הרפתקה דוט קום

16 בינואר 2021 גרוטנוע 2020

בגלל יקי

או גרוטנוע 2020

 

כתב וצילם ג'. פנדר
צילם את התמונות היותר טובות מרטין ב.
 צילם את התמונה הכי טובה שחר מלמד

 

הגרוטנוע הוא מסע שארגנה החברה שמוציאה את מסעות הגרוטארלי. בנובמבר 2020, אחרי כ- 40 מסעות גרוטראלי הם הוציאו לדרך את הגרוטנוע הראשון.
מי שסיפר לי על חוויית הגרוטראלי הוא חבר בשם יקי. נפגשנו בנסיבות שבהן נהוג לדבר על הא ועל דא והוא סיפר על החוויות ממסעו הראשון. יקי הוא איש חיובי, גם במעשיו וגם בהשקפת העולם שלו, ותיאורו התמציתי של המסע ושל האתגרים שעמם התמודד יצרו בי חשק רב לנסות, אלא שלא הייתי בטוח שאני רוצה לעשות זאת במכונית.
בשנים האחרונות אופנועים מעסיקים אותי מאוד. בכל שנה ב- 13 השנים האחרונות הצלחתי לערוך לפחות מסע אחד לבד או עם אחד מחברי סינדיקט ה- HKL. תכנון מסע והכנת הכלים עבורו נמשכים מספר חודשים וזו תרפיה מצויינת בתקופות שבהן אינני יכול לרכוב.
המסע שתכננתי לאביב 2020 הוא מסלול הנקרא Nevada Back Country Discovery Route או בקיצור NVBDR, מגבול אריזונה-נוואדה, מערבה לגבול נוואדה-קליפורניה, ואז צפונה ומזרחה לגבול נוואדה-איידהו. 1600 ק"מ של דיונות, טרשים, מדבר גבוה והרים מושלגים. התחלנו להתכונן בסוף שנת 2019: כרטיסים נקנו, ציוד הוזמן, אבל במרץ 2020 כבר היה די ברור שבחודש מאי מרטין ואני לא נצא ל-NVBDR.
כל מי שמכיר קצת את הכרונולוגיה של 2020 יודע שעבור הרבה אנשים זו שנה קטסטרופלית. למזלי, ההשפעה עלי ועל משפחתי היתה קטנה אבל השגרה הכפויה של הסגר, או הסגר מרצון שגזרנו על עצמנו, היתה בלי ספק "מבאסת".
ואז בין הסגר הראשון לסגר השני נתקלתי במודעה על מסע הגרוטנוע. ההגדרות היו כלליות מאוד אבל נרשמתי מיד.
אחרי כמה ימים קיבלתי מחגית, מארגנת המסע, אישור הרשמה ופרטים נוספים על הראלי. הפרט החשוב היה שהמסע יתקיים על קטנועים.
הגישה שלי למכונות היא מעט רומנטית. יש מכונות שאני אוהב ויש כאלה שלא, מעדיף ישן על פני חדש, לא אוהב לזרוק כלים או מכשירים ומתקשה למכור כלי רכב שכבר נמצא בבעלותי. מכלול הסיבות הללו הביא אותי לכך שלא רציתי להשתתף במסע עם קטנוע אלא עם אופנוע ישן, עדיף אנגלי, ועדיף מכולם, טריומף.
בדקתי מה מפורסם למכירה באתר יד 2 והיו שם כמה אופנועיBSA M20/M21 עם שסתומים צידיים, טריומף T100 משנת 72' ושני רויאל אינפילד בערך מאותן שנים.
כתבתי לחגית ושאלתי אם יסכימו לקבל אופנוע שיוצר לפני חמישים שנים או יותר. לשמחתי היא השיבה בחיוב.
כאמור ההעדפה שלי היא לטריומף. התקשרתי אל המפרסם, מר ג'. בשיחה הוא חזר על הכתוב במודעה: האופנוע נדיר, במצב מצוין, ועבר שיפוץ לפני מספר שנים על ידי מומחה. הוא אמנם לא רכב עליו בשנים האחרונות אבל מניע אותו מדי פעם רק למלא דלק ולנסוע.
ג' אולי בא בימים, אך לא איבד את חוכמת סוחרי הסוסים ודאג להסביר לי שזה אופנוע למבינים בלבד ושמדובר בדגם משטרתי חזק, אמין בצורה יוצאת מגדר הרגיל. קבענו להפגש בביתו בשבת בבוקר.
הביקור היה עצוב ומאכזב. יש משפט שאומר One man’s junk is another man’s treasure אבל כאן ההפך היה הנכון. בסככה פתוחה במישור החוף עמדו אופנועי BSA M20 וטריומף מתחת לשמיכות צמר צבאיות ומסביבם היו פזורים חלקים רבים אחרים. הטריומף היה במצב נורא: חלודה, מצמד תפוס, גומיות סדוקות, קסטומיזציה מכוערת וספק אם האופנוע הונע בעשר השנים האחרונות. הבעלים שבעליל ראה בו אוצר הצהיר שאם אני רציני הוא מארגן מצבר חדש ומניע אותו למחרת. כשהרהרתי בתמונת המציאות בדרכי חזרה הביתה, הבנתי שלא יכולה להיות כאן עסקה מעשית עבורי וחזרתי הביתה לחפש אופנוע אחר.
אתר יד שתיים הציע בחירה בין רויאל אינפילד לבין BSA. ההיסטוריה של רויאל אינפילד מעניינת. החברה פעלה בבריטניה מראשית המאה העשרים עד לסוף שנות השישים. עד לשנות החמישים נחשבה לחברה חדשנית יחסית, בין היתר היתה הראשונה שהכניסה בייצור סדרתי זרוע אחורית עם קפיצים ובולמי זעזועים לאופנועים. משמעות הדבר היא שבעוד באופנועי ה- BSA שעמדו למכירה היה מתלה אחורי קשיח, או מתלה אחורי מסוג plunger שניחן במהלך מינימלי, שני האינפילדים שעמדו למכירה היו עם בולמים עם מהלך של כ- 100 מ"מ. עבור רכיבה בדרכים משובשות בגרוטנוע הבדל כזה הוא דרמטי.
פרט מעניין נוסף הוא שבתחילת שנות החמישים החברה הקימה בהודו מפעל להרכבת הדגם הבסיסי שלה, הנקרא Bullet. בתחילה, המפעל הרכיב קיטים שסופקו מבריטניה ובשנות השישים עבר לייצור מלא של האופנוע. המפעל ההודי המשיך ליצר גם לאחר שהחברה הבריטית נסגרה, ועד לשנה שעברה, עדיין ייצר את הבולט בשינויים קטנים לעומת המקור.
נטיית הלב שלי משכה אותי דווקא אל ה- BSA. אם כבר החלטתי לסבול מהמוזרויות של אופנוע אנגלי, אז כדאי לקנות אופנוע שבאמת יוצר באנגליה. גם אם התכנון שלו מיושן, לפחות איכות הייצור באותן שנים היתה טובה. חוץ מזה נתקפתי ברגש נוסטלגי. האופנוע הראשון שרכבתי עליו, היה נורטון צבאי של חברי מוס (Moose), שיש לו מאפיינים דומים ל- BSA. הרעיון להחזיר אופנוע צבאי לרכיבה במדבר קרץ לי מאוד.


המוס, הנורטון הצבאי ואני בראשית שנות ה-90'

יש לי כמה חברים טובים, את רובם פגשתי עוד בשנות ה-80'. אחד היתרונות של חבר טוב, זו האפשרות להתייעץ עמו בכל דבר. אבל ידוע שאנשים אינם פתוחים לקבל עצות שאינן תואמות את הנחת המוצא שלהם, ולכן אני משתמש במגוון הדעות שבין חברי ובהיכרות רבת השנים בינינו בכדי להפנות לכל אחד מהם רק את השאלות שאני מעריך שהתשובה אליהן תתמוך בתוכנית הפעולה שלי. למעשה שטותי מסוג זה, אין חבר מתאים יותר מהמוס להיוועץ בו.
התקשרתי אליו ביום ראשון בבוקר ותיארתי בפניו באופן כללי את הראלי ואת הלבטים שלי בין האינפילד ל- BSA. הרעיון מצא חן בעיניו מיד. הוא התלהב במיוחד מרעיון של קטנוע בשטח, אבל אחרי שדנו בחוויה שהוא חווה בחולות געש בקיץ 94', הוא הסכים עם ההסתייגות שלי ממסע על קטנוע. דנו קצת ב- BSA מול אינפילד והוא צידד באינפילד במיוחד משום שבעיניו מלהיב לקחת דיסק (משחזת צידית) ולהתחיל להסיר מהאופנוע את כל מה שלא נחוץ למסע. ב- BSA עם אילן יוחסין מכובד לא ראוי לנהוג כך.
ביליתי את שאר היום בסקירה ראשונית של הדגם ואפשרויות האבזור שלו. כתבתי לשני המפרסמים ביד 2. אחד מהם, הראל, ענה לי (סימן טוב) וקבענו פגישה.
הציפיות שלי היו נמוכות, לפני כמה שנים קראתי את ספרו של Gordon Bunker "התהוותו של אופנוען" (The Making of a Motorcyclist) ובספר הוא טבע את המונח 20 footers – אופנועים שנראים טוב ממרחק של 20 רגל ומעלה:
"ההתבוננות בהם מעלה פרץ של נוסטלגיה וחזיונות של אומנים בסדנאות ישנות, עמלים לבנות את האופנועים ורוכבים בלבוש רכיבה היסטורי חוצים על גבם יבשות. לאופטימיסט קל ללכת שולל סביב הדמיונות הללו, אבל עליך להתקרב (לכדי פחות מ-20 רגל) ומה שתראה זה אגד מפוקפק של זבל ביצור המוני." כנציגים נאמנים לקטגוריה בחר באנקר את הרויאל אינפילד ואת האורל . הוא הוסיף ואמר על אופנועים אלו ש"הם משתייכים לקבוצה של אופנועים שצריכים לעבור ישר מהארגז שבו הם מסופקים לפח המיחזור".
מצב האופנוע היה נאמן לתיאור של באנקר. הוא שופץ בהודו לפני ייבואו לארץ כרכב אספנות. האופנוע היה שמיש, הניע, טפטף שמן והיו עליו פריטים רבים שהמתינו למשחזת של המוס. אחד הדברים שהפתיעו אותי היה רגלית הילוכים ארוכה.

שאלתי את הראל מה זה והוא הסביר "אתה בהודו, בדיוק קנית זוג נעליים חדשות ואתה לא רוצה ללכלך את חרטום נעל שמאל עם רגלית ההילוכים, אז אתה מעלה הילוכים בדריכת עקב". הבנתי, אני מניח שזה מצוין גם למי שרוכב בסנדלים או בנעלי אצבע. כך אותר הפריט הראשון עבור המשחזת של מוס. סיכמנו על מחיר ועל הצעדים שהראל התחייב לטפל בהם (כיוון שסתומים, טסט וטיפול בנזילות השמן). שלב א' הושלם- יש אופנוע!
הבולט (האנגלי) זכה להצלחה יחסית בזירת תחרויות הטריאל בשנות החמישים. בשונה מהיום, האופנועים ששימשו אז לתחרויות שטח היו קרובים מאוד לאופנועי כביש סטנדרטיים עם שינויים קלים בפריטים כמו כידון, מושב, גלגלי שיניים ומגן מנוע. הודות למסורתיות הבריטית, יש אנשים שעדיין מתחרים עם אופנועים דומים בתחרויות שמיועדות לדגמים שנבנו בהתאם למפרטים שקדמו ל- 1965 (הן נקראות Pre 1965 Trial).
ניתן לראות תמונה של אופנוע כזה בהספד ל John V. Brittain שזכה בתחרויות רבות בסוף שנות ה-50' בקישור הבא:

John Victor Brittain (1931-2019)

