הרפתקה דוט קום

11 באפריל 2018 דנה וליאור רוכבים אמריקות מצפון דרומה

על מכונת המרחקים – הכי רחוק

ליאור ודנה ממשיכים במסעם המופלא הנה הבלוג השוטף והיפהפה שלהם.

עברנו את המייצר – Darian Gap, צפון ומרכז אמריקה מאחורינו ואנחנו בלב קולומביה – בוגטה. האופנוע שטס בטיסת קרגו נפרדת נחת יום אחרינו ובגלל רצף של סוף שבוע וחגים היינו צריכים לחכות עוד שלושה ימים בשביל לשחרר אותו.

בנתיים נהנינו מאוכל רחוב קולמביאני, התרבות הקולומביאנית החדשה לנו ומיצגים של האומן הקולוביאני בוטרו שמפסל נשים שמנות.יום השחרור הגיע, מגיעים למכס בטרמינל המטען, אחרי שהלכנו מהפקיד הזה לפקיד הזה, תעלו למעלה ואז שוב תרדו, קחו 30 שניות הפסקה ושוב תעלו למעלה ותרדו למטה. קיבלנו חותמות מכל אחד במשרד המכס הקולומביאני בעל חותמת ונכנסנו להאנגר של DHL

לקבל את האופנוע. האופנוע הועמס למטוס על פלטת העמסה, כמו שהוא בלי להכניס אותו לארגז כמו שברוב הפעמים עושים כשמשנעים אופנוע. יחד איתנו נכנסו עוד זוג רוסי שרוכב על GSA וזוג מבוליביה שטסו לארה״ב לקנות אופנוע וחוזרים איתו הביתה. קיבלנו את האופנועים ביחד ואז החל מעין מרוץ חימוש קטן, מי מארגן את האופנוע הכי מהר ויפה. לאחר שזיוודנו את מכונת המרחקים נרגשים יצאנו לאגמי גוואטפה.

במרכז אמריקה התרגלנו לקצב התקדמות הרבה יותר איטי מצפון אמריקה, עומס וצפיפות על הכביש ותשתיות חצי קימות אבל בקולומביה הסיפור אחר, לרוב הכבישים במצב מצוין אבל הקצב איטי בהרבה ממרכז אמריקה. בגלל שהאזור הררי, כמעט מצוקי ובשביל להתקדם 100 מטר בכיוון צריך להתעקל בכביש אולי 4 פעמים. המהירות הממוצעת הייתה בסביבות ה 30-40 קמ"ש. הילוך שני – שלישי, וברגעים שהגענו להילוך רביעי פתאום הרגשנו שאנחנו טסים. כמובן היה צד חיובי לעניין, בנוף ההררי הסבוך המכונה שלנו נהנת מהכל.גוואטפה הינה אזור גבעתי מוצף, ככה שנצור מעין אגם גדול ומלא איים בתוכו כאשר במרכז מתנוסס סלע ענק שמנותק מהנוף.

האזור אכן מתוייר אבל עדיין הקסם לא נעדר ממנו. משם רכיבה קצרה לעיר מדג'ין בעלת ההיסטוריה המעניינת, מקום מוצאו של פאבלו אסקובר ברון הסמים הקולומביאני שאחראי רבות לעיצוב קולומביה המודרנית. העיר שנחשבה פעם למסוכנת מאוד בגלל עוני, התייצבה ומסבירה פנים לתייר. מדג׳ין בנויה בתוך עמק כשהבתים שבה בנויים באופן זהה מלבני חמר אדום וכמו כל עיר מתאפיינות בפקקים. רכבנו בכביש המרכזי בעמק ומרחוק ראינו שעומד לרדת גשם יחד איתנו כל הרוכבים המקומיים שמו לב וישר עצרו מתחת לגשרים והחלו לעטוף את עצמם בביגוד לגשם ויצרו מעין חסימות נתיבים רק בשביל לשים מעיל גשם. מדג'ין הביאה שינוי מרענן אחרי מרכז אמריקה, ברים ומסעדות מערביות באווירה צעירה מקומית בהחלט הרגשנו מעין קפיצה לאירופה כמובן שזה היה בחלק מאוד מסויים של העיר בעוד שבחלקים אחרים שעברנו מדובר בבתים זעירים ועוני גדול.

