הרפתקה דוט קום

13 במאי 2018 אירה ויואב עולים את האמריקות צפונה 8

רכיבה נינוחה במרכז אמריקה

בניקאראגואה חונים בתוך המלון

מרכז אמריקה – חם ורטוב
לאחר שלושה חודשים על האנדים בדרום אמריקה, מרכז אמריקה מחוויר קלות, בניגוד לדרום אמריקה שבה כל מדינה שונה מרעותה, ארגנטינה, צ'ילה, פרו, אקוודור, קולומביה. מגיעים למרכז אמריקה והכל דומה, האנשים דומים, הנופים דומים האוכל דומה (ואולי זאת תסמונת-סוף-הטיול), אז ניסינו למצוא את השונה ולציין אותו.
פנמה הייתה תחת השפעה אמריקאית במשך קרוב למאה שנה ואכן פנמה סיטי נראית כמו down town של עיר אמריקאית טיפוסית על גורדי השחקים

פנמה סיטי

הכבישים הרחבים ורשתות המזון המהיר בכל פינה. שני דברים מצאנו שלא תואמים את האמריקניזציה: 1) להפתעתנו הפנאמים כמעט ולא מדברי אנגלית, 2) בורות הביוב הפתוחים על המדרכות. אתה הולך על המדרכה ופתאום לפניך בור ביוב סטנדרטי רק בלי המכסה, אתה חושב אוקי שכחו לסגור, אבל עוד 100 מטר עוד אחד ואחריו עוד אחד ואתה מבין שזאת השיטה, לא סוגרים בורות ביוב (למה? ככה!).
אנחנו בתחילת עונת הגשמים כך שמזג אויר לא ממש צפוי, בבוקר ממש חם ואז ללא התראה נפתחים ארובות השמים ויורד מבול מהגהינום למשך חצי שעה וחוזר להיות חם. הזמן בין אין גשם ליש מבול הוא עשר שניות. וכבר נקלענו למבול כזה שהרטיב אותנו עד למתחת לעור.
קוסטה ריקה החליטה באמצע המאה שעברה על פירוק הצבא והיא המדינה היחידה בעולם שהחוקה שלה אוסרת על קיום צבא.

בקוסטה ריקה

למה אני מספר את זה כי בכל הטיול שלנו אנחנו מופתעים מכמות השוטרים, ממכווני תנועה ועד שוטרי מכס. קולומביה אף הגדילה לעשות והוסיפה צבא למשוואה, ובכל נקודה אסטרטגית עומדים חיילים שמסמנים לנהגים שהכל בסדר (יש שם מורדים מכל מיני סוגים).

אל תצלם… בקוסטה ריקה

כל זה נכון עד שאתה מגיע לקוסטה ריקה, לא רק שאתה לא רואה צבא (כי אין) אלא גם שוטרים אתה כמעט ולא רואה, זאת המדינה היחידה שלא עוצרים אותך כל שני מטר לבדוק ניירות, וזאת גם המדינה היחידה שלא מסבירים לך כל הזמן כמה בטוח כאן. מעניין מה היה קורה אם ישראל הייתה מחליטה לפרק את הצבא שלה 😊.
ניקרגואה היא מדינה למודת קרבות,

גראנדה קוסטה ריקה

עד לפני כמה שנים הם טבחו אחד בשני ואז הם נרגעו ומנסים לשדר ביטחון, כל ניקרגוואי שתדבר איתו יספר לך שזאת המדינה הכי בטוחה במרכז אמריקה, ואולי זה היה נכון עד לפני כמה שבועות, כאשר פרצו כאן מהומות נגד השליט המקומי (אורטגה – שבבורותנו חשבנו שהוא כבר לא בשלטון מלא זמן) ובשבוע האחרון נהרגו 40 אזרחים במהומות. מהסיבה הזאת החלטנו לחצות את המדינה במהירות (3 ימים), אך להפתעתנו מה שראינו תוך המסע היה בהחלט נחמד (בעיקר אהבנו את גרנדה וליאון – ערים קולוניאליות תוססות).
נראה לנו שיש בניקרגואה בעיית שמיעה כלל מדינתית, בכל מסעדה/בר/בית קפה, המוזיקה מושמעת בדצבילים לא נעימים לאוזן ואי אפשר לדבר, או לשמוע את עצמך. מסעדה מקומית אחת אף הגדילה לעשות, לאחר שהתיישבנו והזמנו לאכול נכנסו למסעדה, שני מתופפים ושלושה כלי נשיפה והתחילו לנגן, עוצמת הנגינה ממש החרישה, ברמה מציקה, בהתחלה ישבנו וסתמנו את האוזניים (ממש עם שתי אצבעות) ולאחר חמש דקות לא יכולנו לסבול יותר ופשוט קמנו שילמנו ויצאנו. בנוסף עובר מידי פעם ברחוב טנדר ועליו רמקולים ענקיים שמשמיעים מוזיקה וצעקות לא מובנות שכנראה מנסות למכור משהו, עוצמת הרמקולים כה חזקה שהכל מושבת עד שהטנדר עובר. בעקבות כל הנ"ל החלטנו שיש כאן בעיה גנטית ברמה לאומית או שכמו שציינו חלק מילדנו אנחנו פשוט מזדקנים.
הונדורס – לאורך כל הטיול בחרנו לנסוע בכבישים צהובים (בגוגל מפס) – בניגוד לכבישים לבנים שאתה לא יודע מה אתה מקבל (לפעמים מזכירים רכיבת שטח), כבישים צהובים בדרך כלל במצב סביר. בעיקרון ניתן לומר שמרכז אמריקה הכבישים טובים יותר מדרום אמריקה,

