הרפתקה דוט קום

10 באוקטובר 2019 אדם שני עולה לצפון אמריקה

I NEVER SAID I'VE FINISHED 

למי שזוכר, ב 2009- 2013 הקפתי את העולם על האופנוע שלי, מסע של ארבע וחצי שנים, ו200,000 ק״מ בערך, על פני כל היבשות למעט אנטרקטיקה

אני זוכר ושמח להזכיר (יוני):

2010 מאפריקה לאסיה

2010 אדם רוכב מיפן לסיביר

2010 אדם בדרך לקאזחסטן

2011 אדם רוכב מאסיה לאירופה

2011 אדם בדרום אמריקה

2001 אדם בצפונה של דרום אמריקה

2011 אדם עובר מדרום למרכז אמריקה

2011 אדם עולה לכיוון סיאטל ארה״ב

2012 אדם נפרד מצפון אמריקה

2012 אדם בניו זילנד

2012 אדם באוז

2012 אדם באוז 2

2012 אדם במערב אוז

2012 בחזרה לאאוטבק

2014 אדם מקפל את המסע באוסטרליה

הטיול נגמר, ואחר כך חזרתי לארץ ללימודים ומשם ישר חזרה לעבודה, הפעם בדרום אמריקה… שמחתי לחזור לעבודה בשטח, לציוד הכבד, לעבודת צוות במקום נידח, עם תרבות שונה ובתור בונוס גם למדתי ספרדית. 3 שנים ראשונות בקולומביה חלפו מהר והיו כמה מהשנים היפות בחיי. למדתי המון, סגרתי את המינוס בבנק, מסוג המינוסים שטיול מסביב לעולם משאיר כמזכרת והתייצבתי כלכלית. הכול הלך בכיוון הנכון ואפילו מבקרים ישראליים על אופנועים או משאיות, עברו להגיד שלום ולשמחתי, גם נשארו לכמה ימים כדי לנוח ולהתארגן. מפגשים כאלו תמיד מילאו אותי באנרגיה, גם בגלל המפגש עם חברים חדשים וישנים, וגם בגלל הטיול שהם עושים, ההרפתקאה והאתגרים שהם עמדו בהם. בתור מארח היתה לי הזדמנות להחזיר קצת מטוב הלב שאני בעצמי קיבלתי לאורך המסע שלי וגם, הפכתי לחלק קטן מהטיול והכוונה של האורחים.

הסיפורים המעודכנים על "הדרך", נתנו לי להבין שעולם כמנהגו נוהג וחלק ממנהג זה, הוא השינוי הבלתי פוסק. אולי אין חדש תחת השמש, אבל אוכלוסיית העולם גדלה בקצב חסר תקדים. שינויי אקלים קיצוניים וטכנולוגיות חדשות שמחברות/מנתקות אנשים ותרבויות

 

כך, שמתוך אזור נוחות מרופד ביותר, התחלתי לחלום על הטיול הבא. הבוסים שלי עקצו אותי מדי פעם באמירות כגון ״אתה את הטיולים שלך כבר עשית… יחד עם זאת, עמוק בפנים הרגשתי שאני צריך קצת אוויר, קצת מרחב, קצת שקט מהעולם המודרני. ומתוך כך, נולד הרעיון לטיול הבא.

בבמסע שלי סביב העולם לא הצלחתי להגיע לאלסקהכשהגעתי לסיאטל ומבואות קנדה, החורף כבר היה בעיצומו ועדיין נשארו לי בתכניות ניוזילנד ואוסטרליה… ככה שהחלטתי להשאיר את החלק הזה של העולם לפעם אחרת.

 אלסקה !!! הסיפורים של מיכל, תובל והילדים, החוויות של יוני ואבי פלדמן… הגיע הזמן לצאת לדרך, לראות הכול במו עיניי.

לעזוב עבודה ותפקיד עם אחריות זה ממש לא פשוט, אבל עם נחישות והתמדה מצאתי את עצמי יום אחד בגואטמלה, נפרד מחברי לעבודה, לוחץ יד ואומר תודה ורגע אחרי, כבר במורד המדרגות, ונוסע עם הג'יפ הביתה.

סיימתי 8 חודשים של עבודה בגואטמלה, הגעתי הביתה ובתוך זמן קצר כבר עמד האופנוע ארוז ומוכן.

זה ב.מ.וו. 2018 שקניתי בארה"ב באורגון ורכבתי עליו לגואטמלה בתקופה שעבדתי שם, ועם האופנוע הזה אני עולה עכשיו צפונה חזרה לטריטוריה ארצות הבריתית.

יצאתי לדרך לכיוון הגבול עם מקסיקו, עם חצי חיוך וחצי דאגה לצוות שלי שנשאר מאחור. אנשים נהדרים ואני מקווה שהכול יסתדר להם בהעדרי. היציאה מגואמלהסיטי, שהיא עיר צפופה ופקוקה כמו כול עיר בירה ולוקח זמן להתרגל… האופנוע העמוס.. רכבתי ורכבתי. עם כל קילומטר אני מרגיש יותר חופשי ומאושר, היעד; הגבול עם מקסיקו.

למחרת חציתי את הגבול ועם ספרדית טובה הכול כל כך קל ומהר, ממש כמו לנסוע מעבר לפינה לקנות חלב.

מקסיקו גדולה ורשימה, מדינה מתועשת מאוד, עם מערכת כבישים רצינית ותרבות עשירה. לקח לי שבוע לחצות אותה מדרום לצפון לכיוון טקסס.מעבר הגבול ממקסיקו לתוך ארצות הברית תמיד לוקח לי חצי יום, עוצרים ושואלים אותי מליון שאלות, אני נשאר מחייך, עונה ובסוף נותנים לי להכנס .

רכבתי לתוך טקסס, הדבר הראשון שבלט לי היא הנהיגה סביבי אדיבה ומתחשבת, אנשים טובים. הרגשתי בבית.

השמש בסוף יולי, מכה בלהט רב ועל הכביש פה ושם חוצה נחש את הכביש ונעלם בשוליים. אתוס הקמפיג והבישול העצמי עדיין בתוקף בטיול הזה, כך שבכל ערב אני מחפש מקום לצד הדרך, מקים את האוהל והולך לישון.


כעבור כמה ימים הגעתי לפיניקס אריזונה – הבסיס הקדמי החדש שלי בדרום ארה"בתודות לזוג אוסטרלי שחי פה ומאמץ מטיילים.

קלייר וביואן אנשים מדהימים שבתוך רגע, נתנו לי חדר ומשהו לאכול..

בימים הבאים עבדתי קצת על האופנוע, טיפול, התקנת כמה דברים קטנים, והכנות לקראת השלב הבא– הרכיבה צפונה לקנדה ואלסקה.

אדם

———————————————————
כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאדם שני
————————————————————
תגים: , , , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה     הדפס פוסט

3 באוקטובר 2019 שמולה מקיף את כדור הארץ ברכיבה

רכיבה במערב ארה״ב והפארקים הגדולים

לפני  הכניסה מקנדה לארה"ב, ביקרתי באי וונקובר, לקחתי מעבורת מקנדה לעיר ויקטוריה, עיר יפה מאוד וגם מאוד תיירותית. המון תיירים מאסיה. סיבוב קצר בויקטוריה ורכבתי צפונה לתוך האי. הכל שליו כאן כאילו גן עדן. הנתיב צפונה עבר דרך יערות, אגמים, ישובים קטנים וציוריים. תנועה די דלילה של מכוניות (הרבה אופנועי ארלי) ואנשים מאוד חברותיים. הכוונה היתה להגיע לישוב הצפוני ביותר באי Port Hardy אך כשהגעתי ל-Courtenay הרגשתי שספגתי מספיק מהאי וחזרתי לעיר ויקטוריה כדי לעלות למעבורת לפורט אנגלס שבארה"ב (סה"כ שהיתי באי 6 ימים). ההגעה למעבורת היתה מושלמת. קנית כרטיס עליה, שחרור מכס ובדיקת דרכונים שערכה לא יותר מחמש דקות ועוד המתנה של חצי שעה עד לעליה למעבורת. פה פגשתי את Zachair רוכב קנדי שגם מתכנן להגיע לאושיה, אך לוח הזמנים והמסלול שלו שונים לגמרי משלי. החלפנו חווית וטיפים על מקומות שאנחנו צפויים לעבור בהם, החלפנו מספרי טלפון בתקווה להפגש שוב איפה שהוא והמשכנו כל אחד לדרכו.

