טובה יותר והגעתי לתחנת דלק מהונדסת בערכים אירופאים עדכניים, עם מינימרקט ובית קפה הכי ארומה או קפה נטו שבארץ יכולים להיות. התיישבתי לי בקרב סועדי בוקר שלפי איכות הרכבים שהם החנו ממול, היה ברור לי שהגעתי לסוג של מחנה מנותק מהמציאות כאן כמו אסטרונאוטים על מאדים.

IMG_7141

משפחות לבושות היטב, ילדים מנומסים וארוחות לא אוגנדיות. חלקם נראו ממוצא ערבי ולא מעט סינים מהסוג השמן. למרות שלא הייתה שקשוקה בתפריט, לרגע התענגתי על ביקור קטן בבית… ולדרך, המשכתי בחציית העיר המרוחה הזו שהיה בה גם קסם מסקרן השמור לערים שהיו פעם קולוניות והן מערבות ישן רומנטי בנוי עץ או לבנים חשופות עם מבנים סופר פלצניים בעיצוב וחיפוי זכוכית צבעונית מחזירה אור, שמדגיש בעיני יתר על המידה, כמיהה להיות בחזית המודרניות העולמית אך נראה קצת מופרך ולא במקום. כנראה גם אלה סממנים של חבלי לידה שנמשכת זמן רב מדי.
כן, שאלו אותי כבר: "מה עם ביקור באנטבה?" היושבת כ-50 ק"מ מדרומה של קאמפלה על חופי האגם. אז אומר בקיצור וסליחה מחברי שדעתם שונה: אני נגד כל הפסטיבל הזה של ביקור באתרי "שופוני". בטח לאחר מופע האימים המנותק, המתנשא, ההזוי וגס הרוח של אדם שאני מתעב ורעייתו. גם השורה הזו שטרחתי לנסח כאן שבה אני מזכיר את הנושא, עולה לי ברגע של כאב וזעם על הקורה בארץ, תחושות חוסר אונים שהיו גם הם טריגר למסע הזה. אז זהו.
רכבתי לכיוון כללי דרום מערבה, כשישים ק"מ לפני העיר מאסקה הגעתי בפעם השניה לקו המשווה. לפני שבוע בקניה בדרך צפונה ועכשיו בכיוון ההפוך. פס לבן לרוחב הכביש, שני פסלים עגולים מעוצבים לצורך צילומי "הייתי שם" ושדרת חנויות מזכרות משני צידי הדרך. התענגתי לכמה דקות מעוד רגע בהיסטוריית הרכיבה והמשכתי.

DCIM101GOPRO

חציתי את העיר MASAKA ומשם שברתי מעט מערבה ובמלאת 450 ק"מ ליום הזה, באתי עם ערב אל MBRARA עוד עיר מאד "מנוערת" בסגנון אפריקני שכבר למדתי להזהר בה ויחד עם זאת להוקיר את יכולת ההשרדות של תושביה. כל החיים מתנהלים ברחוב הראשי. הכל! אפשר לראות בכך בעיה או משהו מלחיץ, אך דווקא כאן, מצאתי עיר מתוזמרת ששידרה מהרגע הראשון "אנדרלמוסיה הגיונית". שמתי לב לנוכחות בתי תפילה מוסלמיים ירוקי טיח וכי גובה הצריחים אינו עולה על עשרה אולי אחד עשר מטר שנועדו כנראה רק לשאת את סמל הסהר הכוכב ורמקול קטן. שוטרים היו בכל פינה, התנועה המשוגעת של אינספור טוקטוקים, מוניות-אופנועים קלים, משאיות ענק, ג'יפים מגודלים, דוחפי עגלות, עומסי שקים על ראשם, מחמרי חמורים, מדוושי דוכני ממתקים, נושאי ילדים על כתפיים וסתם רוכלים רובצי שולי דרך, עוטי שמלות, שמיכות ומחלפות צבע או חליפות שלושה חלקים בגוונים זוהרים והכל כמו כוורת דבורים, זז וסואן ומשדר משהו חי, נושם, ער ומאד אנושי.
ידעתי על אפשרות במקום שראוי לבדוק בו לינה, מלון בשם AGIP ברחוב הראשי, מצאתי את המלון בסמוך לתחנת דלק, מגודר בגדר אבן גבוהה. פקידה חייכנית הסכימה שאקים אוהל מאחור על הדשא (15$). המקום מאובטח, יש חדר שירותים לא רחוק ואם ארצה, מקלחת קרה. מסעדת המלון הייתה גדושה סועדי סופ"ש ושלושה מסכי טלויזיה זעקו דיווחים מאולימפיאדת ריו שהתחלפו במשחקים מהליגה האנגלית והופרעו מדי פעם בפרסומות מצחיקות (אותי) מעצם האינטונציה הבומבסטית סטייל רפי גינת במשחקי מכבי של הקריינות ברקע. נו.

DCIM101GOPRO

IMG_7152
איפהשהו בשעה 22:00 התעוררתי לשמע מוסיקה שדפיקות צלילי הבס שלה הרעידו את בד האוהל והקפיצו אותי לפתוח את רוכסן האוהל ולהציץ החוצה. זהו. אני במרכזה של הילולת סוף השבוע אליה הוזמנו כל תושבי העיר – אז גם הבנתי מה היתה תכליתה של משאית נושאת מגברי קול שזעקה קריאות ומוסיקה ברחובות העיר בשעה שהגעתי. על במונת בגובה חצי מטר, ניגנה להקה וזמרים זימררו ואני – בתווך. העמקתי לתוך השק"ש וכבוגר מוצב בימי ההתשה בתעלה… להבדיל כמובן… שם ידעתי לתת לעצמי הוראה לישון בתוך רעמי נפילות, זה עדיין עובד – קטן עלי, נרדמתי ועוד איך.
בבוקר יום הראשון לשבוע הנוצרי – כלומר יום שני. השכמתי עם אור ראשון. שטח הילולת הלילה סביבי נראה מרוצף בשאריות אוכל ובו שוטטו פועלי הנקיון של אפריקה -כמה חסידות מאראבו שעברו בשקדנות משארית אחת לשניה ובלעו בשקיקה.

IMG_7156

יצאתי לכיוון העירKABALE בה נמצא המעבר לרואנדה. רכיבה קצרה ונעימה בנוף שניתק אותי ממישורי ההצפות המערביים של אגם ויקטוריה והכבישים החלו להתרומם מעט לגבעות עגלגלות שסיפקו רכיבת בוקר נעימה עם פניות רחבות וחלקות וצמחייה שנגעה בשולי הכביש המטופח. ואז שוב מעבר גבול מבורדק, צריפי עץ מאובקים. עם נוהל מוכר של שחרור מהצד האוגנדי. משאים ומתנים עם חלפני הכסף שמסתערים מכל עבר – ולא לפני שפקיד מכס אוגנדי מלא חשיבות עצמית שלף לי נייר בו הוסבר באנגלית שאני צריך לשלם עוד 20$ מס על משהו שלא שילמתי בכניסה – הוכחתי לו שהוא טועה בכך ששלפתי קבלה על התשלום. עשיתי זאת לנוכח עובדיו שגיחכו – מה שכמובן גרם לו לסגור את המחסום וללכת – בעברית: רצתי בעקבותיו ושילמתי כמו כל אלה לפני – ואפילו צחקתי איתו כשאמרתי לו שהבנתי את כללי המשחק "זה בסדר אחי ניצחת". כנראה, לא אני אתקן את אפריקה.

IMG_7157
בצד הרואנדי, אף שהמשרדים היו מיושנים ובלים, כבר קיבלתי רמזים שמעכשיו מישהו משנה ראש בכל הקשור לסטנדרטים של איכות, שירות ותשתית אפריקנים. וגם הנהיגה עוברת לצד ימין כמו בארץ. מלא תקווה לטוב, באתי לתוך שוויץ של אפריקה.

כשהרגלית למטה:
– במסע רכוב האופנוע הוא המלך אך זכות הרוכב לחזור שלם קודמת.
– כשמטיילים בעולם – זו חוכמה קטנה לראות את הבעיות המקומיות וזו חוכמה גדולה לסלוח.
– דברו עם מי שרק יסכים – זה משנה דעות קדומות והנחות יסוד.
– חיוך הוא המילה הבינלאומית הטובה בעולם!
– כשדברים מתחרבנים, תנוח יומיים.

—————————————————————–

כל הזכויות C לצילומים ולכל השאר שמורות ליוני בן שלום

————————————————————-

תגים: , , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!     הדפס פוסט

18 באוגוסט 2016 יוני רוכב את אפריקה 3

אז מה אם יש לך נסיון?

DCIM101GOPRO

קניה היא ארץ ענקית. בערכים שלי כמובן. לא תכננתי להיות בה יותר מאשר קטע מעבר להקפת אגם ויקטוריה נגד כיוון השעון. וגם חשבתי לפגוש בחור ישראלי בשם אופיר דרורי שאני מעריץ מרחוק. ישראלי העושה באפריקה כבר הרבה שנים ומקדיש את זמנו למלחמה בציידי חיות בר מוגנות ונדירות. כשסוף סוף יצרתי איתו קשר כבר פיספסנו את ההזדמנות. חבל.