עדיין שומרים אותך ערני אבל סבירים, לפעמים עם חורים שמגיעים לאנטיפוד, לפעמים עם מפולות מהצד, ולעיתים עם באמפר בגובה ההימלאיה ללא שום התראה… כאמור שומרים אותך ערני… כל זה נכון עד הונדורס. בגבול יש שער מתחת לשער (דהיינו פחות ממטר אחד בתוך המדינה), יש בור בכביש שדורש מיומנות לעבור אותו, האם זה מבשר לגבי כל הכבישים במדינה? ואכן החמישים קילומטרים הראשונים הם יותר בור מאספלט. אלא שאז הכביש הופך לדו מסלולי במצב מעולה תאווה לגב. כל זה נכון עד חמישים ק"מ לפני הגבול עם גואטמאלה שבו הכביש הופך עוד פעם לצר ומחורר. סיכמנו אם כך שהמדינה הזאת בלויה בקצוות.
גואטמאלה – בהיררכיה הכלכלית גואטמלה די גבוה בסולם המרכז אמריקאי, היא במצב טוב יותר ממדינות כגון ניקראגווה, הונדורס ואל סלבדור (יתכן מאחר והם הפסיקו להרוג אחד את השני מוקדם יותר), אלא שאתה לא רואה את זה כאשר אתה מסתובב באזור, קודם כל חזרו הבאמפרים ולא סתם אלא שהגואטמאלים לא חושבים שיש צורך להתריע על קיום באמפר (כמו אומרים לעצמם, הרי הבאמפר נועד להאט מהירות, אז תיסע לאט, מה אתה מתלונן…), הלבוש של האנשים (בעיקר נשים) מזכיר סבתות משנות החמישים, הבתים בלויים ולא מטופחים והכבישים אללה יסתור. מעניין לאן הולך הכסף. יתכן שהסיבה היא שלא עברנו דרך מרכז המדינה כך שאנחנו מקבלים רושם לא נכון (מירי רגב בטח חוגגת כעת ואומרת הנה עוד הוכחה שהפריפריה מוזנחת).
טיקל נחשב לאחד מאתרי המאיה המעניינים בעולם.

ואכן המקדשים בני אלפיים שנה ששרדו בג'ונגלים מרשימים ומעלים תהיה לאן הם נעלמו (המאיות), מאחר והאתר די לא בנתיב התיירים (ואנחנו גם מחוץ לעונה), המקום למרות תפארתו ממש נטוש וגם לא ממש מטופח (היינו כאן לפני 20 שנה וכמעט כלום לא השתנה). העיר הקרובה לטיקל היא פלורס, אי שכולו בתי מלון ומסעדות

פלורס ליד מקדשי הטיקאל גואטמאלה

אלא שהזמן לא הפך אותו למקום תיירותי מידי אלא השאיר אותו מקום קסום ומומלץ ובזכות זה נשארנו כאן עוד קצת.


מחר מקסיקו.

———————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב ואירה ארמוני

———————————————————————–

תגים: , , , , , , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!     הדפס פוסט

24 באפריל 2018 אירה ויואב עולים את האמריקות צפונה 7

רכיבת הסיכום של דרום אמריקה

 

אקוודור וקולומביה – כתבו עליו בעיתון הרבה דברים…

בהכנה לטיול קראנו (ולא במקום אחד) שאקוודור מזכירה את פרו, פרות הולכות ברחוב וענני אבק בכל מקום… ולכן כבוגרי פרו חשבנו שאנחנו רק חולפים על פניה וממשיכים הלאה. לעומתה קולומביה, היה כתוב באותם עיתונים, היא המדינה הכי הכי בדרום אמריקה ולכן חשבנו להתמקד בה. המציאות טפחה על פנינו, באקוודור התאהבנו, לעומתה קולומביה ממש אכזבה ורק רצינו לסיים אותה.

אקוודור היא מדינה קטנה (בממדים דרום אמריקאים כמובן – שטחה גדול פי 10 ממדינת ישראל), הכלכלה שלה על הפנים, והייתה אמורה להישאר מדינת עולם שלישי, אבל איכשהו היא הצליחה לשמר את הטוב מדרום אמריקה ולהיפטר מהלא כל כך טוב.

אנחנו חצינו את המדינה לאורכה מדרום לצפון במרכזה, דהיינו לאורך הרי האנדים. לא ירדנו לחופים שלאורכה (היה כתוב בעיתון שהם מדהימים) וגם לא הפלגנו לגלפאגוס (צריך להשאיר משהו לטיול הבא). היה אפשר לחשוב שלאחר חודש על האנדים נמאס בהם אבל כביש 35 שלקח אותנו מפרו עד קולומביה הוא אחד הכבישים היפים שיש.