ארה"ב קיבלה אותי עם כביש 101 היפהפה. כביש מפותל העובר בתוך שמורות טבע, אגמים בכל פניה וחופיו המקסימים של האוקינוס הפסיפי ממערב. נופים מרהיבים מזג אויר נוח, אין עוד מה לבקש יותר. עצרתי המון למנוחות ולסתם התבוננות בטבע, כיף אדיר. גם השינה בכמה אתרי קמפינג יש להגיד – היו חוייה וחלק מהמסע.

הגעתי לSan Refal לבת דודה שלי שחיה פה. כיף גדול ולפגוש ולהיות עם משפחה, נותן אנרגיות עצומות להמשך. פה גם אכניס את האופנוע לטיפול גדול ואבקר חבר ותיק ב-Palo Alto ואמשיך לפארק ילוסטון.

קבעתי טיפול במוסך BMW בסן פרנסיסקו לעוד 3 ימים ועד אז התענגתי עם בת דודתי (אדווה) מנוחה,רחצה,טיולים באיזור והרבה שיחות וסיפורים על המשפחות בארץ, מצד אחד השיחות האלה מחזקות את הקשר ביננו ומצד שני מחזקות אצלי את הגעגוע.

בשעה 9 בבוקר התיצבתי במוסך. קבלת פנים מחבקת, נתתי הסבר קצר על מה שחשבתי שרצוי לבדוק והאופנוע על הליפט, יצאתי לשוטט קצת בעיר. קפה וחזרה למוסך לחדר ההמתנה, לאחר זמן קצר, הודיעו לי שהאופנוע מוכן. ביצעו בדיקה כוללת, הסבירו לי בפרטי פרטים את תוצאות הבדיקה. ביצעו את כל בקשותיי לשביעות רצוני והאופנוע מוכן להמשך הדרך. שרות מקצועי ויחס נפלא והמחיר הוגן. יצאתי מבסוט לעופר וטלי ב– Palo Alto אזור נפלא. הכוונה הייתה לשהות אצלם יומיים אך מאחר שהיה כיף אדיר במחיצתם נשארתי יום נוסף. מאחר שהם מטיילים המון קיבלתי מהם המלצות להמשך הדרך ואכן שיניתי במקצת את המסלול.

שמח וטוב לבב יצאתי מפאלו אלטו לכיוון יוסמיטי פארק. 3 שעות רכיבה, כמעט ללא עצירה. פשוט היה כיף לרכב אחרי 6 ימים מנוחה. התמקמתי בחניון לילה ממש בפתחו של הפארק, כדי שלמחרת אשהה בו כל היום, אין מה להגיד, מרשים ביותר. כל הצוקים הענקיים והמפלים.

הדרך החוצה את הפארק תענוג, בסוף היום שוב התמקמתי בחניון לילה בגובה 2800 מטר היה קר בלילה. ב-2 בבוקר נראו סימני קרח על האופנוע. הצלחתי לישון בנחת אפשר לומר… למרות הקור. עכשיו הכיוון לפארק ילוסטון, מרחק של כ-1300 ק"מ. כ- 4 ימי רכיבה שהמשמעותיות ביותר עבורי היו בנוודה, נוף מדברי אין סופי ממש כלבבי. באיידהו לעומת זאת, ישנם יותר ויותר שטחי חקלאות ומרעה בקר. מזג האויר הנוח איפשר לי לישון בחניוני לילה שהאחרון בניהם היה ממש לפני הכניסה לפארק ילוסטון. תחזית מזג האויר אומרת שבעוד יומיים צפוייה ירידה משמעותית בטמפרטורות וגשם מקומי. אז ממש הצלחתי להגיע בזמן. לפי התוכנית ובדיקה מוקדמת של תחזית מזג האויר, (אמצע ספטמבר עכשיו).

ילוסטון ענקית. לאחר התייעצות במרכז המבקרים, קבעתי לי מסלול של 8 שעות (רכיבה, מנוחה, צילומים וכו') אין מה להגיד ילוסטון מהממת. אין הרבה מבקרים – זה אחרי סוף שבוע והכל ברוגע, נהניתי מעצם הרכיבה בתוך הפארק והעצירות להתבוננות בנופים.

זהו, התחלתי להדרים כשהיעד הבא הפארק הלאומי ארצ'ס (פארק הקשתות) בחרתי את כביש מס.191 שעובר גם דרך הקניון האדום ושוב; גם הדרך וגם הקניון האדום מהממים. ככל שמדרימים מזג האויר הופך חם יותר וגם הרוחות מתגברות וגם הנוף מסביב נפתח. בבוקר מוקדם הגעתי לארצ'ס עוד לפני הכניסה נפלטה לי לתוך הקסדה צעקה וואוו ….

באמת תופעת טבע מדהימה ויחודית הסתובבתי פה כל היום ולא פסחתי על שום אטרקציה נפלא,נפלא,נפלא…..ירדתי למואב, עיירה קטנה וחמודה ותיירותית מאוד, בתקווה למצוא מקום לישון (למרות שיקר פה יחסית) ואכן 4 מוטלים שעברתי דרכם מלאים עד שהגעתי לאחד פנוי והמחיר היה בשמיים. לא הסכמתי לשלם. האישה במקום עזרה לי וצלצלה לחברתה במוטל זול בהרבה, לברר עם יש חדר פנוי. לפי החיוך הבנתי שכן. הודתי לה מקרב לב. בערב יצאתי לטיול קצר בעיר (Main st.) שהיתה מלאה בתיירים שרובם אמריקיים. מסעדה איטלקית וסיימתי עוד יום נפלא. בבוקר רכבתי קצת חזרה צפונה לDead Horse Point הקניון הענק שבו עובר נהר הקולורדו מרשים מאוד, בכלל לתאר את כל הנופים פה במילים, זה לא מספיק. צריך לראות ואני משתדל לצלם כמה שיות. מאוד נהנה כאן בארה"ב.