מדג'ין ממוקמת בעמק צר בלב ההרים, עם העזיבה אנחנו מתחילים לטפס לעבר מעבר הרים ונאלצים לזגזג ולגזגז בין משאיות ענק, עם הירידה לכיוון קאלי עמקים גדולים נפרשים מולנו, ההילוכים מטפסים למעלה וסוס העבודה חוזר למהירויות שיוט מוכרות.
קאלי או בשמה המלא סנטיאגו דה קאלי הינה העיר בשלישית בגודלה בקולומביה וכך ביקרנו בשלושת הערים הגדולות בקולומביה. עיר מודרנית ופשוטה סה"כ. משם התחנה הבאה הייתה הכנסייה Santuario Las Lajas, מבנה שחור לבן שבנוי על צוק מעל נחל שעובר מתחתיה. שם התחלנו לראות שמאפיין מאכל דרום אמריקאי והוא בשפה המקומית קואי שזה בעצם שרקן על הגריל.

הגענו מעט מאוחר למעבר גבול בין אוקוודר לקולומביה, בסביבות שתיים בצהריים שהתכנון שלנו היה באותו יום להגיע לאוטבאלו (Otavalo) באקוודור.

שם יש שוק גדול של מוצרי צמר למה (הבעל חיים) שהמקומיים מייצרים. תור ענק בגבול החל לעלות את הספק אם נצליח להגיע באותו יום לאוטבלו וכבר מחפשים חלופות. כאשר הגענו לגבול האקוודורי הבנו שאין סיכוי שנצליח להגיע בגלל שלקח זמן לקבל את כל האישורים. סוף סוף קיבלנו אותם ויצאנו, אקוודור היא המדינה הראשונה שמתוכנן לנו מסע בגבהים, הרמה האנדית.

מתפתלים בין הרי האנדים ולאט העלטה יורדת בגבהים. הגענו לסן גבריאל ומצאנו גסטהאוס באווירה מגניבה בבית עתיק, כאשר יש פטיו במרכז. העיר גם היא עתיקה, כבישי אבן ובניינים עתיקים בסגנון קולוניאלי.למחרת הגענו לאוטבלו, העיר ניראת כמו במהלך בנייה, צפופה רועשת ומלוכלכת אך השוק היה נחמד מאוד אף על פי שהוא מתוכנן לתיירים נהנו מאחר צהריים שקט משום שזאת אינה העונה לאקוודור ושמחנו שבילינו את הלילה הקודם בסן גבריאל.
מאוטבלו היינו בדרך לאמצע העולם, כן לחצות את הקו המשווה אירוע מרגש בפני עצמו. רכבנו למקום המציין זאת ומציג כל מיני מייצגים אודות כדור הארץ. כאשר הגענו ושיחקנו ים יבשה, פעם היינו בצפון ופעם בדרום. עונג הידיעה שירדנו מקו רוחב 70 בפרודו ביי (אלסקה) עד 0, כך מהחוג הארקטי עד לרצועת המדבר ולאזור הטרופי על שני גלגלים וכך שמפה אנחנו ממשיכים את תמונת המראה דרומה, ממשיכים באזור הטרופי למדבר ולאזור הדרומי.
ביקור בקיטו עיר הבירה של אקוודור וקניית בורג שנגזר לנו ממגן הרוח בסוכנות של BMW. ממשיכים על האנדים לכיוון אזור הרי געש, הגבוה בניהם הוא קוטופקסי Cotopaxi מתנשא לגובה של 6100 מטר שרובו מכוסה בקרח וQuiotoa שבלועו ישנו אגם. בדרכנו לקיוטואה היה עלינו לחצות עמק ולעבור שני רכסי הרים מקומיים עד ההגעה לקיוטואה, לקראת סוף העמק אנחנו רואים את הפס המלא עננים, חושבים לעצמנו יפה, נראה שמח שם. חייבים לראות מקרוב עד כמה שמח, מתחילים בטיפוס ולאט לאט רואים שההרים בקצה מתכסים לבן ושוב אנחנו חושבים נו יאללה בטוח יתבהר עד שנגיע. הטמפרטורה צונחת והלבן מתברר כברד יפה שנערם. נעצרנו אחרי שיירת רכבים שהזדחלה לאיטה, אך הכביש עדיין היה פנוי. מתמסרים לחווייה וממשכים יחד עם השיירה שברגע שהצטברה מדרגת קרח על הכביש מצאנו את עצמנו רוכבים על עשרה ס״מ של קרח שנערם. שם הגיעה ההחלטה שמפה אנחנו מסתובבים ויורדים.