איך אפשר לדעת אם מדינה מתקדמת או שהיא מדינת עולם שלישי – ובכן יש המון סימנים, למשל אם הרכבים הם מסוג ריקשה, המדרכות לא קיימות והאבק שולט בכל, חוטי הטלפון והחשמל נראים כמו תיק הסריגה של הסבתא, כל רחוב הוא שוק בפוטנציה, הנהגים מתעלמים מכל החוקים, כמות השוטרים והאזרחים דומה, הבירוקרטיה חוגגת… פרו לדוגמא עונה על כל הסימנים הללו,

בקו המשווה- אקוודור

אקוודור לעומת זאת איננה כזאת (למרות מה שכתוב בעיתונים), יש עדיין אווירה דרום אמריקאית, בתוך נופי האנדים, הערים הקולוניאליות מטופחות, האנשים נחמדים, עם מודעות שירות (עדיין לא מדברים אנגלית) והנהיגה… אולי נתעכב שניה על נהיגה בדרום אמריקה, הנהיגה כאן כמו בטבע מניחה שיש לתת עדיפות לגדולים, משאית ואוטובוס הם מלכי הכביש ועושים מה שהם רוצים, ובתחתית הרשימה הולכי הרגל. אנחנו כאופנוענים די בתחתית שרשרת המזון כאילו לא קיימים על הכביש. כל זה נעלם באקוודור, הנהיגה אדיבה, ונסיעה כאן דומה למדינה מערבית ואפילו בקיטו (עיר הבירה) יפנו לך דרך ולא תשמע קקפוניית צפירות ברקע כל הזמן.

לסיכום אקוודור, הפתיעה בגדול, מאד אהבנו ועוד נחזור לכאן.

ואז מגיעים לגבול עם קולומביה, המצב הכלכלי בוונצואלה, דוחף תושבים רבים לחפש עבודה ברחבי היבשת (קולומביה היא השער של וונצואלה לשאר היבשת), התור בגבול של וונצואליאנים, הוא של מספר רב של שעות (להערכתנו מאות רבות של מחפשיי עבודה עמדו לפנינו בתור). באקוודור ניגשנו לשוטרת בראש התור הראנו את הדרכונים שלנו והוכנסנו למשרדי ההגירה ללא תור, נחמד! בקולומביה לעומת זאת אותו תור, אותם אנשים, הפעם ניגש אלינו אדם והציע שתמורת סכום כסף סמלי ידאג להכניס אותנו (שוחד לשוטר למי שלא הבין).

קוואנקה- אקוודור

המקום היחיד בדרום אמריקה שלא הרגשנו בטוחים הוא קולומביה ולא בגלל שקראנו אזהרות בעיתון (זה כתוב על כל מדינה באזור), אלא שביום הראשון במסעדה בארוחת הערב הציעו לנו שנזדרז ללכת למלון כי החשכה יורדת ולא בטוח להסתובב ברחוב, ביום השני עצר לידנו רכב שאמר אל תסתובבו כאן באזור רק במרכז העיר, ביום השלישי שרטטה לנו בעלת המלון על המפה אזורים שלא כדאי שנסתובב בהם וכן הלאה.

וזה לא שלקולומביה אין את האנדים עם נופים המדהימים, ואנשים נחמדים שרק רוצים לדבר לעזור, אבל…

ולסיום סיפורו של כביש. בוגוטה עיר הבירה של קולומביה היא כרך עצום שגרים בו שמונה מיליון תושבים. קולומביה היא מדינה יחסית מתקדמת ומערכת הכבישים שלה סבירה פלוס, כך ששום דבר לא הכין אותנו לדרך הראשית שמובילה מדרום לכיוון בוגוטה. כביש דו מסלולי (אחד בכל כיוון) שמתפתל בהרים בנוף האנדים היפיפה, נסיעה שהייתה אמורה להיות מהנה לכל אורכה. אלא שבכביש הזה שהוא עורק תחבורה ראשי עוברות אלפי משאיות ביום ולא סתם משאיות, סמיטריילרים ענקיים שלעיתים בעליות הפסיכיות מאיטות עד כדי 5 קמ"ש (וכנ"ל בירידות). עד כאן לא נורא, אלא שיש סיבובים כה חדים שמשאיות לא יכולות לקחת בנתיב שלהם ועוברות לנתיב ממול כדי להסתובב, מה שיוצר פקקים בסיבובים הללו. גם עם זה עוד היינו מסתדרים.

אלא שהמשאיות הללו שכנראה לא תוכננו לכביש הספציפי הנ"ל נוטות להתקלקל, לאורך הדרך היו עשרות משאיות תקועות (תמיד באמצע העלייה או הירידה הכי קשה) ומאחר והכביש צר וללא שוליים, הן עומדות באמצע הכביש החד מסלולי ויוצרות פקקי ענק. גם עם זה עוד היינו משלימים אלא שפרנסי הכביש החליטו שצריך לתקן/ לנקות/ לגזום את הכביש דווקא ביום הזה (ובטח בכל יום מימות השנה) כך שכל כמה קילומטרים יש מחסום שחוסם נתיב אחד (מתוך האחד שקיים) ומפנה את התנועה לנתיב ממול לסירוגין. בתוך הכאוס הזה אנחנו מתנהלים על אופנוע שנסיעה בחמישה קמ"ש אינו הנקודה החזקה שלו אך למזלנו חזק מספיק כדי לעקוף משאית ענק בעליה בזמן של מיצמוץ עין כך שלקח לנו רק ארבע שעות לעבור מרחק של מאה ק"מ.