הפנים עכשיו לגרנד קניון ולעוד פארקים בסביבה הקרובה וכבר מתחיל לחשוב על הפגישה עם שחף (בני) וניצן זוגתו במקסיקו באמצע אוקטובר. שחף התחיל איתי את המסע הזה לפני כ-5 חודשים (טיילנו יחד שבוע ביוון ובולגריה)

 

בדרכי דרומה באחת מתחנות הדלק, פגשתי ברוכב אמריקאי שהתעניין לפשר מס. הרישוי של האופנוע שלי. כששמע שאני מישראל. הוא מאוד התעניין איך הגעתי עד לכאן. לאחר שיחה קצרה הבחור הציע לי לבוא איתו ולבקר באחד מאתרי המורשת של האינדיאנים Navajo National Momument שנמצא 20 דקות רכיבה ושם גם הוא ממוקם בחניון לילה עם אוהלו. מיד הסכמתי (אינטואיציה), המקום נראה מהמם. בתוך קניון ענק ישנן מעין חצאי מובלעת ענקיים בסלע ושם בנו את ביתם. במקרה היה שם סיור מודרך לקבוצת מטיילים, כמובן שהצטרפנו. היה מרתק לשמוע היסטוריה. החלטתי שגם אני אשן פה הלילה. התמקמתי סמוך לאדריאן (זהו שמו של הבחור) ואז הזמין הוא אותי לתה עשבים אינדיאני והתפתחה שיחה ארוכה על המסע שלי, על חייו שלו, התעניין במיוחד על מה שקורה בישראל ועל עוד אלף ואחד דברים. אדריאן הציע לי מקומות לבקר על ציר ההתקדמות שלי. היה כיף לשנינו במיוחד לאחר כמה כוסיות ויסקי ששתינו... בבוקר נפרדנו עם חיבוק חם (אדריאן נישאר יום נוסף במקום עדיין לא החליט לאן פניו מועדות).

עוד יום של רכיבה והגעתי לBryce Canyon ולZion National Prak שעליו כמעט וויתרתי ואדריאן המליץ שלא. ואכן צדק. הכביש המפותל שעובר בתוך כל הצוקים העניק לי כיף של רכיבה. כל כך יפה בכל האתרים שביקרתי עד כה ואני חושב; איזה יופי לאנשים שגרים פה. המרחקים די גדולים מאתר לאתר ובזמן הרכיבה אני חושב על הכל על המקומות שכבר הייתי לפני חודשיים, שלושה, ארבעה. משחזר אירועים שקרו לי, אנשים שפגשתי ומה לא וגם על מה שיהיה בהמשך הדרך וכמובן המון גם על הבית. ביקרתי ב-Grand Canyon גם בנקודה הצפונית וגם בדרומית.

שתיהן תופעות טבע יחודיות. הדרומי הרבה יותר עוצמתי – אין דברים כאלה. בדרך בין הצפוני לדרומי ישנתי במוטל בMarble Canyon מדהים המוטל היה ממוקם למרגלות הצוקים האדומים ישבתי שם שעה ארוכה עד השקיעה רק לתבוננות ולהקשיב לשקט. כמעט ואין פה נפש חיה, השינה ערבה עליי בלילה.

זהו עוד כמה ימים מקסיקו.

בארה"ב רכבתי במדינות וושינגטון, אורגון, קליפרניה, נוודה, אידהו, ויומינג, יוטה ואריזונה. כיף של רכיבות. כבישים נהדרים והנופים בדרך מהממים. לרוב בחרתי בכבישים לא מהירים, מצאתי את עצמי לא פעם מאט את קצב הנסיעה (בדרך כלל לקראת סיום יום הרכיבה) כאילו לא רוצה שיגמר. ישנתי בחניוני לילה בעיקר כשמזג האויר איפשר. האנשים פה בארה"ב מאוד מנומסים ואדיבים מברכים אותך לשלום וזה… כאילו שומרים מרחק לא רוצים יותר מזה. פגשתי מעט מאוד אנשים (אמריקאים) איתם החלפתי יותר מכמה משפטים. ההפך הגמור מארצות אסיה.

כ-38,000 ק"מ מתחילת המסע ועדיין קם בחשק כל בוקר להמשיך לרכב. האמת אני מרגיש הכי נוח ושליו כשאני נמצא ברכיבה. רק שימשיך כך.

עוד טיפה מארה"ב לפני מקסיקו ביקור בעיירה Tombstone, עיירה קטנה בסגנון המערב הפרוע ובSierra Vista ומשם אחצה למקסיקו לAgua Prieta. המתח וההתרגשות מורגשים כבר עכשיו. צריך לשנות גישה ב-180 מעלות לכל נושא הבטיחות והביטחון סיגנון חיים אחר לגמרי.

ובעיקר ההתרגשות לקראת הפגישה עם שחף בעוד שבועיים לערך.

שנה טובה חברים.

————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לשמואל שוקר

—————————————————

תגים: , , , , , , , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!     הדפס פוסט

28 באוגוסט 2019 שמולה מקיף את כדור הארץ ברכיבה

ההגעה לנקודה הצפונית באמריקות

הליך ההעברה של האופנוע מסיאול לוונקובר עבר די חלק, יותר ממה שיכולתי לדמיין ,Wendy הבחורה שטיפלה במנהלות ההעברה פשוט תיקתקה הכל ללא בלבולי מוח, ביום האחרון לשהותי בדרום קוריאה, נפגשנו ושוחחנו ארוכות, אישה נפלאה.

הנחיתה בוונקובר היתה מלאת רגשות, התלהבות, שימחה, מתח ומה לא.

תכניתי להעביר את האופנוע טיפול לאופנוע במוסך BMW בונקובר לא צלחה עקב עומס, יכלו לקבל אותי לטיפול רק בעוד שבועיים אז נאלצתי לקנות מסנני אויר ושמן ובעזרתו של רוכב מאוד נחמד שהיה במקום ביצעתי את הטיפול במוסך אופנועים אחר וגם החלפתי סט צמיגים, בדיקת רפידות והכל טוב, לא נורא רק איפוס מחשב האופנוע לא בוצע.

4 ימים ביליתי בוונקובר עם בני דודי ברכה ומיכאל, היה כיף גדול לכולנו. לקחו אותי למיני מקומות בוונקובר ומחוצה לה. בילינו ביחד ודיברנו המון, משפחה. יש מצב שאכנס לבקר אותם שוב בדרך דרומה.

יום לפני שעזבתי את וונקובר לקראת המסע לפרודו-ביי, המתח וההתרגשות הורגשו. הדרך המחכה ארוכה והמון היה בלתי ידוע. אני כבר בדרך יומיים, לא מכסה מרחקים גדולים ממש, לוקח את הזמן לאט לאט, מתישהו אגביר את הקצב. חונה עכשיו בחניוני לילה ומקווה בעיקר שמזג האויר יהיה טוב.

8 ימים כבר רוכב בבריטיש קולומביה ויוקון הטריטוריות הענקיות והריקות מאדם שבמזרח קנדה על Alaska Hwy דרך מהממת ביופייה; אגמים, הרים, יערות, דרכים מפותלות ומזג האויר עד עכשיו לא רע – למעט גשם קל פה ושם. משתדל לישון באתרי קמפינג עד כמה שמזג האויר מאפשר (מוטלים די יקרים בחלק זה של העולם – ככל שהמקום רחוק ונטוש יותר, המחירים עולים…) מחרתיים אכנס לאלסקה, המתח עולה לקראת Dalton Hwy .

אתמול פגשתי שני חבר׳ה ישראלים החיים בטורונטו ומטיילים באלסקה וחזרה לטורונטו, החבר׳ה ישבו לקפה בקמפינג בו שהיתי באותו יום. זיהיתי שהם רוכבים וניגשתי לדבר איתם כמובן באנגלית – רוכבים גם על 1200 GS -ואז הגיעה השאלה מאיין אתם ״מ-Israel״ הם ענו ״אז בואו נדבר בעברית״ עניתי. דיברנו שעה ארוכה שאלו הרבה על המסע שלי היה כיף גדול נכנס בי אדרנלין שהרבה זמן לא הרגשתי ככה. הם השביעו אותי שכשאני מגיע הביתה אני שולח להם הודעה. נפרדנו וברכנו זה את זה לשלום (הם ירדו דרומה).