יצאתי בשבע בבוקר ממתחם ג'נגל ג'נקשן בעיבורי ניירובי, בו עבר האופנוע טיפול יסודי, אף שכעבור מספר קלומטרים גיליתי כי מגן הגחון נשאר תלוי על בורג אחד (עצרתי ליד איש שעבד בשדה מגודר וביקשתי חוט ברזל, ועכשיו המגן קשור לאגזוזים…) וכי ניתן להניע את האופנוע רק כשהגיר בניוטרל. אבל הכי חשוב מניע בשניה ונוסע כמו חמאה.

הכביש היוצא מניירובי לכיוון העיר נאקורו NAKURU מתחיל בשני מסלולים רחבים לכל כיוון, אך כעבור שלושים ק"מ לערך, הוא הופך לדו מסלולי עם הרחבות לשלושה מסלולים, כשמתווסף נתיב המיועד למשאיות בעליה. וזה היה פתיח למלחמת השרדות אמיתית בה נהגים לא סופרים אופנועים משום מרחק. אופנועים קלים כאן (וברוב ארצות אפריקה) משמשים כמונית לנוסע אחד עד חמישה. בכל כניסה לישוב מצטופפים כמה עשרות אופנועני מונית מחכים ללקוחות. ע"פ הנהוג כאן, לאלה מאפשרים לרכוב רק בשוליים בכבישים בינעירוניים. והם מקפידים על כך ומפנים את הכביש בכל מקרה בו נראה רכב מלפנים או מאחור. ברם, הנה מגיע לו אחד חצוף. אופנוע הרוכב באמצע הנתיב, לא מפנה, לא יורד לשול-שלעיתים לא קיים, או יש מדררגה של 15 ס"מ וגם מעז לעקוף פה ושם, מתנהג כמו מכונית. העצבניים הראשיים הם נהגי המיניבוסים שפשוט נראה שהוציאו על רוכבי האופנועים חוזה – (אני מניח כי הם רואים בהם גם סוג של תחרות על לקוחות). מרחוק אני להם נראה עוד אופנוע שעמוס יתר על המידה – כנהוג כאן, יוצאים לעקיפות מטורפות מולי כשאין לי לאן לרדת ובמקרה אחד נגעה המראה שלהם בארגז הימיני שלי. פחד!! לא דופקים חשבון. אחריהם אלה נהגי המשאיות שבכל המקרים ברגע שחלפו על פני יכולתי לראות אותם צוחקים בטירוף אל מול פני המבועתים. הכיוון הכללי שלי היה אגם בוגוריה BOGORIA מרחק כשלוש מאות וחמישים ק"מ מניירובי. ירדתי לכבישים צדדיים עשויים כהלכה.

DCIM101GOPRO

DCIM101GOPRO

DCIM101GOPRO

DCIM101GOPRO

רחבים, מטופלים ומתוחזקים אך גם מאד צפופים. כעבור כשלוש מאות ק"מ, הגעתי לכפר קטנטן בשם MUGURIN והג'יפיאס הוריד אותי לדרך עפר שהייתה כולה חריצי רוחב גבוהים כמו פסי האטה. לאחר כקילומטר של רכיבה בעמידה, הבנתי שהניעור הזה לי ולציוד, לא רק שיוציא לי את כל הסתימות מהשיניים, אלא ובעיקר פוטנציאלי לנזקי שבר ופירוק. עצרתי בתוך שדה אגבות גרדתי בראש (בקסדה) ועשיתי אחורה פנה. עודי פונה לאחור, מגיע לעברי רוכב טוסטוס שכנראה דלק בעקבותי עוד מהכפר הראשון ומושיט לי שקית ניילון ובה חבלים וגומיות קשירה שנפלה לי באחת הקפיצות. הבטתי לתוך השקית וראיתי את שתי הגומיות העבות שקניתי בחנות מיוחדת ביוון, עם ארבעה ווי קשירה קפיציים מנירוסטה בתקן ימי שחיברתי בעמל רב עוד בבית. ואמרתי לעצמי שזה הזמן להתחיל להפטר ממשקל עודף. הודתי לבחור והשארתי את השקית על תכולתה בידיו כאות תודה. השעה הייתה כבר מעבר לחצי היום, חזרתי לכביש הראשי וקבעתי להגיע לעיירה KITALE. שוב האמנתי לג'י פי אס שלקח אותי בכבישים צדדיים נהדרים, בנוף גבעי עטוף צמחייה טרופית ושדות תירס, קנה סוכר ואגבות. מעבר לאחת הפניות קלטתי שלט המציין כי כאן עובר קו המשווה.

IMG_7073

חזרתי להצטלם והמשכתי ובחלוף עוד 80 ק"מ הדרך הפכה דרך עפר, עד שהגיעה לגשר על נחל – והגשר לא קיים. כלומר אני והמשאיות צריכים לעבור מהצד.

DCIM101GOPRO

IMG_7084

בתנופת הרכיבה, עברתי לצד השני במים שעומקם באמצע לא עלה על חצי מטר ואז הגעתי לכפר שהיציאה ממנו להמשך היתה חסומה. נקודה. שוב פניתי לאחור והשעה כבר שלוש אחה"צ. חזרתי כל הדרך לנאקורו ועליתי בדרך המלך צפון מערבה לקיטאלה. בינתיים נפתחו ארובות השמיים וגשם (אלא מה?) נשפך כאילו דליים והעיקר, חשרת העננים הכבדים שטסו מעל, הטילה אפילה פאנטון שחור 80% כזה. החושך ירד בבת אחת, כמו כפתור. איך שהוא עצרתי בצד, משקפי השמש האופטיים שאיפשרו לי להתעמק בג"י פי אס וגם בדרך, כבר לא היו יעילים ואת המשקפיים הרגילים שכחתי עמוק בתיק. אז שמתי מקשפי קריאה על קצה האף כדי לקרוא את הנתונים והבטתי מעליהם לקרוא את הדרך… בחיי בדיחה. לא ראיתי אלא צלליות בכמה גוונים של אפור. משקף הקסדה החדש, העלה אדים ולכן פתחתי אותו מעט ואז המשקפיים נתמלאו רסס עדין של בוץ שהותז מהרכבים סביבי. ואיני מצליח לראות לאן מאיר פנס האופנוע… בקיצור, הגעתי בחושך מוחלט לעיר ELDORET למרכז העיר, כי כאן אין דבר כזה דרכים עוקפות, מסתבר שעד עתה באפריקה הדרך הראשית היא גם הרחוב הראשי. זכרתי שיש בסביבה קמפינג. רק מי זוכר את השם? שוב לא עשיתי שעורים. עצרתי בתחנת דלק. שם יש תמיד יש משטח בטון מאוזן ונקי, תאורה ושמירה ולכן איש אינו מטריד. וחיפשתי ברישומי הפנקס את שם המקום. מצאתי! השם הוא NAIBERI CAMP רשמתי את זה בעט על תייק המיכל ויצאתי לרחוב שהיה פקק אחד גדול של סוף יום עבודה. לידי בפקק רכב בחור צעיר על קטנוע. שאלתי אותו בצעקה אם הוא שמע על המקום הזה. ענה שכן ושעלי לחזור 8 ק"מ לאחור ובצומת לפנות שמאלה – מזרחה ועוד 18 ק"מ. ביקשתי שיואיל ללוות אותי לפחות לצומת. הסכים הבחור. רכבתי אחריו בחוכמת רחוב מקומית. כלומר עוקפים כל הזמן מכל הצדדים כולל דרך שדה, דרך חנייה של חנות ירקות ובין שני רכבי צבא שהקימו מחסום בינתיים. בצומת נפרד ממני איש צעיר בעל עסק למכירת צוד משלים לסלולר. אך לא לפני שפירשתי לו את השם "איזיקאייל" בעברית כלומר יחזקאל ונדמה לי שראיתי התרגשות על פניו. והנה עוד 18 ק"מ מול גשם שהכה במאוזן ממש, מכוניות מסנוורות, מבעד למשקף פתוח וכאלה שיוצאות לעקיפה מולי בלי לדפוק חשבון. ראיתי בצד הדרך אור קלוש. עצרתי בשוליים. קבוצת אנשים ליד מדורה מתחת לסככת עלי בננה. רק אז הבנתי גם שאור הדרך לא עובד כלל ואני מוצא את דרכי על סמך אורות של מכוניות אחרות. עוד פאשלה בהכנות. שאלתי אותם אם הם מכירים את המקום. ענו. "עוד 3 ק"מ תראה שלט משמאל". יצאתי לדרך באור גבוה ואכן כעבור 5 ק"מ שלט לבן משמאל שלא הצלחתי לקרוא וכשירדתי מהכביש כדי להתקרב ולקרוא, עברתי דרך שלולית בוץ שבאמצעה כשהבנתי מה זה המים בתוך המגפיים – פשוט נתתי בגז ויצאתי מהצד השני, מול שדרת ברושים שהובילה עוד כמה מאאות מטרים לשער ברזל שנפתח למתחם מדהים שכלל משטח מקורה לאוהלים פינות ברבקיו מקורות, בונגלוס ענקיים ושבילים מטופחים ומוארים.