מקיומן של תחרויות אלו נובע יתרון מהותי בכך שעדיין ניתן לרכוש חלקים כאלו גם עתה, וניצלתי את עשרת הימים שנדרשו להראל להכין את האופנוע, לחיטוט באתר של חברת Hitchcock’s המתמחה בחלקים של רויאל אינפילד.
מחגית שמעתי שההרשמה לגרוטנוע איננה מלאה וחלקתי זאת עם חברי אורי ומרטין. כשתיארתי למרטין את תוכניות השדרוג וההערכות שלי לראלי הוא אמר שני דברים מפתיעים:
הראשון היה שהוא יכול לראות איך נמוג בלוז (blues) הקורונה מפני, והשני, שנאמר ברגע של חולשה, שהוא מוכן להצטרף. פניתי לחגית ובדקתי אם יוכל להצטרף על גבי אינפילד משנה מאוחרת יותר. משהשיבה בחיוב הורחב החיפוש לאופנוע נוסף.
את האופנוע המבוקש מצאתי שוב דרך יד 2, רציתי את דגם הקלאסיק עם המושב הבודד. שוחחתי עם המוכרים והם אמרו לי שהאופנוע חדש לגמרי ובמצב מצוין ונסעתי לראות אותו. ניכר היה שהאופנוע פרט על נים בחוש האסתטי של בעליו שהשקיע בעיצוב Café Racer באיכות נמוכה; הסרת מושב הנוסע, עיטוי סעפת הפליטה בסרט סיבי זכוכית והחלפת המראות המקוריות בכאלה שהיו קטנות (ולכן לא פרקטיות), כבדות, וגם לא עמידות. הוא איבד בו עניין, קנה אופנוע אחר והעמיד את האינפילד מתחת לעץ ברחוב. לאופנוע יפני זה כנראה לא היה משנה הרבה, אבל על ההודי החינני ניכרה השפעת איתני הטבע בהתחמצנות של הציפוי והצבע. המצבר היה גמור והשרשרת חלודה (ובדיעבד גמורה).
בשונה מהחויה עם הראל, העסקה לא הייתה נעימה במיוחד, אבל הואיל ונשארו כחודשיים לראלי, וגם החגים והסגר השני עמדו בפתח, החלטתי להשלים אותה ולהתקדם בהכנת האופנועים. סיכמתי עם המוכר על העברה בנקאית וסיכמנו שהוא יטעין את המצבר ויתדלק את האופנוע בכדי שאוכל לאסוף אותו ברכיבה ולא אזדקק לגרר.
ב- 26/8/2020 אספתי את האינפילד "החדש" (להלן "ההנפילד") משכונת יוקרה במרכז הארץ. המוכר לא רצה להעביר בעלות באופן מקוון אז נאלצתי לפגוש אותו בדואר. בעמדנו בתור הוא חלק איתי את רשמיו מהמגורים בארץ:
"זו ארץ קשה, האנשים קשים".
בצענו את העברת הבעלות (לא לפני שנאלצתי לקפוץ לכספומט משום שבדואר לא מקבלים כרטיסי אשראי והמוכר הגיע לדואר ללא כסף), ונסענו לביתו לאסוף את האופנוע. העמסתי למכוניתה של אשתי את החלקים השונים שפורקו מהאופנוע ואף שהמוכר אמר שהטעין את האופנוע כל הלילה, נדרשנו שוב לכבלים בכדי להתניע אותו.
לדעתי יש שלושה מבחנים פשוטים שמאפשרים לתהות על קנקנו של זר:
1. האם הוא אוסף את הגללים של כלבו ברחוב
2. האם הוא משאיר אשפה במכונית שכורה
3. האם הוא מוסר כלי רכב ללא דלק
ביציאה משכונת המגורים נדלקה נורית הדלק. עצרנו לתדלוק, אשתי סיפקה לי כבלים ומצבר להתנעה מחודשת וההנפילד קירטע כל הדרך למוסך של משה שבהוד השרון. באמת מדינה קשה עם אנשים קשים…
כשחזרתי לעיין בספרו של באנקר נזכרתי בקטע נוסף בפרק העוסק בתחזוקה:
"כל פריט מכאני שמוזנח או 'נטחן' ( hammered במקור) ע"י בעליו הוא מחזה עצוב. יש לי שכן שנוהג במכוניותיו באופן חסר רחמים וזו סיבה מספקת עבורי לא לרצות להתיידד עימו. כמו עם אדם המצליף בסוס … אין לי שום עניין להתקרב אליו."
למחרת שכרתי נגרר ונסעתי לחדרה כדי לאסוף את האופנוע של הראל. כפי שהראל הבטיח, האופנוע היה מוכן, מתודלק, מכוון ושמיש. הראל הראה לי כיצד להניע אותו עם ה- kick start, פעולה שמחייבת שילוב שווה של טכניקה, סבלנות ואמונה. יש מרכיב רביעי, סודי בדרך כלל, שהוא אופנוע תקין והצתה מכוונת, אבל באופנועים ישנים לא תמיד מוצאים אותו. האופנוע הניע בקלות והראל אמר שמעולם לא היה מכוון טוב כפי שהוא כעת.
חווית הרכיבה על אופנוע עם מנוע חד-בוכנתי, עם מהלך ארוך כמו ה"סינגלים" בתכנון של שנות החמישים, היא מיוחדת ובמהירות איטית זה כיף לא קטן. לקחתי את האופנוע לסיבוב והיה לי קשה למחוק את החיוך.

נסיעה ראשונה אצל הראל

משיקולים לוגיסטיים (החזרת הנגרר) השארתי את האופנוע במוסך בהוד השרון וחזרתי לאסוף אותו כעבור מספר ימים בליווי צמוד של אשתי במכונית מצוידת בארגז כלים. בשלב מסוים על כביש 4 עקף אותי נהג שהיה ללא ספק במרחק של יותר מ- 20 רגל ממני, צפר לי וסימן בלבביות thumbs up. המרחק עד לבית היה עוד רב, אז לא הרשיתי לעצמי להנות מהמחווה, שהרי בכל רגע המנוע יכול למות ולהשאיר אותי בצד הדרך.
לשמחתי המסע לרחובות עבר בשלום, אבל חשף את מגבלות המתלים, המושב האיום, מיכל הדלק הרחב והכידון הגבוה שאינם מתאימים לרכיבה בשטח. חוץ מזה היו לו מגוון בעיות של אופנוע ישן שניתן לפתור עם מעט סבלנות וזמן. החלטתי לקרוא לו UB500 (Ugly Bike 500), אבל כשסיפרתי לידידי Les Davies על האופנוע והמקור לשמו, הוא נזף בי ואמר שגם לאופנועים יש רגשות.
בשבועות הבאים רכבתי עליו בכל עת שנדרשתי לצאת מהבית מתוך מטרה לאתר בעיות או תקלות. UB הניע בכל הזדמנות ולשמחתי לא מצאתי את עצמי עומד שטוף זיעה בצד הדרך מנסה להבין מדוע איננו מניע. כנראה שיש אופנועים שנבנו עם יצר רע וחוש הומור.
ההנפילד נשאר במוסך של משה לשם התקנה של צמיגי שטח ולאיתור בעיית fueling שחשבתי שיש לו.

אחרי החלפת הכידון יצאתי עם האופנוע לרכיבת שבילים. האופנוע התמודד יפה עם דרכי עפר וקטעים חוליים, אך משום שהייתי לבד והצמיגים היו צמיגי כביש, לא רציתי להסתכן והרכיבה לא הייתה ארוכה. שבועות מאוחר יותר, כשהתחלתי לפרק את האופנוע גיליתי שמזלי שיחק לי. קופסת הצד השמאלית, שהייתה מחוברת עם אזיקונים ובתוכה הונחו מספר רכיבי חשמל, לא אהבה את הטלטולים ומערכת החשמל המתינה להזדמנות לקצר.

נסיעה ראשונה בשדות- UB500 מפתיע לטובה

הזמנתי כמה חלקים בארץ ובנוסף בצעתי הזמנה גדולה מהיצ'קוקס. קיוויתי להספיק ולשפץ את המנוע, את מערכת החשמל, את המתלים, הגלגלים והצמיגים מתוך כוונה שהאופנוע יעמוד בתלאות הראלי וגם יהנה אותי לאחריו.
תהליך היבוא של החלקים מבריטניה התגלה כהפתעה נעימה, בעיקר הודות להסדר המסחרי של היצ'קוקס עם DHL והטיפול המקצועי של צוות החברה בארץ. משך הזמן הטיפוסי בין הזמנה למסירה היה כשבוע.
התוכנית שלי היתה לבצע כמה שיותר עבודה בעצמי, אולם את בניית הגלגלים, שיפוץ המזלג הקדמי ושיפוץ המנוע שהן פעולות שאין לי ניסיון בהן, קיוויתי לעשות במוסך.

פריקת המשלוח העיקרי של החלקים שנשלחו מאנגליה עבור האופנוע

כשהספק ראה את התמונה הוא כתב שהוא צריך לבדוק עם המחסן מדוע הם ארזו גם כלב גדול עם המשלוח

לפני תחילת העבודה שקלתי את האופנוע ומצאתי שמשקלו 168.7 kg (85.7 מאחור ו- 83 מלפנים) עם 14 או 15 ליטר דלק. כלל אצבע למשקל הרטוב המירבי לאופנוע לרכיבת שבילים, שעליו צריך עוד להעמיס ציוד אישי, הוא 130 ק"ג. לא חשבתי שאפשר להגיע למשקל כל כך נמוך, אבל קיוויתי שאוכל להשיל לפחות 15 ק"ג. התוכנית הכללית היתה לפרק כל מה שלא נחוץ, ומה שנחוץ, להחליף ככל שניתן מפלדה לאלומיניום או לפלסטיק.
החלפתי את הכידון, את בולמי הזעזועים ההודיים עם המיכל החיצוני המדומה, את המושב ההודי, את צינור הפליטה והמשתיק הכבדים, את הכנפיים הכבדות, את מיכל הדלק הגדול והרחב ופרקתי את שתי קופסאות האחסון הכבדות.

איכות ההרכבה של ה- cycle parts היתה בסדר אבל פה ושם היו חלקים מאולתרים שיוצרו ללא כלים מתאימים, למשל התושבות למושב הנהג והנוסע שבתמונות למטה. נראה שרובם קשורים לשיפורים שבוצעו בו בשנותיו על כבישי הודו.

אחרי שפרקתי את מכסי הגוף ואת תאי האחסון, נחשפה מערכת החשמל כבליל מגעיל של חוטים מלופפים על עצמם וסרט בידוד (איזוליר בנד). לפני שהעליתי את האופנוע לעבודה על הסטנד, שטפתי אותו, ואפשר היה לשמוע התפרקות חשמלית קצובה שהעידה על בידוד פגום במספר מקומות.

 

מערכת החשמל במלוא הדרה

העבודה על ההנפילד שהיה במצב טוב יותר התקדמה יפה. הצמיגים הוחלפו לצמיגי שטח, הותקנו מגן גחון, משתיק קל, כידון ומושב, המתאימים יותר לרכיבה בשטח. משה מהקליניקה לאופנועים מצא את בעיית ה- fueling שנבעה מפגם במשאבת הדלק. מסתבר שהחברה הודיעה על recall, אך ההודעה לא הגיע עד לעץ שמתחתיו בילה האופנוע את ימיו. היבואן ודני המכונאי הראשי שלו היו בסדר גמור וסיפקו את החלק ללא חיוב ומשה התקין אותו.
לא היה מספיק זמן לטפל במכסי הגוף הכבדים ובכנף האחורית עם יחידת התאורה המסורבלת שלה, אך את מרטין נושא המשקל לא הטריד. מרטין הספיק לרכוב על האופנוע לעבודה, למפגש ההכנה של הראלי ואפילו קצת בשטח, ואיתר עוד כמה בעיות לפני היציאה לשטח.

ארבעה ימים לראלי – נסיעת מבחן במבואות הירקון

עשרה ימים לראלי – UB500 במצב טיפוסי

ההתקדמות שלי נפלה תחת ההגדרה של עבודה שהיא "גם סוג ב' וגם איטית ". גזלן הזמן העיקרי הוא חסרונם של רכיבים או כלים מתאימים, ונדרשתי לעוד שלוש הזמנות של חלקים מבריטניה, אבל גם עם הפריטים הדרושים העבודה לא התקדמה היטב. המצבר, שלא היה של אופנוע הוחלף במצבר תיקני. החלפתי את סליל ההצתה, את מייצב המתח הפגום וחלק מהחיווט. למרות כל זאת, מצאתי את עצמי שישה ימים לפני הראלי עם אופנוע המניע לפרקים, ועדיין עם מתלים קדמיים נוזלים וצמיגי כביש.
ביום חמישי בצהריים (כ-6 ימים לפני הראלי) אסף משה אתUB500 אבל לא הצליח להתפנות אליו במוסך עד ליום שני.
ביום שני התגייסו משה וכפיר וצרפו אליהם גם את חיים. הם איתרו את בעיית החשמל שחמקה ממני (פריצת בידוד בקו המתח הנמוך בין הסליל לפלטינות), ריתכו את הסדק באחד ממוטות המזלג הקדמי, החליפו את מחזירי השמן והקפיצים במתלה הקדמי, והתקינו את החישוקים והצמיגים החדשים. עם כל החלקים החדשים UB הפך מברווזון לברבור.
לא היינו מרוצים מפעולת המנוע בסרק ובמהירות נמוכה, אז הם פרקו שוב את מערכת ההצתה, החליפו רכיבים ולפרק הזמן שבו בדקו אותו נראה היה שהמנוע פועל כיאות. היה ברור שהאופנוע לא יהיה מוכן ליום הראשון של המסע (יום חמישי), אבל מרטין ואני קיוינו שנצליח להשתתף ביום השני וביום השלישי.
ביום חמישי בשעה 11:00 הסתיימה העבודה על האופנועים, העמסנו אותם במוסך ונסענו לביתי כדי להעמיס עליהם את הציוד.

אחרי ההעמסה במוסך

היתה שורה של דברים שצריך לעשות וגזלו זמן רב. תיק הציוד המקורי שלי לא התאים למבנה הסבל שהותקן ולמיקום האגזוז, אז ארזתי מחדש את הפריטים בתיק אחר וגם עבורו היה צריך להוסיף פלטת אלומיניום נוספת כדי להרחיקו מהמשתיק החם. צריך היה לחבר את עריסת הטלפון ואת כבל הטעינה (הטלפון נועד לצרכי ניווט) ועוד שורה של דברים קטנים. כך יצא שהגענו לנאות הכיכר, המקום שבו תכננו להשאיר את הנגרר, בערך בשעה 21:00. פרקנו את האופנועים ויצאנו לרכיבה של כ- 40 ק"מ עד לחניון לילה סמוך למושב עידן, שם חיכתה הקבוצה אחרי יום הרכיבה הראשון במסע.