את אלה (Ella) בחורה מאיטליה שגרה במקסיקו ויצאה למסע לפרודוביי רוכבת על 1200GS, פגשתי במוטל. דיברנו וכל אחד רצה לשמוע את סיפור המסע של השני, הסכמנו שנרכב יחד לפרודו ביי וחזרה ושבטח ניפגש שוב. יומיים לאחר מכן נפגשו ללא תיכנון בשלט Welcome to Alaska, כמובן צילמנו כמה צילומים

לתיעוד מעבר הגבול וקבענו שנתאם כשנגיע ל-Fairbanks ושוב נפרדנו. בנתיים אלה פגשה את אלכס בחור מבלארוס החי בארה"ב. כולנו התאחדנו ויצאנו יחד מ– Fairbanks צפונה מלאי מוטיבצייה.

התרגשות גדולה היתה כשהגעו לשלט Welcom to the Dalton Hwy ושוב כמובן הפסקה לצורך תמונות לתיעוד.

עד ל-Coldfoot (בערך אמצע הדרך בין פיירבנקס לפרודו ביי) מזג האויר היה יחסית נוח, בקולד פוט תידלקנו והלכנו לישון בישוב הקרוב Wiseman , שם פגשנו את קלץ תושב המקום. איש מיוחד הגר בחבל ארץ מיוחדת. היה נחמד מאוד.

שם בחלקת האלוהים הזאת פגשנו רוכבים אחרים וכל אחד וסיפורו המרתק. למחרת בבוקר אחרי הפנקקים שהכין לנו קלץ יצאנו לחצי השני של הדרך וכבר אחרי שעתיים התחיל גשם (לא חזק) אך לא הפסיק עד שהגענו לפרודו ביי הפסקות אין רק רכיבה עד שמגיעים ,7 שעות של רכיבה למחרת רכבנו את המשך הדלאלטון, הרכיבה עצמה לא היתה קשה במיוחד מבחינת עבירות והגענו למלון בפרודו ביי קפואים ורטובים עד לשד עצמותינו. מקלחת חמה, יבוש הבגדים במייבש, מרק חם וחזרתי לעצמי. ההרגשה היתה נפלאה, התרוממות רוח ממש. 

בבוקר הגעתי לצילומים ליד הקיר המדבקות המפורסם בדד-הורס וקדימה יצאתי לדרך חזרה דרומה. היום בתחזית: אין גשם. ואכן לא ירד גשם – אך כנראה בגלל שלא ירד – הבוץ החרסיתי המצפה את הדרך שהותז לרדיאטורים לא נשטף, התייבש והתקשה ומציפוי הרדיאטור בחרסית האוטמת הביא את המנוע להתחמם והיינו צריכים לעצור כל שעה לערך ולנקות את הרדיאטורים במים, מזל שהמקום שופע נחלים קטנים או סתם שלוליות. בסופו של דבר הגענו חזרה ל– Wiseman לאותו מארח. קלץ הדליק מדורה שתינו קצת ולישון.

הדרך חזרה דרומה כבר היתה יותר קלה מנטלית וגם מזג האויר היה טוב. מ– Fairbanks ירדנו דרומה בכביש מספר 3 ופנינו לDenali Hwy דרך מומלצת מאוד. כביש עם נופים מדהימים. דרך Paxson המשכנו להדרים עד לכביש מס. 10 עד לMcCarthy וחזרה McCarthy היא עיירת כורים עתיקה היה שווה לראות. המשכנו לAnchorage עד Homer העירה הדרומית בחצי האי. פנינו עכשיו לעיירה Dawson City וכמובן דרך Top of the world Hwy גם הדרך וגם העירה בסגנון המערב הפרוע שרחובות בה אינם סלולים.

בדוסון פגשתי את גל, בחור ישראלי שקנה אופנוע בקנדה ונמצא בדרכו לפרודו ביי עם עוד 3 רוכבים. גם הוא מתכנן לרכוב את כל הדרך לאוושיה. החלפנו חוויות ובטח ניפגש שוב איפהשהו.

פה כבר הבנתי שאלה ממהרת הביתה למקסיקו. נגמר לה הזמן. אז בישוב Tok נפרדנו. הבטחתי ליצור איתה קשר כשאגיע למקסיקו, היא גרה בTulum. אני ואלכס המשכנו לפארקים הלאומיים Jasper וBanff ברוקיס הקנדים למרות יומיים של מזג אויר גשום מעט וקר המשכנו. התחזית לימים הבאים מזג אויר טוב וכך היה. אך כשהגענו לעיירה הקטנה והציורית במיוחד Jasper מזג האויר השתנה שוב לרעה. בדיקה קצרה להמשך והתחזית לא בישרה טובות, הספקנו לבקר ב-Medicine Lake אך שוב מזג האויר הכריע. קיבלתי החלטה שאין טעם לטייל בשמורות במזג אויר כזה נפרדתי מאלכס ושמתי פעמיי לכביש מס. 1 לוונקובר. למזג אויר חמים יותר. שם אבקר שוב את בני דודי וגם גיחה לאי וונקובר.

רכבתי סה״כ חודש ימים בקנדה ואלסקה. כשהשיא הוא כמובן הגעה לפרודוביי, שהיא הנקודה הצפונית בעולם אליה ניתן להגיע בנסיעה רצופה על דרך סלולה. תחושת הסיפוק מורגשת וגם ההתרגשות למעבר לארה"ב. (חוץ מהמטבע, כמעט ואין הבדל בין שתי המדינות. לדעתי גם בין האנשים) הכבישים המפותלים, הנופים המרהיבים, האנשים מסבירי הפנים, השאירו בי את חותמם.

החברותה של אלה ואלכס היתה מעולה, לקחתי פסק זמן מלקבל החלטות. הם החליטו איפה נישן מתי ולאן ניסע (כמובן שהסכמתי לכל ההחלטות )… הלינה יחד באתרי הקמפינג, ארוחות הערב בשטח ליד מדורה, בהחלט השאירו בי זיכרונות נעימים.

4 חודשים כבר עברו מאז יצאתי לדרך ומדי פעם עולים בי ניצוצות של געגועים הביתה. יותר ויותר מחשבות על המשפחה. מזל שיש וואטסאפ – מדברים המון.

זהו, ארה"ב של אמריקה מחכה.

——————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולתמונות שמורות לשמולה שוקר

—————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה     הדפס פוסט

18 באוגוסט 2019 נפתלי חאזי – מסע לקי-ווסט

לרכוב את החלום

מניו יורק לקי-ווסט

חלום ילדות לחצות את ארה"ב מניו יורק ועד קי ווסט. החלום במסע זה תמיד קינן בי. וכשיצאתי לגימלאות מצאתי כי זה הזמן להערך לקראת מסע חוצה יבשת. פינטזתי על קרוואן, על וואן, רכב פרטי כלשהו ובלבד להגשים חלום ואז עלה בי הרעיון לעשות זאת באופנוע. רעיון שבתחילה נראה מופרך אך עם הזמן שחלף ראיתי כי זו יכולה להיות הרפתקה בפני עצמה. בתחילה קבעתי לעשות זאת באירופה. ב-2017 רכבתי לבדי על אופנוע ובמשך 4 חודשים הקפתי את יבשת אירופה ונגעתי ב-4 קצוותיה. אבל החלום לחצות את ארה"ב לא הרפה ממני. שנתיים חלפו עד שגמלה בי ההחלטה לצאת ולהגשים החלום. יוני 2019 יצאתי לניו יורק ולמחרת יום הנחיתה כבר הייתי עם האופנוע על הוואן המסחרי של אחי המתגורר בניו יורק ועשינו דרכינו לאסוף את האופנוע החדש מסוג ק.ט.מ 790 שאחי רכש קודם לכן. אחרי זה המשכנו בנסיעה של עוד כשעתיים לעיירה דייויס במערב ווירג'יניה. המטרה: בילוי מספר ימים ברכיבה במסלולי שטח בעיקר המצויים ברכסי ההרים. אני כלל ללא ניסיון, עתיד לבצע זאת באופנוע כבד מסוג במוו 1200 והחששות גברו. אחי לעומתי, מנוסה והשתדל להרגיע אותי. הבטיח כי ידריך אותי בשיטת הרכיבה עד שאדע לבד לגבור על מכשולי דרך.