IMG_7080 IMG_7083

והכל בתוך ג'ונגל עצי ענק. קיבלה את פני אוליביה ועוד שני עובדים שלאחר רישום הפנו אותי למבנה עץ עם גג קש עצום שנועד ללינה משותפת – "דורם". ($15 – קצת יקר) "אתה יכול להכניס את האופנוע ליד המיטה, אתה תהיה כאן לבד. זהו. יותר מזל משכל, או אולי בכ"ז נסיון וקבלת החלטות נכונות במצב של כמעט חירום. ואני במיטה חמה לאחר מקלחת קרה ונהדרת.מחר אעבור לאוגנדה.

כשהרגלית למטה:

  • לא משנה כמה אתה מוכן. אינך מוכן!
  • באפריקה יש חיות – גם על הכבישים – לדעתי יותר.
  • לא חשוב כמה אתה אוהב, מעריץ את המוסך שלך או את המכונאי שלך. לפני שאתה בא להוציא את האופנוע, תכין רשימת בדיקות שאתה עושה לאופנוע לפני שאתה יוצא לדרך. המכונאי מתקן את הבעיה שלשמה באת. הוא לא יודע מה הכוונות שלך, ההרגלים שלך, הנסיון שלך, המסלול שלך סדרי ההעדפות שלך. לכן בדוק! בדוק! בדוק!
  • ג'י פי אס לא תמיד משיג את ההתפחויות והשינויים בכבישים. לכן. שווה לעצור ולשאול לפעמים.
  • מה שבשביל אחרים זה "קפיצה קטנה למקום שהוא חובה"… עלול להיות בשבילך הימור מיותר.

——————————————————–
כל הזכויות C לסיפור ולשאר שמורות ליוני בן שלום

———————————————————–

תגים: , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!     הדפס פוסט

12 באוגוסט 2016 יוני רוכב את אפריקה 2.

על אופנוע מאדיס לניירובי בדרך שונה… לגמרי

IMG_6960

כבר שעתיים מאז יצאתי מניירובי צפון מערבה. מנסה להתרגל למבט ראי של הרגלי הרכיבה שלי – כאן נוהגים בצד שמאל. דמות גבוהה עמדה בצד השמאלי של הדרך שחתכה את קטע הג'ונגל הדחוס והניפה יד כשראיתי אותה מרחוק. מחוג מד המהירות התנדנד באיזור השבעים קמ"ש. האטתי, התקרבתי עד לכדי עצירה מוחלטת בשולי הדרך ליד אדם זקן, שחום כשעת חצות שהביט בי מבעד לפנים גרומות. עיניו השקועות היו שטופות דם כשתי מטבעות של סנט ואישוניו אפורים בהירים עד תכלת. הוא נשען על מוט שהיה גבוה ממנו במטר לערך והיה עטוף בד כותנה דק ולבן שהבליט את עצמות כתפיו. הרמתי את משקף הקסדה שלי. "ג'מבו!" קראתי לעברו בעליצות. הוא עמד שם מבלי לזוז. משמאלי על כידון האופנוע זרח האייפן 6 שלי שהראה את המסלול על אפליקציית הניווט. באוזני רעמה מוסיקה מהאייפוד מיני. השקטתי אותה. ידו הימינית שהייתה מוסתרת בחיקו נשלחה לעברי והוא אמר לי בפשטות: "מאני!".

זה היה היום הראשון האמיתי לרכיבה שלי באפריקה על גבי הכלב. והאיש הזה היה הראשון שסיכם עבורי באופן חד את מה שכבר נרמז לי מאז נחתתי ב-27 ביולי באדיס-אבבה: אפריקה נמצאת דור מאחור. כל האיבזור השגרתי המתבקש מאליו בעולמי, מבחר לא יוצא דופן של מכשירים ועזרים שלקחתי איתי, החל באופנוע, מכשירי איכון, מוסיקה, ניווט, דיבור, דיווח, חימום, צילום, וכל הכסף שמסתתר בכל מיני פינות באופנוע ובגוף וגם בכרטיס האשראי – שווים פי כמה ממה שהאדם הזה יזכה להרוויח בימי חייו. לפני יציאתי לדרך, קיבלתי תגובות והתייחסויות במגוון אדיר של הנחות יסוד: "אפריקה מרושלת, אפריקה מוזנחת, אפריקה מלוכלכת, אפריקה מפחידה, מסוכנת, אפריקה זה שם, המקום הזה שמגיעים ממנו אנשים דפוקים, פרימיטיביים, המנסים לנצל אותנו" נכון שאני עוד לא ממש מחובר למקום הזה, ויחד עם זאת, הדרך רומזת כל הזמן. הריחות, הצבעים הטקסטורה והטמפרטורה. אך האנשים הם הם סיפורו של כל מסע, תנאי מזג האויר הבינאישי, החשמל הניתן כמעט לאחיזה – שביני לבין אנשים מקריים שאני פוגש, הוא החווייה הנחרטת ממש. כי גם מהמסע שעשיתי לפני 7 שנים באמריקות אני נושא בזכרון הרגשי שלי יותר מכל את המפגש עם אנשים.

היציאה מאדיס אבבה

IMG_6589 - Copy.JPG
לאחר הנחיתה באדיס השתכנתי בגסטהאוז בשם שבא ששמו בא לו אתם יודעים מאיפה. גיליתי כי אדיס היא עיר מדהימה ביופיה האותנטי גם אם מרושל, וגם אם מכוסה בוץ עדין המתעדכן בכל ממטר חולף – וחלפו מעלי הרבה כאלה בשהותי שם. בחרתי באכסניה הזו מעצם סוג המסע שאני עושה, זה אינו מסע עם כובע שעם, מפה גדולה זכוכית מגדלת, מגדיר בעלי חיים או צמחים. ללא ציוד צילום משוכלל או רשת פרפרים. איני מתכוון להעמיק בשכיות החמדה של ההסטוריה המקומית הרצופה או הקולוניאלית. גם אין לי שום שאיפות להוכיח יכולות רכיבה שלא מהעולם, לקפץ על מהמורות בוץ בלב ג'ונגל נידח שרגל או גלגל אדם (לבן) טרם עברה בו, או לבלות לילה לבן ואמיץ בשמורה טבעית בעיניים פעורות והאזנה לרחשי הצמחייה, שמא הלביאה באה לטעום אותי. לא. אני רוכב על אופנוע במטרה לפגוש יבשת באופן שניתן לעשות רק מעל אופנוע. לחלוף בדרכים נסתרות אך בטוחות. לפגוש אנשים, אך אני יודע כי לא יהיה לי זמן להעמיק ממש, אני רוצה לצלם אך לא כדי לזכות בפרס של נשיונאל ג'. אני רוצה ליהנות מעצם החווייה של רכיבה בתוך הנוף. לתת לו לחלוף מבעדי, להיות בלתי אמצעי במפגשים עם אנשים. לא מתוך מכונית ולא בתנאים אקדמיים אלא מתוך הבוץ, האבק, הסירחון והנגיעה.

IMG_6575 - Copy.JPG
אני מודע לסכנות מעצם הייותי זר, לבן, "עשיר" לא מחובר לחדשות וכו' ולכן איני מקל ראש בבחירת מקומות העצירה או השהות. הגסטהאווז באדיס נבחר כבסיס יציאה. חצר גדולה לאחסון האופנוע, שכונה שקטה ובה מערך אנשי אבטחה בשלושה מעגלים: לשכונה, לרחוב ולחצר עצמה. ווייפיי חזק היה תנאי, קרבה למרכז העיר בו ניתן למצוא שירותיים מתבקשים כמו אוכל, בנקים, אנשים.
לאחר שהבנתי כי יש לי ביד גוש ברזל מעצבן שמסרב להתייחס לכך שזה אופנוע שנועד לגדולות. קיבלתי החלטות מהירות – רגע. מה מהירות, השיחות שהיו לי עם גלי שלי מהחמ"ל, נעו בין הכרזות שלי שאני מקפל הכל ועד לשכנועים שלה שאני צריך להפסיק לדבר שטויות ולחזור למסלול ולעצמי… צדקה האשה שלי – כלומר אני צדקתי כשבחרתי בה לחלוק איתה את חיי. והתחלנו שוב לחשבן חשבונותת של עלויות – המסע מתוקצב בזהירות ומחשבה – באפריקה אני אולי עשיר גדול אך בבית יש גבולות. התחלתי להרים ווצאפים לחברי בקבוצת "הרפתקה" והתחילו לזרום אלי אינספור עצות לסיוע טכני, שמות של אנשים על הציר שיכולים לסייע, מכונאים, שמות ישראלים שסתם גרים באדיס ויוכלו לתת כתף, שמות של עמילי מכס. שמות של סוכויות למשלוח חלקים. וגם מי שכמוני לא ממש אלוף טכני שלח לעברי אמפטיה חמה ואישית. והיה אחד שיכעס עלי אם אזכיר את שמו שהודיע לי שהוא כבר מחפש ברשת וקונה ושולח לי מנוע משומש וכל מכלול שידרש – על חשבונו… למדתי להכיר את האיש הנפלא הזה לאורך זמן ואני יודע שהוא כבר התחיל לעבוד על זה…זה ריגש אותי – ועדיין.
לאחר שהצלחתי לדבר עם כריס המכונאי הגרמני שמחזיק מרכז טכני ומוסך בניירובי, הבנתי שמחשב האופנוע לא ממש אכפת לו מה התכוונו שיעשה והוא פשוט התחרפן ושולח כל מיני חיוויים לא הגיוניים. גם שיחות ארוכות עם שני האלכסים ממוסך האלכסים בתל-אביב לא עזרו לי להבין את חומרת הבעיה או את האופן לתקנה. ושוב גם כאן אלכס נתן להבין שהוא לרשותי 24/7- זה לא רק שירות זה חבר. אוקצור, נפל הפור והחלטתי לחולל את ההפקה להעברת הפגר החי לניירובי 1600 ק"מ דרומה מכאן.
התחלתי לחפש משאית קלה. אחת האפשרויות שעלתה היא זו של חבר של החצרן בגסטהאוז-חאסן. שביקש 2000 דולר להובלה עד הגבול עם קניה בעיירה מוייאלה. ועוד הצעה קיבלתי מחברת "פאקפורד" שעסקה בהוצאת והובלת האופנוע מהמכס בשדה התעופה – של 1500 דולר. ניהלתי קצת התמקחות לא הכי מתוחכמת והמחיר נקבע על 1200 דולר עם פאקפורד.
בבוקר המיועד הגיע היילה מארייאם הנהג החייכן יחד עם מנהל התפעול חאפז ומצאתי עבורם ערימת חצץ באתר בנייה סמוך ששימשה ככבש להעלאת האופנווע ובעזרת פועלים מהאתר' הוא נדחף ונקשר. לידו ריתקתי את כל הציוד. הכל כוסה בכיסוי פלסטי גם כדי להגן וגם כדי לא לעורר סקרנות והטרדות מיותרות.
התשלום מראש אדון. שילשלתי לידיו של הבוס 1200 דולר בכסף מקומי ויאללה לדרך. 780 ק"מ לפנינו.