הפריקה בנאות הכיכר

האופנוע הניע ללא קושי מיוחד ורכבנו באיטיות בכביש המחבר את המושב לכביש 90. הלילה היה נעים (החמימות שמרגישים בקרבת ים המלח בעת החורף), המנועים השמיעו את הפק-פק-פק האופייני להם, והאופנועים נעו בנחישות בכביש המתפתל. מרטין אמר במערכת הקשר שהטרנספורמציה שעשיתי לו, מרוכב של אופנועי ספורט לרוכב של אופנועים איטיים, הושלמה. הרהרתי בזה קצת בעודי מנסה להחליט האם התנהגות המנוע של UB500 נאותה או שהוא מגמגם, והחלטתי לראות בהערה של מרטין מחמאה וליחס את הגמגום לכך שהמנוע עדיין קר.
האידיליה לא היתה ארוכה. עצרנו בצומת הערבה כדי לתדלק. האופנוע באמת נראה מרשים ושני ילדים ממכונית סמוכה נגשו אלי בהתלהבות ובחנו את האופנוע. אחד מהחמודים הרהיב עוז ושאל אם האופנוע הוא אופנוע טוב. ברגע של ראליזם קר אמרתי לו שלא במיוחד. כשגמרתי את התדלוק חבשתי את הקסדה, עטיתי את הכפפות ומצויד בשילוש ההכרחי (טכניקה, סבלנות ואמונה) ניסיתי להניע. לא הצלחתי. עם כל בעיטה של הקיק-סטרטר איבדתי קצת משני המרכיבים האחרונים. לא עזרה העובדה שעשיתי זאת תחת עיניהם הבוחנות של שני הזאטוטים (לפחות אמרתי להם את האמת לגבי האופנוע) והמתדלק שביקש פעם אחר פעם שאתן לו להניע. מדהים באיזו מהירות הפך לילה נעים לחם ולח.
אחרי כמה דקות נמאס לי לעמוד בשלולית סולר חלקלקה (לא ממני) וכל כך קרוב לחבר השופטים. דחפתי את האופנוע מחוץ לתחנה וכעבור מספר דקות נוספות הצלחתי להניע. יצאנו לכיוון עידן.
הקטע המתפתל של כביש 90 דרומית לים המלח הוא קטע מהנה, אבל גם אחרי שהרוח ייבשה את ההתעבות במשקפי האבק שלי ואת מגן הגוף שלי, לא הצלחתי להנות. צריך הרבה אופטימיות כדי להאמין שהבעיה שנתקלתי בה היא חולפת, ובאותו רגע לא היה לי מספיק ממנה. עקבתי בדאגה אחר רמזים לגמגום מצד המנוע ורכבנו לתחנת הדלק של עין חצבה.
הריטואל של התדלוק הקודם חזר גם כאן. תדלוק של חמש דקות ולאחריו 15 או 20 דקות של ניסיונות התנעה שבסופם האופנוע הניע פתאום מבלי שעשיתי משהו שונה.
חזרנו מעין חצבה לכיוון עידן וירדנו מהכביש לדרך עפר המובילה לחניון הלילה הסמוך למושב. בחושך סטינו מהציר לדרך עפר צדדית ושם שוב כבה המנוע, ושום בעיטה, שלי או של מרטין, לא הניעה אותו.
השעה הייתה 22:15. אורות חניון הלילה הבליחו כ- 800 מטר מאיתנו ונראה היה שאנחנו נבלה את הלילה במקום שבו נעצרתי.

מנוחה שטופת זיעה בין בעיטה לבעיטה

למרבה המזל היתה קליטה סלולרית וניצלתי את הפרשי השעות כדי להתקשר לג'והן פרוטו, מכונאי שאני מכיר בקליפורניה. הוא תשאל אותי בסבלנות ועזר לי להגדיר את הבעיה כהתנעה קלה של אופנוע קר, וקושי להתניע את האופנוע כשהוא חם. הוא אמר שהבעיה אופיינית למרווח שסתומים קטן מדי. במקרה כזה ההתפשטות התרמית של חלקי המנוע מונעת סגירה מלאה של השסתומים, ובמנוע עם יחס דחיסה נמוך כמו של הבולט (6.5:1), ההשפעה היא דרמטית. הוא לא הכיר את הבולט ההודי, אבל אמר שבבולט המקורי הבדיקה פשוטה למדי והציע לתת לאופנוע להתקרר לגמרי ולנסות לכוון את השסתומים בבוקר.
החלק הראשון של העצה שלו היה spot on. אחרי שהאופנוע וגם אני התקררנו, ניסיתי שוב ו-UB500 אכן הניע. לא לקחתי שום סיכון נוסף ורכבתי את כל הדרך לחניון הלילה בסל"ד גבוה עם החלקה תכופה של המצמד.

בחניון הלילה רטוב, עייף, צמא ורעב

בחניון, רוב הקבוצה כבר ישנה אחרי יום הרכיבה הקשה, אבל אילן קיבל אותנו בחום, והגיש לנו מיד שני בקבוקי אלכסנדר בלונד וארוחת ערב נהדרת. היה שווה להגיע ולו רק בשביל זה.
בבוקר מצאתי הנחיות ב- youtube כיצד לכוון שסתומים בבולט ללא מדידים (אפילו ללא נייר של סיגריות). כשבדקתי, מצאתי ששסתום היניקה אכן היה סגור מדי. כיוונתי אותו עפ"י המלצת הסרטון רק שיהיה "חופשי מספיק" ואכן, האופנוע הניע.

כיוון שסתומים עפ"י שיטת just loose enough

בדיעבד כיוון השסתומים היה שלב הכרחי אבל לא מספיק. כאשר ניסינו לצאת לדרך, האופנוע שוב הניע בקושי ולא הצליח לשמור על מהירות סרק. הצלחתי למצוא נקודת איזון סבירה בכיוון הקרבורטור, המנוע לא כבה בסרק אבל פעל בסל"ד גבוה והצלחתי לכוון את המצמד כך שניתן יהיה לשלב לניוטרל לפני עצירה. עזבנו את עידן כשעה אחרי האחרים.
לאחר מספר דקות של רכיבה על כביש 90 ירדנו לשטח לציר המעיינות. הדרך הייתה מהודקת עם מעט סלעים, עליות, מורדות וקוליסים רוחביים. בקצב הרכיבה המתאים, האופנוע היה פנטסטי.


מרטין בציר המעיינות

התענוג נמשך כ-20 ק"מ ואז הציר הפך בהדרגה לחולי. תחילה בקטעיwash לא רציפים אבל בהמשך, קטעי החול הפכו עמוקים וארוכים, והקשו עלי ועל UB500. ההחלקה המתמדת של המצמד לא היטיבה עימו ואיבדתי את ההפרדה לחלוטין. למרבה המזל זה קרה בנקודת עצירה, בצל מצוק, שבה התקבצה חבורה גדולה מבין הרוכבים והמלווים (החפ"ק בעגה של הראלי), ונחנו שם בצל. התברר שהקטע שעברנו עד כה היה מתיש מספיק כדי שאחזה במקסם-שווא, סוג של חד-קרן: משפחה עם שלוש בנות צעירות, האם נוהגת בטרקטורון, האב ושלוש הבנות הצעירות רוכבים על אופנועי שטח. כנראה שלא שתיתי מספיק מים.
אחרי שהמנוע התקרר כיוונתי שוב את המצמד, הפעם בתיבת ההילוכים, וקיבלתי בחזרה מהלך הפרדה סביר בידית השמאלית.

כיוון המצמד

מכאן ואילך השביל הפך פשוט נורא, החול השתנה לחלוקי נחל גרוסים היטב (דש-דש), מצע נפלא לרכב 4×4 אבל מאתגר לאופנוע מקרטע. בהתחלה נצמדתי לתדרוך הבוקר וניסיתי להישאר במרכז הנחל אבל בשלב מסוים עברתי לחפש את השוליים המעט יותר קשים. גם בטכניקה המשופרת נאלצתי להעמד מדי פעם ולהוליך את האופנוע בעודי עומד מעליו כדי שאוכל לחצות את הקטעים הרכים במיוחד.
מהריח שהתפשט יכולתי לדעת שאני שורף לא רק את מכנסי הרכיבה שלי על האגזוז, אלא גם את הקלאץ'. לא יכולתי להעריך עוד כמה זמן יוכלו שני הפריטים להחזיק מעמד. הייתי מודאג גם מטמפרטורת המנוע מקורר האויר, שלא יכול להתקרר ביעילות בתנאי רכיבה אלה. התקדמנו בקצב של 4 עד 5 קמ"ש. ביחס לקבוצה רכבנו בקצב סביר, אבל ברור היה שאנחנו בפיגור גדול בהשוואה למסלול השמש בשמים. הסרק לא היה יציב ומדי פעם כבה לי המנוע, ומשום שלא נשאר לי הרבה כוח, מרטין עצר בכל פעם והניע אותו עבורי.
כשהריח מהמנוע היה באמת חזק, ניצלנו את אחת ההפסקות הכפויות להפסקת מנוחה, אוכל ושתיה. לא כל כך הסתדרנו עם תוכנת הניווט שלנו, אבל נראה היה שיש בפנינו עוד קילומטרים רבים של דש-דש. כשהנענו שוב את UB500, מרטין ציין שההתנגדות של הקיק סטרטר להתנעה ירדה מאוד. הסכמתי איתו אבל לא הקדשתי לזה מחשבה רבה. קיוויתי שניתן יהיה למצוא שוליים קשים מספיק כדי להתקדם הלאה.

מרטין ו- UB500 בהפסקה בנחל נקרות

התקדמנו עוד כקילומטר והמנוע שוב כבה. הפעם אפילו מרטין לא הצליח להניע אותו. נראה היה שרגלית ההנעה מסתובבת ללא התנגדות.


תחנה סופית – מפגש עם קבוצת רוכבים שהגיע מהכיוון ההפוך שאמרו לנו שהתנאים הקשים נמשכים עוד ק"מ רבים

בדקתי שוב (ושוב) את מרווחי השסתומים, כדי לוודא שהבעיה איננה שסתום שנתקע פתוח, אבל לא מצאתי את הבעיה. הייתי עייף והתייבשתי קצת. פיספסתי לחלוטין את ההסבר המובן מאליו שהמצמד פשוט "נשרף".
רוכבים אחרים ורכבי הליווי הדביקו אותנו, הציעו עזרה וסימפטיה. כך גם זכינו בתמונות יפות שצילם שחר.

סוף המסלול עבורי – מנסה לתקן את הבעיה הלא נכונה (צילום: שחר מלמד)

בשלב זה לא נותר לנו אלא לקרוא לחילוץ. דני ההולנדי וד"ר אסף הגיעו עם הטנדר שלהם, פינו מקום בארגז והעמסנו יחד את UB500. מרטין הציע לי להמשיך עם ההנפילד אבל סירבתי בנימוס. הייתי עיף ומבואס ולא יכולתי להתעלם מהעובדה שהמצב שאליו נקלעתי הוא בשל ניהול כושל של הפרוייקט. הצטרפתי לטנדר של סער ושחר. מרטין המשיך לרכוב במעלה הנחל.

האופנוע על רכב החילוץ.

מעט אחרי שנפרדנו, החליט מוביל הטיול להחזיר את רוב הקבוצה לאחור. מרטין "דהר" עם ההנפילד, והגיע עם אור אחרון לכביש 90, ומשם לחאן "שירת הערבה" בצופר.
הטנדר שבו הייתי והג'יפ של חגית המשיכו במעלה הערוץ כדי ללוות את הרוכבים שהחליטו לא לחזור. היה ערב ארוך של עזרה הדדית בתיקון, העמסה של שלושה כלים נוספים על הטנדרים, רוכבים רעננים יותר שכליהם נתקעו החליפו רוכבים עייפים, ודחיפה של קטנועים ששקעו בדש-דש במעבר בין קטעים רכים מאוד למהודקים.
כשהגענו לחאן בצופר, חיכתה לנו גם הפעם ארוחה נהדרת שהכינו ליז, אילן ודורון. מרטין כבר פרק את החפצים שלי ודאג לי לארוחת ערב ובירה. אחרי המנה השניה התאוששתי מספיק כדי ללכת להתקלח. אחר כך שתינו לגאבולין 16 והחלפנו חוויות. הראלי נמשך יום רכיבה נוסף, אבל עבורנו היה זה יום הרכיבה היחיד ולמחרת שבנו למרכז.

מפעל הגרוטראלי נשען בעיקר על מתנדבים שתורמים מזמנם (ואת כלי רכבם) כדי שהרוכבים ייהנו מחוויה יוצאת דופן. הארגון הוא ברמה בין לאומית (מזכיר לי מסעות רכיבה בארה"ב) אבל עם חום ישראלי.
ההגבלה לכלים שאינם מתאימים לתנאי הדרך מייצרת מסע מוטורי עם אתגר אמיתי אבל ברמת סיכון נמוכה ואווירה של עזרה הדדית. לטעמי זהו פורמט מבריק.
חודש וחצי מאוחר יותר, חזרנו, מרטין ואני לאותו מסלול, הפעם על אופנועים מתאימים, והשלמנו בערך בשעה וחצי את הקטע, שמשתתפי המסע שהצליחו לעבור את הנחל, רכבו במשך כשבע שעות.
היציאה עם UB500, ברמת המוכנות שלו, היתה ניצחון התקווה על השכל, אבל כשמטיילים עם חבר טוב ויש חפ"ק מאחוריך, אפשר וראוי להיות אופטימי. כשעליתי על הטנדר של סער הייתי מאוכזב, אבל כשירדתי ממנו ידעתי שאם יהיה עוד גרוטנוע, UB500 ואני נהיה בו.
כמה ימים לאחר המסע שלחתי ליקי תקציר של האירועים עם כמה תמונות. הוא כתב שהוא לא יודע אם הוא צריך להתנצל או להתגאות שהוא דרדר אותי למסע זה. אז למען הסר ספק, כל זה לא היה בגלל יקי, אלא בזכותו.