בשעת אחר צהרים הגענו לעיירה דייויס מחוז kanaan (כנען) והשתכנו במוטל מקומי. העיירה הציורית לרגלי רכס ההרים השרתה אווירה רגועה ושלווה. שעת אחה"צ ובמגרש החניה בחזית המוטל חנו כבר מספר אופנועי שטח מדגמים שונים שרמזו כי בעליהם רוכבים מקצועיים. חלק מהאופנועים היו עדיין על עגלות גרירה או על טנדרים וטרם נפרקו. חבורה זו של רוכבים מגיעה מכל רחבי ארה"ב ומתכנסת לרכיבות משותפות. חבורה מלוכדת ומגובשת אשר מצויה בקבוצת וואטצאפ ונקראים מידי פעם לרכיבה משותפתלחיצות ידיים והסתחבקות של חבר'ה המכירים כבר זמן רב. כמו חברים ליחידת מילואים. ג'ון. ג'ים. רוב. כריס. סטיב. גלין. ברני ועוד.. חברים כולם. ההתארגנות במוטל הייתה זריזה. הכל סודר מראש כולל ציוות של זוגות לכל חדר. אני ואחי התארגנו על חדר מרווח יחסית. בשעת ערב התאספנו 5 מחברי הקבוצה ברחבת הכניסה למלון וקבענו לצאת לבר מקומי בשם Country Roads saloon בעיירה הסמוכה בשם Thomas. מתוך המועדון עלתה מוסיקת קאנטרי שניגנה להקה בת 4 נגנים וזמרת שהנעימה בקולה שיר כפרי קופצני. התיישבנו סביב שולחן והזמנו לאכול. המועדון התמלא. השירים התחלפו והזמן חלף לו העייפות אפפה אותי. הגיע זמן לפרוש וחזרנו למוטל. בוקר יום המחרת וההמולה מעבר לדלת החדר רועשת. זה בה וזה נכנס. טיפוף של צעדים כבדים על ריצפת הפרוזדור מעידה על התארגנות. גם אני התלבשתי ויצאתי מצוייד ועטוף לפי הסטנדרט המחייב. וכן גם אחי בג'אקט מכנס ומגפיים תואמים. הקריאה להתכנס בחוץ נשמעה על ידי ג'ים מנהל הקבוצה. והרוכבים ממושמעים כמו ביחידה צבאית, מתאספים ומתכנסים סביבו. התידרוך ברור ונערך מול מפה המשתקפת ממסך טלויזיה המחובר ללפטופ ברכב ומציגה את מסלולי השטח לפי דרגות קושי. התדריך כלל מרחקים, יכולת עבירות. סוגי קרקע ושטח, תחנות דלק וכן כללי זהירות וחירום. בסיום, כל אחד קיבל מפה טופגרפית בה סימונים בצבעים שונים המציגים דרגות קושי. אחי וחבריו בחרו לצאת במסלול נוח בו אוכל להשתלב בשליטה על אופנוע בדרכי העפר.

לאחר התדריך והזנת הקורדינטות במכשיר ה-GPS יצאנו לדרך.

ג'ון משיקגו ויטרינר במקצועו רוכב על קטמ 1090. רוב עו"ד מניו יורק רוכב על סוזוקי 350. אחי בקטמ 790 ואני עם המפלצת במוו 1200. אופנוע כבד שהשליטה בו בדרך העפר לא הייתה נוחה ואף מפחידה. מהמורות דרך. בוץ וחצץ. דרדרת של אבנים, סלעים ונתיבי מים שחצו את שביל העפר, חייבו אותי להיות הדוק סביב כיסא האופנוע וקשוב בקסדה להוראות של אחי שלא הפסיק לתדרך ולהסביר על אופן הרכיבה הנכונה והדרכים להתגברות על מכשולי דרך.

חבריו רכבו בקלילות ופתחו פערי מרחק אולם בכל צומת שבילים הם המתינו לי ושאלו אם הכל בסדר איתי. מה אגידהכל טוב תמשיכו אני אחריכם. המאמץ היה לא קטן ולמרות זאת הייתי בשליטה מלאה על האופנוע. אחי תמיד בקשר איתי באמצעות האינטרקום בקסדה הזהיר מבורות פתע ומאבנים חדות. ממהמורות מבוץ מפיתולים חדים במיוחד ושלוליות מים. ואני הרוכב המתלמד מקשיב ומיישם הלכה למעשה את כל מה שאמר. הדרך בעלת פיתולים רבים. בוצית מאוד. קרני השמש לא חדרו את צמרות העצים ממעל והדרך בוצית רוב הזמן וחלקלקה. הצמיגים לא משהו והם ללא אחיזה כנדרש. אני רוכב בעינטוזי דרך על האופנוע וכך גם הביטחון שלי עולה. יחד עם זאת המתח היה רב ואני בחששות גומע מרחקים וצולח מכשולים. יערות ורכסים, אזור המהווה אתגר מהנה לרוכבי שטח. כך ביליתי 4 ימים של הנאה ברכיבת שטח. ללא אספלט ללא כל זכר לציוויליזציה. רק עפר ועצים. אתגר אשר יכולתי לו. בכל יום גמענו קרוב ל-250 ק"מ של דרכי עפק בהרי מערב ווירג'יניה. ימים מהנים בעבורי שהקנו לי מיומנות וביטחון עצמי ברכיבה על אופנוע בדרכי עפר. כל יום שעבר עליתי בדרגת הקושי. אחי היה מרוצה מאופן ההתקדמות, השליטה באופנוע ובקצב הרכיבה שלי. החברים. באחת הפעמים לקראת סוף יום, הם הביעו פליאה ביכולת הראשונית שלי לחצות קטע המכונה בלאק ווטר. (Black water). קטע דרך בו מצויים סלעים ובולדרים וחצייתם מחייבת שליטה רבה מאוד. מים ניתזים מכל עבר מרבצי סלעי גרניט מוטים בזויות שונות והן בעצם משטח חלקלק המסכן אותי בנפילה ונזק לגוף ולאופנוע. לא ידעתי זאת קודם לכן. בעבורי זו הייתה הפתעה. מעין בוחן פתע. ואני חציתי זאת במאמץ ותוך סיכון עצמי ושל הכלי. חציה שלוותה במאמץ פיזי רב וריכוז עצום של התקדמות ללא נפילה תוך מהמורות וטילטולי אין סוף עד לסיום במעלה המכשול המאתגר. צלחתי זאת ללא נפילה כלל! חציתי באופן מושלם את המעבר האיום והדבר עורר השתאות ופליאה מצד הרוכבים שהמתינו לי במעלה הקטע. בהגעתי למעלה, התקבלתי במחיאות כפיים בלחיצות יד וטפיחות כתף מצד הרוכבים. היה זה כאילו סיימתי מסלול מכשולים בטירונות. ג'ון קבע שאני כבר מוכן לחצות את מסלול ה-BDR. ומסלולי הקולורדו כבר אינם מכשול בעבורי. חייכתי וכולי עדיין רועד מהתרגשות. לא מבין על מה המהומה. אחי מגיע אליי ומחבק אותי ואומר "הנה. אתה רואה. הצלחת לחצות מה שאחרים כשלו בו. ואתה הצלחת בפעם אחת והראשונה שלך". אני עדיין לא מבין מה שהוא אומר אבל נוכחתי כי היה זה באמת קשה. אחי האמין בי ולכן בחר בקטע זה כאחרון לפני שמסיימים את הרכיבות בחופשת סופ"ש שלהם.

