הרפתקה דוט קום

18 בפברואר 2018 אליאור ועומר עושים את האמריקות

דרום אמריקה המדברית

טיפה על דרכנו בימים האחרונים. יצאנו מסנטיאגו צ'ילה לאחר יישור קו לאופנועים והתחדשנו בזוג נעליים חדשות 😁.(יענו צמיגים לאופנועים) חוזרים בחזרה לארגנטינה לכיוון מנדוזה. לא נסענו דרך הערים בציר רוטה 40 (דרך מס' 40 חוצה את ארגנטינה מצפון לדרום לאורך אלפי ק"מ) (משעמם) אלה אחרי הגבול חתכנו צפונה לדרך 149,

עברנו ב Barreal, Rodeo ולאחר מכן התחברנו לכביש 40 בחזרה. הדרך הזו הומלצה על ידי רוכב שוויצרי שפשגנו בסנטיאגו, איתו בילינו את הסופש ב Valparaiso. הדרך מדהימה!!. כרגע ב Belen ׁ(שמשמעות שמה הוא "בית לחם" בספרדית. דרום ומרכז אמריקה מלאות בשמות תנכיים שכאלה) כאשר התכנון הוא להתקדם צפונה ותוך יומיים-שלושה לחצות לסן פדרו דה אטקמה שוב בצ'ילה.

והכיוון הכללי צפונה לבוליביה ופרו בהמשך.

—————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאליאור רפלסקי ועומר סלע

———————————————————————–

תגים: , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!     הדפס פוסט

18 בפברואר 2018 אירה ויואב עולים את האמריקות צפונה

להגיע בעונת הקרנבלים בדרום אמריקה

ועוד על אופנוע

 

אורוגוואי – ברזיל
צ'ה גווארה נסע על אופנוע מבואנוס איירס לוונצואלה, תוך כדי כך כתב יומן והפך
לקומוניסט. הבעיה שהאופנוע התקלקל די בתחילת הדרך ואת רוב המסע הוא עשה
בטרמפים. מהסיבה הזאת החלטנו לא לעקוב אחריו ונסענו מבאונוס איירס לברזיל, וגם
מהסיבה שהקרנבל בפתח ואם אנחנו בסביבה אז אסור להחמיץ. לקחנו מעבורת מבואנוס
לאורגוואי ועלינו לאורך החוף. דרך מונטבידאו בואך ברזיל. שום דבר מיוחד למעט
העובדה שנתקענו לסוף שבוע בעיר מאחר והחניון שבו חנינו היה סגור בסוף השבוע
(דבר שהסתבר לנו מאוחר מידי). אך הפסדנו יצא בשכרנו וזאת מאחר ונתקלנו ללא
תכנון בחזרות לקרנבל במונדבידאו, שהיו מלהיבות (בדיעבד החזרות טובות יותר מהדבר
האמיתי).


עברנו לברזיל דרך העיר צ'ואי שהיא עיירה נידחת באמצע שום מקום שלא היה שווה
לבזבז עליה את השורה עד כה אבל היא מיוחדת בכך שהגבול בין ברזיל לאורוגוואי
עובר ממש בטבורה, ולא סתם אלא באמצע הרחוב הראשי, בצד אחד דוברים ספרדית בצד
השני פורטוגזית, בצד אחד משלמים בפזוס, בצד השני בריאלים והכי מעניין כשבצד אחד
השעה שמונה בצד השני שבע. וכמובן שאין גדר או חומה שמפרידה, סתם רחוב באמצע שום
מקום.


התחלנו בנסיעה לאורך החוף, על המפה זה נראה מבטיח, רצועת חוף מוקפת במים בשני
הצדדים עם עיירות מנומנמות וחופים מבטיחים, במציאות, די עלוב, החופים טרשיים
ולא יפים והעיירות סתמיות ולא מושכות. ולאחר מספר ימים לאורך כביש 101 החלטנו
להכנס להרים ומדהים איך 50 ק"מ יכולים לשנות, הכביש המקביל לכביש החוף עובר
במסלול פתלתל בעיירות מטופחות במזג אויר שמזכיר את האלפים בקיץ, כאילו אנחנו
במדינה אחרת.
את הקרנבל פגשנו בפלוריאנפוליס, עיר שחציה על אי די פסטורלי עם עיירות וחופים
כפי שחלמנו. אבל הקרנבל עצמו די אכזב, בגדול מדובר על מסיבה ברחוב שנמשכת
יומיים, ובה בעיקר שותים אלכוהול (בקבוק בירה – 3 ₪, בקבוק וודקה 12 ₪), למרות
כמות השתייה לא נתקלנו בשיכורים ממש אלא בעיקר באנשים שמחים (מזכיר קצת את יום
העצמאות בכיכר רבין). והתהלוכה עצמה, התלבושות וכמות האנשים מרשימים ונראה
כאילו נועדו לתיירים למרות שכמעט לא היו שם תיירים.