הסתובבנו וגלשנו למטה לכפר הקרוב. מצאנו מלון חדש שנראה שאנחנו הראשונים שהגענו אליו וכנראה האחרונים עד שהבאים יתקעו בסופה הבאה. התחממנו והלכנו לישון. ניסיון נוסף למחרת עבר בהצלחה, כל בקרח נמס והגענו בשלום ללוע המרשים של קיוטואה ששוכן בגובה של 4200 מטר והדרך עוצרת נשימה.

משם צללנו לגובה פני הים באותו יום לעיר Guayaquil, שהינה תחנת היציאה לאיי הגלאפגוס אבל את הביקור שם נדחה לפעם הבאה. עצה שלנו, אם באפשרותכם להזמין מקום בגסטהאוס הממוקם בצמוד לאצטדיון העירוני במדינה דרום אמריקאית ביום של דרבי כדורגל טעון אל תעשו זאת. לא נעים להתקדם בצפיפות שיא במיוחד שהאופנוע שאתם עליו הוא מקורר אוויר.

150 ק"מ לפני פרו שם מתוכננת לנו חווית אנדית עוצמתית.

—————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לדנה וליאור אלוני

————————————

תגים: , , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!     הדפס פוסט

7 באפריל 2018 אירה ויואב עולים את האמריקות צפונה 6

רכיבה בפרו – רק סופרלטיבים

את פרו עשינו מדרום לצפון, במסלול התיירים השחוק, אריקיפה (עיר עתיקה מדליקה, ומנזר סנטה קטלינה מומלץ מאד), קניון קולקה (הכמעט הכי עמוק בעולם ותצפית על קונדורים), העיר פונו ואגם טיטיקקה, קוסקו (עיר המדרגות שבנויה על צלעות ההרים שמסביב), העמק הקדוש עד מאצ'ו-פיצ'ו, כביש 3S ללימה (בפוסט נפרד) ולאורך החוף לאקוואדור (לא התרגשנו מאזור החוף הצחיח של פרו ומלימה ולכן חזרנו לאנדים בכביש 3N ).


אז במה נתחיל, נתחיל במאצ'ו-פיצ'ו – אנחנו לא אנשים של עתיקות, אבל מאצ'ו-פיצ'ו… לכן לא יתכן ביקור בפרו בלי ביקור באתר. הביקורים מוגבלים ל- 2,500 איש ביום בשתי משמרות (מרץ היא מחוץ לעונה, כך שלא נתקלנו בבעיות כניסה), המסע מתחיל מקוסקו, דרך ה"עמק הקדוש" שמכיל מספר אתרי אינקה (אהבנו את מכרות המלח בדרך), לעיירה שאת שמה אי אפשר לבטא (Ollantaytambo), משם ברכבת לעיירה נוספת (Aguas Calientes) ומשם באוטובוס לאתר (זאת הדרך הפשוטה והיקרה ביותר אך אפשר לעשות חלקים גם ברגל, במוניות או באוטובוסים), הארגון מופתי וללא פשרות למרות כמות התיירים הגדולה. אך לדעתנו הייחודיות של מאצ'ו-פיצ'ו איננה באתר שהוא מדהים בתוך נוף עוצר נשימה,

אלא דווקא בסיפור שמסביב, מתחיל בתעלומה, למה בכלל בנו האינקה את העיר על פסגה של הר, ממשיך בתרבות ללא כלים משוכללים, ושלא הכירו אפילו את הגלגל שלקחו על עצמם פרוייקט בסדר גודל שכזה וגומר בעובדה שהכל החזיק מעמד מאות שנים ללא תחזוקה (85% מהאתר נמצא כמות שהוא ורק 15% שוחזרו). אז למרות התיירים ולמרות הבירוקרטיה (לוקח כמה שעות טובות לארגן הכל) והעלויות (כ- 400$ לזוג), האתר ייחודי ובהחלט ברמה אחת עם הסלע האדום, הגרנד קניון והכותל המערבי.
נמשיך בכבישים – הנופים בפרו מדהימים ומגוונים מפסגות האנדים הקרחות בגובה 5000 מטר ועד נוף מדברי לאורך החוף. הדרכים בהם נסענו היו ברמה סבירה, רובם סלולים רוב הזמן, מתוחזקים סביר, עם תנועה דלילה (בעיקר משאיות ותחבורה ציבורית), אבל שומרים אותך ערני כל הזמן, בורות, מפולות, רכבים עוקפים, גשרים איריים, וסתם בעלי חיים. כמות המשטרה הן רכובה והן רגלית מפחידה, רוב הזמן לא ברור מה תפקידם, שכן בדרך כלל לא מתייחסים אליהם בעיקר כשהם מנסים לכוון את התנועה, אך הם תמיד נחמדים גם כשעוצרים אותך וגם כשהיו אמורים לא להיות נחמדים (למשל כשעקפת ניידת על פס לבן, או כשרכבת בעיר בלי קסדה – בכל המקרים שוחררנו לאחר שזיהו שאין לנו שפה משותפת 😊). כלי התחבורה התדיר ביותר הוא ריקשה (טוקטוק), יש ערים שלא תראה כמעט רכב רגיל רק ריקשות