אין ספק שמסלול זה האחרון היה אחד המאתגרים שעברתי בחיי. הימים שקדמו היו במסלולי עפר וחצץ ומעט שלוליות בוץ שהכינו אותי לזה. והדרכתו של אחי עזרה לי מאוד הצלחתי לרכוש את המיומנות בעת רכיבת שטח. הודות לאחי צלחתי דרכי עפר. את "סלע הדב" ואת "שביל הנחש" ואת "הבלאק ווטר" האיום. ועודבסיום ימי הרכיבה חבריו לקבוצה חזרו לעיסוקיהם. אלה בניו יורק ואלה בפילדלפיה. זה בשיקאגו וזה בפינסלבניהועוד.. את האופנועים העמיסו על עגלות ויצאו חזרה לביתם.

המפגש הבא יהיה כבר כשג'ים מנהל הקבוצה יזמן אותם בוואטצאפ הקבוצתי במהלך הימים הבאים לרכיבה קבוצתי לסופ"ש הבא. כולם כבר נסעו ואני נותרתי עם אחי מתכננים את המשך המסע שלי דרומה, עד קי ווסט. לאחר שקבעתי את המסלול. יצאתי לדרך ולאחר כשעתיים של רכיבה כבר הייתי בכניסה לפארק שנאנדואה (Shenandoah) שתחילתו בעיירה פרונט רויאל, וירגיניה. כביש הסקאיליין ("Skyline") הוא ארוך ומסתיים עם תחילתו של כביש הבלו רידג'. לאחר תשלום של 17 דולר בדלפק הכניסה נכנסתי לפארק והתשלום תקף ל-7 ימים בהצגת החשבונית. קיימת מפת מסלול גם בשפה העברית. במהלך הרכיבה עצרתי בנקודות תצפית מרהיבות. לאורכו של הכביש מצויות נקודות חניה מסודרות המציגות נופים מהפנטים. הכביש בפארק נמתח לאורך של 105 מייל (כ-170 ק"מ) ועם עצירות ונופים הניגלים בדרך. אין סיכוי לסיים את הרכיבה ביום אחד או יומיים. התחלתי במסעי על הסקאי ליין בוירגיניה והמשכתי על הבלו רידג' במערב וירגיניה עד טנסי. אורכו של הבלו רידג' 450 מייל (כ-720 ק"מ). בדאך עצרתי לצפות בנופים. מבט במפת המסלול הביאה אותי להחלטה שאבלה כאן שבוע ימים. יצאתי שלם בהחלטה זו לדרך המפותלת. הרשויות בפארק הציבו שילוט נוח לאטרקציות. לאלה שברגל או בכלי רכב. כל שילוט מעניין בפני עצמו. "הסלע על הצוק" "מפל מים נסתר" "מערת דובים.." פארק דיג. ועוד כהנה וכהנה אטרקציות שכדי להשלים את כולן נדרשים ימים רבים ואף אוליי שבועות, רק כדי להקיף את כל האתרים שהפארק מציע. אני הסתפקתי בסלע על הצוק אליו טיפסתי רגלית 3.5 ק"מ ממגרש החניה. חמוש בחליפת רוכבים ללא מים (טעות איומה). כמעט והתייבשתי. לולא זוג מקומי שנתנו לי בקבוק מים. ההגעה לסלע הייתה מפרכת אך גם משתלמת. שם כבר בילתי זמן של שעה במנוחה ובהנאה מהנוף הירוק שהציע העמק והרכסים ממול. כשחזרתי לרכב הנופים מפתים לעצירות חוזרות ונישנות כאשר כל עצירה מגלה גלויית נוף מהממת. וכן גם אטרקציות שאינן מותירות את המטייל אדיש למראה ההסבר עליהן בלוח המידע המוצב בסמוך לנקודת תצפית. כאן ירידה לנחל המציע מפלי מים.. ואו טיפוס לעבר מגדל תצפית המשקיף לנוף סביב. כאן קיר טיפוס ואו גלישה ממצוק. שם גן חיות או מרכז מבקרים עם מוזיאון מקומי. בדרך מעניינת מפתה ומחייבת זמן ארוך הרבה יותר כדי להקיף את כל האטרקציות. מידי פעם כשעצרתי לנוח ואו לתצפית נוף פגשתי בתיירים ובמקומיים שהתעניינו בי ובאופנוע. מידה של פליאה הייתה בהם כשאמרתי שהגעתי מישראל ואני עושה דרכי עד לקי ווסט וחזרה לניו יורק. הייתי כבר רגיל לזה אך הם האמריקאים במיוחד. לא רגילים לפגוש בישראלי חוצה את מזרח ארה"ב באופנוע מדגם זה. חמוש בכובע אדום עליו רקומה הכתובת: "טראמפ 2020". הכובע שחבשתי בעצירות היווה נושא לשיחה. ותמיד זה התחיל בנימה של קריאת חיבה ואגודל כלפי מעלה היו אומרים לי.

"אנחנו אוהבים את הכובע שלך". "I like your hat" ככלל האמריקאים עם חביב. תמיד הייתה פניה לשלום או בוקר טוב גם כשחלפת על מי שאינו מוכר לך. אדיבות כלפי השני היא מנת חלקם של האמריקאים. ציפיתי שכך יהיה ואכן עם נחמד הוא. מיד עם סיומה של הבלו רידג' אשר לו גם נופים מטריפים וגבהים של מעל 3000 מטר מצאתי עצמי במחוז צ'ירוקיטנסי.

חווית הרכיבה שארכה 6 ימים כאשר בכל יום אני גומע מרחק של 150 עד 200 ק"מ הייתה מהנה ומסקרנת כאחד משום מקומות נפלאים שעברתי ואנשים מופלאים שהכרתי. בכל שעת אחה"צ הייתי יורד מהרכס לעבר אחד מהמוטלים שהזמנתי יום קודם. למחרת היום הייתי חוזר למסלול מהנקודה בה הפסקתי וכך מתקדם עד סוף היום.

את מסלולי הרכיבה סיימתי בערב יום העצמאות של ארה"ב. תושבי העיירה מאגי וואלי ישובים מחוץ לבתים. על טנדרים במדרכות ובמדשאות ציבוריות ממתינים בסבלנות למופע הזיקוקים אשר החל רק לאחר רדת החשיכה. משהו בסביבות 10 בלילה. המופע היה מרהיב והכיל את כל הפרוטכניקה ותצורות הזיקוקים כיאה למופע אמריקאי. שואו שהאיר את השמים החשוכים.