מפלוריאנפוליס חתכנו לכיוון ארגנטינה (כ- 1500 ק"מ) ולמפלי האיגוואסו.
לאחר כמעט חודש בברזיל (דרום המדינה) מה למדנו:
– כמעט שלא נתקלנו בברזילאים דוברי אנגלית או ספרדית. בדרך כלל הם
מבוהלים כששומעים אנגלית ומתחילים לדבר פורטוגזית עוד יותר מהר מהרגיל. לאורך
כל הדרך לא נתקלנו בתיירים (למעט בפלוריאנפוליס – בעיקר תיירים מארגנטינה, יפני
אחד שצילם את הקרנבל בו זמנית בשלוש מצלמות, ומלא ישראלים בטיול אחרי צבא).
– הברזילאים אנשים נחמדים עם סבלנות, מאוד מתעניינים לגבינו למרות שכמות
המילים המשותפות בנינו הן פחות מכף יד (בספרדית).
– בתחום האוכל יש שתי אפשרויות, בופה חופשי עם אוכל תעשייתי ללא הגבלה,
בצהריים המקומות הללו מפוצצים בסועדים, או פיצה (כאילו במקור לא פורטוגלים כבשו
את המקום אלא איטלקים), כל ארוחה בכל מקום, מבחר עצום של מאפים ועוגות שנראים
טוב אבל טועם כמו עוגות חנק.
– הכבישים ברובם באיכות טובה, הנהיגה של הברזילאים סבירה, עם כמות
באמפרים מפחידה שלא תמיד מודעים לך עליהם מראש (מספר פעמים מצאנו את עצמנו
מרחפים באוויר). הנוף גבעות ירוקות שמשרות רוגע ואפשר לנהוג בתוכם שעות. קטע
אחד קטן על כביש (שנראה ראשי על המפה) המוביל לפארק סאו יואכין, הסתבר כקטע
טכני קשה (אבנים, חצץ, חול ומה לא) – סה"כ 30 ק"מ בחמש שעות ונפילה אחת בקטנה.
– מלונות אהבה נקראים כאן מוטלים – לא הבנו את זה עד שהיינו בחדר עם
מראות 360 כולל התקרה וסרטי סקס בטלוויזיה.
מחר ארגנטינה.

——————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לאירה ויואב ארמוני

—————————————————————–

תגים: , , , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה     הדפס פוסט

14 בפברואר 2018 אליאור ועומר עושים את האמריקות

שני חברים על שני אופנועים

יצאו להרפתקה מיוחדת

אליאור רפלסקי ועומר סלע (מימין לשמאל, כאן למעלה), נחתו בבואנוס איירס שם רכשו שני אופנועים וציוד רכיבה (משומשים כמובן) והחלו את מסעם ברכיבה דרומה על כביש 3 הידוע בשיעמומו לאורך כמעט 3500 ק"מ והמלווה את החוף המזרחי (האוקיינוס האטלנטי) של פטגוניה עד למבואות ארץ האש האגדית היא טיירה דל פואגו. שני החברים האלה שייכים לקבוצת הרפתקה בווצאפ וכולנו בקשר מדי זמן והנה הדיווח הראשון שקיבלנו (סוף סוף) משניים שהולכים על הקצה… לטובה (יוני)

07:44, 14/2/2018] אליאור רפלסקי אופנוע: קצת על אושוואיה:

לאחר אינספור תקלות ובעיות בבואנוס איירס לקראת המסע וחציית Ruta 3 החד גונית (משעממתתת!!) הגענו ל Isla Grande de Tierra del Fuego, האי הכי גדול בדרום פטגוניה. כבר עם המעבר של מצר מאגלן הרגשנו את השינוי באוויר, אחד הנופים המרהיבים שראיתי בחיי הקצרים ;). בדרכנו לאושוואיה ישנו בקמפינג על Lago fagnano שנמצא בעיירה נחמדה הנקראת Tolhuin (כמובן שביקרנו גם במאפייה/קונדיטוריה אולי המפורסמת ביותר בארגנטינה) מקום מיוחד במינו שכולו בנוי ממחזור של דברים שונים. לאחר לילה קשה של גשמים ורוחות סוף סוף הגענו לאושאייה,