בכל גוון וצבע. גילינו שתמורת האופנוע שלנו ניתן לרכוש שתי ריקשות חדשות, שקלנו את הנושא בכל אופן יותר מרווח בהם והחלטנו פה אחד להמשיך עם הקדילק שלנו.
הערים – כמעט כל עיר/כפר בפרו היא שוק אחד גדול שמתחיל בכניסה ומסתיים ביציאה על כל הצבעוניות והריח והרעש.

פרט לכיכר המרכזית שתמיד מטופחת עם דשא ופסלים (ומלא שוטרים ששומרים על הדשא) ופרט לבתי הספר, בכל עיירה וגם הנידחת ביותר בית הספר הוא הבניין המטופח ביותר, צבוע, שמור, ובולט למרחוק. תופעה מעניינת – ניקיון – הערים לדעתנו נקיות וצריך לזכור שהן נראות כמו שוק ועדיין נקיות (נניח בהשוואה לארגנטינה או צ'ילה), אבל הכניסות לערים הם מזבלה אחת גדולה, הדרכים המובילות לערים מרוצפות ערימות של זבל ומסריחות כמו מזבלה, כששאלנו על התופעה, מסתבר שאין פינוי זבל עירוני בערים ולכן אנשים זורקים את הזבל מחוץ לעיר. ועוד תופעה מעניינת – גימור (פיניש) – כל הבתים בכל מקום מלימה ועד אחרון הכפרים לא סיימו לבנות אותו, תמיד אין טיח בלפחות אחד הקירות החיצוניים, תמיד יש הכנה להקמת עוד קומה וכמעט תמיד יש קומה שטרם סיימו לבנות. גם במלונות תמיד נראה שהם באמצע בניה, כל תחנת דלק בהקמה, והכל מרגיש כמו אתר בניה ונותן תחושה שאם נגיע עוד שנתיים הכל יהיה גמור לתפארה.
אוכל – למרות מה שיאמרו לכם לגבי מאכלי דגים, סביצ'ה, וגיוון באוכל בפרו, המאכל הלאומי הוא רבע עוף עם צ'יפס, בסקר שערכנו ברוב המסעדות זה מה שיש (מניו ב- 8 סול כולל רבע עוף, צ'יפס, סלט ושתיה), למרות שרצינו אחרת בערך חצי מהערבים זה מה שאכלנו בסופו של דבר וחציינו הם בכלל צמחונים 😊. אה ויש גם מרק עוף של סבתא. וסברס מדהימים (חמישה סברס ענקיים בשקל)
ולבסוף אנשים – הפרואנים לא מרבים לחייך, וגם לא מדברים יותר מידי, אבל תמיד נכונים לעזור, לא נתקלנו ולו פעם אחד בפרואני עצבני, לא ניסו לרמות אותנו (וגם אם כן לא הרגשנו), אבל המיוחד ביותר הוא הלבוש ככל שהמקום נידח יותר הלבוש צבעוני יותר והכובעים מוזרים יותר.


לסיכום – פרו היא המדינה שהכי מזכירה לנו את הודו, הריקשות, והכבישים המחוררים, ערב רב של טיפוסים לבושים בצבעים עם כובעים מצחיקים, כאוס בעמודי החשמל והטלפון, הבתים שלא סיימו לבנות וכמות השוטרים ברחובות, אבל בניגוד להודו הנהיגה בכבישים סבירה ומרכזי הערים נקיות. ואף ניתן למצוא פינות חמד שמזכירות את אירופה במיטבה, נקיים, מסודרים, עם ארכיטקטורה קולוניאלית. אהבנו!!!