המטבח הנייד- ליז ואילן מגישים ארוחת בוקר בתנאי קורונה

חניון הלילה בעידן

ארוחת בוקר בצופר

——————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ל ג'. פנדר

——————————————————————————-

 

 

 

 

 

 

תגים: , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה     הדפס פוסט

11 ביולי 2020 עודד רוכב מזרחה -1

עודד ויטאליס יצא מגרמינה לסטאנים.

על אופנוע אתה אמנם לבד. אבל לא בודד!

 


הצג את הוראות נסיעה ל-באקו, אזרבייג'ן במפה גדולה יותר

עודד יצא מישראל באמצע מאי 2012 . התכנית: לרכוב כמה שיותר. יש עולם שם בחוץ – וצריך לבדוק אחיזה.

היפה במסע המתוכנן של עודד הוא הגמישות המחשבתית. המסע יימשך כמה שרק הוא ירגיש. כלומר תהיינה נקודות מנוחה וגיחה לחיים השוטפים. עודד מתכוון לבצע קטע של כמה חודשים. לחזור לארץ לביקור ואולי להביא משפחה לפגוש אותו על הציר. "ללכת עם ולהרגיש עם". יופי של חווייה.

בהקשר הזה; לרכוב על אופנוע, יש בו משהו מה"לבד"היכולת לשלוט באופן הכי אינטימי במה ואיך אתה עושה זאת… ויחד עם זאת, אופנוע הוא כנראה מתכון מבטיח לחוסר בדידות. הרצון לפגוש אנשים. להתחבר, להכיר, להפתח. יכול לקרות רק אם אתה לבד. לא כבול למשלחת, למסגרת לתכנית "חובה" ולו"ז מחשק. עודד פוגש כל הזמן אנשים מרתקים.

בהמשך, אכניס כאן באתר מדי פעם – קטעים שאקבל מעודד וככל הניתן גם צילומים.

עודד רכש אופנוע BMW R1200GS ADV בגרמניה. איבזר אותו ויצא מזרחה. המסלול: מזרח אירופה לשעבר. טורקיה. גיאורגיה. אזרבייג'אן. חצה את הים הכספי לכיוון קזאחסטאן ומשם לאוזבקיסטאן. יש לו כוונה לפגוש את דורון קדמיאל ולרכוב איתו לכיוון מונגוליה ולמזרח רוסיה. אולי עד לוולאדיווסטוק.

24 מאי 2012

ובכן, זה האופנוע אתו אני עומד לגמוע בחודשים הבאים עשרות אלפי ק"מ – מודל 2011, 5000ק"מ – הוא עוד לא יודע שאלפי הק"מ הבאים לא יהיו דומים לאלה שגמע עד כה – וגם אני לא.
יציאה ממינכן  לדרום מזרח – בלקן, טורקיה לאורך החוף הדרומי של הים השחור – גיאורגיה, אז'רביג'ן ובמעבורת על הים הכספי לקזחסטן בואכה מרכז אסיה. בתכנית לצאת בוולאדיווסטוק.
עידכונים על מיקום יגיעו בהמשך באמצעות לינק לגוגל מפות כמו גם לינק לפיקסה .
יציאה מחר ממינכן.

28 מאי 2012

.לילה שלישי בלי אמא" ואני באיסטנבול". יציאה חלקה ממינכן – הכנות בעזרת שני אנשים יקרים וחברים טובים שהקלו עלי מאד להוציא את חלום המסע מהכוח אל הפועל – חיים ואיז'ו – בתמונות, בליווי מלכותי מעבר לאלפים האוסטרים .
לכיוון דרום מזרח , חציתי את סלובניה, קרואטיה, סרביה, בולגריה לתוך תורכיה. על הכורסא של ידידי הבוורי – התחלנו לדבר בגוף ראשון, זאתומרת שעברתי למבטא באוורי כבד, גמיעת המרחק עברה בכיף.  יפה באזורים האלה של השנה, הכבישים מתעקלים ברכות, אני משפר את יכולת השירה שלי – מוזיקה בקסדה  והאופנוע על 5000 טורים – אז למה לכל הרוחות אני צריך את הסטנים האלה? מה רע .להסתובב חודש באלפים? אז ככה זה שהראש כלוא כל היום בקסדה – בכל מקרה אין ברירה, יש לי את התרופות של דורון אתי

1 ביוני 2012

חברים, אני בטביליסי גיאורגיה (גרוזיה- רק שלא יתפסו אותי אומר את המילה). הדרך לפה היתה נעימה במיוחד אחרי הרחש בחש של תורכיה – עד שהגעתי לטביליסי. עיר בחזות אירופאית – פאריזאית – שדרות רחבות בתים גדולים – יפה עם נשמה אזיאתית. עם ידידי הבאוורי אני בסינרגיה טובה אך כואבת – התחת חבל"ז. יודעי דבר טוענים שעוד 5-6000  ק"מ זה יעבור – אני אופטימי. במקום שנראה לי מרכזי – מק דונלדס – חיכיתי ואכן תוך זמן קצר הגיעו שלושה רוכבי אופנוע מקומיים. לאחר ריטואל ריחרוח האגזוזים המקובל, לקחו אותי השלושה למלון משפחתי קטן. המלון, בעבר בית מידות מפואר שירד מגדולתו אך שרידים מרשמים עדיין נותרו, בדמות עבודות העץ בבית – גרמי המדרגות , המדרגות  ומסגרות החלונות.היום יום חמישי בבוקר הגשתי בקשה לויזה לאזרביאג'ן ונראה שמחר אקבל אותה, כך שבשבת כנראה אצא לכיוון באקו אזרבאיג'ן. רק בערב הבנתי שהאופנוענים המקומיים מיקמו אותי במקום סופר מרכזי – בשדרות "שאנז אליזה" המקומיים, אזור מלא בתי קפה ובארים והכל בחוץ, צבעוני ומלא חיים.

כדרכן של תוכניות – את הויזה לאזרביג'ן קבל רק ביום שני. בינתיים פגשתי קבוצת רוכבים ממלזיה בדרכם לג'דה לחאג'. נראה שאתם אבלה חלק מהסופ"ש פה בטביליסי.

4 ביוני 2012
כהצעתה הגאונית של טל , התחלתי לשלוח גלויה לטיה מכל מקום בו אני נמצא. מטביליסי זה לא פשוט – אין בתי דאר – כמה שאלתי, כמה כתובות קיבלתי והלכתי – כלום. בסופ מה
שעובד כמו בכל מקום, להכנס לאחד המלונות היוקרתיים והם מטפלים בעניין.ו
היום  קיבלתי את הויזה לאזרבייג'ן ומחר בבוקר אני יוצא שוב לדרך, לאחר שכמעט התחלתי להכות פה שורשים. אתמול בערב הייתי בקונצרט רוק במיקום מדהים מעל לעיר – תמונות בלינק.
בפעם הבאה שניפגש זה יהיה בבאקו.

7 ביוני 2012

המסע האמיתי התחיל, הגעתי למרכז אסיה ואתן חוויות נפלאות. הגעתי לבאקו ביום שלישי בערבלאחר רכיבה מייגעת בערבה האין סופית בין גאורגיה לאזרביג'אן – בעיקר הרוח החזקה הקשתה. במעבר הגבול פגשתי זוג אוסטרלים – לינדה והרי, כל אחד על אופנועו הוא/היא. הם עשו את כל הדרך מדרום אפריקה – עלו דרך החוף המזרחי של אפריקה עד למצרים ומשם במעבורת לאיטליה. היתה לנו מסתבר אותה כתובת מלון וככל ששאלנו לא הצלחנו למצוא אותו. בסופו של דבר שאלנו ניידת משטרה והיא הובילה אותנו בצפירות ליווי מלכותיות. כדאי היה להתעקש – זו דירה בקומה ה-16 צופה על הנמל, על כל העיר בעצם.
אתמול היה יום הגשת בקשות לויזות לקזחסטן, אוזבקיסטן וטג'יקיסטן. בדירה לא היה אינטרנט, כך כשיצאתי בבוקר לא היה לי מושג לאן אני פונה. נכנסתי לבית קפה ושם בהמון רצון טוב דלו בשבילי את הכתובות ובסופו של דבר השליח של המקום הוביל אותי עם האופנוע הקטן שלו לכל המקומות בחביבות מדהימה.
בשגרירות טג'יקיסטן – אגב כל השגרירויות האלה ממוקמות בלב שכונות מגורים כאשר החלק התחתון הם המשרדים ולמעלה גרות המשפחות – בעוד אני חונה בחוץ עם האופנוע עובר גבר חביב ומתחיל לדבר אתי בגרמנית – האופנוע עם מספר גרמני – הוא מורה בתיכון בבאקו לשפות וכל כך שמח על ההזדמנות לתרגל שיחה בגרמנית שבסופה הזמין אותי אליו הביתה לשתיית תה מסורתי שהוביל לארוחת צהריים עם כל המשפחה – ראו תמונות .
הויזות תהיינה מוכנות ביום שלישי ואז עוד מחכה הרפתקאה עם המעבורת שאמורה לקחת אותי מעבר לים הכספי לאקטאו בקזחסטן.

13 ביוני 2012

הויזות מוכנות להמשך , עכשיו אני מחכה למעבורת שתעביר אותי את הים הכספי. מאחר ופעילות המעבורות תלויה ברוח – ולמדתי פה את עוצמתן, ושאר דברים שעדיין לא מובנים לי, פעמיים ביום אני עושה את הסיבוב לנמל לברר מתי המעבורת יוצאת ואני לא לבד, עשרות משאיות עומדות בתור ומחכים. אתמול בערב עשינו פה באכסנייה ((הוסטל נשמע קשה)) את ה"סעודה האחרונה", אם הבית  – יושבת בתמונה באמצע, בישלה לנו ארוחה אזרית, נאמרו מילות פרידה מרגשות ונפרדנו כאחים בפייס בוק.
בוקר טוב

24 ביוני 2012

יומיים בחיווה נתנו לי את המנוחה לעבד את חוויות השבוע האחרון, עדיין מופתע שאני אכן פה. אחרי יומיים המתנה למעבורת שתקח אותנו על פני הים הכספי לאקטאו קזאחסטן, ביום השלישי התבקשנו להופיע בנמל. בקיצור, עד למחרת אחה"צ המעבורת אמורה הייתה אוטוטו להפליג – בילינו את הלילה – בינתים הצטרפו שני רוכבים איטלקיים, סטפנו ודייגו וכן בחור הולנדי, ג'ק עם מיניבוס – בנמל זרוקים – ראו תמונות. המעבורת מעבירה טריילרים – 50 – מצד אחד של הים הכספי לצד השני, כך ש 50 נהגי משאיות היו אחינו לצרה. המעבורת היתה חוויה מתקנת של מנוחה והתיידדות עם נהגי המשאיות – שתיית תה, הצגת תמונות משפחתיות על גבי הטלפונים.

מאקטאו היתה לנו דרך של יומיים לאוזבקיסטן קריעה סדר גודל. הדרך המרכזית לא סלולה, מלאת מהמורות, בורות, אבנים ושאר מרעין בישין וזאת לאורך 200 ק”מ רצופים, שבה היו לאיטלקים שני פנצ'רים. סה"כ 420 ק"מ של דרכים לא סלולות או סלולות במצב איום. נהגי הטריילרים נוהגים בסלאלום להמנע מהבורות והאבנים, לצד הדרך הם פותחים צירים בשטח, במקומות מסויימים 4-5 צירים מקבילים.בסוף המסלול הזה בעיירה שכוחה ועלובה לאחר 12 שעות רכיבה – בינאו, פגשנו שני רוכבים רוסיים – אנדריי וסרגיי שלקחו אותנו למארח קזחי שפתח שולחן לכבודנו וכמובן בקבוקי וודקה, בקיצור חגיגה גדולה. את הלילה ישנו במחסן גדול כולם ביחד. הרוסים היו בדרכם חזרה למוסקבה לאחר שעשו את המסלול שאני מתעתד לרכב והשאירו הרבה עצות להמשך. מהם גם קניתי את זוג צמיגי השטח שאצטרך בשביל הפאמיר ומונגוליה. למחרת בבוקר נפרדנו מסטפנו ודייגו פרידה נרגשת והם הצטרפו לרוסים למוסקבה בדרכם חזרה לאיטליה. לאחר חציית הגבול לאוזבקיסטן השתנו תנאי הדרך לטובה וגמענו – לינדה והרי הדרום אפריקאים – את הערבה האוזבקית בשטף. עוד לילה בדרך באורחן משאיות, באולם גדול על דרגשי עץ גדולים והגענו לימת ארל. הימה הענקית שהסובייטים ייבשו, פשוט דיכאון. בתמונות, הספינות החלודות.עם לילה נוסף בדרך, למחרת – יום שישי הגענו לחיווה הפנינה של דרך המשי. חיווה פשוט מדהימה ביופיה – התענגו על התמונות. פה השתנו המראות , השפעת המזרח והמערב מורגשים חזק במראה האנשים, בצבעים, בריחות ובמאכלים. המקום עשיר במים – שדות אורז וכותנה – כך שגם המאכלים השתנו – שווקים עם שפע של פירות וירקות וכולם בלאדי עם טעמים של פעם – כמו שצריך. פה גם תנאי הלינה שונים – פנסיון משפחתי בתוך החומה, שמזה דורות רבים בחיווה. חדרים יפים עם מקלחות טובות ואינטרנט.