האופנוע ארוז למשלוח לפנמה

בעוד אנחנו מדברים אופנוענו עושה את דרכו באוויר לכיוון פנמה סיטי (אין כביש שמחבר את דרום אמריקה עם מרכזה) ואנחנו נצטרף אליו באוויר מחר, לקח יום שלם במכס כדי לשלוח אותו (בעיקר מאחר ופרקו כל חלק ממנו כדי לוודא שאנחנו לא מעבירים סמים) ולא ברור מה מחכה לנו בצד הפנאמי.

מחר פנמה.

——————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאירה ויואב ארמוני

——————————————————————-

תגים: , , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!     הדפס פוסט

11 באפריל 2018 דנה וליאור רוכבים אמריקות מצפון דרומה

על מכונת המרחקים – הכי רחוק

ליאור ודנה ממשיכים במסעם המופלא הנה הבלוג השוטף והיפהפה שלהם.

עברנו את המייצר – Darian Gap, צפון ומרכז אמריקה מאחורינו ואנחנו בלב קולומביה – בוגטה. האופנוע שטס בטיסת קרגו נפרדת נחת יום אחרינו ובגלל רצף של סוף שבוע וחגים היינו צריכים לחכות עוד שלושה ימים בשביל לשחרר אותו.

בנתיים נהנינו מאוכל רחוב קולמביאני, התרבות הקולומביאנית החדשה לנו ומיצגים של האומן הקולוביאני בוטרו שמפסל נשים שמנות.יום השחרור הגיע, מגיעים למכס בטרמינל המטען, אחרי שהלכנו מהפקיד הזה לפקיד הזה, תעלו למעלה ואז שוב תרדו, קחו 30 שניות הפסקה ושוב תעלו למעלה ותרדו למטה. קיבלנו חותמות מכל אחד במשרד המכס הקולומביאני בעל חותמת ונכנסנו להאנגר של DHL

לקבל את האופנוע. האופנוע הועמס למטוס על פלטת העמסה, כמו שהוא בלי להכניס אותו לארגז כמו שברוב הפעמים עושים כשמשנעים אופנוע. יחד איתנו נכנסו עוד זוג רוסי שרוכב על GSA וזוג מבוליביה שטסו לארה״ב לקנות אופנוע וחוזרים איתו הביתה. קיבלנו את האופנועים ביחד ואז החל מעין מרוץ חימוש קטן, מי מארגן את האופנוע הכי מהר ויפה. לאחר שזיוודנו את מכונת המרחקים נרגשים יצאנו לאגמי גוואטפה.

במרכז אמריקה התרגלנו לקצב התקדמות הרבה יותר איטי מצפון אמריקה, עומס וצפיפות על הכביש ותשתיות חצי קימות אבל בקולומביה הסיפור אחר, לרוב הכבישים במצב מצוין אבל הקצב איטי בהרבה ממרכז אמריקה. בגלל שהאזור הררי, כמעט מצוקי ובשביל להתקדם 100 מטר בכיוון צריך להתעקל בכביש אולי 4 פעמים. המהירות הממוצעת הייתה בסביבות ה 30-40 קמ"ש. הילוך שני – שלישי, וברגעים שהגענו להילוך רביעי פתאום הרגשנו שאנחנו טסים. כמובן היה צד חיובי לעניין, בנוף ההררי הסבוך המכונה שלנו נהנת מהכל.גוואטפה הינה אזור גבעתי מוצף, ככה שנצור מעין אגם גדול ומלא איים בתוכו כאשר במרכז מתנוסס סלע ענק שמנותק מהנוף.

האזור אכן מתוייר אבל עדיין הקסם לא נעדר ממנו. משם רכיבה קצרה לעיר מדג'ין בעלת ההיסטוריה המעניינת, מקום מוצאו של פאבלו אסקובר ברון הסמים הקולומביאני שאחראי רבות לעיצוב קולומביה המודרנית. העיר שנחשבה פעם למסוכנת מאוד בגלל עוני, התייצבה ומסבירה פנים לתייר. מדג׳ין בנויה בתוך עמק כשהבתים שבה בנויים באופן זהה מלבני חמר אדום וכמו כל עיר מתאפיינות בפקקים. רכבנו בכביש המרכזי בעמק ומרחוק ראינו שעומד לרדת גשם יחד איתנו כל הרוכבים המקומיים שמו לב וישר עצרו מתחת לגשרים והחלו לעטוף את עצמם בביגוד לגשם ויצרו מעין חסימות נתיבים רק בשביל לשים מעיל גשם. מדג'ין הביאה שינוי מרענן אחרי מרכז אמריקה, ברים ומסעדות מערביות באווירה צעירה מקומית בהחלט הרגשנו מעין קפיצה לאירופה כמובן שזה היה בחלק מאוד מסויים של העיר בעוד שבחלקים אחרים שעברנו מדובר בבתים זעירים ועוני גדול.