מחר אקוודור

————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומם שמורות לאירה ויואב ארמוני

————————————————————–

תגים: , , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!     הדפס פוסט

29 במרץ 2018 אליאור ועומר עושים את האמריקות

לרכוב לאמזונס וחזרה בשלום

חצינו את מעבר הגבול באזור אטאקמה, חתיכת עלייה קשה לאופנוע 😤.
בגלל העברה של הביקורת דרכונים והאדוהנה (מכס) הצלחנו לצאת מהמדינה בלי חותמת יציאה 🤣.
שילמנו שוחד קטן בגבול הבוליביאני והמשכנו בדרך הלגונות, לא אשקר ספגנו כמה נפילות קשות אבל הדרך שווה את זה-דרך יפיפיה עם לגנות בכמה צבעים וגייזרים בדרך.
לאחר יומיים בינהם שינה בשטח (שכלל נסיעה בלילה ששש) הגענו לעיירה עיוני שם עצרנו בבית קברות ענק לרכבות ומשם המשכנו לפנינה היפה מכל – מדבר המלח – הסלאר!! כרגע הוא מוצף ולטובה! ככה ניתן לראות את ההשתקפות הרבה יותר טוב.

ממשיכים לעיר פוטוסי, חייב לציין את הנוף בדרך לכאן-הרים בכל מיני צבעים תהומות, נחלים וירוק בלי סוף! אבל הנפש מתרגלת מהר וזה סובב אותנו כל הזמן..
העיר פוטוסי מבוססת על מכרות. לקחנו סיור קטן לראות מה קורה בפנים כיאה לתיירים 😎 מרשים, קשה ועצוב כאחד.

קיים חוק בבוליביה שדלק לתיירים עולה פי 3 מהמחיר היציג. לאחר דיבור קל בינינו החלטנו שנקנה ג'ריקן ונבקש כל פעם ממקומי לתדלק לנו. ככה חונכנו, "לא פראיירים" 😁 ותתפלאו עבד פלאי פלאים!

היעד הבא הוא סוקרה, בירת בוליביה, אשר קרויה על אחד הלוחמים ששיחרר את המדינה מידי השלטון הספרדי.
בדרכנו עצרנו לפוצץ "קצת" חומר נפץ שקנינו בשוק בפוטוסי. נעצור כאן לשבוע בעיקר בשביל ללמוד ולחזק את השפה הספרדית.

המשכנו לסנטה קרוז, הדרך עוצרת נשימה, רכיבה בתוך יער טרופי קסום מתחילים להתקרב לעיר ולהרגיש את הלחות 😅 הכפרים בדרך זה משהו שונה מכל מה שראינו – מוניות שהם אופנוע, בסטות על טנדרים והכי חשוב בכל הסיפור שהכל זול 😁 וכשזול נהנים 🤣
צלחת של סטייק עם אורז סלט וציפס – 6 שקל!!!! הגענו לעיר והיינו בהלם אחרי שעברנו כפרים נידחים ומקומות כה עניים נגלתה לעיניינו עיר מערבית ברמות הקיצוניות שבלי בושה גם משאירה אבק לתל אביב. יבואני רכבי יוקרה בכניסה לעיר מותגי אוכל מערביים כגון בורגר קינג וסאבוואי וגם הוילות פה ברמת גימור גבוה!! העברנו סופש חוויתי ביותר 😎 והמשכנו לכיוון צפון מערב המדינה לעיירה רורונאבקה.

שום דבר לא הכין אותנו לדבר הבא
החלטנו לעשות נסיעה של 750 קמ ביום כדיי להגיע לעיירה בלי לדעת מה יש בדרך בכלל!
התחיל נחמד, אספלט, מידיי פעם קצת שטח, חזרה לאספלט עוד שטח, עד שהגענו לאזור מוצף, לפתע מצאנו את עצמנו מעבירים את האופנועים בסירה כדי לחצות אגם ונוסעים בבוץ, שכבה מכובדת שבעצם לא נוסעים אלה רק מחליקים, עוד נהר ועוד פילושים בבוץ ועוד נפילות אבל בסופו של דבר הגענו 😁

תוך כדיי ש"התערבבנו" בעיירה הכרנו בחור בשם ניניו, מדריך לג'ונגל, אינדיאני אמיתי, שהחלטנו לעשות איתו טיול השרדות בן 8 ימים 😅
נכנסו עמוק לתוך הגונגל עם האופנועים, בערך כ 150 קמ מרורונבאקה.


בדרך נהרות ובוץ בלי סוף ובאיזה שהי נקודה החבאנו את האופנועים עמוק בשיחים והמשכנו ברגל.