אחה"צ הצטרף מוני, רוכב מבולגריה שעשה את הדרך מבולגריה דרך תורכיה ואיראן. ייתכן שאת טג'יקיסטן נרכב ביחד – יוחלט בסמרקנד. בכל מקרה, מחר אני ממשיך לבד לבוכארה, ולמחרת יצטרפו האחרים, או לא.

24 ביוני 2012

אחרי יומיים בחיווה יצאתי לבוכרה עוד עיר מפוארת בדרך המשי. גם פה חלק מהדרך – 70 ק"מ של דרך לא דרך כאשר בשלב מסויים חשבתי שעוד רגע השניים המעטות שנותרו לי ינשרו מרוב רעידות וטלטלות. בוכרה כבר גדולה יותר, מתויירת יותר וממוסחרת יותר מחיווה והדבר נכון גם לסמרקנד בהמשך – תתרשמו מהתמונות.

בסמרקנד הצטרף חבר של מוני, בויקו, וביחד אנחנו מתכוונים לרכב כברת דרך ביחד. לאזור הפאמיר בדרום טג'יקיסטן יש צורך באישור מיוחד ומאחר לשני הבולגרים יש ההיתר, החלטתי לצאת יום לפניהם מסמרקנד לדושנבה על מנת להוציא את האישור לפני הסופ"ש – רכיבה של 450 ק"מ שעל המפה נראים בתנאי דרך טובים, להפגש בדושנבה ומשם לפאמיר – בשבילי השיא במרכז אסיה. הפאמיר נקרא גם גג העולם – אלה הרכסים הצפוניים של ההימלאיה על גבול אפגניסטן וסין, האזור פראי לחלוטין עם פסגות בגובה 7500 מ' ומעברי הרים מעל 4000מ'.

אחרי לא מעט התברברויות מצאתי את מעבר הגבול לטג'יקיסטן – מעבר חדש יחסית, לא מופיע על המפה, בכפר נידח ורחוק עשרות ק"מ מהמעבר הקודם – בכלל, עם המפה הכי טובה שהשגתי בקנה מידה של 1:1.250 הכל נראה קרוב ובפועל אלה עשרות ק"מ ויותר. ב 3 אחה"צ עברתי את הגבול והייתי במרחק של 300 ק"מ מדושנבה – בהחלט סביר.

מיד התחילו הדברים להשתנות ובמהירות. הכבישים באיכות מעולה עפ"י כל קנה מידה, מאד נקי ומטופח, אנשים באופן יוצא מן הכלל נחמדים, חייכנים ומבקשים לעזור וטיפוס איטי שבהתחלה לא מורגש בערבה הצחיחה לעבר שרשרת הרים מרחוק. טג'י יושבת בגובה ממוצע של 1300 מ' – אטרקציה תיירותית פה הוא המקום הכי נמוך בטג'י – 555 מ'.

הטמפ' התחילו לצנוח ככל שהתקרבתי להרים מ 40 מע' ל 20, וכשנכנסתי להרים בסביבות 4-5 התחיל לרדת גשם קל שליווה אותי רוב הזמן. הגשם היה מלווה נעים ומרענן לא הפריע לרכיבה או למצב הדרך. הדרך התחילה להתפתל מעלה מעלה לאורך קניונים מטורפים ומים שוצפים וגועשים בכמויות עצומות. מסביב הפסגות עדיין מושלגות.

באיזו שהוא שלב הגעתי למנהרה שמסביבה המון כלי עבודה ושומרים שעצרו אותי
.
באידיש עם ניב מקומי הבנתי שהמנהרה עדיין לא חפורה עד הסוף וכששאלתי איך להגיע לדושנבה הצביעו מאחורי ולמעלה – מעלי על הרכסים זחלו מכוניות מעלה מעלה. ירדתי למפגש השביל הנ"ל עם הכביש – כן שביל והתחלתי לטפס על שביל שטח עם טריילרים, משאיות ומכוניות פרטיות. ברוב הדרך אין אפשרות למעבר של שני כלי רכב במקביל, הרבה מי הפשרת שלגים חוצים את השביל. השיא הוא ב 3368מ' עם נוף עוצר נשימה.לא יכולתי כמעט לצלם משום שלא היתה אפשרות לעצור – האלפים מאד רחוקים מכאן.

חשוב היה לי לשמור על קצב כדי לנצל את האור האחרון לירידה והצלחתי
.
הכביש הפך שוב למעולה והדרך עוצרת נשימה ומתפתלת בנקיקים אבל, נכנסתי לדימדומים וזה לא ממש בריא לרכב בשעות האלה ובמיוחד באזורים אלה – מאד מאד חשוך.

עצרתי בצד לשתות ולידי נעצר רכב שטח
,
הנהג שאל אותי -דושנבה? כשעניתי דא, נופף לי לנסוע אחריו.על המפה נראה היה שאני לא רחוק מדושנבה כך שאולי נותרה לי שעת רכיבה.

הרכב לפני הוביל אותי בפיתולים והרגשתי בטוח אחריו וכל רגע ציפיתי שבאחד המעברים יפתח מישור והעיר תהיה פרושה לפני בכל הדרה ולא כך היא
.
נכנסנו למנהרה שמאוחר יותר הסתבר לי שאורכה 32 ק"מ והיא בשיפוצים.המשמעות היא חושך מוחלט חוץ מאורות המכוניות, גם אלה הבאות ממול, רעש נוראי של עבודות, אוויר רווי דיזל, ובורות עמוקים מלאי מים שאין לדעת את עומקם ומה מתחת למים. בעקבות כך, כל מכונית/משאית מחפשת את הנתיב האידאלי לה, אני באמצע כשהנהג לפני מנסה להוביל אותי בין המהמורות – עניין לא פשוט כש"דוחפים" אותך מאחור, עוקפים מימין ומשמאל, מכוניות מלפנים בסלאלום וכולם מתיזים מהשלוליות.

ב
-22:30
הגעתי לפאתי דושנבה, נפרדתי מהנהג פרידה נרגשת ושמתי פעמי למצוא מקום לישון.בעודי רוכב לאט ומחפש נהג לידי שאל – הוטל? ובכן, הוא הוביל אותי למלון.

למחרת הסתבר שהמלון הזה היה מבחינתי בינגו – הם תוך שעתיים השיגו לי את האישור לפאמיר וגם לחברת תובלה שאמור הייתי ליצור קשר בהמשך להטסת האופנוע יש משרד בקומה העיסקית של המלון והם החלו לטפל בעניין
.

חברים
,
זה היה אחד מימי הרכיבה הכי מדליקים שהיו לי מעולם.

תהנו מהתמונות

.

אגב, שלחתי את הבולגרים מאותה דרך רק ביקשתי מהם לחלק את הרכיבה ליומיים בלי לספר להם על ההפתעות בדרך. אני בטוח שהם יההנו כמוני

30 ביוני 2012

הבוקר יצאתי מדושנבה בכדי לראות את הקטע שעשיתי שלשום בחושך וגם לקבל את פניהם של מוני ובויקו הצמד הבולגרי.  הגעתי עד פתח המנהרה וחזרתי עד לפונדק בצד הדרך שבו עוצרים הנהגים לפני ואחרי המנהרה. ישבתי בצל "על" אבטיח וחיכיתי להם. צילמתי אותם רגע אחרי שהורידו את הקסדה. החיוך שלהם לדעתי אומר הכל.
לילה טוב מדושנבה – מחר בבוקר יוצאים לפאמיר.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!     הדפס פוסט

24 ביוני 2020 אדם רוכב (שוב) לדרום אמריקה-5

המשך רכיבה בכיוון צפון דרום אמריקה וקיפול

יצאתי מלימה עם שחר. עיר של 10 מליון תושבים וכדאי לצאת לפני המולת הבוקר. האופנוע נארז ערב קודם, וחיכה בשקט בחניית הבניין שבו שהיתי שבוע. הנעתי את המנוע וחיברתי את התיק על המיכל. הכול מוכן- טיפסתי על המושב ויצאתי לתוך החשכה. בחוץ עיר שעדין ישנה.

הפעם בחרתי במסלול חדש עבורי- דרך החוף מלימה לגבול עם אקוודור. לפני 10 שנים רכבתי צפונה על דרך ההר, מסע נהדר, אבל תמיד רציתי לראות את החוף. מדבר יבש קידם את פני. זו תופעה מעניינת בדרום אמריקה, ממערב לרכס האנדים ישנו מדבר יבש, הרכס עצמו גבוה, וממזרח שוכן אגן הניקוז של האמזונס.

כאן הפאן אמריקנה זה פס שחור על פני מדבר צחיח. פה ושם עיירות קטנות לאורך החוף.

לקראת הגבול עם אקוודור פניתי צפון מזרחה וירדתי מהפן אמריקנה. כביש קטן בלי משאיות ואוטובוסים, וקיוותי לעבור לתוך אקוודור במעבר גבול שקט וקל יחסית. וכך היה.

הדרך התרחקה מהאוקיינוס השקט, שזרם הומבולט זורם לאורכו ומקרר אותו מאוד. הטמפרטות עלו מעל 40, והורדתי כמה שכבות לבוש. לולים, כול הדרך רצופה בלולי תרנגולות שצבועים בלבן. "מישהוא אוהב לאכול עופות" הרהרתי לעצמי.

מעבר הגבול "מאקארה היה שקט לשמחתי. דרך עפר עם כמה צריפים . קשקשתי עם הפקידים הפרואנים תוך כדי שהם מחתימים את ערמת הניירות הלטינים (שעוד רגע יתויקו בתיק שאיש לעולם לא יבדוק) .

אופנוע הגיח מעבר לסיבוב וחנה ליד האופנוע שלי. כך פגשתי את ואליד מפקיסטאן, שרוכב כבר שנתיים וחצי מסביב לעולם. חמד של בחור. מייד התיידדנו והחלטנו לרכב לתוך אקוודור יחד.

הדרך טיפסה משפלת החוף של צפון פרו, צפונה אל רכס האנדים. שמענו שעל הכביש הראשי שהולך לאורך החוף יש הרבה מחסומים ושוטרים מושחתים, והחלטנו לרכב על דרך ההר. יותר סיבובים, אבל פחות כאב ראש. ואחלה נופים!!

לקראת הערב עצרנו בחלקה לצד הדרך, עלינו על שביל קטן ורכבנו חצי קילומטר. מצאנו גבעה חמודה ומקום נהדר ושקט ללילה. ערב ירד, צרצרים ברקע, אנחנו לבד באמצע שום מקום. מבשלים קצת אוכל ולומדים להכיר אחד את השני. ואליד עשה טיול מדהים ולמדתי ממנו המון על מולדתו פקיסטאן, על חבל קשמיר, הרי הקרקוראם שמשם מוצאו. מי שאומר לכם לא להביא אוהל לדרום אמריקה, פשוט לא יודע על מה הוא מדבר.

לחצות חבלי ארץ נידחים, לישון בשטח ולחיות חיים פשוטים, זו חוויה מיוחדת. מומלץ.

למחרת כבר עלינו לגובה של 2000 מטר פלוס, האוויר התקרר והמקומיים השתנו, פרצופים יותר אינדיאנים וקצב יותר רגוע.

ואליד לא האמין שהרבה ישראלים מבינים ערבית, לפחות ערבית בסיסית. הסברתי לו שזו שפה שמית, בת דודה של העברית, ושצריך להיות די סתום כדי לא להבין לפחות חלק מהשפה השניה. צחקנו המון על המצב בבית ועל הסטריאוטיפים שמפחידים אנשים משכניהם מעבר לגבול.

נפרדנו בפאתי קיטו, בירת אקוודור. ברקע הר הצימבוראסו, שעד לפני 250 שנה נחשב להר הגבוה בעולם (ולא רחוק מהמציאות, זו הנקודה הכי מרוחקת ממרכז כדור הארץ).

לחצנו ידיים וכול אחד המשיך לדרכו. ואליד לחקור את בירת אקוודור, ואני, מזרחה לשפלת ההר, ומשם לגבול עם קולומביה.

הפאס בהרים היה מושלג, ותוך חצי שעה לבשתי את כל הבגדים שהיו לי מרוב קור. מחסום משטרה נתן לי כוס תה, שהציל את המצב.

מייד אחרי הפאס הדרך נופלת ומאבדת גובה, ושעה אחרי ממינוס 3 מעלות, מצאתי את עצמי ב29 מעלות ומוריד שכבות ביגוד.

ג'ונגל ירוק קידם את פני.

אין ספק שדרום אמריקה היא יבשת מדהימה עם מגוון של טבע ותרבות.