מדג'ין ממוקמת בעמק צר בלב ההרים, עם העזיבה אנחנו מתחילים לטפס לעבר מעבר הרים ונאלצים לזגזג ולגזגז בין משאיות ענק, עם הירידה לכיוון קאלי עמקים גדולים נפרשים מולנו, ההילוכים מטפסים למעלה וסוס העבודה חוזר למהירויות שיוט מוכרות.
קאלי או בשמה המלא סנטיאגו דה קאלי הינה העיר בשלישית בגודלה בקולומביה וכך ביקרנו בשלושת הערים הגדולות בקולומביה. עיר מודרנית ופשוטה סה"כ. משם התחנה הבאה הייתה הכנסייה Santuario Las Lajas, מבנה שחור לבן שבנוי על צוק מעל נחל שעובר מתחתיה. שם התחלנו לראות שמאפיין מאכל דרום אמריקאי והוא בשפה המקומית קואי שזה בעצם שרקן על הגריל.

הגענו מעט מאוחר למעבר גבול בין אוקוודר לקולומביה, בסביבות שתיים בצהריים שהתכנון שלנו היה באותו יום להגיע לאוטבאלו (Otavalo) באקוודור.

שם יש שוק גדול של מוצרי צמר למה (הבעל חיים) שהמקומיים מייצרים. תור ענק בגבול החל לעלות את הספק אם נצליח להגיע באותו יום לאוטבלו וכבר מחפשים חלופות. כאשר הגענו לגבול האקוודורי הבנו שאין סיכוי שנצליח להגיע בגלל שלקח זמן לקבל את כל האישורים. סוף סוף קיבלנו אותם ויצאנו, אקוודור היא המדינה הראשונה שמתוכנן לנו מסע בגבהים, הרמה האנדית.

מתפתלים בין הרי האנדים ולאט העלטה יורדת בגבהים. הגענו לסן גבריאל ומצאנו גסטהאוס באווירה מגניבה בבית עתיק, כאשר יש פטיו במרכז. העיר גם היא עתיקה, כבישי אבן ובניינים עתיקים בסגנון קולוניאלי.למחרת הגענו לאוטבלו, העיר ניראת כמו במהלך בנייה, צפופה רועשת ומלוכלכת אך השוק היה נחמד מאוד אף על פי שהוא מתוכנן לתיירים נהנו מאחר צהריים שקט משום שזאת אינה העונה לאקוודור ושמחנו שבילינו את הלילה הקודם בסן גבריאל.
מאוטבלו היינו בדרך לאמצע העולם, כן לחצות את הקו המשווה אירוע מרגש בפני עצמו. רכבנו למקום המציין זאת ומציג כל מיני מייצגים אודות כדור הארץ. כאשר הגענו ושיחקנו ים יבשה, פעם היינו בצפון ופעם בדרום. עונג הידיעה שירדנו מקו רוחב 70 בפרודו ביי (אלסקה) עד 0, כך מהחוג הארקטי עד לרצועת המדבר ולאזור הטרופי על שני גלגלים וכך שמפה אנחנו ממשיכים את תמונת המראה דרומה, ממשיכים באזור הטרופי למדבר ולאזור הדרומי.
ביקור בקיטו עיר הבירה של אקוודור וקניית בורג שנגזר לנו ממגן הרוח בסוכנות של BMW. ממשיכים על האנדים לכיוון אזור הרי געש, הגבוה בניהם הוא קוטופקסי Cotopaxi מתנשא לגובה של 6100 מטר שרובו מכוסה בקרח וQuiotoa שבלועו ישנו אגם. בדרכנו לקיוטואה היה עלינו לחצות עמק ולעבור שני רכסי הרים מקומיים עד ההגעה לקיוטואה, לקראת סוף העמק אנחנו רואים את הפס המלא עננים, חושבים לעצמנו יפה, נראה שמח שם. חייבים לראות מקרוב עד כמה שמח, מתחילים בטיפוס ולאט לאט רואים שההרים בקצה מתכסים לבן ושוב אנחנו חושבים נו יאללה בטוח יתבהר עד שנגיע. הטמפרטורה צונחת והלבן מתברר כברד יפה שנערם. נעצרנו אחרי שיירת רכבים שהזדחלה לאיטה, אך הכביש עדיין היה פנוי. מתמסרים לחווייה וממשכים יחד עם השיירה שברגע שהצטברה מדרגת קרח על הכביש מצאנו את עצמנו רוכבים על עשרה ס״מ של קרח שנערם. שם הגיעה ההחלטה שמפה אנחנו מסתובבים ויורדים.

הסתובבנו וגלשנו למטה לכפר הקרוב. מצאנו מלון חדש שנראה שאנחנו הראשונים שהגענו אליו וכנראה האחרונים עד שהבאים יתקעו בסופה הבאה. התחממנו והלכנו לישון. ניסיון נוסף למחרת עבר בהצלחה, כל בקרח נמס והגענו בשלום ללוע המרשים של קיוטואה ששוכן בגובה של 4200 מטר והדרך עוצרת נשימה.

משם צללנו לגובה פני הים באותו יום לעיר Guayaquil, שהינה תחנת היציאה לאיי הגלאפגוס אבל את הביקור שם נדחה לפעם הבאה. עצה שלנו, אם באפשרותכם להזמין מקום בגסטהאוס הממוקם בצמוד לאצטדיון העירוני במדינה דרום אמריקאית ביום של דרבי כדורגל טעון אל תעשו זאת. לא נעים להתקדם בצפיפות שיא במיוחד שהאופנוע שאתם עליו הוא מקורר אוויר.