היציאה מאדיס התפתלה בשכונות שעושות מאמץ לרדוף אחרי הסטנדרט שהמערב מציב, יש כביש, יש תמרורים, יש עמודי חשמל, יש שלטי חוצות, יש מכוניות משפחתיות ויוקרתיות. ויחד עם זאת הכל עייף משהו ולא ממש סגור עד הסוף. רבים מהעמודים עקומים, הכביש ללא שוליים רצופים, התמרורים מתעתעים ושילוט הפרסומות שמרני ומאד אגרסיבי. מוניות טוק-טוק שהם תלת אופן עם כידון-לא הגה, הנושא את רוב התנועה העירונית הפרטית בערי העולם השלישי. במזרח, באמריקה הלטינית וגם כאן. כמות מוניות הקטנועים-אופנועים הקטנים שהתרוצצו בכל רווח בין המכוניות או בין אנשים על מדרכות, היה עצום! קטנוע בנפח מנוע של 125 סמ"ק ועליו 4 אנשים זו שגרת הובלה, בה אנשים שאינם מכירים זה את זה נצמדים "מזלגות" אחד/ת חובק ברגלים פשוקות ונצמד לזה/ו שלפניו באופן מביך, הנהג יושב על מיכל הדלק ואודרוב!

IMG_6704

לאחר מספר קילומטרים במגמה דרום מזרחה, יצאנו אל הכביש הראשי. וווואאו! כביש אגרה הכי גרמני שאתם מכירים. 3 נתיבים לכל כיוון. מתוקתק לתוך הנוף בפניות חלקות ומרהיבות. ואיזה נוף, שדות ירוקים בהירים של אחרי גשם. ועשרות חלקות ובהן איכרים החורשים בעזרת צמד שוורים פולחים קרקע שחורה בינות לעצי אקצייה שעומדים בתוך השדות.

הכיוון, העיר AWASA כעבור 50 ק"מ של קונצרט לאספלט ומהנדסי כבישים, יצאנו מבעד לעמדת תשלום. ועברנו לדרך צדדית צרה ומתוחזקת… ע"י חברה סינית. הסמלים הסינים היו בכל פינה ותחנת רכבת גדולה היתהה בהקמה בסמוך לעיירה מוג'ו. MOJO
דגם המשאית הזה של איסוזו, היה כזה בו תא הנהג יושב על המנוע. פנים התא היה מוזנח ומבורדק ופרט להגה להילוכים ולשעון המהירות כלום לא נראה מתפקד. היילה ישב על מושב עם קפיצים תומכים ואני על קרש מכוסה ספוג דק ובד ריפוד בצבע לא מזוהה מבעד ללכלוך. למטה' שם באגף הבולמים/קפיצים לא ממש תכננו שבני אדם יחזרו בשלום מישיבה עליהם, כל מהמורה או חבטונת בדרך שידרה עצמה במלוא העוצמה לישבני. למרגלותי היה תרמיל הגב שהכיל את כל התעוד, הכסף, והאלקטרוניקה. כשהבנתי שאין ברכב רדיו או אפילו חיבור לשקע, נטלתי את ההובלה. מגבר הקול הקטן שקיבלתי מאילאיל ערב היציאה על 4 ג'יגה הפלייליסט שאיחסנתי בו על מיני צ'יפ, נתן לשנינו בראש ממיטב הרפרטואר הקלאסי, הישראלי והאנלא יודע מה. וחשמל להטענה? או. אז הנה ההברקה של המסע עד כה. לקחתי איתי בהחלטה של היום האחרון מטען נייד בעל קיבולת של 13000 מילי אמפר שעה שטוב להטענה לשלושה מכשירים ליום שלם! סמארטפון, מוסיקה, גופרו. אחלה!
ועוד משהו שולי, היילה לא מדבר מילה באנגלית ואני אבוי לא ממש מצוי באמהרית. ומצאנו שכשהו מדבר אלי אמהרית ואני אליו בעברית אננחנו מבינים היטב זה את זה.

IMG_6815

שמתי לו קטעים של הנדל בביצוע דייויד דניאלס. ולא להאמין הוא ביקש הרצה חוזרת. בשלב מסויים מזג האויר התבהר מעט ונחתנו לקראת צהריים בעיירה זיוואיי ZIWAY המנומנמת. בתכנית הדרך הבסיסית שלי התכוונתי לבלות כאן לילה ראשון בדרכי במקום הנקרא גרין ואלי רסורט, המאפשר הקמת אוהל על שפת האגם. היילה חיפש מסעדה ועצר ליד משהו מאד צנוע ואתני ירדתי איתו בשמחה, אני אוהב מקומות כאלה. התיישבנו והמלצר/בעל המקום כפוף גב וחגור סינר לבן, הלך להביא מנות. שאלתי את היילה "מה אוכלים?" והוא הצביע על עז שליחכה עשב ברחוב… הו הו היילה! נו! אני לא אוכל בעלי חיים אמרתי בעברית עם תנועות מדגימות של בע"ח הולך וציפור מנפנפת. היילה רץ למטבח וביטל את ההזמנה ויצאנו לחפש משהו לאהבל הזה שאלוהים יודע מה הוא כן אוכל. אמרתי לו את המונח הבינלאומי "פאסטה" והנה מעבר לכביש יש מסעדה מצועצעת עם מוסיקה צרחנית. הוא שם אותי בידיו של מלצר חנפן וגנדרן שהזיז שולחן מיוחד עבורי והלך להביא פאסטה עם טומטו. עוד עשיתי לו סימן שאני רוצה גם חריף. הלך וחזר. ובינתיים כל האוכלים סביבי מתקשרים עם המנות על השלחן שלהם על עיוור והעניים – עלי. המנה מגיעה – מעולה! אפילו הפלפלונים החריפים בדרגה 4 (שלי) נהדרים וגם היה שם עוד תבלין מלהיב שאיני מצליח לשחזר.
בהמשך הדרך, חלפנו ממערב לאגם לאנגנו LANGANO בו חשבתי לבלות עוד לילה באתר קמפינג בשם קארקרו ביץ'. זה אגם שמימיו רוויים סודה שהורגת את מחוללי הבילהרציה ואינם חביבים על טורפים כמו תנינים ולכן נחשב למקום בטוח לרחצה.
משם ירדנו עוד דרומה והתחלנו לטפס מגובה של כ-1200 מטר ל-1900 מטרים ובאנו בשעריה של שאשמנה SHASHAMNE הכביש היה באיכות סבירה אך כבר הורגשה מידה מסויימת של הזנחה. בכניסות וביציאות מכל ישוב בו חלפנו עמדו בהמתנה טוקטוקים ונהגי מוניות קטנוע וחיכו להובלת נוסעים לתוככי סמטאות העיירות. לאורך הרחובות הראשיים עמדו רוכלים וקלו קלחי תירס על אש פתוחה בנצלם את הבאמפרים המאיטים נהגים, לתחוב לידם קלח חם בעד 50 ביר. משם הדרמנו לעיר המחוז הגדולה אוואסה AWASA השוכנת ליד אגם שהיה בשבילי חלופה ללינת לילה בקמפסייט נחמד בשם אולד זווד OLD ZEWED.