ביום המחרת כבר עשיתי דרכי על כביש 76 במטרה להתחבר דרומה לכביש 109 בעיקר לקטע מאתגר הקרוי בשם זנב הדרקון. (Tail of the Dragon) קטע כביש שאורכו 11 מייל עם 138 פיתולים בזוויות שונות. רבים קיפחו את חייהם ברכיבה לא אחראית. ובעת שעשיתי זאת, הייתי חייב לנקוט בכל כללי הבטיחות שאימצתי לעצמי. 11 מייל של פיתולים חדים עיוורים בסיבוב הבא ובמבט קדימה שלא יחצה רכב ספורט ואו אופנוע כביש לא זהיר את קו ההפרדה. רבים עושים זאת. קטע כביש המושך איליו רוכבים ונהגים ברכבי ספורט כדי לחוש את הפיתול. הדרקון אכן מסלק בקלות מזנבו את הלא זהירים. מצבות מוצבות לצד פיתול בקטעים השונים שלו. עשיתי זאת פעמיים. הדרקון דווקא חיבב אותי. הזהירות שנקטתי ברכיבה וסלח לי על היכולת לחצות בלי טעויות. המשכתי בדרכי לעבר דרום וירגיניה ובדרך עצרתי במארוויל צפון קרוליינה. סוף שבוע של שישי שבת עשיתי במלון. היה זה זמן כביסה ומנוחה לאחר רכיבה ממושכת ומתוחה שעברתי קודם לכן. ההתארגנות חשובה לפני הרכיבה הממושכת דרומה ניצלתי גם את הזמן הפנוי לטיפול תקופתי לאופנוע במרכז BMW באשוויל. ביום ראשון כבר עשיתי דרכי לדרום קרוליינה לבקר את העץ העתיק בארה"ב. המרחק הוא יומיים ולכן עצרתי באנדרסון ולמחרת כבר הייתי בעיר צארלסטון. השעה היא שעת צהרים מזג אוויר לח וחם וטיפטוף קל של גשם מלווה את כניסתי לעיירה. תיירים הולכים אנא ואנא. סוסים גוררים כרכרות עמוסות תיירים סוסים והעגלון מסביר לישובים בכרכרה על מראות העיר צארלסטון היא העיירה אשר אליה הגיעו לראשונה עבדים. לכאן הגיעו לראשונה ומכאן הם נמכרו על ידי סוחרי עברים לבעלי החוות. המוזיאון מציג את הליך מסחר זה מצוי ממול לבניין בית המשפט המחוזי. (כמה אירוני). ביקרתי במוזיאון והתרשמתי קשות מאופן ניצול העבדים על ידי בעלי החוות בדרום ארה"ב. ההרגשה לא נעימה בסיום הביקור שנותרתי ישוב בספסל בחזית המוזיאון. נותרתי עוד זמן מה ויצאתי ברכיבה לכיוון העץ העתיק בשם Angel Oak Tree הממוקם דרומית לעיר צארלסטון דרום קרולאינה.

עץ מרשים שגילו מוערך בין 400-500 שנה ומהווה אטרקציה למבקרים בעיר. את הדרך דרומה כבר עשיתי באופן מהיר יותר. שעת אחה"צ וכל שרציתי זה לצמצם טווח עד לקי ווסט. הרי כל מה שאפגוש בדרך זה בונוס מבחינתי. עזבתי את דרום קרולאינה ונכנסתי לג'ורג'יה ואת הדרך לג'קסונוויל פלורידה עשיתי בחטף. כביש 17 מצרלסטון הוביל לכביש 95 חלפתי על העיירה סוואנה, ברונסוויק שנראו דומות לעיירות האחרות שחלפתי עליהן בימים האחרונים וזה די לא הביא לכדי עצירה והתעניינות אישית. משעממות הן.

חזרתי לכביש 17 דרומה והנה אני בקו המפריד בין ג'ורג'יה לפלורידה. עצרתי לצילום מול השלט פלורידה והלחות היכתה בי. העיירה גקסונוויל לא מבשרת דבר מה מיוחד. הגעתי למוטל "אקסנטד אמריקה" והתארגנתי למנוחת לילה. יום המחרת יצאתי ללא ארוחת הבוקר. המטרה היא להגיע לחופי פלאם ביץ'. עליתי על כביש 95 ולאחר זמן התחברתי לכביש A1A דרומה. כביש זה צמוד לקו המים נושק לחופים שטופי שמש ומתרחצים רבים שרועים על החול הזהוב. החוף הרחב איפשר נוחות רבה למתרחצים. הכביש ארוך וצמוד לקו החוף. מלונות רבים נטועים סביב. היקרים ממזרח לכביש וצמודים למים. הזולים יותר בצידו השני, המערבי של הכביש. לא הייתי במצב רוח לרדת לחוף. מסיבות שונות של זמן, ביגוד מתאים, אבטחת האופנוע וציודו. על כן החלטתי להמשיך דרומה למרכז קנדי (נאס"א) המרחק היה כ-70 ק"מ אותם עשיתי בזריזות.

הכבישים בפלורידה מוחים ורחבים. ישרים כסרגל ומאפשרים רכיבה נוחה עד כדי שיחרור ידיים מהכידון משום קונטרול קרוז באופנוע. הזמן והמרחק הצטמצמו ולאחר ביקורי במרכז נאס"א יצאתי חזרה לכביש 95 המוביל עד מיאמי שם בסופ"ש של יומיים מנוחה במלון בוטיק ומקסים בשם Patio New Yorker.

ההפתעה נעימה. מלון קובני ומוסיקה תואמת בוקעת מהבר הצמוד. את היומיים כבר ניצלתי לביקור במרכז העיר התוססת. המאוד תיירותית ומציעה אטרקציות רבות של שמש חופים הפלגות וכמובן מסעדות ומוסיקת רחוב בשפה לאטינית בעיקר. לאחר שספגתי די ונחתי מספיק ביומיים אלה, יצאתי לכיוון היעד הסופי שלי. לעבר הנקודה עליה חלמתי מאז ומתמיד. לקי ווסט. התרגשות אחזה בי ביום ראשון של השבוע. מזג אוויר של שמש הבטיח יום נעים ולח. יצאתי ארוז כהלכה מהמלון לכיוון דרום. נותרו לי 250 ק"מ עד לסיום. הרכיבה התנהלה בנוחות ובין שלוליות גשם שהצטברו מגשמי לילה. הכביש רחב ופתוח. המקומיים טרם יצאו לבילוי של יום ראשון ואני ניצלתי זאת לרכיבה זריזה בחציית העיר דרומה.

כביש ארוך וישר כסרגל ומשני צידיו פרוש האוקיאנוס האטלנטי. סירות דייגים ואו אופנועי ים חורצים במים ומותירים שובל לבן. השמיים כחולים אולם מדרום מתעבים עננים מעל קי ווסט. אבל זה לא עשוי להשפיע. גשם טרופי זה הוא ארעי ונמשך דקות ספורות ומיד כבר השמש מייבשת את כל הרטיבות. הגשר הארוך מעל המים היה מקסים בעיני. תמיד חלמתי על נסיעה על הגשר במכונית אבל הנה התמזל מזלי ואני עושה זאת ברכיבה על אופנוע. נעמדתי עליו וכך רכבתי מעל הגשר כשמשני צדדיי האוקיאנוס ההרגשה היא של השגיות. מאות קילומטרים עברתי כדי לחוש בהרגשה עילאית של רגעי עונג והשגיות. כשם שרבים היו בנורד-קאפ, כך גם רבים עוד יהיו שם אזיי לעצמי אמרתי זה הולם גם למקום זה. לקי ווסט. רבים היו כאן וגם אחריי. אני הייתי שם וגם כאן. קצוות עולם. הדרך נמשכה והובילה לעיירה שקטה עם רחובות ציוריים שהובילו אותי עד לנקודה התיירותית בה מוצב עמוד המסמן את הנקודה הדרומית ביותר והקרובה ביותר לקובה. מרחק של 91 מייל מחופי קובה. תיירים רבים עומדים בתור בשמש הקופחת ובלחות הגבוהה. העמוד מצוי בקרן רחוב באחד מרחובותיה הדרומיים של העיר. נעמדתי מול עם האופנוע. הצטלמתי ובכך אישרתי: הגעתי למקום אותו רציתי מאז התגבש החלום. מעתה כל שאראה בדרך חזרה יהיה בונוס עבורי. ביקרתי במס אתרים בעיר כולל הבית הלבן הקטן בו התגורר נשיא ארהב הארי טרומן. מרפסת תצפית על המים. ביתו של ארנסט המנגווי. מצודת זאקרי וכן רכבתי להנאתי ברחובות סופג מהאווירה הדרומית של ארה"ב. אין כאן חובת חבישת קסדה על כן הסרתי מעליי קסדה ומעיל רכיבה (חם ולח) וכך רכבתי "חופשי" ברחובות העיר וכן גם את הדרך חזרה לכל אורכה של פלורידה חזרה צפונה.