אנחנו בעיר הדרומית בעולם!. תוך כדי רכיבה על האופנועים שכבר ממזמן הפכו להיות הנשים שלנו, אנחנו פשוט לא מפסיקים לבהות ביופי הקסום הזה. הירוק לא מפסיק למשוך את העין . כל רגע ומכל מקום בעיר ניתן לראות את פסגות השלג מסביב, בחיי, אם לא הייתה לעיר הזאת תקופת חורף כה קשה הייתי עובר לגור כאן!. כמה ימי מנוחה בעיר והגיעה השעה להמשיך, אבל, לא לפני שנגיע לסוף Ruta 3 העוברת בפארק לה פאטייה היפייפה

שם נמצא שלט חביב שאוליי מסמל את סוף העולם, אבל בשבילנו רק את ההתחלה :))

—————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאליאור רפלסקי ועומר סלע

——————————————————————————

תגים: , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!     הדפס פוסט

14 בפברואר 2018 אירה ויואב עולים את האמריקות

מה עובר לאנשים בראש כשהם בוחרים באופנוע למסע בסוף העולם

לתופעה בה אנשים עוברים מרכיבת אופנוע לשימוש בקראוון מפנק כשהם מחליטים להשתכלל, יש יוצאים מן הכלל, הנה הסיפור הנפלא שלהם:

אירה ויואב – א-מ-ר-י-ק-ה 2017-18
הקדמה (פרק ראשון ובו יסופר איך נעור משנתו האיכר)
הילדים בגרו ועזבו את הבית וזה בדיוק הזמן לצאת לטיול אחרי צבא. ארזנו קצת מזוודות וקנינו קרוואן (כמו שרק באמריקה אפשר למצוא) כזה עם כל הפינוקים, מקרוז קונטרול ועד מכונת קרח ומכונת קפה, עם אופנוע קטן מאחור (Suzuki GZ 250) ויצאנו למסע של שנה. התחלנו בפלורידה וכל שידענו שאנחנו צריכים להיות בקיץ באלסקה. השתדלנו ככל האפשר לעבור בחצר האחורית של ארצות הברית, דרך פארקים וללא ערים. כאשר אתה נוסע מאחור (ג'ורג'יה, דרום קרוליינה, טנסי, קנטאקי, אוהיו, מישיגן, אילינוי, איווה, נברסקה, קולרדו, וויומינג, מונטנה) אתה לא פוגש תיירים והמקומיים יוצאים מדעתם כאשר רואים שמספר הרכב מפלורידה וכששומעים שאנחנו בדרך לאלסקה זה בכלל נשמע להם מדע בדיוני.
כשחצינו לקנדה, לאחר כשלושה חודשים, והגענו לרוקי'ס הקנדיים התחלנו לפגוש תיירים ובסוף אפילו נתקלנו בזוג ישראלים רוכבי אופנוע – דנה וליאור. דנה וליאור בגיל של ילדנו אבל הקליק נוצר כבר בחצי שעה הראשונה, גם הם בדרכם לאלסקה, כך שפגשנו בהם עוד מספר פעמים לאורך הדרך הם באוהל ואנחנו בטירה על גלגלים שלנו.
בסוף אלסקה נפרדו דרכנו, והמשכנו להתעדכן במסלול. ואז יום אחד הבנו הם נוסעים לדרום אמריקה ומסיימים בארגנטינה. בהחלטה של רגע, קנינו את האופנוע שלהם, מכרנו את הקרוואן (אחרי 8 חודשים) ולקחנו טיסה לבואנוס איירס שם חיכו לנו הזוג הצעיר ואופנוע BMW GS 1200 מאובזר לטיול. והנה אנחנו מתחילים את פרק ב', חצי שנה על אופנוע מבואנוס איירס לטקסס.
זה לא המסע הראשון שלנו על אופנוע, כבר שוטטנו באירופה חודשיים (מרומניה לאוסטריה וחזרה) על Yamaha R6, חצינו את ארה"ב במשך שלושה חודשים (מסן פרנסיסקו דרך ניו יורק למיין וחזרה לניו יורק) על Suzuki V-Strom 600, וקרטענו בהודו חודשיים (ממומבאי לוורקלה וחזרה לבנגלור) על הנפילד 500, ועוד גיחות מזדמנות אחרות, אבל אתגר כמו זה עוד לא עשינו. ובכל אופן איך יורדים מרכב 34 רגל (בערך 12 מטר אורך) עם מנוע 8300, אוטומטי בכל אספקט אפשרי, חדר שינה צמוד פלוס סלון שנפתח לחדר בגודל 6X3, עם מטבח אמריקאי מאובזר מלא (למשל מקרר 4 דלתות), 3 מערכות מיזוג וחימום ומה לא. לרכב דו גלגלי עם מושב בגודל 20X20, חיפוש מלון כל ערב (אנחנו כבר לא בגיל לישון בלי מזרון וגג מוצק מעל הראש), וגשם, ורוח, וחום, וציוד מיגון… טוב אל תרחמו עלינו: א. הבאנו את זה על עצמנו, וב. אנחנו נהנים מכל רגע (אפילו יותר מהקרוואן).
התכנית כרגע, בואנוס איירס דרך אורוגוואי לברזיל (הקרנבל), ארגנטינה צ'ילה וצפונה פרו אקוודור, מרכז אמריקה, מקסיקו עד לטקסס.
המשך יבוא.