IMG_6633
IMG_6657

השעה כבר הייתה ארבע לקראת ערב. החל טפטוף קל. העננים הנמיכו והכביש הגביה עוד וכבר היינו בגובה של 2100 מטר הנוף סביב הייה ירוק לוחש, חי ועוצמתי. עצים רחבי עלים מהסוג שמוצאים במשתלות טרופיות, זינקו מכל רווח בצד הדרך. היילה הביט בי בשתיקה מחוייכת וקרא "דילה?!" עניתי אחריו בקריאה "דילה!!" וכך החלטנו והמשכנו לעייירה DILLA ששכנה בהמשך. רק כאן, כבר השתנו כללי משחקי הדרך. הכביש הסלול הפך למסננת של בורות צמודים זה לזה שוליהם חדים והגשם שהמשיך בכל העוצמה, מילא את הבורות במים אדומי בוץ ונהרות של בוץ חצו את הנתיבים, דרכם פילס היילה את הספינה עוד ועוד דרומה. לקראת השעה שבע כשהגענו לעיירה דילה, כבר היה חשוך למדי אך

מבעד לחלון שמהמגב שלו נותר רק פס גומי נוקשה דק בצבע שחור, ראיתי מקום כמעט ללא חשמל או אורות. היילה פנה לחניון נהגי משאיות ונכנס לחנייה בחצר הסגורה. הלכתי בעקבותיו לאיזור החדרים. הוא התלחש עם בעל המקום גדול המימדים ושניהם הביטו לעברי (כאילו אני מבין משהו) והוא לקח אותי לחדר בקצה שכלל מיטה גדולה מכוסה שמיכת צמר סדין וכר. ובפינה דלי פלסטיק לצרכים. אין חשמל. סורגים על החלונות ודלת ברזל "תנעל ואל תפתח לאיש" אמר בעל המקום באנגלית בסיסית. המחיר 150 ביר (כ- 25 שקלים) מראש. נפלתי לישון מת.
יצאנו בשעה שבע. הסתבר שהיילה ישן בלילה הקר בקבינת הרכב. השומר שהופקד על המשאית קיבל 100 ביר.
הלג השני והארוך יותר עמד לפנינו והדרך הלכה והמריאה לגבהים של 2500 מטרים, איכותה המשיכה להתדרדר. חלקים שלמים נסחפו, מה ששלח אותנו לדרכים עוקפות בהן משאיות ענק התנהלו באיטיות והיו כמה שהחליקו לשולי הדרך ממתינות לחילוץ והגשם הפך אותה לעבירה אף פחות. בכמה קטעי דרך כשהאטנו ורוכלים צבאו על הקבינה מכל עבר, הם הבחינו בי והחלו להצביע לעברי ולקרוא קריאות. "מאני!!" "מאני!!" "פאק!" "פאק!" ובכמה מקרים החלו להשליך אבנים קטנות אל הרכב. באחת הפניות הצרות, עצר היילה את הרכב ויצא בריצה לנסות לתפוס בחור שנראה מבוגר יחסית שכנראה פגע במראה השמאלית בחבטת מקל.

IMG_6854
IMG_6856
IMG_6859IMG_6899

לעיתים עברנו בישובים שהכביש הראשי חצה אותם במרכזם. הרחובות היו עמוסי אדם. רוכלים, טוקטוקים, נהגי אופנועי מונית, חנויות מוזנחות בנויות בוץ ועלי בננה שבינם לבין ה"כביש" היה נהר של בוץ סמיך ואדום, בו בוססו אנשים כחלק משגרת יומם. רבים יחפים בעלי כסות פשוטה של אריג או מעיל מטונף בלוי שנראה שהוא הבגד היחיד שברשותם מאז נערותם. ולהבדיל, בתוך הקהל נראו לפעמים אנשים ונשים לבושים בהידור יתר. בבגדים מסורתיים בצבעוניות זוהרת או בחליפה מערבית למהדרין. תופעה ששמתי לב אליה בחריפות הקונטרסט שבה, היא העובדה שגם אנשים שנראה שכל עולמם הוא כסות הבד המרופט שלגופם ומקל הנדודים בידם או עלה הבננה לראשם – השתמשו בטלפון סלולרי.
מדי פעם שלפתי את מצלמת הגו-פרו וצילמתי. באחד המקרים, זיהה אחד הרוכלים שאני מצלם הוא קפץ על חלון דלת הנהג והחל לצעוק וכנראה לקלל ואליו הצטרפו עוד מקומיים. היילה ניפנף אותו בצחוק. ועשה לי סימן שהבנאדם פסיכי. אך מייד אחר כך החל שוב מטר אבנים קטנות כאלה לדפוק בעורף תא הנהג וחלונותיו.
בין הכפרים צצו לעיתים כמה קטעי כביש טובים שנמשכו כמה קילומטרים, אך ברגע שהתנאים הטופוגרפיים היו מעט מורכבים – עליה תלולה, או פניה עם עיקולי עקלתון. הדרך הפכה שוב לעיסה בעלת נתיב אחד שמכל צד מישהו נדחף וזורק את זה שמולו הצידה – והגדול צודק. בל רגע נתון היו אנשים לצד הדרך. ילדים דוחפים עגלות עשויות זרדים מחוברים ברצועות ענפים. מובילים מיכלי מים צהובים או משאות כבדים אחרים. הנוף המשיך להיות של יער גשם קלאסי ומבעד לפסוקות בצפיפותו בקטעים של עליה לפסגה, הוא נראה למרחקי אופק משני צידי הדרך. בקתות קש עגולות העלו תמרות עשן ברווחים שבין אניצי הקש. אנשים ישבו עסוקים במלאכת יומם בפתחי הבתים או בסככות שהיו בנויות זרדים ומחופות עלי בננה. הדרך שמרה על קו גובה אחיד עם הפרשים של 20-50 מטרים.

IMG_6775

ישבתי לי שם כמו איזה אפנדי. מצלמה בידי האחת ותירס חם קלוי בשניה. חלצתי נעלי נשארתי בגרבי והשענתי את כפות רגלי על הדש-בורד לפני. חשבתי לעצמי, איך לעזאזל תכננתי לעבור את הקטע הזה בשלושה ימים על האופנוע. הרי זה היה לוקח לפחות שבוע עם עצירות במקומות בעלי מפלס עויינות גבוה ואפשרויות לינה אפס… כלומר הייתי צריך להקים איפה שהו אוהל כשברור שבאפריקה אתה לרגע לא לבד. בכל עצירה סתמית במקום סתמי, מישהם כבר יוצאים מהשיחים או היער ובוהים בך במקרה הטוב.
הגב שלי לאחר יומיים של חבטות נונסטופ שלח אותי לחפש את חבילת האתופן שלקחתי. עצרנו בגשם בצד הדרך ומייד קבוצת אנשים יחפים נעמדה לידינו לבהות. שלפתי את הכדורים מהתיק הוורוד. ואיש אחד ניגש וביקש אוכל. הלכתי לקבינה והבאתי לו שני קלחי תירס. היילה ניסה למנוע זאת, אך האיש כבר לקח (בראש מורכן ושתי ידיים מושטות לפנים – כאות תודה עמוקה) ונעלם לתוך הירוק. המשכנו ובחלוף כשעתיים הכאבים שככו.
ואז לפתע החלה הנמכה. ירדנו לגובה של 1300 מטר והנה הכביש חזר להיות כביש סלול, עצי אקצייה רחבי נוף ומכונות ענק בצבע צהוב ניקדו את הנתיבים בשוליים וגם כתובות בסינית היו מרוחות על גדרות של מחנות עובדים וציוד מכאני כבד. זה הפאן-אפריקה שבסלילתו זכו הסינים ונועד ליצור רצף תחבורתי מודרני בין מומבסה בחוף המזרחי של קניה עד לאדיס. היילה הסתכל החוצה מהחלון והביע שאט נפש מהסינים ועשה תנועות ידיים שמהן השתמע שהכבישים שלהם מתפוררים "נו גוד. נו גוד!"

IMG_6717

השעה הייתה חמש ומשהו, השמים עדיין הזעיפו והטמפרטורות עלו מעט כשבאנו בשערי מויאלה המאובקת (הבוצית) ששידרה למרחוק את שליטת האיסלם בה בדמות צריחים ורמקולים שקראו לתפילה. וגם כנסיות ובתי תפילה נוצריים הציצו מבין הסמטאות פה ושם. התקדמנו לקצה הרחוב לכיוון מעבר הגבול שהסתיים לפתע באתר בנייה. שם עסקו בבניית גשר שאמור כנראה להוביל לעבר השני של הגבול לקניה. הכל נראה כמגרש נטוש של חברה לעבודות עפר שכל שותפיה מסוכסכים ושעובדיהם משבשים את העבודה בכך שהם מחנים רכבים בתוך בורות. טרקטורים בכפות מורמים נעים במהירות בתוך נהר אדם. רוכלים. אנשי צבא, נשים עם סלי קניות. טוקטוקים ואופנועי מונית מזגזגים בבוץ בין כולם. והעיקר, הגיע העירה מזונגו (כינוי לאדם הלבן באפריקה) לבנבן ועשיר. היילה נכנס לאיזו סמטה והבנתי שהוא מתכוון שנלון הלילה באיזה סטנדרט של מינוס חמישה כוכבים. "רגע היילה! השתגעת?" "גו טו גוד הוטל" לרכב קפץ בהזמנת היילה בחור צעיר והתיישב לידי לצורך הכוונה ל"גוד הוטל". איך לומר בלי לפגוע – הסריח רצח! כך שגיליתי שיא אישי חדש של החזקת אויר בריאות בלי לנשום עד שהגענו ל"הוסטל קוקה קולה" שלושה מבנים חד קומתיים מאורכים עם חדרים פשוטים אך נקיים מאד. האדם הלבן הוכנס לחדר עם שירותים מקלחת וכיור – שלא היו מחחוברים לכלום. דלת ברזל, סורגים. מיטה רחבה ונוחה. הקרבה למשרד הראשי נתנה גם סימני ויי פיי קלושים לטקסטים בלבד. היילה התכוון ללכת לאיזה חור לישון והכרחתי אותו להשאר איתי יחד עם המשאית ושאני אשלם על חדרו 200 ביר לילה. (כ-35 ש"ח)

IMG_6903

בבוקר. עשיתי לו השכמה בשעה שבע ויאללה למעבר הגבול. כמו שהתקרבנו לשם, הסתערה לעברנו עדה של "פיקסרים". כאלה המתפרנסים מהידע והקשרים בהעברה מורכבת של אנשים, ציוד, או רכבים את הגבול. בדרך כלל שכרם (הממוצע בעולם כמו שלמדתי מנסיוני גם בדרום אמריקה) עומד על כ- 5 דולר.