150 ק"מ לפני פרו שם מתוכננת לנו חווית אנדית עוצמתית.

—————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לדנה וליאור אלוני

————————————

תגים: , , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!     הדפס פוסט

7 באפריל 2018 אירה ויואב עולים את האמריקות צפונה 6

רכיבה בפרו – רק סופרלטיבים

את פרו עשינו מדרום לצפון, במסלול התיירים השחוק, אריקיפה (עיר עתיקה מדליקה, ומנזר סנטה קטלינה מומלץ מאד), קניון קולקה (הכמעט הכי עמוק בעולם ותצפית על קונדורים), העיר פונו ואגם טיטיקקה, קוסקו (עיר המדרגות שבנויה על צלעות ההרים שמסביב), העמק הקדוש עד מאצ'ו-פיצ'ו, כביש 3S ללימה (בפוסט נפרד) ולאורך החוף לאקוואדור (לא התרגשנו מאזור החוף הצחיח של פרו ומלימה ולכן חזרנו לאנדים בכביש 3N ).


אז במה נתחיל, נתחיל במאצ'ו-פיצ'ו – אנחנו לא אנשים של עתיקות, אבל מאצ'ו-פיצ'ו… לכן לא יתכן ביקור בפרו בלי ביקור באתר. הביקורים מוגבלים ל- 2,500 איש ביום בשתי משמרות (מרץ היא מחוץ לעונה, כך שלא נתקלנו בבעיות כניסה), המסע מתחיל מקוסקו, דרך ה"עמק הקדוש" שמכיל מספר אתרי אינקה (אהבנו את מכרות המלח בדרך), לעיירה שאת שמה אי אפשר לבטא (Ollantaytambo), משם ברכבת לעיירה נוספת (Aguas Calientes) ומשם באוטובוס לאתר (זאת הדרך הפשוטה והיקרה ביותר אך אפשר לעשות חלקים גם ברגל, במוניות או באוטובוסים), הארגון מופתי וללא פשרות למרות כמות התיירים הגדולה. אך לדעתנו הייחודיות של מאצ'ו-פיצ'ו איננה באתר שהוא מדהים בתוך נוף עוצר נשימה,

אלא דווקא בסיפור שמסביב, מתחיל בתעלומה, למה בכלל בנו האינקה את העיר על פסגה של הר, ממשיך בתרבות ללא כלים משוכללים, ושלא הכירו אפילו את הגלגל שלקחו על עצמם פרוייקט בסדר גודל שכזה וגומר בעובדה שהכל החזיק מעמד מאות שנים ללא תחזוקה (85% מהאתר נמצא כמות שהוא ורק 15% שוחזרו). אז למרות התיירים ולמרות הבירוקרטיה (לוקח כמה שעות טובות לארגן הכל) והעלויות (כ- 400$ לזוג), האתר ייחודי ובהחלט ברמה אחת עם הסלע האדום, הגרנד קניון והכותל המערבי.
נמשיך בכבישים – הנופים בפרו מדהימים ומגוונים מפסגות האנדים הקרחות בגובה 5000 מטר ועד נוף מדברי לאורך החוף. הדרכים בהם נסענו היו ברמה סבירה, רובם סלולים רוב הזמן, מתוחזקים סביר, עם תנועה דלילה (בעיקר משאיות ותחבורה ציבורית), אבל שומרים אותך ערני כל הזמן, בורות, מפולות, רכבים עוקפים, גשרים איריים, וסתם בעלי חיים. כמות המשטרה הן רכובה והן רגלית מפחידה, רוב הזמן לא ברור מה תפקידם, שכן בדרך כלל לא מתייחסים אליהם בעיקר כשהם מנסים לכוון את התנועה, אך הם תמיד נחמדים גם כשעוצרים אותך וגם כשהיו אמורים לא להיות נחמדים (למשל כשעקפת ניידת על פס לבן, או כשרכבת בעיר בלי קסדה – בכל המקרים שוחררנו לאחר שזיהו שאין לנו שפה משותפת 😊). כלי התחבורה התדיר ביותר הוא ריקשה (טוקטוק), יש ערים שלא תראה כמעט רכב רגיל רק ריקשות

בכל גוון וצבע. גילינו שתמורת האופנוע שלנו ניתן לרכוש שתי ריקשות חדשות, שקלנו את הנושא בכל אופן יותר מרווח בהם והחלטנו פה אחד להמשיך עם הקדילק שלנו.
הערים – כמעט כל עיר/כפר בפרו היא שוק אחד גדול שמתחיל בכניסה ומסתיים ביציאה על כל הצבעוניות והריח והרעש.