הגענו לאזור שנקרא אלטו מאדידי. ברגל הגענו כמעט לגבול עם פרו ופתאום הבנו שאנחנו בעצם בתוך האמזונאס!


יתושים בלי סוף חרקים וחיות אבל הישרדות זה הישרדות ומתגברים על הכל. הצלחנו לדוג דגים לבנות רפסודה ואף לשוט בה. כעבור 6 ימים הבנו שמספיק וצריך לחזור, גשם בכמויות רבות הכביד מאד עלינו לאורך כל הדרך.
אם חשבנו שאותה דרך של 750 קמ קשה אז זה מתגמד ליד הגונג'ל הזה! שום דבר באמת לא הכין אותנו לדרך הזאת ובסופו של דבר, הדבר שהכי חששנו ממנו קרה..
בנסיעה חזור נתקלנו באחד הנהרות הקשים שכבר עברנו בדרך הלוך רק שהפעם יש זרמים והוא גבוה מהרגיל. החלטנו בכל זאת לנסות לחצות ותוך זמן קצר מצאנו את עצמינו עמוק בתוך המים, עם האופנועים, נאבקים בזרם שלא יקח את האופנוע. לבסוף הצלחנו להגיע לגדה השניה אבל מתפללים שלא נהרס המנוע מכל המים שחדרו. כל הסיפור נגמר במבצע חילוץ בלילה עם טנדר מאחד הכפרים שהיה מרוחק 6 שעות הליכה ברגל, אני ועומר פצועים בכפות רגליים מהשבוע המתיש בגונגל ובקושי מצליחים ללכת.

הצלחנו לחזור לרורונבאקה עם חילוף של גרר נוסף ורק מתפללים שהבעיה תתוקן במקום הנידח הזה.
לא עבר יום וחזרנו למוסכניק שבידיו הפקדנו את האופנועים. הבעיה סודרה!! 😁😁 ומכאן ליישורת האחרונה של בוליביה – היונגאס ולה פאז 😎

אז היונגאס, חוויה מדהימה, נסיעה בגובה גבוהה בתוך עננים ודרך צרה בהרבה מהחלקים, נוף יפה ותהומות שאין לתאר אבל למען האמת עברנו כבר דרכים הרבה יותר מסוכנות כך שהאדרנלין לא היה בשיאו 😎 ממשיכים ומתקרבים ללה פאז וככל שמתקרבים, יותר קר. הגענו לאזור בגובה של 4600 מ' וכבר מאבדים תחושה בידיים, בסופו של דבר הגענו לעיר ובילינו פה שבוע 😁

נקודתנו האחרונה במדינה המדהימה הזאתי היא העיירה קופקבנה, באגם טיטיקאקה. עיירה שלווה וציורית, מכאן ביקרנו באי השמש. בני האינקה מאמינים שכאן נבראה השמש, האי מקסים ואותנטי והנוף שנשקף מכל נקודה באי הוא בלתי יתואר!

פנינו לפרו, כיוון קוסקו, שם נפגוש בפעם המי יודע כמה משפחה מקסימה, עם ארבעה ילדים מתוקים וביחד נחגוג את ליל הסדר 😃😃

ולסיום, בוליביה, היית מדהימה ושווה כל דקה שהיינו כאן ואת בהחלט גם שווה את חריגת הויזה 🤣
להתראות ו..
שלום לך פרו

————————————————————————-

כל הזכויות C לטקסט ולצילומים שמורות לעומר סלע ואליאור רפלסקי

——————————————————————————-

תגים: , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!     הדפס פוסט

29 במרץ 2018 אירה ויואב עולים את האמריקות צפונה 5

חווייה הררית רכובה חד פעמית

כביש 3S פרו.

כביש 3S מוביל לאורך כ- 900 ק"מ מאזור קוסקו (Cusco) לחוף הים באזור פיסקו (Pisco), על פניו נסיעה שהיא חתיכת עוגייה (Piece of cake), אך מבט קרוב יותר במפה (ראה מפה)

מצביע על כך שמדובר על כביש שפניה שהיא בת "רק" 90 מעלות נחשבת למותרות. הכביש חוצה את האנדים לרוחבם כך שמעבר לטיפוס מספר פעמים ביום לגבהים באזור ה-5000 מטר וירידה לגבהים שנמוכים מ-2000 מטרים גם הטמפרטורות עוברות מ- 2-3 מעלות בגבהים ל- 20-22 בעמקים וצריך להחליף קיץ לחורף ולהפך,

חלק מהזמן נסענו בתוך עננים (ראות אפס, לחות 100%) ולעיתים אף רכבנו מעל העננים.