המשימה שלי כרגע הייתה מורכבת למדי. החלטתי שאין טעם לפרוק את האופנוע והציוד מהמשאית ולכן עלי לחפש דרך לקרב משאית קנייתית גב אל גב לזו של היילה. נו! כמעט משבר בינלאומי. שהרי יש מתח מסויים בין קניה ה"מתקדמת" עם אתיופיה שנשארה קצת מאחור, בליגה למקומות ניחדים בכל הקשור לטכנולוגיה, תשתיות ושירותים מקצועיים. במשרד המכס זיכו את רשיונות האופנוע בסגנון של חמישה אנשים מסתופפים סביב הטופס הפשוט ורבים איפה צריך לכתוב מה.. בסוף הגעתי לביקורת הדרכונים בחדר מוזנח בבית בקצה העיירה. פקיד דובר אנגלית רהוטה ואדיב תיקתק דברים ויאללה לפעלול המשאיות. הפיקסר שלקחתי יצא איתי לצד הקנייתי שם עברתי את ביקורת הדרכונים. ואז חזרתי לצד האתיופי. שם מפקד המשטרה לא הסכים שרכב קנייתי יבוא לצד שלו להעמסה ומנגד הקצין הקנייתי דווקא הסכים ואז איש חשוב בבגדים אזרחיים שכולם פחדו ממנו, צעק שהוא לא מרשה להיילה לעבור לצד הקנייתי. אז עמדנו כך שעתיים. בוהים בגדר הגבול (שהייתה סרט ניילון אדום) עמדתי לי ומרוב שיעמום צילמתי קצת טיפוסים שחלפו על פני ואת הנוף סביב והנה האיש המפחיד (אותם) ניגש אלי "פאספורט!" הוא נבח. "נו פרובלם. קח פספורט". "מה אתה מצלם?" "אני מצלם מה שתיירים מצלמים. נופים, אנשים זכרונות" "תראה מה צילמת! "איך אני יכול להראות? זה גו-פרו. אין מסך" מאי שם הופיע איש מוזנח אחר והוציא מכשיר קריאת כרטיסים. שלפו את כרטיס הזכרון מהגו-פרו ופירמטו אותו. סבבה, בשביל זה ישבתי אתמול חצי שעה בלילה והעברתי חומרים להרד דיסק. והבוקר את עיקר הצילומים עשיתי באייפון כולל במעבר הגבול.

IMG_6943

מבט מהצד של אתיופיה לצד הדרומי למעבר הגבול של קניה

כך שזה לא ממש עשה נזק. בינתיים היילה מעביר לי את הטלפון שלו – על הקו הבוס באדיס-אבבה "מיסטר יונתן, למה אתה מחזיק לי את המשאית עדיין? אתמול הבאנו את האופנוע שלך למויאלה והנהג כבר היה צריך להיות בדרך הביתה, זה יעלה לך עוד 300 דולר" "הלו מיי פרנד, איך אתה מרגיש? הכל כאן מתנהל פיקס בתוך חמש דקות המשאית יוצאת וכו'" שקרים? לא. השרדות. איזה פיקס ואיזה שטויות. הלכו להביא את ראש הפיקסרים של מויאלה. והוא תמורת 100 ביר הלך ושכנע את מי שצריך ונתנו להיילה לעבור לצד הקנייתי עם המשאית. אבל הי רגע, צריך לסדר משאית קנייתית. תפסתי רוכב קטנוע וטסתי איתו לצד הקנייתי לחפש משאית. כשאני משאיר את האופנוע והציוד לחסדי היילה ואיתי רק תרמיל הגב עם הניירת והאלקטרוניקה. והנה בכניסה לחניית המשאיות בצד הקנייתי, אני רואה משאית וסבלים עומסים שקים גדולים. "הו איז דה בוס?" קראתי. ניגש אלי בחור צעיר בחיוך רחב. "לאן אתה נוסע מכאן?" שאלתי. "הנהג נוסע לניירובי". "או קיי אני צריך שתעביר לי אופנוע מקולקל". אורו עיניו – זה הרי בונוס בשבילו, בין כך על הובלת השקים משלמים לו. "כמה?" שאלתי." 1400 דולר" ענה בלי היסוס. אוקצור עשיתי שעורים. יש כאן כ-800 ק"מ עד ניירובי, כריס המכונאי אמר לי שהמחירים להובלת בונוס כזו, הם סביב ה 50 סנט אמריקאי לק"מ… אמרתי לו שאני מוכן לשלם 30 סנט לק"מ ובסוף סגרנו על 45 סנט. ובין לבין בעל המשאית מאדיס על ההטלפון עצבני, רוצה עוד 300 דולר. חזרתי לצד האתיופי להיילה ובעזרת מתורגמן ביקשתי שיודיע לבוס שהוא כבר יצא הביתה. כעבור עוד רבע שעה, 6 סבלים מטעם עצמם ועוד פיקסר שנשבע שגם הוא עזר בתהליך,

IMG_6950

גב אל גב בקניה

נפרדתי מעוד 20 דולר לערך במבט קר ומהיילה מארייאם הנהג "שלי" בחיבוק חם. עליתי על משאית מיצובישי כפולה בגודל מהקודמת. מלפנים: עאקעד הנהג, ענק שתקן ממוצא סודני. אני בצד השמאלי של הקבינה ובינינו באמצע, רעייתו הצעירה והקולנית עיישה, עטופה בהתאם לחוקי השריעה האדוקים במשי אדום זוהר כשמאחור בארגז המשא זרוק עלי, עוזר הנהג שתפסתי את מקומו הקבוע בקבינה ושתפקידו לטפל במכונית לאורך הדרך, לתדלק ולבדוק מערכות, לנהל פריקה, העמסה, להרים הכיסויים בביקורת במחסומים וכו'. ובינות לשקי השעועית השחורה, טמון לו זקוף וגאה, האופנוע וכל הציוד, וכולנו נעים בכברת ארץ זרועת עצי שיטה סוככנית ותלי טרמיטים בגבהים של כ 5 מטרים,

IMG_6926

פנורמה שהלכה והפכה שממה צהובה בדרך הארוכה לניירובי. עד לפני שנתיים וחצי כשרכב כאן עודד וטאליס ידידי בכיוון ההפוך, הדרך הייתה דרך עפר מאתגרת וידועה לשמצה בקרב נהגים ורוכבים. ועכשיו היא סלולה למשעי. כמובן עם נוכחות ביצוע סינית מאסיבית.
ישיבה לאורך 13 שעות נסיעה רצופה לתוך ערב ולילה ובוקר, עם שני חבר'ה צעירים שהחליפו את הג'יבריש הבין כה וכה לא מובן לי מאמהרית לסוואהילית – הייתה חווייה מרעננת במסע של גילוי מימדים עמוקים של סבלנות, סובלנות כושר ערנות ודיבור בתנועות ידיים, שלעיתים הייתי צריך גם את הרגליים למשפטים ארוכים ממש.

DCIM101GOPRO

עיישה עאקעד וחבר

הפליי-ליסט של שני החבר'ה האלה הועבר להם באמצע הדרך ע"י דיסק און-קי שנזרק מרכב שבא ממול – הדוד של עאקעד. ומכאן בעצם לא היה צריך לדבר כי המוסיקה הייתה בווליום כזה שלא הצלחתי לשמוע את עצמי חושב ויחד עם זאת לא הצלחתי להרדם. עצירה ראשונה במסעדת דרכים. מה מגישים? עז באורז. שוב, אני לא אוכל בע"ח. עיישה לא מבינה ממה אני מתקיים. והודיעה לי שאני "מאן אוף גוד" יענו איש האלוהים שלא פוגע בנפש חיה. יופי. "תודה אבל אפשר להזמין פיתה משהו?" בדיוק נגמר! יאללה, בקבוק מים גדול וממשיכים. בכל כעשרים ק"מ מחסום משטרתי. הדמות הבולטת – אני – זוהר מבעד לחזית המשאית וכל שוטר עולה במדרגה בצד שלי לתרגל את האנגלית ולחייך ורק השלישי פשוט הסביר לי שאני צריך לשלם לו כסף כי משהו במסמכי האופנוע לא תקין. אז באנגלית הכי אוקספורדית הסברתי לו שיפנה בבקשה למפקד שלו במויאלה בעניין אי הסדרים בטפסים וכך המשכנו. שוב, הבטתי בנוף בעניים כלות, לעבור כאן באופנוע זו חווייה אחרת. החמצתי. ויחד עם זאת שמחתי שבינתיים הכל מתקתק. עוד עצירה הניבה לחמניה ושקית צ'יפס בלי מלח ועוד בקבוק מים גדול.
הלילה עבר כמו דרקון סיני עשוי משי שקוף שמרקד באולם ללא גבולות. השמיים עדיין קדרו אך איפשרו מבט לכוכבים פה ושם.