פרט לכיכר המרכזית שתמיד מטופחת עם דשא ופסלים (ומלא שוטרים ששומרים על הדשא) ופרט לבתי הספר, בכל עיירה וגם הנידחת ביותר בית הספר הוא הבניין המטופח ביותר, צבוע, שמור, ובולט למרחוק. תופעה מעניינת – ניקיון – הערים לדעתנו נקיות וצריך לזכור שהן נראות כמו שוק ועדיין נקיות (נניח בהשוואה לארגנטינה או צ'ילה), אבל הכניסות לערים הם מזבלה אחת גדולה, הדרכים המובילות לערים מרוצפות ערימות של זבל ומסריחות כמו מזבלה, כששאלנו על התופעה, מסתבר שאין פינוי זבל עירוני בערים ולכן אנשים זורקים את הזבל מחוץ לעיר. ועוד תופעה מעניינת – גימור (פיניש) – כל הבתים בכל מקום מלימה ועד אחרון הכפרים לא סיימו לבנות אותו, תמיד אין טיח בלפחות אחד הקירות החיצוניים, תמיד יש הכנה להקמת עוד קומה וכמעט תמיד יש קומה שטרם סיימו לבנות. גם במלונות תמיד נראה שהם באמצע בניה, כל תחנת דלק בהקמה, והכל מרגיש כמו אתר בניה ונותן תחושה שאם נגיע עוד שנתיים הכל יהיה גמור לתפארה.
אוכל – למרות מה שיאמרו לכם לגבי מאכלי דגים, סביצ'ה, וגיוון באוכל בפרו, המאכל הלאומי הוא רבע עוף עם צ'יפס, בסקר שערכנו ברוב המסעדות זה מה שיש (מניו ב- 8 סול כולל רבע עוף, צ'יפס, סלט ושתיה), למרות שרצינו אחרת בערך חצי מהערבים זה מה שאכלנו בסופו של דבר וחציינו הם בכלל צמחונים 😊. אה ויש גם מרק עוף של סבתא. וסברס מדהימים (חמישה סברס ענקיים בשקל)
ולבסוף אנשים – הפרואנים לא מרבים לחייך, וגם לא מדברים יותר מידי, אבל תמיד נכונים לעזור, לא נתקלנו ולו פעם אחד בפרואני עצבני, לא ניסו לרמות אותנו (וגם אם כן לא הרגשנו), אבל המיוחד ביותר הוא הלבוש ככל שהמקום נידח יותר הלבוש צבעוני יותר והכובעים מוזרים יותר.


לסיכום – פרו היא המדינה שהכי מזכירה לנו את הודו, הריקשות, והכבישים המחוררים, ערב רב של טיפוסים לבושים בצבעים עם כובעים מצחיקים, כאוס בעמודי החשמל והטלפון, הבתים שלא סיימו לבנות וכמות השוטרים ברחובות, אבל בניגוד להודו הנהיגה בכבישים סבירה ומרכזי הערים נקיות. ואף ניתן למצוא פינות חמד שמזכירות את אירופה במיטבה, נקיים, מסודרים, עם ארכיטקטורה קולוניאלית. אהבנו!!!


מחר אקוודור

————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומם שמורות לאירה ויואב ארמוני

————————————————————–

תגים: , , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!     הדפס פוסט

29 במרץ 2018 אליאור ועומר עושים את האמריקות

לרכוב לאמזונס וחזרה בשלום

חצינו את מעבר הגבול באזור אטאקמה, חתיכת עלייה קשה לאופנוע 😤.
בגלל העברה של הביקורת דרכונים והאדוהנה (מכס) הצלחנו לצאת מהמדינה בלי חותמת יציאה 🤣.
שילמנו שוחד קטן בגבול הבוליביאני והמשכנו בדרך הלגונות, לא אשקר ספגנו כמה נפילות קשות אבל הדרך שווה את זה-דרך יפיפיה עם לגנות בכמה צבעים וגייזרים בדרך.
לאחר יומיים בינהם שינה בשטח (שכלל נסיעה בלילה ששש) הגענו לעיירה עיוני שם עצרנו בבית קברות ענק לרכבות ומשם המשכנו לפנינה היפה מכל – מדבר המלח – הסלאר!! כרגע הוא מוצף ולטובה! ככה ניתן לראות את ההשתקפות הרבה יותר טוב.

ממשיכים לעיר פוטוסי, חייב לציין את הנוף בדרך לכאן-הרים בכל מיני צבעים תהומות, נחלים וירוק בלי סוף! אבל הנפש מתרגלת מהר וזה סובב אותנו כל הזמן..
העיר פוטוסי מבוססת על מכרות. לקחנו סיור קטן לראות מה קורה בפנים כיאה לתיירים 😎 מרשים, קשה ועצוב כאחד.

קיים חוק בבוליביה שדלק לתיירים עולה פי 3 מהמחיר היציג. לאחר דיבור קל בינינו החלטנו שנקנה ג'ריקן ונבקש כל פעם ממקומי לתדלק לנו. ככה חונכנו, "לא פראיירים" 😁 ותתפלאו עבד פלאי פלאים!

היעד הבא הוא סוקרה, בירת בוליביה, אשר קרויה על אחד הלוחמים ששיחרר את המדינה מידי השלטון הספרדי.
בדרכנו עצרנו לפוצץ "קצת" חומר נפץ שקנינו בשוק בפוטוסי. נעצור כאן לשבוע בעיקר בשביל ללמוד ולחזק את השפה הספרדית.