שדות הנפט של אקוודור נמצאים בג'ונגלים האלו, והסביבה משלמת מחיר.

התקרבתי לאזור הגבול עם קולומביה בזהירות, ועצרתי ללילה אחד בעיירת הגבול נואבה לוחה. עירית גבול טיפוסית, אבל סה"כ הרגע בסדר.

בהוסטל פגשתי אמריקאי חמוד בן 26 שסיים קולג' איפשהו בחוף המזרחי ויצא לכבוש את דרום אמריקה על 800 דולר לחודש וימאהה 250. לא יאמן, אבל האופנוע עם 80,000 קמ, ועדיין עובד.

למחרת חצינו את הגבול ביחד. המקום נראה שומם, אך תוך חצי שעה כבר היינו בצד הקולומביאני. חום טרופי כבד, ואנחנו נמסים בתוך הציוד. חצינו את נהר סן מיגל, ורשמית נכנסנו לקולומביה, לאזור שנקרא פוטומאיו. אם אתם בקולומביה, ומחפשים את מורדי הפארק, זה המקום לחפש אותם, אבל האמת, שאלו חדשות מאתמול- האזור כבר נקי 10 שנים, ואין שום בעיה לחצות אותו.

בערב ראינו נהר צלול לצד הכביש המשובש שהולך צפונה, ועצרנו לחניית לילה. קפצנו לתוך הנהר הקריר, יחד עם כמה מקומיים חביבים, והגוף התקרר מייד. מים צלולים ועמוקים, בדיוק בזמן- נהר מדהים ביופיו.

אחרי כמה ימים ידידי האמריקאי התאהב בנערה מקומית שעבדה בתחנת דלק. העניינים התחממו די מהר, והוזמנו לארוחת ערב אצל המשפחה שלה. נפרדתי מהזוג הצעיר למחרת, נראו יופי ביחד.

הדרך השתפרה אחרי סן אוגוסטין. ביקרתי חבר שווצרי שמגדל שם קפה, ומשם עליתי על דרך המלך לכיוון בוגוטה. בדרך עשיתי עיקוף לאזור שהקולומביאנים קוראים מדבר טטאקואה.

רכבתי לתוך הלילה בחום כבד, מתרחק מהכפר ומחפש מקום לשים את האוהל אחרי 10 שעות רכיבה.

בסוף פשוט ירדתי מדרך העפר, והקמתי מאהל. אין נפש חיה.

בלילה ירד מבול, ככה שאני לא חושב שזה בקטגוריית מדבר (פחות מ100 ממ בשנה) אבל מי אני שאתן לאמת לעמוד בדרכו של סיפור טוב?

קמתי בבוקר למדבר מכוסה שלוליות. תוך כדי שאני מכין קפה, גיליתי שמטייל נוסף חנה 200 מטר ממני – רוכב אופניים. נתתי שריקה, והבחור הגיע אלי לקפה מה שנקרא. עולם קטן.

מורה אוסטרלי שלקח שנת שבתון ורכב מפטגוניה לקולומביה. החלפנו סיפורים, חלקנו את המעט שהיה לנו, וקבענו להפגש בבוגוטה בעוד כמה ימים.

הדרך הראשית טיפסה לבוגוטה, ומראות מוכרים מהתקופה שעבדתי בקולומביה קידמו את פני בברכה. טוב לחזור.

מהעבודה התקשרו וביקשו שאגיע מהר, אז ארזתי את האופנוע ושלחתי באוויר לארצות הברית.

ביקרתי חברים, ואחרי שבוע בערך טסתי חזרה לארצות הברית.

בשדה התעופה מדדו לי חום, כששאלתי למה, אמרו לי: וירוס חדש, מתפשט מהר.

הקורונה הכתה בעולם, ממש כשיצאתי מדרום אמריקה. חברי למסע שנשארו מאחור עדיין תקועים שם בסדר, ויש צפי שאזרח אמריקאי עומד להוולד בדרום קולומביה לזוג האמריקאי/קולומביאני .

העתיד זה לא מה שהיה פעם.

————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורת לאדם שני

————————————————–

תגים: , , , , , , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה     הדפס פוסט

30 באפריל 2020 גל רוכב את אפריקה 4

נמיביה או אתגר יכולות רכיבה

שבילי העפר הכבושים של נמיביה, לא ניתן לראות את האופק

הכניסה לנמיביה תחנה ראשונה ראש פינה

הגעתי לעיירה דרום אפריקאית על גבול נמיביה בשם springbock. שם קבעתי להפגש עם רועי ושחר, אותם שני ישראלים שפגשתי בקייפטאון. רועי טייל מעל חצי שנה באפריקה ושחר הוא החבר הכי טוב שלו מהבית והחליט להצטרף אליו למסע על אופנוע. לשניהם אין רקע קודם באופנועים והוציאו רישיון ימים ספורים לפני הגעתם ליבשת. מאוד התרגשתי לקראת המפגש ולרכב ביחד לנמיביה. לפני שהחלטתי להצטרף אליהם לנמיביה התלבטתי הרבה האם להמשיך בתכנון המקורי שלי לכיוון מזרח לאורך החוף של דרום אפריקה ולבלות חודשיים נוספים בדרום אפריקה, אבל לבסוף החלטתי  שהרעיון של 3 רוכבים ישראלים שחוצים מדבריות על 3 אופנועים זהים הוא לא רק יותר מעניין אלא גם הרבה יותר בטיחותי. חשבתי לעצמי: "יש מי שיעזור להרים את האופנוע, לחלץ במקרה הצורך, אפשר לקחת סיכונים גבוהים יותר ולרכב בשטח מאתגר יותר שלא הייתי נכנס אליו לבד"

הוטלה עלי המשימה למצוא לנו מקום לינה ללילה מכיוון שהגעתי ל"ספרינגבוק" הרבה לפניהם.
כמה קילומטרים מחוץ לעיר מצאתי אתר קמפינג מוסדר שמיועד לקרוואנים. ניגשתי לדלפק וביקשתי לדבר עם בעל הבית. סיפרתי לו את הסיפור שלי שכבר הייתי מתורגל לספר בכל מקום שהגעתי אליו, על מנת לחסוך כמה שקלים נוספים. "אני ישראלי שרוכב בכל אפריקה על האופנוע בתקציב נמוך ומתכנן להגיע עד קו המשווה". ביקשתי ממנו רשות לישון בחינם מחוץ לקמפסייט עצמו מתחת לעצים שממול לקבלה. "אני לא צריך כלום, לא חשמל, לא וויפי, לא מים ולא שירותים. רק מקום בטוח לישון בו ללילהופשוט כך הוא החליט לעזור מעבר למה שביקשתי ונתן לי ולשני החברים שעומדים להגיע מאוחר יותר, לישון באתר עם כל התשתיות בחינם. ⁦

🏾 התפעלתי ממיכלי איסוף מי הגשמים שמותקנים מחוץ למבנה הקבלה, הם מיועדים למי שתיה ובישול ושותים מהם ישירות ללא סינון. המקום די צחיח ומדברי וקיים מחסור במי שתיה וחשמל ובכלל בכל אפריקה הדרומית.

בזמן שחיכיתי אירחו אותי לעל האש שני זוגות גרמנים מבוגרים שמטיילים בג'יפ קרוואן בכל אפריקה הדרומית. מהם למדתי את סגולות שתיית הג'ין וטוניק נגד יתושים, לטענתם זה עוזר.
כבר נהיה מאוחר ועדיין אין סימן לשחר ורועי. החושך ירד לפני כמה שעות והתחלתי לחשוב "אוקי כבר חשוך והם נסעו בשטח, בטח הם פתחו אוהל בצד הדרך". ובדיוק שתכננתי להכנס לאוהל ולסיים את היום שמעתי את נהמת המנועים מתקרבים. שמחתי ונופפתי להם לאן להגיע.
ההתרגשות הייתה גדולה גם מצידי וגם מצידם. הם היו מותשים לגמרי ובזמן שפתחו אוהלים הכנתי להם פסטה ב"סיר של המאמות" "mama's pot" הקדוש של שחר שבהמשך נהיה לקדוש לכולנו. הוא נקרא ככה בגלל שהוא זהה לסירים בהם מבשלות הנשים הזקנות ברחובות אפריקה. סך הכל מדובר בסיר אלומניום פשוט ב-40 שקל אבל כשאתה חי חיי נווד מינימליסטיים, לכל פיסת ציוד נהיה ערך רוחני סנטימנטלי עבורך וכמובן שאין לו תחליף.
מרוב ההתרגשות של ההיכרות הראשונית השיחות נמשכו עד אמצע הלילה. לא יכולנו להפסיק לשתף אחד את השני בסיפורים וחוויות מהימים האחרונים וכמובן איך לא, להשוות בין האופנועים והציוד.

בבוקר פנינו היו לכיוון צפון לשפך נהר האורנג' על הגבול עם נמיביה. נהר באורך 2,200 קילומטר המשתרע מהרי הדרקנסברג שבמזרח דרום אפריקה ודרך הגבולות עם בוצוואנה ונמיביה עד שפכו באוקיינוס האטלנטי. הנוף התחיל להיות מדברי ככל שהצפנו, הדרכים נהיו חוליות ומאתגרות יותר. רכבנו בגיא רחב בדרך למעבר הרים יפהפה, השבילים על רקע המישור הפתוח נתנו לנו תחושת ביטחון שגרמה לנו להאיץ באופנועים למהירות של 80-100 קמ"ש.

הגיא המישורי הרחב שצולם מחציית מעבר ההרים בקצה הצפוני של דרום אפריקה ליער העיר springbok

ללא שום התראה מוקדמת השביל שמשדר אחיזה טובה נהיה לחול רך שגרם לי לאבד שליטה ולכידון להתנועע מצד לצד ללא הכרה. האינסטינקטים שלי גרמו לי ללחוץ על הקלאץ' ועל הבלם האחורי המופעל ברגל. מצאתי עצמי על הרצפה ללא פגע. במבט לאחור ראיתי את שובל הסלאלום שהאופנוע השאיר מתמשך למעל 100 מטר. נכנסתי לפרופורציות והבנתי את המשמעות של נפילה במהירות 80 קמ"ש וכמה רחוק אפשר להיזרק. שלושתנו הבנו שצריך להוריד מהירות. והרבה. לא היה ניתן לצפות את השינוי בתוואי השטח, השביל נראה טוב.

הבנו שלא נוכל לחצות את הגבול עוד היום וחיפשנו מקום לישון. רועי רצה להגיע לשפך נהר האורנג'. מצאנו כר דשא רחב על שפך הנהר, סרקנו סביבינו כל דבר חשוד המעיד על אנשים בסביבה שכן היינו ממש ליד עיירת הגבול. אחרי ששללנו הימצאות של אנשים והיפופוטמים התמקמנו ופרסנו את האוהלים.

מחנה הלילה בשפך נהר האורנג' רגע לפני החציה לנמיביה

בדיעבד שמחתי מאוד על המקום שמצאנו ועל הההתעקשות של רועי לישון על שפך הנהר, כדי להגיע לשם עברנו מחסומים,מעברים צרים וסוללת חול צרה וגבוהה. זו הסיבה העיקרית שבחרתי לטייל על אופנוע, מגיעים למקומות שאי אפשר להגיע אליהם באף דרך אחרת. אף תרמילאי או ג'יפאי לא יכל להגיע לכאן גם אם היה רוצה.

בבוקר שלמחרת עדר עצמאי של פרות ללא רועה העיר אותנו. מיהרנו להגיע לגבול. בשבילי מעבר הגבול לנמיביה היה קל וחינמי תודות לדרכון הגרמני שלי. בעלי דרכון ישראלי צריכים להגיש בקשות מיוחדות מבעוד מועד בשגרירות נמיביה בקייפטון שכוללות מכתב בקשה המסביר מדוע הם מעוניינים להכנס לנמיביה, הוכחה על מקום לינה, תשלומים נוספים והמתנה של כמה שבועות לתשובה. הויזה לישראלים היא לזמן מועט מלאירופאים ובתנאי שיכנסו ויצאו מהמדינה בימים שהגדירו להם.

תחנה ראשונה ראש פינה
חציית הגבול הרשמית מתבצעת על גשר בדיוק מעל נהר האוראנ'ג החוצה בין שתי המדינות. מעבר הגבול לא היה רק עניין רשמי פוליטי, אלא גם הנוף והאוירה השתנו לחלוטין. הרכיבה לאורך הנהר בצד הנמיבי הייתה שונה מאוד מהצד הדרום אפריקאי. האווירה הייתה מדברית אך לאורך הנהר הנוף היה ירוק. נחשפנו לראשונה לדיונות חול ענקיות בצד הדרך.

רועי הוביל אותנו מעתה ואילך מכיוון שלמד ותכנן מסלול מדוייק וספציפי לפי נקודות העניין שחקר עליהן מראש. באותה עת זה התאים לי, לא היה לי שום תכנון או ידע על נמיביה. סטינו קילומטרים בודדים מהדרך כדי להגיע לעיירה בשם "ראש פינה". עיירת כורים שהוקמה ב 1920 על ידי יהודי גרמני בשם משה כהן. בתחילה נמצאה שם נחושת ואבץ ובהמשך כל האזור המתפרש על מאות קילומטרים נהיה לאזור כריית היהלומים הראשי של נמיביה. בראש פינה חיפשנו אוכל רחוב מקומי וזול אבל מהר מאוד גילינו שיש מסעדה אחת שפתוחה ובה זכינו לאכול את הצ'יזבורגר הכי טוב שאכלנו באפריקה.