את מסעי וחציית ארהב בקו המזרחי שלה השלמתי. הרגשתי סיפוק מלא מהחוויות ומעצם הרכיבה הממושכת. הנופים אינם כה מעניינים בדרך דרומה אולם חוויית הרכיבה מילאה בי תחושה של הנאה מרובה. הנקודה הדרומית קראה לי ומילאה בי את המוטיבציה לרכב ולהנות מהדרך. החוויות שהצטברו הוסיפו נופך נוסף על ההרגשה שהציפה אותי בשמחה וגאווה ומילאה אותי גם במידה רבה של סקרנות במפגש עם אנשים מקומיים ואחרים במסע עצמו. עתה כשאני עושה את דרכי חזרה לניו יורק ההרגשה האישית שלי היא של סיפוק עצום ממסע לא הרפתקני ויחד עם זאת, בהחלט ממצה ובעל השגיות של הגשמת חלום ילדות. חציית הגשר המוביל לקי ווסט וביקור בנקודה הדרומית ביותר בארהב. אבל זה עדיין לא נגמר. בסה״כ תם ולא נשלם המסע באר״הב. נותר עוד החוף המערבי וצפונה לאלסקה. את זאת אותיר לפעם הבאה.

כעת במסע זריז חזרה עד ניו יורק לקראת מפגש עם המשפחה. לרגל הולדת נכדתי הראשונה.

ועד לפעם הבאה אתברך בברכת "שהחיינו והגיענו לזמן הזה" בהולדת נכדתי ובהגשמת חלומי.

—————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לנפתלי חאזי

——————————————————–

תגים: , , , , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה     הדפס פוסט

18 באוגוסט 2019 עמית ניב ונמרוד שדות עושים את דרך המשי-2

טורקיה
"אנשים טובים באמצע הדרך.." 

בתמונות נמצאים מספר אנשים שפתחו בשבילנו את דלתותיהם בנתינה, שניהם מכפרים שונים שהמרחק ביניהם הוא בערך 4 פעמים מדינת ישראל. את ג'וסף (הגברבר נטול החולצה)

הכרנו כאשר התברברנו מעט בדרך למציאת נקודה למנוחה וקפה באזור הכפר yaras. נכנסנו לשטח במטרה למצוא נקודה פסטורלית ונעצרנו ברחוב כורכר שמסתיים בנקודה ללא מוצא שהיא מסתבר – הייתה החניה של ג'וזף. תוך כדי שאנחנו מנסים להבין כיצד מנווטים את עצמינו מחדש, יוצא אלינו ג'וזף, בחור שחום ללא חולצה, מכנס קצר, כפכפים וכובע עם מעט קרעים על הראש, שואל אותנו בחצי טורקית חצי אנגלית מה אנחנו מחפשים.. מכל מה שאמרנו הוא הבין מילה אחת : "קפה".. מיד הכניס אותנו לביתו, הושיב אותנו, והוא ואישתו הגישו לנו תפוזים, דודבדבנים, 2 בקבוקי מים קפואים ובמשך 15 דקות גם בישול לנו קפה. אומרים שהרבה מהדיבור נעשה דרך העיניים, וואלה אני מוכרח לציין ש90% ממה שהוא אמר לא הבנו אבל איכשהו הצלחנו לנהל שיחה של 45 דק. הוא הסביר לנו כיצד הכי נכון להמשיך את הדרך, הזהיר אותנו ממשטרות והפציר בנו לשמור על עצמינו, הסתכל עליי כשאנחנו כבר עם מנועים רועשים בדרך החוצה, ואמר לי : Amit! You be careful there במבט שלו ומעט דואג..


הבחור השני, זקן יותר עם כתם בשפם שמו בירול, פגשנו אותו בכפר yusufeli שממוקם מתחת לרכס הקצ'קר, בתוכו עובר נחל הוא בשונה מג'וזף ידע אנגלית מצוין ואפילו מספר מילים בעברית.
הוא סיפר לנו שבעבר הכפר היה מלא בתיירים ישראלים, חלקם ראו ביוסופלי נקודת מעבר בדרך לעלייה לפסגת הקצ'קר וחלקם ראו בו ממש ככפר נופש. הוא ציין שראפטינג ושאר פעילויות סביב הנחל למשפחות וקבוצות אחרות היו אחד ממוקדי הפרנסה הגדולים של הכפר, והיום? כלום.
הזוי היה לדמיין את הכפר השומם הזה מלא באווירה תיירותית, מלא בחיים, כי כעת היה נראה שאם לא יספרו לאנשים שם איזה יום היום, הם פשוט לא ידעו.
קצת היה עצוב גם ממש לשמוע ולהבין שבגלל בעיות פוליטיקה ומהלכים מדיניים, האנשים הפשוטים בקצה – אכלו אותה..
רצינו לעלות ל רכס הקצ'קר אך מזג האוויר היה אכזרי מידי, רצינו לראות את האגם דניז גולו שמתחת לפסגה אך גם לשם עדיין מוקדם להגיע.. לבסוף אחרי קפה של בוקר סגרנו עם בירול שנתראה בעוד מספר שנים והוא שלח אותנו לדרכינו.
טורקיה.. היית אחלה חמודה, אינסופית, מגוונת ומאתגרת, אין ספק שאבוא לביקור חוזר.
😎

אז היינו במספר מוקדים לא נורמליים שאציין :

1. פמוקלה – תל טבעי (בצבע לבן) שמכיל מעיינות חמים שנוצרו מפעילות טקטונית באזור.

2. קפדוקיה – חבל ארץ מדהים שמכיל בתוכו צורות סלע שנוצרו עקב פעילות געשית באזור, אפשר גם לשלם 200 יורו ולעוף שם בכדור פורח בזריחה, (200 יורו זה בערך חצי מכל מה שיש לנו אז לא עשינו את זה), אפשר לראות שם אנשים שעדיין גרים בתוך הסלעים (הבולבולים הענקיים) שזה לחלוטין מטורף.

3. נחל פרת והdark canyon – את השביל בקניון אפשר לעשות גם עם רכב פרטי. זו בעצם דרך שבה עוברים בתוך השלוחות שנפגשות עם מי הנחל, נוסעים בתוך מנהרות חצובות כשנחל והקניון מקיפים אותך לכל אורך המסלול.

4. נחל צ'ורו ורכס הקצ'קר – גם קטע קניוני מדהים, בעת הנסיעה אתה מרגיש כמו גרגר חול, הרים צבעוניים עם מינרלים שונים, לפסגת הקצ'קר לא הגענו עקב מז"א.. אך נראה שזה טראק מדהים, יש האומרים שהנוף מהפסגה הוא היפה שראו אי פעם..

עברנו לגיאורגיה, שעתיים של חום, מסמכים, החלפת כסף וסים קארד במעבר גבול,
נחנו קצת בבטומי ומחר ממשיכים לעבר מסטייה 👌, נעדכן.
שבת שלום לכולם, וחצ'פורי זה מאוד טעים, מספיק להזמין אחד בשביל שניים.

———————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לעמית ניב ונמרוד שדות

—————————

תגים: , , , , , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!     הדפס פוסט

פוסטים קודמים »