IMG_6961
IMG_6964
IMG_6971
IMG_6998
IMG_7030

הכביש החדש ממויאללה לניירובי

בשעה שמונה לערך הגענו לפאתי ניירובי. חמוש במטען אזהרות על המוניטין של ניירובי כבירת הפשע של אפריקה ויש המכנים אותה NAIROBERY כלומר עיר השודדים, אחזתי היטב בתיק הגב שלי כשעברנו ונתקענו בפקקים בתוככי שכונות צדדיות. בשכונה של מוסלמים, שנראתה כמו רחוב ראשי בטהרן, נפרדנו מעיישה שנעלמה בתוך שניה בסבך לובשות הכסות המסורתית המוסלמית. הגענו למגרש צדדי, חברה איתנו משאית ריקה, שקי השעועית הועברו אליה ומשם נסענו למרכז הלוגיסטי של חברת המשאיות. בעלי החברה בחור צעיר בשם חוסיין דובר אנגלית שוטפת. לימדתי אותו להשתמש באפליקציית הניווט CYGIC בה אני משתמש לאורך הדרך – לנהל את המשלוחים שלו בתוך ניירובי  ביתר יעילות.. שמח להוביל אותי בדרכים מוזרות למתחם המוסך/הוסטל/חניון/קמפינג/מנוחה למטיילים ברחבי אפריקה ברכב או אופנוע – של כריס,

IMG_7041

בשכונה שקטה בפאתי ניירובי. כמה סבלים שהביא איתו עזרו לדרדר את האופנוע בכבש מתכת לתוך חניית המוסך המתוקתק. כריס שקיבל אותי ממרום 2 המטר פלוס שלו בברכה: "בוא נניח את זה כאן. נתחיל מחר".

IMG_7045

 ארוחה ראשונה מזה 28 שעות

התחיל שוב גשם, הקמת אוהל לא באה בחשבון מבחינתי אז הלכתי לישון 11 שעות רצוף בדורם, חדר משותף, במחיר 12 דולר ללילה חלקתי אותו עם אדולף הגרמני, עוזר כומר כנסיה בדימוס, המסתובב באפריקה על פאג'רו מצ'וקמק בן 30 שעד שנרדמתי התנצל כי זה שמו והחלטתי לסלוח לו. קמתי לארוחה הנ"ל.

הכי מקובל בבלוגים של הרפתקנים לספר בסגנון "ואז עשיתי" "ואז המשכתי" "ואז הצלחתי" "קלי קלות. בקטנה" "שופוני"…ברוב המקרים עורכים את הדברים בעמימות מאצ'ואית והסתרה של לב שנופל לתחתונים פה ושם. אז תפנימו חברים, בלי אלה מסע אינו מסע. ואיני מתבייש לומר שעם כל הנסיון שלי. היו לי נפילות. בהמשך פשוט אפפו אותי מיילים, ווצאפים וטלפונים של עשרות מידידי. שאני מודה בפני עצמי, שלא ידעתי כמה מספרם גדול וכמה הם קרובים במחשבותיהם לי ולמעשי וכמה דאגה, אהבה, איכפתיות והקשבה הם נוטים אלי. לעולם לא אמצא די מילים להודות לכל אחת ואחד מהם. אם אני טוען כל הזמן שמסע הוא קודם כל אנשים. נוכחתי לדעת שזה כולל את העורף. תודה חברים! ותודה גלי שלי, אהבת חיי, ששלחת אותי שוב ושוב להמשיך בדרך ולבטל את הפגישה שכבר קבעתי עם עמיל המכס בניירובי לבירור עלות משלוח האופנוע הביתה.

כרגע אני כותב מהעיר ג'ינג'ה בקרבת קמפלה שבאוגנדה. הקישור פה כלכך חלש שאחכה לחצות שהרשת תשתחרר קצת מהעומס כדי לשלוח את הפוסט.


———————————————

כל הזכויות C שמורות ליוני בן שלום

———————————————

תגים: , , , , , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!     הדפס פוסט

4 באוגוסט 2016 אדיס אהובתי

אדיס אבבה . או מאמא!

IMG_6541 - Copy.JPG

(תמונות יועלו מאחר יותר – בעיות איכות רשת) עוד רגע מסיים שבוע סוער באדיס-אבבה. האופנוע. להלן ״הכלב החולם״ הגיע לשדה התעופה בולה (לא על שם המשקפיים) ארבעה ימים לאחר שנשלח מארצנו. זה היה סופש. כך שנאלצתי לחכות לפתיחת המערכות כאן ביום ב׳. החלטתי להעזר בחברה שעוסקת בשחרורי מכס. אתם מבינים – מקושרת. ואכן זה עבד שלושה אנשים רצו ברחבי נופי מדינת הקרגו וספרתי 12 פונקציות שדיפדפו צילמו חתמו העתיקו ״תלך לשלם״ תחזור. שב פה. בקיצור כל מעבר משטח לשטח עוברים בדיקות סטייל נתב"ג ואז האופנוע מוצא מהמחסן לרחבה ואנוכי לאחר חיבור המצבר וניפוח מעט אויר בצמיגיו המעולפים, מוזג ליטר בנזין לקרביו ו…. המצבר מת. אבל מת. והנה כבר צהריים. עכשיו תבינו שבאתיופיה (בתוך שבוע כאן ואני מניח שזה תקף לכל היבשת) אין מצב שאתה עושה משהו ברשות הרבים ואנשים לא נכנסים בינך לבין מעשיך. אני למשל מבריג פתאום ראש נדחף ביני לבין הבורג ומישהו אחר כבר מתחיל להבריג בצד השני בלי שנדרש וכו׳ בסה"כ אנשים טובים. ואז כשאני עולה מלא חשיבות וכבוד לאוכף הכלב, לבוש כמו אסטרונאוט מרושל ומפולצן משהו. בטח מול עדת לובשי סרבלי עבודה מרוטים – מביא להם פלופ שכזה שפשוט הם התעלפו מרוב צחוק. המנוע לא מגיב ללחיצה במתנע. טוב, אני הרי גיבור גדול והתחלתי לצחוק איתם,

אף שליבי החזיק מין התעטשות כזו שאחריה הוא נופל לתחתונים. נאדה! אין מצבר ואין בטיח. אוקצור. ממשרד חברת העמילות שלחו משאית קטנה והעמסנו את הכלב עליה כשכולם סביב שוב. נדחקים לדחוף ולגעת ולצחוק. ביקשתי מבעל החברה שיברר על חשמלאי דו גלגלי באדיס, ושנהגו יוביל אותנו אליו (ביקש וגם קיבל עוד 50 דולרים) רגע, עוד לא עשיתי לכם ספתח עם אדיס, אך קבלו הצצה לעיר שמעוררת סימפטיה וגעגועים למחנות הפליטים ברצועת עזה. פשוט כאוס אחד ענק (למען האמת, ניכר מאמץ ענק להכנסת סדר במרחב העירוני ההזוי הזה, אך משהו כאן מביא את הנקלע למקום לתחושה של נסיגה ועצבנות – פן משהו יפגע בך. ולמען האמת האנשים שאני נתקלתי בהם היו נחמדים ומלאי רצון טוב – ללא יוצא מהכלל) וגשם טורדני הופך הכל לעיסה בלתי לעיסה או נבלעת. ואז מגיעים לסככה טבולה בגריז שחור עם כמה טוסטוסים, שמלהקים לסרטי רטרו על חתיכים עם מכנסי טרילין ושמן בשיער בשנות החמישים. ויוצא בחור נחמד ונמרץ מטפס על גב המשאית בודק את דופק המצבר ופוסק: ״מת!״ עכשיו לך תמצא מצבר 12 וולט 12 אמפר בעיר שהיא גן עדן לסקוטרים סינים מצוקמקים ממש שמניעים בקיק סטרט. בקיצור בכל קריית הבוץ והניחוחות, לא נמצא ולו מצבר אחד שמיועד לאופנועים מהדור החדש (אפשר לחשוב… אופנוע בן 10) כמובן טלפונים לאלכסים מכונאי הפלא שלי בארץ. וההנחיות והעצות זורמות. שורה תחתונה קניתי ב 1700 ביר