ההגעה לראש פינה הנמיבית. משמאל לימין: רועי שחר ואני

בתחילת המאה ה20 נמיביה אוכלסה על ידי גרמנים שהגיעו אליה מהחוף והייתה עד שנות ה90 מחוז של דרום אפריקה, הם עסקו בעיקר בכריית יהלומים. כיום, נמיביה מדינה "עצמאית" הגדולה מישראל פי 40 וגובלת בשני המדבריות העתיקים בעולם, הנמיב והקלהארי ומאכלסת פחות מ2 מליון איש המורכבים מלבנים ממוצא גרמני ושבטים אפריקאים שונים שחיו כאן מאז תחילת האנושות. בהמשך הופתעתי לגלות שהכלכלה הנמיבית בנויה בעיקרה על תיירות ומתבססת ברובה על תמיכתה כמדינת חסות של דרום אפריקה.

לקראת ערב רצינו למצוא מקום לישון על שפת נהר הfish river. בעודנו נוסעים בשיירה בה אני האחרון פקחתי עיניים לחפש מקומות הולמים להקים מחנה. מצאתי ירידה מהשביל הראשי לכיוון הנהר ונכנסתי לחקור, הייתי בטוח ששחר שם לב שירדתי מהשביל. כשחזרתי ראיתי את שניהם בחיפושים אחרי והיו מופתעים שנעלמתי ולא יכלו למצוא אותי. לא הייתה בנינו תקשורת מרחוק כי לא הייתה קליטה ואין לנו תקשורת בקסדההמשכנו לחפש במשך זמן רב וככל שהזמן עבר התחלתי להלחץ מרדת החושך. חיפשנו מקומות לינה שהומלצו באפליקציית ioverlander ואחרי כמה נסיונות כושלים לעקוב בשבילי חול אחרי המלצות של ג'יפאים נאלצנו לישון במקום מוסתר סמוך לשביל הראשי רגעים ספורים לפני רדת החשכה.

שינוי הנוף מירוק למדברי ביום הרכיבה הראשון בנמיביה. האופנועים על רקע נהר הפיש ריבר

האוירה הייתה מתוחה מאוד בין כולנו.
אף אחד לא היה מרוצה וכל אחד מאיתנו היה מאוכזב מהשני.
לפני שפרסנו את הציוד, שחר יזם שיחת צוות שנמשכה מהשקיעה עד חושך מוחלט. בקול מאוד רגוע ומונוטוני אמר "תראו, אנחנו עושים פה את הדבר הכי מטורף ואינטנסיבי שאפשר לעשות. לכל אחד מאיתנו סגנון טיול משלו ורצונות משלו, אנחנו רק כמה ימים בודדים ביחד וצריך ללמוד להכיר אחד את השני. צריך לדבר ולפתוח ולא להשאיר שום דבר בבטן. זה רק שלושתינו באמצע המדבר ואנחנו חייבים לפרוק"
התנצלתי על ההיעלמות שלי שגרמה להם לדאוג, זה באמת לא היה במקום. הסברתי להם את החשיבות שלי להקים מחנה מוקדם. ככה נוכל להינות מהמקום עוד לפני השקיעה. ובנוסף אני לא רוצה לעבור על החוק מספר 1 שהצבתי לעצמי במסע הזה "לא רוכבים בלילה". כל המקומיים שפגשנו בדרך גם הטיחו בנו את החוק הזה.

תנוחת המנוחה הקבועה בשעות החמות ברכיבות במדבר

הגענו להבנה ועדיין הוצאנו את המירב מהערב הזה. בישלנו אורז ושעועית מקופסאת שימורים על ה"סיר של המאמות" עם הבנזיניה שלי. במסע על אופנוע ובמיוחד במדינות נידחות פשוט יותר להשתמש בכירת המופעלת באמצעות בנזין ולא על גז שקשה למצוא במדינות כאלו.
זו הייתה הכניסה הרשמית שלנו לשגרת הלינה בשטח. בכל ערב פרסנו שקי שינה על יריעת ניילון על הקרקע והכנו אורז ושעועית. זה פשוט לא נמאס לנו! שמחנו כל פעם מחדש על הסידור הזה. נהננו לישון על הקרקע ולצפות בכוכבים מעלינו, מהשקט ומהאויר הקריר הנקי.

למחרת הגענו לfish river canyon ערוץ נחל ענק שמגיע לעומק של 550 מטר מתחת לגדה. זהו הקניון השני בגודלו בעולם אחרי הגראנד קניון והוא האטרקציה המתויירת ביותר בנמיביה. הקניון היה יבש לגמרי אבל זה לא מנע מאיתנו להתרשם ולהעריך את העוצמה של פלא הטבע הזה. ודווקא ברגע המרהיב הזה נזכרתי בטיולים של הצופים במדבר ובמכתש רמון, ברכיבות על הטנרה במדבר יהודה. גם אצלינו בארץ יש מדבר מרהיב ויפהפה עם פלאי עולם ייחודיים. אנשים מגיעים מכל העולם כדי לצפות בפיש ריבר קניון אבל אני הייתי ממליץ לכל אותם מטיילים להגיע דווקא אלינו לישראל.

הפיש ריבר קניון. הקניון השני בגודלו בעולם

ביציאה משמורת הטבע הרגשנו את החום של המדבר משתלט עלינו וגרם לנו לעצור לשנ"ץ מתחת לעץ הקרוב. תדלקנו את האופנועים והמיכלים הרזרביים בעוד 5 ליטר דלק וכל אחד הוסיף לקחת עוד ג'רה של 5 ליטר מים נוספים על מה שכבר סחבנו איתנו כך שכל אחד רכב עם 8-9 ליטר מים ששימשו אותנו לשתיה, בישול ושטיפת כלים. הדלק הנוסף נשמר למקרה שתחנות הדלק יהיו רחוקות מדי אחת מהשניה או שנמצא תחנות שיהיו ריקות מדלק (מה שקרה בפועל).

בדרך צפונה נסענו שעות ארוכות בחום המדברי בדרכי העפר. הדרכים נראות טוב למראית עין שנותן לך תחושת ביטחון אבל ללא התראה מוקדמת הדרך נהיית חולית ומלאה בשובלי חול שהשאירו אחריהם הצמיגים של הג'יפים שיוצרים גבשושיות נמוכות וארוכות שמתמשכות לאורך כל הדרך בצורה מתפתלת ולא אחידה. רכבים על 4 כמעט ולא ירגישו את זה אבל על אופנועים עמוסים הדרך נהיית למאתגרת מאוד והשליטה על האופנוע קשה. במיוחד לשחר שרכב על צמיגי כביש חלקים לגמרי שלא התאימו לנסיעות בשטח.

מרחבי הפרא הנמיבים הלא נגמרים

כשחיפשנו מקום מוצל לעצירה מצאנו חווה של זוג בודד באמצע המדבר. הם מתפרנסים בעיקר מציד של אנטילופות למיניהם ותניני מדבר לבנים. כן כן גם אנחנו הופתענו לשמוע, הוא צד תנינים שחיין בהרים של המדבר. אל תשאלו אותי איך הגיעו לשם. הוא מחזיק באופן חוקי שטח של אלפי דונמים ויכול לצוד שם כאוות נפשו. אותו בחור מבוגר ממוצא גרמני הגיש לנו apfelshtrudel פאי תפוחים כמיטב המסורת הגרמנית וחתיכות biltong בייצור אישי. בילטומג הוא בעצם בשר מדמוי קבנוס העשוי מאותן האנטילופות שמסתובבות באפריקה הדרומית. הפעם הזו טעמנו ghemsbok ו springbok (חמסבוק וספרינגבוק) המאוד נפוצים באזור ורואים אותם מסתובבים בערים ובמדבר כמו שרואים יעלים בכיכר הראשית של מצפה רמון. הבילטונג הוא שיא הגאווה של האפריקאאנס. כולם הפצירו בנו לאכול ממנו ואני לא מבין ממה ההתלהבות, סך הכל בשר מיובש. אבל בשביל האפריקאאנס זה עניין תרבותי מושרש בהם בדיוק כמו ההאהבה שלהם לבירות.

מעבר מים רדוד אך מלא באצות חלקלקות

עצרנו לתדלוק במקום הנקרא canyon roadhouse. פיסת נווה מדבר יפיפיה ומטופחת שבנו בה פונדק דרכים באמצע שום מקום עם מסעדה ברמה גבוהה ואתרי קמפניג. העיצוב של המקום היה כולו על בסיס מכוניות אמריקאיות ישנות ואופנועים ובעצם מהווה מוזיאון פרטי של אוסף המכוניות של הבעלים. למרות המחיר הגבוה נשארנו לילה במקום. התקלחנו והתלבשנו יפה ובלילה אכלנו במסעדה. רועי ואני הזמנו סטייקים של בשר ספרינגבוק ואוריקס שיש להשיג רק באפריקה הדרומית. שחר כבר וויתר על הנסיון להיות צמחוני וטעם גם.

עלינו על הכביש הראשי של נמיביה שחוצה אותה מצפון לדרום, אחד מ3 כבישי האספלט היחידים במדינה. בדרכנו צפונה עברנו באתרי תיירות מוכרים שאת רובם אני כבר לא זוכר. ביקרנו באתר שנקרא quiver tree forest שם נמצאים עצי ה"קוויבר".

יער עצי הקוויבר הגדלים אך ורק באזור הספציפי הזה של מדבר הנמיב

עצבנה אותנו האישה בקבלה שהתעקשה על המחיר הגבוה לכניסה. לא הורשנו להכנס עם האופנועים פנימה. המקום הזה בעצם שייך למשפחה לבנה שפשוט גידרו את האתר היחידי בעולם שבו גדלים העצים האלה בצורה טבעית ומבקשים תשלום לכניסה. זו לא שמורת טבע. אבל ככה זה בנמיביה מדינה ענקית עם מעט אנשים בלי דין ודיין, כל אחד מגדר לעצמו שטח ענק ומכריז "זה שלי".  היינו צריכים לשלם יותר משרצינו על כל אתר תיירות במדינה. ביציאה משם שחר ורועי התקדמו על שביל העפר בעוד אני נשארתי מאחור כמה שניות נוספות. בדיוק כשהתחלתי את הנסיעה אחריהם ראיתי מימיני צ'יטה בוגרת מתחילה לרוץ אחרי! נתתי גז בכל הכוח וראיתי שהיא מצליחה לרוץ אחרי גם במהירות של 60 קמ"ש. רק אחרי כמה שניות לחוצות במיוחד ראיתי את הגדר שמפרידה בנינו, ואז יכולתי להרגע קצת ולצלם.

הצ'יטה שחשבתי שרדפה אחרי

בכניסה לעיירה kitmanshoop האופנוע של רועי לא שיתף איתו פעולה והחל להתחמם ונזקקנו לעזרת מכונאי אופנועים. הגענו למוסך טויוטה הקרוב והם מיד קראו לאופנוען המקומי שמטפל בכל האופנועים באיזור במוסך ביתי. Attie הגיע לאסוף אותנו על סוזוקי היאבוסה 1300, הוזמנו להתארח אצלו ללילה בזמן שיסדר את האופנוע של רועי.
"
אטי" ובת הזוג שלו "ריאט" הם זוג אופנוענים קשוחים שמארגנים את הראלי (מפגש אופנוענים) השנתי באזורם. פעם נוספת נחשפתי לתרבות מועדוני האופנועים ולעזרה ולהכנסת האורחים שמהווה מאין קוד מוסרי כלל עולמי בין אופנוענים באשר הם. הסתבר שכשרועי עשה טיפול לפני היציאה מקייפטאון מוסך במוו המקומי שמו מים רגילים ברדיאטור במקום נוזל קירור אמיתי.
ריאט סיפרה לי בגאווה על אחיה, אופנוען במועדון 1%. למי שלא מכיר בעולם הבייקרים יש מונח שנקרא 1% אלה מועדוני אופנועים שמבדילים את עצמם בגאווה משאר 99% האחוזים הנותרים של מועדוני האופנוענים. לפי איגוד האופנוענים האמריקאי 99% ממועדוני האופנועים הם אזרחים שומרי חוק. אלה האחוז הנותר.

ריאט ואטטי והיאבוסה שלהם. זוג האופנוענים שארחו אותנו ועזרו לרועים בתיקון האופנוע

כל אחד מאיתנו קיבל מצנה שק קטן מלא במזכרות מהראלי האחרון שהם ארגנו.
כשעזבנו את ביתם ביום למחרת הם סרבו לקבל תשלום ורועי נאלץ לדחוף כסף בכח לכיסו של אטטי.

במשך, הנסיעה ללודריץ….