עד כאן הכל אחלה, הנוף מלהיב, מנוף אלפיני דרך נופי ירח ועד אזורים מדבריים דמוי מדבר יהודה, לעיתים נוסעים בתוך ואדיות עם קירות זקופים משני הצדדים ולעיתים לאורך פסגות הרים כאשר נוף האנדים נשקף עד למרחוק, לעיתים הנחל עובר מתחת לכביש ולעיתים מעליו (כאשר הנחל עובר מעל הכביש ויש ישוב בסביבה, מדובר על הזדמנות עסקית, אפשר לעצור בתוך הנחל ונער זריז ירחץ לך את הרכב במי נחל רעננים – זאת למרות השלטים שמזהירים לא לרחוץ רכב בנחל).

הכביש במצב נהדר, סלול ברובו, מסומן היטב, עם שילוט ומעקי בטיחות שיכלו לפאר אוטובאן בגרמניה והכל היה יכול להיות נפלא. אלא ש… לצידי הדרכים בכל העולם תראו שלטים שמזהירים אתכם מאבנים מתדרדרות, זה תמיד נראה מיותר כי האבנים לא באמת מתדרדרות ואם כן מה בדיוק רוצים שיעשו עם המידע הזה. בכביש 3S אין כמעט שלטים כאלו, זה מיותר

האבנים על הכביש הם עדות ברורה לכך שהיתה כאן מפולת, ולא אחת ולא שתיים … מאות, לעיתים זאת סתם אבן שמונחת באמצע הכביש, לעיתים סלע ולעיתים מפולת שחוסמת נתיב, זה יכול להופיע גם באמצע סיבוב פרסה ואז רצוי שתהיה במהירות הנכונה כי הנתיב שלך חסום לחלוטין ורכב ממולך חוסם את הנתיב השני (מדברים מניסיון).

כמובן שבגבהים יהיו עדרי לאמות ואלפקות ובנמוכים יותר חזירים וצאן, אך לאורך כל הדרך בחום ובקור, בגשם ובשמש בגובה ובנומך, אחת לכמה מאות מטרים ירבוץ כלב (ללא קשר אם יש ישוב בסביבה או לא), וישמור על הדרך, אם אתה על אופנוע יש גם סיכוי טוב שהוא ירדוף אחריך תוך כדי נביחות שמראות מי שולט כאן. לקראת סוף הדרך עוברים לכביש 28 שהוא ללא מפולות אך, עם הרבה מקומות ששכחו לשים את השחור מלמעלה (אספלט), כאילו אמרו "אם אין מפולות על הכביש איך נשמור ערנות של הנהגים".

בקצרה הדרך מאוד מומלצת למי שאוהב לרכב כשהאופנוע לא במצב מאונך. ואגב לא חשוב מה מהירות הנסיעה שלך תמיד יעקוף אותך טרנזיט (מונית שירות).

———————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאירה ויואב ארמוני

———————————————————————–

תגים: , , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!     הדפס פוסט

18 במרץ 2018 אירה ויואב עולים את האמריקות צפונה 4

סיכום הרכיבה בארגנטינה וצ'ילה

ארגנטינה וצ'ילה 2018
אצלנו בראש ארגנטינה זה פטגוניה, קרחון מורנו, אל קלפטה, ארץ האש ואולי קצת בואנוס איירס. אנחנו דילגנו על כל הללו, התחלנו באיגוואסו ועלינו צפונה, אז אולי לא באמת היינו בארגנטינה (אם כי הבאמפרים הרגישו אותו דבר). האיגוואסו מחולק בין ברזיל לארגנטינה וכל מטייל באשר הוא מטייל חייב לבקר בשני הצדדים ולומר מי מהשניים טוב יותר, מסקר מהיר בין באי המקום היחס הוא 50%-50% בין אוהבי הצד הברזילאי לאוהבי הצד הארגנטינאי (אנחנו אגב בברזילאים). אפשר לחשוב שאנחנו שמוצאנו ממדינה שחונה שמחנכת ש"חבל על כל טיפה" נתלהב ממפלים יותר מאחרים.