IMG_6574 - Copy - Copy.JPG

מחכה למשיח

(קצת פחות משלוש מאות שקלים) מצבר סיני בעל יכולת של 10 אמפר חלשלושים. שוב יום חדש והשמש שמעל לעננים הגיעה לצהריים ושוב העמסתי הכל על האופנוע. נפרדתי בשמחה מהולה בטיפים ותשרים לרוב וכמה חלקי ציוד מיותרים כמו לדרמן. מזרן מתנפח ושקית עם קפיצים (?) מכל עובדי הגסטהאוז sheba בעיבורי העיר. נפנפתי לשלום, עליתי על הכלב והוא… קליק קליק מצבר חלשלוש. או קיי. בעניין הלב אתם כבר מנחשים. מארחי נכנסו בריצה לתוך המבנה כדי לצחוק בלי להעליב. רק שוב לפרוק את כל הציוד ולפרום את שזירות המקרמה והקשירות של השקים והצ'ימידן כדי להגיע למצבר ואז לבקש מחאסן שיביא את הטנדר לצד האופנוע כדי להניע עם כבלים אבל רגע הכבלים נעולים במשרד. והבוסית כבר הלכה הביתה והנה גשם ניתך וכולם ברחו. תראו, אני אוהב מים וגשם. במיוחד כשאני יודע מה עובר כרגע על כולכם בציון הלוהטת אבל ת׳אמת, לזה לא הייתי מוכן. פריקה והכנסת כל הציוד שוב לחדר בקצה המבנה. ואני על חלקיקי חמצן (אדיס יושבת בגובה 2300 מטר) רוצה לצעוק. אבל לוחש לעצמי: הרפתקה באפריקה לא מתחילה בליטוף גורי אריות. זה חלק מהמסע. אין טוב או רע. זה הדבר עצמו ויאללה ממשיכים. ואז הגיע הבוקר ושוב חאסן עם הכבלים והופ מניע שוב מעמיס הכל לאט. עולה עליו ומניף ידי לשלום לכל הצוות (כן הייתי שבוע האורח היחיד כאן) סטייל טיטאניק היוצאת לדרכה. סגרתי משקף הקסדה פצחתי בשיר (למי שמתעקש אריה של מוצרט) ויצאתי לכביש הראשי … רגע מה קורה שם? אור לחץ השמן מהבהב באדמומיותו השטנית יו-טרן ושוב אני בגסט האוז. כן: צהריים, פריקה, גשם, צחוק כבוש, תירוצים מארסנל השכנוע העצמי והנה עוד יום עובר. טלפונים לאלכסים ולעוד כל מיני חברים של חברים של ידידים שזרמו אלי מחברי ההרפתקנים שכתבו באתר הרפתקה על מסעותיהם הנפלאים ויש לנו קבוצת ווצאפ ערה במיוחד. מסקנה: או שהלך חיישן או שהלך המנוע. כמה פשוט. בלי להתקמבן עם סיפורי שכנוע עצמי ש״יהיה טוב״ ברור לי שנהיה לא טוב וישועה לא תימצא ברדיוס קערת העיר המיוחדת הזו. והחלטתי לבטל את התכנית לעלות רכוב לצפון אתיופיה. האופנוע יגיע לניירובי בהקדם. שם יש את כריס המכונאי המוכשר. בעליו של מחנה ג׳נגל ג׳נקשן שקיבל ממני טלפון והוא יכריע בנושא. אז זהו. עברתי לשלב תכנון העברת הכלב על גבי משאית קלה לשם. לג ראשון דרומה 780 קמ מכאן עד למעבר הגבול בעיירה מויאלה. לג שני כ- 800 קמ ממויאלה לניירובי. די לעכשיו. כי בטח עוד שנייה יעוף פה הויי פיי. אנסה לדחוק כמה תמונת לפני. ובלי גלי שלי שמחמ״לת את המסע הזה מתוך היורה הלוהטת הייתי עדיין במחלקת הקארגו כמו איזה קישוט או דון קישוט דה לה שמטה. רוצה לרגע לציין כי אני באמת נהנה על אף שנראה שהמצב על הפנים.

——————————

כל הזכויות C שמורות וכו'

—————————–

תגים: , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה     הדפס פוסט

27 ביולי 2016 יוני יוצא לאפריקה 1

אפריקה באה לי טוב

bike ready to send to adis.jpg

הבלוג הזה מחזיק מעמד 7 שנים. מאז יצאתי למסע שלי לאמריקות. עוד בהיותי שם, חשבתי על המסע הבא. כשחזרתי בסוף 2009 תליתי על קירות הסטודיו שלי 3 מפות מישלן שכיסו את כל יבשת אפריקה והתחלתי לנעוץ סיכות במקומות שעניינו אותי ונסיתי לחברן בקווים. בתחילה תכננתי לצאת בתוך שנה לאפריקה, אך לחיים יש תכניות אחרות… החלטתי לשמור את הבלוג הזה חי לטובת קהל שוחרי אתגר כמוני, אוהדים וסקרנים. התחלתי לבלוש אחרי מידע על רוכבים ישראלים שיצאו או מתכוונים לצאת לרכיבות בדרכים לא שגרתיות בעולם. וכך, הודות להיענות נדיבה מצד אנשים שיצאו לממש חלום אינטימי ובהקרבה שאינה מובנת מאליה שיתפו, השקיעו זמן וכשרונות לחלוק את תובנותיהם ואישיותם הייחודית. בנוסף, בעבודה לא מעטה שהשקעתי, הבלוג הפך (לדעתי) לעוד תנ"ך של מידע על מקומות בעולם שנושאם תשתיות תיור רכוב ובכלל, כתוכן שמתמקד בתת קטגוריה של תת קטגוריה של תת תת תת קטגוריה בעלם האופנועים. בעיני זה הישג של ממש שמישהו בכלל יודע או מתעניין בכך. וכן, כבר עברנו את 4 מליון הכניסות, גם אם רובן נעשו על יד המעורבים.

במסעותי למדתי כמה תובנות ואולי החשובה שבהן מסתכמת במילה "פרגון". לאיש מאתנו לא זורחת שום שמש בחלקו התחתון של הגב. כולנו עוברים על נתיבים שעשו כבר מאות אלפים לפנינו. והיופי הוא גם לחלוק, גם להעריך וגם להודות על גורלנו הטוב.

עכשיו כשאני בשער היציאה למסע האפריקני שלי אני רוצה להזכיר כמה שהיו השראה בשבילי, בנוסף לידידי וורנר באוזנהארט הקנדי שהקיף  את העולם על אופנוע 4 פעמים ובגיל 74 לאחר יציאתו למסעו החמישי נפגע בתאונה (לא רצינית) בגואטמלה, שם החליט לרדת מאופנועים (ונתן במתנה את האופנוע שהיה ברשותו, לאדם שסייע לו להחלץ משם). ופרט לענקי תגליות ידועים כמו מאגלן, טסמן או ליוינגסטון ודומיהם, וגם פחות ידועים כמו ז'אן בארה הצרפתיה. אני מוקיר תודה לרוכבים הנהדרים שבתוכנו. החל באלן כץ שעלה את אפריקה עם אופנוע בשנות התשעים, חבורת ה"קמוקות" עם זיו קורן ויוסי אלוני. גבי בבלי, סיגל גבע, אילן מולכו, ג'וי בירן ועוד. בין ההרפתקנים הטריים ביותר שעל המידע שסיפקו אני בונה כמה תובנות למסע הנוכחי אוכל להזכיר את: אדם שני שבילה באפריקה שנים רבות וזיגזג את היבשת כולה רכוב על אופנוע. עודד ויטאליס שעלה רכוב ב-2013 סולו מקייפטאון לאדיס אבבה. רום בן אליהו שעשה מסע אפריקני בסגנון וקצב אחרים מהמקובל, ובוודאי אחינעם הראל המיוחדת. מסעה הנוכחי הוא שילוב נדיר בין פואטיקה לקשיחות ונחישות, גם היא משמשת לי השראה ומראה כיוון בזמן אמת. ואני בטוח כי יש עוד רבים שהחמצתי כאן.

מסלול: רבים שאלו מה התכניות מה המסלול: בגדול, אני ארכוב מאתיופיה דרומה עד לקייפטאון. הקצבתי לכך 3 חודשים, בכוונתי לעבור בקניה, טנזניה, רואנדה, אוגנדה, מלאווי, זמביה, בוצואנה, נמיביה וכמובן דרום אפריקה. גלי אהובת ליבי אמורה לפגוש אותי בבוצואנה כנראה בעיר מאון MAUN בירת שמורת דלתת האוקוונגו – נקבל החלטות משותפות על מסלולים ואופי ההמשך. לכן יתכן ומסעי באפריקה יתארך בחודש נוסף.

תקשורת: המסע יקבל חשיפה תקשורתית בכמה מקומות: כאן באתר הרפתקה. בפייבסבוק, באתר וואלה מדי זמן, במדור התיירות. שיחה שבועית עם אבי אתגר ביום שבת בצהריים בתכניתו המופלאה ברשת ב'. בנותי אילאיל, טל ותמר הן בקרות איכות התכנים שלי ועוזרות לי בניהול המערכתי ובשיתופים השונים.

זהו, אני כרגע באדיס-אבבה אתיופיה, בגסט-האוז נחמד בשם SHEBA מחכה שהאופנוע יגיע בטיסת מטען מבלגיה (כן, סיבוב ענק) אז ארכיב את חלקיו ואצא שוב בלב מרקד, לרדוף אחרי חלומותי


———————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים כאן שמורות ליוני בן שלום

——————————————————-

תגים: , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה     הדפס פוסט

פוסטים קודמים »