—————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאירה ויואב ארמוני

————————————————————————–

תגים: , , , , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה     הדפס פוסט

4 בדצמבר 2017 ליאור ודנה מחליטים להמשיך לארץ האש

עם הארוחה של לרכוב את צפון אמריקה

בא התיאבון להמשיך לקצה הדרומי של היבשת

הבלוג האישי של דנה וליאור כאן

אחרי שמורת הRedwood הגענו לסן פרנסיסקו בפעם השנייה, חלפנו מהר על פני העיר אך השעה הייתה מאוחרת ולא הצלחנו למצוא מקום סטנדרטי לשים בו את האוהל. הכל היה מלא או נעול ואפילו למצוא מקום בין השיחים אי אפשר כי תמיד יש גדר בקליפורניה. אחרי שאנחנו מחפשים שעתיים מקום לשים את הראש לכמה שעות ולא לשלם 200 דולר ללילה במוטל, עצרנו בHalf moon bay במגרש חנייה והקמנו את האוהל. וזה שיא חדש ברמת ההומלסיות שהגענו אליה.

כאשר אנחנו שבעים מקליפןרניה עד כדי בחילה ממה שהיא הופכת את התיירים או מוציאה מהם אנחנו מרביצים יום רכיבה ארוך, 700 ק"מ מסן פרנסיסקו ללוס אנגלס חזרה לקורת גג ומשפחה חמה ותומכת.

מגיעים לזרועות פתוחות וחום גדול מהמשפחה, לאותו מקום שממנו יצאנו לפני חמישה וקצת חודשים. מסתכלים אחד לשני בעיניים בהתרגשות וחיוך ענק מרוח לנו על הפנים. המסלול שעליו חלמנו נגמר והוצאנו הנחת רווחה ענקית.

מכבים את הראש ליומיים, לא עושים דבר, לא מקימים את האוהל, לא מבשלים על בנזינייה, לא בודקים את האופנוע אם הכל בסדר, איך לחץ האוויר, כל הברגים במקום, שצריך כבר לעשות טיפול נרחב, לא חושבים לאן רוכבים , איפה נישן, איפה נתדלק רק ישנים, אוכלים ומתקלחים ובהחלט לא יוצאים לתופת שמחוץ לדלת הכניסה, 42 מעלות.

אחרי התאוששות הגירודי ראש חוזרים. אז מה עושים עכשיו? נשאר לנו שבוע וחצי עד התאריך חזרה המקורי שלנו, מוכרים את האופנוע או ממשיכים?! חשבון נפש כמה כוח יש לנו והצצה מהירה לחשבון הבנק ולתקציב לטיול ויש החלטה:

אנחנו ממשיכים לארגנטינה!!!!! טירה דל פוואגו – ארץ האש אנחנו באים!! אנחנו כבר פה עם האופנוע רק צריכים להעלות עליו ולסובב את המצערת, לא נעשה את זה?! אם לא עכשיו אז מתי. קדימה הרגע בורח לנו צריך לתפוס אותו.