אבל לפי כמות האנשים שביקרו במפלי האיגוואסו בדיוק ביום שבמקרה גם אנחנו היינו שם ולפי העובדה שהם כולם מדברים ספרדית או פורטוגזית כנראה שלא ניתן לשייך את זה למוצאנו בלבד. מדובר על מפלים ברוחב שניים וחצי קילומטרים (275 מפלים שמקיפים אותך מכל צד). הנהר שהם שייכים לו (הפרנה) לא רומז על מה שהולך להתרחש, הוא אמנם רחב אך צבע מימיו חום כהה והוא זורם לו בניחותא כך שלא היית מצפה לעוצמת המפלים האדירה. אוקי אז אנחנו כנראה לא אוהבי אדם,

אבל כל מה שמוכרז כאחד מפלאי עולם או כסגן שלו, מיד מושך כמות אנשים שאותו פלא עולם לא יכול לסחוב ופלא העולם הופך לתור אחד אין סופי. אז אנחנו נמשיך לנו בטיולינו הצנוע ללא ברקים ורעמים ונחפש לנו
פינות חמד נסתרות מהעין. כזאת היא חוחוי הפרובינציה הכי נידחת בארגנטינה, כבישים תאווה לרוכבים המתפתלים בירוק כהה ומדבריות בצבעים שלא מהעולם הזה שלא חשוב לאן אתה מתבונן יש לך תמונת שער של נשיונל גאוגרפיק וכמעט בלי תיירים, כך שכביש 9 מסלטה צפונה מאוד מומלץ (יש אוטוסטרדה שעוקפת אותו אבל לא להתפתות) ובעיקר כביש 52 לכיוון צ'ילה כולל את הר שבעת הצבעים מאדום בוהק דרך ירוק נחושת
לצהוב מדבר, אגמי מלח שעוברים בהם בחרבה, נקודת תצפית בגובה 4200 מטרים, ואלפקות ולאמות כל הדרך, ניתן לתמונות לספר את הסיפור.


את צ'ילה עברנו מהר רק בחלקה הצפוני אך מדבר אטקמה תפס אותנו בהחלט לא מוכנים (בשבילנו צ'ילה זה הרים ושלג) ובחלקים הזכיר לנו המדבר את הצבעים האדומים של הסהרה. בסופו של דבר התנחלנו באיקיקי (שלא ברצוננו) עיר בהחלט חמודה, שחלק ניכר ממנה הוא דיוטיפרי.
אחרי כמעט חודש בארגנטינה וצ'ילה מה למדנו:
– אנחנו ממש אהבנו את האנשים שפגשנו, יש להם סבלנות, הם ייקחו אותך ביד לכל מקום, גם אם זה לא בדרך שלהם, ואין להם את הקונספט שיש אנשים שלא מדברים ספרדית.
– כמות חנויות הספרים בבואנוס איירס ממש מרשימה. לחובבי ספרים שכמונו זה היה יכול להיות גן עדן לו רק לא היה בספרדית.
– ארוחה לעולם תכיל דולסה-דה-לצ'ה (כרוטב, כעוגיות, כממרח או סתם בצד) ובנוסף יש לנו הרעלת אלפנדאס.
– המסעדות ברובן מטופחות, השירותים של אותן מסעדות תמיד מזכירות עולם שלישי, מוזנחים מסריחים ולא נקיים (אבל עם בידה).
– המתדלק בתחנת הדלק תמיד ימלא על הטיפה האחרונה שהמיכל יכול להכיל, ולא רק מפני שהוא רוצה למכור לך עוד קצת דלק אלא מפני שהליטר הזה יכול להציל אותך כאשר התחנה הבאה (עוד 200 ק"מ) תהיה סגורה, או שלא יהיה בה את הדלק המתאים והבאה אחריה (עוד 100 ק"מ) בקצה טווח המיכל שלך.


– ארגנטינאי לעולם יחשוב שהוא יודע להכין את האסדו הטוב בעולם ושמאכלי הים שלהם ללא תחרות. למען שמירת כבודם של הארגנטינאים לא נביע את דעתנו האישית על הבשר הקשה והשרימפסים חסרי הטעם שלהם. – הזמן זורם כאן אחרת, לדוגמא קבענו בחמש וחצי בבוקר שיאספו אותנו, הגיעו בשבע וחצי ולא נראה היה שזה מטריד מישהו (פרט לנו כמובן)


– לא הצלחנו לפצח את התנהלות התנועה בצמתים, רוב הצמתים ללא שום שילוט ולא ממש ברור למי זכות קדימה ומתי.

מחר פרו.

———————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאירה ויואב ארמוני

————————————————–

תגים: , , , , , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!     הדפס פוסט

פוסטים קודמים »