——————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לגל אקרמן

————————————————

תשובההעברה

תגים: , , , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!     הדפס פוסט

26 במרץ 2020 גל רוכב את אפריקה 3

המשך המסע בסימן שאלה

10/11/19 (שבועיים לאחר היציאה מקייפטאון.)
לאחר החזרה מהוגסבאק, ביליתי כמה ימים סתמיים בג'פריז ביי, מקום שידוע כגן עדן לגולשים. חיכיתי לגלים אבל הים היה שטוח לגמרי. אחרי כמה ימים מבאסים נסעתי למקום בשם נייזנה. קיבלתי את עצת המקומיים ונסעתי בתוך יער הגשם שמעל הגשר של הבנג'י בכביש הישן שמקביל לn2. אחד הבנג'ים הגבוהים בעולם.
לאחר מכן המשכתי לכיוון שמורה שנקראת baviaanskloof. נכנסתי לתוך השמורה. זו הייתה רכיבת שטח לא מאתגרת במיוחד אבל בהחלט מעניינת. המון אנשים שפגשתי בדרך הציעו לי לנסוע לשם. כל הרוכבים שפגשתי הזכירו את המקום הזה שוב ושוב. התייעצתי בפייסבוק בקבוצות רוכבים של דרום אפריקה וכולם אמרו שאין בעיה לעבור את זה, שהם עברו את זה עם אופנוע כמו שלי  ואפילו הרכיבו נוסע/ת מאחור. מעברי הרים יפים וגאיות צפופים. אפילו ראיתי בופאלו שהוא אחד מ-5 הגדולים של אפריקה מקרוב. הגעתי למעבר המים שדיברו עליו. רצועה באורך של 40 מטר בערך וברוחב של 2 מטר ומים בגובה של חצי מהגלגל. הקרקעית היתה מכוסה בסלעים חלקלקים בגודל של כדוריד. העדפתי לא להכנס .אחרי כמה דקות הגיע הריינג'ר של השמורה עם לנד קרוזר טנדר פתוח ומאחורה עמדו שתי עובדות נוספות של השמורה, ביקשתי שיעבור לפני כדי שאוכל לראות מה מצב השטח ושאחרי זה יחכו לי לראות שהכל בסדר איתי. הטנדר עבר בלי בעיה ונראה היה שזה לא כל כך עמוק. נכנסתי יחסית במהירות איטית ואחרי כמה שניות בלי לשים לב

נפלתי על צד ימין. לא הצלחתי למצוא את הקיל סוויץ לכבות את המנוע כי הוא היה בתוך המים. אחרי כמה שניות ארוכות המנוע נכבה לבד. לא משנה כמה ניסיתי לא הצלחתי להרים את האופנוע עם כל המשקל. צעקתי להם help help בחוסר אונים. הן הסתכלו עלי אבל לא רצו לעזור כי זה היה בתוך המים. התחלתי להלחץ. כל רגע שעובר יותר ויותר מים נכנסים למקומות לא טובים באופנוע. אני אשלם! צעקתי להם בחוסר אונים. אחרי כמה דקות הגיעו 2 הבחורות שעמדו על הטנדר, אתה לא צריך לשלם, נעזור לך. הן עזרו לי להוציא את האופנוע מהמים. ניסיתי להניע כדי לצאת מהמים וכשנתתי גז הסל"ד עלה אבל לא קרה כלום. התחלתי לראות שמן צף על המים. הצג הדיגיטלי הפסיק לעבוד והיו קצרים בחשמל. דיברתי עם כל החברה שעבדו שם וביקשתי להעמיס את האופנוע על הטנדר כדי לצאת מהשמורה. 4 אנשים עזרו לי להעמיס את האופנוע ולבסוף הוציאו אותי.

רק אחרי זה הבחנתי שהשרשרת נפלה. העמסנו את "ברנדה" על הטנדר ופנינו היו בחזרה במעלה ההר לנקודת הכניסה לשמורה.
בדרך החוצה  כ40 קילומטר במעברי הרים ,בשטח בתוך השמורה, הנהג נהג כמו משוגע עם האופנוע ,איתי ועוד בחורה מאחור.

החזרנו את השרשרת למקום וראיתי את הסדק במנוע. כל הזמן הזה חייכתי ושמרתי על אופטימיות ואני חושב שזה מה שגרם לאנשים לרצות לעזור לי.

אותו מעבר מים תמים למראה

חיפשתי מקום לישון בו בלילה ומצאתי חווה לא רחוקה שהם מארחים שם במחיר זול. זה נפוץ בדרום אפריקה ונקרא guest farm. היה להם שטח ענק ושטח יעודי לקמפינג על נהר פרטי שלהם. מקום יפהפה, פרטי ושקט. הם ביקשו 40 ראנד שזה המחיר הכי זול שהיה לי בכל הטיול! אבל לא היה לי במדויק אז נתתי להם 200 כי זה מה שהיה לי. שם ישנתי בלילה לבד. פתחתי את הכיסא המתקפל שלי מול המדורה וייבשתי את שק השינה שנרטב בנפילה. גם המגפיים היו רטובים לגמרי אז הכנסתי פנימה נייר עיתון שיייבש אותם מבפנים. הנחתי את הפלאפון באוהל, ובמשך כמה שעות ישבתי לבד בוהה במדורה, חושב על איך לתקן את האופנוע ביום למחרת. באותו רגע לא ידעתי מה יעלה בגורלה של "ברנדה" ואם בכלל המסע שלי באפריקה ימשיך כמתוכנן. פשוט נהנתי מהשקט של הלילה וקולות הצפרדעים וחיות הלילה. נהנתי להיות לבד. לא יודע כמה שעות ישבתי שם מול המדורה אבל זה היה בהחלט מספק ומרגיע אחרי יום כל כך אינטנסיבי.

למחרת נסעתי לפורט אליזבת לתקן את האופנוע ,נסיעה של 150 קילומטר וכל  כמה עשרות קילומטרים הוספתי שמן, מצאתי שמן לאופנועים בכלל שמתאים לאופנועי שטח אבל בזמן שנוזל שמן העיקר שיהיה משהו שישמן את המנוע ולא משנה מה.

הגעתי לGuy Duelsport motorcycle clinic . והוא ואישתו אירחו אותי עד שהאופנוע היה מוכן לנסיעה. במשך שלושה ימים נצמדתי לגיא ולמדתי איך הוא מפרק את המנוע מהאופנוע. הוא מקצוען והיה ניכר שהוא יודע מה הוא עושה.
עמדו לו במוסך עוד 10 BMW וכמה ktm. את התיקון של כולם הוא דחה בכמה ימים כדי שאוכל לחזור לדרך כמה שיותר מהר.

שברתי את חלק האלומניום התחתון של המנוע. אני מניח שזה קרה כשהשרשרת נפלה ונתתי גז, היא כנראה התבלגנה בתוך עצמה ויצרה לחץ בדיוק על נקודת החיבור שבה המנוע מחובר לשלדה. הזמנו את החלק הזה במיוחד , יד שניה , מקייפטאון וביום למחרת הוא כבר הגיע במשלוח מיוחד לפורט אליזבת. עשיתי טיפול גדול  שגם ככה תכננתי לעשות לפני היציאה מדרום אפריקה וסך הכל עלה לי 16000 ראנד. הרבה מאוד כסף שלא תכננתי להוציא בשלב הזה של הטיול. כשישבתי בבית על המחשב ותיכננתי את המסע הכנתי קובץ אקסל גדול ורציני שמלא בטבלאות לפרטי פרטים והוא תכנון התקציב שלי. הכנסתי שם סעיף בלת"ם בדיוק כמו שבניתי תקציבים לטיולים של הצופים כשהייתי רכז.  אז ההוצאה הזו היא בהחלט בלת"ם וירדה מהסעיף הזה. בכל המסע רשמתי באפליקציה כל הוצאה והוצאה שיצאה לי מהכיס. אני משתדל להיות מאוד מחושב.

כשהתיקון הסתיים והאופנוע חזר לשגרה עדיין הרגשתי מדוכדך ומיואש. לא ידעתי לאן להמשיך וגם לא היה לי עם מי לדבר. התקשרתי למשפחת פרקר בבקשה להתארח אצלם לעוד לילה אחד. אותה משפחה שאירחו אותי שבוע ומשהו לפני זה בפורט אליזבת אחרי שחזרנו מהראלי.  הם נענו בחיוב. הגעתי אליהם מצוברח, ודיאודרה (האמא) נתנה לי את החיבוק שכל כך הייתי צריך. כל כך רחוק מהבית ובודד, הם ממש העלו את מצב רוחי. אני מרגיש אצלם כמו בן בית. שלא לדבר על בתם הבכורה שלקחתי איתי להרים שבוע לפני כן.
נפרדנו לשלום פעם נוספת ויצאתי מפורט אליזבת בדרכי צפונה כדי להפגש עם שחר וסידי בגבול נמיביה. נסיעה של 2000 קילומטר ללא הפסקה דרך הkaroo -איזור צחיח וחם מאוד עם שיחים נמוכים המשתרע אלפי קילומטרים.
עברתי בעירות קטנות ומרוחקות. רוב הכבישים היו משעממים. כבישי סרגל שלא נגמרים, הנוף מישורי ומדברי וחםםםם. היה ממש משעמם. אילצתי את עצמי לא לעצור לפחות 70 קילומטר ברציפות, היה חם מאוד ולא היה לי נוח על הכיסא ובתוך הקסדה, עצרתי כל 70-100 ק"מ במקומות עצירה בצד הדרך שיש בהם שולחן פיקניק עם כיסאות, לרוב אפילו בלי צל. הדבר היחידי שמשך את עיניי  בין כל המישור הצחיח היה קיני הציפורים הגדולים שהשתלטו על עמודי החשמל.

בעיירה בשם ניו בטסדה ישנתי לילה שעלה לי כמו הלינה בקייפטאון. הגעתי אליהם במקרה בפסטיבל השום השנתי. כל אנשי העיירה (בערך 40 אנשים) מגיעים לבר המקומי וכל אחד מביא מאכל המבוסס שום. אז אכלתי גם ארוחת ערב מבוססת שום בחינם והכרתי חבר חדש.


יום למחרת ישנתי ב-prieska בגסטהאוס שיש להם צימרים למשפחות ואפשר לפתוח אוהל על הדשא. ב-12 בלילה התחילו הממטרות, האוהל שלי היה מכוסה אז לא התרגשתי כי רק מכיוון אחד הגיעו המים. אחרי שעה כל הממטרות התחילו וזה הגיע מכל הכיוונים וזה לא כמו גשם שאפשר להתרגל לזה. זה לא אחיד כי הממטרה זזה ממקום למקום. לא הצלחתי לישון כל הלילה. בערך ב1:30 בלילה התקשרתי לבעלים וביקשתי שיסגור. הוא כמובן שכח שהן עובדות בלילה.

המים שהשקו את הגינה היו עם מלח או משהו ואני מפחד שזה הרס את כיסוי הגשם. בבוקר ניגשתי לדבר על זה עם הבעלים והסברתי לו שהמין האלה עשו כתמים שלא יורדים מהאוהל. הבעלים אמר שזה בסדר ואני לא צריך לשלם. שמחתי כי החלטתי שבטיול הזה כשמציעים לי דברים בחינם אני צריך להענות בחיוב כי אני על תקציב נמוך.

אחרי שתידלקתי עצרתי מחוץ לאיזו עיר על הדרך והתחיל לדבר איתי בחור שגם טייל את כל אפריקה על אופנוע ונתן לי את משאבת האופניים שלו.


הרגשתי מדוכדך בימים האלה. גם בגלל הכבישים, גם בגלל המקומות שהייתי בהם. הערים האלה היו ממש לא נעימות בלשון המעטה, אין לי מושג ממה אנשים מתפרנסים במקומות הנידחים האלה. עיירות רפאים שלעובר אורח כמוני נראה שאין עניין בהן, וגם לא פרנסה. רחובות רחבים ושקטים הסלולים בעפר גס ולא אספלט איכותי. גם מזג האויר היה לא נעים ובכלל האוירה שם הייתה לא מזמינה וחברותית. גם מהלבד כבר לא נהנתי במקומות האלה. המשכתי לכיוון נמיביה, עשיתי עצירה על האורנג' ריבר ורציתי לראות נקודה שסימנתי במפה, מפלים של נהר האורנג' אז כבר אמרתי לעצמי שאני אמצא מקום קרוב לישון. מצאתי גסט פארם שיש להם אגם פרטי לסקי מים. הבן שלהם אירח אותי והסכים שאני אשאר בחינם ללילה. הלכתי לשמורה לראות את המפלים על נהר האורנג' אחד הנהרות הגדולים באפריקה הנמצא בין נמיביה לדרום אפריקה.

בדרך החוצה השומר סגר את השער וביקש שאני אראה לו את הטופס שנתן לי. הוא אמר שלא הלכתי לקבלה לשלם. אמרתי לו שהלכתי לקבלה ולא ביקשו ממני כסף, התווכחנו ובסוף הוא אמר טוב אז תן לי 20 ראנד ואני כזה: what? No! הוא התקפל ונתן לי לנסוע. עוד לחצתי לו את היד. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו באפריקה ניסה להוציא ממני משהו.
מסתבר שיש פה זוג שמשכיר לתקופה ארוכה את אחד הקוטג'ים בחווה פה. דיברתי איתם קצת ואחרי זה הם הזמינו אותי אליהם. אחרי שאכלתי ארוחת ערב הוזמנתי לכוס תה ומאחר והייתי לבד נענתי בחיוב להזמנה. עד היום אני שומר איתם על קשר בפייסבוק.

—————————————-

כל הזכויות C לסיפור, לצילומים וקטעי הוידאו שמורות לגל אקרמן

——————————————–

תגים: , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!     הדפס פוסט

פוסטים קודמים »