קדימה להכנות, מבדיקת כל האופציות, האופציה הכי טובה שמצאנו היא לקנות כרטיס הלוך מהארץ ללוס אנגל'ס וחזרה מבואנוס איירס ככה שאנחנו נבוא לבקר בארץ וננוח כי אנחנו בהחלט צריכים לנוח אחרי חמישה חודשים באוהל ושלושים וחמש אלף ק"מ ביבשת הצפונית. כך שיוצא לנו שלושה שבועות להיות בארץ במשך החגים ולצאת לדרך לכיוון מקסיקו אחרי יום כיפור.
בנוסף זה משאיר לנו מספיק זמן לטפל באופנוע טיפול מקיף, לעשות ארגון מחדש בציוד ובזיווד ולפי התקציב יהיה לנו בסביבות הארבע חודשים לכל פרק ב'.

בארגון מחדש העפנו את התיקים הגדולים שסחבנו במטרה לעשות איתם טיולים וקנינו צמידן קטן אטום למים שבו יהיו כל הדברים שאנחנו צריכים ללינה משום שברוב המקומות התכנון לישון בגסטהאוסים. בהחלט לא ממולץ לישון באוהל האמריקה הלטינית אם אוהבים להישאר עם הציוד ושלמים עם שתי הכליות שיצאנו איתן. נפתרנו מבגדים וציוד שלא השתמשנו בו ובנוסף קנינו שתי כריות Airhawk למושבים בזכות ביקורות טובות ששמענו.

בטיפול החלפנו את כל השמנים (מנוע, גיר ופינל דרייב) רצועת אלטרנטר, מצבר, פלגים, חידוש או-רינגים, תיאום שסתומים, סנכון מצערת ועל הדרך קנייה של חלקים ספייר לדרום אמריקה

כמעט והספקנו את כל הטיפול לפני הטיסה אך בגלל מחסור בכמה כלים מיוחדים שעדיין לא הגיעו נדחה את סוף הטיפול לאחרי שנחזור אך הארגון מחדש של הציוד הושלם ואנחנו ממשיכים הרבה יותר קלים דרומה.
לפני שהספקנו לנשום עמוק בארץ, נשיקות להורים, אחים ולחברים והנה הופ שלושה שבועות חלפו במצמוץ ואנחנו שוב על המטוס בחזרה ללוס אנגלס מתרגשים מחלק ב'.

האופנוע הגיבור מחכה בלוס אנגל'ס לפינישים אחרונים בטיפול ואריזה וכבר מוכן להרים אבק דרום אמריקאי.
יוצאים מלוס אנגילס בסביבות שתיים בצהריים דרומה לסן דייגו, שעה שאסור לצאת בה, 60 ק"מ בשעתיים בשל פקקים אין סופיים אף על פי ניסיונות נהיגה בשוליים , בין הרכבים ומעליהם. סן דייגו מראה כבר אווירה אחרת מקליפורניה עם קצת תחושה אירופאית במיוחד באזור איטליה הקטנה. קבענו בגבול להיפגש עם אבי הרכוב שטיילנו עמו בוושינגטון ועם אנדרו הבחור מאלסקה. החצייה מתרחשת בטיחואנה, עיר מאוד לא סימפטית ושמענו לא מעט סיפורי אימה על מקסיקו ומה שמצפה לנו בהמשך. כך שהתכנון זה לעשות את הביקורת דרכונים ולתת גז עד אנסנדה שהינה עיירת תיירות אמריקאית שכל הקרוזים מגיעים אליה.