המשכנו לסנטה קרוז, הדרך עוצרת נשימה, רכיבה בתוך יער טרופי קסום מתחילים להתקרב לעיר ולהרגיש את הלחות 😅 הכפרים בדרך זה משהו שונה מכל מה שראינו – מוניות שהם אופנוע, בסטות על טנדרים והכי חשוב בכל הסיפור שהכל זול 😁 וכשזול נהנים 🤣
צלחת של סטייק עם אורז סלט וציפס – 6 שקל!!!! הגענו לעיר והיינו בהלם אחרי שעברנו כפרים נידחים ומקומות כה עניים נגלתה לעיניינו עיר מערבית ברמות הקיצוניות שבלי בושה גם משאירה אבק לתל אביב. יבואני רכבי יוקרה בכניסה לעיר מותגי אוכל מערביים כגון בורגר קינג וסאבוואי וגם הוילות פה ברמת גימור גבוה!! העברנו סופש חוויתי ביותר 😎 והמשכנו לכיוון צפון מערב המדינה לעיירה רורונאבקה.

שום דבר לא הכין אותנו לדבר הבא
החלטנו לעשות נסיעה של 750 קמ ביום כדיי להגיע לעיירה בלי לדעת מה יש בדרך בכלל!
התחיל נחמד, אספלט, מידיי פעם קצת שטח, חזרה לאספלט עוד שטח, עד שהגענו לאזור מוצף, לפתע מצאנו את עצמנו מעבירים את האופנועים בסירה כדי לחצות אגם ונוסעים בבוץ, שכבה מכובדת שבעצם לא נוסעים אלה רק מחליקים, עוד נהר ועוד פילושים בבוץ ועוד נפילות אבל בסופו של דבר הגענו 😁

תוך כדיי ש"התערבבנו" בעיירה הכרנו בחור בשם ניניו, מדריך לג'ונגל, אינדיאני אמיתי, שהחלטנו לעשות איתו טיול השרדות בן 8 ימים 😅
נכנסו עמוק לתוך הגונגל עם האופנועים, בערך כ 150 קמ מרורונבאקה.


בדרך נהרות ובוץ בלי סוף ובאיזה שהי נקודה החבאנו את האופנועים עמוק בשיחים והמשכנו ברגל.

הגענו לאזור שנקרא אלטו מאדידי. ברגל הגענו כמעט לגבול עם פרו ופתאום הבנו שאנחנו בעצם בתוך האמזונאס!


יתושים בלי סוף חרקים וחיות אבל הישרדות זה הישרדות ומתגברים על הכל. הצלחנו לדוג דגים לבנות רפסודה ואף לשוט בה. כעבור 6 ימים הבנו שמספיק וצריך לחזור, גשם בכמויות רבות הכביד מאד עלינו לאורך כל הדרך.
אם חשבנו שאותה דרך של 750 קמ קשה אז זה מתגמד ליד הגונג'ל הזה! שום דבר באמת לא הכין אותנו לדרך הזאת ובסופו של דבר, הדבר שהכי חששנו ממנו קרה..
בנסיעה חזור נתקלנו באחד הנהרות הקשים שכבר עברנו בדרך הלוך רק שהפעם יש זרמים והוא גבוה מהרגיל. החלטנו בכל זאת לנסות לחצות ותוך זמן קצר מצאנו את עצמינו עמוק בתוך המים, עם האופנועים, נאבקים בזרם שלא יקח את האופנוע. לבסוף הצלחנו להגיע לגדה השניה אבל מתפללים שלא נהרס המנוע מכל המים שחדרו. כל הסיפור נגמר במבצע חילוץ בלילה עם טנדר מאחד הכפרים שהיה מרוחק 6 שעות הליכה ברגל, אני ועומר פצועים בכפות רגליים מהשבוע המתיש בגונגל ובקושי מצליחים ללכת.

הצלחנו לחזור לרורונבאקה עם חילוף של גרר נוסף ורק מתפללים שהבעיה תתוקן במקום הנידח הזה.
לא עבר יום וחזרנו למוסכניק שבידיו הפקדנו את האופנועים. הבעיה סודרה!! 😁😁 ומכאן ליישורת האחרונה של בוליביה – היונגאס ולה פאז 😎

אז היונגאס, חוויה מדהימה, נסיעה בגובה גבוהה בתוך עננים ודרך צרה בהרבה מהחלקים, נוף יפה ותהומות שאין לתאר אבל למען האמת עברנו כבר דרכים הרבה יותר מסוכנות כך שהאדרנלין לא היה בשיאו 😎 ממשיכים ומתקרבים ללה פאז וככל שמתקרבים, יותר קר. הגענו לאזור בגובה של 4600 מ' וכבר מאבדים תחושה בידיים, בסופו של דבר הגענו לעיר ובילינו פה שבוע 😁

נקודתנו האחרונה במדינה המדהימה הזאתי היא העיירה קופקבנה, באגם טיטיקאקה. עיירה שלווה וציורית, מכאן ביקרנו באי השמש. בני האינקה מאמינים שכאן נבראה השמש, האי מקסים ואותנטי והנוף שנשקף מכל נקודה באי הוא בלתי יתואר!

פנינו לפרו, כיוון קוסקו, שם נפגוש בפעם המי יודע כמה משפחה מקסימה, עם ארבעה ילדים מתוקים וביחד נחגוג את ליל הסדר 😃😃

ולסיום, בוליביה, היית מדהימה ושווה כל דקה שהיינו כאן ואת בהחלט גם שווה את חריגת הויזה 🤣
להתראות ו..
שלום לך פרו

————————————————————————-

כל הזכויות C לטקסט ולצילומים שמורות לעומר סלע ואליאור רפלסקי

——————————————————————————-

תגים: , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!     הדפס פוסט

פוסטים קודמים »