יום החצייה מגיע, אנדרו עם בעיות בראדיטור לא מצליח להגיע והוא מודיע לנו שיחצה יום למוחרת עם מק, הבחור האמריקאי הנוסף מאלסקה (ככה נפגשנו חמישה רוכבים מאלסקה בכניסה למקסיקו ). אנחנו ואבי מגיעים לגבול, יש מחסום ומצלמות, המחסום נפתח ואנחנו מתקדמים ומחפשים איפה הביקורת דרכונים והמכס לאישור יבוא זמני לאופנוע. אין כלום, אחרי מאה מטר מהמחסום אנחנו כבר בשיירה דוהרת על אוטוסטרדה בטיחואנה, איך לעזעזל הגענו לפה. שינוי דרסטי בנוף, ביוב זורם ברחוב, חושות ופחונים אנשים חסרי גפיים מנדבים על הכבישים מהירים ואנחנו בלי אישור לאופנוע וללא ביקורת דרכונים. רכבנו בנתיב ללא מוצא בסביבות ק"מ והצלחנו להסתובב חזרה לכיוון הגבול. עכשיו אנחנו צריכים להיכנס שוב לארה"ב ואז לצאת למקסיקו. מצאנו את הכניסה לארהב ושם יש תור מכוניות שמוערך כשלוש שעות המתנה, היתרון של הדו גלגלי נכנס לפעולה וקיצרנו אותו לעשר דקות, מעט מובכים מבקשים אישור להיכנס שוב לארהב רק בשביל לצאת והפעם מצאנו את המכס והביקרות ממש לפני השער ולא אחרי כמו שסיפרו לנו משלמים ביטוח, פיקדון (460 דולר שנקבל ביציאה 400) וויזות ונכנסים בפעם השנייה לבאחה קליפורניה.


באחה קליפורניה, ארץ מדבר הררית וים. מצד אחד האוקיינוס הפסיפי מצד שני מפרץ קליפורניה

ובאמצע הרי מדבר מדהימים ולכל התענוג הזה יש את האוכל המקסיקני המעורר. שלוות המדבר והים. אנחנו מדלגים מצד האוקיינס לצד המפרץ הלוך חזור. מוצאים מקומות מיוחדים לישון בהם על שפת המים כל פעם ומגיעים דרומה ללה פז. שם לוקחים מעבורת לילה למזטלן שנמצאת ביבשת בערך במרכז מקסיקו. על במעבורת מגיעים מלבדנו עוד 6 רוכבים שמתכננים לטייל במרכז אמריקה על אופנועים קטנים (250 ו 650).
החששות מדובים בצפון אמריקה הוחלפו בחששות מדובים שנראים יותר כמו בני אדם באמריקה הלטינית והחלטנו לדלג כמה שיותר מהר על מרכז מקסיקו עד שנגיע לווחאקה וצ'יאפס, ששתיהן מחוזות מתויירים ויותר מסבירי פנים לפי הסיפורים. עם הנחיתה במזטלן שיירה של עשרה אופנועים תופסים כיוון לגוואדלחרה, האופנועים הקטנים נושרים בדרך ונשארו רק המפלצות הגדולות 1200 ואנדרו הקטן עם הKLR650. מחפשים מקום לישון בגוודלאחרה,

הגענו לשכונה וילה ולגסטאוס ספק מלון שנראה מזמין מאוד לכל מי שחושש לאוטו שלו, כל חדר עם גראג' צמוד. מסתכלים ובטוחים שהמחיר יהיה בשמיים, נכנסים לבדוק ולהפתעתנו המחיר יחיסית זול לאזור, הרמת גבה קלה, בסדר, בואו נבדוק את החדרים. החדרים נקיים ומסודרים, הכל מאוד מטופח ומסודר. נו בסדר, נקח את החדר ונקווה להתעורר כמו שהלכנו לישון. קצת באיחור אבל נפל האסימון. אנחנו במלון בסגנון של תשלום לפי שעה, שבדיעבד התברר שהם נפוצים מאוד במרכז אמריקה וכל האוברלנדרים נתקלים באותה חוויה. אפילו הם מומלצים לישון בהם, בדר"כ הם אמורים להיות בטוחים וזולים.
מגדלאחרה המשכנו לטולה שישנם בה שרידי פרמידות ופסלים מהתקופה האצטקית.

התחנה הבאה וראקרוז שהינה עיר נמל על גדות מפרץ מקסיקו, חוויה נחמדה שהייתה לנו שם היא שישבנו בבית קפה שנראה שנעצר בשנות ה-60, מלצרים בעלי מקצוע מגישים מנות במקצועיות שיא, וגם ציבור הלקוחות עם כובעי קסקט ומעונבים.

ממשיכים לסן קריסטובל, עיר קולונוליאלית יפה ומשומרת שמרכזה הרבה דוכנים ושוק של מקומיים עם מסורת אינדיאנית. מקסיקו השאירה לנו טעם של עוד, הרי היא ענקית ומקווים שיום אחד עוד נחזור. מתאוששים מהלג הארוך שרכבנו ומסתכלים קדימה אל מעבר הגבול לגוטאמלה.

————————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לדנה וליאור

————————————————————-

 

תגים: , , , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!     הדפס פוסט

פוסטים קודמים »